אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן ד · א)
הנה ז"ל הרמב"ם בפ"ז ממ"א, השוחט בהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר ואפילו מצאו חי. מפני שהוא כאבר ממנה. ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חי אע"פ שלא הפריס על הקרקע חלבו אסור וחייבין כרת. ותמהו עליו כל הראשונים דהרי בגמרא א"ר אושעיא דר"מ ור"י דפליגי אי חלבו של שליל אסור אזיל ר"מ לשיטתי' ור"י לשיטתי' דפליגי בב"ט חי אי שחיטת אמו מתרת. וכיון דהרמב"ם פסק בזה כר"י דב"ט חי ניתר בשחיטת אמו גם חלבו יהי' מותר כיון דר"א אמר דתלי חדא באידך. ומשום זה דחו רוב הראשונים דברי הרמב"ם ופסקו דגם חלבו מותר. ועיין במ"מ שכתב דאף דר"א אמר דאזלי לשיטתם אין זה מוכרח דתלי זב"ז ופסק כסתם משנה דחלבו אסור. אבל בכ"ז תמוה כיון דלא מצינו מאן דפליג על ר' אושעיא דתלי זב"ז מאין לקח הרמב"ם לחלוק על זה.
והנראה לענ"ד דהנה בהא דעובר ניתר בשחיטת אמו יש להסתפק אי הכונה דחל דין שחיטה גם על העובר משום דחשיב כאבר מהאם וסימניו כשחוטים. ולפ"ז ל"ש הך היתרא רק לענין שמותר לאוכלו בלי שחיטה ואין עליו איסור אבמה"ח אבל אין שייך זה להתיר איסורים שאין נוגע לשחיטה כחלב ודם. או דגזה"כ דכל בבהמה תאכלו לא משום דחל השחיטה גם על העובר, רק דאתי להתיר כל האיסורים שיש בעובר גם במה שאין נוגע לשחיטה. והנה מהא דמבואר במשנה (דף ע"ב) דלרבנן דר"מ גם להאבר היוצא מטהרת השחיטה מטומאת נבלה, אף דלא נכלל בההיתר דכל בבהמה תאכלו, דהא לא הי' במחיצת הבהמה. וע"כ הטעם משום דחשבינן שחיטת האם כאילו נשחט העובר ג"כ וחל דין שחיטה גם על העובר. וע"כ גם האבר היוצא מטהר מנבלה כיון דהעובר כשחוט. גם על האבר היוצא חל דין שחיטה ורק באכילה אסור האבר משום גזה"כ דבשר בשדה. וכן מהא דאמרינן דד' סימנים אכשרי' רחמנא משמע ג"כ דהיתר העובר בלא שחיטה משום דסימניו כשחוטים. ולפ"ז קשה טובא הך דר' אושעיא דלר"י דב"ט מותר בשחיטת האם גם חלבו מותר. ואיך תלי זב"ז דהרי הא דמותר בלא שחיטה הוא משום דשחיטת האם מהני גם להעובר. ומה שייך בזה להתיר גם החלב.