אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן לב · א)
והנה הרמב"ם (בפ"א מגנבה הלי"ד) הי' שוה בשעת הגנבה שנים ובשעת העמב"ד ד' אם שחט או מכר או שבר הכלי משלם כפל או דו"ה כשעת העמב"ד. ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו משלם כפל כשעת הגנבה. והנה מבואר להדיא מדבריו דמפרש הך דרבה דמחייב בתברא ושתיא ד' הוא משום גנב. ודלא כהקצות הנ"ל שכתב דחייב משום מזיק כנ"ל. דא"כ לא הי' מתחייב כפל ודו"ה כיוקרא דהשתא. רק קרן ככל מזיק וע"כ דמפרש דמחויב משום גנב וכפשטות הגמ' בב"מ (דף מ"ג) ההיא שעתא דתברא ושתי' קא גזיל מיני' כו'. וכבר הרגישו האחרונים דמדברי הרמב"ם סתירה להקצות. והנה מה שהוכיח הקצות דע"כ משום מזיק ולא משום גנב דאם משום גנב גם באיתבר ממילא יתחייב דמי לא איירי שהגביה או שהיתה בחצרו בשעה שנתייקרה ויהי' נעשה גנב לשלם כהשתא וע"כ דלא נעשה גנב משום דהוי כגונב מהגנב דכבר גזלי' ואינה ברשותו. ע"ש בקצות יש לדחות בנקל דכיון דאיתבר ממילא ולא עשה שום מעשה אין זה מעשה גזילה. וכמ"ש רש"י בב"מ (דף י"א) דדוקא בנעל החצר חייב אבל במה שנכנסה בהמה של חבירו לחצרו ונתכוין לגוזלה. כיון דלא נעל ולא עשה שום מעשה פטור. וכ"כ הקצות בעצמו בסי' שמ"ח בהא דכתב בשו"ע דחייב באונסין ע"י שנכנסה לחצרו וע"ז כתב הקצות מדברי רש"י הנ"ל דכ"ז דלא נעל פטור ע"ש. וכן מתבאר בתוס' ב"ק (דף ס"ה) ד"ה אין דחצרו דחייב בגנבה היינו בהכישה במקל לחצרו ע"ש.