אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן ח · יט)
ולכאורה י"ל עוד בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל דהא דאמרי' דע"י יבום של השני' הותרה הראשונה אף דהוי ביאה פסולה משום אח"ז, היינו משום דנהי דבשעת היבום הי' באיסור אח"ז, אבל אחר היבום של השני' הרי נתברר דהראשונה לא היתה זקוקה אליו רק לאחיו השני דא"א להיות שתיהן זקוקות אליו ור"י לשיטתי' דס"ל דביאת מעוברת שמה ביאה אף דשם ג"כ הי' אסור לייבם משום ספק דילמא יהיה הולד בן קימא בכ"ז ס"ל דהוי ביאה, וצרתה מותרת להנשא ומשום אגלאי מילתא למפרע דאח"כ כשהפילה נתגלה שהי' הביאה בהיתר וזה מקרי ביאה כשרה לר"י וכמ"ש בסי הקודם (אות כ"ג) וע"כ ה"נ אח"כ כשייבם השני' נתגלה דהיא היתה זקוקה לו ולא הראשונ' ובכה"ג מקרי ביאה כשרה לר"י כנ"ל, אבל הרמב"ם דפסק כר"ל דביאת מעוברת ל"ש ביאה דל"א אגלאי למפרע. וע"כ שפיר פסק הרמב"ם דקדמו וכנסו יוציאו, דלא נפקע הזיקה של השני' משום דהוי ביאה פסולה, ואין להקשות דכיון דנתברר לר"י אח"כ דלא הוי ביאה פסולה אמאי אמרי' שם בשלמא ראשונה אמרי' מאן שריא לך וכפרש"י שם דקנסינן משום דודאי עביד איסורא כשכנס אף אם היא ראשונה והרי אח"כ נתברר, דזה ל"ק דעכ"פ בשעת ביאתו עביד איסורא כל זמן שלא נתברר, והא דבביאת מעוברת לא קנסו להוציא אף דעביד איסורא ורק לר"א ס"ל שם דיוציא בגט דקנסינן לי' ולא קי"ל כותי', זה קשה גם בלא דברינו, ועכצ"ל הטעם משום דהוי רק ספק איסור אף דשם הוי ספק איסור דאורייתא.