אור ברסלב
אמרי משה סימן לז › יד)

אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי

סימן לז · יד)

יג)

ועפמ"ש (באות י') בטעמא דל"מ יאוש כשהוא אצל שומר משום דל"מ יאוש רק אם הדבר אבוד באמת. אפשר ליישב קושית הש"ך המובא בסימ' (ל"ג אות ה') דמאי פריך מגנב שנטל מזה ונתן לזה להרמב"ם דס"ל דש"ר ואח"כ יאוש מהני א"כ אף דישל"מ לה"י וליכא יאוש אצל הגנב אבל בלוקח דאיכא יאוש שוב הוי ש"ר ואח"כ יאוש דמהני ועפ"י הנ"ל י"ל דהקושיא הוא משום דמשמע דבכל ענין הוא שלו אף שהלוקח לא ידע שהוא גנובה, ואילו ידע לא הי' רוצה לעשות שלא כדין וא"כ מקרי דאינה אבודה מהבעלים, דהלוקח שומרה, ואף שהוא שומרה לעצמה ומשום שחושב ששלו הוא ואינו גנובה אבל עכ"פ מקרי אינה אבודה דאילו ידע שגנובה הי' מחזיר לבעלים וע"כ ל"מ היאוש שאצל הלוקח, וע"כ דישל"מ הוי יאוש ותיכף אצל הגנב הוי יאוש. עוד י"ל בישוב הקושיא הנ"ל עפי"מ שצדדנו לעיל דבאב"ס ליכא חיוב להגביה ולא נעשה שומר והא דאמרי' דישל"מ לה"י באב"ס היינו לענין דלא יכול לכלות הדבר קודם שנתודע להבעלים, וכל הקושיות שהקשו בגמ' ממשנתינו הוא משום דמשמע דמיד הם שלו וע"ז פריך והא ל"י דנפל מיני' ואמאי רשאי לאכול ולכלות הדבר מיד והא כ"ז של"י ליכא יאוש ולפ"ז י"ל דגם כאן הקושיא מהא דמשמע דמיד הם של הלוקח אף קודם שידע שנגנב ממנו וכמו כל הקושיות שהקשה הגמ' קודם ממשנתנו.

ועפ"ז אפ"ל במה שכתב הרמב"ם דספק הינוח בשאב"ס אם נטל זכה בו. ובהשגות ומ"מ הקשו מ"ט הוא שלו והא באיסורא בא לידי' ועפ"י הנ"ל באמת באב"ס מועיל היאוש שאח"כ ובאמת לא מצאתי ברמב"ם בישל"מ שלא יועיל היאוש שאח"כ, ומשמע לכאורה דבאמת מועיל היאוש שאח"כ, ומטעם דליכא חיוב השבה לא נעשה שומר באב"ס, וע"כ כתב הרמב"ם דבאב"ס הרי הוא שלו והיינו אחה"י ואולם מהמ"מ משמע דעיקר הקושיא על הרמב"ם הוא על הספק דילמא הנות הוא, ונטל באיסור ותו ל"מ היאוש, דבאיסורא בא לידי' וע"ז ל"ש התירץ דאב"ס ליכא חיוב השבה, דזה רק אם הוא דרך נפילה והיא אבדה. אבל בהצד דהניח הרי הוא גזל. ואולי דאיירי שלא לקח לעצמו רק שיעשה כפי הדין דאם יבואו הבעלים ויבררו שהוא שלהם יחזירם. ובכה"ג אפשר דאין עליו חיוב השבה אף בהצד דהניח דאין עליו דין גזלן ועל הצד דנפילה ג"כ אין עליו חיוב השבה משום דאב""ס ואולם כבר כתבנו דלא משמע בכל הסוגיא דבישל"מ יועיל היאוש שאח"כ. ומה דלא הזכיר זה הרמב"ם, הרי גם בדבר שיב"ס דמפורש בגמ' דל"מ היאוש שאח"כ ג"כ לא הזכיר הרמב"ם וצ"ע באמת ואמנם י"ל דהרמב"ם שכתב דבאב"ס הוא שלו איירי באופן דאם נפילה כבר ידעו מקודם שלקח דיקירי או חשיבי ועה"צ דהנוח וליכא יאוש מקודם שנטל הרי ג"כ לא מקרי באיסורא דלא נטל ע"מ לגוזלו רק שיעשה כפי הדין וכשנתיאשו הבעלים מהני היאוש ואך דעדיין י"ל דהוי הנוח ושכח דתו הוי אבדה והוא ישל"מ. י"ל כמ"ש הרש"א דבהנוח הוי יאוש מדעת והגרע"א תמה עליו דהא כששכח כל כמה דלא נזכר הוי ישל"מ. ואולם בש"מ מתבאר ג"כ כהרש"א דלכן לא הקשו בגמ' על אביי מכריכות בר"ה דלא ידע דנפל והוי ישל"מ משום דאיירי דרך הנוח הוי יאוש מדעת ע"ש, ומוכח דס"ל דבהנוח אם שכח נזכר מיד ששכח ומתיאש מיד וכ"ז שלא שח כשלקח אז לא מקרי באיסורא דאין עליו חיוב השבה דלא נטל ע"מ לגוזלה ואף דהי' צריך להשיב קודם היאוש אבל כיון דליכא מצות השבה דמי לבא המציאה לחצרו קודם יאוש דנתבאר דגם בעל החצר יוכל לזכות ע"י הגבהה ול"מ באיסורא ועיין בהגר"א שהביא בשם הדרישה בישוב הרמב"ם דל"ד לדאביי (בדכ"א) דשם נטל לעצמו בתחלה אבל כאן מיירי שנטל להחזיר ואמרי' (דכ"ו) נטלה לפ"י ע"מ להחזירה ולאח"י כו' וכאן ל"ל משום השב תשיבם כיון דליכא סימן וא"י למי להחזיר ע"ש וצ"ע לענ"ד דהא מהרמב"ם משמע דבנטל ע"מ לגוזלה אע"ג דאהדרי' עובר בכולן דלא כשיטת התוס' וע"כ דס"ל כהרמב"ן הנ"ל וא"כ ל"ל דבאביי איירי שנטלה ע"מ לגוזלה דבכה"ג מועיל היאוש שאח"כ וגם מ"ש דהרמב"ם איירי שנטל ע"מ להחזיר, הרי בכה"ג ל"מ כלל היאוש שאח"כ דידו כיד הבעלים, וגם להתוס' קשה כיון דנטל ע"מ להחזיר ונתחייב בהשבה שוב ל"מ היאוש ומ"ש הגר"א דאינו עובר בהשב דא"י למי להחזיר א"כ איך חל עליו העשה בתחלה להגביה וליטלו ע"מ להחזיר הא א"י למי להחזיר וע"כ דיש עשה להגביה דשאב"ס אולי יתברר ע"י עדים. וא"כ איך יוכל לזכות גם אחר היאוש הא נתחייב בהשבה אם לא דנימא דס"ל כהר"נ הנ"ל דבאב"ס באמת ליכא חיוב להגביה וכמשנ"ל. ואין זה במשמעות דבריו ועוד לפי"מ המבואר במ"מ הקושיא על הרמב"ם הוא מצד דילמא הינוח כנ"ל. וצריך לפרש כונתו כמש"ל דגם ע"צ הנוח ל"מ באיסרא כה"ג שנטל ע"מ להחזיר ובכ"ז צ"ע.

תוכן העניינים

אמרי משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה