אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן ד
אם יש בנפל איסור אבמה"ח לענין אם מותר ליתנו לב"נ ובדברי הרמב"ם בחלבו של ב"ט דפסק דאסור.
א)
הנה ז"ל הרמב"ם בפ"ז ממ"א, השוחט בהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר ואפילו מצאו חי. מפני שהוא כאבר ממנה. ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חי אע"פ שלא הפריס על הקרקע חלבו אסור וחייבין כרת. ותמהו עליו כל הראשונים דהרי בגמרא א"ר אושעיא דר"מ ור"י דפליגי אי חלבו של שליל אסור אזיל ר"מ לשיטתי' ור"י לשיטתי' דפליגי בב"ט חי אי שחיטת אמו מתרת. וכיון דהרמב"ם פסק בזה כר"י דב"ט חי ניתר בשחיטת אמו גם חלבו יהי' מותר כיון דר"א אמר דתלי חדא באידך. ומשום זה דחו רוב הראשונים דברי הרמב"ם ופסקו דגם חלבו מותר. ועיין במ"מ שכתב דאף דר"א אמר דאזלי לשיטתם אין זה מוכרח דתלי זב"ז ופסק כסתם משנה דחלבו אסור. אבל בכ"ז תמוה כיון דלא מצינו מאן דפליג על ר' אושעיא דתלי זב"ז מאין לקח הרמב"ם לחלוק על זה.
והנראה לענ"ד דהנה בהא דעובר ניתר בשחיטת אמו יש להסתפק אי הכונה דחל דין שחיטה גם על העובר משום דחשיב כאבר מהאם וסימניו כשחוטים. ולפ"ז ל"ש הך היתרא רק לענין שמותר לאוכלו בלי שחיטה ואין עליו איסור אבמה"ח אבל אין שייך זה להתיר איסורים שאין נוגע לשחיטה כחלב ודם. או דגזה"כ דכל בבהמה תאכלו לא משום דחל השחיטה גם על העובר, רק דאתי להתיר כל האיסורים שיש בעובר גם במה שאין נוגע לשחיטה. והנה מהא דמבואר במשנה (דף ע"ב) דלרבנן דר"מ גם להאבר היוצא מטהרת השחיטה מטומאת נבלה, אף דלא נכלל בההיתר דכל בבהמה תאכלו, דהא לא הי' במחיצת הבהמה. וע"כ הטעם משום דחשבינן שחיטת האם כאילו נשחט העובר ג"כ וחל דין שחיטה גם על העובר. וע"כ גם האבר היוצא מטהר מנבלה כיון דהעובר כשחוט. גם על האבר היוצא חל דין שחיטה ורק באכילה אסור האבר משום גזה"כ דבשר בשדה. וכן מהא דאמרינן דד' סימנים אכשרי' רחמנא משמע ג"כ דהיתר העובר בלא שחיטה משום דסימניו כשחוטים. ולפ"ז קשה טובא הך דר' אושעיא דלר"י דב"ט מותר בשחיטת האם גם חלבו מותר. ואיך תלי זב"ז דהרי הא דמותר בלא שחיטה הוא משום דשחיטת האם מהני גם להעובר. ומה שייך בזה להתיר גם החלב.
ב)
והנראה, דהנה במשנה מבואר להדיא דגם כשהעובר מת מותר העובר בשחיטת האם. ויש להסתפק בעובר מת אי חל עליו דין נבלה קודם השחיטה. א"ד כל שהאם חיה לא חל דין נבלה על העובר דחשבינן העובר כאחד מאבריה. וזה ודאי אף אם יופסק החיות באחד מאבריה לא חל על האבר דין נבלה. וה"נ בעובר. ואם נימא דחל על העובר דין נבלה הי' מוכרח דגזה"כ דכל בבהמה תאכלו לא רק להתיר העובר בלא שחיטה משום דהוי כשחוט. דהרי חזינן דמותר ג"כ כשהעובר מת דהוי נבלה ועל נבלה לא מצינו היתר שחיטה. וע"כ דגזה"כ דמתיר כל האיסורים. וא"ש הך דר"א דתליא הך דחלבו מותר לר"י משום דלשיטתי' ב"ט חי מותר בשחיטת האם. דכיון דס"ל לר"י דגם ב"ט כי נכלל בגזה"כ דכל בבהמה וממילא דגם חלבו מותר דכל האיסורים מותר ע"י שחיטת האם כמו שמותר איסור נבלה כשהעובר מת. אבל לר"מ דס"ל דב"ט חי אינו בכלל גזה"כ דכל בבהמה תאכלו ע"כ גם חלבו אסור. ואך צריכין אנו לברר אי חל דין נבלה על עובר מת.
ג)
והנה (בדף ע"ב) במשנה שחט את אמו ואחר כך חתכה הבשר מגע נבלה. פרש"י דאם העובר מת מגע נבלה גמורה ואם הוא חי הוא מגע אבמה"ח. ומבואר מרש"י דחל על העובר המת דין נבלה. ואולם ברמב"ם פ"ה ממ"א הי"א כתב דאבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה והוא בחוץ הר"ז אבמה"ח ולוקין עליו ואפילו מת העובר קודם שחיטה. מבואר מדבריו דגם במת אין עליו דין נבלה והאבר היוצא אסור רק משום אבמה"ח ולא משום נבלה. וזה דלא כרש"י הנ"ל, אך אפ"ל דלא פליגי דהרמב"ם דקאי בחתכו קודם שחיטה וע"כ ס"ל דלא חל על העובר דין נבלה דכל שאמו חי' נחשב כאחד מאבריו וחשיב גם כן כחי. אבל רש"י דקאי בחתכו לאחר שחיטה שפיר ס"ל דבעובר מת האבר מטמא משום נבלה. אך אינו מובן איך חל דין נבלה על האבר לחוד לאחר השחיטה דכיון דכשמת העובר והאם חי' לא חל אז דין נבלה איך יחול אח"כ כששחט האם דין נבלה על האבר. ואולם אפ"ל באופן אחר דרש"י דקאי לר"מ דס"ל דאין שחיטת האם מטהר להאבר מנבלה וע"כ שפיר חל תיכף כשמת העובר דין נבלה על האבר. אבל הרמב"ם דקאי לפי מה דקיי"ל כרבנן דגם האבר ניתר מהשחיטה לטהר מנבלה, ע"כ כתב דגם בעובר מת אין על האבר דין נבלה, והיינו משום דכיון שיש תקנה לטהר ע"י שחיטת האם מטומאת נבלה אמרינן דלא חל כלל דין נבלה. ולפ"ז גם לרש"י דוקא על האבר חל דין נבלה לר"מ משום דאין מועיל שחיטת אמו. אבל על העובר שבפנים כיון דע"י שחיטת אמו יהי' מותר לא חל עליו דין נבלה. וגם זה דוחק דיחול איסור נבלה על האבר לחוד גם לפי מה דס"ל להרמב"ם דחלבו של ב"ט חי אסור וע"כ דלא ס"ל דמחיצת האם מהני להתיר שאר איסורים. ואם כן נימא להיפך דחל דין נבלה על העובר המת ובאמת לא יתיר השחיטה בעובר מת. וע"כ דהא דס"ל להרמב"ם דאין על העובר דין נבלה לאו משום דיש תקנה בשחיטה. רק משום דכל שהאם חי חשבינן העובר כאחד מאבריה וחשבינן העובר ג"כ כחי. וע"כ כתב דבחתך קודם שחיטה חייב משום אבמה"ח ולא משום נבלה). ועיין בתוספות (בדף ע"ב) ד"ה הוציא שכתבו דעובר שבפנים אפילו מת חשיב כחי דהא מהני לו שחיטת אמו. וע"כ העובר טהור ואין מקבל טומאה מהאבר כשחתכו קודם השחיטה. והנה הטעם שכתבו התוס' דחשיב כחי משום דמהני שחיטת אמו. צ"ע מה טעם הוא זה דמשום זה לא יקבל טומאה. דאף אם לא נחשב העובר כחי יכול להיות ניתר בשחיטת אמו. וכמו בחותך מעובר שמותר באכילה. ואולי דס"ל דגם בחותך מעובר חשיב כחי. ויותר נראה דכונתם דע"כ לא חשיב כמת לחול עליו דין נבלה דאם כן לא הי' מהני שחיטת אמו להתירו באכילה. וע"כ דלא חל עליו דין נבלה דחשיב כחי ומשום דהוי כאחד מאברי'. (ואין כונת התוספות ליתן טעם דלהכי חשיב כחי משום דמהני שחיטת אמו. רק כונתם להוכיח דע"כ לא חשיב כמת דא"כ יהי' נבלה ולא מהני שחיטת אמו. אבל הטעם דחשיב כחי הוא משום דהוי כאחד מאברי'. ולפי זה פליגי הרמב"ם ותוס' על רש"י הנ"ל. דלפ"ז גם לר"מ דל"מ שחיטת אמו לטהר העובר לא יחול על האבר דין נבלה. ואולי דרש"י סובר דחל דין נבלה על האבר לחוד דלא הוי כאחד מאברי' רק מה שבמחיצת האם.
ד)
והנה לכאורה מצינו בזה פלוגתא דתנאי במשנה (דף ע' ע"ב) בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בין בטמאה בין בטהרה טהור רי"א בטמאה טמא בטהרה טהור. ומבואר דלת"ק דגם בטמאה דאין לה היתר שחיטה אין העובר מטמא וע"כ הטעם דחשיב כחי דהוי כאחד מאברי'. אבל לר"י דבטמאה טמא ע"כ דלא חשיב העובר המת כחי. ורק בטהרה משום דיש לה תקנה בשחיטה ע"כ אין מטמא. ואולם באמת משמע להיפך דבגמ' פריך מ"ט דת"ק אמר רב חסדא ק"ו אם הועילה מחיצת אמו להתירו באכילה נא תועיל לטהר מנבלה. ומשמע דפשיטא להגמ' דמסברא חשיב כמת ולא הוי כאחד מאברי'. ורק הטעם דמחיצת האם מהני לטהר מטומאת נבלה גם בטמאה. מגזה"כ דמקשינן טמאה לטהורה. והוא חלות דין מחיצות לטהר מנבלה כמו שיש דין מחיצות ע"י שחיטה להתיר באכילה, כן יש דין מחיצת בחי' לטהר מנבלה מק"ו. דאם נימא דהק"ו הוא לגלויי דהעובר תשיב כחי וכאחד מאברי' למה צריך היקשא דטמאה לטהרה. וכן משמע בתוס' (דף ע"ב) ד"ה וחכמים שכתבו א"נ מודו רבנן בהוציא ידו לחוץ ונגע בו דבטמאה עמא דלענין מה שבחוץ לא מקשינן טמאה לטהרה. ואי נימא דעובר חשיב כחי דהוי כאחד מאברי' אין סברא כלל שיחול דין נבלה על האבר שבחוץ לחוד. וצ"ל לתירוץ זה הא דבטהורה קודם השחיטה אין מטמא האבר שבחוץ וכמ"ש התוס' מקודם. היינו משום דכיון דיש לו תקנה לטהר אח"כ מנבלה ע"י השחיטה על כן אין מטמא גם קודם השחיטה, ומתחילה נראה דס"ל דאילו חל דין נבלה על העובר לא הי' מועיל השחיטה לטהר.
ה)
והנלע"ד דפליגי בזה אמוראי דבדף ע"ד אמר ר"ח מחלוקת באבר דעובר חי אבל באבר דעובר מת דברי הכל שחיטה עושה ניפול. ורבא אמר כמחלוקת בזה כן בזה ויש להבין טעמא דר"ח דבמת לכ"ע אין השחי' מטהר. וברש"י פירש דבחי הטעם משום דיש במינו שחיטה וע"כ צריך לפרש אגב אמן. ואינו מובן דאם כן גם במת יש לו היתר שחיטה אגב אמו. ועיין במהרש"א שהרגיש בזה. והנלענ"ד דס"ל לר"ח דעובר מת חל דין נבלה עליו. ואם יחתוך אבר ממנו קודם השחיטה יהי' חייב משום נבלה. וכבר נתבאר (באות א') דהא דמהני לרבנן השחיטה לטהר גם אבר היוצא מנבלה אף דאינו נכלל בההיתר דכל בבהמה, הטעם הוא משום דהא דמהני השחיטה לטהר העובר באכילה הוא משום דחל היתר השחיטה גם על העובר והעובר גם כן כשחוט משום דהוי כאחד מאברי' וסימניו כשחוטים. ולכן גם אבר היוצא חל עליו דין השחיטה לטהר מנבלה ואסור באכילה רק משום בשר בשדה. וע"כ ס"ל לר"ח דכ"ז באבר דעובר חי. דאף דלא כלו לו חדשיו אבל כיון דחי ואם יחתוך ממנו אבר יהי' חייב משום אבר מה"ח או משום אבמה"ח של עצמו אם נימא דחל אבמה"ח טרם הלידה. ולהתוספות (בדף צ') דאבמה"ח אין חל עד שיולד יהי' חייב משום אבמה"ח של האם וכמ"ש להלן. ושייך לחול על העובר דין היתר השחיטה אגב אמו. וע"כ גם אבר היוצא טהור מנבלה. כיון דהוי העובר כשחוט גם האבר כשחוט וכנ"ל. אבל בעובר מת דחל עליו דין נבלה ול"ש לאמר דנעשה העובר כשחוט דבנבלה לא שייך שחיטה. והא דהעובר שבמחיצת הבהמה מותר גם במת לא משום דהוי כשחוט, רק דגזה"כ דכל בבהמה תאכלו להתיר כל האיסורים גם איסור דנבלה שנמצא במחיצת הבהמה. ולכן באבר היוצא במת ס"ל לר"ח דאין השחיטה מטהר מנבלה. דכיון דבמת לא שייך לומר דהעובר הוי כשחוט מהכ"ת יהי' טהור האבר שלא נכלל בההיתר דבהמה תאכלו. דהא לא הי' במחיצתה. ולר"ח יש שני דינים בהך גזה"כ דבבהמה תאכלו. והיינו בעובר חי נעשה כשחוט על ידי שחיטת אמו וע"כ גם האבר היוצא טהור מנבלה כנ"ל. וגם כשלא שייך לומר דהוי כשחוט דהיינו בעובר מת. מ"מ מה שבמחיצה מותר כנ"ל. וידעינן זה משום דסתמא כתיב כל בבהמה תאכלו דמשמע גם בעובר מת. והא דידעינן דבחי הוי כשחוט. י"ל מדאצטריך קרא דבשר בשדה לאסור אבר היוצא. ולמה צריך קרא כיון דלא הוי במחיצת הבהמה מהכ"ת ישתרי. ומכבר נתקשתי בזה. ומצאתי אח"ז בר"א שהעיר בזה דלמה צריך הקרא דבשר בשדה. דבשלמא למאן דאוסר אף בהחזיר צריך קרא על זה. אבל למאן דמתיר בהחזיר קשה טובא ע"ש. אבל לפמ"ש ניחא שפיר דהו"א דגם האבר היוצא מותר משום דכיון דהוי העובר כשחוט ממילא גם האבר מותר. וכמו דמהני באמת מה"ט השחיטה לטהר מנבלה. כן הו"א דמותר גם באכילה. ועל כן צריך קרא לאסור באכילה. ומזה גופא יליף ר"ח דבגזה"כ דבבהמה תאכלו נכלל גם הדין דחל דין שחיטה על העובר. ואולם רבה דפליג וס"ל דגם במת מטהר אבר היוצא. ע"כ דס"ל דעובר מת חשיב כחי ומשום דהוי כאחד מאבריה. וע"כ גם האבר היוצא טהור מנבל' ולדידי' ניחא בפשיטות המשנ' דהושיט הרועה את ידו דלרבנן גם בטמאה טהור והיינו משום דעובר מת חשיב כחי דהוי כאחד מאבריה. ורק ר"ח לשיטתי' דס"ל דעובר מת חל עליו דין נבלה כנ"ל הוצרך לומר שם טעמא דרבנן משום הק"ו דהמחיצות מטהר מנבלה וכמשנ"ל. ולרבה לא מוכח מהגזה"כ דבבהמה תאכלו דמותר גם שאר איסורים רק לומר דחל דין שחיטה גם על העובר.
ו)
ולפ"ז מיושב שפיר הרמב"ם הנ"ל דפסק דחלבו של שליל אסור. והקשו עליו מר"א דאמר דר"מ לשיטתי' ור"י לשיטתי' דכבר כתבנו דקשה טובא בהא דאר"א דר"י דמתיר חלבו של שליל הוא לשיטתי' דמתיר ב"ט חי בשחיטת אמו. ואיך תלי זה בזה דהרי לפי הנתבאר דהא דהעובר מותר ע"י שחיטת אמו. היינו משום דחל דין שחיטה גם על העובר והוי כשחוט דמשום ה"ט מטהר גם אבר היוצא מנבלה. וא"כ איך נתיר משום זה אסור חלב, דלא תלי בשחיטה וע"כ צ"ל דר"א ס"ל כר"ח דס"ל דעובר מת חל עליו דין נבלה. ובכ"ז מותר ע"י שחיטת האם אף דל"ל דהוי כשחוט דאחרי שהוא נבלה ל"ש בו שחיטה וע"כ דגזה"כ הוא להתיר כל האיסורים אף שאין שייך לשחיטה. וע"כ קאמר שפיר דגם חלבו מותר לר"י לשיטתי'. אבל הרמב"ם דפסק כרבה דגם בעובר מת מטהר אבר היוצא. וכמתבאר בפ"ב מאבות הטומאה הל"ט. וע"כ הטעם כמש"ל דס"ל דגם עובר מת הוא כחי. ושייך בו הכשר שחיטה דהוי כאחד מאברי'. ולפ"ז לא תליא כלל ר"י לשיטתו דאף דמתיר ב"ט חי היינו משום הכשר שחיטה דחל על העובר אבל להתיר חלבו לא מוכח כלל והא דחלבו של ב"ח פסק הרמב"ם שם דמותר היינו משום דחדשים גרמי. וכל דלא כלו חדשיו לא חל איסור חלב והא דמותר גם איסור טרפה בב"פ כמבואר בר"ן היינו דכ"ז שלא יצא לאויר העולם לא חל איסור טרפה דהוי כאחד מאברי'. (ועיין בתוספות דף צ') דגם חלב לא חל עד שיצא לאויר העולם. וא"כ כ"ז שהוא בבהמה ניתר בשחיטה דעדיין אינו טרפה וכיון שכבר יש לו הכשר שחיטה שוב ל"ש איסור טרפות דאין טרפה לאחר שחיטה אף שחי הוא דהרי למ"ד דמחצה כרוב ובעוף סגי השחיטה בחצי קנה לחוד. ועדיין חי הוא ובודאי דלא יפסול טרפות לאחר שחיטה וה"נ בב"פ כיון שכבר שחוט ל"ש טרפות משא"כ איסור חלב יוכל לחול גם בב"פ וכמו שיתבאר להלן.
ז)
והנראה דיצא ליה להרמב"ם דהך דא"ר אושעי' דפליגי בב"ט חי והלך ר"מ ור"י לשיטתם לאו מילתא דפסיקא היא לכ"ע מהא דריש ג"ה דאמרינן שם דהא דג"ה נוהג במוקדשין היינו משום דבמעי אמן הן קדושין מ"ה נוהג בשליל וע"ש בתוס' ד"ה בולדת קדשים ובד"ה והא מדקתני, בהא דתלי בפלוגתא דר"מ ור"י שהקשו דהא גם ר"י מודה דאסור כי לא נשחטה. וכמבואר בפ' המקשה דר"י ס"ל דתלש חלב מב"ט חי חייב אע"פ שאם נשחטה הכל מותר ע"ש בתוס', ובחידושי הרשב"א שטרחו מאד ליישב הסוגיא. והנה מזה הוכיח הרמב"ם דע"כ סוגיא דהכא פליג אהא דר' אושעיא דס"ל דאף אי ג"ה חל על העובר משעה שנוצר וכן חלב לר"י דס"ל דחדשים גרמי וחל גם טרם שנולד ויצא לאויר העולם. מ"מ לר"י דס"ל דשחיטת אמו מטהר גם ב"ט חי כ"כ מתיר השחיטה איסורא דגיד וחלב. אף שכבר נאסר טרם השחיטה ולהכי קאמר ר' אושעי' דמחלוקתן דר"מ ור"י בגיד וחלב הוא רק בב"ט חי והלכו לשיטתם ומבואר דס"ל דבבן ח' ודאי מותר הגיד והחלב לכ"ע אף לר"מ כיון דשחיטת אמו מטהר ב"ח כ"כ מותר גם הגיד דאף דחל איסורא דגיד משעה שנוצר ואלו תלש הגיד והוציאו לחוץ טרם השחיטה הי' אסור. ומשום דבגיד לא בעינן חדשים וכמ"ש התוס' ד"ה בולדת הנ"ל. מ"מ כששחט האם אם העובר ב"ח מתיר השחיטה איסורא דגיד ולהכי קאמר דמחלוקתן דוקא בב"ט חי ומשמעות הדברים דקאי בין אגיד ובין אחלב דגם בגיד דוקא ב"ט אסור ר"מ לשיטתי' דשחיטת האם אינו מתיר. אבל ב"ח גם לר"מ מותר הגיד ומכ"ש החלב דבעינן חדשים. ור"י דמתיר אף בב"ט חי אף דאז כבר חל גם איסורא דחלב לר"י דחדשים גרמי מ"מ מותר ומשום דשחיטה מטהר גם ב"ט לשיטתו. ולהכי מתיר גם הגיד אף דגם ר"י ס"ל דאיסור גיד חל משעה שנוצר. ובזה לא פליגי כלל ר"מ ור"י ורק דהשחיטה מתיר איסורי' דגיד וחלב אבל הסוגיא דריש ג"ה הנ"ל דתלי הגמ' הך דינא אימתי חל איסורא דגיד אי משעה שנוצר או דוקא לאחר לידה בפלוגתא ר"מ ור"י ע"כ דפליג אר' אושעי' וס"ל להך סוגיא דע"כ ר"י ס"ל דאינו חל איסור גיד עד הלידה. דאלו הי' סובר ר"י דחל משעה שנוצר א"כ איך מתיר ג"ה של שליל גם לאחר שחיטה דכי עדיף הולד מאמה שאינו מתרת השחיטה איסורים וכמו שתמה הרא"ש בהמקשה ס"י. והיינו כמש"ל דהשחיטה מתיר רק איסורא דאבמה"ח של העובר ומשום דהוי כאלו נשחט העובר דד' סימני' אכשרי'. וגם בעובר מת שייך עליו הכשר שחיטה וכדס"ל לר"ח וכמש"ל וא"כ ע"כ מוכח מר"י דס"ל דג"ה אינו נוהג בשליל היינו משום דס"ל דאינו חל כלל איסורא דגיד עד שיולד. וכיון דבשעת שחיטת האם לא הי' הגיד אסור עדיין והוי כבשר וניתר בשחיטה שוב לא חל עליהם איסורא דגיד לאחר שחיטה דהוי כבשרא בדיקולא וכן דלענין חלב צ"ל דס"ל לר"י ע"כ דלא חל חלב עד שיולד ומשום דאוירא גרים וכר"ל והא דס"ל לר' יוחנן דחדשים גרמי וקיל"נ הכי היינו משום דפסק כר"מ דחלבו של שליל אסור. וס"ל להרמב"ם דהא דפסק ר"י כר"מ דחלבו אסור לאו משום דהולך לשיטתיה דב"ט חי אינו ניתר בשחיטה וכדפריש ר' אושעי' ורק דהך דיני דחלבו אסור הוא אליבא דכ"ע אף אם ניתר בשחיטה. ומשום דאין השחיטה מתיר איסורים רק אבמה"ח דחל דין שחיטה גם על העובר.
ח)
והנה קשה לי בהא דמבואר במשנה דבחתך קודם שחיטה הבשר טהור משום דאינו מטמא מחיים והאבר טמא ואיירי בכל גווני בין שהעובר חי בין שהוא מת. והא לפימ"ש התוס' בדף צ' ד"ה אלמא דאיסור אבמה"ח אינו חל במעי אמו עד שיולד והוכיחו זה מהא דאמרי' בנטרפה עם יציאות רובה דאבמה"ח וטרפה חייל בהדדי ומוכח דלא חל אבמה"ח עד שיולד וא"כ קשה מ"ט טמא האבר כשעובר חי בחתכו קודם השחיטה. וזה ודאי אין סברא לומר דאף דלא חל לענין איסור אכילה מ"מ לענין טומאה חל מיד וגם אין לאמר דכיון דהאבר יצא לחוץ הוי לגבי האבר כלידה. וחל על האבר לחוד איסור אבמה"ח דהא קיל"נ דאין לידה ואברים עיין בדף ס"ח ע"ב ובראשונים. ולכאורה י"ל לפימ"ש שמבואר בפוסקים הטעם דלא חל אבמה"ח במעי אמו היינו משום דכיון דיש לו היתר ע"י שחיטת אמו. ל"ש בו איסור אבמה"ח. ועפ"ז י"ל דלהכי על האבר שיצא חל איסור אבמה"ח משום דכיון דאין לו היתר ע"י שחיטת אמו לדידן דקיל"נ דלא מהני חזרה להתיר האבר היוצא. ולהכי אין זה נוגע להך דאין לידה לאברים כיון דלהאבר לא מהני שחיטת אמו חל עליו דין אבמה"ח. ואולם עדיין יקשה למ"ד דס"ל דמהני חזרה להאבר. איך יפרנסו משנתנו דאמאי טמא האבר כיון דיש לו תקנה בשחיטת אמו ע"י חזרה. ועוד דמוכח מהך דאמרי' בדף ק"ג דנטרפה עם יציאת רובא דגם להאבר שיצא מקודם לא חל אבמה"ח דהא בכל לידה ע"כ דיוצא המיעוט קודם שיצא הרוב וא"כ אם נימא דעל מה שיצא חל תיכף אבמה"ח אף שלא יצא רובו א"כ איך חל אח"כ איסור טרפה שנטרף אחר שיצא רובו על האבר שיצא מקודם ואי נטרף ביציאת המיעוט א"כ איך חל אבמ"ה על מה שבפנים ומוכח ע"כ דגם על מה שיצא לא חל אבמה"ח עד שיצא רובו. וקשה טובא ממשנה הנ"ל וגם מהרמב"ם הנ"ל שכתב להדיא בחתכו קודם השחיטה חייב משום אבמה"ח. ולכן נראה מוכרח ליישב דמ"ש התוס' דלא חל איסור אבמה"ח עד שיולד היינו איסורא דאבמה"ח מצד עצמו לא חל במעי האם אבל בכ"ז יש עליו איסורא דאבמה"ח מצד האם ומשום דהעובר כל זמן שהוא במעי האם נחשב כחבר מהאם. ואף למ"ד דעובר לאו ירך אמו יש לומר דלענין זה לכ"ע חשיבא כאחד מאבריה. והרי נראה פשוט דאף למ"ד דולד טרפה שרי ומשום דלאו ירך אמו הוא. מ"מ כשנמצא לאחר שחיטה מת או ב"ח חי יש עליו איסור טרפה ממש כמו אמו. ולא רק איסור משום חסרון שחיטה כמו ב"ט חי בטרפה דמותר על ידי שחיטת עצמו אבל ב"ח חי יש עליו איסור טרפות ממש. כמו האם, והא דב"ט ליכא עליו איסור טרפה ממש הוא מטעם כיון דיש להולד חיות בפ"ע לא שייך עליו איסור טרפות. וכמ"ש התוס' דמה"ט פסקינן לענין טרפות דלאו ירך אמו הוא. אבל ב"ח או בי"ט מת ודאי דיש עליו דין טרפה כל זמן שהוא במעי האם. וכן ביצת טרפה טרם שילדה ודאי דלכ"ע אסור. דהא חשבינן לה כבשר לכ"ד. ועיין ברמב"ם (פ"ה ממ"א הט"ו) שכתב דאם לא כלו לו חדשיו אע"פ שהוא חי במעי הטרפה אסור מפני שהוא כאבר מהאם. והיינו שיש עליו איסור טרפה ממש אף דהרמב"ם ס"ל דלאו ירך אמו הוא וכמ"ש הכ"מ והיש"ש בב"ק ועיין תוס' חולין (דף פ"ה) ד"ה אימא. אולם יש לומר דהתוס' אזלי אי בכ"ד אמרינן דיא"ה. ועיין ברמב"ם פ"ב מאה"ט שתמהו עליו וע"פ הנ"ל אפשר לישב דבריו ואכ"מ]. וע"כ אף דאין על העובר איסור אבר מן החי מצד עצמו עד שיולד. אבל יש בו איסור אבמה"ח מצד האם דהוי כאחד מאבריה. והא דאמרינן בנטרפה עם יציאת רובא דחל בבת אחת אבמה"ח וטרפה. היינו משום דכשנולד נפקע מהולד איסור אבמה"ח מצד האם ותל עליו אבמה"ח מצד עצמו. ואיסור אבמה"ח של עצמו שפיר בא בבת אחת עם איסור טרפה. ומיושב קושיתנו הנ"ל.
ט)
ומזה סיוע גם כן לדברינו הנ"ל בהרמב"ם דגם בעובר מת לא חשיב כנבלה. כיון דחזינן דחייב על העובר משום אבמה"ח של האם דחשיב כאחד מאברי' ועל כן פסק הרמב"ם שפיר דגם בחתך מעובר מת קודם שחיטה חייב משום אבר מן החי ולא משום נבלה. כיון דהאבר מן החי הוא מצד האם גם במת שייך כן. ולרש"י דפי' בר"מ דאמר דהבשר מגע נבלה דבמת הוי מגע נבלה ממש. צ"ל דמחלק דאף דבחי העובר הוי כאחד מאבריה להתחייב משום אבר מן החי של האם. מ"מ במת חל עליו דין נבלה. או יש לומר דרש"י סבר לי' דחל דין נבלה על האבר שיצא לחוץ לחוד. עוד יש לומר דרש"י לא סבר לי' כהתוס' דלא חל אבר מן החי עד שיולד. ועל כן גם בעובר חי לא הוי כאחד מאברי' וחייב משום אבר מן החי של עצמו. ועל כן במת חל עליו דין נבלה.
י)
והנה הגרע"א בתשובותיו ס' קנ"ח הקשה להשיטות דספק ספקא במקום דאתחזק איסורא לא אמרינן מב"ק די"א דהוכיח הגמרא דאין שליא בלא ולד מהך דשליא שיצתה מקצתה דאסורה באכילה דאם לא כן הוי ספק ספקא. והקשה דהא אתחזק איסורא דאינו זבוח. ונשאר בצ"ע. וראיתי בבא"י סימן ט"ו שתירץ על פי מש"כ התוס' בחולין דאיסור אבר מן החי אינו חל עד שיולד. וכן צ"ל דגם איסור דאינו זבוח ליכא במעי האם. דאם לא כן עדיין יקשה מהך דנטרפה עם יציאת רובא דאיך חייל על איסור דאינו זבוח. וכמו שהקשה הריצב"א בתוס' שבועות (דף כ"ד). וע"כ אם נימא דיש איסור דאינו זבוח צריך לומר דבמעי האם ליכא אינו זבוח ועל כן לא שייך חזקת איסור עיין שם. ואני תמה מאוד דאם ליכא שום איסור על העובר במעי האם עד שיולד. אם כן איזה איסור יש על האבר היוצא. דבפשטות האיסור הוא משום חסרון שחיטה וכאבר מן החי. וכן מתבאר בסוגיא דמהו לגמוע את חלבו עיין שם וברשב"א. ואף אם נימא דיש על האבר איסור בפני עצמו משום טרפה וכמ"ש להלן. אבל גם האיסור דבשר בשדה טרפה לא שייך רק אם האבר צריך שחיטה. אבל אם נימא דכל זמן שלא נולד ליכא לא אבר מן החי ולא אינו זבוח. והא דצריך להיות העובר ניתר בשחיטת אמו. היינו שלא יכול עליו כשיולד איסור אבר מן החי ועל זה הוא ההיתר דשחיטת האם. אבל אם כן לא שייך איסור על היוצא. ואולם בזה יש לומר דאחרי שהעובר יוצא חי אף דהוא כשחוט מ"מ לגבי האבר מהני חיותו דרהיט ואזיל ופודין בו שיחשב כחי וחל עליו אבר מן החי ביציאתו. וכן מוכרח דאם לא כן יחול על האבר היוצא איסור אבר מן החי קודם שנחתך. אבל קשה מבשר שתולש מהעובר קודם שחיטה דמבואר בכ"ד דאסור. איזה איסור יש כיון דאבר מן החי ואינו זבוח ליכא עד שיולד. ואם נימא דלא בעינן דוקא לידה רק שיצא לאויר העולם. ועל כן כשתולש בשר מעובר קודם השחיטה כיון שהוציא לאויר העולם נאסר משום אבר מן החי אף דאין לידה לאברים. אם כן עדיין יקשה הסוגיא דנטרפה עם יציאת רובא דאמרינן דחל בבת אחת אבר מן החי וטרפה והרי אין יוצא העובר בפעם אחת רק במעט מעט. ואם כן כל מיעוט שיוצא לאויר העולם חל עליו אבר מן החי. ועדיין קשה איך חל טרפה על אבר מן החי. וזה ודאי דוחק לאמר דאיירי שאכל האבר מהמיעוט שיצא באחרונה דכיון שיצא הרוב וחשיב גם המיעוט שבפנים כילוד חל בבת אחת על המיעוט אבר מן החי וטרפה. דפשטות הסוגיא לא משמע דאיירי בכהאי גוונא. והאומנם יש לומר דמ"ש התוס' דאבר מן החי לא חל עד שיולד היינו למאן דאמר דבחיי' לאברים עומדת שחל על כל הבהמה אבר מן החי. זה האיסור אין חל עד שיולד העובר כולה ולא חל על המיעוט אף שיצא לאויר העולם עד שינא רובו דהוי כילוד ואז חל אבר מן החי על כל הבהמה. אבל אם תלש מהעובר דהוי אבר מן החי בפשוט אחרי התלישה על זה לא בעינן לידה רק אויר העולם להך אבר שתלש לחוד. ובזה הי' ניחא גם מה שהקשינו לעיל (באות ת') דכל שתלש וחתך חבר מהעובר אף שהעובר בפנים חל עליו דין אבר מן החי. ועיין במ"ש התוס' (בדף ק"ג) ד"ה דאיסור דלר"י בחלב לא בעינן אויר דבהמה אבל אויר העולם בעי. וכהאי גוונא יש לומר. לענין אבר מן החי. אבל לא משמע כן בתוס' ועיין (בדף צ') בתוס' ד"ה הכא. וקשה לפי זה איזה איסור יש על אבר שתלש מהעובר קודם השחיטה וכן באבר היוא וכנ"ל. ובאמת לענין קושית הגרע"א הכא בשליא דאיירי שהעובר מת ונמוח הרי יש עליו איסור דנבלה. ואם כן אף אם נימא דליכא אבר מן החי ואינו זבוח במעי האם הרי אתחזק איסורא משום איסור נבלה. ואם כן בלא זה אין מקום לכאורה לתירוץ הבא"י. ואולי דגם נבלה אין חל עד שיולד כמ"ש התוס' הנ"ל לגבי טרפה וחלב.
יא)
אבל לעניות דעתי נראה כמש"ל (באות א) דמה שכתבו התוספות דאבר מן החי אינו חל עד שיולד. היינו אבר מן החי מצד עצמה. אבל יש על העובר אבר מן החי מצד האם דהוי כאחד מאברי'. וכן איסור דאינו זבוח יש על העובר מצד האם. ויתיישב בזה מה שהקשה הריצב"א בתוס' שבועות (דף כ"ד) דאם יש איסור דאינו זבות הרי גם במעי האם קיימא באיסור זה. ואיך אמרינן בנטרפה עם יציאת רובא דחל בבת אחת הרי אין חל על איסור דאינו זבוח עיין שם. ולפי מש"כ ניחא דאף דגם במעי האם יש אינו זבוח היינו מצד האם. אבל כשנולד פקע האיסור דאינו זבוח מצד האם וחל עליו דין זביחה מצד עצמו. וכמו דאמרינן באבר מן החי דגם כן יש במעי האם איסור דאבר מן החי מצד האם וכשנולד פקע הך איסור וחל איסור אבר מן החי מצד עצמו. ועל כן מיקרי דחל בבת אחת כשנטרפה עם יציאת רובא דהוא איסור מחדש לא משום אבר מן החי הקודם. וה"נ לענין אינו זבוח מיקרי בבת אחת לגבי אינו זבות מצד עצמו. ולפי זה הא דנתבאר במשנה דבחתך אבר היוצא הוי אבר מן החי. היינו אבר מן החי מן האם. וכן אבר היוצא בשעת שחיטה הוי כאבר מן החי מצד האם או דחל עליו איסור טרפה דבשר בשדה כמ"ש להלן היינו גם כן מצד דיש עליו אבר מן החי ואינו זבוח מן האם. וגם כשהעובר מת כבר נתבאר מהרמב"ם דהוי כאבר מן החי. והיינו כמ"ש דהוי כאחד מאברי' ולא חל על העובר דין נבלה. ולפי זה שפיר מיושב קושית הגאון רעק"א הנ"ל דבשליא לא הוי אתחזק איסורא. דאף דאיירי שהעובר מת ליכא למימר דאתחזק מאיסור נבלה דהרי ליכא על העובר דין נבלה. ואך דיש לומר דאתחזק איסורא מאיסור דאינו זבות. אבל כיון דמקודם הוי אינו זבוח מן האם ועכשיו כשנולדה והיא מתה חל עלה דין נבלה וליכא עלה כלל איסור דאינו זבוח. דכמו דהלידה מפקיע איסור דאינו זבוח מצד האם כשהיא בחיים וכנ"ל. כמו כן הלידה במתה מפקיע האינו זבוח מצד האם ושוב לא חל עלה מצד עצמה דין זביחה אחרי שהיא מתה מתחילת לידתה. ואיסור דאינו זבוח לא חל רק אם היתה רגע אחת בחיים דשייך עלה חיוב זביחה ואיסור אבר מן החי. ואף אי נימא דגם בכהאי גוונא יש דין אינו זבוח מצד עצמה. מ"מ יש לומר דלא מקרי אתחזק איסורא כיון דאין זה האיסור שהי' מקודם. דאז הי' האינו זבוח מצד האם ועכשיו מצד עצמו. ודאמרינן מהאי טעמא דמיקרי איסור בת אחת וכנ"ל.
יב)
והנה ראיתי בספר ערוגות הבושם בסימן י"ג שחידש דין חדש דבנפל יש איסור אבר מן החי ואסור ליתן לב"נ וכמו אבר היוצא שיש עליו איסור אבמה"ח. ומה נפ"מ בין אבר אחד לינא כולה דמי הותר לעובר זה משום אבמה"ח כיון דהוי כאחד מאברי'. והביא ראי' ממש"כ רש"י (בדע"ז) דהשליא שנמצא בבהמה כשנשחטה אי לאו דהשחיטה מתיר אותה הי' עלה אבמה"ח. עיין שם שכתב לדבר ברור שאסור להושיט לב"נ. ולענ"ד לא נראה כן. והנה לפמש"ל דבעובר מת גם במעי האם לר"ח חשיב נבלה ולא כאבר מן החי ודאי דלדידי' בנפל לא שייך אבמ"ה כיון דגם במעי האם לא הי' כאבר מן החי רק נבלה. ואולם לרבה דקיי"ל כוותי' דגם בעובר מת מטהר שחיטת האם לאבר היוצא. וכתבנו הטעם דסבירא לי' דגם עובר מת חשיב כחי דהוי כאחד מאברי'. וע"כ שייך עליו חלות דין שחיטה ומש"ה גם להאבר מהני השחיטה. ואליבי' שפיר י"ל דגם כשהפילה נפל הוי כאבמה"ח. והנה אם היינו אומרים כן הי' נתעורר קושית הגרע"א הנ"ל דמאי טעמא מהני בשליח ס"ס הא אתחזק איסורא. והיינו איסור אבמה"ח דהחזק"א מסייע שלא הותר בשחיטת אמו ומשום דיצא רובא והיא אבר מן החי כמו שהיתה מקודם. וליכא לתרץ כמש"ל).
יג)
והנה לכאורה אם נימא דבנפל יש אבמה"ח אם כן נימא ג"כ דבכל בהמה חי' לבד האבמה"ח של עצמה יש עלה ג"כ אבר מן החי מצד האם. ולפי זה יקשה לפמ"ש הרמב"ן בבכורות בשם הגאונים ראי' דביצים שריא ולא הוי כאבמה"ח. דאם הביצים אסור הי' גם האפרוח הנולד מביצים אסור ולא הי' מועיל שחיטה להאפרוח, ומוכת מהרמב"ן דאף דהאיסור בביצים הוא משום אבמה"ח מ"מ לא הי' מועיל שחיטה להאפרוח. והיינו משום דרק לאבר מן החי של עצמה מועיל השחיטה לסלק האבמה"ח. וכמו דחזינן דגם מפרכסת דהוי כחי' מותר על ידי שחיטה ומשום דהשחיטה מסלק איסור אבמה"ח. אך היינו רק אבמה"ח של עצמה. אבל אבמה"ח מצד האם אין השחיטה מתיר. וע"כ אילו הי' הביצים אסורים משום אבר מן החי או יוצא מהחי של האם הי' גם על האפרוח הך איסור דיוצא מהחי. ולא הי' מהני שחיטת האפרוח לסלק האבמה"ח או יוצא מהחי של האם. כצ"ל בכונת הרמב"ן. וא"כ אם בכל בהמה יש גם כן אבמה"ח של האם איך מהני השחיטה לטהר. ואם נימא דא"צ שהשחיטה יסלק האבמה"ת דממילא אינה אבמה"ח כיון שמתה. א"כ גם באפרוח נימא כן דאף שיש עלה אבר מן החי של האם מ"מ שריא לאחר שחיטה דלא גרע ממיתה. ועכצ"ל דכיון דהאיסור משום אבמה"ח של האם לא שייך על זה שיסולק ע"י המיתה. דהרי כן הוא גדר אבמה"ח שנתלש מהחי והאבר אין לו חיות. וה"נ האפרוח דאם יאסר משום אבמה"ח היינו משום דהביצה נתלש מהחי. לא שייך על זה שיסולק ע"י המיתה דגם על המתה שייך אבמה"ח שנ האם. וגם ע"י שחיטת האפרוח לא מהני לסלק אבמה"ח של האם דאין השחיטה מתיר רק אבמה"ח של עצמה (אף במקום דל"ש שהמיתה מסלק האבמה"ח מפני שאינה תי' וכגון במפרכסת). אבל האבר מן החי מצד האם אין השחיטה מטהר כדמוכח מהרמב"ן. ולפ"ז אם בכל בהמה יש אבמה"ח של האם איך ניתרת ע"י שחיטה. ועוד דאם בחיי' יש עלה אבמה"ח גם כשמתה תהי' אבמה"ח מצד האם וכדמוכח מהרמב"ן הנ"ל, ואם כן איך מותר נבלה לב"נ וע"כ מוכת דהלידה מפקיע שלא יחשב כאבר מהאם. ועל כן ליכא בכל בהמה אבמה"ח של האם. ואם כן גם בנפל הלידה מפקיע שלא יחשב כאבר מה"ח של האם. דגם בנפל שייך לידה דהרי חזינן דדיינינן עלה הדין דיצאת ראשו ורובו.
יד)
ואין לדחות דכונת הרמב"ן דאילו היו הביצים אסור היינו משום יוצא מהחי וככ"ד היוצא מטמא דאסור ולהכי לא מהני שחיטת האפרוח. דרך על אבמה"ת השחיטה מתרת אבל לא על איסור יוצא. אבל לעולם דגם על אבמה"ח של האם שייך היתר שחיטה. דגם לפ"ז קשה אם נימא כמ"ש הערוגה"ב דבנפל יש אבמה"ח אם כן גם איסור יוצא איכא בנפל (דהוא מדמה בחמת נפל לביצים דהי' אסור לולא הילפותות ע"ש). וא"כ כיון דבנפל יש איסור יוצא גם בכל בהמה יהי' איסור יוצא ולא יועיל השחיטה. וע"כ דהלידה מפקיע כנ"ל וליכא לא יוצא ולא אבמ"ה מצד האם. וח"כ גם בנפל הלידה מפקיע שלא יהי' כאבמה"ח. ואך יש לחלק ולאמר דרק בחיה החיות שיש לה בפ"ע וחל עלה אבר מה"ח של עצמה הוא דמפקיע האבמ"ה והיוצא מהאם. אבל בנפל הלידה לחוד אין מפקיע שלא יתחשב כאבמה"ח מהאם. אבל אין נראה. דכמו דחזינן דאבר מן החי של עצמה מפקיע שנא יהי' עלה אבמה"ח ויוצא מהם. כן בנפל כיון דע"כ היא נבלה מצד עצמה על ידי הלידה דמתחילה נחשבת כאבמה"ח של האם ואין עלה דין נבלה כ"ז שהיא במעי האם וכנ"ל. ורק ע"י הלידה הוא דחל עלה דין נבלה. ולכן הסברא נותנת שיופקע ע"י הלידה האבמה"ח של האם. דנבלה מצד עצמה ואבמה"ח מהאם הם דברים סותרים זה את זה.
טו)
שבתי וראיתי כי י"ל דאין מוכח מהרמב"ן הנ"ל דליכא איסור דיוצא מהחי בכל בהמה דאם לא כן איך מועיל השחיטה וכמ"ש לגבי אפרוח כנ"ל. די"ל דרק לענין ביצים כתב הרמב"ן דאילו היו ביצים חסור לא הי' מהני השחיטה לטהר האפרוח. ומשום דכיון דהביצה נאסר באיסור מוחלט ואין לה תקנה בשחיטה שוב חל עלה דין איסור כשאר איסורים. וע"כ גם האפרוח שנתהוה מהביצה לא הי' לה תקנה בשחיטה. כיון דכבר נאסרה הביצה באיסור מוחלט דמי לביצת טרפה. אבל בכל בהמה אף אי נימא דיש עלה איסור יוצא מהחי מ"מ מהני לה שחיטה. כיון דאיסור יוצא הוא מכח האיסור של האבמהי"ח. ועל כן כמו דמהני השחיטה לסלק האבר מן החי של עצמה אף שעדיין היא מפרכסת וכתי' מ"מ מותר לחתוך אבר מהמפרכסת לאכול ומשום דמהני השחיטה לסלק האבמ"ה (וכן למ"ד דבחיי' לאברים עומדת). כן מועיל השחיטה לסלק גם איסור דיוצא מהחי. דגם זה הוא איסור משום חיות והשחיטה מסלק האיסור דחיות. ולא דמי למ"ש הרמב"ן דלא מהני שחיטה להאפרוח. אילו הי' עלה איסור יוצא. דשם משום דהביצה נאסרה באיסור מוחלט דמי לביצת טרפה כנ"ל. ואולם לומר שיש אבמה"ח גם כן מצד האם בכל בהמה. זה ודאי לא יתכן כלל. דא"כ כל נבלה יהי' גם אבמה"ח של האם דמיתה ודאי שאין מתיר איסור אבמה"ח היינו אבר שנתלש כבר מהחי וחל עלה בפועל אבמה"ח]. ואם כן אי נימא דכל בהמה שנולדה הוי כאבר הנתלש מהחי גם כשמתה לא יסולק האבמה"ח של החם ואיך מותר לב"נ. ומוכח ע"כ דבחיי גם כן אינה כאבר הנתלש מהאם ומשום דהלידה מפקיע שלא יחשב כאבר מהאם. ועל כן גם בנפל הלידה מפקיע שלא יחשב כאבר הנתלש מהאם וכנ"ל.
טז)
ואולם איסור יוצא מהחי י"ל לכאורה דאיכא בכל בהמה וממילא דגם בנבלה ובנפל איכא איסור יוצא [ועיין בדף ס"ט בהמה בעלמא לאו מכח תלב ודם קאתי וחזינן דגם באי שייך יוצא. אך נראה דשם אין הכונה משום יוצא ואבמ"ל]. והא דמותר ע"י שחיטה היינו משום דהשחיטה מסלק גם איסור יוצא מהחי. דהאיסור משום חיות דיוצא מאבמה"ח. וכיון דהשחיטה מתיר גם אבר מן החי וכדהוכחנו ממפרכסת דמותר לאחר שחיטה לחתוך ממנה אבר אף דהוי כחי' ומשום דהשחיטה מתיר אבר מן החי. ואילו יצוייר שחיטה על אבר שנתלש מהחי הי' גם כן השחיטה מתיר. ועיין בתוס' (דף ע"ה) ד"ה ב"פ דאם הי' מצוייר שחיטה לאבר היוצא הי' מהני השחיטה גם להאבר אף דהאבר כבר נאסר משום אבמה"ח וכמ"ש להלן. ועל כן השחיטה מתיר גם איסור יוצא מהחי (ול"ק על זה מהרמב"ן וכמש"ל). אבל לענין ליתן לב"נ נפל שרי דליכא לגבי' איסור יוצא. והנה אם כנים אנו בזה יתיישב קושית התוס' על רש"י שפירש דהא דאמרינן בהמה בחיי' בחזקת איסור היינו אבמה"ח והקשו דהרי השתא ודאי אינה אבר מן החי אף כשאין השחיטה כשרה. ולהנ"ל י"ל דמוקמינן על חזקת יוצא מהחי דכשמתה או שלא נשחטה כהוגן יש עלה איסור יוצא. אבל אם נשחטה כדין ניתר האיסור יוצא כנ"ל, ועל כן מוקמינן אחזקה ואמרינן שלא נשחטה כדין ולא נסתלק איסור דיוצא שהי' עלי' בחיי'.
יז)
ואולם באמת נראה דגם איסור יוצא ליכא בנפל וכן בכל בהמה חי'. ומשום דהלידה מסלק גם איסור יוצא דחשיב בפ"ע. וראי' מולד טרפה דפליגי ר"א ור"י (בדף נ"ח) בנטרפה ולבסוף עיברה בזה וזה גורם. ובעיברה ולבסוף נטרפה פליגי בעובר ירך אמו. ומדוע לא יאסר משום יוצא מהטרפה דע"ז לא הוי שייך זוז"ג. וע"כ דבולד ל"ש יוצא ומשום דמתחשב בפ"ע והלידה מפקיע שלא יתחשב להאם. ולא דמי לטמא שילדה כמין טהורה דאסור משום יוצא מהטמא. דהתם נעשה עי"ז כמין הטמא וכמתבאר ברמב"ם בפ"א ממ"א שכתב דטמא שילדה כמין טהור נחשב כמינים הטמאים ומתבאר דלוקה גם כן. ובפ"ג בדין יוצא מהאיסורים פסק דאסור ואין לוקה והיינו משום דשם הגזה"כ דמתחשב כמין הטמא (ועיין בספר עמודי א"ש מש"כ בזה). ועכ"פ מוכח מהא דל"א בולד טרפה שיאסר משום יוצא מאיסור. וע"כ היינו משום דבולד לא שייך יוצא. וכנ"ל בהא דאמרינן (בדף ס"ט) בהמה בעלמא לאו מכח חלב ודם קאתי. דג"כ אין הכונה משום יוצא דבולד ל"ש יוצא. ורק באפרוח כתב הרמב"ן דאם הביצה אסור הי' גם האפרוח אסור. משום דהתם מינה קגבלא ולא מיקרי לידה (ועיין במה שהקשה הרמב"ן על טעם הנ"ל מהא דאמרינן אימת קגביל לכי מסרח ועפרא בעלמא הוא). וכיון דמוכח דבכל בהמה ליכא איסור יוצא ואבמה"ח של האם. כמו כן בנפל ליכא יונא ואבמה"ח דגם בנפל מיקרי לידה והלידה מפקיע שלא יחשב כאבר מהאם ודלא כמ"ש הערוגבה"ב. ומה שהביא ראי' משליא דפרש"י דלולא שהשחיטה התירתה היתה נאסרת משום אבמה"ח. לענ"ד אין ראיה כלל. דשם שנמצאה במעי אמה ולא הי' לידה שפיר היתה נאסרת כאבמה"ח. אבל בהטילה נפל י"ל דהלידה מפקיע שלה יחשב כאבר מן החי וכדמוכח מולד טרפה. והכא עדיפא יותר דבולד טרפה אף אי יש איסור יוצא היינו משום דאין איסור אבר מן החי של עצמו סותר לאיסור טרפה דהוא איסור אחר לגמרי אבל איסור אבר מן החי ויוצא מהאם ואבמה"ח מצד עצמה הם סותרים זא"ז. וכן בנפל איסור נבלה מצד עצמה על ידי הלידה ואיסור אבר מן החי מצד האם הם דברים סותרים.
יח)
ולפי הנתבאר נראה דהא דאבר היוצא הוי כאבמהי"ח וכמ"ש להלן. היינו אבמה"ח של עצמו. אבל לא שיחשב האבר כאבר הנתלש מהאם. דכיון דרהיט ואזיל ופודין בו חשוב כולד בפ"ע שאין על הולד אבמה"ח של האם כנ"ל. ואף שי"ל דכיון דנולד לאחר שחיטה והוי כיוצא דופן ולא חל עליו שם לידה לא דמי לכל בהמה שאין עלה אבר מן החי של האם משום דהלידה מפקיע שלא יחשב כאבר מהאם. אבל הכא דכולו כשחוט אין על האבר לחוד דין לידה להפקיע שלא יתחשב כאבמה"ח של האם. ואולם מהתוס' (בדף ע"ה) בד"ה ב"פ מתבאר דאילו הי' מצוייר שחיטה לאבר היוצא הי' מהני השחיטה להתיר האבר. ואי אמרינן דהוא כאבר מן החי של האם לא הי' מהני שחיטה כדמוכח מהרמב"ן דאילו הי' הביצה אסור הי' גם האפרוח אסור ולא הי' מהני שחיטה. וע"כ הטעם דל"מ שחיטה לסלק האבר מה"ח או יוצא מהאם. ואם כן גם האבר היוצא אילו הי' כאבר מהאם איך מהני השחיטה לטהרו. וע"כ דגם בבן פקועה לידתו דרהיט ואזיל מפקיע שלא יחשב כאבר מהאם. ואמנם כי לפמש"ל בכונת הרמב"ן דמשום דהביצה נאסרה באיסור מוחלט בלי תקנה בשחיטה ועל כן היה צריך גם האפרוח להיות אסור. ולפי"ז שפיר יש לומר דאף דאבר היוצא יש עליו אבמה"ח של האם. מ"מ מהני שחיטה כמו דמהני לאבמה"ח של עצמו. ואך בכל זה נראה יותר דלא נחשב כאבמה"ח של האם. דאם חשיב כאבמה"ח של האם מדוע אין מטמא האבר את הבשר גם בעודו מחובר קודם שחתכו. ובמשנה (בדף ע"ב) תנן שחטו ואח"כ חתכו הבשר מגע נבלה דמשמע דמקודם לא מטמא. ומסוגיא שם משמע דלא מטעם טומאת בית הסתרים אין מטמא קודם שחתכו. ועכצ"ל דמהני חיותו דרהיט ואזיל להפקיע שלא יחשב כאבר מן החי של האם וחל עליו דין אבמה"ח מצד עצמו. אף דכולו כשחוט חל אבמה"ח על האבר לחוד [וכשמת הב"פ אז האבר כאבמה"ח ולא חל עליו דין נבלה מצד מיתת הב"פ דהוי כשחוטה. ועל אבר אחד ל"ש דין נבלה. אבל אבר מה"ח שייך גם על אבר אחד אף דאין תולש מחי. דבב"פ ג"כ מיקרי חי לענין זה]. וע"כ א"ש שכתבו התוס' הנ"ל דמהני שחיטה לאבר היוצא.
יט)
ולענ"ד יש להביא ראי' דבנפל ליכא אבמה"ח מהא דאמרינן (בדף ע"ה) הטילה נפל רי"ח חלבו כחלב בהמה. ואם נימא דבנפל יש אבמה"ח מהאם קשה איך חל איסור חלב על אבמה"ח שהי' עלי' תיכף בתחילת יצירתה במעי האם. וחלב אינו חל עד שיהי' ב"ט חדשים. וע"כ דהלידה מפקיע שלא יחשב כאמה"ח של האם ובהטילה נפל חל נבלה וחלב ביחד דקודם שהטילה לא חל נבלה, דכ"ז שהיא במעי האם נחשבת כאחד מאברי' והיתה כאבר מן החי אף במתה וכמש"ל. וכשהטילה חל נבלה וחלב כאחת. והאומנם י"ל לפי מה דאמרינן (בדף ק"ג) בהא דאמרינן שם תלש חלב מהחי מן הטרפה חייב שלש. ומוקי שם כשנטרפה עם יציאת רובא דאתיא כולהו בהדדי. ועיין שם בתוס' ד"ה דאיסור, דחלב אינו חל עד שיולד דדוקא בתלש והוציאו לחוץ ס"ל דחייב דנהי דלא בעי ר"י אויר דבהמה אבל אויר העולם בעי. ואולם הרשב"א ריש גה"נ תירץ דהא דחיילי כולם בהדדי אף דיש איסורא דחלב גם במעי האם לר"י. מ"מ כיון דיש היתר, לאיסורו על ידי שחיטת האם להכי לענין איסור חל על איסור לא חשיב חלב קדים עיין שם. ולפ"ז להרשב"א יש לומר בנפל יש גם אמה"ח מהאם ובכל זה חל חלב על אמה"ח. משום דאמה"ח של האם כיון דיש תקנה על ידי שחיטה כל זמן שלא יצא לחוץ לא מיקרי עדיין איסור לענין אסור חל על איסור וכמ"ש הרשב"א לענין חלב. ואולם להתוספות דלא ס"ל כהרשב"א הנ"ל ע"כ מוכח מכאן דבנפל ליכא חבר מן החי.
כ)
והנה הפר"ח בסימן ס"ד הקשה עוד קושיא עצומה על הרמב"ם הנ"ל דפסק דב"ט חי חלבו אסור מהא דמבואר בגמרא דדוקא בתלש חלב מב"ט חי והוציאו לחוץ חייב. אבל אם תלשו והניחו בפנים בשעת שחיטה פטור. וכדמוכח מהא דאמר ר' יוחנן עצמו (בדף ק') כשנטרפה עם יציאת רובה דאיסור טרפה וחלב אתו בהדדי. והרי ר"י בעצמו סבירא לי' דחלב חדשים גרמי וחל קודם הלידה. וע"כ צריך לומר כמ"ש התוס' (בדף ע"ה) בד"ה לדברי המתיר ובדף צ' ד"ה הכא ודק"ג ד"ה דאיסור. דנהי דלא בעי ר"י אויר דלידה אבל אויר העולם בעי. וכיון שחלב שתלש מהעובר ניתר בשחיטת האם. הוא הדין לחלב דעובר המחובר בו צריך להיות מותר מהאי טעמא. עיין שם בפר"ח. והן אמנם כי הוכחת התוס' אינו מוכרח לפמ"ש הרשב"א הנ"ל (באות י"ט) לתרץ קושיתם דכיון דיש היתר לאיסור דחלב על ידי שחיטת האם לא מיקרי עדיין חל איסורא דחלב ועיין שם. אבל בכל זה עדיין קשה להרמב"ם גם להך תירוצא, דאם כן על כרחך מוכח מר"י דסבירא לי' דגם איסור חלב ניתר על ידי שחיטת האם ואם כן אמאי אוסר הרמב"ם חלב מב"ט חי. וביותר קשה סתירת דברי הרמב"ם עצמו שגם מלשונו שכתב תלש חלב מב"ט ומוציאו לחוץ חייב. משמע להדיא דדוקא בהוציאו לחוץ אבל אם הניחו בפנים ניתר על ידי שחיטה. ואם כן אמאי אוסר הרמב"ם חלב העובר שמחובר בו. וגם בכ"מ נדחק בזה. והיא קושיא עצומה ואינה מתישבת גם בתירוצנו הנ"ל. דאף לפמ"ש דסבירא לי' להרמב"ם דשחיטה אינו מתיר איסורים כמו חלב וכה"ג. מ"מ יקשה דאם כן אמאי מותר בתלש חלב והניחו בפנים. ואי דסבירא לי' להרמב"ם כהתוס' הנ"ל דבעינן אויר העולם גם לר"י. ולהכי מותר בהניחו בפנים בשעת שחיטה משום דעדיין לא חל עליו איסורא דחלב כל זמן שלא ראה אויר העולם. ולהכי מתירתו השחיטה דהוי החלב כבשר. ושוב כשנשחטה והוי כבישרא בדיקולא לא שייך לחול עליו אז איסורא דחלב אף שיוצא לאויר. דאם כן אמאי אוסר הרמב"ם נמי בעובר ב"ט החלב כשמחובר בו. דהא כיון שלא יצא לאויר העולם לא חל עליו איסורא דחלב והוי כבשר להיות ניתר בשחיטה.
כא)
עוד יש להקשות על הרמב"ם במה דמבואר בדבריו דדוקא ב"ט חי חלבו אסור לאחר שחיטת אמו אבל ב"ט מת מותר חלבו. ואמאי כיון דפסק כר"י דחדשים גרמי ואם כן כשהי' חי מעיקרא כשהי' כבר ב"ט חל כבר עליו איסורא דחלב לר"י וא"כ אף כשמת אח"כ איך ניתר בשחיטת אמו. כיון דס"ל להרמב"ם דהשחיטה אינה מתרת איסורא דחלב. הן אמנם דכזה קשה לכאורה בדברי ר"י עצמו דאמר תלש חלב מב"ט חי דמשמע דוקא כשהוא חי כשתלש. והלא אף כשתלשו כבר מת כיון שהי' חי מקודם כשהי' ב"ט ואיכא חדשים וכבר נאסר אז חלבו. אם כן אף כשמת בשעה שתלשו הי' לו להתחייב ועיין במ"מ שכתב ודע שלדברי הכל ב"ט מת הנמצא בבהמה חלבו מותר שאין חדשים גרמי בלא חיות. ותמוה לענ"ד כיון דכבר חי כשהי' ב"ט וחל אז איסור חלב מהיכי תיתי יתיר אחר כך כשמת. ולולא דבריו אפשר לומר דהגמרא דנקט ב"ט חי לרבותא דר"ל. דגם בחי כשתלשו פטור ומשום דאוירא גרים. ולעולם דלר"י חייב גם כשמת בשעה שתלשו. וכן נראה באמת מלשון הרמב"ם בפרק ז' ה"ז שכתב הושיט ידו למעי בהמה וחתך מחלב העובר שכלו חדשיו. ולא הזכיר הרמב"ם בזה שהי' חי. אבל בהדין שכתב מקודם בה"ג כתב ואם שלמו חדשיו ומצאו חי אף על פי שלא ההריס ע"ג קרקע ואינו צריך שחיטה חייב הרי דבזה דקדק דוקא כשמצאו חי דמשמע דכשמצאו מת פטור. והוא דקדוק עצום בהרמב״ם מה שלא ראיתי להפוסקים שהרגישו בזה. וצריך להבין החילוק בין תלש כשהוא מת והוציאו מקודם השחיטה למצא מת לאחר שחיטה.
כב)
והנלע"ד בישוב קושיות הנ״ל דהרמב"ם ס״ל גם כן כהתוס׳ הנ״ל דלא חל איסור חלב עד שיראה האויר העולם. וכל זמן שלא ראה החלב אויר העולם החלב כבשר וניתר ע״י שחיטת אמו (גם להרמב״ם דהשחיטה אינה מתיר איסור חלב). ולהכי, פליגי בגמרא רק בתלש החלב והוציאו לחוץ. וכן הרמב״ם כתב דוקא בהוציא לחוץ דאם הי׳ בפנים בשעת שחיטה הי' ניתר החלב. משום דכ״ז שלא ראה אויר העולם החלב כבשר ונתר בשחיטת האם ושוב גם כשיצא לאויר העולם אחר השחיטה לא שייך לאסור שיחול עליו דין חלב דכבר הוא כבשר. אנל בב״ט חי שפיר פסק הרמב״ם דאין ניתר החלב ומשום דסבירא לי׳ דהשחיטה אין מתיר איסורים שאין נוגע לשחיטה כמש״נל. וע״כ נהי דכשהי׳ במעי האם לא חל אז איסורא דחלב דבעינן אויר העולם ואז ניתר בשחיטה גם החלב אלו יצוייר לאכול במעי האם. אבל אחר כך כשיצא הב״ט לאויר העולם ורהיט ואזיל ופודין בו ומקרי שה. וע״כ חל אז איסורא דחלב שאין תלוי בשחיטה. וכיון דגם שחוט מקרי שה חל אז איסור חלב. אבל בתלש החלב והניחו בפנים דהותר בשחיטה לא שייך לחול אח׳׳כ על החלב לחוד איסורא דחלב דכבר אינו כחלב רק כבשר. דרק בתלש החלב והוציאו לחוץ קודם השחיטה חייב לר״י דחדשים גרמי למיקרי חלב. ורק במעי האם אין חל שום איסור כל זמן שאינו רואה אויר העולם, אבל כשהוציא לחוץ שפיר חייב דמיקרי חלב כבר במעי האם. אבל כשתלשו והניחו בפנים בשעת שחיטה שכבר הותר החלב לגמרי ונעשה כבשר לא שייך לחול אחר כך על החלב איסור דכבר הוא כבשר. מה שאין כן בב״ט חי דמיקרי שה גם לאחר שחיטה שפיר חייל אחר כך איסורא דחלב וכנ"ל וניחא לפי זה גם מה שהקשינו דלמה דוקא כשהוא חי פסק הרמב״ם דחלבו אסור ולא במת כיון דחדשים גרמי וכבר הי׳ חי כשהי׳ ב״ט. אבל להנ״ל ניחא דכשמת באמת מותר כיון דבמעי האם לא חל עדיין איסור חלב והותר בשחיטת אמו והוי כבשר ותו אי אפשר לאסור גם כשרואה אויר העולם. דבמת לא שייך לחול אח״כ איסור חלב. ורק בחי דמיקרי שה חל איסור חלב כנ״ל.
כג)
והנה יש להסתפק באבר היוצא אי שרי לב"נ והנה הב״פ בעצמה נראה דמותר לחתוך אבר ממנו בעודנו חי ליתן לב״נ דכיון דלישראל שרי אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולב״נ אסור. וכ״כ בפשיטות החת״ס דלהרמב״ם דלא אמרינן מי איכא מידי אסור לב״נ. אבל לרוב הפוסקים דאמרינן מא״מ שרי. ועיין בפמ״ג בשפ״ד סימן י״ג סק״ג שנסתפק בזה. ואף באבר יש להסתפק אי יש עליו דין אבר מן החי ממש ואסור לב״נ ושו״ר בסמ״ג במשבצות סימן י״ד שהעיר גם כן בזה.
והנה ברמב״ם בפ״ה הי״א כתב דאם נחתך האבר אחר השחיטה האוכלו אינו לוקה. ובהשגות שם ז״ל זה שבוש שהרי אמר למעלה דאפילו החזירה לוקה משום בשר בשדה טרפה ובמשנה אמרו דהבשר מגע טרפה שחוטה. אלמא אית בו איסור טרפה והול״ל דאינו לוקה משום אבר מן החי ומשום דאין שחיטה עושה ניפול. ועכ״ז מה צורך הואיל ויש בו לאו דטרפה עכ״ל ועיין במ״מ. ומתבאר מהרמב״ם והראב״ד דס״ל דאין האבר כאבמה"ח ויש בו רק איסור טרפה. וממילא מובן דל״ש הך איסור לב“נ והיינו משום דחל דין השחיטה גם על האבר. וכפמש“ל (באות ה) דהרמב"ם ס״ל דהאי דמותר העובר שבמחיצת האם הוא משום דחל דין שחיטה גם על העובר והוי כשחוט. ועל כן גם האבר היוצא כשחוט ואינו אבר מן החי. וכמתבאר מהראב״ד דאין שחיטה עושה ניפול. והיינו דאף דבגמרא לא נאמר זה רק לענין לטהר האבר מטומאת נבלה. י״ל דגם לסלק מאבמה״ח לענין אכילה מהני השחיטה להאבר. ואסור רק משום בשר בשדה טרפה ולא משום אבר מן החי.
כד)
ואולם מהרשב״א בחידושיו בהאיבעי׳ דמהו לגמוע את חלבו (בדף ס״ט) וכן בתוה״ב מתבאר דס״ל דאבר היוצא דין אמה״ח ממש עליו. וכן משמע ברוב הראשונים. והנה לכאורה הי׳ אפ״ל דת״ל דאין חל כלל דין שחיטה על העובר שיהי׳ העובר כשחוט. והא דניתר העובר הוא משום דהשחיטה מתיר כל האיסרים שנמצא בבהמה לשיטתם. וכמו חלב וגיד שאין שייך להתיר משום דהוי כשחוט. וע״כ האבר היוצא הוא כאמה״ח דהרי ליכא שחיטה גם על העובר שבפנים. ואולם באמת אי אפשר לומר כן. חדא דלפי זה ל״ל הך דבשר בשדה לאסור האבר דמהיכי תיתי ישתרי. (וזה דוחק לומר דבלא הך קרא הו״א דההיתר דכל בבהמה. הוא משום דחל דין שחיטה על העובר. וממילא הי׳ גם האבר מותר. ואך עכשיו דגלי קרא. דהאבר אסור ידעינן דהטעם שמותר מה שבמחיצות הבהמה. הוא מגזה״כ להתיר כל האיסורים. ולא משום דין שחיטה שחל על העובר. דא״כ הי' גם האבר אסור). ועוד דאמאי ס״ל לרבנן דמטהר האבר מטומאת נבלה. דאין שחיטה עושה ניפול. דע״כ הא דאין שחיטה עושה ניפול. היינו משום דהשחיטה מהני להעובר והוי כשחוט, וע׳׳כ גם האבר כשחוט לטהר מטומאת נבלה. דאל״כ מי התיר האבר מטומאת אבמה"ח ומוכח ע״כ גם לדידהו דהעובר כשחוט וכפשטות הסוגיא דד׳ סימנים מכשר רחמנא. והא דס״ל דהאבר הוא כאבמה״ח, היינו דאף דהשחיטה הועיל גם להאבר לטהר מנבלה אבל לענין אכילה דגלי קרא דבשר בשדה שהאבר אסור. אמרי׳ דאין זה איסור אחר כטרפה. רק דאיסורו הוא משום דלא חל דין שחיטה על האבר וכאלו נחתך קודם השחיטה וע״כ ס״ל דהוי כאבמה״ח.
והנה להרשב״א ושאר הראשונים דהוי כאבמה״ח לישראל. ודאי דאסור גם לב“נ אם חתך האבר מב״ט חי. ואולם אם אח״כ מת הב״ט. דלישראל גם כשמת. נראה דהאבר נשאר באאיסורו כאבמה"ח. ולא כן נבלה. דאין שייך לחול דין נבלה ע"י המיתה על האבר לחוד כיון דכולו כשחוט. אולם לב״נ דרק משום מי איכא מידי שרי הב"פ. י״ל דכשמת הב“ט פקע אבמ“ה מהאבר. וצ״ע. ואולם להראב״ד הנ“ל וכן הרמב״ם דמתבאר ג״כ דס״ל דהאבר לא הוי כאבמה״ח. ורק אסור משום טרפה. ודאי דל״ש איסור זה לב״נ, וכן נפ״מ לענין שאין חייב במשהו בשר גידין ועצמות. כיון דלא הוי אבמ"ה. ומשום דס״ל דגם לענין אכילה הועיל השחיטה לסלק איסור אבמ״ה. דאין שחיטה עושה ניפול ואסור רק משוס בשר בשדה טרפה. ואיסור זה ליתא לב״נ. ואף דבשר מהחי ג״כ נפ״ל מהך קרא. ובשר מהחי אסור גם לב״נ היינו מקרא אחרינא וכמ“ש הלח״מ (בפ״ט ממלכים) אבל מה שנכלל בהך קרא דבשר בשדה טרפה הוא כטרפה ממש וכמבואר ברמב“ם (בפ״ד הלי"ז) הענין צירוף איסורים דבשר מהחי מצטרף לטרפה ונבלה דהוי משם אחד. וכיון דמה שנכלל בהך קרא הוא כטרפה ממש ודאי דל"ש לב"נ.
כה)
והנראה דיצא לי' להרמב"ם והראב"ד דהאבר היוצא אין בו איסור אבמ"ה מסוגית הגמ' בדף ס"ט דבעיא שם מהו לחוש לזרעו בהמה בעלמא לאו מכח חלב ודם קאתי ושרי ה"נ שריא א"ד תרי איסורא אמרי ג' ל"א. והנה אי נימא דאבר היוצא איכא עליו איסור אבמה"ח והוי כלא נשחט. א"כ איך מסיק הגמ' דזרעו מותר בלא שחיטה משום דכל מכח ל"א, ומה זה הדמיון להא דלא אסרינן כל בהמה דאתי מכח חלב ודם. דנהי דלאסר לא אסרינן משום שיש בהאם חלב ודם האסור. אבל איך נוכל להתיר הולד בלא שחיטה. יותר מכל הבהמות שצריכות שחיטה דרק כשהאם כולו כשחוט אמרי' דגם הולד אין צריך שחיטה דהוי כהאם גופא שמתפטמת והגדילה שמותר בלא שחיטה. וה"נ הולד שהולידה. דמי כנתפטמה. בעצמה. דכיון דכשהי' במעי האם היתה מותרת כאחד מאברי' והיא כבשרא בדיקולא. גם אח"כ כשנולדה ומתגדלת לא חל עלה דין שחיטה. אבל כשיש בהאם גופא חלק שלא נשחט. איך אפשר להתיר הולד. והרי דין אבר היוצא הוא לא רק על אבר אחד. אך גם על חצי' כ"ז שלא יצא רוב. וגם ביצא חצי' אמרי' דהולד שרי בלא שחיטה. ואיך אפשר להתיר בלא שחיטה. דמאי חזית ליזול בתר הך חצי' שנשחטה. ולהתיר הולד. נימא איפכא שתיזול בתר החצי שלא נשחטה ויהי' צריך שחיטה. ול"ד לזוז"ג דקיי"ל דמותר. דשם באנו לאסור משום שבא מכת איסור. ע"ז מהני זוז"ג שלא נאסר משום שיש גם גורם היתר. אבל הכא אדרבה אנו צריכין להתיר בלא שחיטה משום שבאה מכח היתר (היינו האם דהוי כבשרא בדיקולא) וכיון דהאם גופא יש מחצה או חלק שלא נשחט. איך נתיר הולד בלא שחיטה. ומזה הוכיח הרמב"ם דגם היוצא אין אסור משום אבמ"ה. ומשום דחל שחיטה גם אל האבר. דא"א לחלק השחיטה ואיסורו הוא משום טרפה. ומש"ה מדמי הגמ' דכמו דמותר כל בהמה אף דאתי מכח חלב ודם ה"נ כשיש עליו עוד איסור.
כו)
הן אמנם כי גם להרמב"ם יש להבין מ"ש מולד טרפה דאסור כשנטרפה ואח"כ עיברה למ"ד זוז"ג אסור. ומ"ש ממה דאמרי' הכא דכל מכת ל"א דשרי דלהרמב"ם דיש על האבר איסור טרפה ממש. הרי הולד כולד טרפה מהך חצי' היוצא. והכא ל"ש נמי מ"ש התוס' בדף נ"ח דלהכי פסקינן לענין טרפות דעובר לאו ירך אמו, משום דיש להולד חיות בפ"ע. דהרי גם האם בהיוצא היא טרפה אף שיש לה חיות ותוכל לחיות. ואולי דהכא אזיל באמת למ"ד זוז"ג מותר, אבל אין כן במשמעות הלשון דאמרי' כל מכח ל"א. ואולי דהכא גזה"כ ממה דחזינן דכל בהמה שרי אף דאתי מכח חלב ודם. ואין, לחלק בין תרי אסורי לג' וצ"ע. אבל עכ"פ אם נימא דהיוצא אינו כשחוט ודאי דק"ט איך אפשר להכשיר הולד בלא שחיטה וכנ"ל, וק"ט על הרשב"א דס"ל דאבר היוצא הוא כאבמ"ה ועיין בחידושי הר"נ בדס"ח בהא דב"פ הבא על בהמה מעליתא דהולד א"ל תקנה. דגם למ"ד זוז"ג מותר ל"ש להתיר משום זה בלא שחיטה ע"ש וצ"ע הרשב"א הנ"ל.
כז)
והנה הרשב"א הקשה בהא דמבעי מהו לגמוע את חלבו חלב דעלמא לאו כאבמ"ה דמיא ושריא ה"נ שריא והק' דמ"ש מכל טרפה דאסור חלבה ועל זה תירץ דאבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטרפה כלל. אלא מחמת שא"ל סימנים להתירו ע"י שחיטה דכולו כשחוט והאבר לבדו הוא דנשאר חי וא"כ מי גרע חלב הבא מכח אבר אחד חי מהחלב הבא מכח בהמה שכולה חיה א"ד גרע משום דהתם חיות עומד לתקן ע"י שחיטה אבל חיותו של אבר זה א"ל תקנה עולמית ע"י שחטה. עכ"ל והנה להרמב"ם והראב"ד קשה טובא כיון דס"ל דהאבר אסור משום טרפה. א"כ איך מדמי הגמ' לחלב דעלמא דהרי הכא הוי כחלב טרפה דאסור וכקושית הרשב"א. עוד יש להקשות לפמ"ש דנהראב"ד אין על האבר אבמ"ה ומשום דכיון דחל שחיטה על העובר הרי כולו כשחוט והועיל השחיטה גם להאבר ומשום דאין לחלק השחיטה. דא"כ קשה מ"ט אמרי' דמקום חתך אסור. דא"ל דגם מקום חתך אסור משום בשר בשדה טרפה. דא"כ מ"ט מותר בהחזיר דהרי האבר שינא ל"מ חזרה וחזינן דכיון שנאסר משום הך קרא ל"מ חזרה. וע"כ דמקום חתך אין בכלל האיסור דחוץ למחיצתו. ומשום דלא יצא לחוץ. ואיסורו הוא רק משום חסרון שחיטה דלא נכלל בההיתר דכל בבהמה דאינו במחיצת הבהמה ג"כ. וע"כ מהני חזרה ועכ"פ מוכח דלא חל הכשר שחיטה רק על מה שבפנים. וא"כ כ"ש האבר שיצא לחוץ שיאסר משום אבמ"ה. ולקושיא זו הערני קצת חכ"א.
כח)
והנלע"ד בדעת הרמב"ם והראב"ד דגם הם ס"ל דהשחיטה אין מועיל רק להתיר מה שבמחיצת הבהמה אבל היוצא וגם מקום חתך שאין במחיצה אסור. משום חיות. דהיינו חסרון שחיטה. ובכ"ז ס"ל דאין על האבר דין אבמ"ה מתרי טעמא. הא' דכיון דס"ל לרבנן דהשחיטה מועיל לטהר האבר מטומאת נבלה. וע"כ ל"ש למיקרי אבמ"ה. דלא מצינו אבמ"ה רק כשאין על האבר הנתלש מהחי שום הכשר שחיטה. אבל הכא דיש על היוצא הכשר לטהר מטומאה. שוב ל"ש ע"ז איסור אבמ"ה. ועוד י"ל דל"ש אבמה"ח רק כשתולש מהחי. אבל הכא דהעובר כולו כשחוט והאבר לחוד נשאר בלי שחיטה. הר"ז דומה כאלו נתלש השחוט והאבר החי. ואין זה אבמ"ה. וע"כ ס"ל דאין חייב על האבר משום אבמ"ה. ואיסורו הוא משום בשר בשדה טרפה. ולעולם דהאיסור דטרפה ג"כ מסתעף מזה דא"ל הכשר שחיטה. וכמו דילפינן מהך קרא בשר מהחי. דהיינו ג"כ דאין להך בשר הכשר. וכן חלקה התורה האיסורים דאבר הנתלש מהחי. ואין להאבר שחיטה. חייב משום אבמ"ה. ובשר הנתלש מהחי. וא"צ שחיטה חייב משום בשמ"ה וילפינן מהך קרא דבשר בשדה. וכן אבר היוצא דאין עליו הכשר שחיטה כנ"ל אף דיש עליו הכשר שחיטה לטהר מנבלה. גלי הך קרא דג"כ מקרי טרפה כבשר בשדה שיצא חוץ למחיצתו ול"מ גם בהחזיר כיון דחל עליו חיסור טרפה ומקום חתך דאין בכלל הך קרא דהא לא יצא ממחיצה. אסור רק משום חסרון שחיטה. דלא נכלל בכל בבהמה תאכלו. וע"כ מהני בהחזיר, כיון דלא נאסר משום טרפה ועכ"פ כיון דהאיסור מאבר היוצא ג"כ מסתעף מזה דא"ל הכשר שחיטה. וע"כ ניחא גם לדידהו האבעי' דמהו לגמוע חלבו ול"ק דהא הוי כחלב טרפה. כיון דהכא מסתעף האיסור משום החיות דהיינו חסרון שחיטה. וע"כ דמי לחלב דעלמא דאתי מאבמ"ה.
כט)
ואך לפ"ז יתעורר הקושיא שהקשינו (באות כה) בהך דמהו לחוש לזרעו דמהכ"ת ישתרי הזרע בלא שחיטה כיון דיש בהאם חלק או מחצה שלא נשחט. וע"כ נראה דבאמת כיון דמה שבפנים כשחוט וסימניו כשחוטים. הרי אא"פ לחלק ולאמר דמחצה שחוט ומחצה אינו שחוט. וע"כ ס"ל דאמרי' דבאמת הוא כולו כשחוט. ואף אין לו היתר אכילה ע"י הך שחיטה מגזה"כ דבשר בשדה. ומקום חתך מגזה"כ דכל בבהמה תאכלו. דדייקינן דמה שאינה במחיצה אסור. וגלי קרא דאף שהוא שחוט אסור. וע"כ בעי הגמ' דזרעו יהי' מותר, כיון דבאמת האם כולו כשחוט אלא דהתורה אסרה דלא יתיר השחיטה לאכילה והרי חזינן דבאמת הועיל השחיטה להאבר ג"כ לטהר בנבלה. וע"כ בעי לומר דדמי לבהמה דעלמא דאתיא מכח חלב ודם. דה"נ הוי רק איסור בעלמא כחלב ודם. ובכ"ז ניחא גם האבעי' דמהו לגמוע את חלבו. ול"ק דהוי כחלב טרפה. כיון דעיקר האיסור מסתעף מחסרון שחיטה. דהיינו דגלי קרא דאף דכולו שחוט באמת. מ"מ לא יועיל השחיטה להתיר באכילה רק מה שבמחיצות. דמה"ט גם מקום חתך אסור וכנ"ל וע"כ דמי לחלב דעלמא שמותר אף דאתי מאבמ"ה. וגם הכא א"א לאסור החלב. וע"ז קאמר א"ד האי אי"ל תקנתא בשחיטה והאי ל"ל תקנתא בשחיטה. והיינו דבאמת ל"מ שחיטה להאבר אף אלו יצויר בו שחיטה. כיון דגלי קרא דאף דכולו שחוט אסור תו ל"ש עליו שחיטה. וע"כ דמי לאיסור טרפה. ואולם מהרשב"א הנ"ל מתבאר דס"ל דהאבר הוא כאבמ"ה ממש. וכ"מ בתוה"ב. ולדידי' אלו יצויר שחיטה על האבר הי' מותר. וכן מתבאר בתוס' דף ע"ה ד"ה ב"פ והא דאמרי' דא"צ תקנה בשחיטה. היינו משום דאין מצויר בו שחיטה. ומשום דס"ל דאין חל דין שחיטה כלל על האבר והוא כחי והוי אבמ"ה ממש ואפשר דאסור גם לב"נ כנ"ל.
ל)
וע"פ דברינו יתבאר לנו שפיר במה שנחלקו האתרונים לענין ב"ט חי ב"פ מטרפה ויש בו אבר היוצא. דדעת הב"ח והש"ך בסי' י"ד ס"ק ז' דלא מהני שחיטת הולד עצמו להתיר האבר. ופר"ח בס"ק ה' הרבה להשיג ע"ז ועיקר קושיתו דכמו דכשנולד הולד טרם שחיטת האם. מהני שחיטת הולד גם להאבר שיצא מקודם. משום דכיון דיש להולד סימנים מהניא שחיטת עצמו גם להאבר וא"כ ה"נ בטרפה דהדין הוא דהולד ניתר בשחיטת עצמו. מהני שחיטתו גם להאבר. יעו"ש. והנה מה שדימה הפר"ח לולד שנולד קודם שחיטה הוא תמוה. דשם אין חל כלל על האבר דין יוצא והרי האבר ככל הבהמה. דרק בשעת שחיטת האם והולד במחיצתה וניתרת בשחיטתה. חל אז על האבר שיצא דין יוצא חוץ למחיצתו אבל כשנולד קודם שחיטה ליכא כאן מחיצה. ול"ש איסור דחוץ למחיצה. אבל בב"פ דטרפה שיש על האבר דין מחיצה. דהא הועילה שחיטת אמו להולד לטהרו מנבלה. וא"כ חל גם על אבר היוצא הדין דיצא חוץ למחיצתו. ולכן י"ל דשוב לא מהניא ליה שחיטה. אבל בכ"ז בלא הדמיון הנ"ל ג"כ קושית הפר"ח עצומה על הב"ח וש"ך דכיון דהולד מטרפה צריך שחיטה וניתר ע"י שחיטת עצמו. וא"כ מדוע לא מהני שחיטתו גם להאבר. ואולם עפי"מ שבארנו דעת הראב"ד דאבר היוצא אין בו איסור אבמה"ח אף כשהוא שלם ומשום דלא אסר כלל משום חסרון שחיטה להאבר. דבאמת חל הכשר השחיטה גם על האבר וכמש"ל באורך והא דאסר האבר הוא משום טרפה ממש וכנ"ל. ולכן שפיר צדקו הב"ח וש"ך דגם בב"פ מטרפה לא מהניא שחיטת עצמו להתיר האבר שיצא כיון דאיסורא של אבר לא משום חסרון שחיטה הוא כלל. ורק משום טרפה, ולהכי נמי כשהאם טרפה כיון דעכ"פ חל דין מחיצה על הולד ומשום דמטהר שחיטת האם לולד מנבלה ולכן גם על האבר שיצא. חל עליו הדין דיציאת חוץ למחיצה. והוא בכלל בשר בשדה טרפה. והוא כטרפה ממש. ולא משום חסרון שחיטה וא"כ שפיר כתבו דלא מהניא ליה שחיטת עצמו כיון דנעשה טרפה הרי הוא ככל טרפה דלא מהני שחיטה. ואולם שיטת הפר"ח דמהני שחיטת עצמו הוא עפ"י שיטת רוב הראשונים החולקים על הראב"ד. וס"ל דעיקר האיסור שיש על אבר היוצא הוא משום חסרון שחיטה. ואבמה"ח הוא וכנ"ל, ולכן שפיר כתב הפר"ח דלפ"ז כיון דהולד ניתר בשחיטת עצמו ויש לו סימנים מדוע לא יהני שחיטתו גם להאבר כיון דאין בו איסור אחר רק חסרון שחיטה. וכשיש לו סימני עצמו הרי ניתר גם האבר. ונתבאר דמחלוקת הב"ח ופר"ח תלית ברבוותא.
[ולפמש"ל (באות י"א) דעל האבר היוצא יש איסור יוצא מכח אבמה"ח של האם. י"נ דה"ט דס"ל להב"ח דל"מ שחיטה ומשום דל"מ שחיטה להתיר איסור יוצא. וכמ"ש הרמב"ן דאלו אסר הביצה משום יוצא לא הי' מהני שחיטה להתיר האפרוח. ולהפרי"ח צ"ל או דס"ל כמש"ל דליכא איסור יוצא מכח האם דהלידה שלו ומה דרהיט ואזיל מפקיע איסור יוצא דנחשב לולד בפ"ע או דאף אם יש איסור יוצא מ"מ מהני שחיטה כיון דאיסורו משום שיצא מהחי. ול"ד להרמב"ן דשם משום שנאסר הביצה באיסור מוחלט ע"כ חי ל"מ שחיטה וכמשנ"ל באורך].
לא)
והנה ק"ל לשיטת הרשב"א דאבר היוצא הוי כאבמה"ח. איך נפרש המשנה דתנן שחטו ואח"כ חתכו הבשר מגע נבלה דר"מ וחכ"א מגע טרפה שחוטה מה מצינו בטרפה ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת בהמה תטהר את האבר, וקשה טובא מה זה דמיון לטרפה דהתם השחיטה מטהר לגמרי אף לאכילה ואסור משום טרפה. דהוי איסור אחר לגמרי לא משום חסרון שחיטה. תבל הכא באבר היוצא דאמרי' דהוי כאבמ"ה משום דלא מועיל שחיטת האם להאבר היוצא א"כ מהכ"ת נימא דלענין לטהר מנבלה יועיל השחיטה. והיכן מצינו הדמיון לזה בטרפה שמחלקים הכשר השחיטה שיועיל לטהר מנבלה ולא להתיר באכילה. הרי בטרפה השחיטה מתרת לגמרי. ואסור משום שם אחר. דהיינו טרפה. ולפמש"ל בשיטת הראב"ד דהאבר אסור ג"כ משום טרפ' ממש אבל השחיטה הועילה גם להאבר להוציא מאבמ"ה לפ"ז ניחא דמדמי רבנן לטרפה דגם האבר איסורו רק משום טרפה ע"כ מועיל השחיטה לטהר מנבלה כמו בטרפה. ואולם לפמש"ל דגם להראב"ד האיסור דאבר מסתעף משום חסרון שחיטה. וא"כ גם להראב"ד קשה הדמיון לטרפה.
לב)
והנראה לענ"ד להוכיח מזה דבטרפה יש ג"כ חסרון בהכשר שחיטתה שאין מתיר השחיטה לאכילה. ואין מועיל שחיטת טרפה רק נטהר מנבלה אבל לגבי אכילה הרי היא כאלו לא נשחטה. ונשארה באיסור דאינו זבוחה. גם לאחר שחיטה. וראי' גדולה לזה. מהא דקי"ל דב"ט חי כשהאם טרפה אינה ניתרת בשחיטת האם לאכילה. רק לטהר מנבלה. וקשה מדוע לא תתיר שחיטת האם גם לאכילה כיון דאין חסרון בשחיטת טרפה. ומה לנו שהאם טרפה כיון דהב"ט אינו טרפה ויש לו חיות בפ"ע, ומצאתי להגרע"א בחידושיו ליו"ד שהקשה כן. ותירץ דאם נרצה להתיר ע"י שחיטת האם שוב חל על הולד איסור דטרפה, ע"ש, ובאמת שכן משמע קצת מלשון רש"י דף ע"ה ע"ב ד"ה טעון ע"ש, אבל אינו מובן לענ"ד דמה שייכות זל"ז, ואיך יחול על הולד איסור טרפה, כיון דאינו טרפה. וניתר בשחיטת עצמו, ומדוע לא נתיר ע"י שחיטת האם. כיון דאין חסרון בשחיטת טרפה. והאם אסור משום איסור אחר שאין נוגע להשחיטה ואולי י"ל משום דהא דניתר בשחיטת האם. היינו דחשבינן העובר כאחד מאבריה, וע"כ כשנרצה להתיר ע"י שחיטת האם, שהיא טרפה, ע"כ דצ"ל דהוי כאחד מאברי'. וא"כ גם הולד טרפה. אבל כשניתרת ע"י שחיטת עצמה לא אמרי' דהוי כאחד מאברי'. וכ"ז דוחק, ועוד דהרי מהני שחיטת האם לטהר מנבלה ונימא ג"כ שיחול איסור טרפה דהוי כאחד מאברי' ועוד דלפ"ז יעלה לנו בולד הנוגחת והנרבעת כשנגמר דינם ואח"כ נתעברו דאם ילדו אח"כ לפי"מ דקיל"ן זוזג"מ, מותר הולד כמבואר בסנהדרין (ד) ואם ישחוט את הנוגחת והנרבעת ונמצא עובר ב"ט במעי' יהיה הדין לפ"ז. דהולד אין ניתר בשחיטת האם לאכילה. אף דשחיטת האם מקרי שחיטה לענין או"ב וכן לענין כיסוי למ"ד שחיטה שאינה ראוי שש"ח, אבל בכ"ז יהי' הב"ט אסור ע"י שחיטת האם, משום דאם נתיר ע"י שחיטת האם, יחול גם על הולד האיסור שיש על האם דהוי כאחד מאברי'. וכ"ז לא מסתבר כלל, אבל לפמ"ש דשחיטת טרפה יש חסרון בהכשר שחיטתה לענין אכילה, שפיר ניחא הא דב"פ מטרפה אין ניתר ע"י שחיטת האם דלענין אכילה לא מהני שחיטתה גם לעצמה, ורק לטהר מנבלה מהני שחיטתה וע"ז מהני גם להב"פ לטהר מנבלה.
לג)
עוד יש להביא ראי' ממה שהקשו התוס' בשבועות (דף כ"ד) להסוברים דיש איסור דאינו זבוחה א"כ איך חל אבמה"ח על איסור דא"ז, לכן הקשו מהא דאמרינן בחולין (קג) כשנטרפה עם יציאת רובא ואיך חיילי כולם על עשה דאינו זבוחה, ועיין במרש"א שם שכתב ולהכי לא הקשו מקרא דטרפה וחלב איך חיילי על א"ז משום די"ל דבאמת אין חל רק לאחר שחיטה, והנה על קושית התוס' מאבמה"ח איך חל כבר כתבו המפרשים די"ל דגזה"כ דחל כיון דא"א להיות באופן אחר, וכמ"ש התוס' (בדף כ') ד"ה אלמא לענין גיד, וכן י"ל על נבלה, ועיין בראי"י, ואולם בחלב וטרפה דמבואר בסוגיא הנ"ל דגם מחיים כשתלש חל חלב וטרפה בזה ליכא לתרץ דגזה"כ, דהא משכחת הני איסורים אחר השחיטה, דליכא איסור דא"ז, והנה י"ל דעל חלב ליכא כלל א"ז דרק על דבר שניתר ע"י שחיטה שייך ע"ז החיוב דזביחה ואיסור באם א"ז, אבל חלב דל"ש עליו החיוב שחיטה, גם האיסור ל"ש, וכ"כ הח"ס בחידושיו ע"ש, אולם על טרפה א"א לתרץ כן, דהא קודם שנטרפה הרי הי' עלה חיוב זביחה ואיסור דא"ז, וא"כ במה יופקע האיסור אחרי שנטרפה ובזה ק"ט איך חל על א"ז ומוכרח מזה דס"ל דבטריפה אין מתיר השחיטה לענין אכילה לסלק האיסור דא"ז, ואין מועיל השחיטה רק לטהר מנבלה, ולהכי כיון דגם לאחר שנשחטה היא באיסור דא"ז, ומ"מ גזה"כ דחל טרפה על א"ז, ומשום דא"א בענין אחר, וע"כ ס"ל להגמ' דגם בתלש מטרפה בח' חייב משום טרפה וחל על א"ז, כיון דגזה"כ דחל טרפה על א"ז כיון דגם אחר שחיטה יש א"ז וע"כ גם מחיים חל טרפה על א"ז כשתלש אבר מטרפה.
לד)
ועפ"ז יתיישב שפיר להרשב"א דס"ל דיש על האבר איסור אבר מן החי, הא דמדמו רבנן אבר היוצא שיטהר מנבלה לטרפה דכמו דמצינו בטרפה שמתחלק הכשר שחיטתה דלאכילה ל"מ שחיטה, ולטהר מנבלה הוי שחיטה, וה"נ באבר מהני שחיטת האם לטהר מנבלה ולא לאכילה. וממילא דלגבי אכילה הוי כאבמה"ח. ולפ"ז אדרבה לשיטת הרשב"א מובן ביותר מה דמשמע דר"מ ורבנן ל"פ רק לענין אם מטהר האבר מטומאה, ולפי שיטת הראב"ד דאין על האבר אבמה"ח לרבנן, אבל זה ודאי דלר"מ דס"ל דשחיטת האם ל"מ לגבי' האבר ומטמא ג"כ, לדידי', בודאי דחייב עליו משום אבמה"ח, וחייב במשהו בשר גידין ועצמות. וכן לב"נ ולענין ברי', ולרבנן לא הוי אבמה"ח, ואסור רק משום טרפה שאין שייך האיסור לב"נ וגם יהי' צריך כזית בשר, ובמשנה משמע דל"פ ר"מ ורבנן רק לענין טומאה ולהרשב"א ניחא דגם לרבנן לא הוי אבמה"ח לאכילה, ול"פ רק לענין טומאה.
לה)
ועפ"ז יש לעורר במה שנסתפקו האחרונים בבני מעיים מטרפה אי שריא לב"נ. דכיון דבמ"ע הוי כמנחא בדיקולא וכאבמ"ה, ורק משום דלישראל שרי ע"י שחיטה מותר גם לב"נ. משום מי איכא מידי, אבל בטרפה דאסור לישראל י"ל דל"ש מי איכא מידי וכ"כ התוס' אבל הפרמ"ג (בסימן י"ד וכ"ז) כתב להיפך דגם בטרפה שייך מי איכא מידי ע"ש, ולפמ"ש דבטרפה אין השחיטה מהני לענין אכילה, שפיר יש לדון דבטרפה ל"ש מי איכא מידי, כיון דגם לישראל לא מהני שחיטתה לסלק האיסור דאינה זבוחה. ואמנם בזה נראה דהעיקר תליא אם מהני השחיטה בטרפה להתיר חיסור אבמה"ח כשמפרכסת, וכן בבני מעיים מטרפה אם יהי' אבמה"ר לישראל, דאם בישראל מהני שחיטת טרפה לסלק אבמה"ח, גם בב"נ י"ל דשרי משום מא"מ, ולענין זה שיסלק השחיטה אבמה"ח, נראה יותר דתליא במה דמהני השחיטה לטהר מנבלה, וע"כ גם שחיטת טרפה מהני להתיר מפרכסת ובמ"ע ובכ"ז צ"ע, וכן יש להסתפק בב"פ ב"ט חי מאם טרפה אי שריא לב"נ, דלפמ"ש הגרע"א הנ"ל דאין מועיל שחיטת אמו טרפה להתיר הולד. הוא משום דא"כ יהי' אסור משום טרפה, ודאי דל"ש לב"נ ומותר ככל ב"פ ב"ט חי שמותר לב"נ משום מי איכא מידי, וכמ"ש התוס' בפשיטות דכל ב"פ מותר לב"נ (ובמפ"ג בסימן י"ג מסתפק בזה) וא"כ גם ב"פ מטרפה מותר לב"נ. אבל לפמ"ש דהטעם דל"מ שחיטת אמו טרפה להתיר העובר הוה משום חסרון בשחיטה לאכילה י"ל דגם לב"נ אסור. וצ"ע די"ל דהעיקר תליא במה שמתיר לטהר מנבלה.
לו)
ולכאורה קשה לפמ"ש דבטרפה אין מועיל השחיטה לסלק האיסור דאינו זבוחה והוי כאלו לא נשחטה לענין אכילה, וא"כ יהי' ספק טרפה אסור משום דנעמיד אותה על חזקת אינו זבוחה, ואף דלא אתיליד הספק במעשה השחיטה עצמה, מ"מ מצינו דמוקמינן בחזק"א גם בכה"ג (בדף י) בנשמטה הגרגרת ואינו ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה, אף דלא הוי ספק במעשה השחיטה עצמה, רק משום דאם נשמטה נא מהני השחיטה להכשיר מוקמינן אחזק"א, וה"נ נימא בכל ספק טרפה דאסור ולא מהני השחיטה, אך באמת י"ל דכיון דבטרפה אף אי נימא דהיא טרפה ע"כ הועיל השחיטה לטהר מנבלה, וע"כ מוקמינן לה ביותר על חזקת היתר שאינה טרפה ולא נעשה בה מעשה התחדשות להיות טרפה, ול"ש לומר להיפך דאמרי' דלא נעשה בה התחדשות לסלק האיסור דאינה זבוחה, והיא טרפה והשחיטה לא סילק האיסור דא"ז, דהרי גם אי טרפה היא, ע"כ נעשה בה התחדשות שחיטה, לטהר מנבלה, וא"כ אי נימא דטרפה היא, ע"כ צריכים לחדש בה שני דברים, האחד שנתחדש בה טרפות, והב' שנתחדש בה שחיטה לטהר מנבלה, וע"כ אמרי' יותר דלא נתחדש בה טרפות, והיא בחזקתה שלא היתה טרפה, ונתחדש (חסר הסוף) !!!:
הלכות יבום