אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן ד · ג)
והנה (בדף ע"ב) במשנה שחט את אמו ואחר כך חתכה הבשר מגע נבלה. פרש"י דאם העובר מת מגע נבלה גמורה ואם הוא חי הוא מגע אבמה"ח. ומבואר מרש"י דחל על העובר המת דין נבלה. ואולם ברמב"ם פ"ה ממ"א הי"א כתב דאבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה והוא בחוץ הר"ז אבמה"ח ולוקין עליו ואפילו מת העובר קודם שחיטה. מבואר מדבריו דגם במת אין עליו דין נבלה והאבר היוצא אסור רק משום אבמה"ח ולא משום נבלה. וזה דלא כרש"י הנ"ל, אך אפ"ל דלא פליגי דהרמב"ם דקאי בחתכו קודם שחיטה וע"כ ס"ל דלא חל על העובר דין נבלה דכל שאמו חי' נחשב כאחד מאבריו וחשיב גם כן כחי. אבל רש"י דקאי בחתכו לאחר שחיטה שפיר ס"ל דבעובר מת האבר מטמא משום נבלה. אך אינו מובן איך חל דין נבלה על האבר לחוד לאחר השחיטה דכיון דכשמת העובר והאם חי' לא חל אז דין נבלה איך יחול אח"כ כששחט האם דין נבלה על האבר. ואולם אפ"ל באופן אחר דרש"י דקאי לר"מ דס"ל דאין שחיטת האם מטהר להאבר מנבלה וע"כ שפיר חל תיכף כשמת העובר דין נבלה על האבר. אבל הרמב"ם דקאי לפי מה דקיי"ל כרבנן דגם האבר ניתר מהשחיטה לטהר מנבלה, ע"כ כתב דגם בעובר מת אין על האבר דין נבלה, והיינו משום דכיון שיש תקנה לטהר ע"י שחיטת האם מטומאת נבלה אמרינן דלא חל כלל דין נבלה. ולפ"ז גם לרש"י דוקא על האבר חל דין נבלה לר"מ משום דאין מועיל שחיטת אמו. אבל על העובר שבפנים כיון דע"י שחיטת אמו יהי' מותר לא חל עליו דין נבלה. וגם זה דוחק דיחול איסור נבלה על האבר לחוד גם לפי מה דס"ל להרמב"ם דחלבו של ב"ט חי אסור וע"כ דלא ס"ל דמחיצת האם מהני להתיר שאר איסורים. ואם כן נימא להיפך דחל דין נבלה על העובר המת ובאמת לא יתיר השחיטה בעובר מת. וע"כ דהא דס"ל להרמב"ם דאין על העובר דין נבלה לאו משום דיש תקנה בשחיטה. רק משום דכל שהאם חי חשבינן העובר כאחד מאבריה וחשבינן העובר ג"כ כחי. וע"כ כתב דבחתך קודם שחיטה חייב משום אבמה"ח ולא משום נבלה). ועיין בתוספות (בדף ע"ב) ד"ה הוציא שכתבו דעובר שבפנים אפילו מת חשיב כחי דהא מהני לו שחיטת אמו. וע"כ העובר טהור ואין מקבל טומאה מהאבר כשחתכו קודם השחיטה. והנה הטעם שכתבו התוס' דחשיב כחי משום דמהני שחיטת אמו. צ"ע מה טעם הוא זה דמשום זה לא יקבל טומאה. דאף אם לא נחשב העובר כחי יכול להיות ניתר בשחיטת אמו. וכמו בחותך מעובר שמותר באכילה. ואולי דס"ל דגם בחותך מעובר חשיב כחי. ויותר נראה דכונתם דע"כ לא חשיב כמת לחול עליו דין נבלה דאם כן לא הי' מהני שחיטת אמו להתירו באכילה. וע"כ דלא חל עליו דין נבלה דחשיב כחי ומשום דהוי כאחד מאברי'. (ואין כונת התוספות ליתן טעם דלהכי חשיב כחי משום דמהני שחיטת אמו. רק כונתם להוכיח דע"כ לא חשיב כמת דא"כ יהי' נבלה ולא מהני שחיטת אמו. אבל הטעם דחשיב כחי הוא משום דהוי כאחד מאברי'. ולפי זה פליגי הרמב"ם ותוס' על רש"י הנ"ל. דלפ"ז גם לר"מ דל"מ שחיטת אמו לטהר העובר לא יחול על האבר דין נבלה. ואולי דרש"י סובר דחל דין נבלה על האבר לחוד דלא הוי כאחד מאברי' רק מה שבמחיצת האם.