אור ברסלב
אמרי משה סימן כט

אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי

סימן כט

סימן כח

בהדליק אש ברשותו והלך לגדיש על ידי רוח שאינו מצוי' ויכול להציל ולכבות אם חייב כשלא הציל ובדין בור שהפקיר רשותו ואח"כ הפקיר בורו. ועוד כמה פרטים בדין אש ובור.

א)

הנה ק"ל טובא בהא דאמרינן למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכא משכחת לה, וניחא לי' כגון דנפלה דליקה לאותו חצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה דהתם כלו לי' חציו, אי הכי לענין בלוי נמי כלו לי' חציו, אלא למ"ד משום חציו אי"ל נמי משום ממונו וכגון שהי' לי' לגודרה ולא גדרה, דהתם שורו הוא ולא טפת באפי'. וקשה דהרי באש עיקר החיוב דממונו הוא גם כן רק על המדליק ועושה אש שיכול לילך ולהזיק ברוח מצוי', ואף באש שאינו שלו חייב וכמ"ש התוס' שם בד"ה אשו משום ממונא, וא"כ מ"ט חייב באמת בכלו לי' חציו שבשעה שהדליק לא הי' יכול להזיק מפני שהי' גדר מפסיק, ואף שאח"כ נפל הגדר ויכול להציל על ידי שיכול לגדור מהכ"ת יתחייב להציל, כיון שאנוס הוא בהדלקתו ואינו נעשה בעל האש, וא"ל דאף שאנוס הוא בהדלקתו אם אחר כך בידו להציל חייב, דהרי אמרינן בסנהדרין (דף ע"ז) הזורק חץ ותריס בידי' ובא אחר ונטלו ואפילו קדם הוא ונטלו פטור מ"ט בעידנא דשדיא מיפסק גירי', ומשמע דפטור גם מנזקין, ואמאי לא יתחייב על החץ משום ממונו, דבידו לשמור שלא יזיק החץ על ידי שלא יסלק התריס, וא"ל דהתם הטעם כיון דכל זמן שלא סילק התריס הרי החץ אין ראוי להזיק ואין חל עליו חיוב לשמור החץ, ואח"כ על מה שסילק אי אפשר לחייבו דהוי גרמא וכאילו אחר סילק, ואין מצרפים מה שזרק בעצמו, דאכתי קשה דברגע שמסלק ואז החץ ראוי להזיק הרי אז חל עליו החיוב לשמור החץ משום ממונו, ואף דאנוס הוא בזריקתו שלא הי' ראוי להזיק, הרי גם בכלו לי' חציו הוא אנוס בהדלקתו ובכ"ז אמרינן דהי' לי' לגדור, וא"כ גם בחץ הרי בידו להציל דהיינו שלא יסלק התריס, דהרי אף אילו סילק אחר התריס הי' חל על הזורק החיוב להציל אם יכול, וכמו בנפלה גדר שלא מחמת דליקה דמחויב לגדור, וא"כ מכש"כ כשסילק בעצמו יתחייב, וע"כ מוכח דכל דאנוס בזריקתו אי אפשר לחייבו אח"כ משום ממונו גם כן, וא"כ מ"ט מתחייב בכלו לי' חציו משום ממונא.

ב)

והנה באמת מהך דתריס לא קשה כ"כ די"ל דרק לענין מיתה נאמרה, דמיתה אי אפשר לחייב רק על הזריקה, אבל על מה שלא שמר החץ אחר כך דהוי חיובא דממונא אין מתחייב מיתה, וע"כ כיון דבזריקתו לא הי' ראוי להמית לא מיקרי רוצח ופטור, אבל לענין נזקין דיש לחייבו משום ממונו באמת חייב כשסילק התריס, אבל בכ"ד משמע דאש אין מחויב רק כשהולך ברוח מצוי', אבל אם בשעה שהדליק לא הי' ראוי להזיק ברוח מצוי' ואח"כ בא רוח שאינה מצויה פטור אף כשיכול להציל אח"כ, ואמאי לא יתחייב משום ממונו אם יכול אח"כ להציל כמו בכלו לי' חציו, והנה בהך דהזורק חץ הי' אפ"ל לכאורה הטעם דפטור גם מנזיקין משום דהחץ בעצמו אינו מזיק רק על ידי כח הזריקה, ודמי לרקתא שכתבו התוס' בב"ב (דף כ"ו) דפטור מה"ט דאין ראוי להזיק בלא הרוח, אבל זה אינו, דהרי הכא גם כח הזריקה עשה בעצמו, ואי משום דעל כח הזריקה אנוס הוא ומשום דאז לא הי' ראוי להזיק וע"כ חשיב הכא כסיוע הרוח לגבי רקתא, ז"א דהרי בכלו לי' חציו חזינן דמחויב לשמור אחר כך אף שהי' אנוס בתחלת הדלקתו, הרי דאין האונס פוטרו מלשמור אח"כ, ואם כן גם בזורק חץ לא יפטור משום דהוי אנוס על כח הזריקה, וכיון דהשתא ברגע שסילק התריס נעשה החץ מזיק על ידי הכח שעשה מתחלה יתחייב כיון שבידו להציל וכנ"ל, וע"כ מוכח מהך דתריס דכיון דבתחלת זריקת החץ אין ראוי להזיק שוב ליכא עליו שום חיוב גם כשאח"כ הוא ראוי להזיק, ומשום דאונס מסלק לגמרי כל החיוב ממעשה זו שנאנס, או משום דעדיף מאונס כיון שלא עשה מזיק כלל בזריקת החץ, וא"כ ה"נ בכלו לו חציו הרי לא עשה כלל מזיק בהדלקתו ולמה חייב במה שיכול אחר כך לגדור.

ג)

עוד ק"ל מ"ש אש מבור דהרי מבואר (בדף כ"ט) דמודה ר"מ לחכמים במעלה קנקנים על הגג ע"מ לנגבם ונפלו ברוח שאינה מצוי' שהוא פטור, ומתבאר שם בסוגיא וביותר בתוס' בסד"ה פליגי דהך ומודים קאי אלאחר נפילה, והיינו כשהי' לו פנאי לסלק מ"מ מפטר משום דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. וחזינן דכיון דהי' אנוס בעשיית הבור דנפל ברוח שאינו מצוי' מפטר גם כשיש לו פנאי לסלק, ומדוע לא נימא גם בבור כמו באש שכלו לו חציו דגם כן הוי אנוס בעשיית האש שלא הי' יכול להלוך ברוח מצוי' משום הגדר, ומ"מ כשאח"כ נפל הגדר (דהוי כנפל ברוח שא"מ] חייב כשיכול להציל ע"י שהי' לו לגדור, וע"כ הטעם דאונס אין פוטר ומסלק המעשה ממנו לגמרי כאילו לא עשה כלל, רק דלא נוכל לחייבו בעונש מיתה או ממון על מעשה דהוי על ידי אונס, והיינו רק בשאין יכול אחר כך לתקן ולהציל אז פטור, אבל כשיכול לתקן ולהציל חייב להציל, וע"כ חייב בכלו לו חציו כיון שיכול להציל, וא"כ גם בבור נימא כן דאף שנפל ברוח שאינה מצוי' דהוי אנוס, מ"מ אח"כ יתחייב כשיש לו פנאי לסלק ומאי מהני ההפקר, דאף אם היו הקנקנים או האבן של הפקר מתחלה יתחייב כיון דאונס אין מסלק ממנו המעשה לגמרי. הן אמנם כי לפי מה דס"ד שם בר"י דאמר דאחר נפילה מחלוקת, אבל בשעת נפילה דברי הכל פטור, ולפי זה ס"ל לר"מ דנתקל אנוס ובכ"ז לאחר נפילה דהיינו כשיש לו פנאי לסלק חייב לר"מ אף כשהפקיר דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ג"כ חייב, ומתבאר שם בתוס' דגם כשהפקיר תיכף בשעת נפילה ולא הי' לו פנאי לסלק קודם ההפקר בכ"ז חייב לר"מ וכמ"ש להלן אות ט"ו. וע"כ הטעם דחייב לר"מ משום דס"ל דאונס אין פוטר רק בשאין יכול להציל ולתקן אבל כשיכול להציל חייב, ולא אמרינן דאונס מסלק החיוב לגמרי ממנו ממעשה זו. וכן צ"ל לרבה דמחייב לר"מ בנפשרה והיינו כשהפקיר ויש פנאי לסלק. ועיין בש"מ. והיינו כמו הכא בכלו לו חציו דמחייבינן אח"כ כשיכול לגדור. אבל להמסקנא אינו כן ובמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס לכ"ע פטור. ואם כן קשה מ"ט פטור באמת בבור. ומ"ש מאש בכלו לו חציו דחייב אח"כ כשיכול לגדור ולהציל. ואם כן גם בבור יתחייב כשיש לו פנאי לסלק אף לאחר נפילת אונס.

ד)

ואפ"ל דיש חילוק בין אש לבור עפ"מ דאמרינן (בדף מ"ח) דשניהם ברשות הזיק חייב הוזק פטור. ואש מיקרי הזיק דהולך להניזק. אבל בור מיקרי הוזק. ולפי זה י"ל דכשאנוס בעשיתו הוי כאילו עשה ברשות. וע"כ חייב באש בכלו לו חציו. אף דהוי אנוס דלא הו"ל לאסוקי אדעתא שיפול הגדר. בכ"ז חייב דדמי לברשות דהיזק חייב. אבל בבור דהוי הוזק ע"כ פטור במפקיר לאחר נפילת אונס דהוי כשניהם ברשות דהוזקו פטורים. ולחילוק זה העירני קצת אדמו"ר שליט"א. ובזורק חץ ותריס בידו נימא דבאמת רק ממיתה פטור. אבל על נזקי ממון חייב דדמי לכלו לו חציו דחייב משום ממונו. וגם יעלה לנו לפ"ז דבהדליק אש שאין יכול לילך ולהזיק רק ברוח שאינו מצוי' וכשבא הרוח שא"מ והוליך להגדיש והוא יכול לכבות ולהציל יהי' חייב אף שהי' אנוס על הדלקתו. ואינו פטור ברוח שא"מ רק בשאין יכול להציל. אבל כשיכול להציל חייב כמו בכלו לו חציו. וזה אין סברא לחלק דבכלו חציו האש מוכן להזיק. ורק שהגדר הוא כעין שמירה על הדבר הניזק. ועל כן כשנפל הגדר ובטלה השמירה חייב. אבל ברוח שא"מ הפטור הוא לא משום דאנוס רק דלא הוי אש כלל. אבל ז"א דגם ברוח שא"מ הרי במקומו הוא מזיק בלא סיוע הרוח והרוח הוא רק מקרבו ומוליכו להניזק. וא"כ מה נפ"מ בין כשהי' גדר והגדר אין מניח להוליך האש למקום הניזק. ובין שהאש בלא גדר אינו יכול להוליך רק ברוח שא"מ. וא"כ גם ברות שא"מ יתחייב כשיכול להציל אח"כ.).

*) הג"ה ובעיקר הך סוגיא (דף מ"ח) דאמרינן דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות דהזיקו חייבין והוזקו פטורין. יש להבין הנפ"מ בזה. דהרי גם הזיקו איירי שלא במכוין כמבואר ברש"י שם ובכ"ז חייב ומה נפ"מ בין הזיקו להוזקו. ובדין אדם מועד לעולם אין סברא לחלק בין הזיקו להוזקו. והנלע"ד דהנה בתוס' רע"א הקשה בהא דאמרינן (בדף ל"א) תנן הי' בעל קורה ראשון כו' ואם עמד בעל קורה חייב מאי לאו שעמד לכתף דאורחי' הוא וקתני חייב דהו"ל להזהיר. והקשה לפמ"ש הרא"ש שם בסוגיא דקדרין דאם נתקל אנוס וחייב משום שהי' לו לעמוד ולהזהיר. לא הוי משום זה רק בור ולא אדם המזיק. ואם כן איך בעי הגמ' לאוקמא הך דאם עמד בעל קורה דחייב בעמד לכתף וחייב משום שהי' לו להזהיר. דא"כ לא הוי רק בור ופטור על כלים. והכא תנן דחייב על שבירת החביות. וע"כ דהוי אדם המזיק ע"ש. ובאמת כי קושיא זו קשה גם על הרמב"ם (בפ"י מנז"מ) שפסק ג"כ בהך דקדרין דהראשון בגופו ג"כ אינו חייב על כלים רק על נזקי גופו של שני. וע"כ הטעם דלא הוי רק בור ולא אדם המזיק. וא"כ קשה מהך דעמד בעל קורה דחייב על כלים. ובאמת יש להבין עיקר סברת הרא"ש דהפשיעה שהו"ל לעמוד אינו עושה רק בור ולא אדם המזיק. דלכאורה המכוון בדבריו דלענין שיהי' אדם המזיק לא נחשב זה לפשיעה. משא"כ בנתקל למ"ד דפושע חשיב אדם המזיק ומשום דהוי פשיעה יותר. [וע"כ הוצרך רבא לאוקמא הברייתא דקדרין וזגגין דמשמע דחייב על שבירת הקדרים דסובר דנתקל פושע. וע"כ חייב הראשון גם על כלים דהוי אדם המזיק כמבואר שם ברא"ש]. אבל קשה דמה סברא הוא דליחייב משום בור מיחשב פשיעה מה שהו"ל לעמוד. וליחייב משום אדם המזיק לא חשיב פשיעה.

והנלע"ד דבאמת לא מצינו אדם המזיק שיתחייב בלי מעשה. ואם האדם נעשה מזיק כעין בור שמושכב בר"ה ונתקלים ע"י. הי' לנו לאמר דלא חשיב אדם המזיק רק בור. והא דלרבא חייב הראשון בנזקי גופו גם על כלים מדין אדם המזיק ומשום דסבר דנתקל פושע. היינו דכיון דחשבינן מה שנתקל לפשיעה חשיב זה גופא כמעשה דהוי כהשליך עצמו במכוון בכדי שיזוקו בו וזה חשיב כמעשה. ולהכי א"ש דכתב הרא"ש דאם נתקל אנוס וחייב משום שהי' לו לעמוד לא חשיב רק בור ולא אדם המזיק. היינו משום דבלא מעשה לא חשיב אדם המזיק. וכיון דאנוס בנפילתו וא"א לחשוב הנפילה למעשה שוב שפשע במה שהי' לו לעמוד. אבל כיון דזה הוי פשיעה בלי מעשה לא הוי אדם המזיק רק בור. ולפ"ז מיושב שפיר קושית הגרע"א הנ"ל דבעמד בעל קורה לכתף חייב על כלים משום אדם המזיק משום שהי' לו להזהיר. דנהי דעמד לכתף אורחי'. אבל כיון דהי' לו להזהיר וע"כ אין לו רשות לעמוד לכתף רק באופן שיזהיר. וכיון שלא הזהיר הרי שוב יש גם מעשה בעמידתו שעמד במכוון לכתף ולא הזהיר. דבשלמא לר"י דכיון דלא הי' לו לעמוד לא הי' לו להזהיר דטרוד. וע"כ גם בעמד לכתף דטרוד אין לו להזהיר משום דטרוד ולא חשיב העמידה לפשיעה. אבל לר"נ דגם בטרוד הי' לו להזהיר. וע"כ מחשב העמידה באם לא הזהיר לפשיעה וגם חשיב העמידה למעשה. וע"כ הוי אדם המזיק. דמ"ש הרא"ש דמה שהי' לו לעמוד או להזהיר לא הוי אדם המזיק אין הכונה משום דהפשיעה אינה גדולה כ"כ שיהי' אדם המזיק ורק בור הוי ע"י פשיעה זו. דזה אין סברא כלל וכנ"ל. רק דכונתו משום דליכא מעשה. והיינו בנתקל אם אמרינן דאנוס שפיר ליכא מעשה. אבל בעמד לכתף דאיכא מעשה הוי אדם המזיק.

ועפ"ז מובן החילוקים (דבדף מ"ח) דשניהם ברשות או שלא ברשות הזיקו חייבין הוזקו פטורין. והיינו דבהזיקו הוי אדם המזיק וע"כ חייב בכל ענין. דגם כשהניזק אין לו רשות לילך במקום הזה. מ"מ אין לו רשות להמזיק להזיקו. וכדאמרינן שם נהי דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא. אבל בהוזקו דאין עושה מעשה והוי עליו רק דין בור ובור אינו חייב רק במקום שאין לו רשות להמזיק לעשות הבור. ולהניזק יש הרשות לילך. וע"כ בשניהם ברשות אף שיש רשות להניזק. מ"מ כיון דגם להמזיק יש הרשות לעמוד או לישב ולשכוב במקום הזה ולא שינה כלום ממה שיש לו רשות. בכה"ג לא מיקרי תקלה שיתחייב משום בור. והך דפותקין ביבותיהן דאמרינן אף שברשות אם הזיקו חייבין. התם הי' מתחילה התקנה שיהי' לו רשות להוציא באופן שיתחייב אם לא ישמור שלא יזיקו]. ובשניהם שלא ברשות גם כן לא חשיב אדם המזיק. ולא חשבינן העמידה או השכיבה למעשה. והיינו דלגבי הך ניזק שאין לו רשות לילך במקום זה לא פשע בעמידתו. כיון שאין לו רשות כלל לילך במקום זה. וגם חיוב משום בור ליכא עליו לגבי הך שא"ל רשות. דחיוב בור ליכא רק במקום שיש לניזק רשות. אבל בהזיקו דהוי אדם המזיק גם בשאין להניזק רשות חייב כנ"ל וע"כ חייב גם באין מתכוין מטעם אדם מועד לעולם. ומשא"כ בהוזקו דאין עליו דין אדם המזיק. ובאחד ברשות ואחד שלא ברשות חייב השלא ברשות גם בהוזק הן מדין בור והן מדין אדם המזיק דחשבינן הליכתו או עמידתו למעשה. וכמו למ"ד דנתקל פושע דחשבינן למעשה משום שפשע וכנ"ל, ואם הזיק הברשות לשלא ברשות בזה גם בהזיק בלא מתכוין פטור בדלא ידע לו ומשום דאנוס. אבל בשניהם שלא ברשות ע"כ ל"ל הטעם דפטור משום דאנוס. דא"כ בהזיקו שלא במתכוין ג"כ יפטור מה"ט. וע"כ דלא חשיב אנוס וכמ"ש התוס' דהו"ל לאסוקי אדעתא דכמו שהוא נכנס שלא ברשות שמא גם אתר נכנס. וא"כ קשה דגם בהוזקו יתחייב. דל"ש לחלק דבהוזקו הוא אנוס יותר. אבל לפמ"ש ניחא דכיון דרך תורת בור עליו בהוזקו ע"כ פטור כשהניזק אין לו רשות. דחיוב בור ליכא רק במקום שיש רשות להניזק. [ועפ"ז א"א לאמר כחילוק הנ"ל בין אש לבור דאש מיקרי הזיקו. דלהנתבאר רק לענין אדם המזיק שייך לחלק בין הזיקו להוזקו].**

ה)

ולכאורה אפ"ל דהא דאמרינן בכלו לו חציו דחייב משום ממונו היינו דוקא בגחלת שלו. ואין החיוב על מעשה ההדלקה דעל זה הוא אנוס. ורק החיוב הוא משום שהאש שלו ומחויב לשמור ממונו שלא יזיק בשום דבר לא על ידי אש ולא ע"י בור. וכמו דהדין בבור דגם לאחר נפילת אונס דוקא בהופקר פטור. אבל בלא הופקר חייב. דאף שא"א לחייבו על עשיית הבור משום דאנוס הוא. מ"מ כיון דהבור דהיינו אבנו סכינו ומשאו הם שלו חייב לסלק. וכדמוכח הסוגיא דנתקל דדוקא במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור אבל כשלא הפקיר חייב. וכן מבואר להדיא (בדף מ"ח) דבהמה שטנפה גללים חייב משום בור. וכתב שם רש"י דלא פטרינן משום איש בור ולא שור בור. דכל מידי דהוי דילי' בשעת נפילה כגון גללים וכגון שנפלה גמלו ולא העמידה מחייבינן לי' משום בור. ואע"ג דאיהו לא כריא אלא הגמל כדהו כיון דבשעת נפילה דידי' ועלי' לסלוקי כמו דכריא איהו דמיא. ואע"ג דאפקרי' בתר שעתא עיין שם. ומבואר להדיא דגם כשא"א לחייבו על הכרי' מ"מ אם הוי דידי' חייב. וה"נ יש לומר לענין אש דאף שאנוס בהדלקתו. מ"מ חייב אח"כ אם האש שלו ויכול להציל, וע"כ חייב בכלו לו חציו אף שאנוס הוא בהדלקתו. מ"מ חייב משום ממונו והיינו באש שלו. וע"כ חייב כשיכול לגדור. ולפי זה ניחא הקושיא מזורק חץ ותריס בידו דפטור. דהתם כיון דהחץ אינו מזיק כלל בלא הכת ועל הכת א"א לחייבו דאז לא הי' ראוי להזיק משום שהי' לו תריס והוי כאנוס על הכח. וכיון דהחץ בלא הכח אינו מזיק כלל ע"כ לא חל עליו החיוב לשמור החץ. אף אם איירי שהחץ שלו ואינו מפקירו. בכ"ז כיון שהחץ שהוא ממונו אינו מזיק בעצמו רק בצירוף הכח ע"כ פטור. דאין חל עליו לשמור ממונו רק כשממונו לחוד מזיק. וכמו בהך דכלו חציו דשם האש מיקרי מזיק גם בלא הרוח והרוח הוא רק לקרב האש להניזק. אבל במקומו הוא מזיק גם בלא הרוח וע"כ חייב בכלו חציו משום ממונו. אבל בחץ שאינו מזיק כלל בלא הכח פטור מלשמור. ול"ש להקשות כמו שהקשינו לעיל דהכח גם כן עשה בעצמו ויתחייב כמו בכלו חציו אף שנאנס. דלפמ"ש בכלו חציו אין חייב כלל משום הדלקתו. דכיון שנאנס מסלקינן מעליו מעשה זו. ואי אפשר לחייבו על מעשה זו כלל אף שיכול אח"כ להציל. ורק דחייב משום דהאש ממונו. וע"כ בזורק חץ ותריס בידו דא"א להזיק בלא הכח. ועל מה שעשה הכח בעצמו א"א לצרף להחיוב כיון דהוי אנוס ומעשה שע"י אנוס מסלקינן לגמרי החיוב ממנו. וע"כ דמי לליבה וליבתה הרוח דפטור לשיטת התוס' מהטעם שכתבו דבעינן באש שיוכל להזיק במקומו בלא סיוע הרוח. והא דבכ"ד חייב באש ע"י רוח מצוי' היינו אם הוא מזיק במקומו בלא הרוח והרוח הוא רק לקרבו להניזק. אבל כל שאין מזיק כלל במקומו בלא הרוח לא מתחייב משום אש. וכמו דאמרינן כן לענין החיוב על הדלקתו. כמ"כ על מה שמתחייב משום ממונו שמחויב לשמור שלא יזיק האש. היינו ג"כ אם הוא מזיק במקומו בלא סיוע רוח או שאר דבר. אבל בחץ כיון שאין מזיק כלל בלא הכח ועל הכח הוא אנוס ודמי לרוח. וע"כ אין חל עליו החיוב לשמור החץ. והן אמנם כי בליבה וליבתה הרוח אם יהי' האש שלו יתחייב משום ממונו. היינו משום כיון דהשתא שכבר ליבתה הרוח יכול האש להזיק במקומו וע"כ חל עליו חיוב שמירה, ואף אם ליבתה הרוח לחוד בלא סיוע שלו גם כן יתחייב כיון שהאש שלו. לפמ"ש דאש דמי לבור שמתחייב גם כשלא פשע כלל בעשיתו]. אבל בחץ ותריס כיון דגם עתה א"א להזיק בעצמו כלל בלא הכח. ובכה"ג לא מצינו חיוב באש גם משום ממונו כמו דלא מחייב בכה"ג על הדלקתו.

ו)

ואולם באמת נלע"ד דל"ד אש לבור שיתחייב גם באש משום ממונו לחוד במקום דאנוס על הדלקתי. ובכדי לברר הדברים נקדים לבאר איזה פרטים בענין בור. הנה התוס' (בדף כ"ט) בד"ה פליגי חידשו דין חדש דלאו דוקא לאחר נפילת אונס חייב כל זמן שלא הופקר והבור שלו. אלא אף כשלקח איש אחר אבן שלו והניח בר"ה מ"מ אח"כ כשיודע לבעל האבן שאבן שלו מונח בר"ה חייב בנזקיו. [וכנראה מדבריהם דהמניח פטור אח"כ כשחל החיוב על בעל האבן]. והביאו ראי' לזה מהא דאמרינן בעל השור חייב בנזקי החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור. וכן מהא דאמרינן בגלל דכשמכוין לזכות חייב אע"פ שהוא לא עשה הבור. כיון דדידי' הוא חייב להסיר התקלה ע"ש. ואולם הרמב"ן במלחמות בסוגיא דקדרין כתב להיפך דלא מצינו זה חופר וזה מתחייב. והנה ברחיות התוס' מהך דבעל החצר חייב בנזקי הבור. אף דשם לא מוכח אם יש בעלים אחרים על עשיית הבור. דהתם א"א לחייב בעל השור שחפר הבור דאיש בור ולא שור בור. וצ"ל דעיקר כונת התוס' להוכיח דאע"ג דאיהו לא עביד כלל חייב. דמסוגיא דהכא הי' אפשר לומר דדוקא לאחר נפילת אונס חייב אם לא הופקר דעכ"פ עביד איהו ואונס אין פוטר רק בשאין יכול להציל ולתקן אבל כשיכול אחר כך לסלק ההיזק חייב על מעשיו שעשה הבור. על זה הביאו ראי' דגם כשלא עשה כלל התקלה בעצמו חייב כשהתקלה שלו. מהא דבעה"ח חייב בנזקי הבור וכן מנתכוין לזכות בגללים. וס"ל להתוס' דגם כשנתן אחר התקלה חייב בעל התקלה. ובתוס' (דף מ"ח) נסתפקו בזה עיין שם. והרמב"ן ס"ל לחלק דנהי דחייב גם כשלא פשע בעשיית הבור וכדמוכח מסוגיא דנתקל כנ"ל. אבל כשאדם אחר הניח התקלה שלו לר"ה לא מצינו שיהי' זה חופר וזה מתחייב. כיון דיש בעלים אחרים על הבור דהיינו המניח וע"כ פטור בעל התקלה.

ז)

והנה לכאורה תמוה לי ראייתם מהך דבעה"ח חייב בנזקי

הבור. דהרי לפי מה דמתבאר ברש"י שם איירי דבעל החצר הפקיר רשותו אחר שכבר הי' הבור חפור ע"י השור. וא"כ שפיר דחייב בעל החצר. דהרי ע"י ההפקר שלו הוא דנעשה בור. ודמי לכל הפקיר רשותו ולא בורו דחייב. דאע"פ שחפר ברשות שלו ואין לחייבו על החפירה. מ"מ חייב על שעת ההפקר דע"י שהפקיר הרשות הסמוך עד הבור נעשה כחופר סמוך לר"ה וכמ"ש התוס' (בדף ו') ד"ה מה. ואם כן ה"נ בהך דהכניס שורו לחצר בעה"ב וחפר בה בורות דבשעה שחפר לא הי' עדיין חיוב בור כלל [דהרי איירי הכא ששורים דעלמא ניזקו לא של בעה"ח] דאין להם רשות לשורים דעלמא בחצרו של זה. ורק אח"כ כשהפקיר בעה"ח רשותו ונעשה על ידי הפקרו כבור בר"ה. וע"כ שפיר חייב בעה"ח דהוי ככורה בור על ידי ההפקר שלו. ואם כן מה הביאו התוס' ראי' דמחויב לסלק משום דהוי שלו. ומאי ראי' מזו יותר מכל הפקיר רשותו ולא בורו דלר"ע זהו בור האמור בתורה דגם כן לא פשע בכריתו שחפר ברשותו. וע"כ דשם הפשיעה על ההפקר ונעשה כחופר בור סמוך לר"ה. ואם כן ה"נ בעה"ח פשע בההפקר דבלא הפקרו לא הי' רשות לשורים דעלמא לכנוס. ועל כן חייב בעל החצר. אבל לעולם דאין החיוב משום שהבור שלו רק משום שפשע בההפקר.

ח)

עוד קשה לי טובא (בדף מ"ט ע"ב) במשנה ברה"י ופתחו לרה"י אחר. דפי' הר"י בתוס' שם דאיירי שחפר ברשותו ופתח לחצר חבירו. והקשו על זה ולפר"י קשה למה הוא חייב בנזקי בעה"ח אם נפל שורו לבור כיון דהחופר משלם בנזקי החצר על בעל החצר למלוי' עיין שם. ותמוה מה הדמיון לשם דקאי בהוזקו בו שורים דעלמא דאין להם רשות להלוך בחצרו של חבירו. וע"כ פטור החופר [אף אם תפרו אדם דבר חיובא וכמש"ש התוס'] משום דלגבי דידהו לא מיקרי כלל מזיק בבורו שחפר. ולהדיא אמרינן שם (בדף מ"ח) דשניהם שלא ברשות הוזקו זה בזה פטורים והיזק ע"י בור מיקרי הוזקו ולא הזיקו ועל כרחך החופר פטור. ובעה"ח חייב כשהפקיר אח"כ דיש להם רשות להלוך אז. וע"י מה שהפקיר נתחייב. אבל במתני' דפתחו לרה"י אחר דקאי כשהוזק שור של בעה"ח שפתח הבור לתוכו. על כן שפיר חייב החופר דהוי ככורה בור סמוך לר"ה שאין לו רשות לחפור ולפתוח הפתח לר"ה. וה"נ אין לו רשות לפתוח לחצר חבירו וע"כ חייב כשהוזקה בהמתו של בעה"ח. ומה זה טענה שישלם בעד נזקי החפירה דהרי בעה"ח תובע נזקי השור שהוזק בבורו. ושוב ראיתי ביש"ש שהרגיש קצת בזה יע"ש. אבל על התוס' היא קושיא עצומה.

ט)

ובישוב קושיות הנ"ל נלע"ד ברור דהתוס' ס"ל בהך דבעל השור חייב דנזקי החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור דאיירי שבעה"ח הפקיר מתחלה רשותו סמוך למקום התפירה קודם שתפר השור. ורק אותו מקום שחפר השור לא הפקיר. ובזה גם כן אמרינן דבעל השור פטור [וה"ה כשחפר אדם פטור כמ"ש התוס'] ובעה"ח חייב בנזקי הבור. ועל כן ניחא שפיר מה שהביאו התוס' (בדף כ"ט) הנ"ל ראי' דאם אחד הניח אבנו של חבירו בר"ה חייב בעל האבן ולא המניח מהך דבעה"ח חייב. ולא קשה מה שהקשינו (באות ז'), דהרי כיון דאיירי שהפקיר בעה"ח רשותו טרם שחפר התופר או השור את הבור בחצרו. ואם כן בעל החצר לא פשע מידי ובכ"ז חייב. ומוכח ע"כ דכיון דמקום הבור שלו מיקרי הוא בעל הבור אע"פ שאחר תפרו ולא פשע בעה"ח מידי דגם על ההפקר אין לחייבו. כיון דאיירי שהפקיר מקודם חפירת הבור ומ"מ חייב בעה"ח. ומוכח ע"כ דכיון דהוא בעל הממון מהבור עלי' רמיא לסלוקי. וע"כ הוא הדין בהניח אבנו של חבירו בר"ה חייב בעל האבן אע"פ שלא פשע כלל. וניחא מה שלא הביאו ראי' מכל בור ברשותו דחייב לר"ע אע"פ שג"כ ברשות חפר. וע"כ משום דהבור שלו. ואף לרבנן דפליגי היינו משום תורך ברשותי מאי בעי. וזה ל"ש בהניח אבנו של חבירו בר"ה. אבל לפמ"ש ניחא. דשם י"ל הטעם דחייב לר"ע הוא משום דפשע בההפקר שהפקיר רשותו ועושה על ידי ההפקר לרה"ר שיש רשות להם להלוך. וע"כ הוי כעשה בור בר"ה דכך לי עושה בור ברה"ר או שעושה רה"ר סמוך לבור ומיקרי פושע והוי ככורה בור. אבל אין הטעם דחייב משום דהבור שלו. ואין ראי' להמניח אבנו של חבירו שיתחייב בעל האבן. אבל ממה דמחייב בעה"ח שפיר מוכח. דהתם גם כן לא פשע כלל דההפקר הי' מקודם כנ"ל, וכן מוכרח דהתוס' מפרשים כן ממ"ש התוס' שם להסתפק איך הדין אם חפר אדם דבר חיובא מי חייב החופר. ואי נימא דאיירי שבשעה שתפר עוד לא הפקיר בעה"ח רשותו ואח"כ הפקיר כדמשמע מפירש"י כנ"ל. אם כן פשיטא דגם בחפרו אדם פטור דהרי בשעה שחפר עוד לא הוי תקלה כלל לגבי שורים דעלמא דאין להם רשות כאן. ואי משום שהוי תקלה לגבי בעל החצר כשיוזק שורו. משום ה"ט אי אפשר לחייב לגבי שורים דעלמא דלא מיקרי בכה"ג תחילתו בפשיעה וסופו באונס כמ"ש התוס' (בדף נ"ב) וע"כ מוכח דהתוספות מפרשים דאיירי שכבר הפקיר הרשות קודם החפירה. וע"כ י"ל דאדם חייב.

י)

ומיושב שפיר קושיתנו (באות ח') על התוס' (בדף מ"ט) שהקשו דלמה חייב בפתחו לרה"י אחר כיון דעל בעה"ח למלוי'. ואף דקאי הכא שהוזק בהמתו של בעה"ח עצמו דיש לו רשות. בכ"ז הקשו דליפטור החופר כמו דחזינן התם דחייב בעה"ח אף דלא פשע כלל לא בהתפירה ולא במה שהפקיר הרשות בכ"ז חייב משום שהבור שלו. ומשום ה"ט גם באחר המניח אבנו ברה"ר חייב בעל האבן וכמ"ש (בדף כ"ט). וע"כ גם הכא שפתח אחר בור בחצרו יפטור החופר. דבעה"ח שהבור שלו הוא מיקרי בעל הבור אם יפול שור אחר יתחייב הוא. וא"כ כשנפל שורו של עצמו ודאי דל"ש לחייב החופר. [ומכאן מוכח דס"ל גם במניח אבנו של חבירו בר"ה דפטור המניח לגמרי וחל החיוב רק על בעל האבן. דמשמע דקושיתם דיפטור החופר לגמרי כשפתחו לרה"י אתר].

יא)

והנה התוס' (בדף ו') בד"ה לאותיי בור המתגלגל כתבו והמגלגל ברגלי בהמה אם היזק בהדי דאזלי יתחייבו שניהם בעל הבהמה ובעל התקלה. ועיין מהרש"א שהקשה כיון דהבהמה חייב דרך הילוכו דהוי רגל היינו בחצר הניזק ובעל התקלה דחייב היינו ע"כ ברה"ר מטעם בור ע"ש. ודברי תימא הם לענ"ד דהרי בור בחצר חבירו חייב כשהוזק שורו של בעל החצר. ומצאתי אחר זה בנימוקי הגרי"ב שתמה על הרש"א כנ"ל. אבל בתירוצו עוד הוסיף תימא על תימא וז"ל, נפלאו דברי הרש"א דהרי בור ברשות חבירו חייב כשלא הי' לחבירו לידע כדאיתא לק' ובח"מ סימן ת"י ס"ו כו' ולאחר העיון יש ליישב על פי מה שהקשו התוס' לקמן (דף מ"ט) ד"ה פתחו ברה"י ולפר"י קשה כו' ולא תירצו בדלא ידע וכמ"ש הטור. וע"כ דס"ל דגם בזה פטור בעל התקלה עכ"ד. ולענ"ד דבריו מופלאים דאין ענין כאן לא לדברי הטור ולא להתוס' הנ"ל. דהם לא איירי רק בחופר בור ברשות חבירו דהחיוב חל על בעה"ח משום דמקום הבור שלו והוא מיקרי בעל הבור וכמשנ"ל. ובזה כתב הטור דכ"ז שלא ידע בעה"ח חייב החופר. ותירץ בזה קושית התוס' הנ"ל. ולהתוס' דלא תירצו כן י"ל דפליגי וס"ל דגם בשלא נודע פטור החופר כיון דיש להבור בעלים אחרים דהיינו בעה"ח]. אבל התוס' (בדף ו') בבור המתגלגל דאיירי שאחד הניח תקלה שלו ברשות חבירו איך יעלה על הדעת לפטור בעל התקלה. דהרי אין להך בור בעלים אחרים ובודאי דחייב אם הוזקה בהמתו של בעל החצר. וכמבואר (בדף מ"ח) דהכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות ובעה"ב הוזק בו (דהיינו מדין בור) חייב. וכן מפורש שם דטנפה גללים ברשות חבירו הוי בור וחייב ע"ש ברש"י. וכן אמרינן שם דאחד ברשות ואחד שלא ברשות דגם בהוזקו [דהיינו היזק בור דמיקרי הוזקו] דשלא ברשות חייב ע"ש. וע"כ בבור המתגלגל ודאי דחייב בעל התקלה ברשות הניזק לכ"ע. ואף גם בידע אחר כך בעה"ח חייב כיון שאין התקלה שלו. ומאיזה טעם יופטר בעל התקלה ברשות הניזק. והדברים מרפסין איגרא. ובל"ז לא עמדתי על דברי הרש"א דהרי הכא בבור המתגלגל בהדי דאזלי הוי דין אש על בעל התקלה ולא דין בור וכמבואר שם בתוס'. ואש ודאי דחייב בחצר חבירו. וצע"ג.

יב)

ועיין ברא"ש פרק קמא גבי פרה שהזיקה טלית שהקשו התוס' דע"כ פרה שהזיקה טלית איירי ברשות הניזק מטעם רגל וטלית שהזיקה פרה היינו ברה"ר דהוי בור. ותירץ הרא"ש דאיירי שמיוחדת לשורים לשניהם ולחד לפירות. דלגבי חיובא. דשור לא מצי אמר תורך ברשותי מאי בעי דהא יש לו רשות ולגבי רגל הוי חצר הניזק ע"ש. וק"ל דהרי לפי המבואר (בדף מ"ח) דשניהם ברשות הוזקו זה בזה פטורים וא"כ והיזק על ידי הבור הרי מיקרי הוזקו ולא הזיקו. וא"כ כיון דיש רשות לבעל הטלית להניח טליתו לח יתחייב משום בור אף שיש רשות גם לבעל הפרה הי' צריך להיות פטור על הפרה. והא דחייב בור ברשותו דהיינו הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו. אע"ג דגם כן לכאורה הוי כששניהם ברשות. צ"ל דזה מיקרי שלא ברשות דאין רשאי לחפור ולעשות בור סמוך לרה"ר וה"ה בהפקיר רשותו דהוי כרה"ר. אבל בהך טלית שהזיקה פרה דיש לו רשות להניח הטלית דאל"כ לא הוי חצר הניזק ולא הי' מחייב בעל הפרה על נזקי הטלית. ואם כן ליפטר בעל הטלית כיון דהוי שניהם ברשות. וצריך עיון.

יג)

והנה התוס' (בדף כ"ח) ס"ל דהפקיר רשותו ובורו פטור דלא כרש"י דס"ל דחייב ע"ש. וכתב בסמ"ע סימן ת"י דרק בהפקיר רשותו ובורו כאחת ס"ל דפטור. אבל הפקיר רשותו ואח"כ הפקיר בורו כיון דכבר נתחייב קודם שהפקיר תו אין ההפקר פוטר. דלאו כל כמיני' להפקיר נזקיו שכבר חל עליו להסיר התקלה ע"ש. והנה לכאורה ק"ל על זה דהרי התוס' הביאו ראי' לדבריהם דפטור בהפקיר רשותו ובורו מהא דפריך הגמ' בור של שני שותפים היכא משכחת לה. ואי נימא דבכה"ג דהפקיר אח"כ חייב הרי משכחת בכה"ג. ואולם פשוט דלק"מ דשם דקאי הגמרא למ"ד דבור ברשותו פטור. ולדידי' כיון דקודם שהפקיר בורו הי' פטור משום תורך ברשותי מאי בעי. ודאי דגם השתא שהפקיר אין לחייבו. אף דל"ש השתא הטעם דמאי בעית ברשותי כיון שהפקיר. מ"מ אין לנו במה לחייבו כיון דחפר בהיתר וגם השתא לאו בורו הוא ולא נתחייב מעולם. אבל הסמ"ע דקאי למאי דקיימא לן דבור ברשותו חייב וכיון דטרם שהפקיר הרשות כבר נתחייב על הבור תו לא מיפטר על ידי ההפקר. ושו"מ להדברי משפט שהקשה ותירץ כמש"כ ע"ש. ואולם לענ"ד דינא של הסמ"ע תליא באשלי רברבי. דהנה בדעת רש"י דס"ל דהפקיר רשותו ובורו חייב צריך להבין הטעם מדוע יתחייב כיון שתפר בהיתר וגם השתא דהפקיר לאו בעל הבור הוא. וכמו שהקשו התוס'. ועכצ"ל לרש"י דהחיוב הוא על זה גופא שהפקיר דכיון דע"י הפקרו נעשה רשותו כרה"ר שיש רשות לכל אדם להלוך. וע"כ דמי לחופר בור ברה"ר דכך לי עושה בור ברה"ר לעושה הרה"ר והבור כאחת. וזה כשיטתו (בדף מ"ח) בהך דבעה"ח חייב בנזקי הבור. והיינו כשהפקיר אח"כ שכבר הי' הבור חפור ע"י שורו של פלוני. והחיוב על בעה"ח הוא משום שהפקיר הרשות הסמוך לבור ועושה על ידי ההפקר כרה"ר. אבל אין החיוב משום שהבור שלו. דכיון דהוא לא חפר כלל א"א לחייבו וכדעת המלחמות הנ"ל דלא מצינו זה חופר וזה מתחייב. ודוקא לאחר נפילת אונס אם לא הפקיר חייב וכמ"ש להלן] וזה גם כן הטעם בבור ברשותו דחייב דהיינו הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דאף שתפר בהיתר חייב על ההפקר שעושה רה"ר סמוך לבור. ולא ס"ל הסברא דכי אפקרנא רשותי לא לחייב בהיזקא אפקרנא. ועיין ברש"י (דף נ') ובתוס' שם. אבל התוס' אזלי לשיטתם (בדף כ"ט) שהביאו ראי' מהך דבעה"ח חייב דגם מניח אבנו של חבירו ברה"ר חייב בעל האבן. והיינו כמש"ל באות ט' דלא ס"ל הטעם דחייב בעה"ח משום שהפקיר אח"כ. דאיירי שם גם כשהפריר בעה"ח את הרשות קודם שנחפר הבור. ועיקר החיוב על בעה"ח הוא משום שהבור שלו. אף דאיהו לא חפר כלל חייב ואף כשחפר אחר חייב. ולשיטתם לא מוכח כלל דחייב על ההפקר וס"ל דלא מיקרי פושע על מה שהפקיר רשותו ולא שייך לחייבו על מה שהפקיר הרשות שיהי' בשביל זה ככורה בור בר"ה. ולכן לשיטתם פליגי על רש"י וס"ל דהפקיר רשותו ובורו לכ"ע פטור דאין לנו על מה לחייבו לא על ההפקר כנ"ל וגם הבור אינו שלו. ובהפקיר רשותו ולא בורו הטעם דחייב לא משום שפשע במה שהפקיר הרשות וכמ"ש לשיטת רש"י רק הטעם משום שהבור שלו ואף במקום שלא פשע כלל. וכשיטתם (בדף כ"ט) דאף במניח אחר אבנו ברה"ר חייב. וכן מבואר להדיא בלשונם בתוספות הנ"ל ד"ה ה"מ היכא דאפקרינהו דהפקיר רשותו ולא בורו כיון דשלו הוא חייב להסיר התקלה. כדאמרינן בהפרה דבעה"ח חייב משום דעליו למלי' ע"ש. ועיין בתוס' (דף ו') ד"ה מה לבור. וצע"ק.

יד)

והנה נתבאר לנו דלהתוס' הא דחייב בהפקיר רשותו ולא בורו לא משום דהוי ככורה בור ומשום שפשע בהפקר. רק הטעם משום דהבור שלו. ויש שני דינים בחיוב דבור. האחד על עשיית הבור. והשני משום חיוב ממונו היינו אם הבור שלו חייב אף שלא כרה הוא כלל רק אחר כרה ג"כ חייב. ועיין בלשון הרמב"ם ושו"ע אחד החופר ואחד הלוקח והיורש וניתן לו במתנה שנאמר בעל הבור ישלם מ"מ. וע"ש בהגר"א. והפקיר רשותו ולא בורו לא הוי ככורה בור רק חייב משום ממונו דגם בלא כרה הוא כלל חייב להתוס' וכנ"ל. ולפ"ז שפיר יש לומר דאם הפקיר אח"כ גם הבור גם כן פטור להתוס'. כיון דעיקר החיוב הי' עליו רק משום ממונו דהבור הי' שלו וע"כ כשהפקיר פטור. וכמו בשורו שהפקיר שפטור על נזקיו שאחר ההפקר. וה"נ בבור היכא דחייב רק משום דהוי שלו כשהפקיר פטור. דבשלמא אי נימא דהחיוב הוא משום שפשע בההפקר ועי"ז הוי ככורה בור הי' חייב גם אם הפקיר אח"כ ככל כורה בור דחייב גם בהפקיר. אבל כיון דהתוס' ע"כ ס"ל דההפקר לא הוי כפושע וככורה בור. דאם לא כן יתחייב גם בהפקיר רשותו ובורו כאחת וכמש"ל לשיטת רש"י. וכיון דלהתוס' ההפקר לא הוי ככורה והחיוב הוא משום ממונו לחוד שהבור שלו. וע"כ כשהפקיר אח"כ הבור גם כן פטור להתוס' דאין לנו על מה לחייבו וכמו בשורו שהפקיר.

טו)

ואולם זה תליא במה שיש להסתפק במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דפטור איך הדין אם הי' לו פנאי לסלק קודם שהפקיר אם חייב. והנה ראיתי להב"ח (בסימן תי"א) שכתב בפשיטות דגם כשהפקיר לאחר שהי' לו פנאי לסלק פטור. ובדברי משפט כתב על הב"ח הנ"ל וז"ל, לא ידעתי כונתו כיון דהי' לו פנאי הוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה. וכמש"כ להדיא בתוס' (דף כ"ט) ד"ה פליגי דכתבו ומשום דלא הי' לו פנאי לסלק מיפטר דאם הי' לו פנאי אף דמפקיר אחר כך הוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה. ואין חילוק בין אם עשה מעשה או לא. כיון דהי' לו פנאי לסלק הוי כמפקיר לאחר נ"פ, ועיין (דף ו') בתוס' ד"ה אי דאפקרינהו שכתבו דכיון שנתנו לו זמן לקוץ ועבר הזמן הוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה דחייב. ומבואר דאף דלא עשה מעשה. מ"מ כיון דהי' לו פנאי לסלק חייב אף כשהפקיר אח"כ עכת"ד. ונפלאתי על הד"מ דבתוס' (דף כ"ט) לא הוזכר כלל דגם בהפקיר חייב כשהי' לו פנאי. והתוס' קאי שם בלא הפקיר משום דשלו חייב להסיר התקלה ע"ש. גם מש"כ להקשות מדף ו' בכותל ואילן שנפלו ל"ד כלל. דשם שפיר חייב דעל ידי פשיעתו שעליו לקוץ האילן אחרי שהזהירו לו לקוץ ועי"ז נעשה בור חייב שפיר דצריך לשמור ממונו שלא להעשות בור כמו שצריך לשמור ממונו שלא יתעביד אש. וחייב גם כשאינו עושה מעשה בעצמו. וכדפריך (בדף י"ט) בבי דליל אי דלא אצניע פושע הוא. ואיירי שם גם כשהזיק בתר דנייח דהיינו חיובא דבור בלא מעשה רק מפני שלא שמר ממונו. אבל בנידון הב"ח במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דכבר נעשה הבור ועל זה שנעשה הבור אין לחייבו משום דהוי באונס. ורק דרוצים לחייבו משום דהתקלה ממון שלו הוא ומחויב לסלקה ולכן חייב כל זמן שלא הפקיר אבל כשהפקיר אף שהי' לו פנאי לסלק קודם ההפקר שפיר יש לומר דפטור כיון דהשתא אינו שלו. וגם מקודם כבר הי' בור על ידי הנפילה שהוא פטור על זה. משום דהי' באונס ולא נעשה בור מתחלה בממונו ולא ממונו עשה הבור. ורק דכל זמן שלא הפקיר עלי' רמיא לסלק ממונו שלא יזיק, אבל כשהפקיר פטור דהוי כשורו דכ"ז שהוא שלו חייב וכשהפקיר פטור, ושפיר צדק הב"ח.

טז)

ובש"ע (סימן ת"י) אחד החופר או הלוקח או שניתן לו במתנה שנאמר בעל הבור ישלם מי שיש לו בעלים מ"מ. וכן הוא ברמב"ם. וע"ש בהגר"א שהביא ממכילתא וירושלמי פרק ה' אין לי אלא כשחפר לקח ירש נתן לו במתנה מנין ת"ל כי יכרה כו'. ומבואר דיש בבור שני דינים להתחייב. אחד על עשיית הבור ואף שאין הבור שלו שתפר ברה"ר. והשני כשהבור שלו אף שלא פשע כלל בעשיתו וכמו בירש שהיורש לא פשע כלל בעשיתו ומ"מ חייב משום שהבור שלו. ונראה דמזה פשוט להגמרא דגם לאחר נפילת אונס חייב כל זמן שלא הפקיר והבור שלו. והיינו דלא גרע מיורש שג"כ לא פשע כלל. וכיון דזה דין מיוחד שחייב בבור משום שהבור שלו אף שלא חפר ולא פשע כלל, י"ל דבאמת לא הוי כחופר ועושה בור. ורק דכל זמן שהוא שלו חייב אבל כשהפקיר פטור. ואף שהי' לו פנאי לסלק קודם ההפקר בכל זה פטור. כיון דלא הוי ככורה בור ורק משום ממונו נתחייב. וע"כ כשהפקיר אח"כ פטור וכמו שור שהפקיר.

יז)

ובאמת מצינו בזה מחלוקת הראשונים דבש"מ (בדף כ"ט) הביא בשם הריב"א במפקיר נזקיו לאנ"א דאם הי' לו פנאי לסלק קודם שהפקיר גם כשהפקיר אחר כך חייב כיון שכבר נתחייב לסלקן עיין שם. וכן משמע מרש"י (דף מ"ח) ואולם בתוספות שם ד"ה וטינפו מתבאר דלא ס"ל כהריב"א וגם כשהי' לו פנאי מיפטר כשהפקיר אח"כ. וע"ש (דף מ"ח) בש"מ שהביא ג"כ מחלוקת התוס' והריב"א בזה. ודעת הריב"א נראה דעל ידי שהבור ממונו נעשה ככורה בור ועל כן כמו בכורה בור שחייב גם כשהפקיר. ה"נ כשהבור שלו ויש לו פנאי לסלק ונתחייב לסלק הוי ככורה בור ושוב ל"מ ההפקר. והתוס' ס"ל דע"י שהבור שלו לא הוי ככורה ורק דהוא דין מיוחד להתחייב משום ממונו וע"כ כשהפקיר אח"כ פטור וכנ"ל.

יח)

וע"פ הנתבאר נראה דגם הך דינא בהפקיר רשותו קודם ואח"כ הפקיר בורו תליא בשני שיטות הנ"ל. דלהריב"א דבמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס כשהי' לו פנאי לסלק קודם ההפקר חייב. וע"כ גם בהפקיר רשותו ואח"כ בורו חייב. ומשום דכיון דכבר נתחייב קודם שהפקיר הבור דמי לכורה בור דתו ל"מ ההפקר. אבל להתוס' דס"ל דגם כשהי' לו פנאי פטור כשהפקיר אחר כך. דאף שכבר נתחייב קודם ההפקר מ"מ לא דמי לכורה בור. ורק דכל זמן ששהוא שלו חייב וכשהפקיר פטור. וע"כ ה"נ בהפקיר רשותו ואח"כ בורו אף שנתחייב קודם ההפקר. אבל לא הוי ככורה בור כיון דחפר ברשות. ורק דמשום שהבור שלו נתחייב וע"כ כשהפקיר אח"כ גם כן פטור. וכן משמע ברמב"ם בפי"ג מנזקי ממון דגם כשהפקיר אח"כ פטור. ונתבאר דדינא של הסמ"ע והב"ח תליא ברבוותא.

והנה כבר כתבנו (באות ט"ו) דל"ק על הב"ח ממה דאמרי' (בד"ו) מהכותל ואילן שנפלו אי דאפקרינהו היינו בור ומשום שהו"ל לסתור הכותל. דהתם הטעם שהו"ל לסתור קודם שנעשה הבור. אבל נידון הב"ח הוא שכבר הי' בור מכבר ובאופן שפטור על העשי'. וע"כ ס"ל דכל זמן שהוא ממונו חייב אבל כשהפקיר אח"כ פטור. דלא הו"ל ככורה בור עי"מ שנתחייב משום ממונו. דהוא דין מיוחד להתחייב בבור משום ממונו לחוד. וע"כ כשהפקיר אחר כך פטור כמו שורו שהפקיר. וכן לא קשה להיפוך להריב"א דס"ל דחייב כשהו"ל פנאי לסלק גם כשהפקיר למה צריך להצד השוה בכותל ואילן. דהתם כשכבר הי' בור והי' ממונו וחל עליו כבר דין בעלים על הבור וע"כ ס"ל דהוי ככורה בור דל"מ מה שמפקיר אח"כ. אבל בכותל ואילן צריך להצד השוה דגם כשהפקיר קודם שנפל ולא נעשה מעולם בעלים על הבור והו"א דכיון דהוי ברשותו כשנטעו מתחלה. ול"ד לכל בור דשלא ברשותו. וע"כ צריך להצד השוה משור דחייב גם כשהי' ברשות, וממילא דחייב אף שהפקיר קודם שנפל ומשום דע"י פשיעתו שלא קץ נתחדש הבור. ואין החיוב כאן משום ממונו ומשום דהכותל שלו. רק החיוב הוא ככל כורה בור. דכיון דאחר אין יכול לקוץ ועליו מוטל לקוץ הוי כעושה בור שיוכל להזיק באיזה ימים אחר החפירה ולא מיד דודאי חייב].

יט)

והנה הרמב"ם (בפי"ג מנזקי ממון ה"י) ז"ל, הקדרים והזגגים שהיו מהלכין זאח"ז ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון והשלישי בשני וכ"א י"ל לעמוד ולא עומד הראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל לארץ בין שהוזק במשאו. והשני חייב בנזקי גופו של ג' אם הוזק בגופו של ב'. אבל אם הוזק במשאו של ב' פטור שהרי אומר לו השני בור זה שהוא משאי אין אני הכורה אותו שהרי הראשון הפיל הב' עם משאו. ובהשגות מבאר דע"כ הרמב"ם איירי בלא הפקירו המשא דאם הפקירו כיון דנתקל אנוס גם הראשון הי' פטור על משאו. ובכ"ז השני פטור על משאו אף שהוא ממונו שלא הפקיר משום ה"ט דהאי בירא לאו אנא כריתי אלא הראשון. וכן ביאר במלחמות דעת הרי"ף וכתב גם כן הטעם דפטור השני דלא מצינו זה חופר וזה מתחייב. והנה מבואר דפליגי על התוס' (בדף כ"ט) דגם בהניח אחר אבנו של חבירו ברה"ר חייב בעל האבן. וצריך לישב להרמב"ם ראיות התוס'. והנה הראי' שהביאו התוס' מהך דבעה"ח חייב בנזקי הבור. כבר נתבאר דאינו ראי' לשיטת רש"י שם דאיירי שהפקיר אח"כ הרשות וחייב משום ההפקר דהוי ככורה בור וכנ"ל (באות ז'). אבל הך דמשאו של שני שלא פשע כלל פטור. והנראה דהרמב"ם בזה לשיטתו. דבפי"ב ה"ב כתב דהחוזר ופתח לרשות חבירו חייב והוא כפר"י בתוס' דף מ"ט הנ"ל (באות א') וקשה על זה קושית התוס' מהך דעל בעה"ח למלויי. וע"כ דמפרש שם הטעם כפירש"י דבשעה שחפר עדיין לא הפקיר הרשות ולא עשה בור כלל בחפירתו לגבי שורים דעלמא. אבל הכא דאיירי לענין נזקי בעל החצר גופא שפיר חייב החופר אף שהבור של בעה"ח ואין החיוב חל עליו משום ממונו. וכשיטתו דלא מצינו זה חופר וזה מתחייב.

כ)

ואולם הראי' השני' שהביאו התוס' מגלל כשהפכה לפחות מג' ונתכוין לזכות בה דחייב. היא קושיא עצומה על הרמב"ם והרמב"ן דמוכח מזה דאף דהוא לא חפר הבור דכבר הי' הגלל מונח מקודם שזכה הוא ורק עי"מ שזכה ונעשה ממונו נתחייב. וחם כן כשעשה אחר בור בממונו יתחייב. וביותר קשה ממה דמבואר בירושלמי הנ"ל באות ט"ז דכשירש בור ג"כ נתחייב היורש. וחזינן דאף שהיורש לא עשה כלל הבור וגם לא קנה רק דנפלה לו ממילא בירושה בכ"ז חייב משום דהוי ממונו. ואם כן גם בעשה אחר בור בממונו יתחייב. ולכאורה הי' אפ"ל דדוקא זה חופר וזה מתחייב לא אמרינן. והיינו משום דיש לחייב יותר החופר שפשע ביותר מבעל הממון וע"כ מיפטר בעל הממון. ועיין בש"מ דף כ"ב סברא כעין זו]. אבל ביורש וכן בגלל דליכא בעלים אחרים להתחייב וע"כ חל על בעל הממון החיוב, והכא בהקדרים נימא שהראשון שנפל מתחייב גם כן על משאו של שני מדין בור דהוי כעשה הוא הבור. ומשום שע"י נפל השני ואף דנתקל אנוס. ואין הראשון חייב על כלים גם כשהוזקו בגופו. דלא חשיב רק בור משום שהי' לו לעמוד. ואין חילוק להרמב"ם בין משאו לגופו. דגם בהוזק במשאו של ראשון חייב משום בור כשלא הפקיר משאו משום שהו"ל לסלק. מ"מ י"ל לכאורה דכיון דעכ"פ הראשון ומשאו דין בור עליהם וע"כ כשנתקל השני ומשאו בראשון חייב הראשון כשהוזק השלישי בשני ומשאו. דהוי משאו של שני כבורו של ראשון דע"י שנפל נעשה בורו של שני. [והא דהראשון פטור בהפקיר משאו וכמ"ש הראב"ד ומשום דנתקל אנוס. וא"כ מכ"ש שיפטור על משאו של שני שאינו שלו. אך י"ל משום דהראשון שנפל בשוה עם משאו ביחד אם הפקיר המשא אין לנו על מה לחייבו כיון דאנוס הוא על הנפילה. ועל גופו חייב משום שהו"ל לעמוד דלא גרע מממונו. אבל משאו כיון שהפקיר ואינו שלו אין מחויב לסלק גם כן כיון דאנוס על הנפילה. אבל השני או משאו שנעשו בור ע"י גופו של הראשון כשכבר חל דין בור עליו. או גם במשאו כשלא הפקיר שכבר דין בור עליו משום ממונו דהו"ל לסלק שוב גם כשנעשה ע"י בורו עוד בור אחר מתחייב]. ובאמת ראיתי בשלטי הגבורים בסוף אריכות דבריו דהראשון חייב אף אם יהי' אלף בזה אחר זה יתחייב הראשון על כולם. דהאי בור דמשאם של כל אלו הוי הראשון שמחמתו נפלו כולם וכאילו כרה הוא ע"ש. ולפ"ז הי' ניחא הא דהשני פטור על משאו אף כשלא הפקיר משאו. ול"ד לירש בור שחייב. ומשום דיש לחייב את הראשון דהוי ככורה בור וע"כ פטור בעל הממון.

כא)

ואולם לענ"ד תמוה השה"ג הנ"ל. דבור שנעשה ע"י בור יתחייב דהרי זה לא עדיף מאיש בור ולא שור בור. ומכ"ש בבור שעשה בור שפטור דלא עדיף זה החיוב דבור השני מכלים דפטור. ובמלחמות מפורש להדיא דהראשון פטור גם כן על בורו של שני משום דלאו דילי' הוא. ואך גם השני פטור אף שלא הופקר ומשום דל"מ זה חופר וזה מתחייב, והאי בור לאו איהו כריא לא באונס ולא בפשיעה אלא מחמת הראשון נפל ואין מוטל עליו לסלק הואיל ולאו אנא כריתי' ואע"פ שלא הפקיר פטור. למה דומה לאבנו סכינו ומשאו שהצניען בביתו ובא אחר והניחן ברה"ר והזיקו שהשני חייב ולא הבעלים ע"ש. ולפ"ז קשה דמאי שנא מיורש בור שמתחייב אע"פ שהוא לא עשה כלל הבור גם באונס. וה"נ יתחייב השני כיון דליכא בעלים אחרים להתחייב דהרי הראשון פטור משום דאנוס ולאו דידי' הוא וכמ"ש הרמב"ן. ומדוע לא יתחייב השני משום ממונו. ול"ד לאבנו שהניח חבירו ברה"ר דשם מתחייב המניח. אבל בהך דמשאו של שני דגם הראשון פטור יתחייב השני וכמו ביורש. וכן בהך דגלל דג"כ לאו חידוש הוא הבור דכבר הי' הבור מונח מקודם ורק שהוא זכה בהגלל ומ"מ נתחייב. וצריך לדחות דזה גרע מה שזכה כשכבר הי' בור ותקלה ברה"ר ומיקרי הוא בעל הבור כשזכה. אבל כשהי' שלו מקודם שנעשה תקלה והוא לא פשע פטור. או דנפ"מ דגם במשאו של שני מיקרי הראשון בעל הבור ומשום שהוא פשע על ידי שהו"ל לעמוד. ואף דפטור היינו משום גזה"כ דאיש בור ולא שור בור. וה"ה דלא בור בור או משום דהוי ככלים דפטור. אבל עכ"פ אף דפטור מ"מ מיקרי הוא בעל הבור דע"י פשיעת אדם בן דעת אי אפשר לחייב השני. וע"כ ל"ד גם כן להך (דדף מ"ח) דעל בעה"ח למלויי אף שהשור תפר. ואך כבר כתבנו (באות ז') דמשם בל"ז לא קשה על הרמב"ן. [והנה לשיטת רש"י ותוס' דהא דאמר רבא דראשון חייב גם על משאו איירי ג"כ בהפקיר. והטעם דחייב משום דס"ל דנתקל פושע וע"כ הוי הוא גופא אדם המזיק ומשאו בור. והשני פטור על משאו. וק"ל דאמאי לא יתחייב הראשון על מה שהוזק השלישי במשאו של שני. כיון דהראשון מיקרי אדם המזיק א"כ יחשב גם כן בעל הבור על משאו של שני דהוי כעשה הוא הבור. ובאמת לא משמע שם דחייב הראשון על נזקי השלישי. ויש לחלק דלענין עשיית הבור ודאי דבעינן דוקא על ידי מעשה וזה לא מיקרי מעשה מה שנפל אף דפושע הוא וצ"ע. ועיין (דף ו') הצד השוה לאתויי אבנו סכינו ומשאו שהניתן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו בתר דנייח דחייב מדין בור. חזינן דבור שנעשה גם ע"י אש דהיינו ע"י כח אחר גם כן חייב. והנה למ"ד אשו משום חציו ניחא דהוי כעשה בידים הבור. אבל למ"ד משום ממונו ומ"מ חייב וחזינן דלא בעינן שיעשה בידים. וגם לא דמי לשור בור דפטור. ובאמת הי' נראה דהגמ' (בדף ו') קאי למ"ד דאשו משום ממונו. דלמ"ד משום חציו ל"צ לצד השוה דהרי כיון דחייב אליבי' באש מיתה בשרף אדם דהוי כהרגו בידים פשיטא דחייב גם כן כשנעשה בור ע"י אשו דהוי כעשה בידים. ול"צ לצד השוה. ובזה יתיישב מה שהקשו על הרי"ף דלא הביא הך אוקימתא ומשום דעל פי מה דקיימא לן דמשום חציו פשיטא דחייב.

כב)

ומעתה נחזור למש"ל (באות ה') לתרץ קושיתנו דחייב בכלו לו חציו דאיירי באש שלו וע"כ חייב אף דאנוס בהדלקתו וכמו בבור שחייב אם הוא ממונו. ולהנ"ל נראה דדוקא בבור יש חיוב על ממונו משום דכתיב בעל הבור ישלם מ"מ וכנ"ל (באות ט"ז). אבל באש דליכא קרא לא מחייב משום ממונו לחוד באם שאי אפשר לחייבו על מעשה ההדלקה או על מה שלא שמר גחלתו. וכדמשמע גם כן מהך דפריך (בדף כ"ג) ולחייב נמי בעל הגחלת ומשני דאיירי כששימר גחלתו. ומשמע דאם שומר הגחלת והכלב נטלה לגדיש אף שאחר כך יודע בעל הגחלת שהגחלת שלו מונח אצל הגדיש ויכול לסלקו ולהציל הגדיש. בכל זה פטור בעל הגחלת ולא מחייבינן לי' משום ממונו. כדמחייבינן לגבי בור לשיטת התוס' דגם בלקח אחר אבנו והניח ברה"ר חייב בעל האבן אף שלא פשע כלל וכנ"ל (באות ו'). ואף להרמב"ן דכתב דלא מצינו זה חופר וזה מתחייב. כבר בארנו דהיינו דוקא משום שאדם בן דעת הניח וע"כ אין לחייב לבעל האבן. אבל הכא בכלב שנטל חררה הו"ל לחייב בעל הגחלת גם כששימר גחלתו כשיוכל אח"כ להציל. וכמו דמחייבינן את בעה"ח למלויי אף שהשור חפר. ועכצ"ל דבאש ליכא הך דינא לחייב משום שהאש שלו לחוד. ומשום דהשלהבת המזיק לית בו ממשא שיתחשב כממונו. ואף שהגחלת שלו אבל אין הגחלת המזיק רק השלהבת ובשלהבת לא שייך שלו. או משום דאש שאין מזיק רק ע"י כח אחר דהיינו הרוח וע"כ ל"מ שלו דהרי אין כל המזיק שלו. והא דאמרינן דאשו משום ממונו. היינו כשעושה האש או שפשע בשמירתו וכמו דפריך ולחייב בעל הגחלת. וכן בדליל דפריך אי דלא אצניע פושע הוא דחייב משום אש כשהזיק בהדי דאזיל כמ"ש הרא"ש והטור. היינו גם כן משום שפשע והוי כאילו עשה האש. וזה הוא חיוב אש שחייבתו תורה משום שעשה המזיק שילך ע"י כח אחר והוי כממונו שהזיק. ואף שאין האש שלו חייב וכמ"ש התוס'. וכן בדליל דמתחייב במה שפשע ולא שמר. וגם כשלקח דליל הפקר ולא נתכוין לזכות והניח במקום שמצוין תרנגולים גם כן יתחייב משום אש. דאין החיוב משום שהדליל שלו רק משום שפשע במה שהניח במקום שיוכל להזיק על ידי רוח מצוי'. אבל אם לא פשע כלל ואחר לקח גחלת שלו. או שהכלב נטלו בכה"ג ששמר גחלתו וחתר הכלב. אזי לא יתחייב בעל הגחלת אף שיוכל להציל, דבאש ליכא החיוב משום שהאש שלו. ולא דמי לבור וכנ"ל.

כג)

וראי' לזה דהרי חזינן לרב דס"ל דבלא אפקרינהו משורו למדנו וחייב על כלים. ומדוע לא מצינו כן באש דבלא הפקיר יהי' אש חייב בטמון. וסתמה משמע בכ"ד דגם באש שלו פטור על טמון. וע"כ משום דבאש ל"ש לחייבו משום ממונו לחוד כנ"ל. וכן מוכח לכאורה מהא דפריך (בדף כ"ב) למ"ד אשו משום ממונו מגמל טעון פשתן דהאי אש לאו ממונו דבעל גמל. [והיינו דעל אש של בהמתו לא חייבתו תודה כמ"ש התוס' שם]. והרי כיון דהפשתן שלו אם כן החיוב עליו לשמור ממונו שלא יזיק גם בשעשה אחר וכמו בבור דעל בעה"ח למלויי אף ששור אחר חפר ומאי פריך הגמ'. וע"כ דבאש ל"ש לחייב משום שהוא שלו. ושוב ראיתי בפני יהושע שם שהתעורר בהא דניחא להגמרא למ"ד משום חציו דחציו דגמל. ואם כן לא יתחייב רק ח"נ כצרורות. וכתב דכיון שהפשתן שלו הוי כאשו של עצמו דחייב נזק שלם. וכמש"כ הרא"ש בסוגיא דדליל דדוקא בצרורות דהפקר חייב חצי נזק. אבל כשהתיזה צרורות של הבעלים חייב נזק שלם. ומה"ט תמה על הטור שכתב דבאמת חייב רק ח"נ שלא במסכסכת ע"ש. אבל תמוה לי טובא דאם כן גם למ"ד משום ממונו מה ק"ל להגמ' דלאו ממונו דבעל גמל הוא. דהרי אין החיוב משום עשיית האש רק משום שהאש שלו וא"כ אין נפ"מ מי עשה האש וכמו דניחא למ"ד משום חציו. ודברי הפנ"י צ"ע לענ"ד. וע"כ מוכח מכאן כמ"ש דבאש ל"ש לחייב משום שהאש שלו. וע"כ פריך שפיר למ"ד משום ממונו דלאו ממונו דבעל גמל הוא. דאף דהפשתן שלו אין לחייבו משום זה. והא שכתב הרא"ש דבצרורות שלו שאינה של הפקר חייב נזק שלם. כבר כתבנו באות הקודם דאין הכונה דוקא כשהצרור שלו. אך אף אם הניח אדם צרור של הפקר במקום דריסת רגלי בהמה יתחייב נזק שלם ומשום דהוי כעושה אש. וכמ"ש התוספות והרא"ש דהתרנגול הוי כרוח מצוי'. ותדע דהרי ז"ל הרא"ש דהא דצרורות משלם ח"נ היינו כשהתיזה דבר הפקר. אבל התיזה ממון הבעלים משלם נ"ש דצרורות אורחי' והוי כאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו דחייב עכ"ל. והרי באבנו ודאי דלאו דוקא שהניח אבן שלו חייב. דאף בהניח אבן של הפקר בראש גגו חייב. דהוי כאש שמתחייב גם באש שאינה שלו. אבל במקום דאי אפשר לחייב על מעשיו. וכמו בהך דגמל דעל אש של כלבו לא חייבתו תורה. לא מחייב גם כן משום שהפשתן שלו.

כד)

ואולי אפ"ל דגם לענין חיוב אש משום ממונו לא מחייב רק כשאין גדר כלל. ואין דבר מפסיק שלא ילך האש ובזה חייבה התורה מה שהאש הולך ע"י רוח מצוי'. אבל כל שיש גדר המפסיק שאין האש יוכל להזיק לצד שאחר הגדר, בזה אין חייב אף שהגדר יוכל ליפול ברוח מצוי'. ודמי קצת לליבה ולבתה הרוח דפטור לכמה ראשונים גם ברוח מצוי' ומשום דבעינן שיעשה בעצמו האש והרוח מצוי' הוא רק להוליך. וכמ"ש התוס' (בדף ס') ובב"ב (דף כ"ו). וה"נ לצד שאחר הגדר לא מיקרי האש מזיק כלל רק ע"י סיוע הרוח שיפיל הגדר ובכה"ג לא חייבתו תורה באש. וע"כ י"ל שפיר כמש"ל דאיירי שהגדר יוכל ליפול ברו"מ. ובכ"ז הוצרך הגמ' לומר כגון שהי' לו לגודרה דאם אין יכול לגודרה לא מחייב גם משום ממונו בכה"ג וכנ"ל. אבל כשיכול לגודרה שפיר חייב משום ממונו. דל"ד למפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. דהכא באמת לא מיקרי אנוס כיון שהגדר יוכל ליפול ברוח מצוי'. ולכן אף שעל הדלקתו לחוד א"א לחייבו אם אין יכול לגדור. אבל כשיכול לגדור שפיר חייב. ולפ"ז בנידון השאלה שהדליק באופן שאין האש יוכל להזיק דק ברוח שא"מ. ואחר כך כשבא הרוח שא"מ והוא יכול להציל י"ל דפטור. דכיון דהוא אנוס לגמרי דעל רוח שא"מ לא הו"ל לאסוקי אדעתא הוי כמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דפטור.

אבל זה אין לחלק דדוקא באונס כעין נתקל וכה"ג אמרינן דפטור במפקיר נזקיו. דנתקל למ"ד דהוי אנוס פטור גם מדין אדם המזיק וכמבואר שם בסוגיא. וע"כ דהוא אונס גמור. וע"כ מסלקינן המעשה לגמרי מעליו ולכן כשהפקיר אחר כך פטור. אבל הכא בכלו לו חציו אף אם נימא דהגדר הי' יוכל לעמוד ברו"מ ונפל ברוח שא"מ. מ"מ י"ל דגם רות שא"מ לא חשיב כאונס גמור, דהא מבואר (בדף כ"ו) דנפל מהגג ברות שא"מ חייב בנזק. ומבואר דלא חשיב רוח שא"מ כאונס גמור דאם כן לא הי' חייב אדם המזיק. וכמו בנתקל דפטור גם אדם המזיק. אבל אי אפשר לומר כן. דהרי (בדף כ"ט) אמרינן דמודה ר"מ לרבנן במעלה קנקנים על הגג ונפלו ברוח שא"מ והזיקו שפטור. וע"ש בתוס' סד"ה פליגי דקאי אלאחר נפילה ומשום דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. ומוכת דגם באונס ע"י רות שא"מ גם כן פטור במפקיר.

כה)

ואחרי הנתבאר דבאש אין נפ"מ אם האש שלו. ובמקום דא"א לחייבו על מעשה הדלקתו לא מתחייב גם אם האש שלו. ואם כן תתעורר קושיתנו הנ"ל דמ"ט חייב בכלו לו חציו כיון דאנוס על הדלקתו דהי' גדר ונפלה שלא מחמת דליקה. ואם כן אמאי חייב משום ממונו. דגם אם נדחוק דאיידי באש שלו מ"מ יפטור כיון דא"א לחייבו על הדלקתו. ואולי אפ"ל דהא דאמרינן דנפלה גדר שלא מחמת דליקה איירי דנפל ברוח מצוי' ומ"מ לא מיקרי חציו. דחציו ל"א רק במה שהאש הולך ברו"מ. אבל כאן דלבד מה שהאש צריך להרו"מ עוד לא הי' מזיק משום שהגדר מפסיק. ורק דנימא דמשום שהגדר יוכל ליפול ברו"מ הוי כלא הי' גדר ויהי' כחציו. זה לא אמרינן. דחציו ברי היזקא ורו"מ לא ברי היזקא. ורק על הליכת האש עצמו גלי קרא דהוי כחציו במה שיוכל לילך ברו"מ. אבל לא במה שהרוח מצוי' מפיל הגדר. וכיון דאיירי ברות מצוי' שפיר ניחא דמחויב משום ממונו. דאינו אנוס בהדלקתו דהו"ל לאסוקי אדעתא שיפול הגדר ברוח מצוי', ועוד י"ל לפמ"ש התוס' שם (בדף כ"ב ע"ב) בד"ה חציו דלענין חציו בעינן רו"מ הרבה שיהי' קרוב לודאי היזק כעין חציו. אבל לענין אשו משום ממונו אע"פ שאינו מצוי כל כך ע"ש. ולפי זה י"ל דאיירי הכא שהגדר הי' יכול לעמוד בפני רו"מ בינוני שאינו מצוי כ"כ. וע"כ אין חייב משום חציו דלענין חציו בעינן שיהא מצוי הרבה. אבל לענין ממונו שפיר חייב. אולם קשה לפ"ז דלמה הוצרך הגמ' לומר וכגון שהי' לו לגודרה ולא גדרה. דמשמע דדוקא כשיכול אח"כ לגדור חייב. ולפמ"ש דאיירי באופן שחייב במעשה הדלקתו משום ממונו. א"כ אף כשאין יכול אח"כ לגדור ולהציל יתחייב. וכמו בכל דוכתא דחייב באש אף שאח"כ אין יכול להציל. ע"כ צ"ל דאיירי באופן שאין לחייבו על הדלקתו שנפל הגדר ברוח שאין מצוי' כלל. ולכן לא מתחייב רק בשיכול לגדור. ונתעורר קושיתנו דמ"ט חייב גם בשיכול לגדור כיון דאנוס בהדלקתו והוי כמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס.

ועכצ"ל כמש"ל (באות ד') לחלק בין אש לבור דאונס אין מסלק המעשה לגמרי ורק דמי לברשות וע"כ חלוק אש מבור. וכמו דאמרינן (בדף מ"ח) דשניהם ברשות הזיקו חייבין הוזקו פטורין ואש מיקרי הזיק. וע"כ חייב אף דאנוס דהוי כברשות. ובור דהוי כהוזק פטור במפקיר לאחר נפילת אונס וכמו בשניהם ברשות דהוזקו פטורין וע"כ גם בנפילת אונס דהוי כברשות פטור. ולפ"ז גם בנידון השאלה שהתחלנו באש שאין יכול לילך ולהזיק רק ע"י רוח שא"מ אם אחר כך יכול להציל ולכבות ולא הציל חייב. וכמו דאמרינן בכלו לו חציו דחייב משום ממונו. והא דמבואר בכ"ד דאש אין חייב רק על ידי רוח מצוי'. היינו לענין שחייב אף שאין יכול אח"כ להציל. אבל בשיכול להציל חייב בכל גווני. ועוד יתבאר בסימן שאחר זה:

תוכן העניינים

אמרי משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה