נישואין · הלכות כתובות - דיני ממונות שבין איש לאשתו
מדוע תקנו חכמים כתובה לאשה
עָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁמָּצוּי הַדָּבָר שֶׁיִּתְכַּעֵס עַל אִשְׁתּוֹ וְיַחְפֹּץ לְגָרְשָׁהּ, וּלְאַחַר זְמַן תִּתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְיָשׁוּב לְאָהֳבָהּ, וְאִם אָכֵן קָפַץ וְגֵרְשָׁהּ וַדַּאי יִהְיֶה לִבּוֹ נוֹקְפוֹ, וּבִקְּשׁוּ חֲכָמִים תַּקָּנָה לְדָבָר זֶה, שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ, וְעָמְדוּ וְתִקְּנוּ שֶׁכָּל אָדָם לִפְנֵי שֶׁנּוֹשֵׂא אִשָּׁה וּמִתְיַחֵד עִמָּהּ חַיָּב לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה שֶׁהִיא שְׁטַר חוֹב שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁאִם יְגָרְשָׁהּ אוֹ יִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם זַכָּאִית הִיא לְקַבֵּל מִנְּכָסָיו מָאתַיִם זוּז לִבְתוּלָה, וְאִם נְשָׂאָהּ כְּשֶׁהִיא בְּעוּלָה, כּוֹתֵב לָהּ מֵאָה זוּז. וְכַמָּה הֵם מָאתַיִם זוּז, מִשְׁקַל מֵאָה וּשְׁנֵים עָשָׂר וָחֵצִי גְּרַם כֶּסֶף צָרוּף, וּכְתֻבַּת בְּעוּלָה הֲרֵי הִיא חֲמִשִּׁים וְשֵׁשׁ וָרֶבַע גְּרַם כֶּסֶף צָרוּף לְפִי שֹׁוִי הַכֶּסֶף בְּאוֹתוֹ זְמַן וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁבּוֹ נִכְתְּבָה הַכְּתֻבָּה. וְכָךְ, עַל יְדֵי שֶׁיְּהֵא נִזּוֹק בְּמָמוֹנוֹ אִם יְגָרְשֶׁנָּה, מֻכְרָח הוּא שֶׁיִּהְיֶה מָתוּן יוֹתֵר בְּדַעְתּוֹ וּבְמַעֲשָׂיו.
אם חיוב כסף הכתובה מן התורה או מדברי חכמים
זֹאת הַכְּתֻבָּה, נֶחְלְקוּ בָּהּ פּוֹסְקִים הָרִאשׁוֹנִים אִם מְקוֹר חִיּוּבָהּ הוּא מִן הַתּוֹרָה אוֹ מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁרַבָּנֵי סְפָרַד וּבְרֹאשָׁם הַגְּאוֹנִים, הָרִי"ף, הָרַמְבַּ"ם וּמָרָן הַשו"ע תָּפְסוּ לַהֲלָכָה שֶׁאֵין הַכְּתֻבָּה אֶלָּא מִדִּבְרֵי חֲכָמִים, וְרַבָּנֵי אַשְׁכְּנַז וּבְרֹאשָׁם רַבֵּנוּ תַּם תָּפְסוּ לַהֲלָכָה שֶׁמְּקוֹר חִיּוּבָהּ הוּא מִן הַתּוֹרָה כַּכָּתוּב בִּשְׁמוֹת כ"ב ט"ז "אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ, כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלוֹת", וְלָכֵן לְשִׁיטָתוֹ, יִהְיֶה חֶשְׁבּוֹן מָאתַיִם וּמֵאָה זוּז גָּדוֹל שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים מֵאֲשֶׁר אִם הָיָה הַחִיּוּב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְיוֹצֵא אִם כֵּן, שֶׁלְּדַעְתָּם כְּתֻבַּת בְּתוּלָה שֶׁהִיא מָאתַיִם זוּז שָׁוְיָהּ תְּשַׁע מֵאוֹת גְּרַם כֶּסֶף מְזֻקָּק וּכְתֻבַּת אַלְמָנָה אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.
דקדוק בנוסח הכתובה
כְּמוֹ כֵן לְדַעַת חַכְמֵי אַשְׁכְּנַז יֵשׁ לִכְתֹּב בְּנֻסַּח הַכְּתֻבָּה "וְיָהִיבְנָא לֵיכִי מֹהַר בְּתוּלַיכִי כֶּסֶף זוּזֵי מָאתָן דְּחָזוּ לֵיכִי מִדְּאוֹרַיְתָא", וְאִלּוּ לְדַעַת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ יֵשׁ לְהַשְׁמִיט אֶת הַמִּלָּה "מִדְּאוֹרַיְתָא" שֶׁהֲרֵי אֵין חִיּוּב זֶה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
שלא יפחות ממנה ומאתים
כְּשֶׁתִּקְּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מָאתַיִם זוּז לִבְתוּלָה וּמֵאָה לְאַלְמָנָה הָיְתָה כַּוָּנָתָם שֶׁלֹּא יִפְחֹת אָדָם מִשִּׁעוּר זֶה, אַךְ אִם בָּא לְהוֹסִיף יָכוֹל לְהוֹסִיף כַּמָּה שֶׁיִּרְצֶה. וְנָהֲגוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהֶחָתָן מוֹסִיף מֵרְצוֹנוֹ הַטּוֹב אֲפִלּוּ סְכוּם שֶׁאֵין בְּיָדוֹ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, יָכוֹל הוּא לְשַׁעְבְּדוֹ, שֶׁהֲרֵי כָּךְ כּוֹתֵב לָהּ בַּכְּתֻבָּה "מְקַרְקְעֵי וְאַגַּבָּן מְטַלְטְלֵי דְּקָנִיתִי וּדְאַקְנִי...". וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִכְתֹּב סְכוּם שֶׁאֵינוֹ בְּגִדְרֵי הַמְּצִיאוּת, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כִּמְזַלְזֵל חַס וְשָׁלוֹם בְּתַקָּנַת חֲכָמִים.
[עיקר הכתובה שהוא מאתים זוז כתבנו שעולה לשעור משקל מאה ושנים עשר וחצי גרם כסף שהוא לערך בשווי מאה ועשרים ש"ח בזמננו ולאשכנזים הוא לערך אלף ש"ח, הנה, אף על פי שבזמנים הקדומים היה בסכום זה פרנסה חשובה לאשה שנתגרשה או נתאלמנה, הרי שבזמן הזה הוא סכום מועט ויוצא שעיקר החיוב שמקבל על עצמו החתן הוא בתוספת שמוסיף לה מרצונו, וכן מצינו במקור הדין שהוא בגמרא כתובות נד: "אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף..." ונקטו חכמים בלשון אפילו מאה מנה שהוא לשון הפלגה בריבוי, מה שאין כן בזמננו שיוקר המחיה גבוה כל כך שאין סכום זה של שישים ש"ח לערך נחשב למופלג בערכו.
וצריך החתן לדעת שסכום זה שמוסיף הינו הסכום שמוכן לתת לכלה במדה וחס ושלום ירצה לגרשה, ואף על פי שלמעשה ברוב המוחלט של מקרי הגרושין אין כופין גט לא על האיש ולא על האשה, ולכן מתפשרים בני הזוג בדיני הממונות שביניהם ולא כל מה שכתב בכתובה ודאי הוא שיתן לה, מכל מקום כשכותב את התוספת לא יהא כמתלוצץ ומתלהלהַ אלא שקול ומחושב. ולענין מקור הדין של סכום הכתובה גמרא כתובות י:, ובמרן השו"ע אבע"ז סימן ס"ו סעיף ו´ כתב "כמה שעור הכתובה, לבתולה מאתים ולאלמנה מנה ושל זו ושל זו כסף מדינה, נמצא כתובת בתולה הם שלושים ושבעה דרהם וחצי כסף צרוף, וכתובת אלמנה מחציתם שהם ח"י דרהם ושלושה רביעים כסף צרוף", וכידוע אחד דרהם שווה לשלושה גרם].
שיחתמו שני עדים בכתובה
שְׁנֵי הָעֵדִים שֶׁנִּבְחֲרוּ לְהָעִיד עַל מַעֲשֵׂה הַקִּדּוּשִׁין הֵם שְׁנֵי הָעֵדִים שֶׁחוֹתְמִים עַל הַכְּתֻבָּה, וְאֵין רְשׁוּת לְאָדָם מִבִּלְעֲדֵיהֶם וּמִבִּלְעֲדֵי הֶחָתָן לַחְתֹּם, שֶׁכָּךְ הוּא הַמִּנְהָג בִּזְמַנֵּנוּ.
אין החתן יכול לטעון לא ידעתי מה היה כתוב בכתובה
צָרִיךְ הֶחָתָן לֵידַע שֶׁאִם חַס וְשָׁלוֹם יִצְטָרֵךְ לְגָרֵשׁ אִשָּׁה זוֹ שֶׁנּוֹשֵׂא עַכְשָׁו, לֹא יוּכַל לִטְעֹן שֶׁלֹּא יָדַע מַה כָּתוּב בַּכְּתֻבָּה וְשֶׁאֵין הוּא בָּקִי וּמֵבִין בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי, שֶׁהֲרֵי כֵּיוָן שֶׁחָתַם עַל הַכְּתֻבָּה, אוֹ אֲפִלּוּ אִם לֹא חָתַם, כֵּיוָן שֶׁחָתְמוּ הָעֵדִים בְּפָנָיו עַל הַכְּתֻבָּה וְיָדַע שֶׁמִּתְחַיֵּב בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ, הֲרֵי סָבַר וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ אֶת הַחִיּוּבִים בַּאֲשֶׁר הֵם.
אם יחתום החתן בכתובה
מִן הַדִּין אֵין הֶחָתָן חַיָּב לַחְתֹּם עַל הַכְּתֻבָּה וּמִכָּל מָקוֹם מִנְהַג הַסְּפָרַדִּים שֶׁחוֹתֵם וּמִנְהַג אַשְׁכְּנַז שֶׁאֵינוֹ חוֹתֵם. וְחָתָן סְפָרַדִּי שֶׁלֹּא חָתַם עַל כְּתֻבָּתוֹ, וַדַּאי שֶׁאֵין זֶה מְעַכֵּב בְּכַשְׁרוּתָהּ שֶׁל הַכְּתֻבָּה.
כתובה שנאבדה
כְּבָר בֵּאַרְנוּ לְעֵיל בִּסְעִיף א´ שֶׁחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תִּקְּנוּ שֶׁיִּכְתֹּב אָדָם לְאִשְׁתּוֹ כְּתֻבָּה לִפְנֵי שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה, וְיִתְחַיֵּב בַּכְּתֻבָּה סַךְ מָאתַיִם אוֹ מֵאָה זוּז לִתֵּן לָהּ אִם יְגָרְשֶׁנָּה, וְכָל זֹאת כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ, וְלָכֵן מִי שֶׁאִבְּדָה אֶת כְּתֻבָּתָהּ מֻטָּל עַל בַּעֲלָהּ לֵילֵךְ בְּהֶקְדֵּם אֵצֶל רַב מוֹרֵה הוֹרָאוֹת הַמֻּסְמָךְ לְהוֹרוֹת בְּדִינִים אֵלּוּ כְּדֵי שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת וְהִיא הַנִּקְרֵאת כְּתֻבָּה דְּאִירְכֶּסָא.
[ואין צריך שתהא הכתובה תחת יד האשה בדוקא אלא שתהא יודעת היכן היא, וכגון שהיא מונחת בבית הוריה אפילו אינה יודעת בדיוק היכן באותו בית, ואבודה לענין זה היא כתובה שחזקתה שנאבדה ואי אפשר להשיגה או שנתקלקלה ונפסלה. ואף על פי שכתובה ותנאיה הם תנאי בית דין ואפילו לא כתבו כתובה כלל יש לה מאתים או מנה מתנאי בית דין מכל מקום לא סמכא דעתא שתקבל אותם כי אומרת היות ואין בידי שטר יטען הוא שכבר נתן לי והוו בעילותיו בעילות זנות]
כיצד יתקנו כתובה כשנמצאו העדים החתומים בה פסולים לעדות
ככְּתֻבָּה שֶׁנִּמְצְאָה פְּסוּלָה מֵחֲמַת שֶׁאֶחָד מִן הָעֵדִים הָיָה פָּסוּל לְעֵדוּת, וּכְגוֹן שֶׁהָיָה קָרוֹב שֶׁל הַבַּעַל אוֹ הָאִשָּׁה, עַל הַבַּעַל לְתַקֵּן הַדָּבָר בְּאֶחָד מִשְּׁנֵי אֳפָנִים, אוֹ שֶׁיִּכְתְּבוּ לוֹ כְּתֻבָּה דְּאִירְכֶּסָא וְיִקְרְעוּ אֶת הַכְּתֻבָּה הַמְּקוֹרִית, אוֹ יִכְתְּבוּ בְּסוֹף הַכְּתֻבָּה הָרִאשׁוֹנָה נֻסָּח זֶה "בְּפָנֵינוּ הָעֵדִים הַחֲתוּמִים מַטָּה, בָּא פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי הַבַּעַל נוֹתֵן כְּתֻבָּה זוֹ, וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ עֵדוּתָם שֶׁל הָעֵדִים הַחֲתוּמִים בִּכְתֻבָּה זוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵם פְּסוּלִים, וְקָנִינוּ מִמֶּנּוּ עַל כָּךְ בְּיוֹם, חֹדֶשׁ, שָׁנָה", וְיִכְתְּבוּ זְמַן שֶׁל עַכְשָׁו כְּשֶׁעוֹשִׂים אֶת זֶה הַתִּקּוּן, וְיַחְתְּמוּ שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים מִתַּחַת לְתוֹסֶפֶת זוֹ, וְכָל זֶה צָרִיךְ לְהֵעָשׂוֹת עַל יְדֵי דַּיָּן, שֶׁהוּא בָּקִי בְּדִינֵי שְׁטָרוֹת וְעֵדִים.
מה הם תנאי בית דין
כְּשֶׁנּוֹשֵׂא אָדָם אִשָּׁה בְּחֻפָּה וְקִדּוּשִׁין כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל מִתְחַיֵּב הוּא לָהּ עֲשָׂרָה דְּבָרִים וְזוֹכֶה הוּא בָּהּ בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, אֲפִלּוּ אֵינָם מְפֹרָשִׁים בַּכְּתֻבָּה אוֹ אֲפִלּוּ לֹא נִכְתְּבָה כְּתֻבָּה כְּלָל, שֶׁהֵם תְּנָאֵי בֵּית דִּין שֶׁתִּקְנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַמְחַיְּבִים כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל הַבָּא לִשָּׂא אִשָּׁה.
וּמַה הֵם הַדְּבָרִים שֶׁמִּתְחַיֵּב הוּא לָהּ:
א. מְזוֹנוֹתֶיהָ. ב. כְּסוּתָהּ. ג. עוֹנָתָהּ. ד. עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה אוֹ מָאתַיִם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בִּסְעִיף א´. ה. רְפוּאָתָהּ. ו. לִפְדּוֹתָהּ אִם נִשְׁבֵּית. ז. קְבוּרָתָהּ. ח. שֶׁתְּהֵא יוֹשֶׁבֶת בְּבֵיתוֹ וְנִזּוֹנֵית מִנְּכָסָיו כָּל זְמַן אַלְמְנוּתָהּ. ט. שֶׁיִּהְיוּ בְּנוֹתָיו מִמֶּנָּה נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסָיו גַּם לְאַחַר מוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ אוֹ יִבְגְּרוּ. י. שֶׁיִּהְיוּ בָּנֶיהָ הַזְּכָרִים מִמֶּנּוּ יוֹרְשִׁים אֶת כְּתֻבָּתָהּ יֶתֶר עַל חֵלֶק הַיְרֻשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עִם שְׁאָר בָּנִים מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁהָיְתָה לוֹ.
וּמַה הֵם הַדְּבָרִים שֶׁזּוֹכֶה הוּא בָּהּ:
א. מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ. ב. מְצִיאָתָהּ. ג. פֵּרוֹת הַיּוֹצְאִים מִנְּכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ. ד. יְרֻשָּׁתָהּ.
אִשָּׁה הַיּוֹצֵאת לִרְשׁוּת הָרַבִּים בְּלֹא כִּסּוּי רֹאשׁ, גַּם זֹאת נֶחְשֶׁבֶת לְעוֹבֶרֶת עַל דַּת מֹשֶׁה, וְאִם בַּעֲלָהּ מַקְפִּיד בְּמִצְווֹת וְגַם מַקְפִּיד עָלֶיהָ בְּדָבָר זֶה, הֲרֵי זוֹ יוֹצֵאת בְּלֹא כְּתֻבָּה, תּוֹסֶפֶת וּתְנָאֵי כְּתֻבָּה, וְנוֹטֶלֶת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְנִכְסֵי מְלוֹג הַנִּמְצָאִים, בִּלְבַד. וְדַוְקָא מִי שֶׁטּוֹעֵן כָּךְ כְּנֶגֶד אִשְׁתּוֹ בְּתֹם לֵב, שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ תּוֹאֲנָה לִכְפּוֹת גֵּט עַל אִשְׁתּוֹ בִּתְנָאֵי מָמוֹן נוֹחִים, הֲרֵי טַעֲנָתוֹ טַעֲנָה, אוּלָם אִם אֵין הַדָּבָר כָּל כָּךְ חוֹרֶה לוֹ, וְכָל טַעֲנָתוֹ מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, אֵינָהּ מַפְסֶדֶת כְּתֻבָּתָהּ. וְכֵן לְעִנְיַן בַּעַל שֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה וְטוֹעֵן כָּךְ כְּלַפֵּי אִשְׁתּוֹ, אִם רוֹאִים הַדַּיָּנִים שֶׁטּוֹעֵן כָּךְ מִתּוֹךְ יִרְאַת שָׁמַיִם הַמְנַצְנֶצֶת בּוֹ, הֲרֵי זוֹ הִפְסִידָה כְּתֻבָּתָהּ וּתְנָאֶיהָ וְתוֹסֶפֶת כְּתֻבָּה וְיוֹצֵאת בְּעַל כָּרְחָהּ.
הַיּוֹצֵאת לִרְשׁוּת הָרַבִּים בְּפֵאָה נָכְרִית, אִם הִיא נִקְרֵאת עוֹבֶרֶת עַל דָּת וְיוֹצֵאת שֶׁלֹּא בִּכְתֻבָּה? הֲרֵי יֵשׁ בָּזֶה מַחֲלֹקֶת בֵּין פּוֹסְקֵי זְמַנֵּנוּ, שֶׁיֵּשׁ הַמַּתִּירִים זֹאת אִם כִּי לְאַחַר שֶׁצִּיְּנוּ בָּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה מִגְבָּלוֹת, וְיֵשׁ הָאוֹסְרִים זֹאת מִכֹּל וָכֹל תּוֹךְ הַבְטָחָה וַדָּאִית לְגֵיהִנּוֹם גָּמוּר בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ, וֶהֱיוֹת וְהֶעֱמִיקָה מַחֲלֹקֶת זוֹ גַּם עַל הַפֵּאוֹת הַיּוֹתֵר קְצָרוֹת וְאַף הַמְכֻסּוֹת בְּחֶלְקָן בְּכוֹבַע, וַדַּאי שֶׁמִּי שֶׁהִיא נִמְנֵית עַל אוֹתָן הַנִּקְרָאוֹת בַּת תַּלְמִיד חָכָם יֵשׁ לָהּ לָחוּשׁ לְעַצְמָהּ שֶׁלֹּא לְבַטֵּל דִּבְרֵי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מִגְּדוֹלֵי הָאַחֲרוֹנִים, תְּמוּרַת זֹאת שֶׁתִּמְצָא חֵן בְּעֵינֵי כָּל רוֹאֶיהָ, וְזֶה בֵּין לִבְנוֹת עֲדוֹת הַסְּפָרַדִּים וּבֵין לִבְנוֹת עֲדוֹת אַשְׁכְּנַז.
[ואם רוצה היא למצוא חן בעיני בעלה תלבש פאה רק בביתה בפני בעלה, ואם בעלה רוצה לצאת עמה לרחובות קריה כשעל ראשה פאה נוכרית כדי להראות העמים והשרים את יופיה אין זה אלא מדרך החיצוניים. ובידוע שבדבר זה לא יועילו לא התוכחות ולא היסורין ולא ההוכחות ההלכתיות אלא רגש של קדושה, שמי שהרגש שלו ניזון ברובו מסטרא דקדושה יתבררו אצלו הדברים אל נכון ויבין היטב כוונת אלו שהתירו בזה, שודאי הרצון להתיפות בדרך זו ולקבע את החזות האירופאית הכל כך זולה וזרה בתוככי תורתנו הקדושה אינו אלא דוחק ופשרה אחר פשרה עם היצר הרע. וראוי לומר בזה דברים חמורים ולעשות מעשים אלא שאין השעה ראויה לזה עדין. ולענין חיוב ההלכה מה שנאמר בענין זה מגמרות בבלי וירושלמי עד אחרוני זמננו ראה בשו"ת יביע אומר חלק חמישי אבע"ז סימן ה´ ובמילואים לסימן זה, שם בסוף הספר].
לימוד תורה של "חתנים"
הגמרא בכתובות דף ס''ב ע''ב מביאה שתי עובדות שממחישות איך היו נראים ה"חתנים" של פעם, ומתארת לנו איך פעם למדו תורה:
רבי חנניא בן חכינאי רצה לחזור לישיבה בסוף שבע ברכות של רשב''י, ביקש ממנו רשב''י הקדוש להמתין לו עוד יום אחד בכדי שיחזרו שניהם לישיבה. ולא הסכים רבי חנינא, אם רשב''י הקדוש היה מבקש מאיתנו לחכות לו יום אחד, שבעים שנה היינו מחכים לו. אבל רבי חנינא לא איעכב, הלך ולמד תורה שתים עשרה שנה בישיבה. יום אחד רצה לחזור לבקר בביתו, וכשבא לעירו כבר לא הכיר את המקום השתנו כל הרחובות וכל הסימטאות עד לבלי הכר. ישב רבי חנינא בפרשת דרכים לדיעה מה יעשה לו. בין כך שמע שקוראים לנערה אחת בת חכינאי, בת חכינאי בואי קחי את הסל שלך. הבין שזו ביתו. אפילו לא הכיר אותה, אמר נלך בעקבותיה אל הבית, כשהגיע לפתח הבית אשתו היתה מנפה קמח, רק הרימה ראשד וראתה אותו צנחה ומתה מהתרגשות, אמר לפניו ריבונו של עולם ענייה זו ישבה כאלמנה חיה 12 שנה כדי שאלך ללמוד תורה, זה שכרה?? עשה לה מי שבירך והקים אותה לתחיה!!!
ממשיכה הגמרא ומספרת מעשה שני ברבי חמא בר ביסא שהלך גם הוא ללמוד שתים עשרה שנה בישיבה. כשרצה לחזור לבקר בביתו אמר לא אעשה כרבי חנינא בן חכינאי שבא בפתע פתאום ללא הודעה מראש, שלח פקס והודיע לבני ביתו שהוא נמצא במקום מסויים ועוד מעט יבוא לביתו, שיתכוננו לקראתו, ישב בביהמ''ד ללמוד מעט וישב לפניו בחור צעיר, צורבא מדרבנן, חריף ובקי והיו שניהם מפלפלים בתורה, אמר רבי חמא בליבו הלוואי והיה לי בן כזה ת''ח גדול שאלמד איתו. כשבא רבי חמא לביתו בא איתו אותו בחור והבין רבי חמא שהבחור רוצה להמשיך את הלימוד איתו, לכן קם לכבודו. אמרה לו אשתו ממתי אבא קם לכבוד בנו?? זה הבן שלך!! לא הכיר אותו רבי חמא כשעזב את הבית היה הזאטוט בן שנתיים שלש, כעת הוא בחור חריף ולמדן. התקיים בהם הפסוק ''האומר לאביו ולאימו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע''.
הלכות "שבע ברכות"
כְּשֶׁרוֹצִים לְשָׂמֵחַ חָתָן וְכַלָּה וְלַעֲרֹךְ לָהֶם סְעוּדַת שֶׁבַע בְּרָכוֹת בַּבַּיִת, לֹא יַעַרְכוּ זֹאת בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת [אַחֲרֵי 11 בַּלַּיְלָה], כְּדֵי שֶׁלֹּא יַפְרִיעוּ לַשְּׁכֵנִים.
וכן שכשעורכים מסיבת שבע ברכות , להתחיל מוקדם ולסיים עד שעה אחת עשרה בלילה, שיספיקו האורחים לחזור הביתה ולמנוע גזל שנה מיתר השכנים שבבנין.
ואם באופן מעשי קשה לעמוד בזמנים האלה, צריך לבקש את הסכמת השכנים להפרעה חד פעמית.
מה מברכים בשבעת ימי המשתה?
בְּכָל יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה בְּכָל סְעוּדָה שֶׁנִּמְצָאִים בָּהּ עֲשָׂרָה גְּדוֹלִים וְהֶחָתָן מִן הַמִּנְיָן וּבֵינֵיהֶם אוֹרְחִים חֲדָשִׁים הַנִּקְרָאִים בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים "פָּנִים חֲדָשׁוֹת" מְבָרְכִים לְאַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁבַע בִּרְכוֹת חֲתָנִים וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא זוֹ הַסְּעוּדָה בְּבֵית הֶחָתָן, וְאִם הָיְתָה בְּבַיִת אַחֵר אֵין מְבָרְכִים אֶלָּא בִּרְכַּת הַגֶּפֶן וּבִרְכַּת אֲשֶׁר בָּרָא, וּלְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז רַשָּׁאִים לְבָרֵךְ כָּל בִּרְכוֹת חֲתָנִים גַּם בְּבַיִת אַחֵר.
אִם מְבָרְכִים בִּרְכַּת אֲשֶׁר בָּרָא בִּלְבַד, כְּגוֹן מִטַּעַם שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית הַסְּעוּדָה בְּבֵית הֶחָתָן, אֵין צָרִיךְ לַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים וּשְׁתֵּי פָּנִים חֲדָשׁוֹת, אֶלָּא כָּל שֶׁיֵּשׁ שְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים יַעֲשׂוּ זִמּוּן שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ וִיבָרְכוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל הַכּוֹס וּבִרְכַּת אֲשֶׁר בָּרָא, שְׁתֵּיהֶן עַל כּוֹס אַחַת, הַמְבָרֵךְ יִשְׁתֶּה מְלֹא לֻגְמָיו וְהֶחָתָן וְהַכַּלָּה יִטְעֲמוּ וְדַיָּם.
כְּשֶׁמְּבָרְכִים שֶׁבַע בְּרָכוֹת בַּסְּעוּדָה בְּבֵית הֶחָתָן, לוֹקְחִים שְׁתֵּי כּוֹסוֹת יַיִן, עַל אַחַת אוֹמֵר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וּלְאַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מְבָרְכִים עַל הַכּוֹס הַשְׁנִיָּה אֶת שֵׁשׁ הַבְּרָכוֹת מִבִּרְכַּת שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ עַד בִּרְכַּת אֲשֶׁר בָּרָא וּלְבַסּוֹף מִי שֶׁאָמַר אֶת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל הַכּוֹס אוֹמֵר בִּרְכַּת הַגֶּפֶן, שׁוֹתֶה מְלֹא לֻגְמָיו, וּמְעַרְבְּבִים אֶת שְׁתֵּי הַכּוֹסוֹת זוּ בַּזּוֹ, אַחַת נוֹתְנִים לֶחָתָן וּשְׁנִיָּה מְשַׁגְּרִים לַכַּלָּה.
בֵּין אִם מְבָרְכִים אֶת כָּל הַשֶּׁבַע בְּרָכוֹת וּבֵין אִם מְבָרְכִים הַגֶּפֶן וַאֲשֶׁר בָּרָא בִּלְבַד, צָרִיךְ הַמְבָרֵךְ לְכַוֵּן לְהוֹצִיא יְדֵי חוֹבָה אֶת הֶחָתָן וְהַכַּלָּה בְּבִרְכַּת הַגֶּפֶן, שֶׁהֲרֵי צְרִיכִים הֵם לִטְעֹם מִמֶּנּוּ לְאַחַר מִכֵּן.
ידועין הם דברי הב"ח (באהע"ז) "שאין לומר "שהשמחה במעונו" במקום שיש פריצות, כיון שאין מקום פריצות מעונו של השכינה".
ומעשה בשמחת שבע ברכות שישבו גברים לבד ונשים לבד בשני צידי החדר בשולחנות נפרדים, אך ללא מחיצה המפרדת ביניהם, והגאון רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל הגיע למקום, והצטער מאד על כך וקבע בצורה חד משמעית שאין לומר "שהשמחה במעונו", לפי דברי הב"ח הללו!!
כלה בשבע ברכות, אין חובה שתשמע שבע ברכות. ועל כל פנים תשב בצניעות עם נשים, ולא ליד החתן. וכן ראוי לנהג, בפרט בדורנו שהצניעות רופפת (ברכת ה' חלק ד עמוד שסח).
אין זה מהרכי הצניעות שבשמחת שבע ברכות החתן יושב ליד הכלה, ומצדו הגברים ומצדה הנשים. אלא החתן דומה למלך, מה המלך יש לו משתה אנשים לבד ומ ישתה נשים לבד, אף החתן כן. וכן אינו מדרכי הצניעות להרים את הכלה בחתונה על מדף גדול שאוחזים בו מלמטה, באפן שהגברים יכולים להביט בה. וכן אותן בנות שעומדות על הכסא ומסתכלות מעל המחיצה על רקודיהם ושמחתם של האנשים. והדברים ברורים.
הרש"ש סידר בשבע ברכות, כוונות נוראות, והזוהר הקדוש אומר: שהשכינה יורדת מלמעלה ויש לה שבע חופות! ואם יכולנו לראות היינו רואים שבע קומות של אור מעל ראש החתן והכלה! לכן צריך להיזהר שכל המברכים בשבע ברכות יהיו אנשים תלמידי חכמים והגונים.
לא טוב עושים כשמזמינים לשבת חתן וכדומה, בחורי ישיבה מצד החתן או חברות של הכלה לסעודת שבת קדש. שבת חתן מיועד לקרובי המשפחה בלבד. ואלו הם דברים שהצניעות יפה להם. ואף שכוונתם לשמח חתן וכלה ולומר דברי תורה וכיוצא בזה, אין הצר שוה בנזק המלך. ויש להקפיד על כך מאד.
בעריכת חופה וקידושין, כדאי להקפיד מאד על כמה ענינים חשובים לטובת בני הזוג והאורחים הנכבדים, ונביא מספר דוגמאות:
א) להשתדל שיהיה יין לבן, ולא אדום, כדי שלא תתלכלך בטעות שמלת הכלה אם ינתזו כמה טיפות מחמת הלחץ או הדחק.
ב) להכין נייר טישו לניגוב למברכים שבדרך כלל ידיהם לחות מהיין.
ג) להכין שבע ברכות מודפסות כל ברכה בדף נפרד בצורה מסודרת, כדי שיוכלו המברכים למצוא את הברכה מיד ללא עיכובים.
ד) לדאוג שיהיה פנס להאיר אם תהיה בעיה באמצע החופה.
ה) לדאוג שיהיה עט בהישג יד לחתימות העדים והחתן בכתובה.
ו) וכן לדאוג לכסף קטן לצדקה לצורך עניים הבאים למעמד, או גבאי צדקה המתרימים עבור נזקקים וחולים. ובודאי שאסור לגרש אותם (שבת קנו:), אלא אדרבא, לסייע ולעזור כפי האפשרות.
ז) כמו כן יש לשמור על הכתובה היטב ולהעביר אותה לרבנות בהקדם עד כמה שאפשר, כדי לא להטריח את בני הזוג.
כחלק מההדרכה לחתן והכלה, צריך להכין אותם בנושא כיבוד הורים והחם והחמות, שיזכרו תמיד להודות להם על הכל, וכן על זה הדרך.
יש להסביר ולבאר את מהות החופה, העדים, והכתובה, ואז הציבור הקדוש מקבל חשק להקשיב, וטקס החופה נעשה כעין שיעור תורה.
מצוה גדולה לדרוש בסעודת החתונה כדי לתת חלק לה' יתברך בשמחה. וצריך לשבח את החתן והכלה, וההורים, והתזמורת, וכל מי שסייע למצוה. ולשאת דברי תורה לחיזוק הלבבות ולקידוש שם שמים, ואפילו לשבח את האולם היפה והשירות המיוחד.
מספרים מעשה מפורסם שהיה לפני כעשרים שנה בזוג שהתחתנו, והנה בסוף החתונה ניגש אבי החתן לשלם את הכסף המגיע לתזמורת כפי שסוכם ביניהם. ממשמש האב בחליפתו והכסף איננו, הבין כי נגנב הכסף, הצטער מאוד והשיג כסף אחר לשלם לתזמורת. לאחר ימי ה'שבע ברכות' הזמינו הזוג החדש את הוריהם שיבואו לביתם לראות את הסרטת החתונה, והנה בתוך הריקודים רואים שאב החתן מוציא את חליפתו ומניחה על גב הכסא ורוקד בשמחה, ולאחר כמה רגעים רואים את אבי הכלה מסתכל אנה ואנה, מכניס את ידו, ו... מוציא את הכסף ומכניסו לכיסו!! אי אפשר לתאר אלו בושות היו באותו רגע לאבי הכלה, אשר היה מוכן לקבור את עצמו חי, ולא להתבייש בושה כזאת ליד חתנו החדש והוריו.
הבה נתבונן, כמה היה מוכן אבי הכלה לשלם לצלם, שיסכים למחוק את הקטע הזה? הלוא כל כסף שבעולם, ובלבד שיציל אותו מבושה זו! והנה אומרים חז''ל, כי לאחר שהאדם נפטר ובא לתת דין וחשבון, מראים לו את כל מעשיו שעשה מיום שנולד ועד יום מותו. וכשעשה עברות ושב בתשובה, בורא עולם מוחק את הקטע מההסרטה לגמרי, ולא יראה אותו כלל ביום הדין! זהו כוחה של התשובה!