אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן לז · ה)
אמנם לענ"ד יש לדון בזה עפי"מ שראיתי בר"נ (בדכ"ה) וז"ל נמצא כלל אבדה דבר שהוא דרך נפילה וא"ב סימן כל שי"ל שידעו הבעלים דאיכא יאוש מדעת הוא שלו ואם לאו לא יטול כדמוכח ר"פ. ולהלן שם בר"נ ספק הינוח לא יטול משום דאי דרך נפילה אין זה אבדה שמוזהרין עליה ע"ש ומתבאר מלשונו דבר חדש דבא"ב סימן ליכא כלל מצוה להגביה ואין זה אבדה שמוזהרין עליה ולכאורה תמוה דא"כ אמאי ס"ל דיאוש של"מ ל"ה יאוש וגם אח"כ שנתיאש ל""מ משום דבאיסורא בא לידי' כדמוכח מהא דפריך שם לאביי מכמה בבות דמשנתינו דא"מ שלו והא לא ידע דנפל מיני' דמשמע דעיקר הקושיא דאף אחר שנתיאש אמאי הוא שלו דהרי באיסורא בא לידי' ולהר"נ דליכא חיוב השבה באב"ס א"כ לאחר יאוש שפיר יוכל לזכות גם לאביי בין להרמב"ן משום דנעשה שומר הרי להר"נ לא נעשה שומר בבי"ס וכן להתוס' משום דנתחייב בהשבה הרי להר"נ אין זה אבדה שמוזהרין עליה ואפשר לדחוק דקושית הגמ' מכל הני בבות דמשנתינו משום דמשמע דמיד הוא שלו אף קודם שידע דנפל ורשאי לאכול ולכלות המציאה ולאביי דישל"מ לה"י. אין רשאי לכלות קודם היאוש. אבל לרבא דישל"מ הוי יאוש, אף קודם היאוש יוכל לזכות ולכלות וכמבואר בש"מ דלרבא אף שלא יודע לעולם מהנפילה הוי יאוש, אבל כ"ז דוחק וגם מלשון הר"נ הנ"ל ואם לאו לא יטול כדמוכח ר"פ משמע דאסור לו ליטול ולא שאין מחויב ליטול ואף אם יטול שלא לכלות קודם היאוש ורק לזכות לאחר היאוש אסור לו ליטול דאם נפרש כונתו דלא יטול היינו דאינו מחויב ליטול מה הוא שכתב כדמוכח ר"פ ואיזה הוכחה יש לזה. וע"כ דכונתו דלא יטול היינו דאסור לו ליטול אף שאין דעתו לכלותו קודם היאוש רק להחזיקה על אחר היאוש בכ"ז אסור וע"ז כתב כדמוכח מר"פ היינו ממה דפריך והא ל"י דנפל מיני' דמשמע דהקושיא אמאי הוא שלו גם לאחר היאוש דגם זה מקרי באיסורא בא לידי' דאף דחיוב השבה ליכא באב"ס בכ"ז מקרי באיסורא כיון דקודם היאוש בא לידי' והי' אסור אז להחזיקה ולכלותו דאכתי הוא של בעל האבדה. ואולי יש בה אז דין גזל על האבדה שוב לא מועיל היאוש שאח"כ דיאוש אין מועיל רק כשבא לרשותו לאחר היאוש, אבל לא כשבא לרשותו מקודם היאוש והנה כ"ז לא יתכן להרמב"ן שכתב דלהכי ל"מ בישל"מ משום שנעשה שומר ומוכח דס"ל דלולא דנעשה שומר הי' מועיל היאוש שאחר כך אף שבאיסורא בא לידי' וכמ"ש באמת דבנטלה ע"מ לגוזלה מועיל היאוש שאח"כ. וא"כ להרמב"ן ע"כ צריך לפרש קושית הגמ' והא ל"י דנפל היינו משום דמשמע דמיד הוא שלו אף קודם היאוש, או דצ"ל דהרמב"ן סובר דגם באב""ס יש חיוב השבה ומחויב להגביה דבר שאב"ס על צד הספק דילמא יבררו הבעלים ע"י עדים או שיבא צורבא מרבנן ויכיר ע"י טב"ע ועיין בחידושי רע"א דכתב שם הא דלא תירצו התוס' בב"ק שהקשו למ"ד דיאוש קני הרי באבדה גופא ל"מ יאוש באתי לידיה באיסורא, ולהרמב"ן ל"ק דבאבדה אין מועיל משום דנעש' שומר ותירץ עפי"מ שחידש מעצמו דאב"ס ליכא חיוב השבה (ונתכוין מעצמו כהר"נ הנ"ל) ומהסוגיא משמע דל"מ היאוש שאח"כ אף באב"ס ובזה לא נעשה שומר, ומוכח דכל שבאיסורא ל"מ היאוש ע"ש. וקיצר הגרע"א הרבה במקום שאמרו להאריך דאיך יפרש הרמב"ן הסוגי' דישל"מ. וגם איך ניחא להתוס' מ"ט ל"מ היאוש שאחר כך כיון דליכא חיוב השבה אבל ע"כ צ"ל כמו שבארנו דלהתוס' אף במקום דליכא חיוב להגביה בכ"ז מקרי באיסורא דכל דבא לידי' קודם היאוש ואילו באו אז הבעלים וביררו בעדים ששלהם היא הי' מחויב להחזיר תו מקרי באיסורא ול"מ היאוש שאח"כ.