אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן לו · ג)
ובדין השני שכתב הרמב"ם דעל מקום הגחלת חייב רק בעה"כ ולא בעל הגחלת י"ל הטעם עפ"מ שהיקשיתי מכבר דבכל שליף שעליה דהוי תולד' דרגל ופטור בר"ה, ואמאי לא יתחייב על השליף מטעם אש גם בר"ה וכמו בדליל דחייב בעל הדליל כשהיזיק בהדי דאזיל התרנגול וכמ"ש התוס' והרא"ש וכ"ה בטור דחייב מטעם אש דהתרנגול הוי כרוח מצויה והוי כאבנו שהניח בראש גגו ונפל ברו"מ, וכן קשה בכל רגל גופא דיתחייב ג"כ מטעם אש דמה נפ"מ אם היזיקה בהדליל בהדי דאזיל דחשיב אש או שהזיקה בגופא ממש, וע"כ צ"ל דרגל מפקיע מדין אש, וכן חילקה התורה האבות דכשהוא רגל לא הוי אש, וכן חזינן לענין קרן ושו"ר, דלכאורה נראה הא דיש חומר בקרן לחייב בר"ה היינו משום דכוונתו להזיק ושו"ר אין כוונתו להזיק וזה דגורם הפטר בשו"ר בר"ה ובאמת דאינו כן דהכא בכלבא דאכל אימרא דמשונה הוא והוי תולדה דקרן אף דאין כוונתו להזיק וע"ש (דט"ו) בתוס' ד"ה והשתא וברא"ש (פ"ב ס"ג) דזה לא הוי כוונתו להזיק ועושה בשביל הנאתו ובכ"ז חייב בר"ה דהוי תולדה דקרן ומשום דמשונה הוא, וכן להיפך מצינו ברגל דאף היכא דכוונתו להזיק וכמו בנחש וכמבואר בהרא"ש ספ"ק מהגמר' תענית (ד"ח) כיון דאורחיה הוי רגל ופטור בד"ה ולא אמרינן דיהי' לו גם חומרת דקרן ויתחייב בר"ה דכיון דהוא רגל מפקיע דין קרן, ובזה פרשתי כוונת האלפס בריש מכילתין דכתב דשו"ר פטורים בר"ה דאורחייהו ותמה עליו הרא"ש למה הוצרך ליתן טעם ע"ז הא קרא כתיב וביער בשדה אחר ולא בר"ה, ולהנ"ל י"ל דבזה אשמעינן הר' אלפס הגדר מה נקרא שו"ר דלא נטעי לומר דהפטור בשו"ר בר"ה הוא משום דאין כוונתו להזיק דז"א כדמוכח מנחש וגם לא נטעי מה דקרן חייב בר"ה הוא מטעם דכוונתו להזיק דז"א כדמוכח מכלבא דאכל אימרא וע"כ גדר השו"ר הוא משום דאורחיה הוא אף דכוונתו להזיק וכן קרן חייב בר"ה כל דמשונה הוא אף דאין כוונתו להזיק (וקצת צ"ע דאמאי לא קאמר דהצד השוה אתי לאתוי' כלבא דאכל אימרא דא"א למילף מקרן לחוד דיש למיפרה מה לקרן שכן כוונתו להזיק וצריך למה הצד וצ"ע) ועכ"פ מוכרחים אנו לומר דדין רגל מפקיע מאש כנ"ל וס"ל להרמב"ם דגם היכא דיש בעלים אחרים על השליף ג"כ דין רגל מפקיע מדין אש שלא יתחייב בעל השליף, וע"כ גם הכא בכלב שנטל חררה דמתחייב בעל הכלב משום רגל תו א"א לחייב גם את בעל הגחלת דרגל מפקיע מאש ע"כ מחויב רק בעל הכלב, אבל בדין הראשון של הרמב"ם על כל הגדיש דחייב בעה"ג ול"א דיתחייב בעה"כ מדין צרורות ונימא ג"כ דצרורות יפקיע מדין אש לפטור את בעל הגחלת משום דבצרורות לא מוכח שמפקיע מדין אש, דבכל צרורות ל"ק כמו שהיקשינו לגבי רגל שיתחייב מדין אש משום שהצרורות אינו שלו ועל הכח אין לחייבו מדין אש שהכח עדיין אינו בעולם ולא שייך ע"ז דין אש וכמש"כ התוס' כה"ג בפ' הכונס דף נ"ו ד"ה אילימא ע"ש, ולהראב"ד יעלה לנו דין חדש דבשליף אם יש לו בעלים אחרים יתחייב בעל השליף מדין אש דנהי דדין רגל מפקיע מדין אש היינו כשאין בעלים אחרים על השליף כמו בכל שליף שעליה דפטור בר"ה ואינו חייב מדין אש, אבל כשיש להשליף בעלים אחרים דאין עליהם חיוב רגל אז מתחייבים מדין אש. וזה קצת כשיטתו בדין הראשון כמו שביארנו (עוי"ל בכוונת האלפס הנ"ל דק"ל קושיא הנ"ל מדוע לא יתחייב בשליף שעליה וכן ברגל גופא מטעם אש כנ"ל וע"ז כתב דשו"ר פטור בר"ה דאורחיה הוא היינו לציין הגדר מה תולדה דרגל היינו מה דאורחיה להיות על הבהמה, אבל דליל דלאו אורחיה להיות על התרנגול לא הוי רגל אלא אש וחייב בר"ה, ולא לחנם ציירו חז"ל שליף שעליה פרומביא שבפיה וכו' ועגלה מושכת בקרון וחמור במשאו הכל מה שהדרך להתחבר על הבהמה).