אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן ה · כד)
הטו"א הקשה בהא דאמרי' ולאחותו מה ת"ל הרי שהי' כהן ונזיר וכו' לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה ופירש"י משום דלגופא לא אצטריך דהשתא נזיר לחוד א"מ כ"ש כשהוא כהן ונזיר והקשה דשפיר איצטריך לגופא דא"מ לקרובים דסד"א הואיל ואישתרי וכגון שנעשה נזיר אחר שמת לו קרוב הו"א כיון שהותר לו איסור כהונה ישתרי גם נזירות.
והנלע"ד דלכאורה אין התחלה לקושיתו ולומר הכא הואיל ואישתרי אחרי דמצינו להדיא דנזיר לחוד אסור לטמאות לקרובים, ואיך אפשר שכשיהי' ג"כ כהן ישתרי יותר, ואין דומה להך דיבמות דאיצטריך עלי' היכא דנשא מת ומת דסד"א הואיל ואישתרי דשם לא מצינו דערוה של שאר עריות לחוד בלי ערות א"א שתהי' אסורה דתמיד היא ביחד עם א"א, וע"כ אף דכשנשא חי ואח"כ מת אסורה דל"ש הואיל ואשתרי, דהרי יש כאן שני איסורים הערוה וא"א, וע"ז אמרי' דכנשא מת ומת סד"א הואיל ואישתרי. והיינו דהרי השתא י"ל שיותר הערוה ג"כ דלא מצינו התנגדות שהערוה לחוד אסורה במקום מצוה דיבום, ורק משום דבלא הואיל היינו אומרים דין עשה דוחה ל"ת שי"כ וע"ז מהני הואיל ואישתרי לומר דכיון דחזינן דהך מצוה דיבום כבר התיר אסור כרת דא"א וע"כ י"ל דהך מצוה יתיר ג"כ איסור ערוה אחרת, אבל בנזיר שמצינו להדיא דהך מצוה עצמה של טומאת קרובים לא הותר לנזיר לחוד מהכ"ת נימא דכשהוא גם כהן יהי' קיל יותר, ותמוהין דברי הטו"א לכאורה, ואולם עיקר קושיתו נראה דסמיך על סוגיא דזבחים (דף ל"ב) דט"מ ונעשו זבים אמרי' הואיל ואישתרי, והרי גם בזה מצינו דזבין לחוד לא אישתרי משום הך מצוה דפסח גופא ובכ"ז אמרי' הואיל ואישתרי.