ברית מילה · דרוש ב' - על "ברית מילה"
תעלומה מופלאה: מאחלים לתינוק קודם כל "חופה" - ורק אח"כ - "מעשים טובים"! הייתכן?
בגמרא מסכת שבת (דף קל"ז:) פסקו לנו חז"ל, שלאחר שהמוהל מל את התינוק, ואבי הבן בירך ברכת "להכניסו בבריתו" וכו', ציבור הקהל צריכים לברך את אבי הבן, ולומר: "כשם שהכנסתו לברית - כך תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים"! וכך נפסק גם להלכה בשלחן ערוך 'יורה דעה' (סימן רס"ה, סעיף א'.)
והקשה רבינו ה"בית יוסף" (שם) שאלה 'הגיונית' שכל לומד היה צריך לברר זאת לעצמו בקוראו את הגמרא הנ"ל: לכאורה נוסח "סדר הברכה" שכתוב בגמרא - הוא אינו מדויק! וגם אינו תואם את ה"מציאות" של אורח החיים של הנער היהודי! שהרי הנער נכנס תחילה לעול "מצוות ומעשים טובים", ורק אחר כך - בא השלב הסופי של ה"חופה". ואילו בלשון הברכה הקדימו חז"ל את המאוחר, ואמרו "כשם שנכנס לברית - כך יכנס לתורה ולחופה - ורק אח"כ ל..."מעשים טובים"! וזה פלא! שהרי בחיוב 'מעשים טובים' מתחייב הנער עוד בהיותו בר מצוה, זמן רב לפני החופה, ויותר נכון היה לומר: "...כך יכנס לתורה - ול"מעשים טובים" - ולחופה", וכפי סדר הזמנים שמקובל באורח החיים היהודי, ומדוע מצאו חז"ל לנכון לשנות את סגנון הברכה, ולהפוך את ה'יוצרות'?
אלו תוכן דברי תמיהתו של ה"בית יוסף" על דברי חז"ל.
והנה - על קושיא זו של הבית יוסף, ישנה אפשרות "לְפַצֵּחַ" אותה בשני כיוונים של תירוצים. ואשר כל תירוץ - טומן בתוכו הרבה מוסר ואורחות חיים! ולכן, חשוב מאד שכל אחד מאיתנו יזכור היטב את הדברים שיובאו להלן, ואשריו מי שיזכה ליישם זאת אצלו 'הלכה למעשה' באורח מסלול חייו.
א. התירוץ הראשון על השאלה הנ"ל: שאמנם אמת נכון הדבר, שבחיוב 'מעשים טובים' מתחייב הנער כבר בהיותו 'בר מצוה', ואולם בכל זאת, חז"ל מצאו לנכון להדגיש את החיוב של מעשים טובים - דוקא על אלו שעושה האדם - לאחר החופה! והסיבה לכך, משום שהמעשים הטובים של האדם נמדדים דוקא בזמן שלאחר החתונה, כשהוא עם אשתו, וכבר התרגל אליה, ובדרך כלל יש איזו שהיא הרגשה, שהאשה היא כ"שיפחה" שלו, שמשועבדת לו לכל צרכיו, וגם 'כפופה' אליו לקבל מָרוּת מהבעל - בזמן כזה - זה המבחן אצל האדם לקבוע את המהות האמיתית שלו, האם הוא נשאר להיות אדם טוב, בעל "מעשים טובים" ומידות טובות, או שעד עכשיו הכל היה "הצגה אחת" גדולה כלפי הסביבה, ותו לא!
שכן, בזמן שלפני החתונה, זה לא "חוכמה" גדולה להיות בעל 'מעשים טובים' וּלְחַיֵּךְ לכל אחד! כיון שיתכן שכל הטובות והחסדים שהוא עושה - נובעים מתוך כל מיני סיבות שונות, שמאלצים אותו להתנהג כך! (ולמשל: שרוצה למצוא חן בעיני הַחֶבְרָה, או לקנות על ידי זה "שם טוב" במקום לימודיו. או שהוא מֵטִיב - מתוך צפייה לקבל אח"כ טובה חזרה. שיודע שאם הוא לא ייטיב - לא יטיבו אחרים עימו. ולכן, בלית ברירה מוכן הוא ג"כ להעניק - ע"מ לקבל חזרה בעתיד. וכן עוד סיבות רבות, של כל מיני אילוצים שונים).
ואולם כשאדם מתחתן, אין לו כבר את כל ה'אילוצים' האלו שֶׁיְּחַיְּבוּ אותו לְהֵטִיב. הוא מרגיש שהוא כבר 'קנה' את אשתו, והיא "מְחֻיֶּבֶת" לעשות עמו טובות, ולהעניק לו את כל צרכיו, ולכן דוקא אז - זה ה"מודד" האמיתי לבחון את המעשים טובים שלו כלפיה! האם גם אז - הוא ממשיך להישאר "בעל מידות טובות" ? - - -
ועל זה - אנו באים ומברכים את הרך הנימול: שהמעשים הטובים שלו כ"כ יהיו 'טְבוּעִים' בדמו ויהיו חֵלֶק ממנו - עד כדי שאפילו אחרי החופה, כלפי אשתו, גם אז הוא ירגיש מחוייבות להמשיך להעניק לה מה"מעשים הטובים" שלו!
ב. והתירוץ המוסרי השני - על קושית הבית יוסף: יובן ע"פ מעשה שהיה לפני כ - 100 שנה, התגורר איזה "עילוי" צעיר, בעיירה בחו"ל בארצות ליטא, כשעוד בקטנותו כשהיה ילד קטן בגיל 12, כבר יצא שמו לשם ולתהילה ולתפארת - בכל העיירה - על גאונותו בתורה שהיתה מדהימה. הוא היה בקי בכל התורה כולה - ש"ס ופוסקים! ממש "שָׁ"ס" מְהַלֵּךְ!
והנה, בעיירת מגוריו של אותו עילוי צעיר, התגורר אחד העשירים הגדולים, אשר גם לאוזניו הגיעה הידיעה המפליאה, אודות הגאונות של הילד בן השתים עשרה, שהתפרסם שמו בכל הארץ, העשיר התלהב מאד מהעילוי הצעיר, וחשש בליבו שמא יקדימו אותו אנשים אחרים ו"יחטפו" לו את האוצר הזה, ויקחו אותו 'חתן' לְבִּיתָם! לכן מה עשה? מיד, ללא כל היסוסים, שלח לקרוא לעלם הצעיר, והציע לו את ביתו לאשה, והוא מצידו - ידאג לו לכל צרכיו, כדי שיוכל להמשיך להתמיד בתורה, מתוך הרחבת הדעת ללא שום טירדה!
ואכן, העילוי הצעיר הסכים להצעה, ועוד באותו יום נחתם ביניהם קשר ה"תנאים" של הנישואין!
וא"כ, מה רואים אנו ממעשה זה? שיתכן שאדם יכנס לחופה - עוד לפני שיהיה בר מצוה! ומדוע? מפני ששמו יהיה כ"כ מפורסם כגאון בתורה ובדרך ארץ, עד שכולם "יחטפו" אותו לחתן עוד בהיותו צעיר - טרם היותו לבר מצוה!
וזהו האיחול שמאחלים גם לרך הנולד: שכל כך יהיה גדול ומוצלח בתורה וביראת שמים - עד כדי - שכולם "יִתְחָרוּ" ביניהם, מי יזכה לקחת אותו לחתן, ועוד טרם היותו 'בר מצוה' - כבר יחטפו אותו לחתן מחמת גאונותו!
וכל זאת, אפשר גם לרמוז בנוסח הברכה של הברית: שיגדל ל"תורה", ואולם לא סתם תורה - אלא כ"כ יהיה גדול בתורה - עד שיקדימו לו את ה"חופה" - לפני ה'מעשים טובים' שלו! לפני ה'בר מצוה' שלו! וזאת מחמת שכולם יחטפו את הבן הזה, לזכות שיהיה גאון זה - "חתן" בְּבֵיתָם!
נמצא בסיכום: ששני התירוצים הנ"ל - הם בעצם שני ברכות עצומות, שמאחלים אותם לרך הנולד:
א. שהוא יהיה כ"כ בעל מידות טובות - עד כדי כך - שהמעשים הטובים שלו יִבְלְטוּ אפי' אחרי החופה! אפי' כלפי אשתו - הוא יתנהג בכבוד ובדרך ארץ, לא יראו אצלו שום הבדל בהתנהגות שלו - בין לפני החתונה - לאחר החתונה!
ב. והברכה השנייה שאנו מאחלים לרך הנולד, וזוהי הברכה העיקרית והחשובה מכל: שכ"כ הוא יהיה גאון בלימוד התורה - עד כדי כך - שכבר יהיה "תחרות" בין האנשים מי יזכה לקחת אותו כחתן לביתו, ומחמת כן יחטפו אותו לחתן - עוד לפני היותו בר מצוה! ובזה תתקיים בו הברכה - ש'החופה' קדמה לחיוב ה'מעשים הטובים' שלו!
אלו הם - תוכן שני הברכות והאיחולים, שכל אבא היה רוצה ומשתוקק ו'חולם' ליזכות לראות זאת בילדיו שלו. ואנו לא נותר לנו אלא לאחל זאת גם לרך הנימול שנמצא בעולם כבר שמונה ימים - שימשיך לצעוד בהצלחה את צעדיו הראשונים בחיים, ושיזכה בסוף להגיע לשני "המעלות" שברכו אותו בשעת מילתו...! אמן ואמן.
הַמֶּסֶר שמצוות המילה משדרת לנו:
לתת להקב"ה את כל הַרְגָּשׁות, את כל התשוקות, את כל הבעלות הפרטית, ואת כל "רחמי האב" - ולבוא ולעשות "ניתוח" כואב לבנו הקטן - ללא 'הרדמה' כלל!!!
הגמרא במסכת נדרים (דף ל"ב.) מונָה "רשימה ארוכה" על מעלתה הגדולה והעצומה של מצות המילה. והרי ציטוט חלק מהרשימה:
א. "גדולה מצות מילה - שדוחה אפילו את יום השבת החמורה"! (שכן, מחללין שבת, ומלין את התינוק - אפילו בשבת!)
ב. "גדולה מצות מילה - ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה"(!!!)
ג. "גדולה מצות מילה - שאילמלא מצווה זו - לא נתקיימו שמים וארץ"! שנאמר "אם לא 'בריתי' יומם ולילה - חוקות שמים וארץ לא שמתי"!!!
עד כאן תוכן דברי חז"ל בגמרא.
ונשאלת השאלה: מה כל ה"רעש הגדול" שעושים דווקא על מצוות 'ברית מילה'? מדוע דוקא מצוה זו היא כ"כ יקרה וחשובה - עד שמכריעה את יום השבת, ואפילו את כל המצוות שבתורה, ועליה גם עומדים כל חוקות שמים וארץ!!! מדוע דווקא למצוה זו - יש משקל מכריע כל כך? ובמילים אחרות נשאל: איזו 'מעלה מיוחדת' מצאו חז"ל דוקא במצוות 'ברית המילה' - שאין אותה במצוות אחרות?
תשובה על כך - על פי הסיפור הבא:
היתה פעם כנופיית גנבים פושעים, שהיו מְבַצְּעִים כל יום מעשי שוד ורצח - ובכך היו מטילים פחד ומורא על כל אנשי העיר. תלונות ומקרים רבים הגיעו לידי תחנת המשטרה, עד שמפקד המחוז - החליט לצאת למשימה ללכוד את העבריינים הפושעים בכל מחיר! ואכן, יחידת ה"שַׁבָּ"כְּ" נרתמה לפעולה, הוצבו בלשים, נערכו מעקבים ומארבים, ואחרי פעילות נועזת - הצליחו ללכוד רק את אחד מחברי הכנופייה, שהיה שותף למעשי השוד והפשע.
ואכן, מיד הובילו אותו אל מטה החקירות, במטרה להוציא ממנו את שמות יתר חבריו ומקום מחבואם, ואולם הפושע הֶעָצוּר, מילא פיו מים ואמר: "את עצמי - מוכן אני לְהַפְלִיל, ולהודות בכל אשמה שהוטלה עלי, אבל להלשין על חֲבֵרַי - חבל לכם על הזמן! בשום אופן לא אסגיר את חֲבֵרַי לידכם!
החוקרים הבטיחו לו, שאם ישתף עמם פעולה על חבריו - הרי שהוא ייהפך להיות "עד מדינה" ובכך הוא יציל את עורו. ואולם הפושע לא היה מוכן כלל לשמוע על צד כזה: להלשין על שותפיו לפשע?! בשום אופן - לא!
ראו החוקרים שזה לא הולך בטובות, התחילו איתו במכות! היכו אותו, פצעו אותו עד זוב דם, דקרו, רמסו, בעטו, אך הכל היה לשווא! הפושע עמד בכל העינויים בגבורה נפלאה! שכן, כנופייה זו לא היתה מקבלת חבר לכנופייה שלהם - אא"כ התנסה בכל העינויים והיסורים שבעולם - והצליח לעמוד בהם! ולכן גם פושע זה, בשום אופן לא פצה את פיו להלשין על חבריו - אפילו שחטף על כך מכות מוות!
ואכן, מרוב מכות וזיעזועים, הפושע נפל ואיבד את הכרתו!
אלא שאז, למרבית הפלא, עצר המפקד את חייליו ואמר:
"עִצְרוּ! רואה אני כי פושע זה - גיבור נפש הוא, ומחוסן הוא היטב נגד כל המכות שבעולם, עזבוהו לעת עתה, והחזירו אותו להכרתו! המפקד עוד הורה להם להעניק לו טיפול רפואי, להאכילו ולהשקותו, ולתת לו 24 שעות של מנוחה!
השוטרים היו מופתעים מהשינוי המפתיע של המפקד ביחס לעציר, וגם האסיר עצמו היה מופתע וחשש לא פחות מהם, ואולם בליבו פנימה גמלה ההחלטה: "לא יעזור להם שום דבר! מוכן אני לחטוף מכות רצח - ואפילו עד אובדן ההכרה - ואולם את חברי לא אסגיר בכל מחיר שבעולם!
ואולם מתברר, שֶׁלִּיְחִידַת החקירות של המשטרה, ישנם הרבה דרכים כיצד להוציא מפיו של אסיר עדויות וסודות, ואכן, גם כלפי אסיר זה, הם נקטו נגדו בשיטה מופלאה וכואבת, שדוקא היא - שברה את הקש שעל הגמל!
ומהי היתה אותה שיטה?
פשוט מאוד: המשטרה לכדה את בנו הקטן של אותו פושע, הכניסה אותו אל תוך תא המעצר, ואז למול עיני אביו - סגרו 'אזיקים' על הידיים והרגליים של הילד הקטן, וכך כשהוא קשור הושיבו אותו על הכיסא, ואז לקחו החוקרים את השוט, והחלו להצליף על גופו של הילד הקטן...
האבא קפץ מיד ממקומו, והחל להתחנן לשוטרים: "...לא! ...לא! רק זה - לא!!!
ואולם השוטרים התעלמו מתחנוניו של האב, והמשיכו להצליף בכוח על הילד הקטן, עד שקול בכיו וזעקותיו של הילד הקטן - הרקיעו שחקים!!
האבא האסיר, שלא היה יכול לראות יותר את ה"סִיּוּט" הנורא הזה, עצם את עיניו, נשך את שפתיו, וכל כולו היה 'רועד' מרוב רחמים על בנו הקטן...
אלא שקול צליל המכות של הסטירות המשיכו להדהד בחדר, צעקותיו של הילד קרעו את הלב, וקולו של המפקד נשמע אל האב:
"אמור מיד מי הם חברך - וָלא - בנך הקטן יחטוף כאן מכות רצח!!!
המכות גברו, הצרחות התעצמו, עד - - - שהאב האומלל "נשבר" בליבו לקול צרחותיו של בנו הקטן, והסכים לגלות למשטרה את כל שמות חבריו...!!!
ואכן, לא עברו שעות אחדות מאז מסירת המידע על מקום מחבואם של הגנבים, וכבר הבחין האסיר איך שדלת התא נפתחת, ואל החדר נזרקים בחבטה - כל אנשי הכנופייה שנלכדו ע"י המשטרה!
הדלת נסגרה בעדם. וראש הכנופייה ניגש אל האסיר, תפסו חזק בגרונו, והחל לצרוח עליו בקול גדול: "בוגד"! "מלשין"! בסוף בָּגַדְתָּ בנו והסגרת אותנו לידי המשטרה? אנחנו עוד ננקום בך את נקמתנו האחרונה!
ואולם האסיר האומלל, שמראות הזוועה של בנו היו עוד מהדהדים למול עיניו, ניגש אל ראש הכנופייה, הוציא את חולצתו, הצביע על כל "צַלָּקות הדם", שהוא חטף מהשוטרים, ואמר:
"בכל 'המכות רצח' האלו - יכולתי להחזיק עוד מעמד, סגרתי את פי, ועמדתי באש ובמים על שתיקה מוחלטת! ואולם יש דבר בעולם, שיכול לשבור אפילו את האדם הגיבור והמחוסן ביותר: וזהו קול זעקותיו של הבן! כוח של 'ברזל' יכול לעמוד מול 'מכות רצח', ואולם, אף לב שבעולם - אינו יכול לעמוד באכזריות - למול בנו הקטן שעומד ובוכה לפניו בדמעות שליש!!!
האסיר סיים את דבריו, ודממת מוות השתררה בתוך התא. כולם הביטו בתדהמה וברחמנות למול האסיר המיסכן, וגם ראש הכנופייה עצמו, הנהן בראשו לעבר האסיר, ולחש לו בצער: אכן, אתה באמת צודק, "הצדק איתך"!
עד כאן הסיפור.
וא"כ, לאור מעשה מרגש זה, מובן לנו כעת היטב, מדוע דוקא מצות ה'מילה' - שקולה כנגד השבת החמורה, וכנגד כל המצוות כולם: שהרי בכל המצוות כולם, האדם היהודי "מחוסן" לעמוד כנגדם, ולקיימם בעוז ובגבורה. ואולם כנגד מצות המילה, שפוגעת ומוציאה 'שטף דם' מבנו הרך, וקול צרחותיו הקטנות נשמעות למרחוק - כנגד מראה כזה - קשה מאד לעמוד ולראות! שאפילו האדם הגיבור והמחוסן ביותר - אינו מסוגל לראות איך שעושים לבנו הקטן "ניתוח" כזה מכאיב וכואב, ואף בלא "הרדמה" כלל!
ולכן, מי שבכ"ז מקיים את מצות המילה, ועוד עורך על כך משתה ושמחה - הרי שמצווה כזאת מעוררת רעש גדול בשמים, ובכוחה להכריע את כל מצוות התורה כולם, כיון שהיא נוגעת במקום הכי 'רָגִישׁ' של האדם: לראות בצערו ובכאבו של בנו הקטן, ועוד לשמוח על זה - מסירות כזו - לא מצינו כלל בשאר המצוות, אלא רק במצוות מילה, וזה מה שנותן למצוה הזו את הכוח והמשקל הכבד - שבזכותה עומדים כל חוקות שמים וארץ!!!
הברכה הראשונה לרך הנולד:
"ישימך אלוקים - ת"ח שכולו תורה"!
ולא איש עסקים ש"קובע עיתים לתורה"!
דבר מפליא מצינו בתרגום של התנא ר' יהונתן בן עוזיאל על הפסוק בפרשת ויחי: "בך יברך ישראל לאמר, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". ותירגם שם התנא ר' יהונתן, וזה לשונו: "בך יברך ישראל את הינוקא, בְּיומָא דְמַהוּלְתָא"! כלומר, ביום המילה, יש לישראל לברך את בנו בברכה הנ"ל: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה"!
ודבר זה תמוה, מה העניין לברך ברכה זאת דוקא ביום הברית? ובכלל, מה הקשר בין "ברית המילה" - לבין "אפרים ומנשה"? (ואנו נוהגים לברך ברכה זו בכל ליל שבת. ואולם לפי התנא יהונתן בן עוזיאל, יש לברך ברכה זאת דוקא - ביום הברית!)
והתשובה לכך מפליאה שבעתיים:
שהרי מובא במדרשים, שאפרים היה "תלמיד חכם" יושב אוהלים, שוקד בעמל על לימודו, ולומד תורה מפיו של יעקב אבינו - בארץ 'גושן' שבמצרים.
ואילו מנשה, אע"פ שגם היה לומד תורה, מ"מ היה עוסק גם בצורכי המלוכה, עומד לימין אביו המלך ומנהל את המדינה. ובזמנים הפנויים היה קובע גם עיתים לתורה!
וזוהי הברכה שאנו באים ומאחלים לרך הנימול ביום הברית:
"ישימך אלוקים - כאפרים"! כלומר, מאחלים אנו לו שיזכה להיות תלמיד חכם דוקא כמו אפרים הצעיר, שהיה כל כולו יושב ועמל בתורה, וכל מהות חייו - היה רק בלימוד התורה!
ואח"כ אנו מוסיפים, שגם אם ח"ו לא יזכה הרך הנימול להיות ת"ח מושלם, כמו הצדיק אפרים, עדיין אנו מאחלים לו שיזכה לפחות להיות כמו מנשה! כלומר, שגם אם הוא יֵצֵא בעתיד לעולם העסקים - מ"מ שישאר צדיק וישר - כמו מנשה, שהיה גם מנהל עם יוסף אביו את המדינה, וגם נושא ונותן באמונה וקובע עיתים לתורה!
ואולם בראש ובראשונה: "ישימך אלוקים - כאפרים"! תלמיד חכם שכל כולו רק - תורה! לא פחות!!
זוהי הברכה המופלאה, שאנו מברכים לרך הנולד, בראשית צעדיו הראשונים בעולם!
גילוי מדהים:
ישנה הוכחה 'מציאותית' - לאמיתות תורת
האלוקים! וזוהי - מצוות "ברית המילה"!
אם נפגוש היום באדם חילוני, שישאל אותנו: האם יש לך 'הוכחה מציאותית' - על אמיתות התורה שקיבלנו מהאלוקים?
אין ספק, שרבים מאיתנו יתחילו לגמגם, ואולם תתפלאו לשמוע, שדוקא מצווה זו של "ברית המילה" - זו ההוכחה הגדולה ביותר - לאמיתות של כל מילה הכתובה בתורתנו הקדושה!
כיצד?
הנה, האם שמתם לב לתופעה מוזרה זו?
80% מהעם היהודי - אינו מזוהה בתור "חרדי".
30% מהם - מזוהים בתור יהודים "מסורתיים".
ו - 50% מהם - מזוהים בתור "חילוניים מובהקים"!
ובכ"ז, ראו זה פלא:
אפילו אצל חילוניים מובהקים אלו, שחלק מהם מחללים אפילו את יום הכיפורים הקדוש, ובכ"ז, לא שמענו מעולם שאחד מהם לא מל את בנו! לא שמענו מעולם על יהודי שנשאר "ערל" מתוך כוונה זדונית למרוד בדת! לא אצל אנשי הקומונִיזִם, ולא אצל היהודים המתבוללים, ולא אצל המשכילים הציוניים, ולא אצל אף יהודי! את כל העבירות שבתורה הם יעברו, רק את מצות ה'מילה' הם ימשיכו לשמור - במסירות נפש!!!
האם שאלתם פעם, מדוע דוקא מצות המילה נשארה עדיין "אַקְטוּאָלִית" - אצל כל היהודים - שבכל כדור העולם כולו?
תופעה זו אין לה שום הסבר מבחינה הגיונית, אלא אך ורק - על פי - דברי חז"ל הקדושים, שהבטיחו לנו כבר לפני 2000 שנה(!!) שאכן דוקא מצווה זו תִּשָּׁמֵר לנצח אצל כל חלקי העם היהודי!
הנה, זה לשונם של חז"ל, שהובא בגמרא מסכת שבת (דף ק"ל.): "תניא, ר' שמעון בן אלעזר אומר, כל מצוה שישראל קיימו אותה מתוך מסירות נפש למיתה - עדיין היא 'מוחזקת' בידם עד היום הזה, וכגון... מצות המילה!
וממשיכה הגמרא ואומרת: וכל מצוה שלא מסרו את עצמם עליה, עדיין היא 'רופפת' בידם עד היום הזה! ומהי? זוהי מצות תפילין"!
שמעתם? ממש פלאי פלאים! כבר לפני 2000 שנה ידעו חז"ל לומר לנו בקול גדול ומתוך בטחון עצום, שמצות המילה תמשיך להתקיים אצל כל חלקי העם, ואף יהודי לא יעזוב אותה לעולם! ואילו מצות "תפילין" תהיה רופפת בעם, ולא כל ישראל יקיימו אותה!
ואכן, דבר זה אנו רואים היום במציאות, לאחר 2000 שנה קָדִימָה, איך שמצות תפילין אכן באמת עדיין רופפת אצל רוב חלקי העם, ואילו מצות המילה ממשיכה להתקיים במסירות נפש - אצל כל חלקי העם היהודי! ממש כפי שחז"ל הקדושים צָפוּ לנו - 2000 שנה לפני כן!
מצות המילה - אינה נובעת מחמת -
שיקולים של "הִיגְיֶנָה" "וְאֶסְתֶטִיקָה", אלא אך
ורק מחמת - שזה "ברית חותם" של האלוקים !
בשלשה מקומות בתורה מצינו שלשה דברים שיש להם "מכנה משותף" אחד:
* ברית.
* שבת.
* תפילין.
הברית נקראת "אות" - שנאמר (בבראשית י"ז) "ומלתם את בשר ערלתכם, והיה ל'אות ברית' ביני וביניכם"!
השבת נקראת "אות" - שנאמר "ושמרו בנ"י את השבת כי 'אות' היא ביני ובניכם"!
והתפילין נקראת "אות" - שנאמר "וקשרתם ל'אות' על ידך"!
ואולם תתפלאו לשמוע, שאע"פ ששלשה יסודות אלו מסמלים את ה"אות" של העם היהודי, בכ"ז דוקא ה'אות' של מצות המילה - היא האות החשובה והנעלה ביותר, מכל יתר המצוות של שבת ותפילין!
ומדוע? פשוט מאד, הנה ראו את החשבון:
3 מעלות מיוחדות - מצינו אותם רק במצוות 'ברית המילה':
א. בפרשת 'ברית מילה' (בראשית, פרק י"ז) מצינו, שבשעה שהקב"ה נתן לאברהם את המצווה השניה מתוך תרי"ג המצוות - שהיא "ברית המילה", הקב"ה טורח לחזור ולהדגיש באוזני אברהם - 13 פעם (!!!) את המצווה של ה"ברית"!
מצוות שבת ותפילין מוזכרים בתורה רק פעם אחת בלבד, ואולם מצוות "אות הברית" חוזרת על עצמה בתורה 13 פעם ברציפות - בתוך פרק אחד בלבד!!!
ודבר זה רק מלמדנו, על גודל חשיבות המצווה של 'ברית המילה', עד כמה היא יקרה וחשובה בעיני הקב"ה!
ב. מעלה השניה של מצות הברית:
מצות שבת ותפילין הם רק אות "חיצוני" שמולבש על גוף האדם, ואולם מצות המילה זו אות "פנימי" שמוטבע וחתום בתוך בשרו של האדם!
ואם תשאלו: מה איכפת לנו אם האות הוא 'פנימי' או 'חיצוני'?
התשובה: שאם האות היא 'פנימית' - אנו מרויחים בזה שבכל רגע ורגע שאנו נימולים - אנו מקיימים מצות עשה של להיות "יהודי מהול"! וכפי שהגמרא במסכת מנחות (דף מ"ג:) אומרת, שבשעה שנכנס דוד המלך לבית המרחץ כדי להתרחץ, וראה עצמו עומד ערום, אמר: "אוי לי! שאני כעת עומד ערום, בלא שום מצוה שתגן עלי"!
ואולם, ממשיכה הגמרא ואומרת: "כיון שנזכר דוד המלך ב"מילה" שחתומה בתוך בשרו - מיד נתיישבה דעתו! כיון שנזכר שיש עליו מצוות מילה, שהיא מלווה אותו לאורך כל החיים!
זוהי המעלה השניה, שיש לנו כתוצאה מהברית שחתומה בבשרינו.
ג. והמעלה השלישית שמיוחדת דוקא במצוות ה'ברית':
זאת העובדה המציאותית, שלא היה אף פעם בכל תולדות עם ישראל - "אות" כזה ששמר על יחודו של העם היהודי, ומנע התבוללות וטמיעה - כמו האות של ברית המילה! לא האות של שבת וגם לא האות של התפילין מנעו את ההתבוללות אלא אך ורק אות ברית המילה! ה'אות' הזה - זה מה שהציל את עם ישראל שלא לההפך להיות מצרי, ולא יְוָנִי, ולא אֵרופֶאִי, ולא אמריקאי! רק ה'ברית' היהודית היא תמיד הזכירה לאדם - בתוך הג'ונגלים של אפריקה ובתוך המערות בהודו - שהוא עדיין יהודי, ויש עליו חותם 'ברית קודש' שלא יפרד ממנו לעולם!!!
אלו הם סיכום כל המעלות והסגולות המיוחדות, שנתייחדה בהם מצות המילה יותר מיתר המצוות של שבת ותפילין!
ואם תשאלו: מה כל זה נוגע לנו באופן "אַקְטוּאָלִי" לשמחת הברית מילה שלנו?
התשובה פשוטה מאד:
הנה, ישנם הרבה מהגויים, שג"כ עושים 'ברית מילה' לילדיהם ביום השמיני [ואפילו הנוצרים, התחילו היום לעשות ברית לילדיהם כבר ביום השמיני, ולא מחכים עד גיל 13!].
וְלָמָּה הם עושים זאת? הרי הגויים לא מצווים על מצות המילה?
אלא פשוט, הם לא מקיימים זאת מִטַּעֲמֵי דת, אלא מטעמי בריאות! מִשִּׁקּוּלִים של "הִיגְיֶנָה" (שהמקום של העורלה נהיה יותר 'נקי') או "אֶסְתֶטִיקָה" (שזה נראה יותר "יפה") או שיקול של 'בריאותי'. [ואכן, מחקרים בארה"ב גילו, ש'חיתוך הערלה' מונעת חדירת חיידקים וזיהומים רבים - אל תוך חלל הערלה, ובכך נמנע סיכון גבוה של מחלות איומות! השם ישמור ויציל!]
וא"כ, אם גם הגויים מקיימים את מצות המילה, א"כ מה ההבדל בינינו לבינם? [חוץ מההבדל העובדתי, שהם עושים רק 'חיתוך הערלה' ללא "פריעה", ואנו מקיימים גם מצות 'פריעה' ו'מציצה'!].
ועל טענה זאת בדיוק - באנו להשיב, ולהוכיח לכולם, שאנו לא עושים את המילה משיקולים של 'בריאות', או הִיגְיֶנָה וְאֶסְתֶטִיקָה למיניהם, אלא אנו היהודים מקיימים את מצות ברית המילה - אך ורק בגלל שהקב"ה קבע בתורתו שזה מה שמבטא לנו את ה"אות ברית" שמסמל את הקשר בינינו לבין הקב"ה! רק בגלל השיקול הזה אנו מקיימים את מצות טקס המילה - ולא תופס אצלנו שום שיקול זר אחר!
... תזכורת חשובה וחיונית, שחובה לעורר אותה ביום "אות הברית" של מצות המילה!
סגולה להיפקד בבנים:
"בשפלנו - 'זכר' לנו"! מי שמשפיל את עצמו
ונכנע בפני בורא עולם - זוכה לבן זכר!!!
בן זכר שבא לעולם - "ברכה" באה לעולם! שכן "זכר" בגימטריא - 227, וגם המילה "ברכה" היא שווה בדיוק למספר 227! לומר לך, שבן זכר מביא 'ברכה' לעולם!
וסגולה גדולה להיפקד בבנים: כְּשֶׁאָדָם מַשְׁפִּיל עַצְמוֹ הָקָּבָּ"ה מְרוֹמְמוֹ, הִנֵּה מָצִינוּ בְּשָׂרָה אִמֵּנוּ שֶׁהָיְתָה עֲקָרָה, וּבַמֶּה רָאֲתָה כְּפִתְרוֹן לִישׁוּעָתָהּ? נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (בראשית טז, ב): "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם הִנֵּה-נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא-נָא אֶל-שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה". רָאֲתָה שָׂרָה שֶׁהַדֶּרֶךְ לִישׁוּעָה הוּא לְהַשְׁפִּיל אֶת עַצְמָהּ, שֶׁכֵּן וְכִי יֵשׁ לְךָ הַשְׁפָּלָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ שֶׁהַגְּבִירָה נוֹתֶנֶת אֶת שִׁפְחָתָהּ לְבַעֲלָהּ, וּמַכְנִיסָה צָרָה לְבֵיתָהּ...?! אוּלָם יָדְעָה שָׂרָה שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל הָקָּבָּ"ה לְהַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים עַד מָרוֹם, וּכְחֹק הוּא בַּבְּרִיאָה.
וְכֵן מָצִינוּ בְּרָחֵל כְּשֶׁרָאֲתָה שֶׁלֹּא יָלְדָה לְיַעֲקֹב מֶה עָשְׂתָה? (בראשית ל, ג): וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה, וְכֵן נֶאֱמַר בְּלֵאָה כְּשֶׁרָאֲתָה שֶׁעָמְדָה מִלֶּדֶת לְאַחַר שֶׁיָּלְדָה הָאַרְבָּעָה בָּנִים הָרִאשׁוֹנִים, מֶה עָשְׂתָה? (בראשית ל, ט) "וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה", הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי חֹק קָבוּעַ אֵצֶל הָקָּבָּ"ה לְהַשְׁפִּיל גֵּאִים עֲדֵי אָרֶץ וּלְהַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים עַד מָרוֹם.
וְכֵן מָצִינוּ בְּיַעֲקֹב אָבִינוּ כְּשֶׁבָּא עָלָיו עֵשָׂו, הִשְׁפִּיל עַצְמוֹ בְּכָךְ שֶׁקִּרְאוּ אֲדוֹנִי, וְקָרָא עַצְמוֹ עֶבֶד כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים, וְעוֹד הִשְׁתַּחֲוָה לוֹ אַרְצָה בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם שֶׁבַע פְּעָמִים, הוּא וְנָשָׁיו וְשִׁפְחוֹתָיו וִילָדָיו, וּמוּבָא בזוה"ק שֶׁבְּהִשְׁתַּחֲוֻיּוֹת אֵלּוּ הִצְלִיחַ לִשְׁלֹט עַל עֵשָׂו שֶׁלֹּא יָרַע לוֹ.
וּמְקוֹר הַדְּבָרִים מוּבָאִים בַּמִּדְרָשׁ (מדבר רבה, כב, ח): שָׁאֲלָה מַטְרוֹנָא אַחַת אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לְכַמָּה יָמִים בָּרָא הָקָּבָּ"ה עוֹלָמוֹ? אָמַר לָהּ לְשִׁשָּׁה יָמִים. שָׁאֲלָה לוֹ עוֹד, וּמֵאָז וְעַד עַתָּה מָה עוֹשֶׂה הָקָּבָּ"ה? אָמַר לָהּ עוֹשֶׂה "סֻלָּמוֹת" מוֹרִיד לְזֶה וּמַעֲלֶה לְזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אֱלֹקִים שׁוֹפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים", הִנֵּה לָמַדְנוּ מִמִּדְרָשׁ זֶה, שֶׁהוּא חֹק שֶׁחָקַק הַבּוֹרֵא שֶׁזֶּה אֲשֶׁר מַשְׁפִּיל עַצְמוֹ לֹא יָכוֹל עוֹד לְהִשָּׁאֵר לְמַטָּה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּרַד וְהֻשְׁפַּל בְּהֶכְרֵחַ עָלָיו עַתָּה לַעֲלוֹת, וְזֶה אֲשֶׁר עָלָה וְנִתְגָּאָה בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיָּרַד לְמַטָּה.
אִם כֵּן סְגֻלָּה גְּדוֹלָה לָמַדְנוּ שֶׁהֶחָפֵץ לִזְכּוֹת לִישׁוּעָה בַּאֲשֶׁר יַחְפֹּץ, שֶׁיַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְיִנְהַג בַּעֲנָוָה וּבְשִׁפְלוּת כְּלַפֵּי שׂוֹנְאָיו, יְדִידָיו, מִתְחָרָיו, וּכְשֶׁיַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ אֲלֵיהֶם - יִוָּשַׁע.
וְיֹאמַר מִזְמוֹר קי"ג בִּתְהִלִּים בְּשִׂמְחָה וּבֶאֱמוּנָה בַּה' הַמַּגְבִּיהַּ שְׁפָלִים:
"הַלְלוּ יָ-הּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה' הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'. יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'. רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה' עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ. מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת. הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן. לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ. מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ יָ-הּ".
"...וראיתי אנשי מעשה שהיו משתדלים לעשות ברית מילה בביתם כדי לזכות שיבוא אליהו זכור לטוב לביתם, ועל אחת כמה וכמה ראוי להשתדל שתבוא השכינה לביתו..." (פלא יועץ ערך ועד).
אמר אליהו זכור לטוב ''קנא קנאתי לה' אלוהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל'' (מלכים א, יט) אמר לו הקב''ה לעולם אתה מקנא קנאתי: קנאת בשיטים על גילוי עריות, וכאן קנא קנאתי? חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעינך! וזה עונשו של אליהו הנביא ז''ל שצריך להתחלק לכמה ניצוצות ולבקר בכל ברית שנעשית בעת ובעונה אחת, ובזמן זה מפסיד חידושי תורה הנאמרים במתיבתא דרקיעא!!
הברכה השמינית: רופא חולי עמו ישראל: ברכת הרפואה נקבעה לברכה השמינית מפני שהספרה 8 היא מעל הטבע, לכן ניתנה תורה לאחר ספירת שבע שבתות תחילת שבוע שמיני. לכן ברית מילה עושים ביום השמיני. לכן נס חנוכה נקבע לשמונה ימים. וכן שמונת בגדי כהן גדול שהוא מורם מעם ומובדל מכולם, ולכן גם הרפואה שבידי שמיים היא על טבעית מעל הטבע האנושי המוגבל, ברכה השמינית! ובמקום שבו נגמר כוחה של הרפואה הטבעית והאנושית - מתחיל כח הרפואה של הקב''ה, ישתבח שמו הרופא הגדול שרפואתו רפואת עולם בלי תופעת לואי.
דרוש נפלא על מילה, מבעל מנורת המאור (נר שלישי חלק א'):
אַבְרָהָם אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, מָצָא אֶת בְּנֵי דוֹרוֹ שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם מַשִּׂיג אֲמִתַּת הַמְּצִיאוּת וּמִי הָיָה מֵנִיעַ אֶת הָעוֹלָם. וְהוּא בְּרֹב חָכְמָתוֹ שֶׁחֲנָנוֹ הָאֵל יִתְבָּרַךְ, הִשִּׂיג אֶת הָאֱמֶת מִקַּטְנוּתוֹ. וְאַחַר שֶׁגָּדַל הִתְחִיל לָרִיב עִמָּם לַהֲבִיאָם לֵידַע שֶׁהַכֹּל בָּא מֵהַמֵּנִיעַ הָרִאשׁוֹן. כִּדְגַרְסִינָן סוֹף פֶּרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים (לב, א) אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: בֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ וְהֵבִיאוּ סֶמֶךְ לַדָּבָר מִפָּסוּק: ''עֵקֶב אֲשֶׁר־שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי'' (בראשית כו) וְהוּא חָיָה קע''ה שָׁנָה, נִשְׁאֲרוּ שָׁלֹשׁ לְמִנְיָן עֵקֶב. נִמְצָא כִּי בֶן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. וְעוֹד אָמְרוּ, כִּי כְּשֶׁנִּתּוֹסְפָה הֵא בְּשֵׁם אַבְרָהָם הִשְׁלִימוּ לְמִנְיָן רְמַ''ח אֵיבָרִים, לְפִי שֶׁיִּהְיֶה שְׁמוֹ וּשְׁלֵמוּתוֹ מוּטָל עַל כָּל אֵיבָרָיו. וַאֲמַר רָמֵי בַּר חָמָא: כְּתִיב ''אַבְרָם'' וּכְתִיב ''אַבְרָהָם''? בִּתְחִלָּה הִמְלִיכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם עַל מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָׁה אֵיבָרִים, וּלְבַסּוֹף עַל מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה. וְאֵלּוּ הֵן: שְׁתֵּי עֵינַיִם וּשְׁתֵּי אָזְנַיִם וַהֲבָנַת הַלֵּב וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה.
וְלֹא נִתַּן לוֹ טַעַם לִדְבַר הַמִּילָה. וְלָזֶה רוֹמֵז בְּאָמְרוֹ: ''הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים'' (שם יז, א), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁלֹּא יִשְׁאַל טַעַם. וְעִם כָּל זֶה לֹא הִנִּיחוּ הָאַחֲרוֹנִים מִלְדַבֵּר בְּטַעַם הַמִּילָה.
כָּתַב הָרַב מוֹרֶה צֶדֶק [הרמב"ם], בְּסוֹף סִפְרוֹ (מורה נבוכים) בְּטַעֲמֵי הַמִּצְוֹת, (ח"ג) פֶּרֶק מט: "וְכֵן הַמִּילָה אֶצְלִי, אֶחָד מִטַּעֲמֶיה - לְמַעֵט תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל וּלְהַחֲלִישׁ זֶה הָאֵיבָר כְּפִי הַיְכֹלֶת, עַד שֶׁיְּמַעֵט בַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה. וּכְבַר חָשְׁבוּ, שֶׁזֹּאת הַמִּילָה הִיא הַשְׁלָמַת חֶסְרוֹן יְצִירָה וּמָצָא כָּל חוֹלֵק מָקוֹם לַחֲלֹק וְלוֹמַר: אֵיךְ יִהְיוּ הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים חֲסֵרִים, עַד שֶׁיִּצְטָרְכוּ לְהַשְׁלָמָה מִחוּץ? - עִם מַה שֶּׁהִתְבָּאֵר מִתּוֹעֶלֶת הָעוֹר הַהוּא לָאֵיבָר הַהוּא! שֶׁלֹּא נִתְּנָה מִצְוָה זוֹ לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹן הַבְּרִיאָה, רַק לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹן הַמִּדּוֹת. וְהַנֶּזֶק הַהוּא הַגּוּפָנִי הַמַּגִּיעַ לָאֵיבָר הַהוּא, הוּא הַמְכֻוָּן, אֲשֶׁר לֹא יֻפְסַד בּוֹ דָּבָר מִן הַפְּעוּלוֹת שֶׁבָּהֶם עֲמִידַת הָאִישׁ, וְלֹא תְבֻטַּל בַּעֲבוּרָה הַהוֹלָדָה, אֲבָל תֶּחֱסַר בּוֹ הַתַּאֲוָה הַיְתֵרָה עַל הַצֹּרֶךְ. וֶהֱיוֹת הַמִּילָה מַחְלֶשֶׁת כֹּחַ הַקֹּשִׁי וּפְעָמִים שֶׁתֶּחְסַר הַהֲנָאָה, הוּא דָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סָפֵק, כִּי הָאֵיבָר כְּשֶׁיִּשָּׁפֵךְ דָּמוֹ וְיוּסָר מִכְסֵהוּ מִתְּחִלַּתּ בְּרִיָּתוֹ, יֶחֱלַשׁ בְּלֹא סָפֵק. וּבְבֵאוּר אָמְרוּ ז''ל (ב"ר פ, יא): הַנִּבְעֶלֶת לְעָרֵל קָשֶׁה לִפְרֹשׁ. זֶהוּ טַעַם הֶחָזָק שֶׁבְּטַעֲמֵי הַמִּילָה אֶצְלִי. וּמִי הָיָה מַתְחִיל בְּזֶה הַמַּעֲשֶׂה? אֶלָּא אַבְרָהָם, אֲשֶׁר נוֹדַע בְּיִרְאַת חֶטְאוֹ מַה שֶּׁזָכְרוּ חז''ל (תנחומא לך, ה) בְּאָמְרוֹ: '' (*) הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי'' וגו'.
וְיֵשׁ בַּמִּילָה עוֹד עִנְיָן אַחֵר צָרִיךְ מְאֹד, [וְהוּא, שֶׁיִּהְיֶה] לְאַנְשֵׁי זֹאת הָאֱמוּנָה כֻּלָּם, רְצוֹנִי לוֹמַר, מַאֲמִינֵי יְחוּד הַשֵּׁם, אוֹת אֶחָד גַּשְׁמִי שֶׁיְּקַבְּצֵם וְלֹא יוּכַל מִי שֶׁאֵינוֹ מֵהֶם לוֹמַר, שֶׁהוּא מֵהֶם וְהוּא נָכְרִי, כִּי פְעָמִים יַעֲשֶׂה הָאָדָם זֶה כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל תּוֹעֶלֶת, אוֹ כְּדֵי לְהִתְנַכֵּל אֶל אַנְשֵׁי הַדָּת הַזֶּה; אַךְ זֶה הַמַּעֲשֶׂה, כְּלוֹמַר הַמִּילָה, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ אָדָם בּוֹ אוֹ בִּבְנוֹ רַק מִתּוֹךְ אֱמוּנָה אֲמִתִּית, כִּי אֵין זֶה שֶׂרֶט בַּשּׁוֹק אוֹ כְּוִיָּה בַּזְּרוֹעַ, אֲבָל הוּא עִנְיָן קָשֶׁה מְאֹד. וְיָדוּעַ גַּם כֵּן רֹב הָאַהֲבָה וְהָעֵזֶר הַנִּמְצָא בֵּין אֲנָשִׁים שֶׁהֵם כֻּלָּם בְּסִימָן אֶחָד וְשֶׁהוּא עַל צוּרַת הַבְּרִית.
וְכֵן זֹאת הַמִּילָה הִיא הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ עַל אֱמוּנַת יִחוּד הַשֵּׁם. וְכֵן כָּל מִי שֶׁיִּמּוֹל יִכָּנֵס בִּבְרִית אַבְרָהָם לְהַאֲמִין הַיִחוּד: ''לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ'' (בראשית יז, ז). וְגַם זֶה עִנְיָן חָזָק כָּרִאשׁוֹן בְּטַעַם הַמִּילָה וְאֶפְשָׁר שֶׁהוּא חָזָק יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹן. וּשְׁלֵמוּת זֹאת הַתּוֹרָה וְקִיּוּמָהּ לֹא תֻשְׁלַם רַק בְּמִילָה. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. [של הרמב"ם].
וּכְלָל הַדְּבָרִים: מִצְוָה זוֹ הִיא עֲטָרָה וְיֹפִי לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁקִבְּלָהּ אַבְרָהָם בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב בַּעֲדוֹ וּבְעַד כָּל זַרְעוֹ לְהִבָּדֵל וּלְהִדּוּר וּלְקִדּוּשׁ הַשֵּׁם וּלְהַקְרִיב כָּל אָדָם בְּנוֹ בָּזֶּה קָרְבָּן אִשֶּׁה לַה'. וְכָל הַגּוֹיִם שֶׁהֵם עֲרֵלִים נִשְׁאֲרוּ מְאוּסִים וּמְגוּנִים וּמְלֻכְלָכִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים (נדרים לא, ב): רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מְאוּסָה הִיא הָעָרְלָה שֶׁנִּתְגַנּוּ בָּהּ הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי כָל־הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי־לֵב'' (ירמיה ט, כה).
גַּם נִרְאֶה לִי, כִּי כְּמוֹ שֶׁרָצְתָה הַתּוֹרָה לְמַעֵט תַּאֲוַת הַמַּאֲכָל וְצִוְּתָה לְכַלּוֹת הַפְּרִי הַיּוֹצֵא רִאשׁוֹנָה מֵהַנְּטָעִים וּלְפִי שֶׁרֹב הַנְּטָעִים נוֹתְנִין פְּרִי בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, עַל כֵּן אָמְרָה תוֹרָה: ''שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים'' וגו' (ויקרא יט, כג), כָּךְ קָרָא עָרְלָה לָעוֹר שֶׁבְּרֹאשׁ הַגִּיד, שֶׁהוּא הַתְחָלַת הֲנָאַת הַמִּשְׁגָּל, וְצִוָּה לְמוּלוֹ, כְּדִכְתִיב: ''וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא־יִמּוֹל אֶת־בְּשַׂר עָרְלָתוֹ'' וגו' (בראשית יז, יד), לְהַרְגִּילֵנוּ בְּמִיעוּט הַהֲנָאוֹת לְטוֹבָתֵנוּ לַגוּף וְלַנֶּפֶשׁ.
וּמִכָּאן לָמַדְנוּ מְפֹרָשׁ, שֶׁהַמִּילָה בִּמְקוֹם הַתּוֹלֵדָה וְשֶׁעוֹשָׂה פְּרִי. וְעַל דָּא גַּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים (קח, א): מִנַּיִן לַמִּילָה שֶׁהִיא בְאוֹתוֹ מָקוֹם? נֶאֱמַר כָּאן ''עָרְלָתוֹ'' (שם) וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ''עָרְלָתוֹ'' (ויקרא יט, כג), מַה לְּהַלָּן מָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה פְרִי אַף כָּאן מָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה פְרִי, דִבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ''וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא־יִמּוֹל אֶת־בְּשַׂר עָרְלָתוֹ'', מָקוֹם שֶׁנִּכָּר בֵּין זַכְרוּת לְנַקְבוּת.
וּכְתִיב בַּמִּדְרָשׁ, שֶׁנִּתְנָה מִצְוַת מִילָה לְהִתְפָּאֵר בָּה יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מַ'עֲשֵׂה יָ'דַי לְ'הִתְפָּאֵר הַ'קָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף'' (ישעיה ס, כא־כב), רָאשֵׁי תֵּיבוֹת: מִילָה. וּבִזְכוּתָהּ עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְהִגָּאֵל, אַף־עַל־פִּי שֶׁיִּתְמַעֲטוּ כָּל הַזְּכֻיּוֹת וְלֹא יִהְיוּ רְאוּיִין לִגָּאֵל, דִּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ''אֲנִי ה' בְּעִתָּה אֲחִישֶׁנָּה'' (שם).
הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁצִּוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּקַיְּמוּ זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ, הָיְתָה בְּרִית מִילָה. וְעַל מִצְוָה זֹאת כָּרַת בְּרִית עִם אַבְרָהָם אָבִינוּ וְעִם זַרְעוֹ אַחֲרָיו. וְגַרְסִינָן בְּמִדְרָש (שהש"ר, יא) עַל מִצְוַת הַמִּילָה: ''אֶל־גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל'' (שיר השירים ו, יא). מָה אֱגוֹז זֶה, יֵשׁ בּוֹ שְׁתֵּי קְלִפּוֹת, אַחַת עָבָה וְאַחַת דַקָּה, כָּךְ הַמִּילָה יֵשׁ בָּהּ שְׁתֵי עוֹרוֹת, אֶחָד עָב וְאֶחָד דַּק. וֶאֱגוֹז תְּחִלָּתוֹ א וְסוֹפוֹ ז, כְּמִנְיָן שְׁמוֹנַת יְמֵי הַמִּילָה.
''בְּאִבֵּי הַנָּחַל'', אִבֵּי בְּגִימַטְרִיָּא יג, כְּמִנְיָן יג בְּרִיתוֹת שֶׁנִּכְרְתוּ עַל הַמִּילָה. וְאֵלּוּ הֵן: א. ''וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ'' (בראשית יז, ב): ב. ''הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ'' (שם שם, ד): ג. ''וַהֲקִמֹתִי אֶת־ בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ'' (שם שם, ז): ד. ''וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם'' (שם); ה. ''וְאַתָּה אֶת־בְרִיתִי תִשְׁמֹר'' (שם שם, ט): ו. ''זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ'' (שם שם, י); ז. ''וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית'' (שם שם, יא); ח. ''וְהָיְתָה בְרִיתִי'' (שם שם, יג); ט. ''לִבְרִית עוֹלָם'' (שם); י. ''וְעָרֵל זָכָר וגו' אֶת־ בְּרִיתִי הֵפַר'' (שם שם, יד); יא. ''וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּךְ'' (שם שם, יט); יב. ''לִבְרִית עוֹלָם'' (שם); יג. ''אֶת־בְּרִיתִי אָקִים אֶת־יִצְחָק'' (שם שם, כא).
וְעַל תֵּיבַת ''אָקִי''ם'' אָנוּ מַתְחִילִין בְּבִרְכַּת מִילָה: ''אֲ'שֶׁר קִ'דַּשׁ יְ'דִיד מִ'בֶּטֶן'', רָאשֵׁי תֵבוֹת אָקִים, זֶה יִצְחָק; ''וְחֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם'', זֶה יַעֲקֹב; ''וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ'', אֵלּוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטיִם, וְאֵלּוּ הַי''ג בְּרִיתוֹת רוֹמְזִים לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת. וּבְתֵת הַשָּׁלֵם לַשָּׁלֵם נַעֲשֶׂה הָאָדָם שָׁלֵם. וּבִכְרִיתַת הָעָרְלָה. לֹא נִשְׁאַר חָסֵר, כִּי לֹא נִטָּל מִמֶּנּוּ רַק הַיָּתֵר.
וְשָׁנִינוּ בְּפֶרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים (נדרים לא, ב): רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁשְּׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה בְרִיתוֹת נִכְרְתוּ עָלֶיהָ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת הַחֲמוּרָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁלֹּא נִתְלָה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלֶיהָ אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁהִיא דוֹחָה אֶת הַנְּגָעִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁכָּל מִצְוֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִקְרָא שָׁלֵם עַד שֶׁמָּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים'' (בראשית יז, א). וְאוֹמֵר: ''וְאֶת־בְּרִיתִי אָקִים אֶת־יִצְחָק'' (שם שם, כא). דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא הִיא לֹא בָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־לֹא בְרִיתִי'' וגו' (ירמיה לג, כה). רַבִּי אוֹמֵר: גְדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִנֵּה דַם־הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה'' (שמות כד, ח).
וַאֲמְרִינָן עֲלָה בַּגְּמָרָא: תַּנְיָא: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁכָּל זְכֻיּוֹת שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא עָמְדוּ לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַשֵּׁל מִן הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ'' (שם ד, כד). אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁמֹּשֶׁה נִתְרַשֵּׁל מִן הַמִּילָה, אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: אָמוּל וְאֵצֵא, סַכָּנָה הִיא, דִּכְתִיב: ''וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים'' (בראשית לד, כה); אָמוּל וְאֶשְׁהֶה שְׁלֹשָׁה יָמִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לִי: ''לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם'' (שמות ד, יט), אֶלָּא מִפְּנֵי מַה נֶּעֱנָשׁ? מִפְּנֵי שֶׁנִתְעַסֵּק תְּחִלָּה בַּמָּלוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן'' (שם שם, כד). רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ בִּקֵשׁ אוֹתוֹ שָׂטָן לַהֲרֹג, אֶלָּא לְאוֹתוֹ תִּינוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי חֲתַן־דָּמִים אַתָּה לִי'' (שם שם, כה). צֵא וּרְאֵה מִי קָרוּי חָתָן, מֹשֶׁה אוֹ הַתִּינוֹק, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הַתִּינוֹק.
דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִינָא: בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַשֵּׁל מֹשֶׁה מִן הַמִּילָה בָּאוּ אַף וְחֵמָה וּבְלָעוּהוּ וְלֹא שִׁיְּרוּ מִמֶּנּוּ אֶלָּא רַגְלָיו, מִיָּד ''וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ'' (שם). מִיָּד ''וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ'' (שם שם, כו). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה לְהָרְגָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֶרֶף מֵאַף וַעֲזֹב חֵמָה'' (תהלים לז, ח). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: חֵמָה הָרַג, (*) שֶׁנֶּאֱמַר: ''חֵמָה אֵין לִי'' (ישעיה כז, ד). וְהָכְתִיב: ''כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה'' (דברים ט, יט)? מַאי ''חֵמָה'', גּוּנְדָא דְחֵמָה. וְאִבָּעִית אֵימָא: תְּרֵי חֵמָה הֲווּ.
תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאֵין לְךָ צַדִּיק גָּמוּר בָּעוֹלָם מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ וְלֹא נִקְרָא תָמִים אֶלָּא עַל שֵׁם הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִתְהַלֵךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים'' (בראשית יז, א). וּכְתִיב (שם שם, ב): ''וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ''. דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית'' (שמות לד, כז). דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא מִילָה לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־לֹא בְרִיתִי'' וגו' (ירמיה לג, כה).
אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ וּבְפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פכ''ט: ''וְכָל־ הָעָם הַיּלֹּדִים בַּמִּדְבַּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא־מָלוּ'' (יהושע ה, ה). רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וְכִי עֲרֵלִים שָׁמְעוּ קוֹלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּהַר סִינַי? אֶלָּא נִמּוֹלִים הָיוּ שֶׁלֹּא כְתִקּוּנָן, שֶׁהָיוּ כּוֹרְתִין הָעָרְלָה וְלֹא הָיוּ פוֹרְעִים, לְכָךְ אָמַר הַכָּתוּב, ''לֹא מָלוּ'', שֶׁמָּל וְלֹא פָרַע כְּאִלּוּ לֹא מָל. וּכְשֶׁבָּאוּ לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ: ''עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית'' (שם שם, ב). וְכֵן עָשָׂה וְקִבֵּץ כָּל הָעָרְלוֹת וְעָשָׂה אוֹתָן גִּבְעָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: ''אֶל־גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת'' (שם שם, ג). וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְכַסִּין הַדָּם וְהָעָרְלָה בַּעֲפַר הַמִּדְבָּר. וּכְשֶׁבָּא בִּלְעָם, רָאָה הַמִּדְבָּר מָלֵא עָרְלוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָמַר: מִי יוּכַל לַעֲמֹד בִּזְכוּת דַּם הַמִּילָה הַמְּכֻסֶּה בְּעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת־רֹבַע יִשְׂרָאֵל'' (במדבר כג, י). מִכָּאן הִתְקִינוּ, שֶׁיִּהְיוּ מְכַסִּין אֶת הָעָרְלָה בַּעֲפַר הָאָרֶץ, לְפִי שֶׁנִּמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲפַר הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ'' (בראשית כח, יד).
וְכֵן הָיוּ נוֹהֲגִים לָמוּל עַד שֶׁנֶּחְלְקוּ לִשְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת וּמַלְכוּת אֶפְרַיִם מָנְעָה מֵהֶם בְּרִית מִילָה וְעָמַד אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לָטּוֹב, וְהָיָה מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא טוֹב אַתָּה מֵאֲבוֹתֶיךָ, עֵשָׂו בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת יַעֲקֹב וּבָרַח מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר: ''קוּם בְּרַח־לְךָ אֶל־ לָבָן אָחִי חָרָנָה'' (שם כז, מג); פַּרְעֹה בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וּבָרַח מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה'' וגו' (שמות ב, טו): שָׁאוּל בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת דָּוִד וְנִמְלַט מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת־נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה מָחָר אַתָּה מוּמָת'' (שמואל־א יט, יא). וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר: ''וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט'' (שם שם, יח), לוֹמַר, כָּל הַבּוֹרֵחַ נִמְלַט וְאַתָּה בְּרַח וּמַלֵּט. וְעָמַד אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, וּבָרַח מֵאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לִבְאֵר שָׁבַע וְאַחַר כָּךְ אֶל הַמִּדְבָּר שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֵךְ אֶל־נַפְשׁוֹ'' (מלכים־א יט, ג). וְשָׁם נִגְלָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. ''וַיֹּאמֶר לוֹ מַה־לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי־עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל'' וגו' (שם שם, ט־י). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְעוֹלָם אַתָּה מְקַנֵּא קִנְאָתִי, קִנֵּאתָ בַּשִׁטִּים עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב ''פִינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר'' וגו' (במדבר כה, יא), וְכָאן קַנֹּא קִנֵּאתִי, חַיֶּיךָ שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בְּרִית מִילָה עַד שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בְעֵינֶיךָ. מִכָּאן הִתְקִינוּ חֲכָמִים לַעֲשׂוֹת כִּסֵּא לְאֵלִיָּהוּ, שֶׁנִּקְרָא מַלְאַךְ הַבְּרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה־בָא'' (מלאכי ג, א).
וְעוֹד מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁעִמָּהּ חָתוּם בִּבְשָׂר יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹ שֶׁל שַׁדַּי: בַּנְחִירַיִם דְּמוּת ש וּבַזְרוֹעַ דְּמוּת ד, בַּמִּילָה דְּמוּת י [אֲבָל הַגּוֹיִם שֶׁהֵן עֲרֵלִים אֵין לָהֶם כִּי אִם בַּנְחִירַיִם ש וּבַזְּרוֹעַ ד וְאֵינוֹ אֶלָּא שֵׁד בִּלְבַד]. וְהַיִּשְׁמְעאֵלִים אֵינָם בִּכְלָל זֶה, שֶׁמָּל וְלֹא פָרַע כְּאִלּוּ לֹא מָל. וּפְרִיעָה בְּגִימַטְרִיָּא שְׁסָ''ה. נִמְצָא, שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פְרִיעָה כְּאִלּוּ קִיֵּם שְׁסָ''ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ''מִי יַעֲלֶה־לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה'' (דברים ל, יב), רָאשֵׁי תֵּבוֹת: מִילָה. דָּבָר אַחֵר: מִילָה - יָם לָהּ, רוֹצֶה לוֹמַר, גָּזַר הַיָּם בִּשְׁבִילָהּ. דָּבָר אַחֵר: מִילָה - מִי בְּכָל הַמִּצְוֹת דּוֹמָה לָהּ.
גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁבִּזְכוּתָהּ יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִין פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ'' (איוב יט, כו), רוֹצֶה לוֹמַר, בִּזְכוּת הַמִּילָה שֶׁבִּבְשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ.
לָמָּה דוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, וְהֶכְשֵׁר מִילָה וּרְפוּאָתָהּ, אֵיתִנְהֵי בְּפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמִילָה, בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת. גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁהִיא דוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. מָשָׁל לִשְׁתֵּי מַטְרוֹנוֹת שֶׁפּוֹגְעוֹת זוֹ בְּזוֹ, קְטַנָּה נִדְחֵית מִפְּנֵי הַגְּדוֹלָה.
גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁבִּזְכוּתָהּ יָרְשׁוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת־אַבְרָם'' וגו' (בראשית טו, יח). וּכְשֶׁבִּטְלוּהָ גָּלוּ מִן הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבְשַׂר־קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ'' (ירמיה יא, טו).
גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁבִּזְכוּתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְזֵכֶר לַדָּבָר, מַה שֶּׁאָנוּ אוֹמְרִים בַּתְּפִלָּה: ''כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל פֶּה''. וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ פֶּה דְגוֹיִם, אֶלָּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּזְכוּת הַמִּילָה. פֶּ''ה בְּגִימַטְרִיָּא מִילָה, רוֹצֶה לוֹמַר, שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל מָהוּל. וְזֶהוּ וַדַּאי כִּי מֵאַחַר שֶׁיִּשְׂרָאֵל גָּלוּ בֵּין הָעַמִּים זְמַן רַב, הָיוּ כָּלִים לוּלֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתָם וְעוֹנֶה לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם.
רַבֵּינוּ תָּם אוֹמֵר, כִּי ''יָדִיד'' זֶה אַבְרָהָם, כִּדְדָרְשִׁינָן בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת (נג, ב): ''מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי'' (ירמיה יא, טו), זֶה אַבְרָהָם; ''חֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם'', זֶה יִצְחָק; ''וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ'', זֶה יַעֲקֹב. וְכִי תֵימָא: מִנָּא לָן שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ אַבְרָהָם מִן הַבֶּטֶן? יֵשׁ לוֹמַר, דְּהָכֵי קִים לְהוּ, דְּדָרְשִׁינָן גְּזֵרָה שָׁוָה יְדִיעָה יְדִיעָה. בְּאַבְרָהָם כְתִיב: ''יְדַעְתִּיו'' (בראשית יח, יט) וְהָתָם כְּתִיב: ''בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטָן יְדַעְתִּיךָ'' (ירמיה א, ה).
מָצָאתִי כָתוּב: ''בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ'', זוֹ מִילָה שֶׁעֲשׂוּיָה כְּיוֹ''ד, שֶׁהוּא סִימָן לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנִּבְרָא בְּיוֹ''ד, שֶׁצַּדִּיקִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר מוּעָטִים וּקְדוֹשִׁים. דָּבָר אַחֵר: ''בְּאוֹת בְּרִית הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁהַמִּילָה עֲשׂוּיָה כְּקוּלְמוֹס שֶׁחוֹתְכִין מִן הָעוֹרוֹת שֶׁל מַעְלָה שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה כִּכְרוּת שָׁפְכָה.
כָּתוּב בַּמַּנְהִיג: ''בָּרוּךְ הַבָּא'', בָּרוּךְ הַנִּמוֹל לִשְׁמוֹנָה, בְּחֶשְׁבּוֹן הַבָּ''א וְהָעָם עוֹנִים: ''בְּשֵׁם ה'''. עוֹד כָּתוּב שָׁם: נָהֲגוּ לְהָבִיא סֵפֶל מָלֵא חוֹל וְעָפָר וְנוֹתְנִין שָׁם אֶת הֶעָרְלָה. וְיֵשׁ סֵמֶךְ לַדָּבָר בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לֹא הָיוּ פוֹרְעִים, מִפְּנֵי עִנּוּי הַדֶּרֶךְ, וּכְשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מוֹהֲלִין, נוֹטְלִין אוֹתָהּ עָרְלָה וְטוֹמְנִין אוֹתָהּ בְּעָפָר. וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה וָאֵילָךְ נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל לָתֵת הָעְרָלָה בְּעָפָר, עַד שֶׁגָּדְלָה מַלְכוּת יְרָבְעָם וּבָטְלָה, עַד שֶׁבָּא אֵלִיָּהוּ זַ''ל וְהֶחֱזִירָהּ. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: ''עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'' וגו' (מלכים־א יט, י). וְכָתַב בַּעַל הַמַּנְהִיג: וְיֵשׁ סֶמֶךְ לַחוֹל - ''וְשַׂמְתִּי אֶת־זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם'' (בראשית לב, יב); וּלְעָפָר - ''וְשַׂמְתִּי אֶת־זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ'' (שם יג, טז).