אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן ד · ד)
והנה לכאורה מצינו בזה פלוגתא דתנאי במשנה (דף ע' ע"ב) בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בין בטמאה בין בטהרה טהור רי"א בטמאה טמא בטהרה טהור. ומבואר דלת"ק דגם בטמאה דאין לה היתר שחיטה אין העובר מטמא וע"כ הטעם דחשיב כחי דהוי כאחד מאברי'. אבל לר"י דבטמאה טמא ע"כ דלא חשיב העובר המת כחי. ורק בטהרה משום דיש לה תקנה בשחיטה ע"כ אין מטמא. ואולם באמת משמע להיפך דבגמ' פריך מ"ט דת"ק אמר רב חסדא ק"ו אם הועילה מחיצת אמו להתירו באכילה נא תועיל לטהר מנבלה. ומשמע דפשיטא להגמ' דמסברא חשיב כמת ולא הוי כאחד מאברי'. ורק הטעם דמחיצת האם מהני לטהר מטומאת נבלה גם בטמאה. מגזה"כ דמקשינן טמאה לטהורה. והוא חלות דין מחיצות לטהר מנבלה כמו שיש דין מחיצות ע"י שחיטה להתיר באכילה, כן יש דין מחיצת בחי' לטהר מנבלה מק"ו. דאם נימא דהק"ו הוא לגלויי דהעובר תשיב כחי וכאחד מאברי' למה צריך היקשא דטמאה לטהרה. וכן משמע בתוס' (דף ע"ב) ד"ה וחכמים שכתבו א"נ מודו רבנן בהוציא ידו לחוץ ונגע בו דבטמאה עמא דלענין מה שבחוץ לא מקשינן טמאה לטהרה. ואי נימא דעובר חשיב כחי דהוי כאחד מאברי' אין סברא כלל שיחול דין נבלה על האבר שבחוץ לחוד. וצ"ל לתירוץ זה הא דבטהורה קודם השחיטה אין מטמא האבר שבחוץ וכמ"ש התוס' מקודם. היינו משום דכיון דיש לו תקנה לטהר אח"כ מנבלה ע"י השחיטה על כן אין מטמא גם קודם השחיטה, ומתחילה נראה דס"ל דאילו חל דין נבלה על העובר לא הי' מועיל השחיטה לטהר.