אור ברסלב
אמרי יחזקאל שער גמילות חסדים › מאמר שביעי - ישנם הרבה אנשים, שמתחזים כעניים, ומרמים את הבריות, כיצד אוכל לדעת מי האמיתי?

אמרי יחזקאל

שער גמילות חסדים · מאמר שביעי - ישנם הרבה אנשים, שמתחזים כעניים, ומרמים את הבריות, כיצד אוכל לדעת מי האמיתי?

מאמר שלישי - אדם שגומל חסד עם חברו, זוכה שהקב"ה בעצמו מצטרף להיות "השותף השלישי" לחברתם!

תשובה: אכן, שאלה זו לצערנו מאוד אקטואלית בזמנינו. שהתרבו הנוכלים והרמאים, ותפסו את נושא הצדקה - בתור "מקצוע" מכובד, שמכניסה רווחים טובים...

תופעה זו כ"כ לקויה, עד שכבר א"א להבחין באחד שנכנס לבהכנ"ס, ומכריז "הכנסת כלה" למה כוונתו ?

האם באמת להכנסת כלה, או שרוצה הוא לרמוז בדבריו, שצדקה זו היא הכנסה "קלה", שבקלות מכניסים כסף לתוך הכיס...

אמנם, אי אפשר להתעלם מן העובדה, שישנם אנשים שבאמת נזקקים, ונתקיים בהם הפסוק "ולרש אין כל" כפשוטו, "תפרנים", שבקושי משיגים את פת לחמם, ולהם ודאי שמצוה לתת צדקה.

הבעיה שעומדת בפנינו: שאנו נמצאים בין ה'פטיש לסדן'! איננו יודעים להבחין מיהו האמיתי - ומיהו הזייפן, מיהו הנזקק - ומיהו הצבוע, שמתחפש כדי לאחוז את עיני הבריות.

וזו בעיה שיש להתייחס אליה בכובד ראש, ובס"ד ננסה לענות עליה כפי השגתנו, ונשתדל ככל האפשר, שנצא מפרק זה, עם מסקנות ברורות ביד.

ראשית לכל, יש לנו כבר "חצי נחמה", שבעיה זו התעוררה כבר בזמן חז"ל הקדושים, הם נתקלו באנשים רמאים, והסיקו מכך מסקנות. ולתועלת הדברים, נעתיק כאן את דברי חז"ל במקורם.

הנה הגמרא במסכת כתובות דף ס"ז: (וכעין זה ממש, בתלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פ"ח ה"ח. ע"ש) מספרת לנו את העובדא הבאה:

איש עני היה גר בשכונתו של ר' חנינא בן דוסא, אשר היה לבוש קרעים, והולך ומקבץ נדבות מבית לבית. ר' חנינא מרוב רחמיו עליו, היה רגיל לשלוח לו בכל ער"ש 4 זוז, כדי שיהיו לו להוצאות השבת.

ערב שבת אחת, שלח ר' חנינא את אשתו במקומו, כדי שתמסור לעני את התמיכה הקבועה. והנה כעבור דקות אחדות האשה חוזרת הביתה עם הכסף בידה, וכשכולה מלאה תדהמה, ניגשה לבעלה והחזירה לו את הכסף חזרה...

מה קרה? העני לא בבית? - שאל ר' חנינא.

לא זו הסיבה - ענתה לו אשתו, אלא פשוט מאד העני הזה לא זקוק כלל לצדקה שלך, בכספו הרב שיש לו, הוא יכול לפרנס גם את משפחתו, וגם אותך!

- מהיכן את יודעת זאת? שאל ר' חנינא בהשתוממות.

- גיליתי זאת מהשיחה שהיתה בניהם, כשהגעתי לדלתו של העני, שמעתי את אשתו ששואלת אותו: "באיזה ספל רוצה אתה היום ליטול את ידך, האם בשל כסף או זהב?

כלומר, שהם עשירים כקורח, עד שאפי' כלי הנטילה שלו עשוי מזהב, ורק כלפי חוץ מתחזה הוא כעני, כדי לרמות את הבריות!

ר' חנינא נרעש כולו לשמע הגילוי המסעיר, שנגלה לו באופן מפליא שכזה, ומיד פנה ואמר לאשתו: היודעת את, שאנו צריכים להכיר טובה לכל הרמאים מהסוג האלו? ומדוע? כיון שאלמלא הרמאים, היינו חוטאים בכל יום, בזה שאנו לא נותנים צדקה לעניים!

שכן חז"ל החמירו מאוד, במי שמעלים עינו מן הצדקה, והענישו אותו בעונש חמור - שלא יפטר מן העולם, עד שיגיע הוא בעצמו לידי עניות!

ואולם עכשיו אנו "משוחררים" מהעונש הזה, כיון שיותר אין עלינו שום תביעה מדוע אנו מעלימים עינינו מן הצדקה. שהרי הרמאים גורמים לנו, להפסיק לתת לגמרי כסף צדקה, כיון שבגלליהם איננו יודעים מי נזקק באמת, ומי לא.

נמצא, שעל ידם יש לנו "תירוץ", מדוע אנו מעלימים עין מן הצדקה! זוהי תשובת חז"ל, על הבעיה שיש בכל עיר "מכת הרמאים". ואולם גם זה עדיין לא פתרון מושלם, להעלים את עינינו מן הצדקה בגלל הרמאים?

נכון, 'עונש' לא נקבל על זה, וכמו שהבטיח לנו ר' חנינא, ואולם מה יהיה על מצות הצדקה שלנו? וכי נפסיד אותה? והרי היא שקולה כנגד כל המצוות! (וכמו שכתבו חז"ל, במסכת ב"ב דף י'. ע"ש). וכי נהיה אכזריים וקשוחים כלפי כל עני שמתחנן אלינו, ונעלים את עינינו ממנו?

ודאי שלא! אז מה העצה? 2 עצות יש בדבר:

א. לבדוק אם אנחנו לא מדברים "מהרהורי ליבנו". כלומר, יתכן שבאמת טענה זו נובעת ממידת הקמצנות שאנו נגועים בה, לא רוצים לתת צדקה! ורק בגלל שלא נעים לומר זאת 'גלוי', לכן מחפשים כל מיני "תירוצים", ומנחמים את עצמנו שהסירוב לתת צדקה - זה נובע בגלל הרמאים, שסוחטים לנו את הכסף, ולכן איננו יודעים למי לתת. (וכפתגם העולם, שאדם שלא יודע לרקוד, אינו מאשים את עצמו, אלא אומר שהריצפה עקומה...)

ודורשי דרשות, רמזו את כל זאת בפסוק: "הקול קול יעקב" כלומר, הטענות נשמעים שהם באים מחמת יראת שמים, שלא רוצים לסייע בידי רמאים עוברי עבירה, וכו' וכו', ממש קול יעקב הצדיק! בעוד שלאמיתו של דבר, הסיבה האמיתית למניעה זו, היא בגלל שה"ידיים ידי עשיו", אכזריות וקשוחות, שלא יכולים ליפתח בפני עני מסכן! וכל בעל נפש, יודע ומכיר את עצמו, אם באמת הוא נגוע במחלה הנ"ל!

ב. גם אם נניח, שטענות אלו אמיתיות, ונובעות מתוך דאגה ואיכפתיות לחסרונם של העניים האחרים, גם אז - עדיין אנו לא צודקים! ומדוע? משום שעלינו להתדבק במידותיו של הקב"ה, ולהתנהג איתם כפי שמתנהג הקב"ה עם אלו שמרמים כנגדו!

כלומר, אם אנחנו נתחיל לעשות "ביקורת" על כל אחד, אם הוא באמת אמיתי, או סתם שקרן, אז אוי לנו! ואבוי לנשמתינו!!!

מדוע? בואו ונהיה גלויי לב עם עצמנו:

וכי אנחנו לא זקוקים לבקש "נדבות" מהקב"ה? לא זקוקים לרחמיו של הבורא שימשיך להשפיע עלינו טובה, ויאפשר לנו להמשיך להתקיים, ע"י שיעניק לנו "נדבה", שכוללת: בריאות, בנים, אושר, חכמה, וכו' וכו'?

נמצא, שגם אנחנו ברשימה של "מבקשי נדבות". וכעת, הבה נבדוק את עצמנו:

האם אנו תמיד "אמיתיים" עם הקב"ה, מדברים בכנות ומכל הלב, או שג"כ נוהגים כמו אותם הרמאים, עושים את עצמנו "מסכנים" כלפי הקב"ה, מבטיחים לו הבטחות שנתחזק, והכל אינו אלא מהשפה ולחוץ, למחרת הכל פורח מהראש, לא זוכרים דבר, כאילו לא היה כלל "הסכם" עם הקב"ה...!

וא"כ לאחר חשבון זה, עדיף לנו לשתוק, ולרחם על כל עני שבא לבקש מאיתנו צדקה. שאם נתחיל לדקדק אחריו אם הוא ראוי לקבל, גם בשמים יתחילו לדקדק אחרי בקשותנו, אם אנו ראויים לקבל, והאם אנו אמיתיים עם עצמנו, - ואז אתם כבר יודעים מה יהיו התוצאות...

העני יפסיד ממך ב'מקרה הטוב' רק כמה שקלים... ואולם אתה תפסיד מהקב"ה - בריאות של חיים!!!

ולכן עדיף לטובתנו "להרפות" את הנידון, ולא לעלות אותו כלל על שלחן הדיונים!

הנה, נלמד מוסר מאבותינו הקדושים, ניקח מהם דוגמא חייה - איך הם העניקו חסד לכל אחד, אפי' לאנשים מושחתים ביותר, ולא עשו כל מיני "חשבונות ותירוצים" שהם רמאים, נוכלים, מתחזים, וכו'.

ונעתיק כאן דוגמאות מספר:

1. אברהם אבינו - עשה חסד עם ערבים, רמאים ונוכלים, עובדי עבודה זרה, שונאי היהודים, שאין כל סיכוי כלל לקבל מהם טובה חזרה.

ואעפ"כ, הוא שחט לכל אחד מהם - פרה שלימה(!) כדי שכל אחד מהם, יאכל "לשון" של פרה עם חרדל...

2. וכן אצל יעקב אבינו, אותה תמונה: הוא עשה חסד, עם אבי אבות הרמאים שקמו בהסטוריה של עם ישראל, הלא הוא: לבן הארמי!

מאה פעמים - רימה אותו לבן, ועשה לו כל מיני תחבולות "מתחת לאדמה"! ובכ"ז יעקב נשאר נאמן כלפיו, יושב ועושה עמו חסד עם צאנו, ושומר לו אותם במסירות נפש, במשך 7 שנים, בקור ובשלגים, לא נותן שינה לעיניו, עד שמחזיר לו את הצאן שלם לעדרו, אפי' בלי שריטה אחת!

3. משה רבינו - עושה חסד, עם מי? עם זה שמרמה אותו 9 פעמים!!! פרעה הרשע!

תשעה מכות, הוא מרמה ומהתל בו, ועושה ממשה רבנו כביכול צחוק ח"ו, מסכים ולא מסכים לשחרר את בני ישראל...

ובכ"ז, איך התייחס אליו משה רבינו? בסבלנות יתירה, נזהר לא לפגוע בכבודו, והיה מוכן לחזור ולהתפלל להקב"ה, במשך כל תשעה התקופות של המכות, שיסיר מפרעה את המכה!

וכמו כן, היה מדבר אליו ביראת כבוד, משום כבודה של מלכות!

וכל זה, מעשה אבות, שצריכים להיות סימן לנו הבנים. ללמוד מדרכיהם, ולדעת שגם אם נתקלים באנשים שלא כ"כ הגונים, באנשים שרואים שהכסף העביר אותם על דעתם, ויש להם כבר "מחלה" להרויח כסף דרך 'נדבות' מאנשים, אעפ"כ, צריך לרחם על האומללים האלו, ולהבין גם את מצבם השפל, כדי שגם אנו, אם ח"ו, נהיה פעם בשפל המדרגה בגלל חטאנו, גם אותנו יבינו בשמים וירחמו עלינו אף על הכל. שכן כלל ברזל נקוט בידינו "כל המרחם על הבריות - מרחמים עליו מן השמים"! מידה כנגד מידה!!!

ובאמת, שכל דברינו הנ"ל, מתומצתים בכמה מילים, בתוך תורתינו הקדושה:

בחומש דברים (פרק טו, פסוק י') אומרת התורה "נתן תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך" וכו'.

מה כתוב כאן? התורה מצווה אותנו: נתון תתן לו צדקה, "ולא ירע לבבך" כלומר, שלא תתן מרוע לב, וישארו לך אח"כ יסורי מצפון, שמא זה שנתת לו הוא עני רמאי, שסוחט כספים?

אסור לך לתת צדקה עם מחשבות רעות כאלו! ולמה? על זה ממשיך הפסוק להסביר "כי בגלל הדבר הזה, יברכך ה' אלוקיך". כלומר, כי בגלל שאתה שותק ולא בודק אחריו - גם הקב"ה יוכל לברך אותך, ולא לבדוק אחריך, אם באמת אתה הגון וזכאי לכך, או לא.

במידה שאדם מודד - בה מודדים לו!

והדברים מאירים ונפלאים!

השתכנעתם? אשריכם! ואם עדיין לא, אז גם אשריכם! ומדוע? כיון שגם הטרדה הזו היא מעלה גדולה! שכך גילה לנו דוד המלך בתהילים "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". כלומר, אם נגזר עלי צער ועגמת נפש, יה"ר שנצא 'ידי חובה' בצער שנגרם לי ע"י "טוב וחסד", בזה שאני נותן לאנשים מפוקפקים...

וזו הברכה הגדולה לאדם: שהרודפים שלו, האויבים והרמאים שלו יהיו רק סביב "טוב וחסד" שהוא עושה בעניני המצוות, ולא בענינים אחרים, שיכולים להיות גרועים פי כמה, ודי בזה למבין.

נסיים במעשה מבדח קצת, אשר יעודד אותנו מאד, להמשיך בנתינת הצדקה לכל סוגי האנשים פושטי היד, מכל גווני הקשת:

פעם, ביום פורים, כאשר היה ר' זושא במצב רוח מרומם, אמר בבדיחות הדעת לאשתו הצדקת: היודעת את שבזכותך אזכה לגן עדן בעוה"ב?

ואם תשאלי הכיצד? אסביר לך:

כאשר תעמדי לאחר אריכות ימים ושנים לפני ב"ד של מעלה, וישאלו אותך איזה 'נחת רוח' עשית להקב"ה במעשיך, כאן בעוה"ז? תשיבי להם: כל ימיי, עזרתי וטרחתי בכל כוחותי, למען בעלי שהיה תלמיד חכם, כדי שיוכל לשבת וללמוד את התורה במנוחה ובישוב הדעת, ולכן מגיע לי בשביל זה גן עדן!

וכשישאלוך: וכי זה נקרא "תלמיד חכם"? תראי איך נראית התורה שלו! איך נראים המצוות שלו! פגומים ולקויים!!!

תשיבי לעומתם: וכי מהיכן יכולתי לדעת, שכך הם פני הדברים? אני הייתי אשה פשוטה ותמימה, ושמעתי שכל הבריות אומרים שבעלי ת"ח, ולכן היתה לי כוונה כל ימיי לשרת ת"ח, וכי מאין לי לדעת, מה מסתתר מאחורי כל המעשים שלו?

בשמים יקבלו את טענתך, ויפסקו לך גן עדן!

ואולם אז תמשיכי לטעון: איזה גן עדן זה בשבילי, בשעה שבעלי מתענה בגיהנום? לא שווה לי כל זה, אם אני יודעת שבעלי מתייסר ומתענה בגיהנום! בשמים יתחשבו גם בטענה זו, ויוציאו אותי מגיהנום לגן עדן!

נמצא - סיים ר' זושא את דבריו בענוה, שאזכה לקבל את חלקי בגן עדן - בזכותך!!!

ותשובה זו - צריכה לחזק גם אותנו:

כשנבוא לאחר אריכות שנים לב"ד של מעלה, ונָרְאֶה להם את כל מצוות הצדקה שעשינו בכל ימי חיינו, יבואו ויטענו לנו: וכי זה נקרא "צדקה"? והלא איש זה כלל לא היה עני, אלא נוכל ורמאי, וא"כ עם מי עשיתם צדקה? עם רשעים?

אף אנו נשוב ונטען להם: וכי מאין לנו לדעת, מה מסתתר בליבו של כל אדם? אנו איננו אלא יהודים פשוטים, שריחמנו על כל יהודי שהתחנן אלינו לפרוטת צדקה!

בשמים יקבלו את טענתנו, ויפסקו לנו גן עדן!

זהו הלקח, שאותו אנו צריכים לקחת ביד בסיום פרק זה: לזכור תמיד שאנחנו הקובעים איך יתייחסו אלינו בשמים! אם אנו מתחילים למתוח "ביקורת" על כל ניזקק - גם בשמים יחזירו לנו אותו יחס, וברגע שנזדקק לטובותיו של הקב"ה יתחילו למתוח ביקורת על כל מעשינו, לראות אם אנו באמת זכאים לכך, ואז המצב 'מסוכן'...

וכך גם בצד ההפוך: אם אנו ניתן את פרוטת הצדקה, ללא כל חשבונות והתחכמויות, ניתן זאת רק בגלל שכך ציונו הבורא, להיות "רחום" כלפי אדם שמתחנן אליך לצדקה - במילא גם בשמים יתנהגו בהתאם, ובשעה שנתחנן ל"צדקה" מאת הקב"ה - לא ישיבו פנינו ריקם!

בידך הדבר - לקבוע את גורל מזלך!

אלו הם העצות המעשיות שהעלנו בפרק זה בס"ד. "ושומע לעצה חכם".

תסתכל על חברך "בגובה העיניים"

אם אדם הסתכל מתוך מבט 'נכון' על האנשים, הוא יראה אותם אחרת לגמרי! הם יותר לא יהיו נחשבים בעיניו, כרמאים וסחטנים! ואיזה סוג "משקפים" צריך להרכיב, כדי שדרכם נוכל להסתכל במבט נכון על האנשים, כפי שהתורה דורשת?

ה"בן איש חי", שהיה מומחה גדול לבעיות הנפש, ובקי בכל חדרי התורה, נתן לנו (בספרו בן איש חי, שנה ראשונה, בהקדמה לפר' ניצבים) עידכון מפורט, כיצד יוכל האדם לזכות, לעין טובה, שתראה רק את הטוב שבאדם.

הוא כתב דברים ברורים בנושא זה, ונצטט את תוכנם:

האדם צריך לערוך לעצמו חשבון, ולמדוד את חברו לפי גילו בשנים. וכך הוא יוכל להעריך ולכבד אותו. והרי 3 דוגמאות להבנת הדברים:

1. אדם "מבוגר" ממך - אתה חייב לו כבוד, משום שס"ס הוא חי יותר הרבה שנים, ומסתמא הספיק לעשות 'יותר מצוות' ממך!

2. אדם "צעיר" ממך - ג"כ אתה חייב בכבודו. ומשום עצם העובדא שהוא עוד לא הגיע לגילך, מימלא הוא עבר 'פחות עבירות' ממך!

3. אדם "בגילך ממש" - ג"כ אתה מחוייב בכבודו. שאע"פ ששניכם באותו גיל, ומספר המצוות והעבירות הוא "מאוזן", מ"מ "איכות" העבירות שלך חמורות יותר משלו!

ומשום שאתה חרדי יותר, ויודע ומכיר את הבורא יותר ממנו. א"כ יוצא: שהוא עושה עבירות מאונס - ואתה מרצון! הוא בשוגג - ואתה במזיד!

אם כך תהיה השקפת האדם, על כל יהודי באשר הוא,

ממילא כל מאמר הפרק הזה - יהיה מיותר לחלוטין!

... כפי היחס שלך לחברך – כן יחסו של אלוקים אליך!

מאמר שמיני - אותה פעולה עצמה - פעמים שהיא "מעשה חולין", ופעמים היא נהפכת להיות "מצוה מהתורה"! במי זה תלוי?

תשובה: במאמר זה, באנו לעורר את לב הקוראים, לפקוח את עיניהם, ולהראות להם כמה טונות (!) של מצוות גמילות חסדים, "מתגלגלים" להם בין הרגליים, במשך כל שעות היממה. ומחוסר תשומת לב - אין הם מודעים כלל, לגודל האבידה העצומה שנגרמת להם בכל שעה, ובכל רגע מהחיים!

ואם אינכם מאמינים, נביא לכם כאן ראיות חותכות לדברינו, מן התלמוד בבלי, וגם מהמציאות היום יומית בחיינו, ואז תווכחו לראות שאכן לא הגזמנו בדברינו כלל.

ראשית לכל, נקדים את 'יסוד' הדברים, שהוא "השורש" שממנו נובע כל מאמר זה. צריך לדעת כלל אחד חשוב בחיים:

האדם בכוחות עצמו - יכול להחליט ולקבוע על מעשהו, אם יהיה נחשב ל'מצוה', או לסתם מעשה יבש ומת!

ונגדיר זאת כך: מחשבתו של האדם, יכולה לשנות את מעשהו מהקצה אל הקצה! לא "כמות" המעשה קובעת את המצוה, אלא "איכותו" של המעשה, כמה מאמץ ולב השקעת במעשה הזה, זה מה שהופך את המעשה - לחפצא של מצוה וקדושה!

ולשם הבנת הדברים היטב, נעתיק כאן דוגמא מן הגמרא בקידושין (דף ל"א.) שתמחיש לנו היטב, את הכלל הנ"ל:

הגמרא שם מחדשת, שיתכן מקרה שאדם יהיה נדיב לב - וירש גיהנם! ומצד שני, אדם יעביד את אביו בעבודת פרך - וירש גן עדן!

וכיצד יתכן הדבר? ממשיכה הגמ' להסביר: "יש מאכיל את אביו תרנגולות פטומות - ויורש גיהנום"!

כלומר, אדם מבוגר שיש לו אבא זקן, והוא לא מחוייב ע"פ דין לפרנס אותו ולהאכילו, ובכ"ז הבן הזה הוא נדיב לב, ויש לו לב רחום, לוקח ומאכיל את אביו על חשבונו מהמאכל הכי משובח שקיים: "תרנגולים מפוטמים" ובכ"ז, מעשה זה מוביל אותו לרשת גיהנום!

מדוע? כיצד יכול ליהפך מעשה כזה טוב, לעבירה כזו גדולה עד כדי לרשת גיהנם?!

התשובה: נכון, המעשה מצד עצמו לא חסר בו כלום, ואולם צורת ההגשה שהגישו אותו - היתה בזלזול!

ומה נקרא "זלזול"? מתארים זאת התוס' שם: יום אחד, שואל הסבא את בנו: בני חביבי, מאין לך הכסף להוציא עלי כל יום תרנגולת מפוטמת? והבן משיב לאביו, בנימה של זלזול: "סבא! מה איכפת לך מאיפה כל הכסף? אתה תמשיך לטחון ולאכול, ואל תכניס ראשך בחשבונות של אחרים"!

במילים אלו, הבן 'הרס' את כל המעשה הטוב שעשה! כל נדיבות ליבו לא שווה כלום - אם הוא מסוגל להוציא מפיו מילה אחת של זלזול נגד אביו!

ומצד שני - "יש מטחינו ברחיים, ויורש גן עדן"! הכיצד? כגון שבאו מהצבא לקחת את אביו לחזית המלחמה, והבן מקריב למענו ומוכן ללכת במקום אביו, ורק משאיר לו את עבודת הריחיים, שיטחון במקומו כדי שיהיה אוכל לאכול. מעשה זה - מזכה אותו בגן עדן!

שאע"פ שהוא העביד את אביו בעבודת פרך של טחינת הריחיים, מ"מ הרי כוונתו היתה טובה, שיוכל עי"ז ללכת לצבא במקום אביו, ולכן בשמים מחשיבים זאת בתור מצוה, ויורש גן עדן!

ואם נסכם בכמה מילים את כל הגמרא הזו, יצא לנו הגדרה מאד מעניינת: "זה לא כל כך חשוב - מה אתה נותן, כמו - איך אתה נותן"!!!

ומי שפיקח, כבר תפס כלפי מה הדברים אמורים: בכל אורחות החיים שלנו, צריך להתנהג בדיוק באותה שיטה שלימדו אותנו חז"ל בגמרא מסכת קידושין הנ"ל. כלומר: אתה עושה מעשה? בידך הדבר להחליט אם זה יהפך להיות מצוה מהתורה, או שישאר מעשה "יבש", ריק מכל חיות ונשמה.

וכדי שהדברים יהיו "אקטואלים" יותר, נעתיק כאן כמה דוגמאות מהחיים, אשר כל בעל לב ישתומם, כיצד יכול הוא לִזְכּוֹת בקלות בכ"כ הרבה מצוות, בכל המעשים שעושה בלא"ה - במשך מרוצת החיים.

והרי דוגמאות מספר:

א. תספורת - אדם מסתפר במספרה. לכאורה נראה מעשה גשמי, שאי אפשר להפיק ממנו שום תועלת רוחנית, ואולם, ע"פ השקפת התורה אין זה נכון! עם קצת מחשבה והתבוננות, אתה יכול להרויח מהתספורת הזו 5 מצוות:

אדם שלא מגלח את פיאות הראש והזקן - מקיים:

1. לא תקיפו פאת ראשכם.

2. ולא תשחית את פאת זקנך.

וכשמשלם לספר את הכסף מיד, מקיים עוד - 2 מצוות עשה:

1. ביומו תתן שכרו.

2. לא תלין פעולת שכיר.

ואם מסתפר ביום שישי, ומתכוון בזה לכבוד שבת, מרויח עוד מצוה אחת מדברי קבלה, של "כבוד עונג שבת".

ובסיכום: 5 "מלאכים" של מצוות - על פעולה אחת של גזיזת השיער!

ממש להשתומם!

[ועיין עוד ב"כף החיים" (סימן רל"ב, אות ט"ו) שהצליח למצוא 14 מצוות(!!) שהאדם יכול לקיים - על ידי תספורת אחת!!! עיי"ש].

ב. רחיצה - כל אדם רוחץ את גופו מידי יום ביומו. ובכ"ז, יש אדם שמוציא מזה מצוות, ויש - שנשאר קירח מכל הצדדים.

במי זה תלוי? במעט תשומת לב מצידו של האדם!

יש אדם שמתרחץ לשם טיפוח גופו בלבד. לנקותו, וליפותו, כדי שיראה יפה בעיני אחרים.

מקלחת כזו לא תרמה כלום - לנפשו של האדם! הוא בזבז זמן רק לצורך גופו בלבד, בלי שום רווח של מצוה ניצחית...

ומצד שני, ישנם אנשים שהרחיצה אצליהם נחשבת למצוה גדולה, זה חלק מעבודת השם שלהם, הם מתרחצים מתוך מטרה שהגוף צריך לשרת את הקב"ה, ואין זה נאה לשרתו בגוף מלוכלך!

נמצא, שהסיבה לרחיצה זו נובעת מתוך כוונה טובה, לנקות ולהבריק דיוקנו של מלך, את דמות האדם שנברא בצלם אלוקים!

וכך גם מסופר במדרש רבה (ויקרא, פרק ל"ד) על נשיא ישראל הלל הזקן! שראוהו תלמידיו רץ לכיוון ביתו, וכששאלוהו לאן הוא ממהר? ענה להם, לגמול חסד עם גופו ולרוחצו, שגם זה מצוה היא!

ראו מה אפשר לפעול ע"י קצת מחשבה! אתה עושה מעשה פשוט של רחיצת גוף, ועם קצת כוונה טובה אתה בורא עי"ז מלאכים של מצוות!!!

ואותו יחס בדיוק, צריכה כל אשה לחשוב, ברגע שרוחצת היא את ילדיה. יש אשה שלוקחת את זה קשה, בשבילה זה מעמסה וטורח, הגב כבר נשבר לה, וכל הזמן היא רוטנת ברוגז מתי הם כבר יגדלו, וידעו להתרחץ לבד!

ואולם, אשה עם שכל מה עושה? היא הופכת מעשה זה למצוה של גמילות חסד, ומכניסה זאת לחשבון המצוות שלה!

כיצד? ע"י שמסתכלת על העבודה הזאת במבט אחר לגמרי: הקב"ה הטיל עלי תפקיד חשוב ואחראי: לגדל לו בנים בריאים וטובים, שיוכלו להיות אח"כ חיילים טובים בעבודת ה', ולכן אני רוחצת אותם, לכבוד השי"ת!

ע"י מחשבה כזו, הצליחה האשה לברוא לה במשך השנים, אלפי מלאכים של מצוות גמ"ח, שיעמדו לזכותה לאחר אריכות ימים ושנים!

ואותו שיקול, צריך ללוות את האשה בכל עבודות הבית: שטיפת הריצפה של הבית, הכנת אוכל לבעל, גידול הילדים וכו'. כל המעשים האלו, אם תחשוב האשה ותעמיד לנגד עיניה את המטרה המבוקשת ממנה, שצריכה לדאוג שבעלה ובניה יוכלו להיות פנויים כדי ללמוד את תורת ה' בהרחבת הדעת, ולמען זה היא עובדת וטורחת, הרי שאשה זו מקיימת מצוה בכל פעולה בבית. כל 'שטיפת ריצפה' של הבית שווה בדיוק כמו הנחת התפילין של הבעל! ללא שום גוזמה!!!

רק להפעיל קצת את המחשבה, ולעורר לעצמה את המטרה בעבודה, ואז הרווח כולו שלה - נקי!

וכן אותו הלקח גם לגבינו, אנו האנשים. בכל עסקינו שיהיו, מבעל מכולת ועד למנהל הבורסה, אם כל אחד יחשוב שהוא הולך לעבוד כדי לקיים מצוה, לפרנס את בני משפחתו, שעי"ז יהיה להם אפשרות לקיים מצוות יותר בישוב הדעת, נמצא שהוא מקיים בזה מצות "גמילות חסד" עם בני משפחתו, בכל שניה ושניה שהוא עמל בה למלאכתו!

מי פתי שמוכן להפסיד כ"כ הרבה מצוות ...?!

ואותו חשבון גם לגבי נושא "השינה" של האדם. אם הוא יחשוב דקה לפני שהולך לישון: אני הולך לישון, כדי שמחר יהיו לי כוחות רעננים להתפלל יותר טוב, ללמוד יותר טוב, לקיים מצוות בכוחות מחודשים... מחשבה כזו, מזכה אותו שעל כל שניה ושניה שהוא ישן וחולם חלומות, בנתיים חשבון המצוות שלו הולך וטופח עוד ועוד... (וכך גם פסק הרמב"ם להלכה, בהל' דעות פרק ג' - הלכה ג'. עיי"ש ותהנה!)

נוּ, וכי לא צדקנו שיש "טונות" של מצוות, שממש מתגלגלים לאדם בין הרגליים, והוא מאבד אותם כלאחר יד, רק בגלל מעט חוסר תשומת לב של מחשבה - - - ?

והאמת היא, שזה לא נגמר בזה. חוץ מהרווח הענק שאנו מרויחים בזה שאנו "מקדשים" את כל פעולותנו, והופכים מעשים פשוטים למעשי מצוה וגמילות חסד - יש כאן עוד רווח עצום שלא לקחנו אותו בחשבון:

ברגע שהאדם מקדש את כל מעשיו לשם שמים, הוא גם מרויח שעי"ז יהיה לו - יותר קל ללכת לעבודה, לטפל בילדיו וכו'.

עצם הידיעה, שבמעשים אלו הוא אוגר מצוות לחשבון שלו בעוה"ב, זה עצמו ימריץ אותו לעזור לילדיו עוד ועוד, כדי להרויח עוד מצוות... ונמצא שני הצדדים נשכרים!

ולפני סיום הפרק, חובה עלינו להזכיר, שיסוד חשוב זה, נוגע בעיקר למעשה הצדקה:

שלימות המצוה - לא נמדדת לפי כמות הכסף שנתת לעני, אלא הקובע העיקרי הוא: איך הגשת לו את כסף הצדקה!

האם זה היה מלווה בפנים זועפות וחמוצות, כאילו רמזת לו "קח, העיקר שתסתלק מכאן"! שכן במצב כזה, עדיף היה שלא לתת כלל, מאשר להעניק לו, ולתת לו הרגשה שהוא מסכן! (וכבר היה מעשה כעין זה בזמן חכמי הגמ', עיין מסכת חגיגה דף ה'. ומסיימת שם הגמרא, שאותו אדם עתיד ליתן את הדין על כך! עיי"ש).

ואולם, אם נתן לו אפי' רק פרוטה אחת, רק שהגיש לו אותה "בכפפות של משי" כלומר, בחיוך שופע טוב לב, בסבר פנים יפות, בכמה מילים מעודדות! פרוטה זו עולה לשמים, ומשקלה רב מאד מאד! עד אשר מכריעה אלפי דינרים של צדקה, שנתנו אנשים אחרים!!

ועל זה המליצו, את מאמר הגמ' בפסחים דף ח': שם מלמדים אותנו חז"ל "הנותן סלע לעני - ע"מ שיחיה בני, או שאהיה בן העוה"ב, הרי זה צדיק גמור".

ועל דרך הדרש פירשו כך: הנותן סלע לעני, וכדי שלא יתבייש ממנו מתחיל לפייס אותו, שבעצם הוא נותן ע"מ "שיחיה בני, או שאזכה לעוה"ב".

וא"כ - הוא מסביר לעני - אתה עושה לי טובה שאתה לוקח ממני את הצדקה, שבזכותך בני יחיה, ואני אזכה לעוה"ב! אדם כזה, שנותן צדקה בצורה כזו כדי שלא לביישו "הרי זה צדיק גמור"!!!

סיימנו פרק זה. נקווה שהפקנו את מירב התועלת מהדברים שנאמרו במאמר זה, אשר כולם סובבים סביב דבר אחד יסודי:

יכול אדם לעשות מעשה – והמעשה יהיה יבש וקפוא, מת מבחינה רוחנית!

ויכול אדם לעשות מעשה - והמעשה יקבל חיות של קדושה ומצוה!

המפתח להצלחה - נמצא בידך, איך אתה מסתכל על כל פעולות החיים?

האם כ"שרשרת" ארוכה של מצוות, או כ"שירות" לגוף האדם, ותו לא.

ואם זכית להסתכל נכון על פעולות החיים - אז קדימה - חבל על הזמן! רוץ לעשות פעולות ולחטוף עוד מצוות!!!

מָעָשֶהָ שהָיָה

מסופר על החפץ חיים, שחלף פעם לפני פתחו של דוקטור מפורסם בוילנא, בשעת קבלת קהל החולים. אמר לו הח"ח בהתפעלות, שהוא מקנא בזכויות הרבות שיש לו בכל יום! הרופא התפלא, על מה יש לקנאות בתפקידו בתור רופא? ובפרט לאדם גדול בתורה - כמו הח"ח?

בא ואסביר לך - ענה לו הח"ח, הקב"ה זיכה אותך בתפקיד חשוב של הקלת סבל מהשני, ולפעמים אף בהצלת נפשות של אדם.

ועתה תלוי בך, איך אתה לוקח את זה: אם הכסף כבר "מטשטש" לך את העיניים, ובכל חולי של אדם, אתה רואה זאת בתור עוד 'הכנסה' של כסף, א"כ במקרה כזה אתה צודק! אינך אלא "אינסטלטור" פשוט לגוף אבריו של האדם, ותו לא!

ואולם אם אתה גם "ירא שמים" - א"כ כל התמונה משתנת: הרי בכל חולה נוסף , אתה זוכה בעוד מצוה הגדולה ביותר של הצלת נפשות! ואם אתה מסתכל במבט כזה על המקצוע, א"כ נכון שאתה אוסף בנתיים גם כסף, ואולם החשוב מכל: שבכל חולה וחולה - הולך ותופח חשבון המצוות שלך לשכר בלתי ישוער! ועל זה באמת יש מה לקנאות בך...!

מאמר תשיעי - אחדות תביא שלום. פירוד יביא מלחמות. כוחנו באחדותינו. וכשאנחנו ביחד - מי יכול עלינו?!

תשובה: ראשית יש להבהיר, שמאמר זה לא בא להתייחס לשום פוליטיקה זו או אחרת, כל מטרת פרק זה, היא אך ורק לתת תמונה לדברים, ע"פ השקפת התורה, כפי שמובא לנו בתנ"ך, ובמדרשי חז"ל בש"ס.

וכעת ניגש להתייחס לגוף הנידון:

כדי להשיג שלום בינינו לבין אומות העולם, חייבים לעבור תהליך של "אחדות" בעם ישראל. וזוהי התרופה הבלעדית, שתעזור להשכנת השקט והשלווה בין עם ישראל לשכניו הישמעאלים. שום עצה אחרת לא תעזור בנידון!

ודברים אלו לא בדינו מליבנו, אלא הם מבוססים על פי 8 הוכחות מחז"ל הקדושים. 5 הוכחות מהתנ"ך, ו - 4 הוכחות מהש"ס. שיוכיחו לנו באופן ברור, עד כמה תופס האחדות משקל רב עוצמה, אצל הקב"ה.

ונתחיל מ - 5 הראיות, שהובאו בתנ"ך הקדוש:

1. ראייה ראשונה - מדור ההפלגה. בחומש בראשית, פרק י"א, מתארת התורה את מצב אותו דור, הם לא רק שמרדו בהקב"ה, אלא אף רצו לעלות למעלה ולהלחם עמו! (ע"ש בפרש"י) בכוחות משותפים התחילו לבנות "מגדל אייפל" ענק, שראשו יגיע השמימה, וכך יכבשו כביכול גם את הכוחות העליונים.

שמעתם פעם על חוצפה ועזות מצח יותר גדולה מזו? ובכ"ז הקב"ה לא נגע בהם כלל לרעה! הוא רק בלבל את שפתם, והפיצם לארבע הרוחות.

היתכן? דור המבול עברו עבירה אחת של גזל, ונמחקו מן העולם, ואילו הם כופרים בעיקר באופן גלוי, ואינם נמחקים?!

תוכן העניינים

אמרי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה