אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן לב · ב)
הן אמנם דקשה לי ע"ז מהכופר בפקדון דאמרי' (בדף ק"ו) דנעשל גזלן להתחייב באונסין אע"פ שלא עשה שום מעשה גנבה דהפקדון עומד בביתו מכבר. וא"ל דאיירי דוקא שהבעלים יחדו להפקדון במקום מיוחד אצל השומר. והשומר נטל משם למק"א דעשה מעשה גנבה דהרי בכה"ג נעשה גנב גמור להתחייב כפל בלא שבועה. וכמבואר ברמב"ם (בפ"ד מגנבה) ע"ש. והכא בכפר בפקדון דמשמע דהוי רק גזלן להתחייב באונסין ולא כפל. ע"כ דלא איירי בעשה מעשה גנבה. ובכ"ז חייב באונסין והיינו משום דגזלן להתחייב באונסין נעשה גם בלא מעשה. וגנב להתחייב כפל בעינן מעשה. וכדמוכח מהא דבטוען טענת גנב לא מתחייב רק בשבועה. ובט"ט אבד גם בשבועה לא מתחייב ולא אמרי' דנעשה גנב במה שכפר בפקדון. והיינו משום דבעינן מעשה בגנב. ובגזלן דהיינו להתחייב בקרן לחוד גם בלא מעשה חייב ועיין ש"מ כתובות (דף ל"ד) גבי גנב וטבח בשבת בשם הרשב"א דמתבאר שם דחייב בשנכנסה לחצרו וחושב לגונבה והיינו מדין גזלן בקרן לחוד ] ועיין ש"מ בב"מ (דכ"ו) ד"ה עובר בלא תגזול דכופר בפקדון בב"ד והוא בידו נעשה גזלן דכפירה בב"ד כגוזל מידו דמי ע"ש. וכ"ה ברמב"ם ושו"ע דדוקא בכופר בב"ד. ולא מסתבר דהא דצריך שיהי' הכפירה בב"ד הוא משום דבעינן מעשה דמה מעשה יש בזה. וע"כ הטעם משום דכשכופר שלא בב"ד י"ל דמשטה בו או דמשתמיט אבל לא משום מעשה] וצ"ל דהא דכתב רש"י בב"מ דבעינן נעל דוקא. וכן התוס' בב"ק הנ"ל דאיירי בהכיש היינו משום דקאי שם לענין גנב ובגנב בעינן מעשה אבל בגזלן לא בעינן מעשה. וא"כ בדברי השו"ע הנ"ל דאיירי לענין חיוב אונסין, י"ל דלא כהקצות דגם בנכנס לחצרו ולא נעל חייב באונסין. וכדמוכח מהך דכופר בפקדון. ומה שהביא הקצות ראי' מהך דהחושב לשלוח יד בפקדון וכן בהטה החבית אין חייב עד שיגביהנה. והרי מונח בביתו ובכ"ז לא נעשה גנב במחשבה שחושב לגונבה ע"ש. לענ"ד לא מוכח דשם הרי קאי על דין החדש שיש בש"י בשומרין דהיינו לחייבו בכולה אם ש"י ליטול מקצתה וע"ז אמרי' דלא נעשה גזלן במחשבה. אבל לעולם על המקצת שחושב ליטול י"ל לומר דגם במחשבה לחוד מתחייב. ועכ"פ אף לפמ"ש דלענין גזלן לא בעינן מעשה בכ"ז ניחא הך דבאיתבר ממילא לא נעשה גזלן להתחייב על היוקרא כהשתא. ומשום דכאן כשכבר מונח אצלו החפץ ברשותו בתורת גנבה אין עושה במה שמגביה עוד הפעם השתא שום הוספת גנבה מהבעלים דכבר הי' מופקע מרשותם בל"ז וגם בהיוקרא יש לו קנין גזלה ומופקע מרשות הבעלים שאין יכולים להקדיש וכמש"ל (באות ג') ולכן ל"ש כלל לחייבו משום גנבה בזה שמגביה עתה ואיתבר ממילא. אבל בתברא ושתיא דמוסיף להפסיד שפיר מתחייב משום גנב. ואין הטעם דפטור באיתבר ממילא כמ"ש הקצות דהוי כגונב מהגנב רק הטעם משום דליכא בזה שום מעשה גנבה. ול"ד לכופר בפקדון דשם אף שאין עושה מעשה בידים. אבל עכ"פ עי"ז שנימא שהוא גזלן מפקיע החפץ מרשות הבעלים שאין יכולים להקדיש וגם שיהי' ברשותו לקנות בשינוי. וע"כ משום זה גופא הוא דנעשה גזלן להתחייב באונסין. אבל באיתבר ממילא שכבר מופקע החפץ מרשותם אין בזה שמגביה השתא או מה שעומד בחצרו שום הוספת היזק לבעלים. וע"כ א"א לחייבו משום גנב באיתבר ממילא. אבל בתברא ושתיא שפיר מתחייב משום גנב. וע"כ כתב הרמב"ם דחייב כפל ודו"ה כיוקרא דהשתא.