אור ברסלב
אמרי משה סימן ל › י)

אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי

סימן ל · י)

ט)

וע"פ הנ"ל אפשר לתרץ מה דקשה בהא דפריך אלא למ"ד משום ממונו אילו קטיל תורא עבדו ה"נ דלא מחייב. והא להרשב"א דלר"י ניחא משום דין רודף. אם כן מה קשה להו למ"ד משום ממונו. והלא נראה פשוט דלענין הא דניתן להצילו בנפשו משום רודף גם באשו משום ממונו הוי רודף. ואף אם ירצה להרגו על ידי איזה גרמא דאין עליו דין רוצח להמיתו בב"ד. אבל להציל הנרדף ודאי דגם בכה"ג ניתן להצילו בנפשו. אם כן מה קשה לי' אם אשו משוה ממונו. דהרי גם כן הוי רודף. וכעת נדפס האו"ש וראיתי שתמה ג"כ על זה והניח בצע"ג ע"ש. ולפמ"ש ניחא דלמ"ד משום ממונו אף דהוי רודף בהתחלת דליקת הגדיש. אבל מ"מ נוכל לחייבו על מה שלא שמר אחר כך ממונו. היינו במה שהי' לו לכבות. דאף שקלבד"מ בדליקתו אינו מסלק המעשה ממנו לגמרי כאילו עשה אחר. והוי ככלו לו חציו דמתחייב אח"כ משום ממונו אף דאנוס הוא בהדלקתו. וכמשנל"ע לפי שיטת הרשב"א. וזה כונת הגמ' אילו קטל תורא עבדו ה"נ דל"מ. היינו דכמו כן הכא נוכל לחייבו משום ממונו. דאין עליו חיוב מיתה בזה שדולק האש שלו ממילא בלא מעשה שלו ואיכא עליו חיוב משום ממונו שיוכל לכבות. ובמשנה משמע דפטור בכל גווני. ובפרט לפמש"ל (אות י"ט) דגם בשאין יכול לכבות אחר כך חייב להרשב"א דקלבד"מ אין מסלק המעשה. וכשמשני כשהצית בגופו של עבד ע"כ צ"ל כמ"ש הרשב"א דאיירי כשנשרף בשוה עם הגדיש וכמש"ל. דאל"כ אכתי יתחייב על מה שלא כיבה וכנ"ל. והא דלא משני כשהדליק הגדיש באופן שהולך ודולק כל שבולת ופטור משום רודף. דממ"נ יקשה אי ע"י שבולת הראשון שהדליק כבר הי' דולק הגדיש ונשרף העבד. אם כן יתחייב על כל הגדיש שדולק מאליו. ואף אם הולך ושורף כל שבולת ושבולת ליכא על כל הגדיש שדולק דין רודף. כיון דכבר בל"ז הי' נשרף העבד ע"י שבולת הראשון ואין עושה במה שדולק אחר כך גרם לשרפת העבד. ואי דאיירי באופן שע"י שבולת הראשון לא הי' נשרף העבד. ורק על ידי האחרונים הולך ושורף את העבד. אם כן בהשבולת הראשונים ליכא דין רודף ומ"ט פטור. וע"כ מוקי כשהצית בגופו של עבד וכל משך הזמן שהולך ושורף הגוף עד שמת העבד הוא עושה מעשה רציחה שמתחייב מיתה משום רוצח. ובמשך הזמן ששורף העבד נשרף הגדיש*).

*) הג"ה ובאופן אחר יש ליישב קושיא הנ"ל. דהנה יש לחקור בהא דמותר להרוג את הרודף. אם הוא מפני שיש עליו דין מחויב מיתה. וכמו בכל רוצח שהוא מחויב מיתה אחר העבירה. כן ברודף לרצוח נפש מיקרי מחויב מיתה על רדיפתו ומותר להורגו קודם המעשה. או דהוא רק משום הצלת הנרדף. והנה מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ב) דקטן שרודף גם כן יש עליו דין רודף ומותר להורגו. והרי בקטן ל"ש שחל עליו חיוב מיתה וכמו דפטור מכל עונשין שבתורה. מוכח ע"כ דמשום הצלת הנרדף לחוד מותר להורגו. וביותר מוכח כן מהא דפריך שם ממתניתין יצא ראשו אין נוגעין בו. ומתרץ שאני התם דמשמיא קרדפי לי'. ובזה ודאי דל"ש עליו דין מיתה. [ומזה מוכח ג"כ דגם כשרודף להורגו ע"י גרמא גם כן יש עליו דין רודף. דהא בהעובר הנולד ודאי דלא הוי רק כגרמא ואין זה מעשה רציחה. ולמה הוצרך לשנויי דמשמיא קא רדפי לי']. ואולם מהא דמתבאר (בדף נ"ז) דגם ב"נ שרדף אחר ב"נ מותר להורגו ובב"נ בודאי ליכא מצוה להצילו. ומוכח ע"כ דיש על רודף דין מחויב מיתה. וע"כ גם ב"נ שמצווה על שפיכות דמים חל עליו דין מחויב מיתה משום רודף. ומוכח דיש ברודף שני דינים בהא דמותר להורגו. הא' מפני הצלת הנרדף. והב' דחל עליו דין חיוב מיתה. ולפ"ז יש לומר דנהי דגם ע"י גרמא מותר להרוג את הרודף. אבל אין זה מהטעם דחל עליו חיוב מיתה. דרק ברוצה להורגו בידים שיש על מעשה רציחה כזו דין חיוב מיתה משום רוצח ואז גם ברודף יש עליו חיוב מיתה. אבל אם רוצה להורגו ע"י גרמא דאין ברציחה כזו חיוב מיתה משום רוצח. אז גם ברודף אין עליו דין חיוב מיתה. ואך בכ"ז מותר להורגו מפני הצלת הנרדף וכמו בעובר לולא הטעם דמשמיא קא רדפי לי'. ולפ"ז יש לומר דלענין הדין דקלבד"מ דרודף פטור מממון ל"ש רק אם חל עליו דין חיוב מיתה מצד עצמו. אבל במה שמותר להורגו מפני הצלת הנרדף לא מיקרי מחמת זה מחויב מיתה שיפטור מממון דמיתתו הוא רק להצלה. ול"ש בזה דא"א מחייבו משום שתי רשעיות דהמיתה שעליו אינה משום רשעה רק משום הצלת הנרדף. ולפ"ז ניחא הא דפריך למ"ד אשו משום ממונו אילו קטיל תורא עבדו וכו'. דאף דמותר להורגו משום רודף. אבל בזה לא שייך שיפטור מממון כי המיתה זו אינה אלא כדי להציל את הנרדף ולא מחמת שיש עליו חיוב מיתה.

ועפ"ז יתיישב מה שהקשה הטו"א על שיטת רש"י בב"מ דבקלבד"מ מהני תפיסה. מהא ואמרינן בסנהדרין גבי זקן ממרא דיני נפשות בפלוגתא דרבי ורבנן דתניא רבי אומר ונתת נפש תחת נפש ממון. ופרש"י במתכוין להרוג את זה והרג את זה ומחייב לרבי ממון ורבנן פטרי ואי תפסי יורשי דהרוג ממונא דהורג וקידש בו אשה לרבנן אינה מקודשת ולרבי מקודשת. ולפרש"י דמהני תפיסה בקלבד"מ גם לרבנן מקודשת. ועיין בקצות ס' ת"י.

והנלע"ד, דהנה בכל רוצח לבד מה שמחויב מיתה מצד הרציחה יש בו גם כן דין רודף שפוטר ממון. דא"ל דרק קודם הרציחה בשעה שרודף להורגו יש עליו דין רודף. אבל בשעת הרציחה גופא אין עליו דין רודף ומשום דאז שוב ליכא משום הצלת הנרדף. דז"א דהרי בסנהדרין שם (בדף ע"ג) פריך אהך דרודף אחר הערוה ניתן להצילו בנפשו מהמשנה דאלו נערות שיש להם קנס. וחזינן דגם בשעת הביאה גופא גם כן ניתן להצילה. וה"ה ברוצח גם בשעת הרציחה עצמה היינו על רגע ההכאה יש עליו דין רודף שמותר להורגו. והיינו מטעם שכתבנו דיש עליו דין חיוב מיתה קודם המעשה ובשעת מעשה גם בל"ש הצלת הנרדף. והנה י"ל דמש"כ רש"י דבקלבד"מ מהני תפיסה היינו בקם ליה בדרבה מיניה דעלמא דמחויב מיתה בבית דין אז אמרינן דהבית דין אינם יכולים לחייבו משום שתי רשעיות ותפיסה מהני אבל ברודף שיש על זה קרא מיוחד דמחתרת פטור מתשלומין וגם חלה עליו חיוב מיתה בפועל שהותר דמו בעת שהוא רודף. וע"כ יש לומר דל"מ תפיסה. וכ"כ הקצות בסימן כ"ח מטעם אחר דברודף ל"מ תפיסה עמפ"ש הרש"ל דדוקא כשאין עושין החמור דהיינו חייבי מיתות שוגגין מהני תפיסה. ולכן ברודף שאז הותר דמו הוי כאילו נעשה בו החומרא ע"ש. ולפי זה שפיר ניחא דלרבנן דדרשי ונתת נפש תחת נפש ממש פטור מדמי הנהרג. ולא מהני גם תפיסה משום דהוי רודף בעת שהרג האשה וברודף ל"מ תפיסה כנ"ל. ואך דלפ"ז יקשה לנו דא"כ גם לרבי נהי דס"ל דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב בדמי הנהרג. ומשום דל"ל דחזקי' דפוטר בקלבד"מ גם בשאין מתכוין. או דדוקא מדמי הנהרג אין פוטר באין מתכוין וכמ"ש התוס' שם ובב"ק (דף מ"ב). אבל יפטור מדין רודף. וע"כ צ"ל דכיון שאין מתכוין להרוג האשה ל"ש לחייב משום רודף על הריגתה. ואם כן גם לרבנן לא שייך רודף כיון שאין מתכוין להאשה. וגם בל"ז לכאורה דברינו נסתרים מהא דאמרינן שם (בדף ע"ד) מ"ט דריב"ש דכתיב כי ינצו אנשים ואר"א במצות שבמיתה הכתוב מדבר ואמר רחמנא ולא יהי' אסון ענוש יענש וע"כ דאיירי כשיכול להציל באחד מאבריו ע"ש. ואם כן ליכא לתרץ כמש"כ.

ואולם באמת ניחא. דהנה המל"מ בפרק ח' מחובל הביא בשם י"א דהא דיכול להציל באחד מאבריו אינו נהרג היינו כל אדם. אבל הנרדף עצמו מותר להורגו וא"צ לדקדק. והקשו האחרונים מגמרא הנ"ל דגם דמוקי בכה"ג שיכול להציל הרי גם כן ניתן להצילו בנפשו לגבי הנרדף עצמו. ותירצו עפמ"ש התוס' בכתובות (דף ל"א) ובב"ק (דף כ"ב) דבכ"ד מיתה לזה ותשלומין לזה חייב רק ברודף פטור ומשום דחייב מיתה לכל העולם. וע"כ ניחא דמחייב בדמי ולדות כשיכול להציל באחד מאבריו. דאף דנתחייב מיתה לזה שנתכוין עליו. אבל הוי מיתה לזה ותשלומין לבעל ולגבי הבעל לא נתחייב מיתה כיון דיכול להציל באחד מאבריו כן תירצו האחרונים. ולפ"ז שפיר ניחא תירוצנו על קושית הטו"א דהטעם לרבנן דל"מ תפיסה הוא משום רודף. ואף דע"כ איירי ביכול להציל באחד מאבריו ולא ניתן להצילו בנפשו. אבל כל זה לענין אם אנו דנין שהוא רודף משום שמתכוין להרוג חבירו. ועל לא יהי' אסון. וצריך לשלם דמי ולדות להבעל. על זה הוי שפיר דמוקי הגמרא דאיירי ביכול להציל באחד מאבריו ומשום הכי לא הוי מיתה לכל אדם. ולכן משלם דמי ולדות אם לא יהי' אסון. דהוי מיתה לזה היינו לגבי חבירו שנתכוין לו ותשלומין לבעל. אבל אנן בדידן דאיירינן באם אסון יהי' והכה את האשה הכאה שיש בה להמית. וא"כ הוי רודף גם משום הריגת האשה עצמה ולגבי דידה הרי יכולה להציל בנפשו וא"צ לדקדק להציל באחד מאבריו. וא"כ שפיר פטור מדמי האשה משום שהוא רודף לגבי האשה עצמה ובזה הוי מיתה ותשלומין לחד לענין דמי הנהרג. וע"כ שפיר דלרבנן ל"מ תפיסה משום דברודף לא מהני תפיסה גם כן. ואך לפי זה יקשה לנו דא"כ האיך חייב לרבי בדמי הנהרג דנהי דס"ל דנתכוין להרוג א"ז והרג א"ז פטור אבל אכתי יפטור מדין רודף. ואולם באמת ניחא דבאמת רודף לא שייך רק במתכוין להרוג. אבל כשאין מתכוין ל"ש רודף. ולהכי לרבי דס"ל דנתכוין להרוג זה והרג זה פטור ממיתה ומשום דלגבי' מיקרי שלא בכונה. וע"כ גם רודף לא הוי לגבי האשה כיון דלגבה הוי ההכאה בלא כונה. אבל לרבנן דס"ל דמתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה. ומשום דאין נפ"מ למי נתכוין דכיון דעכ"פ נתכוין להרוג ישראל מיחשב כמתכוין גם לזה שנהרג. וע"כ גם בהריגת האשה נחשב גם לגבי דידה כרודף אף שלא נתכוין לה. וכיון דהוי רודף משום הריגת האשה גם כן ובזה ל"מ מה שיכול להציל באחד מאבריו וע"כ ל"מ תפיסה ג"כ. משא"כ לרבי לא הוי רודף משום האשה כיון דאין מתכוין לה. ויותר ניחא לפמש"ל דרודף לענין שיפטור משום קלבד"מ ליכא רק כשהרג באופן שיש על הריגה זו דין חיוב מיתה מצד רוצח ואז חלה עליו דין חיוב מיתה מצד העבירה גופא אז פוטר. אבל אם רוצה להרוג על ידי גרמא ליכא חיוב מיתה מצד רוצח. אע"פ שמותר להורגו משום הצלת הנרדף אבל אינו פוטר. ודאי ניחא דלרבנן דמחייבי מיתה משום רוצח יש עליו דין רודף לפטור. ולרבי דפוטר משום רוצח גם רודף לא הוי. דאע"פ שמותר להורגו משום הצלת הנרדף אבל אינו פוטר משום קלבד"מ.

והנה במכות (דף ט"ז) פריך הגמרא אי דקטלה קלבד"מ. והקשו התוס' דלוקמא בשוגג [וכונתם דאף דח"מ שוגגין גם כן פוטר היינו ממון אבל ממלקות אין פוטר בשוגג כמבואר בחולין (דף פ"א). ודברי הרש"א תמוהים ע"ש]. ותירצו התוס' דבשוגג ל"מ ביטלו. ובגליון רע"א הקשה דאפשר דקטלה במזיד ולא התרו דהוי בטלו ע"ש. והי' נראה לענד"ל דברוצח גם בלא התראה פוטר משום דין רודף דרודף מיקרי כחייבי מיתות מזידים וכמש"כ הקצות בסימן כ"ח. ולא נוכל לאוקמי שיכולה להציל באחד מאבריו עפמש"ל דגם ביכול להציל מאחד מאבריו כשהממון ג"כ מתחייב להנרדף פוטר. ומשום דהנרדף עצמו יוכל להורגו גם בכה"ג. ואם כן ה"נ באונס שמתחייב מלקות ג"כ משום שגירשה והמיתה דקטלה הוא גם כן בעדה. מיקרי הכל לאחד ופוטר גם ביכול להציל באחד מאבריו. ובשכבר הימים אמרתי חדוש זה לאדמו"ר ואמר כי רודף אין פוטר רק מממון אבל לא ממלקות. והנה יש להביא סמוכין לזה מסנהדרין (דף ע"ב) והיינו דהרי הך קושיא שהקשה שם בסנהדרין אהך דאלו נערות שיש להם קנס דהא הוי רודף. יש להקשות גם כן על הך משנה דאלו הן הלוקין דלפטור ממלקות משום דהוי רודף. וזה לא יתורץ במה דמשני שם משעת העראה דפגמה איפטר מקטלא ממונא לא משלם עד גמ"ב. דהא למ"ד העראה זו נשיקה לוקה גם כן על נשיקה. וע"כ מוכח דרודף אין פוטר ממלקות.

והאומנם כי יש לדחות דהך דאלו הן הלוקין איירי בגמר ביאה ובאמת לא ילקה על העראה באונס בח"ל רק בגמ"ב דכבר איפגמא ולא הוי רודף. ואולם כזה יקשה גם על הגמ' דכתובות דמקשי מואלו הן הלוקין על הך דאלו נערות שיש להם קנס וקיי"ל דאין לוקה ומשלם. ומתרץ עולא כאן באחותו נערה כאן בבוגרת וס"ל דממונא משלם ולא לקי והו"ל לאוקמי הכל באחותו נערה והא דלוקין היינו בגמר ביאה. וכבר הקשה כן הדו"ח ונשאר בצע"ג. ומכבר אמרתי ליישב עפ"מ דאמרינן בכתובות (דף נ"ב) באשת ישראל שנאנסה אף שסופה ברצון שריא דיצר אלבשה. ומבואר מגדולי האחרונים דגם לגבי איש שייך הך דיצר אלבשה. עיין פנ"י שהקשה מהא דר"א מחייב על כל כח. ובאמת כי קושיא זו בנקל יש ליישב דכל דתחילת הביאה הוי ברצון ובאיסור חייב גם על הגמר ול"ש הך דיצרו תוקפו דהוא עצמו הביא לזה ברצון]. ובהפלאה הקשה בהך דגזרינן בח"ל גזרה העראה אטו גמ"ב. ומבואר דס"ל דגם באיש שייך כן. וכ"כ להדיא בת' רע"א דכ"ש באיש אמרינן יצרו תוקפו. ולפ"ז מיושב קושית הדו"ח הנ"ל דכיון דלעולא הדין דממונא משלם ולא לקי א"כ על העראה הוי כאונס כשאנו דנין לענין חיוב מלקות דהממון פוטר המלקות. וכיון דהוי כאנוס על העראה שוב גם על הגמ"ב אי אפשר לחייבו דאמרינן יצרו אלבשי', ועפ"ז נתעורר גם כן הראי' מסנהדרין דרודף אין פוטר ממלקות. דאל"כ הו"ל להקשות גם על הך דאלו הן הלוקין דהו"ל רודף בתחילת ביאה ושוב גם על הגמ"ב אי אפשר לחייב מלקת ומשום דיצר אלבשי'. דהרי על תחילת ביאה הוי כאונס ומשום דהי' רודף. ואולם זה תליא ג"כ אם קלבד"מ מסלק המעשה לגמרי. או דרק על שעה זו אי אפשר לחייבו. דאם לא מסלק המעשה לגמרי חשבינן התחלת הביאה כפושע ונוכל לחייב על גמר ביאה מלקות ולא שייך יצר אלבשי'.**

תוכן העניינים

אמרי משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה