סיום מסכת
דרשה א' - ל"סיום מסכת"
סעודת "סיום מסכת" - מסמלת את השאיפה ואת 'הָאֶתְגָּר' לִזְכּוֹת להגיע לתואר הנכסף של:
"אשרי מי שבא לכאן - ותלמודו בידו" ! ! !
בראשית הדברים, צריכים הלומדים קודם כל לדעת, שאע"פ שסיימו את המסכת - מ"מ עדיין לא הגיעו ל"עומק" שטמון בתורה. ולכן תמיד המסכתות מתחילות רק מאות ב', ולא מאות א', לרמוז לך, שכמה שתלמד - עדיין לא הורדת אפילו את ה'שיכבה העליונה' מהעומק האין סופי שיש בתורה!
ובכל זאת, הרמ"א פסק להלכה בשלחן ערוך (יורה דעה, סימן רמ"ו, סעיף נ"ו) ש"סעודת סיום מסכת נחשבת ל"סעודת מצוה". עיי"ש. וכן ה"כף החיים" פסק להלכה (באורח חיים, סימן קפ"ז ס"ק ד'. וכן בסימן קפ"ט ס"ק י"א) ש"בסעודת סיום מסכת, יש לומר בברכת המזון את הנוסח של "מגדול" (כמו בשבתות ויו"ט), ומשום שבסעודה זו יש 'הֶאָרָה' של המצווה! עיי"ש.
וכן המהרש"ל בספרו "ים של שלמה" (בבא קמא, פרק ז' אות ל"ז, בסוף הפרק) דן שצריך לומר ב'זימון' של "סעודת הסיום" את הנוסח של ה"שמחה במעונו", כיון שיש שמחה לפני הקב"ה, שעושים סיום מסכת!!! עיי"ש.
א"כ, מוכח לנו מכל הפוסקים הנ"ל, שסעודת 'סיום מסכת' נחשבת ל"מצווה", עד כדי כך, שאומרים בה "מגדול", וכן את הנוסח של ה"שמחה במעונו"! ממש כמו בסעודת "יום טוב"! [ובאמת, שב"בן איש חי" בספרו 'בנייהו' (על מסכת שבת דף קי"ח:) הוסיף, שמטעם זה אין אומרים 'תחנון' בתפילה כשעושין בה סעודת "סיום מסכת". ומשום שיום זה נחשב כעין יום טוב! עיין שם.]
והנה, לפני שמתחילים אנו לדבר על כל מיני 'הברקות' ו'פרפראות', צריכים אנו לברר לעצמינו תחילה את השורש והבסיס - שעליו מתבססת כל סעודה זו. כלומר, מהו השורש והמקור לכל הסעודה החגיגית הזאת? מהיכן למדו חז"ל שיש בכלל דין של "סעודת מצווה" בכל 'סיום מסכת'?
ובאמת, מצאנו שה"בית יוסף" (אורח חיים סימן תרס"ט) התחבט כבר בשאלה זו, וכתב שמצא ב"מדרש רבה" על שיר השירים (בתחילתו) שמציין, ששורש המנהג לסעודת סיום המסכת - למדנו זאת משלמה המלך!
היכן? בנביא בספר מלכים א' (פרק ג', פסוקים ה'-ט"ז) שם מסופר, שהקב"ה ניגלה אל שלמה בחלום הלילה, ושאלו: "שאל, מה אתן לך"?
ושלמה השיב, שהוא רוצה מהקב"ה שיעניק לו את חכמת התורה, לב מבין ושומע, לשפוט את עמך ישראל וכו'.
ואכן, קיבל הקב"ה את בקשתו, ובבוקר כשקם שלמה ממיטתו, והאזין לקול צִיּוּצָם של הציפורים והעופות - גילה לתדהמתו - שהוא מבין היטב את שפתם ודיבורם!!!
או אז הבין שלמה המלך, שאכן הוא קיבל מהקב"ה חכמה עליונה, עד כדי להבין אפילו את שפת החיות והעופות! והפסוק שם מציין, שמיד לאחר שגילה שלמה דבר זה - מיד - "ויעש משתה לכל עבדיו". כלומר, הוא עשה "מסיבת הודיה" על שהקב"ה זיכה אותו בחכמה מופלאה כזאת!
ומכאן למד המדרש, שהוא הדין לכל מי שזיכה אותו הקב"ה לדעת את חכמת התורה, כלומר, שזכה לסיים 'מסכת' עם כל עמקות החכמה הטמונה בה - א"כ גם הוא צריך לעשות "סעודת הודיה" על שהקב"ה זיכה אותו בחכמה מופלאה כזאת! ממש כמו סעודת שלמה המלך בשעתו - שעשה ג"כ משתה על שזכה בחכמת התורה!
זהו השורש והמקור מהתנ"ך, למנהג שנוהגים לעשות "סיום מסכת", וכפי שלימד אותנו שלמה המלך, וכנ"ל.
וענין סעודת "סיום מסכת" נזכרה גם בש"ס בשני מקומות:
א. במסכת בבא בתרא (דף קמ"ה). שם אמרו חז"ל: "וטוב לב משתה תמיד" - זה בעל משנה. כלומר, אדם שלומד משניות, והוא תמיד גומר לסיים מהר את לימוד המשניות (יחסית - ללימוד הגמרא) ולכן הוא שמח תמיד במשתה של "סיום".
ב. עוד מקור - שנינו במסכת שבת (דף קי"ח:) "אמר אביי, יְשֻׁלַּם לי שכרי בעוה"ב, עבור זה שאני עושה סעודה ומשתה - כשאני רואה תלמיד חכם שסיים מסכת". עיי"ש .
וכעת, לאחר שביררנו את שורש הדין, נתקדם עוד שלב אחד קדימה, ונברר לעצמנו עוד נקודה, שטעונה ליבון ובירור: מדוע אנו שמחים ועושים סעודה, דוקא על סיום של מצוות "לימוד התורה"? והרי מבחינה הגיונית, הַשֵּׂכֶל היה אומר - שעל כל מצווה מִתְמַשֶּׁכֶת (וכמו מצוות סוכה, שנמשכת 7 ימים) יש לחגוג בסיומה "סעודת סיום", ומהו המיוחד דוקא בסיום "מסכת" - שדוקא עליה נוהגים לערוך סעודת סיום???
ובאמת, שה"משנה ברורה" (בסימן תרס"ט, ס"ק ו') הרגיש בשאלה זו, ומכוח זה כתב, שאכן לאו דוקא על סיום לימוד התורה, אלא הוא הדין על כל מצוה 'מִתְמַשֶּׁכֶת' - שבסיומה יש לערוך סעודה ומשתה לגומרה של המצווה. עיין שם.
אלא שעדיין - אין דבר זה מניח את דעתינו, שאמנם נכון שכך פסק רבינו החפץ חיים, ואולם על דבר זה נאמר: "פּוּק חַזֵי מַה עָמַא דַבָר", כלומר, צא וראה איך נוהגים העולם, ומעולם לא ראינו ולא שמענו - שעושים סעודה ומשתה לסיום של 'מצוה', אלא רק על סיום 'מסכת'!
וא"כ, הקושיא שוב חוזרת למקומה: מדוע תפסו את המנהג של סעודת הסיום - דוקא על סיום מסכת של לימוד התורה, ולא על כל סיום של מצוה אחרת???
והנראה לומר בזה, שבהכרח, טמון כאן משמעות מיוחדת דוקא ב"סיום" של מצוות 'תלמוד תורה'!
ודבר זה, גילנו על פי הגמרא במסכת כתובות (דף ע"ז:) שם מסרו לנו חז"ל דבר מפליא, וזה תוכן דבריהם:
מספרת הגמרא על רבי חנינא בר פפא, כשהגיע זמנו להיפטר מן העולם, ובא אליו מלאך המוות לקחת את נשמתו, קרה אז דבר מפליא: רבי חנינא כלל לא 'התרגש' ממלאך המוות, אלא ציווה עליו לשוב רק בעוד 30 יום, ורק אז הוא מרשה לו לקחת את נשמתו!
"ומה תעשה במשך 30 יום האלו"? - שאלו מלאך המוות. "אחזור ואשנן את כל תלמודי שלמדתי במשך כל ימי חיי - הסביר לו רבי חנינא, וכך אזכור את כל תלמודי בעל פה!
"ולשם מה לך לחזור על כל מה שלמדת? - התפלא מלאך המוות, וכי כעת זהו הזמן לכך?
הסביר לו רבי חנינא: שכך לימדו אותנו חז"ל: "אשרי מי שבא לכאן - ותלמודו בידו"! כלומר, שכל מי שלומד מסכת, והוא חוזר עליה היטב, עד שהיא נחקקת בזכרונו ונעשית מונחת ב"ידו" - לאדם כזה הבטיחו חז"ל - שמסכת זו תלווה אותו גם לעוה"ב, ותלך ותכריז לפניו "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו"!
ולכן גם אני - המשיך להסביר לו רבי חנינא - רוצה לחזור על כל תלמודי, כדי שאזכור אותה גם בעוה"ב!
וא"כ, שמענו כעת מה המיוחד דוקא ב"סיום מסכת": בכל 'מצווה' רגילה שאדם עושה, יש לו אמנם "שכר" לעוה"ב, ואולם אין לו איזו מצוה "יִחוּדִית" שהוא ימשיך לַחוּש ולהרגיש אותה גם בעוה"ב.
זה הכל בשאר מצוות. ואולם במצוות תלמוד תורה - יש מושג של "תלמודו בידו". כלומר, מצוות לימוד התורה - לא נגמרת רק ב'שכר' שמקבלים עליה, אלא היא הופכת להיות גם קניינו הפרטי של הלומד, והיא מלווה אותו עד... העוה"ב! גם בעוה"ב הוא ממשיך לדעת ולהבין את אותה מסכת בדיוק!
ולאחר גילוי מרעיש זה, שוב אין זה פלא מה שנוהגים לערוך סעודה ומשתה - דוקא על סיום "מסכת", שהרי המסכת הזאת היא תמשיך תמיד להיות קשורה אליו, וכשהוא יבוא לעוה"ב - היא תכריז לפניו: "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו"!
ואם זוהי כוחה של לימוד התורה, א"כ בודאי שיש סיבה מיוחדת לערוך משתה ושמחה - דוקא על דבר כזה שהופך להיות קניינו של האדם ונשאר להיות 'צָמוּד' אליו לנצח נצחים! ולכן הוא ימשיך ללמוד את אותה מסכת גם בעוה"ב!
ולפי זה גם נבין, מה שאנו אומרים בנוסח של "הדרן עלך" (שבסוף המסכת) "..לא תִּתְנַשְּׁאִי מינן, לא בעלמא הדין, ולא בעלמא דאתי". כלומר, בסיום המסכת אנו עומדים ומצהירים - שגם בעוה"ב - המסכת לא תעזוב אותנו! הוא ימשיך לדעת אותה גם שם, ובזכות המסכת הזאת - יהיה לו גם את הזכות לשבת עם כל הצדיקים בגן עדן, וללמוד איתם יחד את אותה מסכת!
שכר כזה עצום, ישנו רק במצוות סיום של "לימוד התורה"!
וכך באמת הביא ה"חפץ חיים" להלכה (בסימן קנ"ה, ב'ביאור הלכה' שם) בשם המדרש, שבשעת פטירתו של האדם, הקב"ה עושה "מבחן" לאדם, ושואל אותו שאלות ב'לימוד התורה' כדי לראות האם הוא אכן למד והשיג את כל חלקי התורה, וכו'. עיין שם.
וא"כ, הרי לנו מפורש, שכל מה שהאדם לומד כאן בעוה"ז - זה ממשיך ללוות אותו גם לעוה"ב, עד כדי כך - שעורכים לו שאלות ו"מבחן" על כל תלמודו שלמד, וכנ"ל.
ודבר מבהיל מצאנו עוד בדברי ה"חפץ חיים", שהביא בספרו "שֵׁם עולם" (שער ההתחזקות, פרק ו', בהג"ה) שאפילו מי שלמד תורה הרבה, והחסיר רק חלק אחד שלא למד אותו - כשיגיע לעולם העליון, אפילו אם יזכה לשבת בגן עדן בחבורת הצדיקים - מ"מ - הוא יהיה כלפי אותה מסכת - כאילם שלא יפתח פיו, מחמת שלא למד בעוה"ז את אותה מסכת...!
והוסיף החפץ חיים (שם) להבהיר, שֶׁמֵּעֵת שהקב"ה הוריד את התורה לעוה"ז - שוב אי אפשר להשיגה אלא רק כאן בעוה"ז, ובעולם העליון אין מושג של המשך לימוד התורה, אלא ישנה רק אפשרות להרחיב את ידיעותיו על הנושאים שלמד אותם כבר כאן למטה. ואולם ללמוד דברים חדשים - אי אפשר בשום אופן! ד"מעוות לא יוכל לתקן, וחסרון לא יוכל להמנות"!
ולכן מְסַכֵּם החפץ חיים: החכם עיניו בראשו, למהר לסיים כמה שיותר מסכתות, שלא יבוא אח"כ לעולם העליון, וישב כ'אבל בין המסובים', וכאילם שלא יֵדַע ולא יבין על מה מדברים, שאז - אוי לו לאותה בושה ואוי לאותה כלימה...
וא"כ, הרי לנו דברים מפורשים וברורים מאת רבינו החפץ חיים, שכל הלימוד של האדם כאן בעוה"ז - נשאר איתו לנצח, והוא ימשיך ללמוד את אותה מסכת (וּבְּיֶתֶר עומק) בעוה"ב, ומצד שני - מסכת שלא לְמָדָהּ - ההפסד כולו שלו, שבעוה"ב הוא ישב כאילם, וְיֵהָפֵךְ ללעג וקלס!
אכן, כעת מובן לנו היטב, מדוע אנו חוגגים סעודה ומשתה - דוקא על סיום של "מסכת"...
[ואמנם - יש להבהיר, שכל זה אָמוּר רק בתלמיד חכם עצמו. ואולם מי שמחזיק מממונו תלמיד חכם - הרי עליו אמרו חז"ל בגמרא במסכת פסחים (דף נ"ג:) שהוא זוכה לשבת בגן עדן יחד עם הלומדים עצמם! והוסיף על זה הרב החיד"א לבאר (בפירושו על תהילים "יוסף תהילות" פרק כ"ט) שאין הכוונה שהם ישבו "סתם" בגן עדן ולא יבינו את מה שלומדים שם, אלא כיון שהם תמכו בממונם בתלמידי חכמים - לכן יְלַמְּדוּ אותם בעוה"ב את כל התורה שלהם, והם יבינו את כל הלימוד שם! - והדברים מפליאים!]
ונסיים במעשה מרעיש ומזעזע, אשר ימחיש לנו היטב, כיצד התורה שהאדם לומד כאן בעוה"ז - ממשיכה ללוות אותו גם בעוה"ב.
המעשה הובא בספר "מנורת המאור" (נר ג', כלל ח', חלק ג') בשם המדרש תנחומא. וזה תוכנו:
מעשה היה בחסיד אחד, שהיה רגיל תמיד להצטנע בפינתו שבבית המדרש, וכל הזמן היה יושב ולומד את המסכת שנקראת בשם "חגיגה". תמיד היה חוזר ושונה, מֵהַפֵּךְ בה, ומעמיק בה, ומחדש בה, עד אשר "טָחַן" את המסכת מכל צדדיה...
חסיד זה התמקד בעיקר על מסכת זו, ותמיד לא זזה ידו, ולא משו עיניו - מתוך מסכת 'חגיגה'...
וכך היה יושב ושונה בה כל ימי חייו, עד שהגיע זמנו, ונפטר מן העולם.
ואולם, כיון שחסיד זה היה זקן וגלמוד ללא כל משפחה, לפיכך היה מוטל מת בביתו, מבלי שאף אדם יידע על פטירתו...
אלא שאז בדיוק - אירע דבר מפליא: לפתע נראתה דמות אשה אחת, שעמדה ליד ביתו של החסיד, והחלה להרים קול נהי וצעקה, בכי ומספד, עד אשר הסתובבו סביבה כל אנשי עיר, ושאלוה בבהלה: "מה קרה? האם אירע לך משהו"?
ענתה להם אותה אשה: כָּבְּדוּ את חסיד זה, וקיברוהו בכבוד גדול, מפני שכל ימיו כבדני ורוממני, ולא עזבני אפילו לרגע אחד.
שאלו אותה אנשי העיר: ומה שמך?
ענתה להם - "חגיגה" שמי!
וכיון שנקבר אותו חסיד, מיד נעלמה אותה אשה מן העין, כאילו לא היתה כלל!
או אז - הבינו אנשי העיר, שאותה אשה היתה - מסכת חגיגה, אשר הזקן החסיד מסר נפשו עליה, ולמד ושינן אותה כל חייו, וכעת באה לחלוק לו את כבודו האחרון!
ויהי הדבר לנס ופלא, וַיִּכָּתֵב הדבר בספר זכרונות העיר.
הנה, למדנו ממעשה מרגש זה, ששום מסכת ושום לימוד של תורה - לא הולכים לאיבוד! אם אדם עָמֵל וְיָגֵעַ, וזוכה לסיים מסכת על בוריה - יֵידַע לו נאמנה - שבזה זוכה הוא לקנות לעצמו את אותה מסכת, שתהא בעדו למליצת יושר, ותלווה אותו גם בעוה"ב, ושם הוא ימשיך ללמוד אותה, עם כל חבורת הצדיקים, בְּיֶתֶר הבנה וּבְּיֶתֶר עומק!
ולא זאת בלבד - אלא מסכת זאת גם תצא ותכריז לפניו: "אשרי מי שבא לכאן - ותלמודו בידו"! וכפי שהצהירו לנו חז"ל (באבות פרק ו') על התורה הקדושה: "בְּהִתְהַלֵּךָ - תנחה אותך. בְּשָׁכְבְךָ - תשמור עליך. וַהֲקִיצותָ - היא תשיחך"!
סיימנו דרשה זו. קיבלנו בס"ד תמונה מקיפה על המטרה האמיתית של כל סעודת "סיום המסכת", והיא: להגיע אל התכלית הנכספת, שהתורה תיחקק בתוך נשמתו של האדם, ותיהפך להיות ה"מליץ יושר" שלו, עד שיזכה שמסכת זו - היא תצא לקראתו, ותכריז לפניו: "אשרי מי שבא לכאן -
"ו-ת-ל-מ-ו-ד-ו ב-י-ד-ו"!
וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ... (פסחים נ'.).
רַב (אסי) [אַשִׁי], אִיתְחֲזֵי לֵיהּ (מלאך המוות) בְּשׁוּקָא, אֲמַר לֵיהּ, אִיתְרַח לִי תְּלַתִין יוֹמִין, וְאֶהַדְרִי לְתַלְמוּדָאִי, דְּאָמְרִיתוּ אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְיָדוֹ... (מועד קטן כ ח.).
לומד יקר - עצור! הידעת -???
* 60 - מסכתות יש במפעל הש"ס.
* 2615 - דפי גמרא יש בכל הש"ס.
* 1705 - סימני הלכה יש ב - ד' חלקי השו"ע.
ולכן: גם אם סיימת מסכת - עדיין חסר לך עוד הרבה!
אז: חבל על הזמן! רוץ ללמוד עוד מסכת חדשה!!!
דרשה ב' ל"סיום מסכת"
סקר קהל של "איגוד העובדים" בישראל:
* "עבודה" של הפרנסה - האם זו 'קללה' או 'ברכה'?
* מי נותן לי את הפרנסה - "לישכת העבודה", או - "השגחת האלוקים"?
* האם ניגזר עלי לעבוד כל החיים כמו "סוס עבודה" [לעבוד כסוס לישון כדוב ולאכול כמו פרה] - או שמא יש אפשרות חיים אחרת?
* איפה נמצא "האלוקים" בתוך כל ה'עסקים' שלי?
* אם אני יישב וילמד תורה - האם הכסף יפול לי "מהתיקרה"? - - -
* אם כולם ישבו וילמדו תורה - איך העולם ימשיך לְתַפְקֵד?
כל מה שרצית לשאול על ה"עבודה והפרנסה" תמצא במאמר מרתק זה !
בספר "תנא דבי אליהו" (זוטא, ריש פרק י"ד) מובא מעשה מעניין, שאירע עם אליהו הנביא. וזה תוכנו:
פעם פגש אליהו הנביא אדם אחד, ושאלו: "בני! האם למדת היום תורה"?
אמר לו: לאו!
שאלו: ולמה? מה מניע אותך מללמוד תורה?
ענה לו: כך הורגלתי מקטנותי. אבותי היו עמי הארץ, ולא ידעו ללמד אותי כלל את חכמת התורה!
חזר אליהו ושאלו: ואמור נא לי בני, מה מלאכתך?
אמר לו: "קַדַּר" אני. מְיַצֵּר קדירות וקערות, ומשווק אותם לשוק.
אמר לו אליהו: בבקשה, אם תוכל להסביר לי מעט על מלאכת הַקַּדְרוּת?
"ברצון רב" - ענה לו אותו אדם, והחל להסביר את תהליך עבודתו:
ראשית, לוקחים אדמה של חֵמַר, מְגַבְּשִׁים אותו בחול ומים, עושים ממנו צורת כלי אוּמַנוּתִּית, ואח"כ מכניסים אותו לתנור האש, ו- - - יוצא קדירה!
שאל אותו אליהו: ומי לימד אותך את כל זאת? האם אבותיך ג"כ עסקו במלאכת הקדרות?
ענה לו: לא! אני למדתי זאת לבד בכוחות עצמי. ניסיתי ונסיתי - עד שהצלחתי!
אמר לו אליהו: ללמוד מלאכת הקדרות - נתנו לך שכל, וללמוד תורה - לא ? הרי באותו שכל של הקדרות, אפשר ללמוד גם את התורה!
אין מוח ל"קדרות" לבד, ומוח ל"תורה" לבד, זה אותו מוח! אלא מה? לקדרות יש לך רצון חזק ללמוד, ולכן אתה מתעקש להבין שם - ומצליח! ואולם לתורה, אין לך את הרצון והחשק ללמוד, ולכן גם המוח שלך לא משתף איתך פעולה, והוא 'נרדם' איתך ביחד...
נמצא, מה שאתה לא יודע תורה - זה לא אשמתו של הקב"ה שלא נתן לך את הכלים לכך - אלא זה אשמתך האישית בלבד! שאין לך את הרצון ולא את החשק והמרץ - כדי להתאמץ להבין את לימוד התורה!
נתנו לך שכל, נתנו לך ראש, נתנו לך כישרון, נתנו לך את כל האפשרויות - ואתה מנצל את זה לדברים אחרים...!
ולכן בשמים יתבעו אותך, על כל דקה שהיתה לך אפשרות ללמוד את התורה - ולא למדת!
אין תירוצים של "לא ידעתי", שכן, אם היה לך רצון חזק לדעת - היית יודע! בדיוק כמו במסחר, ששם יש לך רצון חזק לדעת - ושם באמת אתה כן יודע...
ואם יבוא האדם ויטען: טוב, אמנם נכון שהיה לי שכל ללמוד תורה, וגם באמת היה לי את השאיפה והרצון הטוב לשבת וללמוד תורה, ואולם מה אעשה ודוחק הפרנסה אילץ אותי לצאת לעבוד! כל סֵדֶר היום שלי עָמוּס, ולא נותר לי זמן ללימוד התורה.
ואולם גם טענה זו - אינה טענה! למה? מכיון שאתה "חכם גדול"! אתה דוחֵס וּמְמַלֵּא את כל שעות היום שלך בעבודה וכל מיני עיסוקים וסידורים, ואח"כ בא וטוען: לא נותר לי זמן ללמוד! מי בכלל אמר לך - שסדר היום שלך הוא באמת נכון?
אולי תעשה הפוך: תעבוד רק חצי יום, תאכל שעה, תישן שעה, וכך ישאר לך זמן פנוי ללמוד תורה!
ואם תשוב ותטען: צריך לעבוד הרבה, בשביל שיהיה לנו כסף לחיות! שיהיה לנו פרנסה! ואפילו התורה עצמה אמרה במפורש - "בזיעת אפך תאכל לחם"!
והנה, על שאלה זו, צריכים קודם כל לדעת דבר אחד באופן ברור:
כל הנושא הזה של "עבודה" - הוא מצב של דיעבד! מצב של 'שיבוש' מדרך הטבע הנורמלי! כיון שבאמת, העולם כולו מתחילת בריאתו - נברא על דעת זה - שהאדם לא יעבוד כלל! אלא ישב ויעסוק בעבודת השם, וכל מערכת הבריאה כולה תעבוד כדי לסייע לו, לשרת אותו, וּלְסַפֵּק לו את כל צרכיו! האדם לא היה צריך להזיז אפילו אצבע! רק לשבת וללמוד, והבריאה כבר תמלא לו את כל מחסורו!
ובקיצור: האדם בתחילת בריאתו היה צריך להיות 'מלך' על כל הבריאה כולה!
וכך באמת היתה המציאות של העולם בזמן בריאתו של אדם הראשון, וכפי שמספרים לנו חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני, תחילת פר' בראשית) שנהר היה יוצא מעדן, ומשקה את כל האדמה, ומצמיח לאדם פירות ומיני מאכל, ומלאכי השרת היו צולין לאדם בשר, ומסננין לו יין של ששת ימי בראשית! וכן גם הבהמות והחיות כולם היו עומדים לפני אדם הראשון, והיו ממלאים לו את כל מחסורו!
[ומה שכתוב בפסוק (בבראשית ב' - ט"ו) "ויקח אלהים את האדם, ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" - אין הכוונה כאן לעבודה ממש, שהרי כל הדברים היו באים לו מן המוכן, וכנ"ל, אלא הסבירו חז"ל במדרש (שם), "לעובדה" - זהו לימוד התורה. ו"לשומרה" - זהו שמירת המצוות!].
וא"כ, אם היתה בעולם מציאות כזאת נפלאה, מה קרה בסוף? מדוע התהפך עלינו הגלגל, והבריאה הפסיקה לשרת את האדם, והוא נאלץ לעבוד קשה בכדי להוציא ממנה קצת מזונות? להיכן נעלם כל ה"שירות האדיב" שהבריאה נתנה לאדם?
התשובה: זוהי מחמת הקללה שהקב"ה קילל את האדם (בזמן שחטא מעץ הדעת) ואז קילל אותו הקב"ה ואמר לו: "בזיעת אפיך תאכל לחם"! ניגמרו הפינוקים! יותר לא יביאו לאדם את האוכל עד הַפֶּה! אלא הוא יצטרך לצאת לעבוד ולהזיע קשה בשביל להשיג לעצמו פת לחם!
וא"כ נמצא, שעצם המציאות שהאדם צריך לעבוד בעולם - זה מצב של אילוץ! מצב של כפייה! מצב של דיעבד! מצב של קללה! מצב של ירידה בדרגה! מצב של 'סֵרוּס' מִמַּהוּתו האמיתית של האדם! (שבמהותו האמיתית, האדם נועד רק לשבת ולקיים מצוות, והבריאה תשרת אותו, וכנ"ל).
ובקיצור: ה"עבודה" - זו לא המציאות האמיתית של העולם! אלא זו קללה שרודפת אחרי האדם, ותובעת ממנו להתייסר ולהזיע קשה בשביל להשיג פת לחם!
וא"כ, לאחר שגילנו שה'עבודה' זה לא "פרס" שניתן לאדם, אלא זה בסך הכל אסון וקללה שנפל על האדם, א"כ לאור זאת, ברצונינו לשאול כעת שאלה אחת פשוטה:
מה עושה אדם פיקח עם 'שכל על הכתפיים': האם מוסיף לעצמו מן הקללה הזאת, או - משתדל להפחית ממנה, כדי להיות כמה שֶׁפָּחות מקולל!
הַהִגָּיון אומר, שבודאי אדם שֶׁבָּרִיא בשיכלו ישתדל להוריד ולברוח כמה שיותר מהקללה הזאת, הוא יעשה אותה רק כדי "לצאת ידי חובה" וזהו! לא יותר מזה!
ואולם מה עושה האדם הטיפש? לא רק שהוא רץ ושמח להביא על עצמו את הקללה הזאת, אלא אפילו הוא עוד מוסיף עליה "שעות נוספות"... לא מספיק בשבילו להיות 8 שעות מקולל בעבודה - אלא הוא עוד רוצה ללכת עם הקללה הזאת עד הקבר!! לעבוד מצאת החמה - ועד צאת הנשמה!! לא פחות!
נוּ, וכי לא מיסכן וטיפש הוא אותו אדם?! - - -
וזהו בדיוק הבעיה של האדם ה"מודרני", שכל היום הוא עובד, ואין לו בכלל זמן לעצמו. כל היום הוא שקוע "בַּבִּיזְ'נֶס", כל "יומן השעות" שלו תפוס ב"פגישות" עם אנשי מסחר ועם אנשי עסקים, רק עם הקב"ה - אין לו זמן לקבוע פגישות... אין לו זמן אפילו דקה אחת ביום כדי להיפגש ולדבר עם הקב"ה!
אלא מה? זו ה"עבודה זרה" של הדור שלנו - תאוות הממון! (שגוררת אחריה גם - את תאוות ה'עריות'!) וכפי שרמזו לנו חז"ל בגמרא בסוף מסכת סוטה, שלפני בוא המשיח, פני הדור יהיו כפני הכלב!
מה המיוחד דוקא בכלב? פשוט מאד: כמו שהכלב כל הזמן נובח וצועק: "הַב"! "הַב"! כך גם האנשים שבדור יהיו כ"כ שטופים בתאוות הממון - עד שיעיזו פניהם ככלב, וכל הזמן ינבחו ויאמרו: "הַב" "הַב"! "תן"! "תן"! תן ממון... ועוד ממון... ועוד ממון... ועוד... ועוד...
והדברים מצחיקים, אולם גם... מעציבים!
ואם תשאל: אם האדם יעבוד מעט שעות - ממה יאכל וממה יחיה? מהיכן יפרנס את בני ביתו?
התשובה: שבאמת אין לנו על זה שום הסבר הגיוני. רק זאת נוכל לומר - שה"מציאות בשטח" תוכיח!
ולמשל: בעיר 'בני ברק' ישנם כ - 20 אלף אברכים, בעלי משפחות, שלומדים כל היום ב"כולל" ואינם עובדים כלל, ואפילו 'מסמר' לא דופקים בקיר - ובכל זאת - מצליחים להעביר את החודש עם 8, 10, ואפילו עם 12 ילדים!!!
וגם אותם נשאל את אותה שאלה: מהיכן הם חיים? מי מפרנס אותם? מה נותן להם להיות כל הזמן 'מאושרים'? כיצד הם מצליחים להכניס בילדיהם - את השמחה, את השלווה והאושר - מבלי כל ה"לוּקְסוּס" של העוה"ז?
כיצד יתכן שהעיר 'בני ברק', שגרה בצפיפות אוכלסין נוראה, וגם כ-70% מכלל התושבים שבה נמצאים מתחת לקו העוני - ובכ"ז תתפלאו לשמוע שדוקא העיר ה"קטנה" וה"ענייה" הזאת - היא מובילה 'מקום ראשון' בעולם בגודל ה"גמילות חסדים" שיש בה! עשרות ואלפי גמחי"ם מכל סוגי הצרכים שהאדם יכול להעלות רק על דעתו - נמצאים בעיר הזאת!
כיצד זה יתכן? אדם שחי ב'קו העוני' - ובכ"ז יש לו עוד כסף מיותר לפתוח 'גמ"ח' לטובת נזקקים אחרים - - - ?
אלא מה באמת התשובה לכל השאלות הללו?
התשובה - שבאמת אין שום הסבר 'הגיוני' על פי הטבע, לתופעה מוזרה זאת, אלא רק לבוא ולומר: שכל מי שמקדיש את זמנו ללימוד התורה - הקב"ה שולח לו 'ברכה' בפרנסה!
רוצים קצת הסבר, מה פירוש "ברכה"? נסביר לכם:
המקרר שקנו אותו מתחילת הנישואין, אף פעם לא מתקלקל, וממילא חסכו את הכסף של התיקונים. וכמו כן בבריאות המשפחה, הקב"ה שולח להם 'ברכה' בגופם, שלא יהיו חולים, ויצטרכו לבזבז את כספם אצל רופאים ותרופות, וכו'. המכונית שקנו אותה משנת '81' - אף פעם לא מתקלקלת להם, ומימלא חסכו את הכסף של התיקונים או החלפת המכונית, וכו' וכו'.
וכך בכל שטחי החיים - הכל זורם להם 'חָלָק', בלי שום הפסדים וְ'קִזּוּזִים', ובלי כל הוצאות על דברי 'מותרות', וכך יוצא שכספם משתמר להם - רק לדברים הַ'חִיּוּנִיִּים' שהם צריכים!
זוהי התשובה האמיתית על השאלה הנ"ל.
ואולם, גם למי שעדיין מתעקש, ורוצה הסבר 'שִׂכְלִי' שיסביר לו "מדוע אברך בכולל אינו צריך לדאוג לפרנסתו" - א"כ גם בשביל אדם כזה - יש לנו הסבר טוב עבורו, שבודאי ישכנע אותו להבין את מסלול חייהם של לומדי התורה.
הנה, בואו ונעשה חשבון פשוט, על ה'מאזן החודשי' של לומדי התורה:
האברך עצמו מקבל בכולל 300$ - 350$ בערך, ברוך ה' יש לו עוד 7-6 ילדים, והוא מקבל עליהם תוספת של "קיצבת ילדים" עוד 300$, אשתו עובדת, מכניסה לו עוד 200$ (לפחות), וגם יש לו מהצד עוד "השלמת הכנסה" עוד 100$, וכו'.
ובקיצור: הוא מגיע בחודש לסכום "בְּרוּטו" של 800 - 1000$! (משכורת - שאפילו פועל שעובד 8 שעות רצופות, ובקושי מגיע לסכום הזה!)
וכעת, לפי גובה המשכורת הזאת, האברך "מתאים" לעצמו את הוצאות הבית - בהתאם לסכום הכסף שיש בידו. לא קונה דברים "מְפוצְצִים", ולא חי על רמת חיים גבוהה במיוחד, אלא פשוט חי חיים "מְמֻצָּעִים", עם הוצאות שמתאימות לגובה המשכורת שלו, והעיקר שהכי חשוב: הוא חי חיים עם שקט ושלווה נפשית!
וחוץ מכל זה, הקב"ה שולח לאברך גם "ברכה" בכסף, ודואג לו שבאמת כספו יילך רק לדברים חִיּוּנִיִּים ומועילים, ולא על שטויות והבלים, וכך האברך זוכה להעביר את ההוצאות השוטפות של החודש - מבלי להסתבך בחובות וּ'בְּמִינוּסִים' מיותרים!
[וכפי ששמענו עדות אישית על אברך אחד, שפעם עלתה בליבו מחשבה לעזוב את לימודי הכולל, ולצאת לעבוד, כדי שיוכל לפרנס את בני ביתו בכבוד, וכך לא יצטרך יותר להתפרנס בצימצום ע"י משכורת הכולל.
ואכן, יצא האברך לעבוד, ובסוף החודש עשה לעצמו "מאזן חודשי" של כלכלת הבית, והנה להפתעתו הוא מגלה, שלאחר ניקוי ההוצאות של: ביטוח, דלק, תיקונים, מס הכנסה, וכו', הוא הגיע בסוף ל... אותו סכום הכסף שהיה מקבל בכולל!!!
תיכף ומיד הסיק האברך את המסקנות, וחזר מיד לספסל הלימודים בכולל!
הרי לנו דוגמא קטנה, מה פירוש שהקב"ה שולח "ברכה" במשכורת של אברך כולל, עד שהיא מספיקה בכמותה - למשכורת של אחד שיוצא לעבוד כל היום מחוץ לכולל!!!].
מפליא - וגם מדהים! - - -
ותתפלאו עוד לשמוע, שאצל עֵדות האשכנזים נהוג, שההורים דואגים לא רק לכלכלת הבית - אלא אפילו לְחַתֵּן את הילדים! הם נותנים לחתונת ילדיהם לא רק אולם, תזמורת, ונדונייה, אלא שני הצדדים נדחקים וקונים 'דירה' לזוג הצעיר! (באיזור "המרכז", או לפחות בפרוייקט של 'עיירות הפיתוח').
וכאן נשאלת השאלה: איך אפשר לְחַתֵּן ילד אחרי ילד (בהפרש מצומצם של שנה שנתיים בין כל אחד ואחד) כשהמשפחה עצמה ברוכת ילדים, והבית נקרא בית של 'תורה'!
הרי אפילו במשפחה החילונית, ששם ההורים עובדים כל חייהם, וגם יש להם בקושי כמה ילדים, ובכ"ז, המצב לא מאפשר להם לקנות לילדיהם דירת מגורים עבור החתונה, ואילו כאן, משפחות של "אברכים", שהילדים שלהם למדו כל הזמן בישיבות הקדושות, ואבי המשפחה למד ב"כולל", ובכ"ז, מצליחים בסוף לתת מחיר של 'כמעט דירה' בכל חתונה? מהיכן הכסף? - - -
אלא מה באמת התשובה? התשובה לכל זה שבאמת אין תשובה לתופעה מוזרה זו, אלא רק להצביע כאן על ברכת האלוקים שמשרה את ברכתו על ממונם של בני התורה, ומקיים בהם את מה שהבטיח: "כל המקיים את התורה מעוני - סופו לקיימה מעושר"! ואם הקב"ה הבטיח - אז ודאי שהוא גם מקיים את מה שהבטיח!
נוּ, וכי לא משתלם להיות אברך לומד תורה, ולהשאיר את ניהול הכספים של הבית - בידי הקב"ה - שהוא יתן את ברכתו על הכסף?!
ואם תבקשו הסבר יותר מפורט - מדוע דוקא ללומדי התורה יש 'ברכה' בכסף, א"כ בבקשה המשיכו להאזין לקטע הבא:
דוד המלך אומר בספר תהלים: "כפירים רשו ורעבו", כלומר, הכפיר, שהוא בנו של האריה, החזק והגיבור שבחיות, ובכ"ז, יתכן שיהיה להם מצב של "רשו ורעבו"! כלומר, שהם יהיו מרוששים ורעבים לְאוכֵל!
ולמה? בגלל שעם כל גבורתם ומראיהם הנורא - בכ"ז - אם הקב"ה לא יְזַמֵּן להם את הַ'זֶּבְּרָה' ואת הָ'אַיָּלָה' והצבי, או את הכיבשה כדי שיהיה להם מה לֶּאֱכול - הרי הם ימותו ברעב! כיון שהאריה אינו אוכל עלים ועשבים או ירקות, אלא רק בשר, ומנין מזדמן לו כל יום ארוחה של "בשר"? אם לא שהאלוקים הגדול - הוא זה ששומע את שאגותיו של האריה הרעב, והוא זה שמזמן ושולח לו את טרפו עד הפה!
ואולם, ממשיך דוד המלך ואומר: "ודורשי ה' - לא יחסרו כל טוב"! שימו לב, שדוד המלך לא מבטיח - שדורשי ה' 'יהיה להם' כל טוב, אלא הם - "לא יחסרו" כל טוב! כלומר, הם לא ירגישו שהם חסרים את ההנאות "וְהַלּוּקְסוּס" שיש לאחרים! טוב להם במה שיש להם! הם לא מרגישים שחסר להם - וילה, מכונית אמריקאית, משרד מפואר, טיולים לחו"ל, מועָדונִים ובילויים, וכו' - את כל ההנאות הללו - שאנשים אחרים משקיעים בשבילהם את כל חייהם בכדי להשיג אותם - אצל דורשי ה' הם מלכתחילה לא חסרים אותם! הם מרגישים בדירת ה-2 חדרים שלהם - כמו בדירת 6 חדרים של החילוניים! ולמה? בגלל שיש להם שם את האושר והשלווה והמנוחה, ומה הם צריכים יותר מזה? - - - האשה והילדים הם כבר מכניסים את האושר והשמחה לבית - וממילא הם לא זקוקים לחפש את האושר בכל הנאות הרחוב! הם מלאים כבר מבפנים הלב, ולכן הם לא חסרים לחפש זאת ע"י גירויים של הנאות אחרות!
וזו באמת ה"ברכה" הגדולה ביותר, שהקב"ה נותן ללומדי התורה:
בזה שהם מרגישים על עצמם שהם לא חסרים כלל - את מה שהחילוניים מחזיקים מזה "עולם ומלואו"! אצלהם זה בכלל לא תופס מקום בראש!
וכך הם מרויחים, שהכסף שלהם לא מתבזבז להם על תאוות ושטויות, אלא הוא נשמר להם כדי לחתן בזה אח"כ את ילדיהם!
נמצא, שמי שלומד תורה - הוא הוא זה העשיר האמיתי, כיון שבאמת לא חסר לו את אותם דברים שכל העולם רודפים ומשתגעים אחריהם כל החיים!
ואילו האדם החילוני, שהוא נחשב ל"עשיר" שיש לו הרבה כסף - הוא הוא באמת העני האמיתי! כיון שכמה שיש לו - עדיין הוא מרגיש שחסר לו את מה שיש לאחרים, וכך כל החיים שלו הוא רץ עם 'לשון רְעֵבָה' בחוץ, כמו איזה "אביון", בכדי להשלים את מה שעוד חסר לו…
שכן, זאת עלינו לדעת, שה'עושר' לא נמדד לפי כמות הכסף שיש לאדם, אלא לפי הַ"שֶּׁקֶט הנפשי" שיש לו, האם באמת יש לו מרגוע נפשי, והוא הגיע כבר אל המנוחה והנחלה, וחי חיי שלווה, או שעדיין רואים אותו איך שהוא כל הזמן רץ… ורץ… ורץ… - זה הדבר שקובע את עושרו האמיתי של האדם!
נוּ, לפי הַנְּתוּנִים המדהימים האלו, וכי לא משתלם באמת להיות אברך לומד תורה, ולזכות בשני עולמות בבת אחת! גם 'עולם הבא', וגם "עולם הזה" של חיים שלווים ומאושרים? אושר מהבנים, סיפוק מהפרנסה, שמחה מהאשה, שקט נפשי מלימוד התורה, ומה "חסר" עוד בחיים מאושרים כאלו???
וכי לא משתלם הדבר? - - -
. . . נקודה למחשבה !
ואם עדיין תשאלו ותאמרו: