שער גמילות חסדים · מאמר שלישי - אדם שגומל חסד עם חברו, זוכה שהקב"ה בעצמו מצטרף להיות "השותף השלישי" לחברתם!
תשובה: ראשית, יש להבהיר ולהסביר היטב, מה כוונתינו שהקב"ה משתתף להיות "השותף השלישי" בין שני אנשים גומלי חסדים?
והרי כל החיים של האדם, חייבים ללכת בשיתוף עם עזרת הקב"ה, ואם הקב"ה לא התערב בשותפות החיים שלנו - האדם לא יוכל לפעול כלום מעצמו. (ובפרט הצלחה בבריאות המשפחה, וחינוך הילדים, שדברים אלו לא תלויים כלל בכישוריו של האדם).
תמיד צריך את שיתוף הפעולה מצד הקב"ה, שיֶסָפֵק לנו: חיים, כוח, ובריאות, כדי שחיינו יוכלו להמשך מתוך נחת ושלוה. וכל אדם יודע בתוך ליבו, שמבלעדי שותפותו של הקב"ה - אין חיים כלל !!!
וא"כ במה זה מתבטא למעשה, בזה שהקב"ה חותם על שטר "שותפות", ומשתתף בחברתם של אנשים גומלי חסדים? במה הוא עוזר להם - יותר מכל שאר בני אדם?
התשובה לזה נוגעת, בהקדמת יסוד חשוב בהשקפת היהדות.
ונקדים הקדמה: כל סוחר שמתחיל לעסוק במסחר בעולם העסקים, יודע שישנם שני סוגי "שותפים" במסחר:
יש שותף, שתורם את חלקו רק בחלק הכספי שבעסק, ואולם את ניהול העסקים בפועל, משאיר בידי השותף השני, שיעשה מה שהוא יודע, ומה שהוא מבין. והוא כלל לא מתערב ולא מתעניין בהתקדמות העסקים.
ואולם יש שותף, שלא מתבטא בשותפות הכספית בלבד, אלא הוא גם שותף "פעיל" בתוך העסק. מייעץ, מכוון, ומדריך את שותפו, מהם האפשרויות שבהם ניתן להרויח בעסקים, ובאיזה סחורה כדאי יותר להשקיע את הכסף, וכו' וכו'.
ובקיצור: כל העסק 'פועל ותוסס' - הודות לפעילותו החייה של השותף!
וממש כך, מתנהלת השותפות של הקב"ה עם האדם:
מי שלא מקיים את מצוות התורה בשלימות, הקב"ה מסלק את השותפות שלו מהבית. כלומר, את החלק ה'כספי' בשותפות שלו - הוא נותן, וזה מתבטא בחיים, בריאות, בנים, וכו'. ואח"כ הוא אומר לאדם: תסתדר לבד! תנהל את העסקים ותתמודד עם בעיות החיים - לבדך! אני לא נמצא שם!!!
וכפי שידוע לכל אחד, כשהאדם עובד לבד, בכוחות עצמו, אז לפעמים הוא מצליח פחות, ולפעמים יותר, ואולם הקב"ה את עזרתו - סילק מהבית!
וכעת נעבור לסוג השני של השותפות: יש סוג אנשים, יראי שמים, שומרי תורה ומצוות, שמכשירים את ביתם שיהיה 'כלי' להשראת השכינה, הם באמת זוכים שהקב"ה יהיה שותף "פעיל" אצליהם בבית, ואתם כבר מתארים לעצמכם, איזה הצלחה גדולה יש בבית - שהקב"ה "שותף" שם, ומנהל את העניינים !
ומהם התנאים שדורש מאיתנו הקב"ה, כדי שהוא יהפך להיות שותף "פעיל" בביתנו?
ישנו תנאי 'בסיסי' מפורסם, שבלעדיו - אין בכלל על מה לדבר. והוא: הצניעות!
שכן כל יהודי יודע, שהמפריע הגדול ביותר שגורם לסילוק השכינה מהבית, זה "חוסר צניעות". כל פירצה קטנה בחומת הצניעות [אשר כוללת גם כל מיני 'אופנות' חרדיות, אשר עדיין יש בהם גירוי היצה"ר באופן מלא! ודי בזה למי שמבין]. דבר כזה מסלק את השותפות של הקב"ה מהבית. והאדם נדרש להתמודד לבד עם כל בעיות החיים! שכן אזהרה מפורשת היא בתורה "ולא יראה בך ערות דבר - ושב מאחריך"!!!
זהו התנאי הראשון והבסיסי, לשותפותו של הקב"ה בבית.
עד כאן היו הכל דברים פשוטים. ובמסגרת מאמר זה באנו לחדש, שישנה אפשרות גם "להרחיב" את השראת השכינה בבית. כלומר, שהקב"ה לא רק יהיה שותף פעיל בתוך הבית, אלא כביכול הוא גם יצרף את שמו, להיות "ידיד" בתוך החברה שלהם!
וכיצד מגיעים לזכות הגדולה הזו?
ע"י מידת גמילות חסדים, שפירושה - "אהבת הזולת".
אדם שגומל חסד עם חברו, מתוך ידיעה שאני צריך לדאוג לשני - בדיוק כפי שאני דואג לעצמי, לגופי, וכל חבר מוכן להקריב משלו למען השני, ומקיימים ממש את הציווי האלוקי "ואהבת לרעך כמוך" - ממש!
מידת גמילות חסדים בדרגה גבוהה כזו, היא המאפשרת את הזכות שהקב"ה יצטרף לחברתם, ויתן את שמו ביניהם. שכן הבטיח הקב"ה בפסוק "ואהבת לרעך כמוך - אני ה'"! מוכן להצטרף לחברתיכם!!!
וכדי שהדברים יהיו ברורים יותר, נסביר את עצמינו ע"פ מעשה שהיה:
מעשה בשני אנשים, אשר היו ידידים טובים עוד מילדות, והיו קשורים אחד לשני - בלב ובנפש. כל אחד היה מוכן להקריב בשביל השני, את כל חייו, והפסוק "ואהבת לרעך כמוך" היה מושג 'מוחשי' אצליהם.
והנה סמוך למקום מגוריהם, שכנה מדינה שהיתה עוֹיֵינֶת למדינה בה התגוררו, ותמיד היתה נטושה ביניהם מלחמה.
ומיודענו היהודי, היה נוהג להביא סחורות מן המדינה הסמוכה, בה היה המאבק בינה לבין מדינתו.
והנה באחד הפעמים שהלך למדינה הזרה לרגל עסקיו, גילו אנשי העיר, שיהודי זה הוא מתושבי המדינה העויינת, ומיד גילו את אוזן השלטונות על כך, שהאיש חשוד בתור "מרגל" לטובת מדינתו!
וכיון שהיה זה בשעת סכנה שעת מלחמה - לכך נאסר האיש מיד, והביאוהו לפני השופט, והיות ועבירת ריגול היתה עבירה פלילית וחמורה ביותר, לכך לא דרשו וחקרו הרבה, אלא מיד חרצו את דינו לגזר דין מוות על עמוד התלייה!
כל נסיונות היהודי להוכיח את צדקתו, שהוא בא לכאן רק לרגל עסקיו, וכי הוא חף מפשע - לא הועילו כלל, ואנשי השלטון קבעו את היום שלמחרת לביצוע גזר הדין!
משראה היהודי, שאפסו כל התקוות, ואין סיכוי לשכנעם יותר, ביקש במר נפשו מן השופט הגוי, שלפחות יתן לו אורכה של שבוע ימים, שיספיק ללכת לביתו כדי להיפרד מבני ביתו, ולומר להם את צוואתו האחרונה.
ואולם גם לבקשה זו לא אבה השופט להסכים, באומרו "ומי יערוב לי שאכן באמת תשוב בתום המועד הנקוב"? ואולי כל בקשתך אינה אלא תחבולה כדי להתחמק מידי השילטונות?
היהודי בשומעו זאת, התפרץ בבכי, ואמר לשופט: הנה, מוכן אני להוכיח שנאמנים דברי. ידיד נאמן יש לי, ויש בינינו ידידות חזקה אשר לא תתואר במילים, הוא ודאי יסכים לשבת כערבון - עד אשר אשוב בסוף שבעת הימים.
השופט לא האמין לדברי היהודי: הייתכן שיהיה חבר כזה שמוכן לתת את חייו בתור "ערבון" עבור טובתו של השני? ואולם משהזמין לפניו את החבר השני, ונוכח לדעת שאכן הלה מוכן למשכן את חייו עבור חברו, הסכים השופט הנדהם לבקשה, והחתים את החבר הנשאר לערבון, על שטר בו נכתב, "שבאים לא יחזור המרגל בסוף השבוע, יובל הוא במקומו אל עמוד התלייה"! החבר חתם על ההתחייבות, והלה נזדרז לנסוע להפרד מבני ביתו.
והנה, חלפו ועברו להם שבעת הימים, ואולם - - - החבר הנאשם עדיין לא חזר!!! השופטים הגויים שלחו להודיע לחבר שלקח ערבות תחתיו, שאם לא יגיע הנאשם עד שעה 7.00 בערב, יאלצו להוביל אותו במקומו אל עמוד התלייה!
ואכן, החשש נתאמת, הנאשם לא חזר בשעה המיועדת, והשלטון הוציא כרוז לכל בני העיר, להתאסף בכיכר העיר, ולחזות בגזר הדין שהוטל על חברו של הנאשם.
וכך הובל החבר אל עמוד התלייה, לקול צהלתם של המוני הגויים שהתאספו מסביב כדי לצפות במחזה הנדיר.
והנה כאשר ניגשו לביצוע גזר הדין, עצרו הכל את נשימתם, והאוירה היתה "מחושמלת" מרוב מתח. התליין כיסה את פניו, וניגש להדק את החבל סביב גרונו של הנאשם, ופתאום אז - - -
שמעו כל הקהל צרחות וצעקות איומות מרחוק, הם הפנו מבטם אחורה, ומה רואות עיניהם? את המרגל הנאשם שרץ בכל כוחו, וצועק בטירוף לעבר עמוד התלייה: עצור..!!! עצור...!!!
התברר, שמיודענו הנאשם איחר קצת בדרכו, והספיק להגיע בדיוק בשניות האחרונות...
מיד החלה מהומה גדולה, היהודי הנאשם קפץ מיד אל עמוד התלייה והודיע שהוא הנאשם, וחברו כבר משוחרר. ואולם למרבה הפלא קרה כאן דבר שלא יאומן:
גם החבר השני לא רצה לרדת מעמוד התלייה, בטענה, שכיון שהוא בטוח שחברו חף מפשע, א"כ ליבו לא יכול לתת שיהרגוהו, והריני מוכן להיתלות במקומו...
ואילו חברו צועק לעומתו: חלילה וחס! עלי הוטל גזר הדין, ואתה משוחרר לביתך...
התליין ההמום, כמעט נפל לאחוריו מרוב שיגעון! ויכוח כזה הוא עוד לא ראה מימיו: זה מושך את החבל לצידו, וזה מושך את החבל לצידו...
ידידות עמוקה כזו, עד כדי למסור 'נפש' למען השני - הוא לא ראה מימיו...!
וגם הציבור הרחב, שעמדו שם - היו המומים למראה עיניהם: ויכוח מסוג זה - הם לא שמעו מימיהם. וכיון שאף אחד לא ידע מה להכריע בנידון, הקריבו את משפטם לפני המלך של אותה מדינה.
המלך ששמע את טענות שני הצדדים, ג"כ נדהם לא פחות מקודמיו:
כל אחד מוכן למות בשביל השני...!
כל אחד אוהב את השני - יותר מגופו...!
המלך התרשם עמוקות מידידות נפלאה זו, ודבר זה רק הגביר אצלו את העובדה, שבאמת אנשים נפלאים כאלו - הם בודאי חפים מפשע, ורק עלילה טפילה העלילו עליהם.
אי לזאת, לקח המלך את הענין - לידיים, ופתח שוב את תיק האשמה, וחקר ודרש לפרטים, עד שהוברר לו שאכן כל העסק פה עלילת שוא, ולא היה כאן כלל עבירה של "ריגול".
המלך ביטל מיד את גזר הדין, ושיחררם לחופשי, ואולם קודם לכן ביקש מהם להמתין קימעה, ברצונו לפנות אליהם בבקשה נירגשת:
"מיימי לא ראיתי - אמר המלך בהתפעלות, ידידות אמיתית וכנה כמו שלכם, ומימי לא ניפגשתי באנשים שיש להם לב זהב כמותכם. אנא ממכם! צרפו גם אותי לחבורת הידידות שלכם, גם אני רוצה להיות החבר השלישי שלכם!!!
וסיפור מרתק זה - ממחיש לנו היטב את היסוד שנכתב בתחילת הפרק: הפסוק מבטיח: "ואהבת לרעך כמוך - אני ה'".
מה הקשר בין "אהבת הזולת" - לסיום הפסוק "אני ה'"? סמיכות שני משפטים אלו, באים לרמוז לנו על אותו רעיון שהתרחש במעשה הנ"ל. כלומר, אדם שיש לו ידידות עזה כלפי חבירו, ואוהבו כגופו, עד כדי שהוא מסוגל לגמול כל חסד שידרשו ממנו לטובת השני!
על ידידות נפלאה כזו - מבקש מהם הקב"ה "אני ה'" - צרפו גם אותי לחבורתכם, גם אני רוצה להיות החבר השלישי שלכם!!!
עד כדי כך, מסוגלת מעלת "אהבת הזולת" לרומם את האדם, שהקב"ה שמח להצטרף בתוך חברתם, חברת "גומלי חסדים"!
המשנה באבות (פ"ד) קובעת:
"איזהו מכובד? - המכבד את הבריות"!!!
ואם מישהו חושב, שהוא יהיה נכבד, גם בלי לכבד את השני - הרי הוא טועה במשנה מפורשת...!
יש תמיד לזכור: אי אפשר להיבנות ולהיות מכובד - על חשבון השני..!! (ר"ח שמואלביץ, זצ"ל)
מאמר רביעי - אדם שנותן צדקה לעני מי כאן עשה 'טובה' לשני? העשיר לעני, או העני לעשיר?!
תשובה: כותרת מאמר זה, בודאי מפליאה הרבה מן הקוראים. גבות עיניהם נזקפים, והם שואלים בתדהמה:
איזו שאלה זו - מי עושה טובה למי? בודאי שהעשיר הוא זה שעושה טובה לעני. עצם זה שהוא מוכן "לרחם" עליו, ולתת לו מעות לפרנסתו, אין לך חסד גדול מזה. והעני מצידו - מחוייב לכרוע ברך לפניו, ולומר למטיבו בפה מלא: "תודה רבה"!
ובכלל, איזה צד בעולם, יש לבוא ולומר - שעשיר הוא כביכול "הנזקק", והעני עושה עמו טובה בזה שמוכן הוא לקבל ממנו את הכסף?
והלא רק מי שאינו שפוי בדעתו, יכול להסתכל כך על הדברים!
הרהורים אלו ואחרים, עולים בראשנו, בעת שאנו קוראים את כותרת מאמר זה.
ומסיבה זו, הקדמנו לנושא הזה מאמר שלם, כדי להוכיח לעצמנו, עד כמה אנו רחוקים מלראות את הדברים, כפי שראו אותם חז"ל בעיני קודשם, ע"פ - השקפת התורה!
הנה נעתיק כאן סוגית גמרא מן הש"ס, שֵתָרְאֶה לנו איך הדברים ממש הפוכים לגמרי, מכפי שחשבנו בתחילה.
והדברים מפורשים בגמרא מסכת בבא בתרא דף י'. "שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא, אם אלוקיכם אוהב את העניים, מפני מה אינו מפרנסם? א"ל - כדי שנינצל אנו על ידם, מדינה של גיהנם"!
כאן ר' עקיבא גילה לנו, מי עושה טובה למי: העניים עושים טובה 'ניצחית' עם העשירים! ובמה? בזה שמצילים אותם מדינה של גיהנום!
כלומר, אם ח"ו נגזר על האדם, גזירה של מיתה, או כל צרה אחרת, הקב"ה מרחם עליו, ונותן לו אפשרות לבטל את הגזירה הזו. ובאיזה אופן? באמצעות העניים! ע"י שנותן להם צדקה, מתקיים בו הפסוק "וצדקה תציל ממות"!!!
ואם ננתח את הדברים יותר לעומק, נגלה שהגמרא כאן גילתה לנו דברים יותר מפליאים:
כאן כתוב, שבאמת מעיקר הדין לא היו צריכים להיות בעם ישראל כלל עניים, אביונים, ודלפונים. שהרי הקב"ה שאוהב את כל בניו יכול גם לפרנסם.
ורק מן השמים סובבו, ומנעו מאותם אביונים את פרנסתם, כדי שיבואו אלינו, ובזכות המצווה שנקיים על ידם, נינצל אנו מדינה של גיהנום!
נמצא לאור האמור, שהאביונים מתייסרים וסובלים מעוני - עבורנו, ובגללנו! כדי לְזָכּוֹת אותנו במצוות, שֶיָגֵיְינוּ להציל את חיינו!
אי לזאת, חייבים אנו להם "הכרת הטוב" על שהם סובלים עבורנו. ובמילים אחרות: כל נותן צדקה, צריך להיות אסיר 'תודה' למקבל, על כך שזיכה אותו במצוה רבה של גמילות חסדים, ובכך זכה שיתקיים בו הפסוק "וצדקה תציל ממות"!
ואיך אנחנו מסתכלים באמת על העניים? כמו "דבק" שנדבקים אלינו, נודניקים, פַּרָזִיטִים, ועוד ועוד.
ולפעמים אף חושבים עליהם בכעס: "חבל שהוא בא אלי לבקש צדקה, הלואי ויעבור ממני ולא יבחין בי"!
"טיפש! אתה לא מתעלם מהעני, אלא מהצלת 'נפשך' אתה מתעלם. יש לך הזדמנות פז, לבטל מעל ראשך גזירות שנגזרו עליך בשמים - ע"י קצת מעות צדקה, שמצילים אותך או את משפחתך, שכך הבטיחנו הקב"ה "וצדקה תציל ממות", ואילו אתה במו ידיך דוחה את ההזדמנות, ומתעלם מהצלת נפשך, ומעדיף להשאר עם כל הקיטרוגים והגזירות שמרחפים מעל ראשך!!!
פלאי פלאים, איך היתה השקפת חז"ל, על כל הנושא של צדקה. אתה נותן לו שקל אחד (שאפי' "חמישית" ממנה פלאפל, הוא לא יכול לקנות בזה) ובזה ניגמר הסיפור מצידך!
ואילו אתה - מרויח שכר של - הצלת נשמתך ! מדהים ממש!
ובאמת שאת כל הרעיון הנ"ל, סיכמו חז"ל (במדרש רבה-רות פסוק י"ט) בכמה מילים: "יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני - העני עושה עם בעה"ב"!!!
עד כאן - סיכום של טובה אחת - שעושה העני עם העשיר.
וכעת נבאר עוד - שני טובות שעושה העני עם העשיר, בזה שהוא מוכן לקחת ממנו את כסף הצדקה:
ב. על ידי העני, זוכה העשיר שמתעוררים עליו למעלה רחמי שמים, ודנים אותו בחסד וברחמים. וכמו שאמרו חז"ל "כל המרחם על הבריות - מרחמים עליו מן השמים". האם יודעים אתם, איזה רעש גדול נעשה בשמים, בשעה שאדם מרחם על הבריות?
הנה נעתיק כאן, מעשה מזעזע מן הגמרא, אשר כל מילת הסבר שנוסיף עליו - תהיה מיותרת.
הגמרא במסכת בבא מציעא (דף פ"ה.) מספרת על ר' יהודה הנשיא, אשר היה אחד מענקי הרוח, רבן של כל ישראל, וגם בדרגת תנא, שהיה יכול להחיות מתים. ובכ"ז דקדקו עליו בשמים, על שלא נהג ברחמנות על "עגל" קטן. ומעשה שהיה - כך היה:
פעם אחת, בעת שהיה רבי בדרכו לבית המדרש, עבר דרך השוק, והנה רואות עיניו, אנשים קצבים סוחבים איתם עגל קטן לבית המטבחיים כדי לשוחטו.
ופתאום קרה כאן דבר מפליא:
בשעה שהעגל הבחין ברבי הקודש, רץ מיד אליו, החביא את ראשו תחת כנפי גלימתו, והחל גועה בבכיה - מֶה... מֶה.... וכאילו היה אומר לו: "רבי! הצילני נא מידם"!
[ומה באמת רצה העגל מרבי? מסביר היעב"ץ, שבעגל היתה נשמה מגולגלת, והוא פחד להשחט בידי הקצבים, מחשש שמא יאכלו את בשרו ללא שחיטה כדין, וללא ברכה. ולכן התחנן הוא לרבי, שיקנה אותו מידם, ויחלק את בשרו לתלמידי חכמים, ובכך יבוא הוא על תיקונו!]
ואולם משום מה, רבי התעלם מתחנוניו של העגל, והוציא אותו מתחת גלימתו, באומרו לו "לך לשחיטה, כי לכך נוצרת"!
באותה שעה הקפידו בשמים מאד על רבינו הקדוש, שהיה לו להבין את רגשי העגל הקטן. ולכן פסקו - "כיון שלא ריחם עליו, יבואו עליו יסורים"!
ואיזה יסורים? יסורים נוראים (כאבי שיניים, ומעיים.) שא"א להעלותם על הדעת. הכאבים היו איומים עד כדי כך - שהיו שומעים את קול צעקותיו של רבי, שהיה גונח מרוב כאבים, למרחק של 3 קילומטר!!! ויסורי תופת אלו, נמשכו במשך 13 שנה שלמים!!!
ובזכות מה בסוף ריחמו עליו מהשמים, וריפאו אותו? הרבה 'זכויות' היו לרבי, ואף אחת מהם לא עמדה לו:
* לא הזכות שהיה דור שביעי המיוחס להלל הזקן!
* לא הזכות שזכה רבי, שנתקיימו בו שבע המידות הטובות שמנו חכמים בצדיקים (עיין אבות פרק ו').
* לא הזכות שהיה לו גילוי אליהו הנביא! (עיין ירושלמי, כלאים פרק ט', אות ג'.)
* לא הזכות שהיה מכונה בשם רבי "הקדוש" (עיין שבת קי"ח:)
* לא הזכות שלא נהנה מהעוה"ז - אפי' באצבע קטנה. (עיין כתובות דף ק"ד.)
* לא הזכות שייזם את המפעל הכביר של ששה סדרי המשנה, המקיפים את כל תמצית התורה שבעל פה!
רק זכות אחת(!) עמדה לו לרבי להינצל מיסוריו: בזכות שריחם על יצורים של בע"ח, לכן ריחמו עליו ג"כ מהשמים! וכך מתארת הגמ':
יום אחד ישב רבי בביתו ולמד, ושפחתו היתה באותה שעה מטאטא את הבית. והנה הבחינה השפחה, שבזוית הקיר מוטלים גורים קטנים של עכברים, וכיון שרצתה לסלקם, לקחה את המטאטא, וגררה אותם החוצה.
רבי שהבחין בנעשה, ניצבט ליבו מרוב כאב, ופנה מיד לשפחתו ואמר לה: "הניחי להם! שהרי כתוב "ורחמיו על כל מעשיו"!
מעשה קטן זה, עורר רחמים גדולים בשמים, ובזכות שרבי ריחם על יצוריו של הקב"ה - ריחמו עליו גם מהשמים, ולקחו ממנו את היסורים!
ולאחר מעשה מדהים זה, האם נותר עוד ספק בליבנו - מי עושה טובה למי, במתן צדקה? הרי בשקל אחד, שאדם נותן לעני מתוך רחמים, ומתוך השתתפות בצערו וסיבלו, כנגד זה הוא מרויח שמתעוררים עליו ג"כ רחמים בשמים, ואם נגזר עליו ח"ו יסורים, או חיי עניות, מרחמים עליו מלמעלה, ולוקחים ממנו את אותם יסורים!
ובמילים קצרות: ביידך הדבר 'לרפא' את עצמך - ע"י שתרחם על אחרים!!!
ובאותה מידה, מתנהגים בשמים גם לצד ההפוך: אם האדם מתאכזר, ומקשה את ליבו. ולא מזיז לו כלל בלב, בשעה שהוא רואה מול עיניו אדם עני, לבוש טלאים, עומד ומתחנן אליו לכמה מעות, להחיות בהם את נפשו ונפשות ב"ב - אדם כזה בשמים מתנהגים עמו גם באותה מידה, ואם ח"ו ניגזר עליו גזרה קשה בשמים, לא מתחשבים כלל בצער שיגרם לבני ביתו, או לחבריו, אלא מכים בו את המכה באכזריות - בדיוק כפי שהוא נהג עם אותו אדם מיסכן!
לב מי לא ירעד בשומעו דברים אלו - - -?
כל אחד חייב לקחת את הדברים האלו ברצינות לתשומת ליבו, ותמיד לחזור ולשנן לעצמו את דברי המדרש (במדבר רבה - פ"ט): "דלת שנפתחת לדפיקת עני - אינה נפתחת לדפיקת רופא"!!!
ג. ונסיים בביאור הרווח - ה"שלישי" שמקבל האדם, בזה שנותן מעות צדקה לעני:
דבר ידוע הוא בכוחות הנפש של האדם, שכל פעולה 'חיצונית' שהוא פועל - זה משפיע השפעה עצומה - על מידותיו ותכונותיו הפנימיים של האדם.
וכך הם פני הדברים, גם בנוגע לנידון שלנו:
אם אדם רוצה לעצב ולשפר את מידותיו, בעמוד החסד של "גמילות חסדים", הדבר תלוי מה הם מעשיו בפועל שהוא עושה, האם מעשים חיוביים, או שליליים, ולדוגמא:
מעשי "אכזריות" - משחיתים את נפש האדם, מאבדים ממנו כל לחלוחית של רגש, ורחמים, ומשרישים בתוכו טבע שנוטה תמיד לאכזריות!
ומאידך, מעשי "חסד והטבה" - משפרים את נפש האדם, נפשו נעשית יותר עדינה, אצילית, ומשרישים בתוכו לב טוב ששופע רחמים.
ולשם המחשת הדברים, נביא כאן כמה דוגמאות מההסטוריה של עם ישראל, שיוכיחו לנו עד כמה האדם מושפע מכח "מעשיו", ולאיזה מעשים הוא מסוגל להגיע:
1. נבוכדנצר - היה מלך בבל. ומספרת הגמרא בנדרים (דף ס"ה.) שנבוכדנצר שהיה מלך, רצה להשריש בליבו את טבע האכזריות, ולכן עשה מעשה מסמר שיער:
צדקיהו תפס אותו, שהוא לוקח ארנבת ואוכל אותה כשהיא עדיין 'חיה'!!! לא שוחט אותה, ואפי' לא הורג, אלא בעוד שהיא "מפרכסת" בין חיים למוות, היה חותך אותה ואוכל!
אכזריות נוראה שאין כמותה!
ואכזריות זו, גררה אחריה תוצאות של מעשים אכזריים, שבאים מתוך רוע לב. ולמשל: הוא תפס אח"כ את צדקיהו (שגילה לאחרים את מה שראה אצל המלך) לקח את שני בניו, ושחט אותם לפניו, ואח"כ ניקר לו את שני עיניו! (עיין - מלכים ב', פרק כ"ה).
וזה עוד לא כלום !
חז"ל מוסיפים לתאר לנו, בגמרא מסכת שבת (דף קמ"ט:) את גודל אכזריותו של נבוכדנצר. שהגיעה עד כדי כך - שכל ימי מלכותו - לא ראו אדם צוחק, עם 'חיוך' על הפנים!
עד כדי כך, היו רועדים מהאכזרי הזה! [ובסוף, שילם לו הקב"ה את עונשו, ונבוכדנצר - נהפך להיות כבהמה, והיה אוכל את עשב השדה במשך 7 שנים!] (עיין בזה - בספר דניאל, פרק ד' פסוק כ"ג. וכן - במדרש רבה, שמות פרק ח'-ג').
ראו, לאיזה רוע לב מסוגל אדם להגיע, כאשר הוא משריש בתוכו את מידת האכזריות!
2. הגרמנים ימ"ש - היו אכזריים עד ש"זכו" לתואר "חיה מפלצתית", הם עשו מעשים - שהמוח של בן אדם - לא יכול כלל לעכל זאת, והרי דוגמאות מספר:
הם היו מפשיטים 'עורות' של אדם - ועושים מהם "נעלי עור" לילדיהם!!! הם לקחו שומן של אדם - ועשו מהם "סבונים" לרחיצה!!!
טבע האכזריות כל כך הושרש בהם, עד כדי שזה היה זורם בדם שלהם, וכבר נהפך להיות דבר "טבעי" אצליהם!!!
ומהו הסוד? איך יתכן שבן אדם בשר ודם, ילוד אשה, יגיע לידי אכזריות במימדים כאלו גבוהים ומזעזעים?
האור החיים הקדוש, עונה על כך תשובה קולעת:
בפר' עיר הנידחת (דברים י"ג, פסוק י"ח) כותב האור החיים הקדוש, שהוא שאל את התליינים של המלך: איך יש לכם לב, להדק חבל סביב גרונו של אדם - ולחנוק אותו?
ענו לו התליינים: שהם התחילו את זה עם תרנגולים! לקחו עופות, והרגו אותם ב"טריקת דלת" של בית, ערפו להם את הראש, וכך לאט לאט ניכרת מהם שורש הרחמים, ואיבדו כל רגש של אנוש!!!
שמעתם לאן יכולים להוביל המעשים ה'חיצוניים' של האדם? בהתחלה זה מתחיל עם עופות, ובסוף זה נגמר ברצח אכזרי של חיי אדם! מזעזע ממש לראות, עד איזה מידת אכזריות, מסוגל אדם ילוד אשה להגיע!!!
ואם תשאלו, מה כל זה נוגע לגבינו - אנו היהודים? הרי עם ישראל קיבל תואר של - רחמנים, וגומלי חסדים, וממילא אנו כבר "בטוחים" בעצמנו?
התשובה: אדרבא, היא הנותנת, אם אנו רואים כזו "קיצוניות" במידה של אכזריות, צריכים אנו לחזק יותר את עצמנו, ולתפוס את הקיצוניות של מידת הרחמנות!
ומה זה יוסיף? זה יוסיף שהלב שלנו יהיה יותר לב רחמן, לב רגיש, לב עדין, לב שיהיה מסוגל יותר להרגיש את ה'מצפון' של השני...
ובאיזה אמצעיים ניתן להשריש בליבנו את מידת הרחמנות? ע"י שמרגיל את עצמו במידת הנתינה!!! לתת משלו - למען השני, לא לדאוג רק לנוחיות שלו, אלא שיהיה איכפת לו מהמצב של השני, שגם הוא ירגיש טוב...
ואז, כשמרגיל עצמו לתת ולתת לטובת השני, ממילא גם ליבו יושפע לטובה, ויתחיל להיות לב שופע רחמים, שכואב לו בצרת השני!
נמצא, שהאדם מרויח "רווח גדול", בזה שהוא נותן צדקה: ע"י הצדקה הוא הוריד עוד שיכבה של "אטימות" מהלב, עוד שיכבה של נטיה ל"אכזריות", עוד... ועוד... עד שליבו נהפך להיות - לב "זהב"!
זהו הרווח העצום - שהעני מזכה את העשיר, ע"י מתן הצדקה! ויסוד חשוב זה, זורק לנו אור גם על כל הפרשה של "נישואין"!
בשביל מה אדם מתחתן? האם בשביל למלא את הרצונות שלו? האם בשביל שישיג שלטון ועריצות בתוך ביתו? לא ולא!!!
היודעים אתם מהי הסיבה האמיתית?
התשובה: כדי שהאדם יוכל לפתח את כח ה"נתינה" שלו - בהישגים הגדולים ביותר, שיכולים להגיע אליהם! לתת לאשה ולהעניק לה יחס ועזרה. לתת לבניו ולעזור להם, לעבוד בשבילם, למלא את רצונותיהם, וכו', וכו'.
ובמילה אחת: לתת...! להעניק...! להרגיש שיש עוד מישהו שצריך לדאוג לו.... זוהי הסיבה והמטרה של כל חיי הנישואין!!!
ומדוע? כיון שה'שיא' של מידת הנתינה, שאדם נותן בכל ליבו, ובכל מאודו - זה רק הנתינה שמעניק לאשתו ולבניו!
כך צריך להסתכל על כל החיים של הנישואין: מבקשים ממך שתפסיק להיות 'מקבל' ותתחיל להיות 'נותן'... וכך דאגה התורה שהאדם יפעיל את כוח הנתינה שלו, ע"י כל מיני אמצעים, מצות "צדקה", מצות "נישואין", וכו', שכל זה מְפַתֵחַ אצל האדם רגשות עדינים, שיוכל להרגיש את כאב ליבו של השני!
ולסיום נכתוב עוד רעיון אחד, מפליא ומעניין, ובזה נחתום את המאמר.
הגמ' בסנהדרין (דף ל"ו:) מחדשת:
ישנם שלשה סוגי אנשים, שפסולים מלהיות דיינים בסנהדרין. זקן מופלג בשנים, אדם סריס, ומי שאין לו בנים, ב"מ.
ומדוע? מה "המכנה המשותף" בין שלשת האנשים הנ"ל? משום שאצל כולם נפסק כח "הנתינה", אצל כולם נאבד רגש הרחמנות! ומדוע? בגלל שאין להם "בנים" שיוכלו להעניק להם, אין להם אצל מי להמשיך את כח הנתינה! וממילא חוששים, שאדם כזה שיכנס לסנהדרין, ויפסוק פסק דין - יהיה מעורב בזה גם רגשות של אכזריות, כלפי הבעל דין!
ראו, לאיזה דברים "דקים" מסוגל אדם להגיע, כשמפסיק להפעיל את כח הנתינה שלו!
הנה סיימנו את מאמר זה, נקווה שהמסר שעולה מפרק זה - חדר כבר לתוך ליבנו. וכדי שזה ישתמר בתוכנו לעד, נסכם את הלקחים בקצרה:
* ג' טובות, עושה העני עם העשיר - בנתינת הצדקה:
* ג' טובות 'לוקח' האדם לעצמו - בזה שהוא 'נותן' צדקה:
א. זה מעניק לאדם הזדמנות למחוק את מה שנגזר עליו מלמעלה, ע"י הצדקה שמצילה אף מגזר דין מוות!
ב. זה מעורר על האדם רחמי שמים, שמסוגלים לכפר לו על יסורים, וכמו המעשה עם רבי הקדוש.
ג. זה מפתח אצל האדם את מידת הרחמנות, שע"י כח "הנתינה" - נהפך ליבו, ללב רחום, רגיש, ועדין!
והכי חשוב: למדנו "שיעור" מהי ההשקפה של התורה, איך צריך להסתכל על העני בעת שנותנים לו את הצדקה - אנו חייבים לו "הכרת הטוב" בזה שמזכה אותנו בג' הדברים הנ"ל !!!
חומר למחשבה. . . !