אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן כט · ג)
עוד ק"ל מ"ש אש מבור דהרי מבואר (בדף כ"ט) דמודה ר"מ לחכמים במעלה קנקנים על הגג ע"מ לנגבם ונפלו ברוח שאינה מצוי' שהוא פטור, ומתבאר שם בסוגיא וביותר בתוס' בסד"ה פליגי דהך ומודים קאי אלאחר נפילה, והיינו כשהי' לו פנאי לסלק מ"מ מפטר משום דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. וחזינן דכיון דהי' אנוס בעשיית הבור דנפל ברוח שאינו מצוי' מפטר גם כשיש לו פנאי לסלק, ומדוע לא נימא גם בבור כמו באש שכלו לו חציו דגם כן הוי אנוס בעשיית האש שלא הי' יכול להלוך ברוח מצוי' משום הגדר, ומ"מ כשאח"כ נפל הגדר (דהוי כנפל ברוח שא"מ] חייב כשיכול להציל ע"י שהי' לו לגדור, וע"כ הטעם דאונס אין פוטר ומסלק המעשה ממנו לגמרי כאילו לא עשה כלל, רק דלא נוכל לחייבו בעונש מיתה או ממון על מעשה דהוי על ידי אונס, והיינו רק בשאין יכול אחר כך לתקן ולהציל אז פטור, אבל כשיכול לתקן ולהציל חייב להציל, וע"כ חייב בכלו לו חציו כיון שיכול להציל, וא"כ גם בבור נימא כן דאף שנפל ברוח שאינה מצוי' דהוי אנוס, מ"מ אח"כ יתחייב כשיש לו פנאי לסלק ומאי מהני ההפקר, דאף אם היו הקנקנים או האבן של הפקר מתחלה יתחייב כיון דאונס אין מסלק ממנו המעשה לגמרי. הן אמנם כי לפי מה דס"ד שם בר"י דאמר דאחר נפילה מחלוקת, אבל בשעת נפילה דברי הכל פטור, ולפי זה ס"ל לר"מ דנתקל אנוס ובכ"ז לאחר נפילה דהיינו כשיש לו פנאי לסלק חייב לר"מ אף כשהפקיר דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ג"כ חייב, ומתבאר שם בתוס' דגם כשהפקיר תיכף בשעת נפילה ולא הי' לו פנאי לסלק קודם ההפקר בכ"ז חייב לר"מ וכמ"ש להלן אות ט"ו. וע"כ הטעם דחייב לר"מ משום דס"ל דאונס אין פוטר רק בשאין יכול להציל ולתקן אבל כשיכול להציל חייב, ולא אמרינן דאונס מסלק החיוב לגמרי ממנו ממעשה זו. וכן צ"ל לרבה דמחייב לר"מ בנפשרה והיינו כשהפקיר ויש פנאי לסלק. ועיין בש"מ. והיינו כמו הכא בכלו לו חציו דמחייבינן אח"כ כשיכול לגדור. אבל להמסקנא אינו כן ובמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס לכ"ע פטור. ואם כן קשה מ"ט פטור באמת בבור. ומ"ש מאש בכלו לו חציו דחייב אח"כ כשיכול לגדור ולהציל. ואם כן גם בבור יתחייב כשיש לו פנאי לסלק אף לאחר נפילת אונס.