אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן כט · יד)
והנה נתבאר לנו דלהתוס' הא דחייב בהפקיר רשותו ולא בורו לא משום דהוי ככורה בור ומשום שפשע בהפקר. רק הטעם משום דהבור שלו. ויש שני דינים בחיוב דבור. האחד על עשיית הבור. והשני משום חיוב ממונו היינו אם הבור שלו חייב אף שלא כרה הוא כלל רק אחר כרה ג"כ חייב. ועיין בלשון הרמב"ם ושו"ע אחד החופר ואחד הלוקח והיורש וניתן לו במתנה שנאמר בעל הבור ישלם מ"מ. וע"ש בהגר"א. והפקיר רשותו ולא בורו לא הוי ככורה בור רק חייב משום ממונו דגם בלא כרה הוא כלל חייב להתוס' וכנ"ל. ולפ"ז שפיר יש לומר דאם הפקיר אח"כ גם הבור גם כן פטור להתוס'. כיון דעיקר החיוב הי' עליו רק משום ממונו דהבור הי' שלו וע"כ כשהפקיר פטור. וכמו בשורו שהפקיר שפטור על נזקיו שאחר ההפקר. וה"נ בבור היכא דחייב רק משום דהוי שלו כשהפקיר פטור. דבשלמא אי נימא דהחיוב הוא משום שפשע בההפקר ועי"ז הוי ככורה בור הי' חייב גם אם הפקיר אח"כ ככל כורה בור דחייב גם בהפקיר. אבל כיון דהתוס' ע"כ ס"ל דההפקר לא הוי כפושע וככורה בור. דאם לא כן יתחייב גם בהפקיר רשותו ובורו כאחת וכמש"ל לשיטת רש"י. וכיון דלהתוס' ההפקר לא הוי ככורה והחיוב הוא משום ממונו לחוד שהבור שלו. וע"כ כשהפקיר אח"כ הבור גם כן פטור להתוס' דאין לנו על מה לחייבו וכמו בשורו שהפקיר.