אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן ה · יט)
עוד קשה לי במה שהקשו התוס' (בדף ג'.) דאמאי לא יליף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מיבום דדוחה ל"ת דאשת את, ותמוה, דהרי גם בלאו קיום המצוה הנפילה לחוד מתרת כמו ביבם קטן דאינו מקיים המצוה ובכ"ז אמרינן דתגדלנו, וא"כ איך נילף מזה דעשה דוחה ל"ת הא גם בלאו קיום המצוה מותרת, ובשלמא מהא דדרשינן מולקחה לו לאשה שמגרשה בגט ומחזירה, וכן מהא דמותר גם הביאה שני' ל"ק כ"כ על התוס' הנ"ל, דלעולם עיקר הדחי' ביבום הוא משום עדל"ת, ורק אחרי שכבר נתקיים המצוה משום הדחי' הותרה אח"כ איסור דא"א לגמרי מגזה"כ דולקחה דאח"כ נעשית כאשתו לכ"ד, ולהכי הותרה גם הביאה שני' וכן לגרשה ולהחזירה, ולעולם דהתחלת קיום המצוה דהיינו הביאה ראשונה היא משום עדל"ת, אבל מהא דמותר ביבם קטן קודם קיום המצוה, וע"כ דהנפילה מתרת א"כ איך נילף דעדל"ת ומה ס"ד דהתוס' בקושיתם, וגם בתירוצם א"א לכוין כן. וביותר קשה להרשב"א דס"ל דהנפילה מתרת גם בליכא זיקה אח"כ, ובכ"ז הקשה ג"כ כקושית התוס' דנילף עדל"ת שיב"כ מיבום גופא, והרי כיון דהנפילה מתרת גם בליכא זיקה כלל, א"כ אין התחלה לקושיתו.