אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן כט · יט)
והנה הרמב"ם (בפי"ג מנזקי ממון ה"י) ז"ל, הקדרים והזגגים שהיו מהלכין זאח"ז ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון והשלישי בשני וכ"א י"ל לעמוד ולא עומד הראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל לארץ בין שהוזק במשאו. והשני חייב בנזקי גופו של ג' אם הוזק בגופו של ב'. אבל אם הוזק במשאו של ב' פטור שהרי אומר לו השני בור זה שהוא משאי אין אני הכורה אותו שהרי הראשון הפיל הב' עם משאו. ובהשגות מבאר דע"כ הרמב"ם איירי בלא הפקירו המשא דאם הפקירו כיון דנתקל אנוס גם הראשון הי' פטור על משאו. ובכ"ז השני פטור על משאו אף שהוא ממונו שלא הפקיר משום ה"ט דהאי בירא לאו אנא כריתי אלא הראשון. וכן ביאר במלחמות דעת הרי"ף וכתב גם כן הטעם דפטור השני דלא מצינו זה חופר וזה מתחייב. והנה מבואר דפליגי על התוס' (בדף כ"ט) דגם בהניח אחר אבנו של חבירו ברה"ר חייב בעל האבן. וצריך לישב להרמב"ם ראיות התוס'. והנה הראי' שהביאו התוס' מהך דבעה"ח חייב בנזקי הבור. כבר נתבאר דאינו ראי' לשיטת רש"י שם דאיירי שהפקיר אח"כ הרשות וחייב משום ההפקר דהוי ככורה בור וכנ"ל (באות ז'). אבל הך דמשאו של שני שלא פשע כלל פטור. והנראה דהרמב"ם בזה לשיטתו. דבפי"ב ה"ב כתב דהחוזר ופתח לרשות חבירו חייב והוא כפר"י בתוס' דף מ"ט הנ"ל (באות א') וקשה על זה קושית התוס' מהך דעל בעה"ח למלויי. וע"כ דמפרש שם הטעם כפירש"י דבשעה שחפר עדיין לא הפקיר הרשות ולא עשה בור כלל בחפירתו לגבי שורים דעלמא. אבל הכא דאיירי לענין נזקי בעל החצר גופא שפיר חייב החופר אף שהבור של בעה"ח ואין החיוב חל עליו משום ממונו. וכשיטתו דלא מצינו זה חופר וזה מתחייב.