אור ברסלב
אמרי משה סימן ח

אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי

סימן ח

סימן ז

הרמב"ם בפ"ז מיבום הביא המשנה דר"פ ד' אחין, דשנים נשואים ב' אחיות דשתיהן חולצות ולא מתייבמות, היינו בלא ידוע איזה ראשונה, והיינו כר"י דאחיות א"י מי שנאן, ובידעינן איזה ראשונה חולץ אחד לשני' והראשונה מותרת ליבום, דהוי יבמה שהותרה וכו', ובהלכה ה' כתב דאם קדמו וכנסו יוציאו גם ברישא, וכמ"ש המ"מ יעוי"ש, והוא פלא כי זה נגד הסוגיא דשם דפריך ולימא דלא ידעינן הי' נפל ברישא ומשני דא"כ אמאי יוציאו, דיאמר חבראי שני' ייבם אנא ראשונה מייבם, עוד קשה גם בידעינן הי ראשונה, אמאי סתם הרמב"ם דיוציתו, הא באם הראשון שיבם היתה השני', א"כ הרי שוב יכול השני ליבם הראשונה גם לכתחילה, וכמו שחלץ לשני' דמותר ליבם הראשונה, וכמ"ש הרמב"ם שם ה"ד ומה נפ"מ אם נפקע הזיקה ע"י חליצה או ע"י יבום, ומצאתי שתמה בזה התוי"ט וכן הב"ש והניחו בצ"ע.

א)

ובס' או"ש תמה עליהם דמדמי יבום לחליצה הא מפורש במשנה פר"ג דביאה פסולה יש אחרי' כלום וצריכה חליצה, וא"כ עדיין גם אחר היבום של השני', הוי הראשונה אחות זקוקתו וזה עדיף ממ"ש התוס' (בדף כ"ז) בד"ה שמואל, דלא חשיב אחות זקוקתו משום דהוי זיקה מועטת, דכיון דממנו בעצמו צריכה חליצה הרי היא זקוקה גמורה, ובזה רצה לישב הרמב"ם דאף דלהדיא מבואר בגמ' דגם ביבום לשני' נפקע הזיקה, וכמו דפריך דלימא חבראי שני' יבם וכנ"ל, היינו משום דגם לגבי דידי' כיון דהוי ספק, ואולי היא הראשונה ואם הוי חלץ האח השני לאידך היתה היא מותרת משום ספק, דדילמא היא הראשונה וכיון דיש תקנה לעשות ביאתה בהיתר, לא מקרי ביאה פסולה, אבל בידוע איזה השני', הוי ביאתה פסולה, ולהכי סתם הרמב"ם דאף אם יבם לשני' מקודם, קדמו וכנסו יוציאו דהוי עדיין אחות זקוקתו, משום דהשני' צריכה חליצה, יעוי"ש, ומ"ש לחלק בין ספק לודאי, דחוק היא לענ"ד ומה מועיל במה דבידו היתה לעשות ביאתו בהשני' בהיתר, כיון דעכ"פ השתא עשה ביאתו באיסור אחות זקוקתו הוי ביאה פסולה וראי' דהרי הרמב"ם פסק להך דחלץ לאחיות לא נפטרו צרות, והרי כשחלץ ללאה הי' אפשר לעשות באופן שיוכל ליבמה, והיינו שיחלוץ לצרת רחל ויוכל אח"כ ליבם לאה דהוי יבמה שהותרה וכו' והיינו לר"א דס"ל דלא אלימא זיקה לשויא לצרה כערוה ובחליצת צרה נפטרה רחל, וע"כ דזה אינו מועיל כיון דעכ"פ השתא החליצה פסולה, ומה שהביא האו"ש ראי' לדבריו מהרשב"א שפירש דברי רש"י בד"ה אלא צרה דלאה תיפטר מדחליצה כשרה היא דאי בעי מצי לייבומי דפירש היינו לאחר שיחלוץ צרת רחל אינו ראי', דהרשב"א לא כתב זה רק לענין בטול מצות יבמין אבל לענין אח"ז ל"ש זה, והנפ"מ פשוט דבביטול מ"י לא חל איסורא עלי' ככל עריות וכאחות זקוקתו, דחל איסורא על החפצא, משא"כ בביטול מ"י וגם בזה ס"ל לרש"י דכיון דעכ"פ מאיזה טעם שיהי' דאסור ליבם מקרי ח"פ, [ואפשר משום דחל א"א דרבנן דכל האסור ליבם חל א"א מדרבנן] וע"כ בזה שפיר קאמר הרשב"א דכיון דיש עצה לייבם מבלי ביטול מ"י שוב לא מקרי ח"פ, דליכא א"א כיון דיש עצה לייבם, משא"כ לענין אחות זקוקה, דחל עלי' איסור חפצא מה נפ"מ במה דיש עצה לייבם, כיון דהשתא אסורה כערוה. ועכ"פ מהרמב"ם הנ"ל מוכח דלא כהאו"ש, ולפי"ז קשה טובא גם דברי הגמ' בהא דקאמר דלימא חבראי שני' ייבם, הא הוי ביאה פסולה וגם להאו"ש אינו מיושב דברי הרמב"ם בבבא דאין ידוע דגם בזה יוציאו וכמ"ש המ"מ, הוא נגד הסוגיא וקושית התיו"ט והב"ש עצומה מאוד.

ב)

והנלענ"ד לישב ע"פ הקדמה אחת פשוטה אשר בזה יתישב הרבה קושיות, והיינו דכשיש יבמים הרבה, ויבום האחד הנה לבד מה שהיבום מפקיע הזיקה מכל האחים כמו חליצה דמפקיע ע"י חליצת אחד מהם משום דשליחותא דאחים קעביד כמבואר (בדף י') עוד יש עדיפותא ביבום אשר גם באופן דאין היבום מפקיע הזיקה מהמיבם גופא, כמו בביאה פסולה, בכ"ז משאר האחים נפקע הזיקה מטעם ערוה דכיון דיבום האחד נעשית ערוה של אשת אח, ואשת איש על כל האחין, ונהי דאשת איש אין מפקיע הזיקה מטעם שכ' התוס' (בדף ט"ז) ד"ה בני צרות ע"ש. אבל ערוה של אשת אח ודאי דמפקיע הזיקה מהאחין, ולדבר זה נתעוררתי זה כעשרים שנה בדק לן מו"ר הגר"ח זצ"ל כי יש להמציא תירוץ לקושית התוס' (בדף כ"ט) ד"ה נא תימא מאמר לב"ש קונה ק"ג, שהקשו דהא ר"ש קאמר אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל דע"כ לדידי' המאמר כיבוס, ואמרתי אז די"ל דלא משום דהמאמר כיבוס רק משום דע"י המאמר נפקע הזיקה מאחיו משום דנעשית עליו ערוה של א"א, ואמר אז מו"ר שכן אמר הוא בישוב קושיתם, וגם הגדול ממינסק זצ"ל אמר כן, והנה אח"ז קבעתי לסברא זו מסמורת מכמה דוכתי' שעי"ז יתישבו כמה קושיות עצומות כמו שיתבאר.

ג)

ומקודם אמינא דהתוס' לשיטתם שנתבאר לעיל דפליגי על מה שחידש הרשב"א דהא דתחזור להתירה הראשון היינו לא מדין יבום רק כאשה דעלמא, ומשום דכיון דכבר נפקע הזיקה פ"א א"א שתחזור להיות זקוקה, ואולם התוס' פליגי על זה וס"ל דכל שנעשית ערוה לאחר נפילה ואח"כ הותרה חוזרת הזיקה למקומה וכמש"ל, ולפ"ז שפיר הקשו דא"ל דטעמא דר"ש מדין ערוה דהא אח"כ כשמת בעל המאמר הרי הותרה האשת אח, ושוב חוזרת גם הזיקה הראשונה והוי אב"מ. וע"כ דטעמא דר"ש משום דהמאמר מפקיע כיבוס, עוד יש להעמיד קושיתם הנ"ל גם להרשב"א הנ"ל, דאם נפרש מדין ערוה יקשה לשמואל ור"א דס"ל (בדף מ"א) דיבמה שהותרה ונאסרה אסורה עולמית, א"כ אמאי מתיר ר"ש הא נאסרה מדין ערוה בשעת המאמר ואף שאח"כ כשמת הותרה הערוה, הא ס"ל דאסורה לעולם, וא"כ יהי' ע"כ מוכח דר"ש ס"ל דחוזרת להתירה הראשון. וא"כ כדפריך שם הגמ' לרב דס"ל דמותרת מברייתא דג' אחים יעו"ש הו"ל לשנוי דס"ל כר"ש, אלא ע"כ מוכח דטעמא דר"ש משום דהמאמר כיבוס, אז ל"ש לאסור משום שנאסרה שעה אחת, וכמו דבכל יבום כשמת היבם מותרת לאח השלישי וכמו שמבואר בירושלמי דגם לר"ל דלאחר חליצה חייבין האחין עלי' בכרת אבל היבום מפקיע הא"א מכל האחין וכנתבאר (בסימן כ"ה).

ד)

ואולם ק"ל טובא לשיטת התוס' דטעמא דר"ש דמאמר כיבוס, מהא דפריך שם השתא זיקה ומאמר מספ"ל לר"ש וכו' ומייתי ממתניתי' דאשת ב' מתים וקאמר ייבומי תרווייהו לא דלמא יש זיקה והוי ב"י מב"א יעו"ש, ומבואר דמספ"ל לר"ש דלמא ס"ל דזיקה מה"ת, דהא בעי למימר דמייבם חדא ולפטור אידך משום דיש זיקה והוי ב"י מב"א, וא"כ הוי אשת ב"מ, דמשום זיקה הוי אשת השני וגם זיקת הראשון לא נפקע עי"ז דזיקה ככנוסה, דהא ל"ד למאמר שכתבו התוס' דס"ל לר"ש דמאמר כיבוס ונפקע זיקת הראשון ע"י המאמר אבל עי"ז דזיקה ככנוסה ל"ש כלל דיופקע הזיקה, דלא עשה שום מעשה וזיקה בכדי לא פקע. וא"כ הוי אשת ב"מ, וא"ל דאי זיקה ככנוסה א"כ גם המאמר הוי כיבוס ומשום המאמר נפקע הזיקה דהא אין תלוי זב"ז. ואפשר דיש זיקה ומאמר ל"ק. ואולם לפימש"ל לישב תמיהת התוס' דטעמא דר"ש מדין ערוה שנעשית על אחיו ע"י המאמר ונפקע זיקת הראשון, ניחא שפיר הסוגיא דגם ע"י זיקה נעשית ערוה לאחיו השני ונפקע זיקת הראשון, ואף שאח"כ הותרה כשמת מ"מ אינה חוזרת לזיקתה הראשון וכמש"ל בשם הרשב"א ביבמה שהותרה דמותרת וליכא בה זיקה, אולם להתוס' דס"ל דלא כהרשב"א דהא דחוזרת להתירה היינו שחוזרת לזיקתה קשה ואולי י"ל עפמ"ש רש"י (ד' ל' ע"ב) ד"ה זו היא, דבזיקה לא גזרו על אב"מ ע"ש, ואף דרש"י קאי שם למאי דקי"ל דזיקה דרבנן, והוי רק אב"מ מדרבנן ולכן לא החמירו בזיקה, אבל הכא אליבא דר"ש קיימינן דזיקה מה"ת, מ"מ י"ל דס"ל להתוס' הכא, דעיקר איסור ב"מ הוי רק דרבנן, וע"כ לא גזרו בזיקה ובכ"ז צ"ע.

ה)

וביותר תמוה לענ"ד בהא דאמרי' יבומי חדא ואיפטר אידך לא דילמא אין זיקה. דמתבאר דאם יש זיקה סגי ביבום חדא ליפטר אידך, וכן מוכח אח"כ דאמר וכ"ת מדאורייתא ה"נ דמייבם חדא ומפטרה אידך ע"ש, ותמוה דבשלמא כשמייבם בעלת המחמר שפיר מפטרי השני' דהוי מבית אחד, אבל כשמייבם השני' איך תפטור הבעלת המאמר הא יש עלי' זיקה מהראשון ובמה נפקע זיקת הראשון, ואיך תפטור ביבום חברת זיקת הראשונה שמבית הראשון. דנהי דיש על בעלת מאמר זיקה מהשני ג"כ, משום דזיקה ככנוסה, וזיקה זו שמבית השני שפיר נפטרה ע"י יבום חברת שמבית אחד אבל זיקת הראשון איך תפטר ע"י יבום חברת ואולם לדברינו דלעיל ניחא, דזיקת הראשון נפקע מדין ערוה, דכיון דחשבינן לה כזקוקה לבעל המאמר מהטעם שכתב הריטב"א משום דכיון דעשה השני מאמר נתברר דלו היתה זקוקה, ואמרי' דאילו חי הי' הוא מייבם, דאף דמספ"ל אי מאמר קונה, מ"מ אמרי' דמשום הספק דילמא קונה ודאי דהוא הי' מייבם ולא השלישי, וכיון דנחשבת כזקוקה להשני, נעשית ערוה של אשת אח להשלישי, ונפקע זיקת הראשון, ואף דאח"כ כשמת השני הוי יבמה שהותרה ונאסרה והותרה דתחזור להתירה, אבל להרשב"א הרי אין חוזרת לזיקתה, וא"כ אין עלי' זיקת הראשון, רק הזיקה מהשני ושפיר אמרי' דכשיבם לשני' נפטרה בעלת המאמר משוה זיקה ככנוסה, כיון דאין עלה זיקת הראשון, רק זיקת השני, ומהשני הויא שתי יבמות מבית אחד.

ו)

לכאורה יש לפקפק ע"ז דהרי אנן לר"ש קיימינן, ולר"ש הרי

ס"ל דאין איסור חל על איסור אף בב"א, וחל רק החמור וכמ"ש התוס' וא"כ באשת אח ואשת איש חל רק איסור אשת איש ולא אשת אח, ואשת איש אינו מפקיע הזיקה וכמ"ש התוס' (בדף ט"ז) ורק משום אשת אח בעינן להפקיע, והרי אין חל כלל אשת אח לגבי אשת איש, וא"כ לא נפטרה זיקת הראשון ע"י ערוה של זיקת השני דהרי אין חל איסור דאשת אח כ"ז שהשני חי משום איסור אשת איש, וכשמת דפקע האיסור דאשת איש, הרי אז גם האשת אח פקע דהרי נופלת עתה ליבום, ואולם י"ל לפמ"ש התוס' בתירוצם הראשון דהא דאשת איש אין מפקיע הזיקה משום דאפשר לתקן ע"י גירושין שתתייבם, אבל הכא ע"י שנעשית ערוה של אשת איש ע"י הזיקה ככנוסה ל"ש דאפשר לתקן ע"י גירושין דלבד דעל הזיקה לחוד ל"ש גירושין אך אף כשייבם ויגרש תהי' אסורה לאחיו משום גרושת אחיו ובכה"ג שפיר האשת איש פוטר, ואף לתירוצם השני דלא תהי לאיש זר משמע דאף ע"י קדושין לא תהי' לאיש זר, י"ל דל"ש זה לגבי האח דלא מקרי איש זר, וע"כ פוטר האשת איש ג"כ [ואולם להתוס' דפליגי על הרשב"א, וס"ל דכשהותרה חוזרת לזיקתה קשה, א"כ כשמת השני חוזרת לזיקת הראשון ג"כ, וזיקת הראשון איך תפטר ע"י יבום חברתה שמבית השני, ואולי אפ"ל עפמ"ש התוס' (בד' י"א) דלר"ל כשמייבם לאחת קאי על הצרה בכרת, וע"כ נפטרה הבעלת מאמר ע"י יבום חברתה משום ערוה דכיון דחשבינן לה כזקוקה להשני, והוי ע"י הך דזיקה ככנוסה כשתי יבמות מבית אחד, וע"כ כשמייבם להשני' הוי בכרת על צרתה, ושפיר נפטרה מזיקת הראשון ע"י ערוה של אשת אח משום זיקת השני כנ"ל, ואולם עדיין קשה איך קאמר דמייבם לאיזה שירצה הרי בעלת המאמר הוי אשת ב' מתים להתוס' דכשהותרה חוזרת לזיקתה, וגם זה דוחק גדול לאוקמי סוגית הש"ס דקאי לר"ל, וא"כ קשה ג"כ איך תפטר ע"י יבום שני' את בעלת המאמר וצע"ג].

ז)

ואולם יש לחקור אם ע"י זיקה ככנוסה יש בה כרת שתקרא ערוה לפטור מזיקה הראשונה, דמיתה ודאי ליכא משום זיקה כמ"ש התוס' (בד' כ"ט) ד"ה כגון. וכמו במאמר לב"ש דמבואר בנדרים דאין חייבין סקילה, ואולם יש להסתפק אם יש כרת ע"י הזיקה ככנוסה משום אשת איש או משום אשת אח, והנה בהמאירי המובא בסימן הקודם (אות ל"א) דאף דזיקה מה"ת בכ"ז ליכא כרת ותפסי קדושין באחות הזקוקה, ואולם ברשב"א (דף מ"א) באמצע דבריו הארוכים על קושית התוס' בש"י שקידש אחיו אחותה דאמאי אין הקדושין מפקיע הזיקה כתב ויש מתרצים דלמ"ד יש זיקה שתיהן כמקודשות לו וכשמקדש אחותה איך תוציא מקודשת זו למקודשת ראשונה דמאי אולמי' דבתרייתא מקמייתא אבל בכנס אין בדין שתוציא המקודשת אחרי שכנס, ואין מחוור בעיני דאי ס"ל לריב"ב דזיקה מה"ת ובמקודשת פטורה היא אצלו משעת נפילה א"כ לא יהיו קדושין תופסין באחותה [ויקשה אמאי בכנס אינו מוציא] ואי זיקה לאו דאורייתא א"כ למה אין קדושין גמורין דאחותה דוחין אותה כמו שהנשואין דוחה וכו' עכ"ל [וכונתו במ"ש דפטורה היא אצלו משעת נפילה היינו דאם זיקה הוא קנין מה"ת ע"כ נ"ל דערוה לאחר נפילה עוקר הזיקה למפרע וכמו יבום וחליצה דאל"כ עדיין היתה המקודשת אסורה משום הכניסה דמעיקרא וכאחות גרושתו וכמ"ש בסי' הקודם (אות ל') או דכונתם דגם מכאן ולהבא א"א להפקיע קנין הזיקה דעל קנין הזיקה דנעשית כמקודשת לו ל"ש לפטור היבמה משום דנעשית ערוה אחר כך דמאי אולמא דבתרייתא מקמייתא, ורק ע"י יבום וחליצה נעקר למפרע הזיקה וממילא נעקר גם קנין הזיקה וכמ"ש בכונת המאירי (באות ל"א) ועכ"פ מבואר מהרשב"א דאם זיקה מה"ת אין קדושין תופסין באחותה וע"כ דאיכא גם כרת ע"י הזיקה ודלא כמ"ש המאירי הנ"ל, ואולם יש להקשות למאירי דא"כ איך אמרי' (בד' י"ט) ואס"ד קסבר ר"ש זיקה ככנוסה לייבם לקמייתא ותפטר אידך, דחזינן דאחותה נפטרת משום אח"א גם מחליצה, וע"כ דהיא ערוה שיש בה כרת, וא"ל דאחרי שייבם היא נפטרת דאיך רשאי לייבמה והיא אח"ז מה"ת, וא"ל כיון דעכ"פ השני' אסורה מה"ת משום אח"ז שוב אין בה הדין דזיקה ככנוסה ומש"ה מותר לייבם הראשונה וכעין מ"ש התוס' (בד' כ"ט) ליישב פרש"י דהא דתצא משום אחותה היינו אחר שיבעול בעלת מאמר, דהרי מבואר במשנה (דף כ') דאף בח"ע שאין מתייבמת מה"ת מ"מ כיון דאיכא זיקה לחליצה ג"כ אמרי' דזיקה ככנוסה לאסור אחותה כנ"ל (באות כ"ח) והתוס' (בד' כ"ט) הנ"ל קיימי לשיטתם דזיקה רק מדרבנן וע"ז מהני המאמר שהוא מדרבנן לב"ש לפרש"י לדחות אחותה שלא נאסור לייבם משום אח"ז, אבל להמאירי דאח"ז אסורה מה"ת ודאי אין רשאי לייבם אי נימא דהשני' זקוקה לחליצה, וע"כ דע"י זיקת הראשונה לחוד גם קודם שייבם נפטרה השני' גם מחליצה, ועוד מבואר שם דגם צרת השני' פטורה ואם אינה פוטרת רק ע"י היבום הא הוי ערוה לאח"מ וא"פ צרתה, וע"כ דע"י הזיקה לחוד נפטרת מיד בשעת נפילה וע"כ איכא כרת, ונראה לומר דלר"ש דזיקה ככנוסה גם המאירי יודה דאיכא כרת ורק לשאר תנאי ואמוראי דסברי יש זיקה אף דג"כ הוא מה"ת לשטתי' מ"מ ליכא כרת, והכריחו לזה מקושית הרשב"א דאל"כ איך תפסי קדושי אחותה לריב"ב, עוד י"ל דגם אי ליכא כרת ע"י זיקה גם לר"ש מ"מ נפטרה אחותה משום אחות אשה דטומאה כתיב בה דגם ע"י זיקה מקרי אחות אשה וכמו בסוטה אף דתפסי קדושין פטורה מחליצה משום דטומאה כתיב בה [וברמב"ן (דף כ"ח) בהא דפריך אלא שני יאמר חבראי שני' ייבם ואנא ראשונה וכתב ע"ז הרמב"ן ומהא שמעינן נמי דזיקה דרבנן דאי דאורייתא יבום דקמא לא פטר דהא צרת ערוה היא ואכתי רמיא זיקה אשני וכו' וראיתי כעת לאחד מחכמי זמנינו שנתקשה טובה בדברי הרמב"ן דאף אי זיקה דאורייתא מ"מ תפסי קדושין באחות זקוקה לכ"ע וכדמוכח מריב"ב בש"י שקידש אחיו אחותה, אף דס"ל יש זיקה מ"מ תפסי קדושי אחותה ע"ש, ולענ"ד הרי הרשב"א הנ"ל הקשה כן באמת דאם ריב"ב סובר דזיקה מה"ת לא יתפסו הקדושין באחותה. וחזינן דס"ל באמת כן דאם זיקה מה"ת לת"ק באחותה. ומשום דאיכא כרת ג"כ, וע"כ הקשה הרמב"ן שפיר דא"כ לא יהני ג"כ היבום של השני' דכל דלת"ק גם היבום לא מועיל, והא דלא הוכיח הרמב"ן מהא דתפסי קדושי אחותה וכמו שהקשה הרשב"א, משום די"ל דריבב"ב סובר דזיקה דרבנן דע"כ גם להסוברים דזיקה מה"ת מ"מ יש סוברים דזיקה דרבנן וכמבואר (בדף כ"ז) וכמ"ש הרמב"ן שם דהך מימרא דרב לדברי האומר יש זיקה והיינו דאמרי' אבל הכא זיקה דרבנן ע"ש, וא"כ י"ל דגם ריב"ב ס"ל כן, וע"כ הקשה מסתמא דגמ' דמקשי על ר"י דלימא חבראי שני' ייבם וכו' ודילמא ס"ל לר"י דיש זיקה מה"ת ואיכא כרת ג"כ ולכן לא מהני היבום, ומזה הוכיח דכל הני דס"ל יש זיקה הוא מדרבנן, ורק ר"ש ס"ל דזיקה מה"ת אליבא דר' אושעיא ולית דחש להא דר"ש כמ"ש הרשב"א וע"כ פריך שפיר לר"י]. והרמב"ן בדף הקודם כתב מ"מ להאומר יש זיקה דרבנן היא שהרי חולצות ע"ש וע"כ אין כונתו להמשנה דר"פ ד"א דשם דהיבמים שנים ל"ש לפטור השני' מחליצה משום אח"ז, דע"כ אינה זקוקה לשניהם וספק הוא למי זקוקה וא"א לפוטרה, וע"כ כונת הרמב"ן להמשנה השני' בג' אחים דנופלת ליבם אחר ולרבנן דר"ש שתיהן חולצות ולפי"מ דמוקי הגמ' (ד' י"ט) דאיירי בנפלו בזאח"ז, וא"כ השני' תפטר משום אח"א אי זיקה מה"ת והראשונה תתייבם ובמאירי כתב על המשנה הנ"ל דג' אחין דלהכי לא נפטרה השני' משום שאין הזיקה ככנוסה גמורה ליפטר חברתה בלא כלום, והיינו כשיטתי' דאף דזיקה מה"ת מ"מ תפסי קדושין באח"ז וע"כ לא נפטרה, ורק לר"ש דזיקה ככנוסה אמרי' שם דהשני' פטורה, אבל להרמב"ן לא ס"ל לחלק בזה דאם זיקה מה"ת לא תפסי קדושין ג"כ, וע"כ הוכיח מזה דזיקה דרבנן, ובאמת יש להוכיח ג"כ מר"י דאמר מתה שני' מותר בראשונה, ואם זיקה מה"ת גם בלא מתה תשתרי הראשונה שהשני' אינה זקוקה כלל. ואך ניחא לי' להרמב"ן להקשות מסתמא למתני' ועכ"פ נתבאר דלר"ש דזיקה ככנוסה יש כרת באחז"ק וה"ה לענין אחיו נעשה אשת אח ע"י הזיקה וא"ש מש"ל.

ח)

ועפ"י דברינו יתישב קושית התוס' (בדף י"ח) בד"ה אומרים לו המתן, דלמה צריך להמתין הא כשקידש אחותה פקעה הזיקה כדאמרי' (בדף כ"ט) ואי ס"ד מאמר קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה, ותירצו דהתם קאי למ"ד א"ז, ורק משום בטול מ"י ויוכלו לעשות שליח בב"א, ותירוצם תמוה דתינח בהא דפריך ואס"ד מאמר קונה ק"ג דמקיים מצות יבום ע"י המאמר, אבל בהא דפריך אח"כ ואלא מאי דוחה דחי' גמורה זה יעשה מאמר וידחה, הרי לא מתקיים מצות יבום ע"י המאמר והוי בטול מ"י, וכמדומני שראיתי קושי' זו על התוס' בס" אלפי מנשה להגר"מ מאיליא, ובאמת יש להקשות עוד על התוס' דמנ"ל להתוס' לפרש בהך דזה יעשה מאמר ויקנה, דמשום המאמר שעשו עי"ז נפקע הזיקה מאחותה שיכול אח"כ ליבמה, והרי יש לפרש דכיון שעשה האחד מאמר הרי מפקיע הזיקה מזו ע"י המאמר דהוי כיבוס ושוב אינה זקוקה לאחיו ויכול אחיו לייבם אחותה דשוב אינה אחות זקוקה וכדאמרי' אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה, והרי עשה אחיו מעשה, דהיינו המאמר דהוי כיבוס כיון דקונה קנין גמור, ושוב אח"ז ראיתי בריטב"א בשם הר' יונה שפי' כן, והתוס' דנאדו מזה נראה משום דא"כ הול"ל זה יעשה מאמר וזה לייבם, אבל עדיין קשה דבאמת אמאי לא מקשה כן, וע"כ דאו זה יעשה מאמר או זה, ושפיר יש לפרש כהר' יונה הנ"ל, ואם כונת התוס' להקשות ממה דפריך אח"כ זה יעשה מאמר וידחה דבזה ליכא לפרש כפי' הר' יונה דהרי לא נפקע הזיקה של בעלת המאמר, דהמאמר לא הוי כיבוס, וע"כ דהפי' דע"י המאמר שדוחה היינו שלא תהי' אחותה אח"ז משום דנעשית אחות אשתו, ולכן הקשו שפיר דחזינן דהקדושין מפקיע הזיקה, אבל א"כ תמוה תירוצם דאם מאמר אינו קונה רק דוחה, הרי יש בטול מצות יבמין וכנ"ל, וזה תמוה גם על פי' הריטב"א הנ"ל דמה פריך זה יעשה מאמר וידחה, ואולי אפ"ל עפמ"ש התוס' שם (בד' כ"ט) דהך דלדתות בצרה היינו הצרה שהיא עמה בבית אחד דאע"ג דהיא עצמה אינה נפטרת ע"י המאמר אבל הצרה פטורה דקרינן בצרה כיון שלא בנה ע"ש, ועפ"ז י"ל דגם לגבי אחיו הוי בלא יבנה כיון שהתחיל אחיו לעשות הקנין בזו במאמר וע"כ נפקע הזיקה מאחיו משום לא יבנה, ועדיין צ"ע.

ט)

ואולם לדברינו ניחא שפיר דאף דמאמר אינו כיבוס להפקיע הזיקה לגמרי שתהי' מותרת לשוק ע"י המאמר, אבל מאחיו נפקע הזיקה מדין ערוה של אשת אח דהרי לב"ש קונה מה"ת והוי א"א מה"ת, וע"כ פריך שפיר דזה יעשה מאמר וידחה היינו כיון דאחד עשה מאמר שוב לגבי האחים נפקע הזיקה ממנה דהוי ערוה על האחים, ושוב יכול אחיו לייבם אחותה דאינה אחות זקוקתו, והא דשאני ערות א"א דמפקיע הזיקה מאחיו, ובשומרת יבם שקידש אחותה אין מפקיע ערות אחות אשה הזיקה, י"ל או מטעם שכתבו התוס' לעיל דדוקא קידש אומרים לו המתן משום דבשעת נשואין נראה כנושא אח"ז, והכא באשת אח ל"ש זה, או כטעמ' במקדש אחותה משום דכיון דאם תמות אחותה תחזור להתירה ותהי' זקוקה ע"כ אין זה דרכי נועם אם נפטור אותה לשוק שקידש אחותה ואח"כ כשתנשא תהי' צריכה חליצה וכמ"ש להלן (אות י"ח) אבל הכא במאמר ל"ש דרכי נועם דהרי אינה יכולה להנשא לשוק כשעשה מאמר אף אם יתן גט למאמרו דהרי צריכה חליצה ממנו, וע"כ שפיר י"ל דמאחיו נפקע הזיקה דל"ש בזה דרכי נועם.

י)

וביותר מוכח סברא הנ"ל מהא דאמרי' לר' אושעי' דמתיר בנולד אח"כ ייבם משום דזיקה ככנוסה ואף בלא ייבם כלל אם מת מותר כדאמרי' א"נ בתרי ולא ייבם ולא מית, דאילו מית אף שלא יבמה האי שני הואיל והוזקקה לו הרי היא ככנוסה וכפרש"י שם, והדבר תמוה דהרי עיקר טעמא דר"ש הוא משום דהאח הנולד אח"כ לא מצאה בזיקה הראשונה וכמ"ש רש"י (דף י"ט ע"ב) ד"ה מ"ט דרבנן הרי לא עמדה ע"ז בזיקת אחיו שלה"ב מימיו, ומה זה טעם להתיר לר"ש משום דזיקה ככנוסה הרי עדיין עומדת בזיקה הראשונה שלה"ב, דבמה נפקע הזיקה הראשונה ואטו ע"י זיקה ככנוסה יופקע הזיקה, ואי משום דכשמת נופלת גם מהשני שהי' בעולם משום דזיקה ככנוסה ומקרי בא ומצאה בהיתר, אבל הרי כל זמן שיש עלי' זיקה הראשונה ג"כ מה יועיל מה שנופלת מכח השני ג"כ דהרי מצאה גם בזיקה הראשונה שלה"ב, ואילו לא הי' האיסור דא"א שלה"ב היתה זקוקה לו גם מזיקה הראשונה, והוי א"א שלה"ב, אולם לדברינו דלעיל ניחא דמשום זיקה ככנוסה נעשית עליו ערוה דא"א, נפקע הזיקה הראשונה ממנו אף אי לא הי' איסור שלא הי' בעולמו, וע"כ לא מצאה בזיקה הראשונה דכשמת אמרי' דלו היתה זקוקה, ואילו הי' חי הי' מייבם אותה וכמבואר בראשונים דמה"ט אמרי' דמקרי מבית אחד לפטור השני' ע"י זיקה ככנוסה דאמרי' אילו הי' חי הי' מייבם, וע"כ גם לענין א"א שלה"ב אמרי' דמשום זיקה ככנוסה נעשית ערוה על הנולד ונפקע הזיקה הראשונה.

ועפ"ז יתישב ג"כ האו"ז המובא בסימן הקודם (חות ל') בראיתו השני' שכתב וכן מוכח שמעתתא דף י"ח דקסבר ר"ש זיקה ככנוסה ופקע הזיקה מנולד ואח"כ ייבם ע"ש וסתומים הדברים דמה זה ראי' לענין ש"י שקידש אחותה ועפ"י הנ"ל ניחא כונתו דמכאן מוכח דערוה לאחד נפילה ג"כ מפקיע הזיקה דאל"כ במאי נפקע הזיקה הראשונה וכנ"ל, והא דלא הוכיח מנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דשם י"ל דקאי למ"ד אין זיקה וכמ"ש הרש"א והתו"י שם ולכן הביא ראי' מכאן דגם למ"ד יש זיקה הערוה מפקיע הזיקה וגם דמשם אין ראי' די"ל דרק מה"ת מפקיע הזיקה גם לאחר נפילה אבל מדרבנן י"ל דערוה לאחר נפילה אין מפקיע הזיקה ולפ"ז יהי' הדין דגם בכנס צריך להמתין וע"ז הביא מהך דר"ש דגם מדרבנן נפקע הזיקה ע"י ערוה לאחר נפילה, וע"כ בכנס א"צ להמתין משום דהערוה מפקיע הזיקה, ורק בקידש צריך להמתין כיון דלא גמר הנשואין הוי כלכתחילה].

יא)

ובאמת מתבאר סברא זו להמדקדק בלשון הרמב"ם (בפ"ה מיבום) דבכולהו בבות במשנה דר"ג דיש מאמר או חליצה אחר מאמר, צייר הרמב"ם וכן בשו"ע, גם על שני יבמים ויבמה אחת, דמהני מאמר או חליצה של השני לפוסלה על בעל מאמר הראשון, ואולם בבבא דביאה פסולה יש אחרי' כלום, ציירו רק בשעשה מאמר או חלץ להשלישית דאסור בקרובותי' דמשמע דאם עשה מאמר או חלץ לאותה שיבמה האח בביאה פסולה לא מהני כלל המאמר והחליצ' שיאסר בקרובותי' והיינו מטעם שכתבנו, דאף דיבום בביאה פסולה לא נפקע הזיקה מהמיבם גופא וכן מהצרות, אבל מהאחין נפקע הזיקה לגמרי מאותה היבמה שיבמה האח בביאה פסולה, משום ערוה דא"א כנ"ל, וע"כ לא מהני כלל המאמר והחליצה של האחין לאותה היבמה עצמה שיבמה האח בביאה פסולה, שיאסרו בקרובותי', דכבר מופקע הזיקה מהם לגמרי ואין נפ"מ לגבי האחים מה שהי' הביאה פסולה דהא בלא דיני דיבום מופקע הזיקה מהם משום ערוה.

ואולם ק"ל בהך דביאה פסולה המבואר במשנה דר"ג דיש אחרי' כלום, לענין שאם עשה מאמר או שחלץ לשני' דמהני להצריך גט למאמר ולאסור בקרובותי' ע"י החליצה, והמשנה דשם אתיא כרבי עקיבא דא"ק תופסין בח"ל כמבואר שם (בד' נ"ב) דלכן לא מהני מאמר אתר חליצה משום דהוי ח"ל וא"כ נהי דביאה פסולה עשו חכמים דלא תפטר מטעם יבום ובעי חליצה, אבל על הצרה הא ודאי דקאי בלא יבנה, וא"כ לר"ע דא"ק תופסין בח"ל תפטור הצרה מזיקתה משום ח"ל ולאו בני חליצה ויבום נינהו, וא"כ לא תהני החליצצה והמאמר בצרתה לאסור בקרובותי', ואם נימא דרבנן עשו בביאה פסולה כאילו ל"ק מדרבנן, וליכא בצרה לא יבנה, א"כ נימא ג"כ דאם עשה אחיו מאמר או חלץ לה עצמה אותה שיבמה אחיו ביאה פסולה נימא ג"כ דיהני המאמר והחליצה לפסול אותה על המייבם, וגם יאסור האח בקרובותי' וכבר נתבאר דמהרמב"ם משמע דאם חלץ או עשה מאמר לאותה שיבמה האח דל"מ כלל, וע"כ הטעם כמש"ל משום דנעשית ערוה של א"א על האחין ונפקע הזיקה מהאחין אף שהיא בעצמה צריכה חליצה מהמיבם.

יב)

והנלע"ד לחלק דחכמים לא הפקיעו רק דין היבום שלא תפטור הזיקה, אבל הקנין לא הפקיעו וע"כ בה גופא דכיון דעכ"פ קנוי' לו ע"י הביאה פסולה שוב נפקע הזיקה מאחיו משום שהיא ערוה, אבל לענין הצרה אימתי קאי בלא יבנה אם יבם אחת, דוקא כשמהני היבום לפוטרה אבל הכא דמדרבנן הפקיעו דין היבום לחומרא שוב לא קאי על הצרה בלא יבנה.

ואולם צ"ע לפמ"ש התוס' (בדף כ"ט) במאמר לב"ש אף דהיא עצמה לא סגי לה בגט, מ"מ צרתה מיפטרה משום דאינו בונה ב' בתים, א"כ גם בביאה פסולה כיון דקונה עכ"פ קרינן בצרה דאינו בונה ב' בתים ואולי י"ל דשם במאמר דהתירה אמרינן שפיר דכיון שהתחיל לעשות הקנין בזו ודאי יגמור ג"כ היבום בה, וכיון דגם המאמר לחוד קונה מה"ת, נפטרה הצרה מה"ת דבית אחד דקרינן בצרה כיון דלא בנה שוב לא יבנה, משא"כ בביאה פסולה דאסור לקיימה מדרבנן, וע"כ מדרבנן הוי כאילו לא בנה כלל, וא"א לפטור הצרה ג"כ, וצ"ע.

יג)

ועפ"י הנתבאר מיושב שפיר מה דפריך הגמ' על המשנה דד"א דקדמו וכנסו יוציאו, דנימא חבראי שני' מייבם אנא ראשונה מייבם, וקשה דהרי הוי ביאה פסולה משום אח"ז וא"כ גם אחר היבום של השני' הוי ראשונה את"ז וכמו שתמה האו"ש כנ"ל, אבל להנ"ל ניחא, דנהי דמשום היבום אין מפקיע הזיקה מהשני, אבל עכ"פ מהאחין מופקע הזיקה של השני' מדין ערוה ולא הוי תו הראשונה אח"ז להאח השני, ושפיר פריך דיהי' יכול לייבם הראשונה וע"כ אמרינן דאחיות א"י מי שנאן.

והרמב"ם דפסק כסתמא דמתני' היינו משום דבאמת הרי בש"י שקידש אחיו אחותה אמרי' דצריך להמתין ואף דנעשית ערוה, אין מפקיע הזיקה וכמ"ש התוס' דלמ"ד יש זיקה אין הקידושין מפקיע הזיקה וכבר נתבאר בסי' הקודם הטעם דאין מפקיע למ"ד יש זיקה משום דנהי דמכאן ולהבא הערוה מפקיע אבל אכתי יש עלי' איסור אח"ז משום קנין הזיקה שהי' מקודם והוי כאחות גרושתו, וא"כ גם הכא כשנעשית ערוה ע"י היבום של השני' בכ"ז אסורה גם הראשונה להיבם השני משום דעדיין היא אח"ז משום קנין הזיקה שמקודם שהיתה אח"ז והוי כאחות גרושתו, ואילו לא הי' היבום של הראשון ביתה פסולה הי' היבום מפקיע הזיקה למפרע כדאמרי' אומרים לו המתן עד שיעשה אחיו מעשה דמזה הוכיח האו"ז דע"כ היבום מפקיע הזיקה למפרע כמש"ל אבל כיון דהוי ביאה פסולה ואין היבום מפקיע ורק מדין ערוה בעינן להפקיע ס"ל להרמב"ם דאין הערוה מפקיע למפרע וכדמוכח מהא דצריך להמתין ואף דמסוגיא זו דאחיות א"י מי שנאן מוכח ע"כ דמדין ערוה נמי נפקע הזיקה למפרע וכמש"ל בשם האו"ז, הרמב"ם סמך על סוגיא דפ' כיצד (בדף כ"ג ע"ב) החולקת על סוגיא זו דפריך מ"ש מהא דתנן ד"א שנים מהן נשואים ב' אחיות ומתו חולצות ולא מתייבמות ופרש"י דפריך אהא דקתני במתני' קדמו וכנסו אין מוציאים מידם, ומשני התם אי למ"ד יש זיקה וכו' והסוגיא שם אינו מובן דמאי דמשני על הא דקדמו וכנסו יוציאו, והרי הראשונה הוי יבמה שהותרה ונאסרה והותרה כדפריך (בדף כ"ח) ובתוס' ריש (ד' כ"ד) כתבו דהסוגיא קאי למ"ד דס"ל דיבמה שהותרה ונאסרה אסורה עולמית והרמב"ם ס"ל זה לדוחק לאוקמא סתמא דגמ' דלא כהלכת', ועכס"ל לרמב"ם דסוגי' בד' כ"ג ס"ל דמשני אי למ"ד יש זיקה יש זיקה הכונה הוא דלהכי קדמו וכנסו יוציאו משום דלמ"ד יש זיקה ואסורות משום אח"ז לא מהני גם כשייבם מקודם השני' כיון דהיבום אין מפקיע הזיקה משום דהוי ביאה פסולה כנ"ל ואי משום דנעשית ערוה כנ"ל גם זה לא מהני להפקיע שלא תאסר משום אח"ז דהוי כאחות גרושתו וכנ"ל וזהו כונת הגמ' למ"ד יש זיקה י"ז היינו הזיקה דמקודם לא נפקעת ע"י ערוה והסוגיא (בד' כ"ח) ס"ל דגם ערוה מפקיע למפרע כמו יבום ולכן פריך דהראשונה תשתרי דנהי דהוי ב"פ מ"מ נפקע הזיקה למפרע מדין ערוה כנ"ל ופסק הרמב"ם כסתמא דמתני', ולא קשה לפי דברינו מהרמב"ם שהבאנו (באות י"א) דמוכח דערוה דאשת אח מפקיע הזיקה מהשני, דנהי דס"ל להרמב"ם דאין מפקיע להתיר אחותה מאיסור אח"ז היינו דאין מפקיע קנין הזיקה דמעיקרא והוי כאחות גרושתו אבל מכאן ולהבא ס"ל דמפקיע הזיקה ומש"ה לא הביא הדין דביאה פסולה בשני יבמים ויבמה אחת.

יד)

עוד י"ל בישוב דברי הרמב"ם והסוגיות הנ"ל על פימ"ש התוס' (בדף ח') לרבא דאמר ערוה ל"צ קרא דהא צריך קרא לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דלא נימא הואיל ואישתרי אישתרי ותירצו דרבא ס"ל דרק בשם אחד אמרינן הואיל ואישתרי דחד לאו בבעל קרי ומצורע ע"ש, ולרבא ליכא קרא לגלוי דלא אמרינן הואיל ואשתרי ובשם אחד באמת אמרינן הואיל ואישתרי, ולפ"ז י"ל דהסוגיא (בד' כ"ג) ס"ל כרבא דמחלק בין שם אחד לשני שמות וע"כ כשנעשית ערוה על האח השני ע"י היבום של האח הראשון לא נפטרת מזיקתה לגבי השני ומשום דאמרינן הואיל ואישתרי כיון דהוי משם אחד, והסוגיא (דף כ"ח) אזיל לפי"מ דאמרינן מקודם דאיצטריך עליה היכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דסד"א הואיל ואישתרי, ולא מחלק בין שם אחד לשני שמות וכיון דגלי קרא דעלי' דלא אמרי' הואיל ואישתרי בשני שמות גם בשם אחד לא אמרי' הואיל ואישתרי וע"כ ס"ל לר"י שם דע"י היבום של הראשון נפקע הזיקה מהשני' לגבי האת השני מדין ערוה וע"כ הראשונה מותרת דלא הוי אח"ז והרמב"ם דלא הביא כלל הדרשא דעלי' וקשה דמנ"ל בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דאסורה דלא נימא הואיל ואשתרי, וע"כ דס"ל כרבא דמחלק דרק בשם אחד אמרי' הואיל ואישתרי ול"צ קרא לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דהוי משני שמות אבל בשם אחד אמרי' שפיר הואיל ואישתרי ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם דקדמו וכנסו יוציאו דמדין יבום של השני' לא נפקע זיקה ממנה דהוי ביאה פסולה כנ"ל וגם מדין ערוה לא נפקע הזיקה דהוי משם אחד ואמרי' הואיל ואישתרי ואף דאינו יכול ליבמה משום אשת איש דהוי משני שמות אבל חליצה תבעי דאשת איש אינו מפקיע הזיקה כמ"ש התוס' (בדף ט"ז) וע"כ גם הראשונים אסורה דהוי אח"ז ושפיר פסק הרמב"ם דקדמו וכנסו יוציאו.

טו)

ואך לפ"ז יוצמח דין חדש ותמוה דאם קידש אחי היבם מהאם את היבמה אם קדושין תופסין ביבמה לשוק ומת או גירשה תהי' מותרת להתייבם ומשום דאמרי' הואיל ואישתרי דהוי משם אחד ובס' או"ש ראיתי שמסתפק בקידש אח מהאם את היבמה אי מפקיע הזיקה וכתב דזה תליא בשני תירוצי התוס' (בד' ט"ז) דלתירוץ הראשון רק אשת איש אין מפקיע הזיקה ומשום דיש תקנה להתירה ע"י גירושין אבל אם קידשה אחיו מהאם, דאין תקנה להתירה ע"י גירושין, מפקיע הזיקה ולתי' השני דלא תהי' משמע דאף ע"י הוי' ואישות לא תהי' לאיש זר גם בקידשה אחיו מאמו אין מפקיע הזיקה ע"ש, אבל להנ"ל דבאשת אח י"ל הואיל ואישתרי ותשתרי גם להתייבם, ונהי דבעת שהוא חי שהיא אשת איש בודאי דאסורה להתייבם דל"ש הואיל ואשתרי דהוי משני שמות אבל משום איסור דאשת אח מהאם היתה מותרת גם להתייבם וכ"ש דל"ש לומר שיופקע הזיקה משום ערוה דאשת אח מהאם, ומשום ערוה דאשת איש לא נפקע הזיקה, וע"כ אין תקנה להפקיע הזיקה עי"מ שיקדשנה אחיו מאמו, אך כבר כתבנו שתמוה מאד לומר דאחרי מיתת אחיו מאמו או לאחר שגירשה, תהי' מותרת להתייבם ולא מצינו ערוה שמותרת להתייבם.

ועכצ"ל דל"ש הואיל ואישתרי בזה כיון דכל זמן שהוא חי והיא אשת איש א"א להתירה להתייבם משום איסור אשת איש, וע"כ גם איסור דאשת אח איכא, דל"ש לומר הואיל ואישתרי רק להתיר לייבם, אבל לומר הואיל ואישתרי להצריכה חליצה היינו שתהיה זקוקה, זה לא אמרי' דרק משום קיום המצוה דיבום אמרי' הואיל ואישתרי וממילא דאיכא אז גם איסור דאשת אח, ולכן גם אח"כ כשמת או גירשה דליכא איסור דאשת איש אין להתיר להתייבם משום הואיל ואישתרי כיון דכבר חל איסור דאשת אח תו לא פקע ומשום איסור דאשת אח נפקע הזיקה וגם לפי מה שנתבאר בסי' כ"ו דלהמסקנא דהנפילה מתרת ל"ש כלל הואיל ואישתרי וכן מוכח מהרמב"ם שהבאנו (באות י"א) מהא דלא הביא הדין דבביאה פסולה יש אחרי' כלום בשני יבמים ויבמה אחת ע"ש.

טז)

ואולם ק"ל על הכלל שכתבנו דאף במקום דאין היבום מועיל להפקיע הזיקה וכמו בביאה פסולה מ"מ לגבי אחיו נפקע הזיקה מדין ערוה, א"כ הא דתנן בס"פ הא"ר והובא בפר"ג דב"ט שבא על יבמתו ואח"כ בא אחיו ב"ט פוסל ע"י דהוי כמאמר אחר מאמר, והרי לשיטת רש"י דב"ט קנה מה"ת ורק דרבנן גרעו קנינו שלא יפטור בביאתו ויהיה רק כמאמר. אבל הקנין שהוא מה"ת לא הפקיעו, וא"כ אמאי פוסל השני בביאתו דהא לגבי השני נפקע הזיקה גם מדרבנן מדין ערוה דלת הפקיעו הקנין שהוא מה"ת וכמו שהוכחנו (באות י"א) מהרמב"ם לענין ביאה פסולה דאין האחים פוסלים את היבמה ע"י מאמר עיי"ש, ואולי י"ל כיון דב"ט נתמעט ממיתה בקדושין (ד' י"ט) ה"נ נתמעט מכרת וכמ"ש (בסי' ו' אות י' וי"א) וע"כ לא נפטרה לגבי האחים מדין ערוה ולכן אוסר השני בביאתו על הראשון.

ואך לפ"ז יקשה בהא דפליג ר"ש דאינו פוסל וכמפורש בפר"ג דאם ביאת ראשון ביאה ביאת שני אינו ביאה, דהרי שפיר תפסי גם קדושי שני כיון דאין בו כרת, ואף דלשיטת רש"י כבר נפקעה הזיקה ושוב אינה יבמה וקדושין דעלמא ל"מ בקטן, אבל יקשה מזה על הנו"ב והא"מ (בסי' מ"ג) שחידשו דקדושי ביאה מהני בקטן משום דהוי דעת אחרת מקנה, והביאו הירושלמי דר"פ הרש המובא ברשב"א שם הדא דתימא שקידשה בכסף אבל קידש בביאה קדושי מעשה וגירושין אינו כלום, ובס' נח"י האריך בזה והקשה על הירושלמי הנ"ל מכל ביאת ב"ט דהוי רק מדרבנן לכמה שיטות אף דהוי קדושי ביאה וכתב דביבמה דמהני בע"כ ל"ש למקני משום דאח"מ, והטעם בירושלמי משום דעת אחרת מקנה וכמ"ש הא"מ וביבמה דא"צ דעתה ל"ש דאח"מ, ובזה ישב כמה קושיות על הירושלמי ע"ש, ולפ"ז דקדושי ביאה מהני בקטן א"כ יפסול השני על הראשון לפי"מ דקיי"ל כר"י דבין הוא ובין האחין אין חייבין על החלוצה ועל הצרה כרת והוא הדין נמי אם פקע הזיקה ע"י היבום של ב"ט אין בהם א"א של המת משום דשליחותייהו קעביד, ואם אין כרת ע"י האישות של הב"ט הרי תפסי קדושי השני ג"כ ואוסר על הראשון, ואולם באמת לק"מ לפמ"ש התוס' בפר"ג שם דע"כ איירי בקטנה או בע"כ דאל"כ ליתסר מטעם סוטה, ולפי זה בכה"ג ל"מ אף להנו"ב דלא הוי דאח"מ, ואולם ברמב"ן כתב דאיירי בקטנה שנתקדשה ע"י אבי' שמסרה לביאה ומשום דס"ל דביאת ב"ט ל"מ בע"כ כמו במאמר, ולפ"ז שפיר הוי דאח"מ ע"י אבי' והעירונו מבה"י לישב דכיון דהכא לא הוי שום זכות בקדושין של שני דאסורה עליו ובכה"ג ל"מ דאח"מ לפמ"ש המרי'"ט והקצות דדאח"מ הוא מדין זכי' ובלא"ה כבר הבאתי (בסי' כ"ה אות כ"א) דדברי הנו"ב והא"מ דתלו דין זה במחלוקת רש"י ותוס' אי הפקר מקרי דאח"מ הוא תמוה ע"ש ועכ"פ על העונג יו"ט המובא (בסימן ו') שחידש דגם לרש"י דקנה מה"ת בכ"ז אינו פוטר מזיקתה משום דלאו בר הקמת שם הוא קשה טובא דא"כ אמאי לא קנה גם השני בביאתו כיון דהיא זקוקה עדיין ויש עלי' דין יבמה לקנות אף בע"כ ובקטנה, ואם כן אמאי לא פסלה ע"י השני, דאף שנתקדשה לראשון מ"מ יתפסו קדושי שני כיון דנתמעט ממיתה וגם כרת ליכא כמ"ש בעצמו, ודוחק לומר דעל צד הקנין שיש ביבמה כבר קנה הראשון ותו ל"ק השני וכבר כתבתי שם (באות ה') דבל"ז דבריו תמוהין דלקנות בלא קיום המצוה לפוטרה מזיקתה ליכא כלל הדין דמהני בע"כ ושניהם שוגגין וא"כ מהכ"ת יועיל הקנין של הב"ט וכמו דל"מ קדושי קטן בעלמא.

יז)

עוד י"ל בישוב הרמב"ם הנ"ל דהנה בהא דש"י שקידש אחיו אחותה דצריך להמתין וגם צריכה חליצה כשמת אחיו ותמהו הראשונים דמדוע הערוה אין מפקיע הזיקה, ולזה י"ל דס"ל להרמב"ם דכל ערוה שאפשר אח"כ להיות מותרת כמו אחות אשה שאם תמות אחותה תהי' מותרת ותצטרך אח"כ חליצה בכה"ג גזרו חז"ל דגם בשעה שהיא ערוה צריכה חליצה, ובדיוק תנן דוקא בשקידש אחותה, אבל חם קידש אמה או בתה דאז באמת א"צ חליצה וא"צ להמתין, ושו"ר בנב"ש שכתב ג"כ דדוקא בקידש אחותה אבל לא במקדש אמה ובתה, ומצאתי ראי' לזה בתוספת' (פ"ו) בהך דש"י שקידש אחותה שהוסיף וכן כשקידשה עצמה צריכה חליצה, ומדלא הוסיף רק אשת איש דג"כ יש לה היתר ע"י גירושין, מתבאר דהערוה שאין לה היתר באמת א"צ חליצה, ואולם בשנתקדשה היבמה צריכה חליצה מה"ת וכמ"ש התוס' (ד' ט"ז) אבל בשקידש אחותה רק מדרבנן צריכה חליצה, וזה דלא כהנב"ש דנתבאר מדבריו דגם בקידש אחותה צריכה חליצה מה"ת, דקשה ע"ז מנשא מת ומת וכו' וכן ממה דאמרי' אדמייבם חד מיית אידך וקמבטל מצות יבמין, ועיין במ"ש בסי' הקודם (אות ל"א) בשם המאירי דס"ל ג"כ דמה"ת צריכה חליצה למ"ד יש זיקה והסוגיות הנ"ל אזלי למ"ד א"ז, אך המאירי יחידאי בזה וגם מה שכתב הנב"ש לתרץ בזה הא דר"ג ס"ל דמקדש אחות יבמתו נפטרה יבמה והלכה לה משום דס"ל כר"א דאמר דכשנאסרה שעה אחת אסורה עולמית ולפ"ז גם כשתמות אחותה אין לה היתר ולכן פטורה מחליצה, הוא תמוה לענ"ד דהרי בברייתא דר"א דס"ל דאסורה עולמית תני נמי דצריכה חליצה, ואולי י"ל דגם לר"א דס"ל דאסורה עולמית הוא רק מדרבנן ומה"ט צריכה חליצה, ובזה הי' ניחא מה שהקשה בק"א על התוס' (בדף ט"ז) שכתבו דלכן כשנתקדשה היבמה אין מפקיע הזיקה משום דאפשר לתקן ע"י גירושין שתתייבם והרי שם קאי לשמואל דס"ל דאסורה עולמית, ואולם אי נימא דהוא מדרבנן ניחא, ואולם בלא"ה לק"מ לענ"ד דכונת התוס' דכיון דאפשר לתקן ע"י גירושין ערוה כזו לא מקרי כלל נאסרה וגם בשעה שהיא מקודשת צריכה חליצה משום דבידו לגרשה ושמואל ל"ק דאסורה עולמית רק אם בשעה שנאסרה פטורה מחליצה וחל עלי' איסור דא"א וע"כ אסורה עולמית דשוב לא פקע הא"א גם כשהותר' וכמ"ש (בסי' ה') ויתישב ג"כ מה שהקשה בס' אחיעזר ממה דאמרי' (בד' צ"ב) דאם הי' יבמה ישראל נותן לה השני גט והותרה לו גם להתייבם והרי דשם קאי לשמואל דס"ל דאסורה עולמית, ולפמ"ש ניחא דלא מקרי נאסרה כלל וכנ"ל ומה שהוכיח דלמ"ד דאסורה עולמית ע"כ דליכא אז איסור אשת אח מדתניא שם ר"א אומר מתה אשתו אותה יבמה חולצת ומדבעי חליצה ע"כ דליכא א"א רק איסור דלא יבנה, ואינו מובן לענ"ד דהא גם בחיי אשתו תנן במתני' דיוציא את אשתו בגט וא"א בחליצה אף שאז היא ערוה. וע"כ הוא מדרבנן, ואך יש להעמיד ראיתו להרשב"א שכתב הטעם דצריכה חליצ' משום שהיא מעוכבת להנשא בשבילה, וא"כ כשמתה אשתו דל"ש ה"ט לא היתה צריכה חליצה וכמו שכ' הרשב"א דבכנס דא"צ להמתין א"צ חליצה וכן לרבנן דריב"ב דא"צ להמתין א"צ חליצה וכנ"ל בסימן הקודם אות ל"ב) ומזה מוכח דהא דאסורה עולמית היינו משום לא יבנה וליכא א"א, ואולם לפמ"ש התוס' בדף י"ח דלמ"ד, יש זיקה אין הקדושין מפקיע הזיקה והיינו דערוה אין מפקיע קנין הזיקה גם מכאן ולהבא וכמ"ש באות הנ"ל שפיר י"ל דאסורה עולמית משום איסור א"א וכמ"ש (בסי' ה') דכשנאסרה חל ג"כ איסור דא"א ול"פ אח"כ ולפ"ז י"ל דבזה הסברא פליג ר"ג וס"ל דאסורה עולמית משום דלא פקע הא"א שהיה בשעה שנאסרה וכמ"ש בסימן ה' (אות ח') ול"ש הטעם שכתבנו דלהכי צריכה חליצה משום דהוי ערוה החוזרת להתירה ודמי למקדש אמה או בתה דא"צ חליצה וא"צ להמתין.

יח)

ועכ"פ לפי הנ"ל י"ל דבזה פליגי הסוגיות דבדף כ"ג דאמר או למ"ד יש זיקה יש זיקה ול"ק דתשתרי הראשונה ע"י היבום של השני' כדפריך (בד' כ"ח) משום דהוי ביאה פסולה כנ"ל, וא"ל דע"י ערוה של א"א יופקע הזיקה מהשני דכמו בש"י שקידש אחיו אחותה אין מפקיע הזיקה משום דהוי ערוה החוזרת להתירה ה"נ ערוה של אשת אח חוזרת להתירה כשימות המיבם ותחזיר לזיקתה וע"כ אין ערוה של אשת אח לאחר נפילה מפקיע הזיקה לגבי השני ועדיין היא אח"ז מדרבנן, והסוגיא בדף כ"ח סברי דדוקא בקידש אחותה גזרו חז"ל דלא תפטור בלא חליצה משום דאין זה דרכי נועם אם תהי' מותרת להנשא ואח"כ תצטרך חליצה אבל לגבי אשת אח ל"ש זה דבל"ז אינה יכולה להנשא ושפיר היבום מפקיע הזיקה לגבי השני מדין ערוה והרמב"ם תפס כסתמא בד' כ"ג וע"כ פסק כסתמא דמתני' דקדמו וכנסו מוציאין דגם הראשונה אסורה דמדין יבום לא מפקיע הזיקה דהוי ביאה פסולה, ומדין ערוה ג"כ אין מפקיע דהוי ערוה החוזרת להתירה כשימות אחיו כשומרת יבם שקידש אחיו אחותה ואולם יקשה לתירץ זה ממ"ש בסימן הקודם (אות י"א) דמוכח מהרמב"ם דאשת אח לאחר נפילה מפקיע הזיקה לגבי' אחיו ע"ש.

יט)

ולכאורה י"ל עוד בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל דהא דאמרי' דע"י יבום של השני' הותרה הראשונה אף דהוי ביאה פסולה משום אח"ז, היינו משום דנהי דבשעת היבום הי' באיסור אח"ז, אבל אחר היבום של השני' הרי נתברר דהראשונה לא היתה זקוקה אליו רק לאחיו השני דא"א להיות שתיהן זקוקות אליו ור"י לשיטתי' דס"ל דביאת מעוברת שמה ביאה אף דשם ג"כ הי' אסור לייבם משום ספק דילמא יהיה הולד בן קימא בכ"ז ס"ל דהוי ביאה, וצרתה מותרת להנשא ומשום אגלאי מילתא למפרע דאח"כ כשהפילה נתגלה שהי' הביאה בהיתר וזה מקרי ביאה כשרה לר"י וכמ"ש בסי הקודם (אות כ"ג) וע"כ ה"נ אח"כ כשייבם השני' נתגלה דהיא היתה זקוקה לו ולא הראשונ' ובכה"ג מקרי ביאה כשרה לר"י כנ"ל, אבל הרמב"ם דפסק כר"ל דביאת מעוברת ל"ש ביאה דל"א אגלאי למפרע. וע"כ שפיר פסק הרמב"ם דקדמו וכנסו יוציאו, דלא נפקע הזיקה של השני' משום דהוי ביאה פסולה, ואין להקשות דכיון דנתברר לר"י אח"כ דלא הוי ביאה פסולה אמאי אמרי' שם בשלמא ראשונה אמרי' מאן שריא לך וכפרש"י שם דקנסינן משום דודאי עביד איסורא כשכנס אף אם היא ראשונה והרי אח"כ נתברר, דזה ל"ק דעכ"פ בשעת ביאתו עביד איסורא כל זמן שלא נתברר, והא דבביאת מעוברת לא קנסו להוציא אף דעביד איסורא ורק לר"א ס"ל שם דיוציא בגט דקנסינן לי' ולא קי"ל כותי', זה קשה גם בלא דברינו, ועכצ"ל הטעם משום דהוי רק ספק איסור אף דשם הוי ספק איסור דאורייתא.

כ)

ואולם ק"ל טובא לפמ"ש הראשונים דאיך יבמה שנפלו לשני יבמין האחד מייבם והרי היא זקוקה גם להשני והוי אשת אח מחיים, ותירצו דכשמייבם האחד נתברר דלו היא זקוקה ולא להשני וכדאמרינן בנדרים דף ע"ד דאף דיש זיקה אפי' בתרי א"ב, וחזינן דע"כ הזיקה רק לאחד, וא"כ נימא נמי בשתי אתיות דע"כ א"א ששתיהם זקוקות לאחד, וישתרי לייבם תחת משתי האחיות לכתחילה דנימא דנתברר דהיא הזקוקה ולא השני' וכמו דאמרי' כן לגבי האחים כנ"ל ואך זה ל"ק כ"כ די"ל דזה לא מקרי בירור מה שאין יכול לייבם השני' משום ערוה ורק בהאחים מתברר על ידי היבום גופא שהוא מייבם ומסלק הזיקה ולא השני אמרי' דנתברר דאליו היתה זקוקה ולא להאח השני ואולם קשה בהא דאמרי' בשלמא ראשונה אמרי' מאן שריא לך אלא שני' יאמר אנא ראשונה מייבם והרי אף אי מייבם הראשון ייבם את הראשונה תשתרי ג"כ השני' להאח השני, דהרי המייבם הראשון. ע"כ דבירר דרק אליו היתה זקוקה ולא להאח השני, דאל"כ הרי היא זקוקת אחיו מחיים וע"כ דע"י היבום בירר דאליו היא זקוקה וכמ"ש הראשונים. וכיון דע"י היבום בירר שלא היתה זקוקה לאחיו א"כ תשתרי גם השני' להאח השני, דהרי הראשונה לא היתה זקוקה לו כלל וא"כ השני' אינה אח"ז כלל, וגם יקשה דכשייבם האח השני תשתרי גם להמייבם הראשון בין אם היא הראשונה או שני', דהרי המייבם השני בירר דאותה שהוא מייבם לא היתה זקוקה להראשון וכנ"ל, ואם כי גם בל"ז קשה לכאורה דאחרי שייבם האת השני וע"י היבום מפקיע הזיקה למפרע וכמש"ל, א"כ המייבם הראשון לא פגע באח"ז, ואך זה ל"ק דנהי דע"י היבום מפקיע הזיקה למפרע ואך כ"ז שלא עשה המעשה להפקיע ודאי דמקרי אח"ז וכמ"ש בסי' הקודם (אות כ"ז) דמה"ט מקריא יבמה לשוק ע"ש, אבל בזה קשה דאחרי שע"כ ע"י היבום בירר דלא היתה זקוקה מעולם להמייבם הראשון א"כ לא היתה מעולם אח"ז, ואך צ"ל דבכ"ז מקרי דהמייבם הראשון עשה איסור אף אי ייבם הראשונה דכל זמן דלא נתברר היתה באיסור אח"ז וע"כ קנסינן לי' אך על המיבם השני לכאורה קשה דאף אי הראשון ייבם הראשונה תשתרי השני' להשני דהרי כבר בירר הראשון דהראשונה לא היתה זקוקה להשני וכנ"ל, ועכצ"ל חדא מתרתי או דהשני' כיון שנאסרה בשעת נפילה שוב קאי באיסור א"א דרבנן ושוב אינו מועיל אח"כ הבירור דלשתרי השני' להשני, או די"ל דכיון דהמיבם הראשון עשה איסור בביאתו אף או ייבם הראשונה כנ"ל מקרי ביאה פסולה, וביאה פסולה אין מברר ג"כ כיון דמדרבנן אין מפקיע הזיקה וכ"ז שהיא זקוקה אין מברר אף דנעשית ערוה על השני דרק ע"י סילוק הזיקה מברר כנ"ל ולא ע"י ערוה ולפי האופן השני יהי' מוכח מהא דהשני' אסורה להשני דע"כ מקרי ביאה פסולה ע"י איסור דאח"ז, ובאמת אם נימא דהוי ביאה פסולה יקשה מה דמתבאר מהמשנה והרמב"ם דקדמו וכנסו יוציאו דמשמע דא"צ חליצה וסגי להו בגיטא ואי הוי ביאה פסולה הרי צריכה ג"כ חליצה, וע"כ נראה דכיון דנתברר אח"כ שלא היתה אח"ז שוב לא מיקרי ביאה פסולה ובכ"ז להמייבם הראשון קנסינן דעביד איסורא טרם שנתברר אבל אח"כ שנתברר דלא היתה אח"ז לא מקרי ביאה פסולה, ואם כי השני' מסתברא דמקרי ביאה פסולה כיון דעכ"פ נאסרה משום א"א, אבל כיון דלא ידעינן הי הראשונה וא"כ גם להמיבם הראשון יש ספק דילמא ייבם הראשונה לא מקרי ביאה פסולה וע"כ גם מהמייבם הראשון א"צ חליצה דהוי רק ספק ביאה פסול' וכן מהמייבם השני' ג"כ א"צ חליצה מטעם ספק דילמא היא הראשונה ובכ"ז צ"ע:

תוכן העניינים

אמרי משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה