אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן ל · ה)
והנה אין לומר דכשהצית בגופו של עבד ליכא עליו דין רודף דרודף לא מיקרי רק קודם מעשה הרציחה אבל בשעת הרציחה גופא כבר אינו רודף דל"ש בזה הצלת הנרדף וכן בכל רוצח ליכא דין רודף על מעשה הרציחה גופא. ולפ"ז הי' אפ"ל דדוקא ברודף ס"ל להרשב"א דמסלק לגמרי החיוב ממון ממעשה זו. וע"כ במדליק הגדיש ומזה נשרף העבד אח"כ דהו"ל רודף על הדלקתו. וע"כ אין לחייבו בממון היינו מה שהודלק הגדיש אחר כך. אבל כשמשני דהניח בגופו של עבד דעל זה ליכא דין רודף דהיינו מעשה הרציחה גופא. ורק דאיכא עליו דין רוצח במעשה זו ומחויב מיתה בב"ד. ובזה לא אמרינן דהחיוב מיתה בב"ד מסלק ממעשה זו חיוב ממון כשהחיוב ממון בא אחר כך. דדוקא כשגם הממון היא ברגע שמתחייב מיתה אמרינן דאין הב"ד יכולים לחייבו בשתי רשעיות. אבל כשהחיוב ממון בא אח"כ אף שהחיוב בא מהמעשה שנתחייב על זה מיתה בכ"ז אין פוטר. ודוקא רודף מסלק ממעשה זו לגמרי החיוב ממון מהקרא דמחתרת. דחזינן דהוא פטור יותר. מכל קלבד"מ. דהא להרז"ה גם כששיבר אחר זמן פטור משום דרק חומרא בעלמא מדרבנן להחזיר כשאיתא בעין. ומה שאין כן בכל קלבד"מ דמיתת ב"ד. אבל אי אפשר לומר כן. דודאי גם בהצית בגופו של עבד יש עליו דין רודף. וכן בכל רוצח יש על מעשה ההכאה עצמה דין רודף. וכדמוכח בסנהדרין (דף ע"ד) דפריך מכי ינצו אנשים יעו"ש ויתבאר להלן. וכדחזינן לענין רודף אחר הערוה דפריך שם מאלו נערות שיש להם קנם. ומבואר דלא רק בשעה שרודף רק ברגע הביאה גופא גם כן מיקרי רודף. וה"ה לענין רציחה מיקרי רודף בשעת הרציחה. ואם כן כשהצית בגופי של עבד ג"כ הוי רודף על הצתתו. וא"כ מה הקשה הרשב"א לר"ל דאיירי בהצית בגופו של עבד דחיוב מיתה קודם. דהרי כיון דהוי רודף הרי תו א"א לחייבו ממון ע"י המעשה הזה. וכמו דניחא לו להרשב"א מה"ט לר"י וכנתבאר לעיל.