אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן ד · ב)
והנראה, דהנה במשנה מבואר להדיא דגם כשהעובר מת מותר העובר בשחיטת האם. ויש להסתפק בעובר מת אי חל עליו דין נבלה קודם השחיטה. א"ד כל שהאם חיה לא חל דין נבלה על העובר דחשבינן העובר כאחד מאבריה. וזה ודאי אף אם יופסק החיות באחד מאבריה לא חל על האבר דין נבלה. וה"נ בעובר. ואם נימא דחל על העובר דין נבלה הי' מוכרח דגזה"כ דכל בבהמה תאכלו לא רק להתיר העובר בלא שחיטה משום דהוי כשחוט. דהרי חזינן דמותר ג"כ כשהעובר מת דהוי נבלה ועל נבלה לא מצינו היתר שחיטה. וע"כ דגזה"כ דמתיר כל האיסורים. וא"ש הך דר"א דתליא הך דחלבו מותר לר"י משום דלשיטתי' ב"ט חי מותר בשחיטת האם. דכיון דס"ל לר"י דגם ב"ט כי נכלל בגזה"כ דכל בבהמה וממילא דגם חלבו מותר דכל האיסורים מותר ע"י שחיטת האם כמו שמותר איסור נבלה כשהעובר מת. אבל לר"מ דס"ל דב"ט חי אינו בכלל גזה"כ דכל בבהמה תאכלו ע"כ גם חלבו אסור. ואך צריכין אנו לברר אי חל דין נבלה על עובר מת.