אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן לז · טז)
ומכבר אמרתי במ"ש הרא"ש בהמשנה דשנים אוחזין דאיירי ברוב עכו"ם, ולמה לא פירש דאיירי אחר יאוש במציאת ישראל, והיינו לתרץ קושית התוס' שם בגמ' דבראי' בעלמא ל"ק והא הבטה בהפקר קני והנה זה ודאי דאף אי הבטה קני היינו דוקא בהפקר אבל לקנות דבר מחבירו ודאי דליכא מ"ד דקני ומשום דלהוציא חפץ מרשות אחר בענין קנין חשוב יותר מלקנות דבר הפקר. וע"כ אי איירי מתני' אחר יאוש דכבר נפיק מרשות בעלים כהפקר יקשה קושית התוס' דיקנה בראי' לחוד וע"כ כתב דאיירי במציאת עכו"ם קודם היאוש דצריך להפקיע החפץ מרשות העכו"ם בזה לכ"ע ל"ק בראי' לחוד וחכ"א העיר דכיון דאבדת עכו"ם מותרת הוא מופקע מהבעלים כמו לאחר יאוש אבל ז"א דכמו למ"ד דגזל עכו"ם מותר אטו פקע קניני' וה"נ באבדתו כ"ז שלא זכה המוצא הוא ברשותו והב"ח ביו"ד (סי' קמ"ו) כתב דאבדת עכו"ם אף שמותרת ל"ק להיות שלו לגמרי ויוכל אחר לחטוף ממנו וקשה הרי מבואר שם (ד"ז) אי דצווח מאי הו"ל למעבד ומוציאין מיד החוטף ולהרא"ש הא איירי קודם יאוש ואמאי מוציאין מהחוטף להב"ח, וכבר הקשה בדבר"מ ותירץ דגם להרא"ש איירי שנתיאש אח"כ ואך דטלית הוא דבר שיב"ס ומסתמא מצא קודם היאוש ול"מ היאוש שאח"כ, וע"כ מוקי באבדת עכו"ם אבל מיירי שאח"כ נתיאש ע"ש ולכאורה תמוהין דבריו דאם קודם היאוש יכול לחטוף. א"כ בשנים אוחזין דכ"א אומר שהוא הגביה תחלה אבל כיון דבשעה שהגביהו הי' קודם היאוש ואז הדין דיכול לחטוף וא"כ אח"כ שנתיאש העכו"ם הרי שניהם זוכים בשוה דשניהם אוחזין בשעת היאוש, ואפ"ל עפמ"ש התוס' בב"ק (דס"ט) ד"ה כל דיאוש גבי גזלן למ"ד דקונה לא הוי רק כלפי דידי' וקונה אף אם אין הגזלה ברשותו בשעת היאוש ואחר אין יכול להחזיק אחה"י. וה"נ י"ל דהיאוש הוי רק כלפי המגביה תחלה, וע"כ לאחה"י קונה מי שהגביה תחלה אמנם יש לדחות דשם בגזלן משום דיש לו קניני גזלה, ועיין בס' יד אלי' שנתוכח עם הדבר"מ וס"ל דגם להב"ח אין אחר יוכל לחטוף מהמוצא דזכה בזכות זה להנות ממנה ולמוכרו ע"ש בכתבים סי' כ"ט*).
*) הג"ה ובעיקר דברי הב"ח הנ"ל כונתו נראה עפימ"ש היראים בגזל עכו"ם למ"ד דמותר מ"מ לא מקרי לכם והיינו דלהפקיע קנין חפץ מהבעלים שיהי' קנוי לו לחלוטין לא מועיל רק ע"י הקנאת הבעלים. וע"כ אף דגזל עכו"ם מותר היינו דאין בזה איסור גזל ומותר לאוכלו ולכלותו אבל שיהי' קנוי לי' א"א בלא הקנאת הבעלים וע"כ גם אחר יוכל לחטוף ממנו. (ובזה יתישב מה שמפורסם הקושיא דאיך יכול עכו"ם לקנות בכסף כיון דגזלו מותר א"כ ליכא על המוכר התחייבות על החפץ. ולהנ"ל א"ש דעי"ז שמקנה לו המעות שאין אחרים יכולים לחטוף ממנו ושיהי' שלו לגמרי גם לענין לכם עי"ז קונה החפץ ואולם גם בל"ז ניחא דכל שאינו רוצה ליטול המעות בתורת גזל שפיר יכול לקנות עי"ז ואכמ"ל וכזה דעת הב"ח באבדת עכו"ם אף שמותרת בכ"ז כל דליכא הקנאת בעל החפץ א"א לקנותו לחלוטין שלא יהי' אחרים יכולים לחטוף ממנו. [ומזה ק"ל על הנתיבות דביאוש כ"ז שלא זכה אחר לא נפיק מרשות בעלים דא"כ מנ"ל דאחה"י זוכה להיות שלו לחלוטין בלא הקנאת הבעלים כיון דעדיין הוא בעלים ודילמא הוא כאבדת עכו"ם דלא נעשה שלו לחלוטין ועוד יתבאר] ועפ"ז יתישב מה שהקשה הא"מ (סי' כ"ח) בהך דב"מ בההוא גברא דהוי דרי פתכא דאופי דפריך הגמ' ומי הוי הפקר כה"ג, והוכיח הנו"ב (בסי' נ"ח) דגם בדבר שאין מקפיד אם מקפיד לשום אדם הוי גזל לכ"ע, והא"מ תמה ע"ז דבשלמא לענין הפקר להפקיע הדבר מהבעלים בעינן שיפקיר לכ"ע. אבל לענין איסור גזל כיון שאינו מקפיד לזה הוי כמתנה לזה. ומה שייך גזל באומר שאינו מקפיד אם יטול. וק"ט הגמ' דהול"ל דלכ"ע אינו מקפיד ולזה האיש דהוי דרי הוא מקפיד, ע"ש ולהנ"ל ניחא דנהי ודאי דאם אין מקפיד ליכא איסור גזל היינו שיוכל לאכל ולכלות הדבר. אבל אין יוכל לזכות שיהי' שלו לחלוטין כיון דמקפיד לאדם אחד לא הוי כהפקר וצריך הקנאת הבעלים ולהכי לא יכול לומר דלכ"ע אינו מקפיד ולזה מקפיד דיצא מזה תקלה דהמוצא יחשוב שהוא של הפקר או שנאבד ונתיאשו הבעלים והוא שלו לחלוטין שאין אחר יכול לחטוף ממנו. ואם יקדש החוטף אשה יאמרו שאינה מקודשת משום שהוא גזל ובאמת אינו גזל או אם יקדש המוצא אשה בזה בחזקת שהוא שלו לחלוטין ובאמת אינו שלו לחלוטין והוי קדושי טעות. ועוד כמה תקלות שיוכל לבוא עי"ז אבל לענין איסור גזל ודאי הי' יכול לומר שאינו מפקיד לכ"ע ולזה מקפיד.
ובזה יתיישב ג"כ מ"ש הרמב"ן בחידושיו בקידושין (ד"ו) בהאומר דו"ד אין לי על שדה זו וא"ל עסק ל"א כלום. וז"ל וא"ת כיון דסילק זכותו ממנה נימא כל המחזיק זכה בה וי"ל דאיהו לאו אדעתא דהפקרא אלא אדעתא דחברי' וכיון דחברי' לא זכה לא יצאה מרשותו כלל שלא ע"מ כן הוציאה מרשותו ע"ש ואינו מובן לכאורה נהי דאחרים ל"מ לזכות אבל מדוע ל"מ לזכות הלוקח שרצה למוכרו אף אם יעשה חזקה בהשדה ולהנ"ל ניחא דלשון דו"ד א"ל בשדה לא הוי לשון הקנאה לחבירו רק הוא לשון סילוק רשות וע"כ אין יכול לזכות אף כשיעשה קנין חזקה בלא הקנאת הבעלים והרמב"ן ק"ל דכיון דסילק רשותו הוי כהפקר או כיאוש ונימא כל המחזיק זכה דתו ליכא בעלים וע"ז תירץ דאיהו לאו אדעתא דהפקרא אלא אדעתא דחברי' וכיון דהוא בעלים על השדה שאין אחרים יכולים לזכות שוב גם הלוקח א"א לזכות דליכא בלשון זה הקנאה וצ"ע לכאורה מב"ב דף נ"ד נכסי עכו"ם ה"ה כמדבר וכל המחזיק זכה וי"ל ואכמ"ל.
ויתישב עפ"ז מה שראיתי מקשים עפי"מ שהחליטו האחרונים בענין קנין דרבנן אי מהני לענין תורה וכתבו דקנין דרבנן מדין הפקר ב"ד ולהפקיר להפקיע מהבעלים זה הוא מה"ת וע"כ כל שעושה קנין המועיל בהפקר שוב הוי קנין מה"ת אבל להקנות ע"י קנין דרבנן כמו מעמד ג' ואגב זה אין מועיל מה"ת וכמ"ש בת' רע"א (סי' רכ"א) לפ"ז קשה בהא דלא ליקני לוליבא לינוקא דינוקי מקני קני אקנוי' לא מקנה דמשמע גם בהגיע לעונת הפעוטות דמכרן ממכר מדרבנן אך משום דקונה מה"ת בדא"מ והקנאתו להגדול רק מדרבנן, וקשה דכיון דמשום הפקר ב"ד וא"כ כשלוקח הגדול הלולב ועושה קנין משיכה והגבהה הרי שוב קונה מה"ת מהפקר. ולהנ"ל י"ל דהפקר ב"ד לא הוי ככל הפקר דעלמא להפקיע לגמרי הדבר מהבעלים. רק דהפקירו לסלק איסור גזל מהדבר שיהי' הזוכה יכול להשתמש. אבל להיות שלו לגמרי לענין הצריך לכם ל"מ משום דמחוסר הקנאת הבעלים. וע"כ לא יוכל הגדול לזכות מה"ת בהגבהה ע"י ההפקר ב"ד ונשאר רק שלו ע"י הקנין דרבנן דקטן ממכרו ממכר. וע"כ לא יצא מה"ת. (ועפ"ז יש לדון באיזה דברים בתשובת רע"א הנ"ל דלענין קידש בגזל אחר יאוש שכתב היש"ש דהוי קידושי מה"ת מדין הפקר ב"ד זה א"ש גם לדברנו כיון דעכ"פ מותרת להשתמש מה"ת משום הפקר ב"ד וכן על קושית הב"ש להרמב"ם דיאוש וש"ר צריך להחזיר הדמים ותקנת השוק הוא רק מדרבנן. וא"כ מה"ת אינה מקודשת כמו בקידש ע"י מעמד ג' זה מיושב דעכ"פ זה מהני מה"ת דא"צ ליתן דמים מפני תקה"ש ואך מש"ש לישב בהא דגיטין דאפטרופס משחרר ע"י הפקר ב"ד משום דעושה קנין בהעבד אחרי ההפקר ע"ש היטב זה לא יתישב לפי דברינו וקצרתי) ובזה יתישב מה שהקשה המריט"א בקה"י בהא דאפטרופסים תורמין ומעשרין להשיטות דהפקר פוטר גם לאחר מירוח א"כ כיון דהא דתורמין הוא משום הפקר ב"ד א"כ נפטר לגמרי מתרומה ע"י ההפקר ולמ"ש א"ש דזה לא הוי ככל הפקר להפקיע מהבעלים רק להתיר איסור גזל, וסמוכין לזה מב"ק (ד' כ"ט) כי קתני אסורין משום גזל לאותו שקדם וזכה ומאי קמל"נ דכיון דתנן כל הקודם זכה פשיטא דאסור לגוזלו. ולהנ"ל ניחא דכיון דקנס חכמים הוא ומשום הפקר ב"ד הו"א דאין בזה גזל, משום דליכא הקנאת הבעלים קמ"ל דהכא עשו חכמים הקנס דכל הזוכה זוכה בקנין גמור כזוכה מהפקר דעלמא.
ונראה דחכמים עשו תקנתם בדין הפקר ב"ד לא בכל מקום בשוה רק כפי הצורך לתקנתם באותו הדבר שתיקנו ועיין ר"נ נדרים (דמ"ד ע"ב) דנהי דמדינא לר"י יכול לחזור ולא הוי הפקר תקנו רבנן דלהוי הפקר ובודאי שחייבהו במעשר כיון דמה"ת לא הוי הפקר דנהי שהי' יכולים לפוטרו משום דהפקר ב"ד הוי הפקר אפ"ה לא באו חכמים להקל לפוטרו מהמעשר ע"ש דמתבאר דבאמת היכא דהי' צריך לתקנתם להפקיע ע"י ההפקר גם ממעשר הי' יכולים וזה כמ"ש הגרע"א דדין הפקר ב"ד הוא מה"ת לכ"ע להפקיע הדבר מהבעלים וממילא דפטור ממעשר ככל הפקר ורק דלא עשו שם בנדרים ההפקר ב"ד לכ"ד כהפקר דעלמא ורק לענין זה תקנו שיזכה הזוכה ולא יכול לחזור וזה הקנין הוא באמת רק דרבנן כיון דלא הפקירו הפקר גמור ואין מופקע לגמרי מהבעלים וא"כ מחוסר הקנאת הבעלים. ורק דרבנן תקנו שיזכה (וההפקר ב"ד הי' בזה רק לסלק איסור גזל) והקנין שזוכה זה והבעלים אין יכולים לחזור וגם אין אחר יוכל לחטוף ממנו הוא רק דרבנן ולא יועיל לדבר הצריך לכם מה"ת אף שעושה קנין המועיל בהפקר, דבזה לא הפקירו ב"ד הפקר גמור שלא יצטרך להקנאת הבעלים, דא"כ הי' פטור גם ממעשר וזה לא הי' צורך לתקנתם בהך דנדרים, אבל בדבר שצריך לתקנתם שיזכה הזוכה מה"ת וכמו בהך דגיטין (ד"מ) דאוקמי אפטרופס לשחרר דע"כ צריך שיהי' שלו מה"ת. בזה ע"כ הי' ההפקר ב"ד לגמרי ככל הפקר דעלמא להפקיע לגמרי מהבעלים. בכדי שיקנה האפטרופס ע"י קנינו בהעבד מה"ת שיוכל לשחרר וכן בחטאת הגזולה שלא נודעה שמכפרת דע"כ הוצרכו לתקן שיהי' קנוי לי' מה"ת ואמנם שם י"ל בל"ז דכיון דנתיאשו הבעלים ורק דיאוש כדי ל"ק הפקיעו חכמים חיוב השבה מהגזלן וממילא קנה ע"י היאוש מה"ת) אבל בהך דתקינו דהגיעו לעונת הפעוטת ממכרן ממכר משום כדי חיו גיטין (נ"ט) לא הוצרכו לתקן שיהי' הקנין מה"ת וסגי שמדרבנן קונה, וע"כ לא הי' בזה ההפקר ב"ד להפקיע לגמרי וע"ב ניחא הגמ' דסוכה דלא ליקני לוליבא לינוקא אף אי איירי בהגיע לעונת הפעוטות וכמ"ש המחנ"א (בה' משיכה סי' ב') דכן מתבאר מלשון הרמב"ם ול"ק כיון דממכרן ממכר מדרבנן ע"כ דהפקירו ב"ד וא"כ יקנה מה"ת בהגבהה ומשיכה כנ"ל דבזה לא הוצרכו חכמי' לעשות ההפקר לגמרי דמשום כדי חייו די שיהי' הקנין דרבנן ולא הוי ההפקר ב"ד רק לסלק איסור גזל כדי שיוכלו לחול קנין דרבנן ולא יהי' בזה איסור גזל, וכיון דלא הוי הפקר גמור שוב א"א להגדול לקנות הלולב מה"ת דמחסר הקנאת הבעלים כנ"ל. ובהך דאפטרופס תורם שכתבנו דלא עשו ההפקר גמור דאל"כ יפטור לגמרי להשיטות דהפקר פוטר אחר מירוח, ול"ק דכיון דלא הוי הפקר גמור ואין יוכל לזכות מה"ת דמחוסר הקנאת הבעלים וא"כ איך יוכל לתרום, י"ל עפי"מ דמבואר בירושלמי (פ"א מתרומת) עפי"מ שפירש הגר"א שם דיוכל לתרום הפקר גם כשאינו זוכה דדוקא דבר שהוא של חבירו אין יוכל לתרום שלא מדעתו רק ע"י שליחות מהבעלים. אבל לא בעינן שיהי' דוקא שלו וע"כ יוכל להפריש ולתרום הפקר גם כשאינו זוכה מקודם ועפ"ז גם בהפקר שאינו גמור כיון דהפקיעו חכמים איסור גזל שיוכל כ"א לזכות ולאכל ולכלות הדבר, ע"כ יוכל האפטרופס להפריש אף דל"ק מה"ת דא"צ להיות שלו רק שלא יעכב רשות וקניני של הבעלים וכיון דהפקירו וליכא גזל שוב יוכל לתרום ואולם לדעת הרשב"א בגיטין (דס"ה) דכתב בהך דסוכה דלא ליקני לוליבא לינוקא איירי בלא הגיע לעונת הפעוטת אבל בהגיע לעוה"פ כיון דיוכל להקנות מדרבנן שפיר דמי, ע"כ דס"ל דההפקר ב"ד היא בכ"ד לגמרי וע"כ זוכה הגדול מה"ת בהקנין שעושה אח"כ, וי"ל בכ"ז ואכ"מ.
ועיין בר"נ בכתובות (דק"ב) גבי' מאן שם לך כתב דאם עשה שליח למכור איזה דבר אין יכול השליח לקנות לעצמו. ועיין בחו"מ (סי' קע"ה בסמ"ע ס"ק כ"ו) וכיוצא בזה כתב הש"ך (סי' קפ"ה) דאין שליח המקנה יוכל להיות שליח של הקונה דבעינן מקנה קונה וחזינן בזה דאף שידעינן בודאי דהבעלים רוצים להקנות החפץ דהא עשה שלית למכור ובכ"ז אין יוכל השליח לקנות החפץ לעצמו ומשום דבעינן הקנאת הבעלים ולכאורה קשה מפסחים (די"ג) גבי יוחנן חקוקאה דפריק ולישקלי' לנפשי' דמשמע דיוכל לקנות לעצמו בלא הקנאת הבעלים, וכן מתבאר בחו"מ (סשנ"ט) בדבר העומד למכור רשאי לזכות המעות ע"י אחר ויקח החפץ כבר כתב שם בהגהת אמרי ברוך דאין הכונה שיהי' שלו לחלוטין רק דליכא בזה גזל וחמס כן משמע מרש"י בפסחים שם דכתב ואין בו גזל וש"י בפקדון והיינו שיאכל קודם הפסח ובהגר"א שם הביא מב"מ (דכ"ט) תפילין שם דמיהן והא שכתבו הפוסקים דאם יש לאחד חמץ בפקדון ערב הפסח והבעלים אינם כאן יראה למוכרם לעכו"ם צ"ל דהיינו מדין שליחות דכיון דהמכירה זכות להבעלים נעשה הנפקד כשליח של הבעלים ואיכא הקנאת המקנה ולכאורה ק"ל בשינוי דקונה דנתבאר בסוכה (ד"ל) דקונה קנין גמור שיקרא לכם דפריך שם גבי אוונכרי וליקנינהו בשינוי מעשה והרי קנין השינוי הוא משום קנין הגזלה דכיון דמפטר מהשבה דאינו כאשר גזל שוב קונה בקנין הגזלה. וכן מתבאר בתמורה דפריך למ"ד כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד מהני ל"ל כאשר גזל דשינוי קונה והיינו דזה ידעינן מאתנן דהם ולא שינוייהם דאין מחויב להשיב דאינו כאשר גזל וממילא דקני בקנין הגזלה אף דעבר בל"ת כיון דאי עביד מהני אבל קשה איך קונה דבר של חבירו להיות שלו לגמרי לענין לכם ע"י קנין הגזלה בלא הקנאת הבעלים, וא"ל דילפינן זה מיתורא דאשר גזל דא"כ מאי פריך בתמורה ל"ל כאשר גזל למ"ד אע"מ, וא"נ דכיון דאינו ברשות הבעלים להקנות דגזל ול"י שניהם א"י להקדיש. וע"כ א"צ להקנאתו דהרי לכמה שיטות להגזלן עצמו יוכל להקנות וא"כ קשה מ"ש גזל עכו"ם ל"מ לכם משום דמחסר הקנאת הבעלים. ומ"ש ע"י שינוי מקרי לכם ואולי דבגזלה שנתחייב באונסן וע"כ אי"ל קנין גזלה ומקרי שלו לענין שפטור לשלם בעד מה שמשתמש בהגזלה וע"כ א"צ בזה הקנאת בעלים. ועדיין צ"ע. אבל עכ"פ זה נתבאר דבלא הקנאת הבעלים א"א לקנות להיות שלו לחלוטין אף דידעינן דהבעלים רוצים למכור.
ועפי"ז יש לדון במבכרת שמכר לעכו"ם והקנין לא הי' כדין שמכר ע"י מלוה שהי' לו לעכו"ם עליו וגם בל"ז קנין כסף לחוד הוי ספק והבעלים סברו דהקנין הי' כדין, ואח"כ משך העכו"ם לביתו ואיכא גם קנין חצר (אי יש לעכו"ם חצר לקנות) די"ל דל"מ הקנינים שעשה העכו"ם אח"כ אף אם יתכוין לקנות ומשום דליכא אז הקנאת הבעלים, דהם [ע"כ ההג"ה, חסר הסוף].**
ובמחנ"א (ה' חצר ס"ה) כתב דהא דבלוקח תגר אם שהה בידו עד שנתיאשו הבעלים הרי אילו שלו ול"א דבאיסורא בא לידי' קודם יאוש משום דמעות כיון דאין עתיד להמצא חצירו לא קנה לי' ולא הוי חצירו כידו נמצא דלא בא עדיין לידי' של זה דנימא באיסורא בא לידי' עשה"ט והנתבאר לפי דבריו דבמצא מציאה בחצירו דבר העתיד להמצא לא יכול לזכות המוצא אף אח"כ שנתיאשו הבעלים וזוכה בקנין הגבהה או משיכה. וזה תמוה לענ"ד ועוד להריטב"א הנ"ל גם אחר לא יכול לזכות וכנ"ל, וע"כ דרק לענין קנין חצר לחוד כתבו הראשונים דמקרי באיסורא אבל כשמצא וזוכה אח"כ בקנין אחר שפיר יכול גם המוצא לזכות אחר יאוש וכמש"נ: