אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן כה · כ)
ואולם יותר נראה ליישב לפמ"ש הפוסקים דהבעל צריך לכוין בשעת נתינת הגט שמגרשה בגט זה וכ"ה בסה"ג (אות רכ"ט). ועיין בחכ"צ שכתב לפסול גט מומר אף שנותן מרצונו משום דאדעתי' דנפשי' קעביד. ע"ש בסימן א'. ואף שבס' גט מקושר ר"ל דרק לכתחילה בעינן שיכוין. וראיתו מהא דבכתבו ותנו כותבים ונותנים אף שאין הבעל כאן ע"ש. אבל זה תמוה דהרי שם כיון דעשה שליח לנתינת הגט הרי שלוחו כמותו. הן על המעשה והן על הכונה. וכמו בתרומה דמהני כונת השליח וכן בכ"ד. גם מ"ש דהא לא בעינן נתינה לשמה גם כן תמוה. דלשמה וכונה הם ענינים נפרדים. דלשמה היינו שיודע באיזה גט מגרש ובנתערבו הגטין ליכא לשמה. אבל כונה לגרש יש בזה. וכבר הושג מהאחרונים. ועיין ברמב"ם פ"א מגרושין בתנאי הט' דבעינן שיתן לה בתורת גרושין. ולפ"ז הרי ניחא הא דפסולים חשו"ק להולכת השחרור. משום דגם בשחרור בעינן שיכוין האדון בשעת השחרור שנותן לשם שחרור. וע"כ בשליח דהוי כמותו מהני כונת השליח. אבל בחשו"ק דלאו בני שליחות הם הרי מחסר הכונה בשעת נתינת השחרור. ולעולם אם יהי' האדון אצל השחרור ויכון לשחרר. י"ל דגם על ידי חשו"ק מהני דלא גרע מטלי גטך מע"ג קרקע. אבל בסתמא כשמשלח ע"י שליח אין האדון בשעת נתינה ועל כן פסול משום דחסר כונה.