אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן ה · כה)
ואולם גם מזה ל"ק לענ"ד דנהי דמצינו דזבים לחוד לא הותרה לעשות פסח בטומאה, היינו רק שיותר בשבילם לחוד להקריב בטומאה, אבל כשהם טמאי מתים מקודם וכבר הותר הלאו דטומאה אצלם והם עושים בטומאה בל"ז, ובכה"ג דפסח הבאה כבר בטומאה לא מצינו איסור על זבים שיאסרו להקריב בטומאה, דהרי חד לאו הוא דטמא אסור להקריב קדשים ואין בזה תוספת איסור, אם הוא רק טמא מת לחוד, או שיש בו גם טומאת זיבה, וכיון דחד לאו הוא וכבר הותר הלאו דטומאה וע"כ אמרי' הואיל ואישתרי ט"מ אישתרי גם טומאת זיבה, דאין סתירה ממה דזבים לחוד אסורים בפסח ולא הותר משום מצות הפסח טומאת זיבה, דהיינו רק להתיר משום הך טומאה לא התירה התורה, אבל כשכבר הותר הלאו דטומאה משום טומאת מת שנימא דכשנעשו זבים יעכב שלא לדחות זה הלאו עצמו, זה לא מצינו, וע"כ אמרי' הואיל ואישתרי אישתרי, אבל בכהן ונזיר שהם שני לאוין מיוחדים, ומצינו דלאו דנזיר לא הותר בשביל מצות טומאת קרובים, וא"כ גם בכהן שנעשה נזיר מהכ"ת נימא דמשום שהותר לאו דכהונה יותר הלאו דנזיר, דהרי מצינו סתירה מכל נזיר לחוד שאסור לטמא לקרובים, וחזינן דלאו דנזיר לא הותרה משום טומאת קרובים, ומשום שהוא כהן לא גרע מנזיר לחוד כנ"ל.