אור ברסלב
אמרי משה סימן ה

אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי

סימן ה

סימן ד

לבאר מה הוא המתיר איסור א"א, או קיום המצוה דיבום, או הנפילה לחוד מתרת היינו הזיקה.

א)

הנה ממה דתנן (בדף קי"א) דיבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו אף דביאת בן תשע הוי כמאמר ולא מקיים המצוה דיבום, מ"מ מותר לבעול, מוכח מזה דהנפילה לחוד מה שהיא זקוקה הוא המתיר, ולפ"ז צ"ל הא דמאמר אינו קונה רק מדרבנן. והרי כיון דליכא איסור א"א והיא מותרת לו, מדוע לא יתפסו קידושי כסף מדין קידושין דעלמא, וצ"ל דגזה"כ הוא דביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין, אולם ברש"י (דף נ"ב) ד"ה נתן לה כסף מבואר דהא דל"ק מה"ת, משום דא"ק תופסין בא"א, והתורה לא התירה לו לעשות כאשה נכרית רק כסדר המצוה וביאה הוא דכתוב בה יעי"ש. ומבואר דרש"י ס"ל דהנפילה לחוד אינו מתיר רק בקיום מצות יבום, וקשה לרש"י מהך דיבם קטן תגדלנו, והנלע"ד דרש"י לשיטתו דס"ל דהא דביאת בן תשע כמאמר, היינו דמה"ת קונה לגמרי ונתקיים מצות יבום, רק דנתמעט ממיתה מקרא דאשת איש פרט לאשת קטן, וכמבואר בקידושין (דף י"ט) ורק מדרבנן עשו כמאמר, וכיון דקנה מה"ת לא גזרו רבנן לאסור הביאה, ואולם ראי' מוכרחת דהנפילה מתרת מריש החולץ דמבואר שם לר"ל דביאת מעוברת ל"ש ביאה, מ"מ פטור מקרבן וכבר כתבו התוס' שם דהיינו משום דהוי כיבם קטן, והיינו דהנפילה מתרת אף במקום דלא מקיים המצוה, ומזה קשה על רש"י הנ"ל דלא ס"ל דהנפילה מתרת, ואולי י"ל דרש"י ס"ל דאף דביאת מעוברת ל"ש ביאה מ"מ יש בזה קיום המצוה רק דלא סגי לה בגיטא למיפטרה לשוק, אבל אינו משמע כן שם בסוגיא.

ב)

והנלע"ד ליישב עפ"מ דק"ל טובא לפימ"ש דהנפילה מתרת, אהא דקאמר אבא שואל הכונס לשם נוי ולשם אישות כפוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר, ומ"ש הך דלשם נוי מיבם קטן הבא על הגדולה דמותר לקימה אף דלא מקיים המצוה, ואיך יהי' הולד ממזר כיון דהנפילה מתרת, והנה להריטב"א והנ"י שכתבו דרק מדרבנן ס"ל לאב"ש דהולד ממזר, אפ"ל דרבנן החמירו רק כשיכול לקיים המצוה כתקונה, אבל ביבם קטן שא"א לו לקיים לא החמירו, אבל בפשטות הראשונים משמע דמדאורייתא הוא, וכן מבואר מהרמב"ן שכתב (בדף ל"ט) דהמשנה הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד קנה, דלא כאבא שאול דאיך אפשר שיהא זה כפוגע בערוה והולד ממזר ורחמנא רבי שיקנה, וע"כ דלא קני לאב""ש ע"ש, וגם להריטב"א הנ"ל קשה דמשמע דלהכי רק מדרבנן הוי ממזר, היינו משום דמה"ת ס"ל דקנה גם בלשם נוי ולא בעינן מה"ת שיכוין לשם מנוה, ורק דרבנן החמירו שיכוין לשם מצוה, ולכן הוי ממזר מדרבנן, ותיפוק ליה דהנפילה מתרת, ועיין ב"ש שרצה לצדד דגם לאב"ש קנה אף דפוגע בערוה והולד ממזר, ולפ"ז הוי ניחא קצת הא דלא דמי ליבם קטן, דכיון דנפקע הזיקה ע"י הך ביאה וא"א שוב לקיים מצות יבום כתיקונה, אבל יבם קטן דיש עלי' זיקה ועומדת להתיבם כתיקונה, ואולם ג"ז דוחק וגם דברי הב"ש נסתרים מהרמב"ן הנ"ל, ועוד קשה טובא על הב"ש הנ"ל דהרי אין אשה מתעברת בהעראה וכיון דקנה בהעראה גם לאב"ש להב"ש, נעשית כאשתו לכל דבר, א"כ כשגמר ביאתו ודאי לא עשה שום איסור דפשיטא דכשהיא כאשתו אז מותר לשם נוי, ואיך אפשר שיהי' הולד ממזר, וקושיא זו ראיתי בס' מח"ק בשם הגאון ר' אברהם אולמאן ובס' הנ"ל רצה לומר דהך דינא דנעשית כאשתו לכ"ד לא אמרינן בביאת שוגג דע"ז ליכא ילפותא יעוי"ש, ולענ"ד זה נסתר ממ"ש התוס' (בדף נ"ו) בד"ה מן הנשואין דהומ"ל דקנה לענין להטמא לה, וכ"כ בטור דליורשו ולהטמא לכ"ע קנה, ואם בביאת שוגג לא אמרינן דנעשית כאשתו לכ"ד, וא"כ הוי אשתו פסולה כיון דשוב אסור בה משום א"א, ועין בתוס' (דף ח') דגם לביאה שני' הוי צריך קרא רק דזה ידעינן מסברא דדרכי נועם ע"ש, ובביאת שוגג ל"ש דידעינן מסברא ואם לא ילפינן דנעשית כאשתו לכ"ד בביאת שוגג א"כ הביאה שני' אסורה לו והוי אשתו פסולה, ועוד דהרי רב ס"ל דקנה לכל, ואף לשמואל דלא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה הא הך ילפותא דנעשית כאשתו לכ"ד כתוב ג"כ בפרשה ולפ"ז נתעורר קושיתנו מאב"ש דכיון דהנפילה מתרת אמאי הוי ממזר בכונס לשם נוי, ועכצ"ל דאב"ש פליג באמת על הך דיבם קטן תגדלנו, ולא ס"ל דהנפילה מתרת.

ג)

ועפ"ז י"ל דרש"י הנ"ל דיהיב טעמא דמאמר הוי מדרבנן משום דמה"ת אין קידושין תופסין בא"כ, היינו לאב"ש דלא מצינו דס"ל דמאמר מה"ת, ולעולם לרבנן מודה רש"י דהנפילה מתרת, ובל"ז צ"ל דרש"י לאב"ש קאי. דלדידן דבכל אופן שיבעול מקיים המצוה, א"כ איך נחשוב אותה לא"כ דאין קידושין תופסין אחרי דמותר הביאה בכל ענין, וא"כ אפילו ס"ל לרש"י דלא אמרינן הנפילה מתרת קשה, וע"כ דלאב"ש קאי רש"י דיש אופנים לאסור הביאה ושפיר לדידי' הוי ח"כ. ויש לדחות דרש"י ס"ל דאף דהביאה מותרת מ"מ מחשב א"כ לענין קידושי כסף, כיון דמשכחת שיתחייב כרת כשיבעול בלא עדים להסוברים דיבום צריך עדים. ועוד כה"ג שיצויר שלא יקיים המצוה דיבום, וע"כ מיקרי ח"כ, אבל אי הנפילה מתרת קשה, וע"כ דלאבי"ש קאי רש"י אבל לדידן הנפילה מתרת כדמוכח מהא דיבם קטן תגדלנו, ומהך דמעוברת וכנ"ל. ושמעתי אומרים בישוב רש"י הנ"ל דהא דא"ק תופסין בח"כ לא משום שיש כרת בביאתו והוא רק סימנא דבאלו עריות שיש כרת, יש בם הדין ג"כ דאק"ת ולהכי כתב רש"י דמאמר מדרבנן משום דא"ק תופסין בח"כ דאף דהנפילה מתיר בכ"ז מקרי ערוה, ודבר זה אין מתקבל אצלי כלל לומר דאף דמה"ת מותר הביאה בכל ענין לא יתפסו קדושין משום ערוה. והרי לפי הס"ד דבלא עליה הו"א אחות אשה מתיבמת דעדל"ת שיב"כ ע"כ דהי' קונה אותה ג"כ ע"י היבום, דיבום בלא קנין אישות ל"ש כלל. וחזינן דאף שהיא ערוה אחות אשה כיון דהו"א דמותר ביאה הראשונה משום עדל"ת הי' תופס קידושי יבום, ומכ"ש היכא דהנפילה מתרת לגמרי ודאי ל"ש לקרותה ערוה לענין קידושין.

וכן מוכח מח"ע דמה"ת אין מתיבמת ובכ"ז זקוקה לחליצה, וע"כ דליכא בה א"א וכהך צד שתפס המ"ל והסכימו האחרונים דאא"פ שיהי' א"א וזקוקה לחליצה, וע"כ דהנפילה מתרת אף בלא קיום מנוה דיבום, והיינו דגם זיקת חליצה לחוד מתיר האיסור דא"א, ומכ"ש כשיש גם זיקה ליבום דמותר הא"א אף בלא קיום מצות יבום וכמו ביבם קטן. ולאב"ש דפליג על הך דינא דיבם קטן כנ"ל ע"כ דס"ל דגם בח"ע איכא א"א ובכ"ז אין פטור הא"א מחליצה, דא"א מנפילה זו אין פטור וכמ"ש בסימן הבא.

ד)

ובשם מו"ר הגר"ח זצ"ל ראיתי כתוב בישוב דברי רש"י הנ"ל עפ"י הגמ' בדף כ"ט ונ"ב דהעושה מאמר ביבמתו פקעה ממנה זיקת יבום וחלה עלי' זיקת אירוסין ע"כ כתוב בשמו, וכנראה דכונתו דאם נימא דיתפסו קידושי כסף מה"ת שוב יפקע הזיקה ויהי' עלי' איסורא דא"א, דשוב א"א לקיים מצות יבום ע"י ביאה אחרי דכבר היא אשתו, ועיקר מצות יבום לקנותה ע"י היבום וזהו דכתב רש"י דאק"ת בא"א והתורה לא התירה ליעשות כאשה נכרית רק כסדר הפרשה וביאה הוא דכתוב בה, היינו דאם יתפסו הקדושין שוב יופקע הזיקה ויהי' א"א, ולפ"ז צ"ל הא דאמר שם עשה מאמר ובעל הרי זו כמצותה לימא מסייע לי' לר"ה דמצות יבמה מקדש והדר בעיל אימא אף זה כמצותה פשיטא סד"א כיון דאמר מר העושה מאמר ביבמתו פרחה הימנו זיקת יבמין וחלה עליו זיקת אירוסין אימא לאו מצוה קעביד קמ"ל, דמשמע דלפי האמת אינו כן, וגם משמע דלס"ד רק לא קיים המצוה אבל מ"מ קנה, היינו משום דלדידן מאמר הוא רק מדרבנן, ומה"ת שפיר היא עוד יבמה ולא פרחה הזיקה, ורק דס"ד כיון דעל הצד שקונה מדרבנן שוב לא מקיים המצוה דיבום, וע"ז קמ"ל דמקיים המצוה, והיינו משום דמה"ת לא מהני המאמר, לא הפקיעו חכמים דין התורה ע"י דבריהם, אבל אי הוי תפסו קדושין מה"ת ודאי דשוב א"א להתקיים המצוה דיבום והוי א"א כנ"ל, ומהתימא על המבאר בספר המאירי שתמה מדוע השמיטו הפוסקים דין זה דפרחה זיקת יבמין ע"י המאמר ונפ"מ דל"ק בביאה בע"כ אם עשה מאמר כמבואר (בדף כ"ט). ונשאר בצ"ע. ופלא דכ"ז הוא רק לב"ש דמאמר קונה מה"ת אבל לדידן דמאמר רק מדרבנן שפיר קנה ביבום בע"כ אחר המאמר דחכמים לא הפקיעו דין התורה וכנ"ל.

ולב"ש דמאמר קונה מה"ת צ"ע אי הדין הוא לכתחלה דמקדש והדר בעיל וכך הוא סדר הפרשה לדידהו וע"כ ל"ש לדידהו דע"י המאמר יפקע הזיקה והוי כא"ח וכמ"ש רש"י לדידן לפמ"ש מו"ר כנ"ל, דכך הוא סדר הפרשה שיקדש ויבעול, ורק לענין הדין דיבמה בעל כרחה, הוא דאמרי' דע"י המאמר פרחה זיקת יבמין דתו לא יועיל בעל כרחה, והדין דבע"כ הוא רק בלא מאמר וזה דוחק קצת לומר דעיקר הדין דיבום בע"כ הוא כשלא עשה כסדר הפרשה, ולכן י"ל דגם לב"ש אין מצות התורה לכתחלה לקדש והדר בעיל, ואך דס"ל דאם עשה מאמר קנה מה"ת ופליגי על סברא הנ"ל דע"י שפרחה הזיקה הוי כא"א, דאיך שנפרש בטעמא דלא מהני מאמר מה"ת ע"כ דב"ש פליגי ע"ז, ובאמת הרי י"ל דאף שפרחה זיקת יבמים ע"י המאמר, ותו לא אפשר לקיים מצות יבום, הרי יוכל לחלוץ, וע"י זיקת חליצה לחוד נפקע הא"א כנ"ל, ושפיר ס"ל לב"ש דתופס מאמר מה"ת.

ה)

והנה מכל זה אינו מוכח דהנפילה לחוד מתרת, די"ל דהזיקה מתרת, היינו דכל זמן שהיא זקוקה ליבום תו לחליצה, ליכא איסור דא"א, אבל באופן שכבר נפטרה מזיקתה אף דבשעת נפילה היתה זקוקה ואז הותר הא"א, אבל אח"כ כשנפקעה הזיקה, י"ל דחוזרת לאיסור דא"א, ובאופן שיתבאר.

ואולם מהרמב"ם בפ"א מיבום הלכה י"ב מבואר להדיא דס"ל דהנפילה מתרת אף דליכא השתא זיקה שכתב שם דלאחר חליצה ליכא על האחין רק איסור דרבנן, דלא יבנה הוי רק אסמכתא, ולא ס"ל כהתוס' שכתבו שם דמסברא הוי בכרת אחר חליצה, כיון דליכא זיקה, ולא יבנה אתי לנתק מכרת ללאו, אבל הרמב"ם ע"כ ס"ל דמסברא ליכא כרת, דהא להרמב"ם ליכא תרא לנתק, דלא יבנה הוי רק אסמכתא, ומ"מ ליכא כרת, וע"כ היינו משום דהנפילה מתרת וכמבואר שם בלשונו שמאחר שמת אחיו נסתלק איסר ערוה מכל נשיו ע"ש. ומתבאר מדבריו דגם כשנפקע הזיקה ע"י חליצה ליכא איסור אשת את, והיינו משום דהנפילה לחוד מתרת דכיון דהיתה זקוקה בשעת מיתה נסתלק ממנה איסור אשת אח לעולם. אף כשיסתלק הזיקה לאח"כ ע"י חליצה וכדומה, אבל התוס' ס"ל דאע"ג דביבם קטן אמרינן דתגדלנו וכן בביאת מעוברת למ"ד לא שמי' ביאה ובכ"ז ליכא קרבן דמוכח דהותר איסור דאשת אח אף בלא מצות יבום, אבל היינו רק כ"ז שיש זיקה דהזיקה ע"כ מסלק האיסור דאשת אח, אבל לאחר שנפקע הזיקה, חוזר האיסור דאשת אח, אף שהותר בשעת נפילה ולכן ס"ל להתוס' דאחר חליצה שנפקע הזיקה צריך קרא לנתק מכרת ללאו, אבל הרמב"ם ס"ל דבלאו קרא ידעינן מסברא, דכיון דנפקע האיסור דאשת אח בשעת נפילה הותרה לעולם, גם אחר החליצה שנפקע הזיקה, ולא יבנה הוי רק אסמכתא, ונפ"מ בין הרמב"ם להתוס' באם יופקע הזיקה ע"י ערוה שנעשית לאחר נפילה דלהתוס' איכא גם איסור דא"א כיון דליכא זיקה להרמב"ם ליכא א"א דהנפילה התיר איסור דא"א לעולם, ועוד יתבאר להלן מזה.

ו)

ונראה דזה ג"כ שיטת הרשב"א (בדף מא) שחידש שם דהא דביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דתחזור להתירה, היינו לא שזקוקה ליבום אלא שמותרת כאשה דעלמא, ותמה ע"ז בנב"ש דאיך אפשר שתהי' א"א מותרת במקום דליכא זיקה, ולפע"ד אין כאן תימה דהרי מתבאר ג"כ מהרמב"ם הנ"ל דגם לאחר חליצה דליכא זיקה מ"מ ליכא א"א מצד הסברא, וע"כ דהיינו משום דהנפילה התיר איסור דאשת אח לעולם, ולכן ס"ל להרשב"א נמי דגם כשנפקע הזיקה ע"י ערוה ואח"כ הותרה, דאף שאינה חוזרת לזיקתה, ובכ"ז ליכא איסור דאשת אח כיון שהותרה בשעת נפילה הותרה לעולם, ובכ"ז אין מוכרח דהרמב"ם ס"ל כהרשב"א בזה דבחזרה והותרה אין חוזרת לזיקתה די"ל דס"ל דחוזרת לזיקתה.

ז)

ויש להבין להרמב"ם והרשב"א הנ"ל איך יפרשו הא דאמרינן ביבמות (דף י') לר"י דשליחותא דאחים שליחותא דצרה קעבדא דלהתוס' דלא יבנה לנתק מכרת, ומסברה הוא בכרת, א"ש דר"ל ס"ל דרק על החולץ והתלוצה גני קרא ננתק, וע"ז קאמר ר"י דשליחות דאחים ודצרה קעביד, היינו דאין נפ"מ כלל בין החולץ לאחים, דרק א' צריך לעשות מעשה החליצה בעד כל האחים ובעד כל הבית ולכן אין חילוק בין החולץ להאחים, אבל להרמב"ם דמסברא ליכא כרת, משום דהנפילה מתרת, א"כ למה צריך להך דשליחותא, וגם צריך להבין טעמא דר"ל, ולומר דר"ל פליג ע"ז גופא, וס"ל דאין הנפילה מתרת ומסברא איכא כרת הוא דוחק, וגם יקשה מ"ט החולץ עצמו אינו בכרת כיון דליכא לא יבנה לנתק, ומה נפ"מ בין החולץ להאחים. והנראה עפי"מ דמבואר בירושלמי פרק א' ה"א ר"י בעי למ"ד הכל מודים בצרה שהוא חייב קידש אחד מהשוק אחת מהן ובא היבם וחלץ לה או בא עלי' פקעה קידושין ממנה, חלץ לחברת ובא עלי' למפרע חנו עלי' קידושין, וביארו האחרונים דס"ל להירושלמי דטעמא דר"ל הוא דכשחולץ לאחת נתברר דרק היא היתה הזקוקה, והצרות איגלאי למפרע דלא היו זקוקות כלל, ולהכי כשקידש אחד מהשוק למ"ד דאין קידושין תופסין ביבמה אם אח"כ חלץ להמקודשת נתברר דהיא היתה זקוקה ואין קידושין תופסין אבל כשחלץ לחברת נתברר דהמקודשת לא היתה זקוקה, ולפ"ז שפיר ניחא טעמא דר"ל אף דס"ל ג"כ דהנפילה מתרת מ"מ ס"ל דלגבי האחים וכן להצרות שנתברר שלא היתה זקוקה להם שפיר חייבין כרת, וע"ז קאמר ר"י דשליחותא קעביד היינו דהא דנפטרים הצרות ע"י חליצת האחת לא משום דנתברר דרק אחת היתה זקוקה, אלא משום דחליצת האחת היתה על כל הבית משום שליחותא וכן לגבי האחים, אבל לעולם דכולם היו זקוקות והנפילה היתה לכולם מסברא וע"כ ליכא כרת לכל האחים והצרות.

ח)

והנה ק"ל לשיטת הרמב"ם הנ"ל דהנפילה מתרת איסורא דא"א אף לאחר שנפקע הזיקה ע"י חליצה ולא משום גזה"כ דמנתק מכרת ללאו, א"כ מ"ט דר"א דס"ל (בדף מ"א) דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה אסורה עולמית וע"כ הטעם דאסורה עולמית אף לאחר שהותר איסורא דאחות אשה, היינו משום דבשעה שנאסרה חל ג"כ איסורא דאשת אח ולהכי ג"כ כשהותר אחות אשה שמתה אשתו, מ"מ איסור א"א לא פקע, אבל להרמב"ם דס"ל דגם בליכא זיקה כמו לאחר חליצה ליכא איסורא דא"א, דאף דהערוה מפקיע הזיקה מ"מ הא גם כשנעשית ערוה לאחר הנפילה, ג"כ נימא דליכא אז איסורא דא"א, דאף דהערוה מפקיע הזיקה מ"מ הא בשעת נפילה הותרה, וא"כ כשנאסרה משום ערוה ופקעה הזיקה מ"מ איסורא דא"א ליכא אז, כיון דהותרה פעם אחת, וא"כ אח"כ כשהותרה הערוה מ"ט אסורה עולמית וזה א"ל להרמב"ם דבאמת פליגי בזה, וטעמא דמאן דס"ל דאסורא עולמית, היינו משום דס"ל דלא הותר א"א רק כשיש זיקה, וע"כ כיון דכשנעשית ערוה ליכא זיקה חל אז איסור אשת אח, וע"כ ס"ל דאסורה עולמית, ומאן דס"ל דחוזרת להתירה היינו משום דס"ל דגם בליכא זיקה כיון שהותרה בנפילה שוב ליכא א"א, דא"כ קשה למ"ד דאסורה עולמית דיהי' כרת גם להחולץ עצמו אחר חליצה כיין דרמב"ם ס"ל דלא יבנה אסמכתא, וליכא קרא לאנתוקי ודוחק דיפלגו בזה אי הוי אסמכתא.

ט)

וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דדוקא לאחר חליצה ליכא אשת אח, ומשום דעיקר הזיקה הוי ליבם או לחלוץ, ולהכי אף אחר החליצה ליכא איסור דא"א, דלצורך החליצה הרי נפקע הא"א מעיקרא וזה הוא תכלית הזיקה שיחלוץ או ייבם, אבל כשנעשית ערוה והזיקה נפקע משום ערוה דלא באה הזיקה לתכליתה חוזר וניעור האיסור דא"א, וע"כ ס"ל דאסורה עולמית, וכחילוק זה ועדיפא מיני' מצינו בירושלמי קידושין דדוקא לאחר שיחלוץ לך יבמיך אינה מקודשת אבל לאחר שימות יבמיך מקודשת. ומשום דכיון דמת היבם ולא הגיע הזיקה לתכליתה נתברר דלא היתה זקוקה למפרע וכמ"ש בנועם ירושלמי ובעמק יהושע ואף כי הגמ' דילן פליג ע"ז וכדאמרינן שומרת יבם שמתה אסור באמה, וכן בדף י"ח ע"ב יבומי תרוייהו לא דדלמא יש זיקה, ועוד בכ"ד, אולם כ"ז לא פליגי רק בהא דס"ל להירושלמי דנתברר למפרע שלא היתה זקוקה כלל, אבל על להבא שפיר יש לחלק דהא דהותר איסור דא"א היינו בהגיעה הזיקה לתכליתה דהיינו לאחר חליצה אבל בנעשית ערוה חל עלי' איסור דא"א ג"כ כיון דלא הגיעה הזיקה לתכליתה.

י)

ולכאורה אדרבה קשה לשיטת התוס' דכל דליכא זיקה חוזר איסור דא"א דמשום ה"ט צריך קרא דלא יבנה לנתק מכרת ללאו וכנ"ל א"כ קשה ממ"ד דיבמה שהותרה ונאסרה והותרה דחוזרת להתירה והכי הלכתא, וע"כ צ"ל לדידי' דגם בשעה שנאסרה ליכא א"א דאם איכא א"א היתה אסורה גם לאחר שהותרה, וצריך להבין להתוס' מ"ט באמת ליכא א"א, אחרי שנפקע הזיקה משום ערוה. ומוכת מזה כהרמב"ם דכיון דבשעת נפילה הותרה הותרה לעולם גם לאחר שנפקע הזיקה. וע"כ ס"ל דאח"כ שהותרה הערוה דאחות אשה מותרת דאיסור א"א לא הי' גם כשהיתה ערוה, ולמ"ד דאסרוה עולמית היינו כמש"ל דזה ל"ד לאחר חליצה שבא הזיקה לתכליתה וע"כ נפקע האשת אח, אבל אם נפקע הזיקה משום ערוה חוזר האיסר דא"א, ומ"ד דחזרה להתירה הראשון ס"ל דגם כשנפקע הזיקה משום ערוה ליכא א"א כמו לאחר חליצה, אבל התוס' דס"ל דגם לאחר חליצה מסברא הי' עלי' האיסור דא"א, לולי הגזה"כ דלא יבנה דמנתק מכרת ללאו, א"כ קשה מ"ט דמ"ד דחזרה להתירה הראשון דכשהיתה ערוה נפקע הזיקה וחל איסור דא"א, א"כ כשהותרה הערוה במה פקע האיסור דא"א.

יא)

והנראה דס"ל להך מ"ד דאף כשהיתה ערוה הי' עלי' איסור ארא מ"מ אח"כ כשהותרה הערוה נפקע ג"כ איסור א"א, ומשום דחוזרת לזיקתה והוי אז כנופלת מחדש ליבום ול"ש בזה כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו' דזה רק כשהיתה אסורה בשעת מיתה, דגזה"כ דכה"ג ליכא יבום, והרי היא כא"א שיש לה בנים, אבל כשהיתה מותרת בשעת מיתה וחל עלי' זיקת יבום שוב אף שנאסרה אח"כ וחל עלי' אז איסור דא"א מ"מ אח"כ כשהותרה חוזרת לזיקתה והותר תו האיסור דא"א, עוד י"ל דגם להתוס' ליכא איסור א"א בשעה שנאסרה, דדוקא לאחר חליצה ס"ל להתוס' דמסברא הי' בכרת, ומשום דלכתחילה הותרה הא"א רק עד החליצה, דזהו תכליתה, וכשנעשה בה תכליתה היתה חוזרת לאיסורה, אבל כשנעשית ערוה ועדיין לא הגיעה לתכליתה הרי היא בהתירה עדיין, ואף דליכא זיקה מ"מ אינו חייב משום אשת אח והיא סברא הפוכה ממשי"ל להרמב"ם, אך המחוור יותר דלהתוס' בשעה שנאסרה חייב גם משום א"א, ורק אח"כ כשהותרה נפקע גם הא"א וכמש"ל.

יב)

ויוצא לנו נפ"מ לדינא בין הרמב"ם להתוס' כשנעשית ערוה לאחר מיתה, אי חייב ג"כ אז משום א"א, דלהתוס' חייב ג"כ משום א"א כיון דליכא זיקה ולהרמב"ם פטור משום א"א, לפי"מ דקי"ל דיבמה שהותרה נאסרה חוזרת להתירה וכו', ואף די"ל דגם להך מ"ד ס"ל כהחילוק שכתבנו לעיל אליבא דמ"ד דאסורה עולמית, דעכצ"ל דס"ל דיש איסור א"א דל"ד לאחר חליצה ומשום דשם הגיעה הזיקה לתכליתה, ולפ"ז י"ל דגם מ"ד דס"ל דחוזרת להתירה ס"ל כן. ורק דפליגי אי אח""כ כשהותרה וחוזרת לזיקתה ונפקע גם הא"א וכמו שמוכרחים לומר כן להתוס', מ"מ יותר נראה דלהרמב"ם פליגי בזה גופא אי גם בשעה שנאסרה חייב משום א"א, וכן מוכרחים אנו לפרש לשיטת הרשב"א דגם כשחוזרת להתירה ליכא זיקה ומותרת כאשה דעלמא, ואי נימא דבשעה שנאסרה הי' חייב ג"כ משום א"א, א"כ אח"כ כשהותרה במאי נפקע האיסור דא"א כיון דאין חוזרת לזיקתה, ועכצ"ל דהרשב"א ס"ל כהרמב"ם הנ"ל דהנפילה מתרת איסור א"א לעולם אף בליכא זיקה וכמש"ל, ואף בשעה שנאסרה ליכא א"א כנ"ל וע"כ כשהותרה הערוה מותרת כאשה דעלמא.

יג)

אולם קשה לי מהירושלמי הנ"ל דלאחר שימות יבמיך מקודשת, ומשום דכיון דלא הגיעה הזיקה לתכליתה נתברר למפרע שלא היתה זקוקה, א"כ קשה מ"ט דמ"ד דחוזרת להתירה, דע"כ להרשב"א הנ"ל ליכא עלה איסור א"א, גם בשעה שנאסרה משום אחות אשה וכנ"ל, ואיך אפשר זאת, דכיון שלא הגיעה הזיקה לתכליתה דהרי משום ערוה נפקע הזיקה, ונתברר שלא היתה זקוקה כלל, ואילו קדשה אחר היתה מקודשת כמו במת יבמיך דמקודשת להירושלמי, ואם כן מאי טעמא ליכא בה איסור אשת אח, ואיך אפשר שתהי' מותרת לאחיו לאחר שהותרה כיון דנתברר שלא היתה זקוקה כלל, וע"כ צ"ל דהא דחוזרת להתירה היינו שחוזרת לזיקתה לחליצה ויבום. ואף כי הגמ' דילן חולק על הירושלמי הזה וכנ"ל, מ"מ כיון דלהירושלמי מוכת דלמ"ד דחוזרת להתירה היינו שחוזרת לזיקתה, ולא אמרי' דאין זה דרכי נועם משום שכבר נפטרה פעם אחת, א"כ מנ"ל להרשב"א דהבבלי פליג ע"ז, אם לא דנדחוק להרשב"א דטעמא דמ"ד דס"ל דאסורה עולמית, היינו דס"ל כהירושלמי דכל דלא הגיעה הזיקה לתכליתה נתברר שלא היתה זקוקה ולא הותרה מעולם, ומה"ט ס"ל דאסורה עולמית, ומאן דס"ל דחוזרת להתירה לא ס"ל כהירושלמי ופליגי בזה גופא, והירושלמי דקידושין הנ"ל קאי למ"ד דאסורה עולמית, וצ"ע.

יד)

ויש לעורר על הך דהנפילה מתרת מהא דאמרינן בדף נ"ב אם בעל בלא מאמר קנה והתניא לוקה וכו' ועיין בתוס' שם דמה ס"ד דלקי והרשב"א שם כתב דס"ד דמאמר מה"ת, או דאף דמאמר אינו גומר מה"ת אבל עכ"פ צריך מה"ת לקנות מקודם ע"י מאמר ומש"ה ס"ד דאם בעל בלא מאמר דלא עשה כתיקונה לקי, ואי נימא דהנפילה מתרת מה נפ"מ אם עשה המצוה שלא כתיקונה, ואיך אפשר שילקה מה"ת, ובדרך רחוק קצת הי' נלע"ד לפרש הס"ד דלקי מה"ת עפ"י הירושלמי ריש יבמות דר"ל דטעמא דאבא שאול דלשם נוי, הולד ממזר, משום דס"ל כר"ע דמיבמה לשוק הוי ממזר, והיינו דס"ל דגם להאחים גופא אם אינם עושים כתיקון המצוה יש בהם איסור דיבמה לשוק, וה"נ לפי הס"ד דעיקר המצוה שיקדש ויבעול אם בעל בלא מאמר כפוגע ביבמה לשוק, ובזה ניחא מה דפריך מהא דלקי אמאי דקאמר שם דבעל בלא מאמר קנה לכאורה אינו מובן דאטו משום דלקי לא יקנה בדיעבד ולפי הנ"ל א"ש משום דס"ל דהוי יבמה לשוק ואין קדושין תופסין וצ"ע.

טו)

עוד ק"ל מהא דפריך בדף קי"א על הך דיבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו ופריך איקרי כאן להקים לאחיו שם והאי לאו בר הכי הוא ומאי קושיא כיון דהנפילה מתרת, שפיר מותר אף דלא מקיים המצוה, וא"ל דק"ל היכא דליכא רק הך יבם קטן נימא דליכא זיקה כלל כיון דלאו בר הקמת שם הוא, ולא שייך דהנפילה מתרת כיון דאינה זקוקה עתה כלל, דא"כ מה מתרץ רבא מי איכא מידי וכו', וע"כ דזה פשיטא לי' דזקוקה לי' לכשיגדיל, וא"כ מה הקשה דיאסר לבא עלי' כשהוא קטן והרי כיון דזקוקה לי' הרי הנפילה מתרת, גם בלא קיום המצוה, ואולי י"ל דקשה לי' דנימא באמת דבשעת הנפילה שהוא קטן ליכא עדיין זיקה, וע"כ יהי' אסור לבא עלי' כיון דעתה עדיין ליכא זיקה, ורק אחר כשיגדיל תהי' זקוקה. וע"ז הוא דמשני רבא דזה א"א דמי איכא מידי דהשתא אסירי ואח"כ שריא, והא אר"י א"ר כל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה יי"ע ההכא"א שיל"ב. היינו דכל דבשעת נפילה ליכא זיקה שוב א"א להיות מותרת אח"כ, וע"כ גם ביבם קטן ע"כ דבשעת נפילה היא זקוקה, וע"כ ממילא דמותר לבא עלי' ומושם דהנפילה מתרת, אבל אינו משמע כן בסוגיא שם, וביותר מבואר כן בתוס' ריש מכילתין בד"ה ואחות אשתו דמתבאר שם דזה פשיטא לי' טובא דזקוקה בעוד שהוא קטן. והדרא הקושיא לדוכתי' דא"כ מהי הקשה דלאסר יבם קטן לבא על יבמה גדולה, והרי הנפילה מתרת אף בלא קיום המצוה, ואולי דמזה הוא דילפינן באמת דהנפילה מתרת מדמותר ליבם קטן לבא על יבמתו לאביי מקרא ולרבא מסברא ע"ש ברש"א דלהתוס' דביתת ב"ט ל"ק מה"ת הא דמרבינן מיבמה יבא עלי' כל דהו, היינו שמותר לבא עלי', והיינו משום דהנפילה מתרת, ומזה ילפינן בכ"ד דהנפילה מתרת ואולם ק"ל לפמש"ל (באות ב') דלאב"ש לא אמרינן דהנפילה מתרת דאל"כ גם לשם נוי ואישות הוי שרי. וא"כ יקשה לדידי' איך מותר יבם קטן על יבמתו, וא"ל דבאמת ס"ל דאסור א"כ יקשה מי איכא מידי דהשתא אסירא ואח"כ שריא, ועיין בנ"ב סי' נ"ד אבל לח נחית לקושיתנו.

טז)

וקשה לי עוד לשיטת הרמב"ם דהנפילה לחוד מתיר גם בליכא זיקה אח"כ כמו אחר חליצה כנ"ל א"כ ל"ל קרא דולקחה לו לאשה דהרי היא כאשתו לכ"ד שמגרשה בגט ומחזירה כדאמרינן (בדף ל"ט דסד"א מצוה דרמיא עלי' רחמנא עבדה השתא תיקום עלי' באיסור א"א, והרי להרמב"ם גם לאחר חליצה דליכא זיקה בכ"ז מסברא ידעינן דאינו חייב כרת. וא"כ גם ביבום איך ס"ד דתיקום עלי' לאחר קיום המצוה באיסור א"א, הרי הנפיל' לחוד מתרת, ואולי י"ל דמזה גופא ידעינן דהנפילה מתרת, מדשריא לי' רחמנא להחזירה לאחר גירושין ידעינן מזה דלאו דוקא לצורך קיום המצוה הותרה האשת אח, ומזה ידעינן נמי דאף לאחר חליצה ליכא כרת, וקצת קשה לפ"ז לשון הגמרא כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכ"ד, דמשמע דלאו משום דהנפילה מתרת. רק משום דנעשית כאשתו לכ"ד הוא דשרי להחזירה, והרי להרמב"ם גם לאחר חליצה הותרה הא"א ועיין בדף כ' דילפינן ג"כ מהך דנעשית כאשתו לכ"ד דהיבום פוטרה לשוק וסגי לה בגיטא וא"צ חליצה אחר היבום, וע"ש בתוס' ד"ה האי איסורא דאית לי' התירא דפקע איסור דא"א דיוכל להחזירה אחר שגירשה דמתבאר דרק ע"י היבום נפקע הא"א משום דנעשית כאשתו לכ"ד ולהתוס' א"ש דאף דהנפילה מתרת כמו ביבם קטן כנ"ל היינו כל זמן שיש זיקה מותרת גם בלא קיום המצוה, אבל אחר שנסתלק הזיקה חוזר איסור דא"א וכמו לאחר חליצה דצריך קרא לאינתוקי, וע"כ גם אחר היבום דנסתלק הזיקה הו"א דאחר שגירשה חוזר האיסור דא"א אבל להרמב"ם דגם לאחר חליצה ליכא קרא לאינתוקי ומסברא ליכא איסור א"א א"כ מהכ"ת הו"א דאחר שגירשה יהיה כרת.

יז)

והנה בירושלמי פ"ק גבי פלוגתא דר"י ור"ל הקשה לר"ל דס"ל דהוא אינו חייב על החלוצה כרת והאחין חייבים כרת. כמה דתימר חלץ לה נאסרה לאחין וכן בא עליה נאסרה לאחין, ותני ר"ח מת שני יבם שלישי ואמר ר"י מה את סבר היא חליצה היא ביאה תאמר ביבום כיון שבא עלי' אשתו היא ע"ש. [וצ"ע מדוע לא הקשה הירושלמי עדיפא מכל צרת צרה דלא משכחת רק ע"י יבום שיבום אחיו הצרה ולר"ל הרי הצרה נעשית ערוה לכל האחין וכמו לאחר חליצה שנאסרה לכל האחין משום שנפקע הזיקה כן לאחר יבום נפקע הזיקה. וא"כ הרי אסורה הצ"צ לכל האחין, ואף בלא צרת ערוה היתה אסורה, ומשום דהצרה נעשית ערוה ע"י יבום של השני וכמו לאחר חליצה לר"ל. ואם כי י"ל דמשכחת צ"צ שלא ע"י יבום למ"ד נשואין הראשונים מפילים שגירש הערוה ואח"כ נשא אשה אחרת וכמ"ש בסימן (ז' אות ג') אבל הרי מפורש בכמה משניות דצרת צרה הוא ע"י יבום, ולמה הוצרך הירושלמי מדתני ר"). והנה הירושלמי מתרץ דיבום שאני מחליצה דיבום מפקיע הא"א מכל האחין משום שהיא אשתו, וכנראה דהכונה הוא דכיון דילפינן מולקחה דנעשית כאשתו לכל דבר שמגרשה בגט ומחזירה, וע"כ דהיבום מפקיע הא"א ממנו ונעשית כאשתו לכ"ד כן מפקיע מכל האחין הא"א של הראשון, וכמ"ש התוס' (בדף כ"א) ד"ה האי, אבל להרמב"ם הנ"ל קשה דהרי ס"ל דהנפילה מתרת הא"א גם לאחר חליצה והא דלר"ל האחין בכרת אחר החליצה ע"כ כמש"ל (אות ז') עפ"י הירושלמי דנתבררה דהיתה זקוקה רק להחולץ, וא"כ גם ביבום נתברר דהיתה זקוקה רק להמיבם וא"כ איך היבום מפקיע הא"א מכל האחין, דהרי חזינן לרבנן דר"ש דגם ביבם ואח"כ נולד אסור, וחזינן דלהאח הנולד אין היבום מפקיע הא"א של הראשון, ומשום דלא היתה זקוקה לו בנפילה הראשונה וע"כ אין היבום מפקיע לגבי' א"א של הראשון, וא"כ גם משאר האחין איך מפקיע כיון דנתברר ע"י היבום שרק להמיבם היתה זקוקה והוי כמו להנולדים אח"כ דאין היבום מפקיע. ואף לר"ש דס"ל דהיבום מפקיע גם מהנולדים איסור א"א וכמ"ש התוס' (דף כ"א), זה רק בבא ומצאה בהיתר היינו ביבום וא"כ נולד. ואף לר' אושעי' דמתיר אף בנולד ואח"כ יבם היינו משום דזיקה ככנוסה והוי ג"כ כמצאה בהיתר משום הזיקה דהוי ככנוסה.

יח)

ובאמת לא אבין פשטות הדברים כיון דלר"ש כתבו התוס' דכמו דמפקיע איסור דא"א לגבי' דידי' ה"נ מפקיע לגבי אחיו הנולד, א"כ למה דוקא כשבא ומצאה בהיתר, וביותר תמוה לי דהרי לר' אושעי' מתיר ר"ש גם בלא יבום כלל וכדאמרי' (בדף י"ח ע"ב) א"נ בתרי ולא ייבם ולא מית, דאילו מת אף בלא יבום כלל מתיר ר"ש משום דזיקה ככנוסה וכמבואר ברש"י שם, ובזיקה מה שייך דמפקיע הא"א, וגם תמוה דהרי (בדף י) מתבאר דגם לאחר חליצה כשקדשה החולץ ואח"כ נולד האח מתיר ר"ש ובזה הרי ל"ש כלל דהקדושין של החולץ מפקיע הא"א של הראשון, וחזינן דעיקר טעמא של ר"ש הוא משום שלא מצא הנולד בזיקה הראשונה שלא הי' בעולמו דכבר החליצה הפקיע הזיקה, ובאמת צריך להבין דא"כ אף בנולד קודם שקידש ישתרי לר"ש ומדברי רש"י ותוס' שם מתבאר דדוקא שנולד אחר שקידש החולץ שרי לר"ש, ומשום שמצאה כשנולד בהיתר תחת אחיו שהוא בעולמו, ומה טעם יש בדבר להתיר לר"ל להאח שנולד יותר מהילודים מכבר דלר"ל האחין בכרת אחר החליצה משום דכבר נפקע הזיקה חוזר האיסור דא"א, או לפמ"ש להרמב"ם דנתברר דרק לו היתה זקוקה, וא"כ מאי עדיפותא להאח שנולד אח"כ משום שמצאה בהיתר ובגמ' (י"ט ע"ב) פריך מ"ט דרבנן ופרש"י דאסרי בויבם ואח"כ נולד הרי לא עמדה ע"ז בזיקת א"א שלה"ב מעולם, ומשמע דזה סברא פשוטה להתיר, ואינו מובן לענ"ד הסברא בזה וצ"ע וביאור רחב, ועוד ק"ל במה דמתיר ר' אושעיא אף בלא ייבם ומת כנ"ל והרי בזה נולד בזיקה הראשונה, דאף דזיקה ככנוסה, בכ"ז במאי נפקע זיקה הראשונה, וזה יתבאר אי"ה בסימנים הבאים.

יט)

עוד קשה לי במה שהקשו התוס' (בדף ג'.) דאמאי לא יליף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מיבום דדוחה ל"ת דאשת את, ותמוה, דהרי גם בלאו קיום המצוה הנפילה לחוד מתרת כמו ביבם קטן דאינו מקיים המצוה ובכ"ז אמרינן דתגדלנו, וא"כ איך נילף מזה דעשה דוחה ל"ת הא גם בלאו קיום המצוה מותרת, ובשלמא מהא דדרשינן מולקחה לו לאשה שמגרשה בגט ומחזירה, וכן מהא דמותר גם הביאה שני' ל"ק כ"כ על התוס' הנ"ל, דלעולם עיקר הדחי' ביבום הוא משום עדל"ת, ורק אחרי שכבר נתקיים המצוה משום הדחי' הותרה אח"כ איסור דא"א לגמרי מגזה"כ דולקחה דאח"כ נעשית כאשתו לכ"ד, ולהכי הותרה גם הביאה שני' וכן לגרשה ולהחזירה, ולעולם דהתחלת קיום המצוה דהיינו הביאה ראשונה היא משום עדל"ת, אבל מהא דמותר ביבם קטן קודם קיום המצוה, וע"כ דהנפילה מתרת א"כ איך נילף דעדל"ת ומה ס"ד דהתוס' בקושיתם, וגם בתירוצם א"א לכוין כן. וביותר קשה להרשב"א דס"ל דהנפילה מתרת גם בליכא זיקה אח"כ, ובכ"ז הקשה ג"כ כקושית התוס' דנילף עדל"ת שיב"כ מיבום גופא, והרי כיון דהנפילה מתרת גם בליכא זיקה כלל, א"כ אין התחלה לקושיתו.

כ)

והנראה בזה דלפי הס"ד דעדל"ת שיב"כ, אז הוי אמרי' דיבום ג"כ הוא מדין עדל"ת, ואז לא היינו אומרים כלל דהנפילה מתרת, ואף דע"כ גם ביאה שני' הותרה, מ"מ עיקר התחלת ההיתר הוא מדין עדל"ת, ואח"כ הוא מצד דנעשית כאשתו לכ"ד ע"י הלקיחה מגזה"כ דלאשה, ולהכי הקשו שפיר דלהס"ד דעדל"ת שיב"כ דאז ל"א דהנפילה מתרת, א"כ נילף מיבום גופא, דמהכ"ת נימא דהנפילה מתרת להס"ד כיון די"ל דהוא מדין דחי' כמו בכ"ד דעדל"ת שיב"כ, אבל להמסקנא דאין עדל"ת שיב"כ א"א לומר ביבום מדין דחית עשה, ולכן ע"כ מוכרחים לומר דליכא כלל כרת ומשום דהנפילה מתרת.

כא)

ועפ"ז אפשר לישב דברי הא"מ שכתב לתרץ קושית התוס' (בדף ט') דלר"ע נימא דח"ל מתיבמת משום עדל"ת, ותירץ עפ"י שיטת רש"י דכל דלת"ק פקעי גם אח"כ, וא"כ אי נימא עדל"ת שריא רק ביאה ראשונה, ואח"כ יופקע הקדושין ואשה לשעה לא אשכחן. ע"ש, והשגתי ע"ז בילדותי מסוגיא דעלי' דאצטריך עלי' משום דס"ד דעדל"ת שיב"כ וג"כ יקשה דהוי אשה לשעה, וכבר מפורסם השגה זו, וכמדומה שכבר כתובה ג"כ באחרונים, האומנם כי לכאורה קשה זה גם על תירוץ הראשונים על קושית התוס' הנ"ל דפשיטא לגמרא דכל דלא תפסי קדושין לא תפיס ג"כ זיקה היינו דהזיקה גופא הוא כמו קנין וכל דלת"ק ל"ת ג"כ זיקה, וג"כ קשה מסוגיא דעלי', אך מחידושי הרמב"ן מתבאר דסברא זו ידעינן אחר דכתוב עלי' דערוה פטורה, היינו מה"ט דלא תפיס זיקה במקום דלת"ק, ומזה ידעינן גם לר"ע בח"ל, אבל על תירוץ הא"מ אאפל"כ]. ולהנ"ל יתישב דלפי הס"ד דכל דין יבום הוא משום עדל"ת, ובכ"ז גלי רחמנא דנעשית כאשתו לכ"ד שמגרשה בגט ומחזירה ולביאה שני' כתבו התוס' דל"צ קרא, וא"כ חזינן דאף משום עדל"ת שריא גם הביאה שני' וע"כ הו"א גם באחות אשה שריא הביאה שני' דנעשית כאשתו לכ"ד ע"י היבום, וזה הי' עיכוב ביבום דצריכה להיות כאשתו לכ"ד, וע"כ הו"א דאחות אשה מתיבמת, ולא הוי אשה לשעה, אבל להמסקנא דאין עדל"ת שיב"כ והא"א הותרה לגמרי גם ביבם קטן וע"כ במקום דעדל"ת שריא רק הביאה הראשונה, והוי' אשה לשעה. ושמעתי בשם אחד מחכמי זמנינו בישוב הח"מ הנ"ל דבאחות אשה כיון דע"י היבום נקנית לי' וב' האחיות נעשו עליו ערוה, אמרינן להיפך דנפקע קידושי אשתו הקודמת והיבמה נשארה קנוי' לעולם, ואם כי זה עצה מחוכמת אבל לענ"ד דלא יועיל כלל גם אם נפקיע קידושי אשתו הקודמת דבכ"ז היבמה תשאר ערוה דכמו דאחות גרושתו אסורה אף שכעת אינה אשתו רק משום שהיתה אשתו פעם אחת, וגם הכא כשיופקע קידושי אשתו משום שנעשית ערוה בכ"ז הרי רק מכאן ולהבא נפקע אבל עד עכשיו היתה אשתו, ואסורה עליו אחותה היבמה ויופקע ג"כ מהיבמה הקדושין.

כב)

והנה אחרי הנתבאר דכ"ע ס"ל דהנפילה מתרת והיינו דהותר איסור דא"א אף בלא קיום המצוה דיבום, להתוס' כ"ז שהיא זקוקה ולהרמב"ם והרשב"א אף אחרי שנפקע הזיקה וכנ"ל יתישב בזה מה דהקשה הב"מ במשנה דאירס אלמנה ונתמנה להיות כ"ג יכנס, שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ונתמנה להיות כ"ג אע"פ שעשה מאמר לא יכנוס, ואמאי לא אמרי' הואיל ואישתרי, אישתרי, כיון דבשעה שנפלה היתה מותרת והותר איסור דא"א ורק אח"כ שנתמנה לכ"ג אסורה משום אלמנה, וא"כ נימא הואיל ואישתרי, ע"ש שישב בדוחק, והנה אנכי הקשתי זה כמה, לפמ"ש המ"ל דבכל ח"ע ול"ת שנפלו ליבום אף שאסור לייבם מה"ת, מ"מ איסור א"א ליכא מדאיתרבי לחליצה, דא"כ קשה אמאי לא נימא בכל ח"ע הואיל ואישתרי, ואף דמבואר שם בסוגיא דל"א הואיל ואישתרי רק בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי, היינו משום דבנשא חי מקודם ל"ש הואיל ואישתרי, ומשום דאדרבה אמרי' להיפוך, דגם איסור א"א לא הותר, וכדתניא להדיא (בדף ל"ב) דחייב שתים, והואיל ואישתרי ל"ש רק היכא דאיסור הראשון הותר עכ"פ אבל הכא בח"ע כיון דאיסור א"א הותר עכ"פ אף דלא דחי עשה את ל"ת ועשה או עשה לחוד ובכ"ז הא"א הותרה וכמ"ש המ"ל, וא"כ נימא הואיל ואישתרי, ועכצ"ל דאחרי דמיבמתו ונתרבה דיש יבמה שעולה לחליצה אף שא"ע ליבום, היינו ח"ע וכמו שכ' התוס' שם ממילא ילפינן מזה דלא אמרי' הואיל ואישתרי להתיר היבום, וילפינן מזה גם להיכא דנתחדש האיסור לאחר הנפילה כמו בנתמנה להיות כ"ג דל"א הואיל ואישתרי, ומיושב קושית הב"מ.

כג)

ואולם לפמש"ל מתישב בפשיטות דהואיל ואישתרי ל"ש רק היכא שהותר הך איסורא משום קיום המצוה הותר נמי איסור השני משום קיום המצוה. אבל הכא ביבום שהוכחנו דהותר איסור א"א גם בלא. קיום המצוה כמו ביבם קטן ומעוברת. וא"כ איך שייך להתיר משום הואיל ואשתרי גם איסור ח"ע, דהרי זה ודאי דא"א להתיר איסור השני דת"ע בלא קיום המצוה, וא"כ איך נימא הואיל ואישתרי א"א, דהרי א"א הותר לגמרי גם בלא קיום המצוה, וזה א"א להתיר בח"ע כמו ביבם קטן ומעוברת, וכיון דא"א הותר לגמרי ל"ש הואיל ואשתרי והא דאמרי' בסוגיא דעלי' הואיל ואשתרי, היינו לפמש"ל (אות כ"א) דבס"ד שם דעדל"ת שיב"כ הוי אמרי' אז דיבום ג"כ הוא מצד דחית העשה את ל"ת דא"א, ומש"ה הקשו התוס' שם דנילף מיבם גופא דעדל"ת, דבס"ד לא היינו אומרים דהנפילה מתרת וכנ"ל והתוס' שם כתבו דהא דאמר סד"א תיתי במה מצינו מא"א לאו לבכל דוכתי' אלא דוקא אחות אשה כדמסיק טעמא הואיל ואישתרי והיינו דנהי דבכ"ד ליכא למילף דעדל"ת שיב"כ משום דשאני א"א דמצותו בכך, אבל לענין יבום גופא הו"א דדחי אף אחות אשה אף דהוי תרי איסורא משום הואיל ואשתרי, והכל קאי אי התירא דא"א ביבום משום קיום המצוה, ואז שייך הואיל ואשתרי, אבל לפי המסקנא דהנפילה מתרת איסורא דא"א כדמוכח מיבם קטן, ל"ש כלל הואיל ואשתרי, והגע בעצמך להרשב"א הנ"ל דגם היכא דליכא זיקה כלל כמו ביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דמותרת להרשב"א כאשה דעלמא, וא"כ איך שייך לומר הואיל ואשתרי, ועכצ"ל כמש"ל דבס"ד לא היינו אומרים דהנפילה מתרת, ולאחר דכתוב עלי' דלא אמרי' הואיל ואשתרי, י"ל דבאמת הוא מה"ט, דל"ש הואיל ואשתרי ומשום דהנפילה מתרת ואולי אפ"ל בזה גם קושית התוס' בד"ה רבא דס"ל דידעינן בל"ז דהנפילה מתרת מהא דמותר יבם קטן לבא על יבמתו וכנ"ל וע"כ ל"ש הכא הואיל ואישתרי.

כד)

הטו"א הקשה בהא דאמרי' ולאחותו מה ת"ל הרי שהי' כהן ונזיר וכו' לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה ופירש"י משום דלגופא לא אצטריך דהשתא נזיר לחוד א"מ כ"ש כשהוא כהן ונזיר והקשה דשפיר איצטריך לגופא דא"מ לקרובים דסד"א הואיל ואישתרי וכגון שנעשה נזיר אחר שמת לו קרוב הו"א כיון שהותר לו איסור כהונה ישתרי גם נזירות.

והנלע"ד דלכאורה אין התחלה לקושיתו ולומר הכא הואיל ואישתרי אחרי דמצינו להדיא דנזיר לחוד אסור לטמאות לקרובים, ואיך אפשר שכשיהי' ג"כ כהן ישתרי יותר, ואין דומה להך דיבמות דאיצטריך עלי' היכא דנשא מת ומת דסד"א הואיל ואישתרי דשם לא מצינו דערוה של שאר עריות לחוד בלי ערות א"א שתהי' אסורה דתמיד היא ביחד עם א"א, וע"כ אף דכשנשא חי ואח"כ מת אסורה דל"ש הואיל ואשתרי, דהרי יש כאן שני איסורים הערוה וא"א, וע"ז אמרי' דכנשא מת ומת סד"א הואיל ואישתרי. והיינו דהרי השתא י"ל שיותר הערוה ג"כ דלא מצינו התנגדות שהערוה לחוד אסורה במקום מצוה דיבום, ורק משום דבלא הואיל היינו אומרים דין עשה דוחה ל"ת שי"כ וע"ז מהני הואיל ואישתרי לומר דכיון דחזינן דהך מצוה דיבום כבר התיר אסור כרת דא"א וע"כ י"ל דהך מצוה יתיר ג"כ איסור ערוה אחרת, אבל בנזיר שמצינו להדיא דהך מצוה עצמה של טומאת קרובים לא הותר לנזיר לחוד מהכ"ת נימא דכשהוא גם כהן יהי' קיל יותר, ותמוהין דברי הטו"א לכאורה, ואולם עיקר קושיתו נראה דסמיך על סוגיא דזבחים (דף ל"ב) דט"מ ונעשו זבים אמרי' הואיל ואישתרי, והרי גם בזה מצינו דזבין לחוד לא אישתרי משום הך מצוה דפסח גופא ובכ"ז אמרי' הואיל ואישתרי.

כה)

ואולם גם מזה ל"ק לענ"ד דנהי דמצינו דזבים לחוד לא הותרה לעשות פסח בטומאה, היינו רק שיותר בשבילם לחוד להקריב בטומאה, אבל כשהם טמאי מתים מקודם וכבר הותר הלאו דטומאה אצלם והם עושים בטומאה בל"ז, ובכה"ג דפסח הבאה כבר בטומאה לא מצינו איסור על זבים שיאסרו להקריב בטומאה, דהרי חד לאו הוא דטמא אסור להקריב קדשים ואין בזה תוספת איסור, אם הוא רק טמא מת לחוד, או שיש בו גם טומאת זיבה, וכיון דחד לאו הוא וכבר הותר הלאו דטומאה וע"כ אמרי' הואיל ואישתרי ט"מ אישתרי גם טומאת זיבה, דאין סתירה ממה דזבים לחוד אסורים בפסח ולא הותר משום מצות הפסח טומאת זיבה, דהיינו רק להתיר משום הך טומאה לא התירה התורה, אבל כשכבר הותר הלאו דטומאה משום טומאת מת שנימא דכשנעשו זבים יעכב שלא לדחות זה הלאו עצמו, זה לא מצינו, וע"כ אמרי' הואיל ואישתרי אישתרי, אבל בכהן ונזיר שהם שני לאוין מיוחדים, ומצינו דלאו דנזיר לא הותר בשביל מצות טומאת קרובים, וא"כ גם בכהן שנעשה נזיר מהכ"ת נימא דמשום שהותר לאו דכהונה יותר הלאו דנזיר, דהרי מצינו סתירה מכל נזיר לחוד שאסור לטמא לקרובים, וחזינן דלאו דנזיר לא הותרה משום טומאת קרובים, ומשום שהוא כהן לא גרע מנזיר לחוד כנ"ל.

כו)

ובאמת יש להבין הגמ' ביבמות דקאמר סד"א הואיל ואשתרי, ומביא מהך דמצורע שחל שמיני שלו בער"פ וראה קרי דאמרי' הואיל ואישתרי, ואיך מדמי להך דראה קרי דהוי חד איסור ולא איתוסף שום איסור יותר ע"י טומאת קרי מטומאת מצורע לחוד, אבל בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי הרי איתוסף לאו אחר דאחות אשה, והנלע"ד דהרי יש להסתפק בהך דמצורע שהותר בשמיני להכניס ידיו לעזרה, וכן בפסח שבא בטומאה אם חל ההיתר תיכף בחצות וכן במצורע תיכף בתחלת יום השמיני, וא"צ לדון על כל רגע שצריך להקריב או שצריך להכניס ידיו לעזרה לומר שאז הותר, רק דהזמן שראוי לזה הוא שהיתר, או דההיתר הוא בכל רגע שצריך להקריב או בשעה שמכניס ידיו אז הוא שעת ההיתר, וכן ביבום אי ההיתר הוא תיכף בשעת נפילתה, או דההיתר הוא בשעת היבום, וע"ז הוא דמביא הגמ' מהך דמצורע דהרי חזינן דהיכא דראה קרי בליל שמיני אסור להכניס ידיו לעזרה וכן לענין פסח אם היו זבים מקודם ער"פ והיו טמאי מתים אסורים בפסח, והיכא דראה קרי ביום שמיני מותר, והיינו ע"כ משום דהזמן שראוי לכנוס הוא המתיר, דאם צריך לדון ההיתר על רגע שצריך להכניס ידיו, א"כ גם בראה קרי ביום שמיני לא הי' מותר כמו בראה בלילה, וכן לענין פסח זמן החצות הוא הגורם היתר וע"כ אמרי' הואיל ואישתרי וזה הוא דמביא הגמ' ביבמות דגם גבי יבום אמרי' הואיל ואישתרי דג"כ משעת הנפילה הותרה, ולא בשעת היבום, ואין זה סתירה למש"ל דלהס"ד ל"א דהנפילה מתרת, היינו שנימא דהנפילה מתרת גם בלא קיום מצות יבום, זה ל"א להס"ד, דא"כ לא הוי שייך הואיל ואישתרי, אבל לצורך קיום מצות יבום שפיר אמרי' דמשעת הנפילה הותרה ושייך הואיל ואישתרי בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי, ול"ק דהרי הכא שני לאוין מיוחדים, דהא הגמ' ר"ל בתחלה סד"א ניליף מאשת אח מה א"א שריא, ה"נ שריא ורק דדחי מי דמי התם חד איסורא הכא תרי איסורא, וע"ז שפיר מתרץ דאמרי' הואיל ואישתרי בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי, וכבר הותרה הא"א תיכף בשעת נפילה ואח"כ כשנשא החי אין אנו דנין כתרי איסורים רק כחד איסורא דאשת אח כבר הותרה:

תוכן העניינים

אמרי משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה