אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן כט · יג)
והנה התוס' (בדף כ"ח) ס"ל דהפקיר רשותו ובורו פטור דלא כרש"י דס"ל דחייב ע"ש. וכתב בסמ"ע סימן ת"י דרק בהפקיר רשותו ובורו כאחת ס"ל דפטור. אבל הפקיר רשותו ואח"כ הפקיר בורו כיון דכבר נתחייב קודם שהפקיר תו אין ההפקר פוטר. דלאו כל כמיני' להפקיר נזקיו שכבר חל עליו להסיר התקלה ע"ש. והנה לכאורה ק"ל על זה דהרי התוס' הביאו ראי' לדבריהם דפטור בהפקיר רשותו ובורו מהא דפריך הגמ' בור של שני שותפים היכא משכחת לה. ואי נימא דבכה"ג דהפקיר אח"כ חייב הרי משכחת בכה"ג. ואולם פשוט דלק"מ דשם דקאי הגמרא למ"ד דבור ברשותו פטור. ולדידי' כיון דקודם שהפקיר בורו הי' פטור משום תורך ברשותי מאי בעי. ודאי דגם השתא שהפקיר אין לחייבו. אף דל"ש השתא הטעם דמאי בעית ברשותי כיון שהפקיר. מ"מ אין לנו במה לחייבו כיון דחפר בהיתר וגם השתא לאו בורו הוא ולא נתחייב מעולם. אבל הסמ"ע דקאי למאי דקיימא לן דבור ברשותו חייב וכיון דטרם שהפקיר הרשות כבר נתחייב על הבור תו לא מיפטר על ידי ההפקר. ושו"מ להדברי משפט שהקשה ותירץ כמש"כ ע"ש. ואולם לענ"ד דינא של הסמ"ע תליא באשלי רברבי. דהנה בדעת רש"י דס"ל דהפקיר רשותו ובורו חייב צריך להבין הטעם מדוע יתחייב כיון שתפר בהיתר וגם השתא דהפקיר לאו בעל הבור הוא. וכמו שהקשו התוס'. ועכצ"ל לרש"י דהחיוב הוא על זה גופא שהפקיר דכיון דע"י הפקרו נעשה רשותו כרה"ר שיש רשות לכל אדם להלוך. וע"כ דמי לחופר בור ברה"ר דכך לי עושה בור ברה"ר לעושה הרה"ר והבור כאחת. וזה כשיטתו (בדף מ"ח) בהך דבעה"ח חייב בנזקי הבור. והיינו כשהפקיר אח"כ שכבר הי' הבור חפור ע"י שורו של פלוני. והחיוב על בעה"ח הוא משום שהפקיר הרשות הסמוך לבור ועושה על ידי ההפקר כרה"ר. אבל אין החיוב משום שהבור שלו. דכיון דהוא לא חפר כלל א"א לחייבו וכדעת המלחמות הנ"ל דלא מצינו זה חופר וזה מתחייב. ודוקא לאחר נפילת אונס אם לא הפקיר חייב וכמ"ש להלן] וזה גם כן הטעם בבור ברשותו דחייב דהיינו הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דאף שתפר בהיתר חייב על ההפקר שעושה רה"ר סמוך לבור. ולא ס"ל הסברא דכי אפקרנא רשותי לא לחייב בהיזקא אפקרנא. ועיין ברש"י (דף נ') ובתוס' שם. אבל התוס' אזלי לשיטתם (בדף כ"ט) שהביאו ראי' מהך דבעה"ח חייב דגם מניח אבנו של חבירו ברה"ר חייב בעל האבן. והיינו כמש"ל באות ט' דלא ס"ל הטעם דחייב בעה"ח משום שהפקיר אח"כ. דאיירי שם גם כשהפריר בעה"ח את הרשות קודם שנחפר הבור. ועיקר החיוב על בעה"ח הוא משום שהבור שלו. אף דאיהו לא חפר כלל חייב ואף כשחפר אחר חייב. ולשיטתם לא מוכח כלל דחייב על ההפקר וס"ל דלא מיקרי פושע על מה שהפקיר רשותו ולא שייך לחייבו על מה שהפקיר הרשות שיהי' בשביל זה ככורה בור בר"ה. ולכן לשיטתם פליגי על רש"י וס"ל דהפקיר רשותו ובורו לכ"ע פטור דאין לנו על מה לחייבו לא על ההפקר כנ"ל וגם הבור אינו שלו. ובהפקיר רשותו ולא בורו הטעם דחייב לא משום שפשע במה שהפקיר הרשות וכמ"ש לשיטת רש"י רק הטעם משום שהבור שלו ואף במקום שלא פשע כלל. וכשיטתם (בדף כ"ט) דאף במניח אחר אבנו ברה"ר חייב. וכן מבואר להדיא בלשונם בתוספות הנ"ל ד"ה ה"מ היכא דאפקרינהו דהפקיר רשותו ולא בורו כיון דשלו הוא חייב להסיר התקלה. כדאמרינן בהפרה דבעה"ח חייב משום דעליו למלי' ע"ש. ועיין בתוס' (דף ו') ד"ה מה לבור. וצע"ק.