אור ברסלב
אמרי יחזקאל - מעגל החיים סיום מסכת › דרשה ג' ל"סיום מסכת"

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

סיום מסכת · דרשה ג' ל"סיום מסכת"

דרשה ב' ל"סיום מסכת"

תגלית מפתיעה מ'עולם הישיבות':

- - - מי אתה "בחור ישיבה"? האם 'מרגלית' יקרה בכתר של המלך, או - סתם "כְּלוּמְנִיק" שאין לו שום ערך עצמי?

גילוי בלעדי - מפליא ומדהים !

(מאמר זה מיועד בעיקר לבחורי ישיבות - בני תורה).

רוצים אתם לדעת, כיצד זוכים לגדול בתורה? כיצד זוכים להשיג הישגים גבוהים בלימוד התורה?

לא מספיק רק לסיים מסכת ועוד מסכת, אלא ישנו 'שלב מוקדם' - לפני כל זה, שבלעדיו - אין כלום! אפילו שיסיימו את כל הש"ס - בכל זאת - בלי היסוד הבסיסי הזה - שום הישג נצחי 'בר קיימא' לא יהיה!

ולכן חשוב מאד שנטה אוזן קשבת, כדי לדעת מהו התנאי הבסיסי שדרכו אפשר לגדול ולהתעלות בתורה, ובכך נזכה לראות 'ברכה' בלימודינו, ולא יהיה כל עמלינו לריק. ח"ו.

הנה, הבה ונאזין לדבריו של רבי נחוניא בן הקנה, ונראה כיצד הוא זכה להגיע לכל גדלותו בתורה.

וכך מתארת לנו המשנה במסכת ברכות (דף כ"ח:):

"רבי נחוניא בן הקנה, היה מתפלל בכל יום תפילה קצרה, בכניסתו לבית המדרש, וגם ביציאתו מבית המדרש. וכך היה אומר: "מודה אני לפניך ה' אלוקי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות. שאני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים. אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר. אני רץ לחיי העוה"ב, והם רצים לבאר שחת". וכו'.

זוהי תוכן התפילה וההודאה, שהיה ר' נחוניא נותן בה שבח להקב"ה, בסיום לימודיו בכל יום, בעת צאתו מבית המדרש.

וכאן שואל הרב ר' ראובן גרשונוביץ זצ"ל (משגיח רוחני של ישיבת "הנגב") שאלה נפלאה: ר' נחוניא בא ורוצה להביע בפני הקב"ה את תודתו והערכתו על שזיכהו להיות - - - לא סתם אדם רגיל 'שלומד תורה', וגם לא סתם תלמיד חכם, אלא אחד מגדולי וענקי הדור! דרגה של תנא, שיכול להחיות מתים על ידי מוצא פיו! ממש שָׂרַף וצדיק שכולו קודש קודשים!

וא"כ, אדם כזה קדוש וענק בתורה, היה צריך להודות להקב"ה על כל המעלות הגדולות האלו: שזיכה אותו ונתן לו את הכשרונות הברוכים, על שנתן לו את כל התורה כולה במתנה, על שנתן לו רוח הקודש, על שנתן לו כוח של קדושה עד כדי להחיות מתים, וגם על שזיכה אותו להיות ממעבירי מסורת התורה - לכל המשך הדורות של עם ישראל!

על כל זאת - מחוייב היה ר' נחוניא להודות להקב"ה!

והנה למרבית הפלא, כשבא ר' נחוניא להודות להקב"ה - אנו רואים שהוא כביכול "מתעלם" מכל ההישגים העצומים שהקב"ה נתן לו בתורה, והוא בכלל לא טורֵח להזכיר זאת!

ועל מה הוא כן רואה צורך חשוב להודות להקב"ה? - על "ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא מיושבי קרנות"!

שמעתם? הרי זה ממש לא יאומן! נותנים לאדם מרגלית יקרה משובצת ביהלומים, והוא הולך ומודה על טבעת פשוטה? גדול הדור, שהקב"ה העניק לו את כל התורה כולה במתנה, הוא רואה צורך מיוחד להודות להקב"ה על... שזיכה אותו להיות מיושבי בית המדרש - כלומר 'אברך כולל' - ולא עשה אותו ח"ו מ'יושבי קרנות' - כלומר, אדם בטל שיושב על 'גדירות הברזל' ברחובות...?

שבח כזה מתאים לגדלותו הענקית של ר' נחוניא? הרי כל 'אברך כולל' פשוט - ג"כ צריך להודות להקב"ה על דבר פשוט כזה! ואילו ר' נחוניא, שהיה לו אלפי תלמידים, ודרגות גבוהות מאד בתורה - הוא משווה את עצמו - לאלו הַמְּשׁוּעֲמָמִים שיושבים על הברזלים ("יושבי הקרנות") ומודה להקב"ה שלא עשה אותו כמותם? מה בכלל הדמיון בין שניהם? והרי זה 'פחיתות כבוד' בשביל גדול הדור, להודות על דבר פָּחוּת ערך כזה?

וא"כ לכאורה, אין שום הגיון ל"שבח הגדול" שבו היה ר' נחוניא משבח ומודה להקב"ה!

זוהי תוכן השאלה. ואכן, שאלה זו דורשת תשובה והסבר, המניחים את הדעת.

וכעת, האזינו היטב, איזה "סוד גדול" לימד אותנו ר' נחוניא בתפילתו זאת שהיה מתפלל בכל יום:

כאן ר' נחוניא לימד אותנו את - הסיבה השורשית שהיא גרמה לו את כל גדלותו בתורה! כאן הוא גילה לנו מאיזו נקודה הוא הצליח לִגְדול, ולבנות עליה את כל בנין אישיותו! מהו 'סָם הפלאים' שבו נעוץ כל סוד הצלחת חייו? - - -

על זה בא ר' נחוניא וגילה לנו: כל גדלותו בתורה - התחילה אצלו קודם כל מהידיעה הבסיסית הזאת: שברוך השם "זכיתי" להיות מיושבי ביהמ"ד, ולא מיושבי קרנות! כלומר, שֶׁאֲנִי ראיתי בזה 'זכות' ואושר להיות בבהמ"ד! לא כל אחד זוכה לזה, שהרי יש ברחוב הרבה 'יושבי קרנות' שלא זכו לזה! רק אני נפלה בחלקי הזכות הזאת!

ולכן, כיון שר' נחוניא ידע לְיַקֵּר ולהעריך, שלהיות "בן תורה" זהו לא מצב של 'כישלון' בחיים, אלא ההיפך, צריך זכות מיוחדת כדי לזכות במתנה הנפלאה הזאת, להיות מיושבי ביהמ"ד! וידיעה זאת - היא שדחפה אותו כל הזמן והמריצה אותו - לנצל את הזכות הזאת, ולחטוף עוד ועוד תורה - עד שזכה להיות מגדולי הדור!

כלומר, ברגע שהאדם יודע להעריך כראוי את מעמדו - אז נכנס בו גם החשק לִרְצות להתקדם ולהשיג הישגים - ואז - פתוחים בפניו השערים לעלות ולהתעלות עד כדי להיות - גדול הדור!!!

ומכאן מוסר השכל, לכל אותם בחורים שכבר כן יושבים בבית המדרש, ואולם מדי פעם עולה להם כמין הרהור בראשם: "בעצם, בחוץ - טוב יותר, נוצץ יותר, כיף יותר, והלוואי ויכולתי להיות מסתובב כעת בחוץ, חופשי מכל הגבלה של 'מסגרת', ומשוחרר מלהיות 'רתוק' לספסל בית המדרש... ואולם מה אעשה - ואני מוכרח להיות בבהמ"ד - מחמת שלטונות הצבא, שלא יגייסו אותי לצבא. או - מחמת לחץ המשפחה שלי, שרוצים שאשמור על תדמית של "בחור ישיבה". או - מחמת "השידוכין", שע"י התואר של 'בחור ישיבה' יהיה לי קל יותר למצוא שידוך. או - מחמת אשתי, שלא נותנת לי מנוחה בבית, ומסלקת אותי ללמוד תורה!

אדם כזה - ששיקולים אלו ואחרים - הם "המכריחים" אותו להשאר ללמוד בישיבה - הרי שלעולם לא תהיה לו שום התעלות אמיתית בתורה! הוא לא ישיג שום הישג רוחני מלימוד התורה! ולמה? בגלל שחסר לו את הבסיס והיסוד, לדעת, להעריך ולהוקיר את מעמדו החשוב - כלומד תורה! לדעת שנפל בחלקו "זכות" - להיות מיושבי בהמ"ד ולא מיושבי קרנות - ולהיות מאושר על כך!

וזהו הלקח העצום שלימד אותנו ר' נחוניא:

הסוד להצלחה בחיי התורה, נעוץ אך ורק בלומד עצמו! עד כמה הוא יודע 'להעריך' את מעמדו כ"בן תורה", ועד כמה הוא 'מתגאה' בזה שהוא זכה להיקרא בתואר המכובד של "בחור ישיבה"! האם הוא מקנא ב"יושבי הקרנות" שבחוץ, ומשתדל כל הזמן להידמות אליהם - בסגנון הלבוש, בדיבור, ובהתנהגות. או שהוא רואה את עצמו - כאישיות מכובדת, שזכתה להיות בבהמ"ד! הוא יודע שנתנו לו כאן מהשמים הזדמנות פז - להקדיש את זמנו להתעלות בתורה ויראת שמים, ולכן, כיון שהוא יודע להעריך זאת בתור "מתנה" מהשמים - לכן יש לו גם את הרצון והחשק לחטוף כל רגע ורגע, ולנצל את הזכות שנתנו לו מהשמים - עד הסוף!

וזהו סוד ההצלחה לעלייה בתורה: הַכָּרַת 'ערך העצמי' שלנו כ"בן תורה"!

ונרחיב מעט את הדיבור, על החשיבות העצמית של בן תורה: הנה חז"ל אומרים בגמרא מסכת מגילה (דף ט"ז.):

"שישראל נמשלו לעפר, וגם נמשלו לכוכבים. ומסבירים חז"ל שכשישראל עולים מעלה מעלה - אז הם באמת חשובים כמו 'כוכבים'. ואולם, כשהם יורדים למטה - הם יורדים עד העפר! ע"כ.

וכאן יש לברר נקודה מעניינת:

מה באמת ההבדל בין "עפר" ל"כוכבים"? מדוע כוכבים - נחשבים לשבח, ואילו עפר - נחשב לחיסרון?

במחשבה ראשונה, היינו אומרים: שההבדל ביניהם הוא באופן 'מציאותי'. שהכוכבים נמצאים למעלה - בגובה. ואילו עפר נמצא במקום הנמוך ביותר - באדמה.

ולכן, כשחז"ל רצו 'לְשַׁבֵּחַ' את ישראל - המשילו אותם לכוכבים, שהם "על הגובה". ואולם כשרצו לְגַנּות את ישראל, המשילו אותם לדבר הנמוך ביותר שקיים בבריאה, שזהו העפר.

זהו ההסבר הפשוט, להבדל שיש בין כוכבים לעפר.

ואולם, מי שיתבונן במחשבה שניה, יגלה שיש כאן עומק נוסף בדברי חז"ל. חז"ל התכוונו לומר לנו כאן, הבדל - לא רק מבחינה 'מציאותית' - אלא גם מבחינה 'טֶכְנִית'. שכן, יש הבדל עצום, בין תכונת הכוכבים, לבין תכונת העפר. הבדל שמחלק אותם בשורשם ובמהותם. ונסביר את הדברים:

אצל הכוכבים - כל כוכב יש לו את הערך ואת החשיבות, ואת הכבוד שלו - "בפני עצמו"! יש לו את השם שלו, את התפקיד שלו, ואת המהות שלו. וכמו שהפסוק אומר: "המסדר את הכוכבים ברקיע כרצונו". כל כוכב מסודר, עם תפקיד, עם ייעוד, ועם מטרה!

משא"כ אצל ה'חול' - שם זה בדיוק ההיפך! אם תיקח כל גרגיר חול 'בפני עצמו' - הוא אינו שווה כלום! וגם א"א לעשות ממנו כלום! כל החשיבות, וכל התועלת שיש בחול - זה אך ורק כשהם נמצאים הרבה ביחד, בקבוצה, רק אז שייך לזרוע, לבנות, או ללכת עליהם. ואולם כל אחד בפני עצמו - הוא אפס אפסים! אין לו שום חשיבות! אין לו שֵׁם, אין בו תועלת, ואין לו שום ערך עצמי!

וזהו העומק - שמונח בדברי חז"ל, שהמשילו את ישראל לכוכבים, או לעפר: ישנם חלק מעם ישראל שמשולים באמת - לכוכבים. כלומר, שיש לכל אחד מהם תפקיד וחשיבות וערך עצמי, ממש כמו הכוכב שיש לו יחס וחשיבות עצמית. ולכן אנשים אלו - שיש להם 'חשיבות עצמית' כמו כוכב - ממילא אין להם 'רגשי נחיתות' מעצמם! הם גאים בעצמם, ולא זקוקים ל'גיבוי' של אף אחד אחר שיחניפו לו... הוא לא תלוי באף אדם אחר, יש לו זכות קיום עצמית! הוא קיים בזכות עצמו! יש לו תפקיד ברור בעוה"ז, ולכן הוא גאה ומרוצה מעצמו!

ואולם, ישנם חלק מעם ישראל, שמשולים - לעפר. כלומר: שאם תיקח לְמַשֵּׁשׁ כל אחד מהם בפני עצמו - תגלה שהוא "כְּלוּמְנִיק", בלון מלא אויר נפוח, 'אפס' אחד גדול!

ורק מתי יש להם "כוח"? מתי הם זוכים לקבל יחס ותשומת לב מהבריות? רק בזמן שהם באים ב"קבוצה", כמה חבר'ה ביחד, רק אז יש להם כוח וגיבוי לעשות "רעש והמולה", ולהזכיר לכולם שגם הם "קיימים" כאן... אחרת - אין להם שום קיום ומשמעות! תבוא לבדוק כל אחד מהם לבד בפני עצמו - ומיד תגלה - חלל ריק! מלא דיכאון ומרירות, שאין לו כלל מה להציע 'למכור' לך...

ולכן, אנשים אלו משולים דוקא ל"עפר", כיון שכל כוחם הוא רק כשמחברים אותם ביחד, שאז כל אחד ניזון מחברו, מקבל תמיכה ועידוד מהשני, או איזה חיוך וּמַחְמָאָה מהשלישי... ואולם כל אחד מהם - בפני עצמו - אין לו שום סיפוק עצמי, כיון שאין בו שום תועלת ממשית!

[ותופעה זאת אפשר לראות כשעולים כמה חבר'ה צעירים לאוטובוס, ויושבים בסוף האוטובוס, ואז - הם "גיבורים גדולים" לעשות רעש בכל האוטובוס, צחוק, ובידור, וצעקות, שכולם ידעו שהם "נמצאים" כאן…

ואולם אם תיקח כל אחד בפני עצמו - כשהוא עולה לבדו לאוטובוס - תגלה למרבית הפלא, שעומד לפניך בחור מלא עצבות ומרירות, מלא דיכאון ויאוש, ואין לו כלל מה להציע 'למכור' לך…!

זוהי המציאות הכאובה, שאנו נתקלים בה יום יום, לצערינו!]

ואת הלקח הנוקב הזה, ביקשו חז"ל ללמד אותנו:

בחור ישיבה בן תורה, צריך שיהיה לו הרגשה שהוא 'כוכב', ולא 'גרגיר חול'! הרגשה - שהוא קיים בזכות עצמו, והוא לא זקוק ליחס או לגיבוי של אף אחד! טוב לו עם עצמו, ועם תפקידו! הוא לא חי מהחיוך של זה, או מה'חנופה' של אחר... יש לו סיפוק עצמי וְרוגַע פנימי - על שזכה להיות מיושבי בית המדרש, ומה צריך יותר מזה???

ואמנם נכון, שחז"ל גם לימדו אותנו (במסכת כתובות, דף י"ז.) "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" - ואולם כוונתינו כאן לומר, שהאדם אסור לו להרגיש עם עצמו - שכל קיומו תלוי - לפי איך שהוא נִרְאָה בעיני החברה! שה'מצב רוח' שלו צריך להשתנות - לפי החיוכים של החבר'ה כלפיו, זה אסור שיהיה!

בן תורה שיש לו ערך וחשיבות וּשְׂבִיעוּת רצון מעצמו, הוא יודע גם להתאים את מעשיו - אך ורק לפי רצון התורה! ואינו מתרגש כלל מ"מה יאמרו החבר'ה", כיון שהוא לא חי מהם! הוא חי בזכות עצמו! בזכות תורתו! הוא מְעוּדָד מבפנים! הוא מלא מבפנים!

ומנקודה זו בדיוק - התחיל ר' נחוניא את כל גדלותו בתורה! הוא הרגיש כבר בעודו "בחור ישיבה" - שהוא נחשב ל"בעל מעמד" מְכוּבָּד! הוא הלך זקוף וגאה, על שזכה ללמוד תורה! הוא הרגיש שזוהי 'זכות' בשבילו - להיות מיושבי בית המדרש, ולא מיושבי קרנות! הוא היה תמיד מאושר ומרוצה מעצמו, ולכן הוא התיישב בשמחה "לבלוע" כל מילה של התורה, ולא הסתכל כל הזמן אחורה - לראות "מה אומר עליו השני"! הוא היה גאה במעלות הָעַצְמָאִיּות שלו, ולא היה זקוק ל"מָחְמָאות" של אחרים!

אולם, אם אדם מתחיל לאבד את המעלה העצמית שלו, ומוצא את סיפוקו רק מ"החיוכים" שֶׁהַחֶבְרֵ'ה מחניפים לו - אדם כזה - אין לו הרבה סיכויים לגדול בתורה! הוא נחשב לגרגיר של חול, ולא לכוכב! חסר לו את ה'בסיס' - שימריץ אותו לגדול בכוחות עצמו! הוא תמיד מחפש את היחס והתשומת לב מצד החבר'ה, ובלי זה - הוא מאבד את כל הערך העצמי שלו! הוא מחפש תמיד מישהו שיעמוד מן הצד - ויתפעל ממנו! יסתכל עליו! יעריץ אותו! ובלי זה - הוא מאבד את כל 'שִׁוּוּי משקלו'!

במצב כזה - אין לו כל סיכוי להצליח! לא בתורה, לא ביראת שמים, ולא במידות! ולמה? בגלל שאתה תמיד תעשה חשבון מה הַחֶבְרָ'ה אומרת, ואיך הם יסתכלו על זה, ומה הם יחשבו עלי, וכו'. ואף פעם לא יהיה לך את ה"אָנִי" שלך לבדך! אף פעם לא יהיה לך את האומץ לבצע ולהוציא לפועל את מה שאתה באמת! את אִישִׁיּוּתְךָ האמיתית! וחבל!

וזהו התנאי הראשון להצלחה בתורה: לא לאבד את הערך האמיתי שלנו - כלומדי התורה! תמיד לשמור על 'גבול מסויים' של ערך כבוד התורה!

וכדי להשלים את התמונה, נסיים בעוד נקודה אחת קטנה:

חושבים אנו, שבכדי שלומד תורה יידע להעריך ולהוקיר את מעמדו החשוב, צריך הוא בראש ובראשונה - לדעת להעריך ולהוקיר קודם כל את ערך התורה! באיזה כוח 'אטומי' הוא עוסק במשך כל שעות היום! ורק אם האדם יכיר את סגולתה וערכה של התורה - רק אז - הוא יידע להכיר ולכבד גם את מעמדו - כלומד התורה!

ולשם כך נציג בפני הקוראים, את שני המעלות המיוחדות שיש בתורה, וע"י כך נדע באמת להעריך איזו "זכות גדולה" נפלה בחלקנו, בזה שאנו - זכינו להיות 'לומדי התורה':

* מעלה הראשונה של התורה: - היא מתבטאת מבחינה 'רוחנית': שלימוד התורה - הוא החומר היחיד (מכל המצוות כולם) - שיכול לתת לאדם אמונה 'מוחשית' במציאות הבורא בעולם! שום מצווה אחרת לא יכולה לרומם את האדם ב"אמונה" - כמו שהתורה יכולה לרומם אותו!

וההוכחה הפשוטה לזה, שהנה אם תשימו לב תגלו, שכל מי שלומד תורה בכינות וברצינות ומתוך עמל ויגיעה - אין לו כלל שאלות או ספיקות באמונה! הוא מרגיש קירבה כזאת גדולה לרוחניות - עד שכל השאלות באמונה נעלמות אצלו, ובכלל לא תופסות אצלו מקום בראש! הכל בהיר וברור לו! ולמה? בגלל שהוא מרגיש את קירבת הבורא - על בשרו ממש! הוא חש מעין 'הנאה רוחנית' מֻפְשֶׁטֶת - שממלאת את כל חלל גופו!!!

כוח כזה עצום - יש רק בתוך התורה הקדושה!

ולשם המחשת הדברים, ניתן דוגמא: כאשר אדם יושב בלילה, בתוך חדר מואר באור של חשמל, ישנם שני דרכים "להוכיח" לו על המציאות הקיימת של ה'אור':

א. הוכחה ראשונה - היא מעצם זה שאנו יכולים כעת לראות וּלְזַהות חפצים שבתוך החדר, למרות שיש כעת חושך בחוץ!

ונשאלת השאלה: כיצד אני יכול לראות את החפצים שבחדר, למרות ששורר כעת 'חושך' בחוץ?

שאלה זו מובילה אותנו לידי מסקנה, שבהכרח קיימת בחדר הזה מנורה של אור, שהיא מאירה את הסביבה, ולכן אני יכול לראות את החפצים שבחדר!

נמצא, שיש לנו רְאָיָה ב'עקיפין' על מציאות האור! כלומר, עצם רְאִיַּת החפצים - מעידה על קיום האור שבחדר זה.

ואולם ברור, שהוכחה זו - היא לא הוכחה ישירה ומקורית, אלא היא באה כ'תולדה' מן האור. כלומר, בגלל ש'כספית' המנורה זורקת אור לחלל החדר, וע"י זה אני יכול לראות את אשר מסביבי - ממילא אני מבין - שבהכרח דולק כאן אור בחדר!

ב. ואולם, יש גם אפשרות שניה להוכיח את מציאות האור, והיא הדרך היותר קלה, והיותר פשוטה: פשוט, להרים את העינים למעלה, ולהסתכל על המנורה, ולראות איך שהכספית שלה לוהטת, ומפיצה גלי אור לחלל החדר! בִּמְקום להוכיח ע"י התולדה של האור - אפשר להוכיח זאת על ידי שמביטים ומגלים ישירות את האור עצמו!

ובקיצור נסכם:

אפשר לדעת שִׂיכְלִית שיש אור - על ידי רְאָיָה והוכחה. ואפשר לראות שיש אור - על ידי רְאִיָּה בעיניים!

וזהו בדיוק ההבדל התהומי, שמאפיינת ומייחדת את הכוח הסגולי של התורה הקדושה:

יהודי שחי בלא לימוד התורה - הוא זקוק כל הזמן, לכל מיני תשובות, ולכל מיני הוכחות, שיוכיחו לו ב'עקיפין' שאכן יש אלוקים בעולם! הוא נפגש מידי יום, במקרים ומאורעות, שנותנים לו איתותים וסימנים, על מציאות הבורא בעולם!

ואולם, הוא לא יכול להרגיש 'ישירות' את מציאותו של בורא עולם אל מול פניו! הוא יכול לדעת זאת רק ע"י הוכחות וּרְאָיות!

אבל מי שלומד תורה, הוא לא רק מאמין שִׂיכְלִית שיש בורא לעולם, אלא הוא מרגיש וחש על בשרו - את מציאותו של הבורא! התורה מורידה ממנו את "הַשִּׁכְבָה" של החומר הגשמי, וממילא גופו מגלה את האור האלוקי שיש בתוך התורה! הוא חש בגופו כמין 'תענוג רוחני' שמופשט בכל אבריו, ושנותן לו משיכה עזה אל הקירבה לאלוקים! (וכל מי שפעם השקיע את עצמו בתוך לימוד התורה - יודע בדיוק, על מה אנחנו מדברים!) וכל זאת - הודות ל'עוצמה הרוחנית' שטמון בתוך התורה, שבכוחה לעצור ולרסן את התאוות החומריות של הגוף, ועל ידי זה, מתאפשר לנשמה האלוקית לפרוץ החוצה, ולהתקשר אל בוראה - על ידי התורה הקדושה!

עד כאן ביארנו את המעלה הראשונה של התורה, שמתבטאת מבחינה "רוחנית" לקירבה לאלוקים.

ב. וכעת נעבור לבאר את המעלה השניה המייחדת את התורה הקדושה, והפעם - מעלה זו מתבטאת מבחינה "גַּשְׁמִית". כלומר, שסגולה התורה - שהיא כוללת בתוכה את כל חוכמות הגויים: בִּיולוגְיָה (טבע), מָתֶמָטִיקָה (חשבון), אַסְטְרונומְיָה (חכמת הכוכבים והמזלות), פִיזִיקָה, רפואה, גיאוגרפיה, וכו', הכל טמון בתוך התורה הקדושה. ורק צריך את העינים לגלות אותם!

ובקיצור: אין להתחיל להשוות בכלל - את תורת ישראל - אל מול חוכמות הגויים! כל חוכמות הגויים מהווה 'חיקוי עלוב' - מול עוצמת החוכמה שיש בתוך התורה! הכל מקופל וטמון בתוך התורה הקדושה!

וניתן כמה דוגמאות להמחשת הדברים:

1. מהגמרא מסכת עירובין - אפשר להוציא את חכמת ההנדסה וְאַלְגֶבְּרָה וְהַגֵּאומֶטְרְיָה.

2. מהגמרא מסכת כלאים וסוכה - אפשר להוציא את חכמת החשבון והמתמטיקה.

3. מהגמרא מסכת נידה - אפשר להוציא את חכמת ה"בִּיולוגְיָה", כיצד מתפקד כל מערכת גופה של האשה, העובר, וכו'.

4. מהגמרא מסכת בכורות (דף ז' והלאה) - אפשר להוציא את חכמת הטבע - של בעלי חיים.

5. מהגמרא מסכת ברכות (דף נ"ה והלאה) - אפשר להוציא את חוכמת הפסיכולוגיה: "פתרון חלומות" - האם יש בהם ממש? "עין הרע" - האם צריך לחשוש לזה? וכו'.

6. מהגמרא מסכת בבא בתרא (פרק שני והלאה) - אפשר להוציא לימוד 'מִשְׁפָּטִי' - על הוראות לאיכות הסביבה, ולנזקי שכנים.

7. מהגמרא מסכת ראש השנה - אפשר להוציא את חכמת ה"אַסְטְרונומְיָה". (תהליך חידוש הירח, וכל מערכת הכוכבים).

8. מהגמרא מסכת גיטין (דף ס"ט והלאה) - אפשר להוציא את חכמת הרפואה הטבעית. (עיין שם).

9. מהזוהר הקדוש (פרשת ויקרא דף י', עמוד א') - אפשר לגלות שהיקף כדור הארץ עשוי בצורה עגולה, ולא שטוחה ומרובעת - ובכ"ז, האנשים שבחצי התחתון של הכדור - יכולים לעמוד הודות ל"כוח המשיכה" שקיים בבריאה. (עיין שם בזוהר, פירוט מלא בזה). [ומה ש"קולומבוס" גילה לפני 500 שנה (בשנת 1492) - נכתב כבר מפורש בזוהר לפני 2000 שנה!!!]

10. מהזוהר הקדוש (פרשת נח) אפשר להוכיח, שבשנת ת"ר (שנת 1840) יתגלו גילויים משוכללים בעולם, והעולם יתקדם בצעדי ענק בחכמת ה"טכנולוגיה"! ואכן, מאז שנה זו, התחילו להתגלות בעולם - מכשיר הטלפון, המכוניות, הרדיו, הטלסקופ, הלווין, החללית, ועוד. והוא פלא!

הרי לנו - שכל החוכמות, ההשכלה, והמדע, והטבע, הכל שאוב מתוך תורתנו הקדושה! צריך רק לצלול עמוק לתוך ים התורה - ולדלות משם את הפנינים והמרגליות, שפזורות על קרקעית הים למטה!

ובאמת, שחז"ל כבר תִּמְצְתוּ את כל החוכמה הנפלאה של התורה - וסיכמו זאת בכמה מילים בודדות (הובא בזוהר, פרשת תרומה דף קס"א) וזה לשונם שם:

"הקב"ה איסתכל (-הסתכל) באורייתא (-בתורה), וברא עלמא" (-עולם)"!

כלומר, שהקב"ה ברא את העולם ואת כל מערכת הטבע - לפי הדרישות של התורה הקדושה!

ולמשל:

* יש בתורה הלכות "סוכה ועירובין" - ובשביל זה צריך לדעת את חוכמת החשבון, הנדסה, והמתמטיקה, ולשם כך - גילה הקב"ה את החוכמות האלו בעולם!

* יש בתורה הלכות "קידוש החודש" - ולשם כך צריך לדעת את חישוב מערכת הכוכבים, ולשם כך - גילה הקב"ה את חוכמת ה"אסטרונומיה" בעולם!

* יש בתורה הלכות "נידה" - ולשם כך צריך לדעת את מבנה הַ'פִיזְיולוגִי' של איברי גוף האדם, ולשם כך - גילה הקב"ה את חוכמת ה"ביולוגיה" בעולם!

* יש בתורה הלכות "רפואה" (הקשורים למילה, לרפואה בשבת, ולהלכות פיקו"נ) - ולשם כך גילה הקב"ה את חוכמת ה"טכנולוגיה" בעולם, שֶׁקִּדְּמָה את המדע של הרפואה בצעדי ענק!

וכן הלאה, בשאר תחומי החיים! נמצא, שיש כאן דבר מפליא מאד:

חוכמת התורה אינה כפופה לחוכמת הטבע, אלא ההיפך בדיוק: כל חוכמת הטבע וכל גילוי המדע - התגלו בעולם - אך ורק בכדי לשרת ולהוציא לפועל את החוכמה האלוקית שטמונה בתוך התורה הקדושה!!!

- - - מדהים ממש!

נוּ, לאחר גילויים מרעישים אלו, על כוח עוצמתה של התורה, וכי אין אנו צריכים להיות 'גאים' בעצמינו ובמעמדינו - על שזכינו ללמוד את החכמה המופלאה של התורה הקדושה? עלינו לזכור תמיד: כל המדע והטכנולוגיה של חכמות העולם - זה דומה לננס - שנמצא על גבי ענק...!

יש 'ננס' קטן שטיפס על הענק, הוא עומד למעלה על גבי ראשו של הענק, ולכן, למרות שהוא 'ננס' - הוא מצליח לראות קצת יותר טוב מהענק...

כי בכל אופן, ה'סנטימטר' שמגביה את הננס יותר מהענק - נותן לו לראות עוד כמה מטרים קדימה... אבל עלינו לזכור: שכל כוחו של הננס - זה אך ורק בגלל שהוא נמצא על גבי הענק, ובלעדיו - הוא נשאר 'ננס קטן'...

וכך גם היחס שיש לתת ללימוד התורה:

בלא החוכמה העמוקה שיש בתורה - כל ה'מדע' נחשב כ"ננס קטן" שמתייהר בזה שהוא רואה יותר טוב - על גבי הכתפיים של הענק... ואולם, בסך הכל - הענק - הוא זה שמרומם את הננס, ונותן לו את כל כוח הראייה...

ותתפלאו לשמוע, שגם בחז"ל מצינו, שהם בכלל לא "הִתְרַגְּשׁוּ" ממי שהיה בקי יותר בחוכמות המדע של הגויים. אדם כזה לא היה תופס ביהדות - שום מעמד, שום כבוד, ושום חשיבות!

ודבר זה, למדנו מתוך דברי הגמרא במסכת ברכות (דף נ"ח.) שם לימדו אותנו חז"ל, שכאשר אדם רואה 'גוי' מְלֻמָּד, שבקי בחכמת הטבע, הוא צריך לשבח על כך, ולברך עליו: "ברוך אתה ה'... שנתן מחכמתו לבשר ודם"!

ולמה? בגלל שזוהי באמת כל תכלית בריאתו של הגוי, לגלות את הסודות שטמונים בתוך הטבע, ועל ידי זה, להמשיך לקיים ולשכלל את העולם!

ואולם, אם רואים יהודי שגאון ובקי בחכמת הטבע, עליו לא מברכים כלל! שום ברכה לא תיקנו לכבודו! ולמה? בגלל שאנו יש לנו כבר את השורש והמקור! יש לנו את התורה הקדושה, שדרכה אפשר להוציא את כל החכמות הנטפלות אליה, ולכן אנחנו לא מתרגשים ולא מתפעלים מיהודי שבקי בחכמת הטבע, שהרי העיקר - שזה התורה - חסר לו, ומה הוא שווה בלי זה? הוא בסך הכל בִּזְבֵּז את מוחו על דברים טפלים, ואת העיקר הוא הזניח!

שכן, מי שעמל בתורה באמת (כלומר, שלא לומד את התורה ביחס של "לימודי חול", או ביחד עם תאוות העוה"ז. וכו') אלא יושב ללמוד את התורה מתוך קדושה וטהרה - לאדם כזה - הקב"ה מגלה לו את כל חכמות הטבע - כלאחר יד!

וכפי שמסופר על הגאון מוילנא, שבזמן שהיה נכנס ל'בית הכסא' (שמבחינת ההלכה, היה אסור לו ללמוד, או להרהר בדברי תורה) הגאון היה מנצל זמן מועט זה, ולומד שם את חכמת החשבון וההנדסה, ומזה לבד - הוא הצליח לחבר ספר שלם על חשבון, שנקרא בשם "אַיִיל משולש" שיש בו תרגילים וחישובים מסובכים במטמתיקה, אלגברה וגיאומטריה!! וכל זה - בא לו מ"הצד"! כלאחר יד! בַּזְּמַן המועט שהיה נפנה לצרכיו בבית הכסא...

וכמו כן - גם אצל רבינו החזון איש, וכי הוא לא ידע את כל החכמות האלו? תסתכלו בספר "חזון איש" (חלק 'אורח חיים' הלכות קידוש החודש, סימן קט"ו) איזה חישובים מסובכים יש שמה בחשבון! עד שממש - בלי להיות בקי היטב בְּ'מַטְמַטִיקָה' - א"א לעשות חישובים כאלו!!!

[ודבר זה אפשר לראות עד ימינו אנו! ולמשל: אם ניקח ספר "שאלות ותשובות" של אחד מגדולי הדור, מיד נראה ("במפתח" הספר) שהוא דן ומסתעף שם על כל שיטחי החיים! הוא נשאל שם שאלות על כל תחום ועל כל מקצוע בחיים: דיני אישות, חברה, תרבות, בטחון, כלכלה, משפט, רפואה, פסיכולוגיה, טכנולוגיה, וכו' וכו' - ומשא"כ - במקצועות החילוניים, שברור לכולם שאיש לא ילך לשאול בענייני "כלכלה" את הרופא... או בעניני "חינוך" מ'עורך דין'... שבזה כולם יודעים "שכל אחד והתחום שלו"! רק בתורה הקדושה - אפשר למצוא תשובה והדרכה לכל תחום ולכל בעייה בחיים! והוא פלא!]

הכלל הוא: שצריך לתת לכל דבר את היחס והמשקל הנכון! לדעת מה עיקר, ומה טפל. מיהי כאן 'עקרת הבית', ומיהי ה'שפחה' שמשרתת אותה! להתפעל ולהתרגש מ'איכות' - ולא מ'כמות'!

נוּ, לאחר ידיעות כאלו מרעישות, על כוחה העצום שיש בתוך תורתינו הקדושה, וכי אנו לא צריכים להיות 'גֵּאִים' מלימוד התורה שלנו? וכי לא צריך לרקוד ולשמוח על שזכינו להיות מלומדי התורה? וכי לא צריך לראות בזה 'זכות מיוחדת' על שזכינו להיות מ"יושבי בית המדרש ולא מיושבי קרנות"? - - -

סיימנו פרק זה. נסכם שוב בקצרה - את שני היסודות שעליהן התבססו כל תוכן דרשה זו. והם:

א. להחזיר לעצמינו את 'הרגשת הביטחון' וה'ערך העצמי' שלנו! להאמין בכוחנו ובמעמדנו, וללכת תמיד עם הרגשת סיפוק עמוק של: "אשרינו שאנו מיושבי בית המדרש, ולא מיושבי קרנות"!

ב. והדבר שיכול להחזיר לנו את גאוותינו העצמית כ"לומדי התורה" - הוא אך ורק - ע"י שנכיר ערך סגולת התורה שלנו! לדעת ולהעריך, באיזו כוח 'רב עוצמה' אנו עוסקים במשך כל שעות היום! לדעת ולזכור, שהתורה שלנו היא הצינור וה"העתק המקורי" - לכל חוכמות הגויים! כל חוכמת המערב, וכל ה'דָתות' של האנושות כולה - הכל מבוסס על ספר התורה שלנו!!

ואם נדע להעריך כראוי את סגולת ערך התורה - ממילא נדע גם להעריך את מעמדנו ותפקידנו כ"לומדי התורה"!

שכן, מי שיודע להעריך כראוי את עבודתו שהוא מתעסק בה - לעולם הוא לא יבגוד או ימאוס בה! תמיד הוא יהיה שמח ומאושר על הזכות שנפלה בחלקו! בָּדוּק מנוסה!!

אלו שני התנאים להצלחה, ולקבלת הישגים בלימוד התורה הקדושה. ודומה, שלאחר ידיעות מרעישות אלו - כל צורת הלימוד שלנו - תקבל פנים אחרות לגמרי! הלימוד יהיה יותר בשקיקה ובהתלהבות, והמרץ יהיה יותר תוסס וחי!

וכל זאת - הודות למאמר נפלא זה, שהאיר לנו את העיניים, והרים לנו את "הַמּורָל", והחזיר לנו את הגב הזקוף, ללכת כל הזמן עם הראש - למעלה! להיות גאים ומרוצים מהזכות הגדולה שנפלה בחלקינו - להיות מ"יושבי בית המדרש", ולהמשיך לעלות ולהתעלות בלימוד התורה, צעד אחר צעד, במתינות - אולם בעקביות, בנחישות, ובעקשנות!

רוצה לראות 'הצלחה' בלימוד התורה? בבקשה:

שאלו פעם תלמידיו של ר' ישראל מסלאנט, את רבם: "רבינו! הכיצד הצלחת להגיע לכל גדלותך בתורה? מהו סוד ההצלחה"?

ענה להם ר' ישראל: תמיד שאפתי להגיע לידי גדלותו של ה"גאון מוילנא" בתורה, ולכן בסוף - אע"פ שלא נהייתי הגאון מוילנא - לפחות הגעתי לחצי הדרך, ונהייתי - 'ר' ישראל'...

ואולם, אם הייתי "מסתפק במועט" ושואף להגיע לדרגה של 'ר' ישראל' כפי שאני עכשיו - מי יודע אם הייתי מצליח להגיע אפילו לחצי מהדרגה הרוחנית שאני נמצא בה עכשיו!

הכלל הוא: תמיד צריך לשאוף לדרגות גבוהות יותר - ואז אפילו אם לא מצליחים להשיג הכל - מ"מ מגיעים לפחות לחצי הדרך, ואז נשאר לנו לפחות משהו - 'ביד'...!

ושומע לעצה – חכם!

גילוי מפתיע:

אדם שמשתתף ב'סעודת הסיום' -

יש לו ג"כ חלק ב"סיום המסכת" עצמה!

הגאון מוילנא (בספרו "קול אליהו") כתב, שגם כל מי שמשתתף בסעודת הסיום - הרי הוא כאילו בעצמו סיים את המסכת! ודבר זה למדנו משורש המילה של "ס - י - ו - ם".

והרי החשבון:

1. ס' - האות ס' עולה בגמטרייא 60, וגם האותיות ה'נסתרות' של האות "סמך" שהם מ' - ך' = שווים ג"כ למספר - 60!

2. י' - האות י' עולה בגמטרייא 10, וגם האותיות ה'נסתרות' של האות "יוד" שהם ו' - ד' = שווים ג"כ למספר - 10!

3. ו' - האות ו' עולה בגמטרייא 6, וגם האותיות ה'נסתרות' של האות "וו" שהם ו'= שווים ג"כ למספר - 6!

4. ם' - האות מ' עולה בגמטרייא 40, וגם האותיות ה'נסתרות' של האות "מם" שהם ם' = שווים ג"כ למספר - 40!

נמצא שהאותיות "הנסתרות" שווים במספרם לאותיות "הנגלות"! ללמדך, שאפילו אדם שהיה "ניסתר" בלימוד ולא למד -מ"מ שווה הוא "לַנִגְלֶה" שלמד, ונחשב לו כאילו סיים!!! שכן, כלל גדול בידינו, שהכל הולך אחר "הַחִתּוּם" - שזהו ה'סיום' של המסכת!

ואולם, אדם פיקח יודע, שלא 'חוכמה' להיות בגדר "כאילו" סיים, אלא עיקר הגבורה והחוכמה היא - לשבת על יד הגמרא, "ולשבור את הראש", ולסיים למעשה את כל המסכת! זוהי הגבורה הגדולה! ורק לאדם כזה - מגיע הַכָּבוד וְהַצַלָ"ש!

הודעה חשובה לכל "הַלַּמְדָנִים":

סיום מסכת עם "רב מורה דרך" - זה 'פנים אחרות'

לגמרי, וגם שמחה - 'מעולם אחר' לגמרי!!!

מי שמסיים את מסכתות הש"ס, שם לב לדבר מעניין: בכל מסכת בש"ס, אתה מבחין שלא מדברים איתך ישירות על הנושא של המסכת עצמה! אלא קודם כל פותחים את המסכת בדברים "צְדָדִיִּים" שמסתעפים מתוך הנושא המרכזי, ורק אחרי כמה פרקים - "נזכרים" פתאום לברר לך את נושא הכותרת של המסכת עצמה, עם היסודות וההגדרות של עיקר המסכת!

וניתן כמה דוגמאות להמחשת הדברים:

1. במסכת כתובות - בפרקים הראשונים התנא מתחיל לדבר איתך על כל מיני 'בעיות צדדיות' שנובעות מהכתובה, ולא "ניזכר" להגדיר לך את עצם המהות של - "כתובה" - אלא עד המחצית השניה של המסכת!

2. במסכת גיטין - מתחילים לדבר ישירות על דינים המסתעפים מהגט, (הלכות "בפני נכתב ובפני נחתם") ולא מסבירים מהו בכלל "גט" עד הפרק האחרון!

3. במסכת קידושין - מתחילים לדבר על כל מיני קנינים של שאר דברים צדדיים, ורק בפרק שני - התנא מתחיל להתייחס לדיני "הקידושין" עצמם.

4. במסכת נידה - מתחילים לדבר ישירות על דינים המסתעפים מטומאת נידה, ולא ניגשים לברר את היסודות של מהות ה'נידה' - עד פרק שמיני!

ונשאלת השאלה: מדוע התנא לא ניגש לברר לנו קודם כל את המהות של הנושא שעליו מדברים כל הזמן, שנדע קודם על מה בכלל מדובר, ואח"כ אפשר גם לרדת ולהסתעף לפרטים, או לשאר הדינים. אבל, לבוא וּלְלַמֵּד קודם את הדינים, ורק אח"כ להגדיר את היסודות שעליהם בנויים כל הדינים - וכי זו הדרך ה'ישרה' בלימוד?

אלא שכאן, באו רבינא ור' אשי מְסַדְּרֵי הגמרא, ללמד אותנו יסוד גדול:

אי אפשר ללמוד את חוכמת התורה רק דרך 'ספרים' או 'מְחַשְּׁבִים' או 'קַלָּטות', חייבים גם רב 'מורה דרך' שהוא ידריך אותך בתחילת כל מסכת, והוא יקדים להגדיר לך בעל פה את ה'יסודות' של כל מסכת בצורה חַיָּה וּמוּחָשִׁית, ורק אח"כ אתה מוכשר לפתוח את המסכת, ולהכנס ישירות אל 'פרטי הדינים' שעליהם מתחיל התנא לדבר!

אין מה לעשות! חייבים עדיין גם את התורה ש"בעל פה"! חייבים את הרב המורה דרך - שיעביר לך בעל פה 'סקירה' כללית על היסודות שעליהם בנויה המסכת, ורק אח"כ אתה יכול לגשת ישירות לפרטי הנושא. ואולם בלי רב מורה דרך - אתה עלול "לִטְבּועַ" מתוך בלבול של פרטי נושאים, מבלי לדעת בכלל להסביר את 'שורש' הנושא - שעליו מבוססת כל המסכת!

מסכת כזאת שמסיימים אותה עם רב חי, שהקדים להבהיר 'בעל פה' את כל יסודות המסכת - הרי שסיום זה יש לו 'פנים אחרות' לגמרי, וגם שמחה - מ'עולם אחר' לגמרי!!!

. . . לתשומת ליבם של כל 'הַלומְדִים' וְ'הַלַמְדָנִים'!

'סיום מסכת' - אין זו שמחה "פרטית"

של הלומד עצמו - אלא זו שמחה "כללית" - על

שיש כעת שמחה במעונו של... הקב"ה!!!

השורש והמקור לכל המנהג של מסיבת "סיום מסכת" - הוא על פי מה שמובא בגמרא מסכת שבת (דף קי"ט.) וזה לשון הגמרא: "אמר אביי, תִיתִי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא - עבידנא 'יומא טבא' לכולהו רבנן"!

כלומר, שאביי היה 'ראש ישיבה' עם אלפי תלמידים, שהוא היה עומד בראשה. ואע"פ שאביי עצמו לא סיים את המסכת - מ"מ כדי לְדַרְבֵּן את תלמידיו שיסיימו עוד ועוד מסכתות, עמד והכריז בפני תלמידי ישיבתו:

תוכן העניינים

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה