אור ברסלב

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

ברית מילה

הקדמות

דרוש א' - ל"ברית מילה"

גילוי מדהים:

"ברית המילה" מזכירה לאדם שהוא "יהודי" - וגם מרסנת אותו שלא ליפול בתוך "בּוּלְמוּס" של תאוות ויצרים!!!

בגמרא במסכת פסחים (דף קיג:) אמרו לנו חז"ל "שבעה אנשים מנודין לשמים. ואחד מהם: "...מי שאינו מיסב בחבורה של מצוה". וכתבו שם התוס', דסעודת מצוה - הכוונה לסעודת מילה ונישואין.

והנה, על דברי חז"ל אלו, יש לברר שאלה קטנה:

מה קרה? מדוע חז"ל הקדושים התייחסו כל כך בחומרה רבה לכל מי שמסרב להשתתף בסעודת מילה ונישואין - עד כדי כך שהניחו אותו להיות ב'נידוי' לשמים (!) על מה כל חרי האף הגדול הזה?

תשובה לשאלה זו, מצינו בספר "מעם לועז" (פרשת לך לך, פרק י"ז) שהביא לבאר בשם השל"ה הקדוש, שזאת משום שבסעודת נישואין בשעת החופה - נמצאת שם השכינה הקדושה [וכמו שכתב בזוהר הקדוש, פרשת תרומה, דף קס"ט ע"א.] וכן בסעודת הברית - מתארח שם אליהו הנביא בכבודו ובעצמו [וכמו שכתב הטור (יורה דעה, סימן רס"ה) בשם המדרש. וכן הוא מפורש ב"פרקי דר' אליעזר" (פרק כ"ט) שאליהו הנביא נמצא בכל 'ברית'. ומטעם זה, פסק הרמ"א בשו"ע (יורה דעה, סימן רס"ה סעיף א') שכל הקהל צריכים לעמוד בשעת הברית, לכבודו של אליהו הנביא שנוכח במקום!].

ולכן, כשאדם מסרב להשתתף בסעודות מצווה אלו, הרי הוא כאילו מזלזל ופוגע בשכינה הקדושה, ובאליהו הנביא זכור לטוב! שֶׁמַּרְאֶה בעצמו שלא חשוב לו כל כך ליזכות להיות במקום - שהקב"ה ואליהו הנביא נמצאים שם! ומשום כך עונשו חמור, והוא חייב 'נידוי' לשמים!

וכך גם נפסק להלכה ("יורה דעה" סימן רס"ה סעיף י"א) שאליהו הנביא מכונה בשם "מלאך הברית". וצריך גם לייחד לו כסא מיוחד שנקרא בשם "כסא אליהו"!

וכעת, לאחר שביררנו בס"ד שעיקר מצוות סעודת הברית - זה לכבודו של אליהו הנביא זכור לטוב, לאור זאת, עומד כאן הבן ושואל: "מה נשתנה"? מדוע אליהו הנביא מכבד אותנו בהשתתפותו דוקא בסעודת "ברית מילה" ולא בכל 'סעודת מצוה' אחרת? ובמילים אחרות נשאל: האם יש איזה "מכנה משותף" - בין אליהו הנביא לבין מצות המילה של התינוק???

על שאלה זו - מצינו תשובה מפליאה ביותר, שאגב גם תאיר את עינינו לדעת מהו ה'שורש' והטעם למצוה זו של ה"ברית מילה", לשם איזה תכלית ומטרה עושים אותה? ונתחיל לבאר בס"ד את הדברים:

הנה, כל לומד שמתחיל ללמוד נביא, ודאי ניתקל בלימודו בספר מלכים, שמסופר שם על תקופת זמנו של המלך הרשע אחאב, ואשתו איזבל, שחטאו והחטיאו את הרבים. עבדו והעבידו את כל דורם ב'עבודה זרה', והרגו את כל נביאי ה' בחרב.

אליהו נותר נביא ה' לבדו, וכדי להציל את נפשו ברח והגיע עד למערת הר חורב - במדבר סיני, ושם ניגלה אליו הקב"ה - ושאל אותו: "מה לך פה אליהו"? ענה לו אליהו הנביא: "קנא קנאתי לה' אלוקי צבאות. כי עזבו (בנ"י) את בריתך, את מזבחותיך הרסו, ואת נביאך הרגו בחרב. ואוותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה".

כלומר, אליהו הנביא קיטרג על עם ישראל, ואמר עליהם שהם עובדי 'עבודה זרה'. הם בָּגְדוּ בהקב"ה, החריבו לו את המזבחות, הרגו לו את כל נביאיו, והחליפו אותו באלהים של פסל ומסכה!

מגלים לנו חז"ל (במדרש על ספר מלכים א', פרק י"ט פסוק י') שבאותה שעה ששמע זאת הקב"ה, נצטער מאד על שאליהו מקטרג ומלמד רק 'חובה' על בניו. ולכן אמר לו:

"מִיָּמֶיךָ (כל ימיך) "קנאי" אתה! קינאת לישראל בשיטים - על עוון "גילוי עריות". (עם בנות מואב, שאז פינחס קינא, והיה הראשון שיצא להלחם בזה. ופנחס זה אליהו.) וגם עכשיו אתה מקנא לישראל על עוון "עבודה זרה"? חייך (שתיענש בזה) שכל מקום שֶׁבָּנַי יקיימו מצוות 'ברית קודש' - אתה תהיה מוזמן לשם, ותבוא ותעיד בפני - איך הם מקיימים את מצות הברית בשמחה ובמסירות!

שמעתם איזה "עונש" קיבל אליהו הנביא מהקב"ה? בגלל שהוא קינא (קיטרג) על בני ישראל בשני תקופות: בתקופת משה רבינו על גילוי עריות, ופעם שניה בתקופתו של אחאב, שקינא על עבודה זרה. ולכן נענש אליהו - בזה שהוא חייב לכבד בנוכחיותו, ולהיות בכל סעודת מילה שעם ישראל מקיימים בכל מקום בעולם!

ולאחר שביארנו - מה הסיבה שאליהו צריך להשתתף בברית, כעת מסתערת עלינו שאלה חזקה: הכל אמת ונכון. אולם עדיין לא מובן מה המיוחד שיש דווקא בסעודת 'ברית מילה' - שרק על מצווה זו הקפיד הקב"ה שאליהו הנביא יהיה מוכרח להשתתף בה?

ובמילים אחרות נשאל: מה הקשר שיש בין הקטרוגים של אליהו על בני ישראל - לבין הברית מילה?! וכי מצות המילה נותנת 'תשובה' על הטענות שהיו לאליהו כלפי ישראל?

איזו תשובה ענה לו הקב"ה, בזה שהוא הזמין את אליהו לבוא לכל 'ברית מילה'?

והנה - כדי לענות על השאלה הנ"ל, צריכים אנו לרדת לשורש העניין, ולברר מה באמת הסיבה שנצטווינו לעשות "ברית מילה" לתינוק? האם זה כ"גזירה" יבישה ללא שום טעם ושכל הגיוני, או אולי - מסתתרת כאן גם איזו השפעה 'חיובית' שמצוות ה'מילה' תורמת לתינוק, מבחינה גשמית או רוחנית - ?

על שאלה זו - מצינו תשובה מדהימה ביותר, שגילה לנו רבינו הרמב"ם (בספרו "מורה נבוכים" חלק ג', פרק מ"ט. וגם מפרשי התורה - רבינו הרמב"ן, והאברבנאל, העתיקו את שיטת הרמב"ם בקצרה - בפירושם על פרשת "לך לך" בסופה. ע"ש.) מה תורמת לנו מצוות המילה באופן אישי, ומה המטרה האמיתית בכל ה"טקס" הזה של חיתוך הערלה.

הרמב"ם שם כותב, שמצוות המילה תורמת ליהודי השפעה עצומה, הן מבחינה גשמית, והן מבחינה רוחנית:

1. הישג מבחינה "גשמית" - מגלה לנו הרמב"ם, שאדם שלא נימול ונשאר עם בשר עורלתו - אדם כזה יסבול מאד בעתיד מהתאווה של יצר העריות! יהיה לו משיכה וניסיונות קשים לתאוות העריות, עד כדי שיהיה "מָכוּר" לזה! [ודוגמא לזה - מצינו דבר מבהיל במדרש רבה (פרשת וישלח, סוף אות פ') על דינה בת לאה, שנטמאה ע"י שכם בן חמור, ואח"כ, כשבאו שמעון ולוי אַחֶיהָ להצילה, מגלה לנו המדרש - שדינה לא רצתה לעזוב את שכם בן חמור (!!!) עד כדי שהיו צריכים לגרור אותה בכוח שתצא משם! ומה גרם לדינה, שנקשרה כ"כ חזק לעבירה - להיבעל לגוי? אומר שם המדרש: "אמר ר' הונא, לפי שהנבעלת לערל - קשה לה לפרוש ממנו"!!!

שמעתם? אדם שנשאר 'ערל' ולא מל את עורלתו - גם האיש והאשה נקשרים מאד חזק לעבירה, עד כדי שקשה מאד אח"כ לפרוש מזה! (ושוב ראיתי, שכעין כל הנ"ל - כבר מפורש בספר 'יחזקאל', פרק ט"ז פסוק כ"ו. ע"ש ברד"ק ובמצודת דוד.) ומפני צניעות הדברים - אין באפשרותינו להרחיב ולפרט יותר בענין זה. ודי למבין.].

ולאדם שלא מל את עורלתו - ונהיה מָכוּר לְתַאֲוַת העריות - צופה לו הרמב"ם סוף מר מאד! שכן, כל חכמי המדע והרפואה מודים, שאדם שנמשך יותר מדי לתאוות אלו - הרי הוא 'פוגם' בכל מערכת גופו, וכוחותיו אוזלים. זיקנה קופצת עליו, והרבה יסורים ומכאובים באים עליו! [ועיין עוד ברמב"ם הלכות דעות (פרק ד', הלכה י"ט) שכתב דברים מבהילים - למי שנגוע הרבה בתאווה הנ"ל].

וא"כ, כיון שכך נראית התאווה ההרסנית הזאת, לכן הקב"ה, שהוא אוהב את בניו, ורוצה לקדש אותנו שלא ניגרר אחר תאוותינו ונהרוס בזה את בריאותינו, לכן מטעם זה - ציוה אותנו לחתוך את בשר העורלה, שבזה אנו "מְרַסְּנִים" את עצמינו מהתאווה הנ"ל!

זו הטובה ה"גשמית" - שאנו מקבלים כתוצאה ממצוות 'ברית המילה'!

ואולם ממשיך הרמב"ם ואומר, שיש עוד הטבה "רוחנית" - שאנו מקבלים מין המצוה היקרה של ברית המילה (ושיטה זו הובאה גם בספר ה"חינוך" מצוה ב'. עיי"ש).

והטבה רוחנית זו - מפורשת בפסוק בחומש בראשית (פרק י"ז, פסוק י"א) "...ומלתם את בשר ערלתכם, והיה ל"אות ברית" ביני וביניכם"!

ומפרש הרמב"ם, שכאן כתוב בפסוק שה'מילה' זה "אות ברית" בינינו - לבין הקב"ה! כלומר, זה כמין 'זיהוי' שנחקק על בשרנו, ומוכיח לכולם שאנו העבדים השייכים להקב"ה! אף אחד לא יכול לְבּולֵל אותנו ולערב אותנו בין הגויים! שהרי יש עלינו חותם ברית קודש - שחוצץ ומבדיל אותנו מהם!

[ואע"פ שגם הגויים מקיימים על גופם את מצוות ה"מילה" - אבל - הם הרי עושים רק את 'חיתוך העורלה' בלבד, משא"כ אנו היהודים עושים גם חיתוך העורלה, וגם מצוות "פריעה" של בשר הערלה! וזה מה שמטביע עלינו את "חותם" ברית הקודש!].

ובכן - אלו הם סיכום 2 ההטבות - שאנו מקבלים מין מצוות המילה:

1. הטבה "גשמית": שהמילה מוסיפה לנו קדושה, ומרסנת את היצרים שלנו שלא ניגרר אחר תַּאֲוַת נשים. ובכך אנו שומרים גם על בריאות גופנו! (שבריאות הגוף - תלוי דוקא בתאווה הזו, והתאווה הזו - תלוייה בריסון חיתוך העורלה! וכפי שנתבאר לעיל).

2. הטבה "רוחנית": שאנו לעולם שייכים לעם היהודי! בין בחיים, ובין לאחר מיתה - תמיד 'יְזַהוּ' אותנו שאנו עבדיו של הקב"ה - וזאת ע"י חותם ברית הקודש שחתום בבשרינו!

והנה, לאחר שביארנו את שורש ועומק משמעות מצוות המילה, א"כ נשפך כעת 'אור' - על כל פרשת הקב"ה עם אליהו הנביא! שהרי, לפי דברינו הנ"ל יוצא, שבזה שהקב"ה גזר על אליהו הנביא שישתתף בכל מצות מילה - בזה הוא נתן לו בעצם "תשובה קולעת" על שני הקטרוגים שהוא האשים בהם את עם ישראל!

הנה, ראו את החשבון:

על הקיטרוג הראשון - שהוא קינא על עם ישראל ב'שיטים', שהתחילו לזנות עם בנות מואב, וטען אליהו הנביא על עם ישראל שהם לקויים ב"עריות" - על זה השיב לו הקב"ה, שאדרבא, עם ישראל הם קדושים וגדורים מהתאווה הזאת! והראייה, שהם מוכנים לעשות לבנם הרך 'ברית מילה' - כדי להחליש לו את כח התאווה הזאת. וא"כ זו ראייה מוחצת שעם ישראל לא פרוצים בעריות!

וגם על הקיטרוג השני - שקיטרג אליהו הנביא על דורו של אחאב וטען שהם עובדי "עבודה זרה" וכו' - גם על טענה זו, הוא קיבל תשובה ניצחת מטקס הברית מילה! וזאת, לפי מה שהסברנו לעיל בטעם מצות המילה, שמלים את התינוק - כדי שיזכור לאורך כל חייו, שיש לו 'סימן' על הבשר שמזכיר לו שהוא "יהודי" המיוחס לעם הקדוש! הוא לא שייך - ואין לו שום קשר - לגויים הערלים! וא"כ, טקס ברית המילה מהווה ראייה מוחצת - שעם ישראל לא פרוצים גם בעבירה של "עבודה זרה"!

אלו הם - ה"תשובות" שאליהו הנביא מקבל, מכל 'ביקור' שהוא עורך בסעודות של ברית המילה אצל עם ישראל. ואילו אנו - איזה לקח אנו צריכים ללמוד ממצות המילה? התשובה: גם על 'אותו כיוון' שלימד הקב"ה את אליהו הנביא! כלומר, לדעת ולזכור, שאנו נושאים על גופינו חותם 'ברית' שנותנת לנו תמיד 'תזכורת' ומדליקה לנו 'נורה אדומה' שח"ו לא נישכח את שני הדברים החשובים שהם יסודי הדת:

א. המילה - היא האות והשטר שמוכיחה לנו שאנו כפופים תחת עבדותו של הקב"ה, והיא נותנת לנו תמיד תזכורת, שאנו 'יהודים', ולא גויים ערלים!

ב. ודבר שני שמזכירה לנו המילה: היא מלמדת אותנו שהאדם צריך להתרסן, ולא להגרר אחר תאוות החיים! האדם צריך תמיד לגדור את עצמו, שלא ליפול בתוך "בּוּלְמוּס" של תאוות ויצרים!

אלו הם שני הלקחים הנוקבים שעולים ממצוות המילה. ומי שנקרא אדם "חכם" - יודע לצאת מסעודת המילה - עם שני הלקחים האלו ביד!

דרוש ב' - על "ברית מילה"

תעלומה מופלאה: מאחלים לתינוק קודם כל "חופה" - ורק אח"כ - "מעשים טובים"! הייתכן?

בגמרא מסכת שבת (דף קל"ז:) פסקו לנו חז"ל, שלאחר שהמוהל מל את התינוק, ואבי הבן בירך ברכת "להכניסו בבריתו" וכו', ציבור הקהל צריכים לברך את אבי הבן, ולומר: "כשם שהכנסתו לברית - כך תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים"! וכך נפסק גם להלכה בשלחן ערוך 'יורה דעה' (סימן רס"ה, סעיף א'.)

והקשה רבינו ה"בית יוסף" (שם) שאלה 'הגיונית' שכל לומד היה צריך לברר זאת לעצמו בקוראו את הגמרא הנ"ל: לכאורה נוסח "סדר הברכה" שכתוב בגמרא - הוא אינו מדויק! וגם אינו תואם את ה"מציאות" של אורח החיים של הנער היהודי! שהרי הנער נכנס תחילה לעול "מצוות ומעשים טובים", ורק אחר כך - בא השלב הסופי של ה"חופה". ואילו בלשון הברכה הקדימו חז"ל את המאוחר, ואמרו "כשם שנכנס לברית - כך יכנס לתורה ולחופה - ורק אח"כ ל..."מעשים טובים"! וזה פלא! שהרי בחיוב 'מעשים טובים' מתחייב הנער עוד בהיותו בר מצוה, זמן רב לפני החופה, ויותר נכון היה לומר: "...כך יכנס לתורה - ול"מעשים טובים" - ולחופה", וכפי סדר הזמנים שמקובל באורח החיים היהודי, ומדוע מצאו חז"ל לנכון לשנות את סגנון הברכה, ולהפוך את ה'יוצרות'?

אלו תוכן דברי תמיהתו של ה"בית יוסף" על דברי חז"ל.

והנה - על קושיא זו של הבית יוסף, ישנה אפשרות "לְפַצֵּחַ" אותה בשני כיוונים של תירוצים. ואשר כל תירוץ - טומן בתוכו הרבה מוסר ואורחות חיים! ולכן, חשוב מאד שכל אחד מאיתנו יזכור היטב את הדברים שיובאו להלן, ואשריו מי שיזכה ליישם זאת אצלו 'הלכה למעשה' באורח מסלול חייו.

א. התירוץ הראשון על השאלה הנ"ל: שאמנם אמת נכון הדבר, שבחיוב 'מעשים טובים' מתחייב הנער כבר בהיותו 'בר מצוה', ואולם בכל זאת, חז"ל מצאו לנכון להדגיש את החיוב של מעשים טובים - דוקא על אלו שעושה האדם - לאחר החופה! והסיבה לכך, משום שהמעשים הטובים של האדם נמדדים דוקא בזמן שלאחר החתונה, כשהוא עם אשתו, וכבר התרגל אליה, ובדרך כלל יש איזו שהיא הרגשה, שהאשה היא כ"שיפחה" שלו, שמשועבדת לו לכל צרכיו, וגם 'כפופה' אליו לקבל מָרוּת מהבעל - בזמן כזה - זה המבחן אצל האדם לקבוע את המהות האמיתית שלו, האם הוא נשאר להיות אדם טוב, בעל "מעשים טובים" ומידות טובות, או שעד עכשיו הכל היה "הצגה אחת" גדולה כלפי הסביבה, ותו לא!

שכן, בזמן שלפני החתונה, זה לא "חוכמה" גדולה להיות בעל 'מעשים טובים' וּלְחַיֵּךְ לכל אחד! כיון שיתכן שכל הטובות והחסדים שהוא עושה - נובעים מתוך כל מיני סיבות שונות, שמאלצים אותו להתנהג כך! (ולמשל: שרוצה למצוא חן בעיני הַחֶבְרָה, או לקנות על ידי זה "שם טוב" במקום לימודיו. או שהוא מֵטִיב - מתוך צפייה לקבל אח"כ טובה חזרה. שיודע שאם הוא לא ייטיב - לא יטיבו אחרים עימו. ולכן, בלית ברירה מוכן הוא ג"כ להעניק - ע"מ לקבל חזרה בעתיד. וכן עוד סיבות רבות, של כל מיני אילוצים שונים).

ואולם כשאדם מתחתן, אין לו כבר את כל ה'אילוצים' האלו שֶׁיְּחַיְּבוּ אותו לְהֵטִיב. הוא מרגיש שהוא כבר 'קנה' את אשתו, והיא "מְחֻיֶּבֶת" לעשות עמו טובות, ולהעניק לו את כל צרכיו, ולכן דוקא אז - זה ה"מודד" האמיתי לבחון את המעשים טובים שלו כלפיה! האם גם אז - הוא ממשיך להישאר "בעל מידות טובות" ? - - -

ועל זה - אנו באים ומברכים את הרך הנימול: שהמעשים הטובים שלו כ"כ יהיו 'טְבוּעִים' בדמו ויהיו חֵלֶק ממנו - עד כדי שאפילו אחרי החופה, כלפי אשתו, גם אז הוא ירגיש מחוייבות להמשיך להעניק לה מה"מעשים הטובים" שלו!

ב. והתירוץ המוסרי השני - על קושית הבית יוסף: יובן ע"פ מעשה שהיה לפני כ - 100 שנה, התגורר איזה "עילוי" צעיר, בעיירה בחו"ל בארצות ליטא, כשעוד בקטנותו כשהיה ילד קטן בגיל 12, כבר יצא שמו לשם ולתהילה ולתפארת - בכל העיירה - על גאונותו בתורה שהיתה מדהימה. הוא היה בקי בכל התורה כולה - ש"ס ופוסקים! ממש "שָׁ"ס" מְהַלֵּךְ!

והנה, בעיירת מגוריו של אותו עילוי צעיר, התגורר אחד העשירים הגדולים, אשר גם לאוזניו הגיעה הידיעה המפליאה, אודות הגאונות של הילד בן השתים עשרה, שהתפרסם שמו בכל הארץ, העשיר התלהב מאד מהעילוי הצעיר, וחשש בליבו שמא יקדימו אותו אנשים אחרים ו"יחטפו" לו את האוצר הזה, ויקחו אותו 'חתן' לְבִּיתָם! לכן מה עשה? מיד, ללא כל היסוסים, שלח לקרוא לעלם הצעיר, והציע לו את ביתו לאשה, והוא מצידו - ידאג לו לכל צרכיו, כדי שיוכל להמשיך להתמיד בתורה, מתוך הרחבת הדעת ללא שום טירדה!

ואכן, העילוי הצעיר הסכים להצעה, ועוד באותו יום נחתם ביניהם קשר ה"תנאים" של הנישואין!

וא"כ, מה רואים אנו ממעשה זה? שיתכן שאדם יכנס לחופה - עוד לפני שיהיה בר מצוה! ומדוע? מפני ששמו יהיה כ"כ מפורסם כגאון בתורה ובדרך ארץ, עד שכולם "יחטפו" אותו לחתן עוד בהיותו צעיר - טרם היותו לבר מצוה!

וזהו האיחול שמאחלים גם לרך הנולד: שכל כך יהיה גדול ומוצלח בתורה וביראת שמים - עד כדי - שכולם "יִתְחָרוּ" ביניהם, מי יזכה לקחת אותו לחתן, ועוד טרם היותו 'בר מצוה' - כבר יחטפו אותו לחתן מחמת גאונותו!

וכל זאת, אפשר גם לרמוז בנוסח הברכה של הברית: שיגדל ל"תורה", ואולם לא סתם תורה - אלא כ"כ יהיה גדול בתורה - עד שיקדימו לו את ה"חופה" - לפני ה'מעשים טובים' שלו! לפני ה'בר מצוה' שלו! וזאת מחמת שכולם יחטפו את הבן הזה, לזכות שיהיה גאון זה - "חתן" בְּבֵיתָם!

נמצא בסיכום: ששני התירוצים הנ"ל - הם בעצם שני ברכות עצומות, שמאחלים אותם לרך הנולד:

א. שהוא יהיה כ"כ בעל מידות טובות - עד כדי כך - שהמעשים הטובים שלו יִבְלְטוּ אפי' אחרי החופה! אפי' כלפי אשתו - הוא יתנהג בכבוד ובדרך ארץ, לא יראו אצלו שום הבדל בהתנהגות שלו - בין לפני החתונה - לאחר החתונה!

ב. והברכה השנייה שאנו מאחלים לרך הנולד, וזוהי הברכה העיקרית והחשובה מכל: שכ"כ הוא יהיה גאון בלימוד התורה - עד כדי כך - שכבר יהיה "תחרות" בין האנשים מי יזכה לקחת אותו כחתן לביתו, ומחמת כן יחטפו אותו לחתן - עוד לפני היותו בר מצוה! ובזה תתקיים בו הברכה - ש'החופה' קדמה לחיוב ה'מעשים הטובים' שלו!

אלו הם - תוכן שני הברכות והאיחולים, שכל אבא היה רוצה ומשתוקק ו'חולם' ליזכות לראות זאת בילדיו שלו. ואנו לא נותר לנו אלא לאחל זאת גם לרך הנימול שנמצא בעולם כבר שמונה ימים - שימשיך לצעוד בהצלחה את צעדיו הראשונים בחיים, ושיזכה בסוף להגיע לשני "המעלות" שברכו אותו בשעת מילתו...! אמן ואמן.

הַמֶּסֶר שמצוות המילה משדרת לנו:

לתת להקב"ה את כל הַרְגָּשׁות, את כל התשוקות, את כל הבעלות הפרטית, ואת כל "רחמי האב" - ולבוא ולעשות "ניתוח" כואב לבנו הקטן - ללא 'הרדמה' כלל!!!

הגמרא במסכת נדרים (דף ל"ב.) מונָה "רשימה ארוכה" על מעלתה הגדולה והעצומה של מצות המילה. והרי ציטוט חלק מהרשימה:

א. "גדולה מצות מילה - שדוחה אפילו את יום השבת החמורה"! (שכן, מחללין שבת, ומלין את התינוק - אפילו בשבת!)

ב. "גדולה מצות מילה - ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה"(!!!)

ג. "גדולה מצות מילה - שאילמלא מצווה זו - לא נתקיימו שמים וארץ"! שנאמר "אם לא 'בריתי' יומם ולילה - חוקות שמים וארץ לא שמתי"!!!

עד כאן תוכן דברי חז"ל בגמרא.

ונשאלת השאלה: מה כל ה"רעש הגדול" שעושים דווקא על מצוות 'ברית מילה'? מדוע דוקא מצוה זו היא כ"כ יקרה וחשובה - עד שמכריעה את יום השבת, ואפילו את כל המצוות שבתורה, ועליה גם עומדים כל חוקות שמים וארץ!!! מדוע דווקא למצוה זו - יש משקל מכריע כל כך? ובמילים אחרות נשאל: איזו 'מעלה מיוחדת' מצאו חז"ל דוקא במצוות 'ברית המילה' - שאין אותה במצוות אחרות?

תשובה על כך - על פי הסיפור הבא:

היתה פעם כנופיית גנבים פושעים, שהיו מְבַצְּעִים כל יום מעשי שוד ורצח - ובכך היו מטילים פחד ומורא על כל אנשי העיר. תלונות ומקרים רבים הגיעו לידי תחנת המשטרה, עד שמפקד המחוז - החליט לצאת למשימה ללכוד את העבריינים הפושעים בכל מחיר! ואכן, יחידת ה"שַׁבָּ"כְּ" נרתמה לפעולה, הוצבו בלשים, נערכו מעקבים ומארבים, ואחרי פעילות נועזת - הצליחו ללכוד רק את אחד מחברי הכנופייה, שהיה שותף למעשי השוד והפשע.

ואכן, מיד הובילו אותו אל מטה החקירות, במטרה להוציא ממנו את שמות יתר חבריו ומקום מחבואם, ואולם הפושע הֶעָצוּר, מילא פיו מים ואמר: "את עצמי - מוכן אני לְהַפְלִיל, ולהודות בכל אשמה שהוטלה עלי, אבל להלשין על חֲבֵרַי - חבל לכם על הזמן! בשום אופן לא אסגיר את חֲבֵרַי לידכם!

החוקרים הבטיחו לו, שאם ישתף עמם פעולה על חבריו - הרי שהוא ייהפך להיות "עד מדינה" ובכך הוא יציל את עורו. ואולם הפושע לא היה מוכן כלל לשמוע על צד כזה: להלשין על שותפיו לפשע?! בשום אופן - לא!

ראו החוקרים שזה לא הולך בטובות, התחילו איתו במכות! היכו אותו, פצעו אותו עד זוב דם, דקרו, רמסו, בעטו, אך הכל היה לשווא! הפושע עמד בכל העינויים בגבורה נפלאה! שכן, כנופייה זו לא היתה מקבלת חבר לכנופייה שלהם - אא"כ התנסה בכל העינויים והיסורים שבעולם - והצליח לעמוד בהם! ולכן גם פושע זה, בשום אופן לא פצה את פיו להלשין על חבריו - אפילו שחטף על כך מכות מוות!

ואכן, מרוב מכות וזיעזועים, הפושע נפל ואיבד את הכרתו!

אלא שאז, למרבית הפלא, עצר המפקד את חייליו ואמר:

"עִצְרוּ! רואה אני כי פושע זה - גיבור נפש הוא, ומחוסן הוא היטב נגד כל המכות שבעולם, עזבוהו לעת עתה, והחזירו אותו להכרתו! המפקד עוד הורה להם להעניק לו טיפול רפואי, להאכילו ולהשקותו, ולתת לו 24 שעות של מנוחה!

השוטרים היו מופתעים מהשינוי המפתיע של המפקד ביחס לעציר, וגם האסיר עצמו היה מופתע וחשש לא פחות מהם, ואולם בליבו פנימה גמלה ההחלטה: "לא יעזור להם שום דבר! מוכן אני לחטוף מכות רצח - ואפילו עד אובדן ההכרה - ואולם את חברי לא אסגיר בכל מחיר שבעולם!

ואולם מתברר, שֶׁלִּיְחִידַת החקירות של המשטרה, ישנם הרבה דרכים כיצד להוציא מפיו של אסיר עדויות וסודות, ואכן, גם כלפי אסיר זה, הם נקטו נגדו בשיטה מופלאה וכואבת, שדוקא היא - שברה את הקש שעל הגמל!

ומהי היתה אותה שיטה?

פשוט מאוד: המשטרה לכדה את בנו הקטן של אותו פושע, הכניסה אותו אל תוך תא המעצר, ואז למול עיני אביו - סגרו 'אזיקים' על הידיים והרגליים של הילד הקטן, וכך כשהוא קשור הושיבו אותו על הכיסא, ואז לקחו החוקרים את השוט, והחלו להצליף על גופו של הילד הקטן...

האבא קפץ מיד ממקומו, והחל להתחנן לשוטרים: "...לא! ...לא! רק זה - לא!!!

ואולם השוטרים התעלמו מתחנוניו של האב, והמשיכו להצליף בכוח על הילד הקטן, עד שקול בכיו וזעקותיו של הילד הקטן - הרקיעו שחקים!!

האבא האסיר, שלא היה יכול לראות יותר את ה"סִיּוּט" הנורא הזה, עצם את עיניו, נשך את שפתיו, וכל כולו היה 'רועד' מרוב רחמים על בנו הקטן...

אלא שקול צליל המכות של הסטירות המשיכו להדהד בחדר, צעקותיו של הילד קרעו את הלב, וקולו של המפקד נשמע אל האב:

"אמור מיד מי הם חברך - וָלא - בנך הקטן יחטוף כאן מכות רצח!!!

המכות גברו, הצרחות התעצמו, עד - - - שהאב האומלל "נשבר" בליבו לקול צרחותיו של בנו הקטן, והסכים לגלות למשטרה את כל שמות חבריו...!!!

ואכן, לא עברו שעות אחדות מאז מסירת המידע על מקום מחבואם של הגנבים, וכבר הבחין האסיר איך שדלת התא נפתחת, ואל החדר נזרקים בחבטה - כל אנשי הכנופייה שנלכדו ע"י המשטרה!

הדלת נסגרה בעדם. וראש הכנופייה ניגש אל האסיר, תפסו חזק בגרונו, והחל לצרוח עליו בקול גדול: "בוגד"! "מלשין"! בסוף בָּגַדְתָּ בנו והסגרת אותנו לידי המשטרה? אנחנו עוד ננקום בך את נקמתנו האחרונה!

ואולם האסיר האומלל, שמראות הזוועה של בנו היו עוד מהדהדים למול עיניו, ניגש אל ראש הכנופייה, הוציא את חולצתו, הצביע על כל "צַלָּקות הדם", שהוא חטף מהשוטרים, ואמר:

"בכל 'המכות רצח' האלו - יכולתי להחזיק עוד מעמד, סגרתי את פי, ועמדתי באש ובמים על שתיקה מוחלטת! ואולם יש דבר בעולם, שיכול לשבור אפילו את האדם הגיבור והמחוסן ביותר: וזהו קול זעקותיו של הבן! כוח של 'ברזל' יכול לעמוד מול 'מכות רצח', ואולם, אף לב שבעולם - אינו יכול לעמוד באכזריות - למול בנו הקטן שעומד ובוכה לפניו בדמעות שליש!!!

האסיר סיים את דבריו, ודממת מוות השתררה בתוך התא. כולם הביטו בתדהמה וברחמנות למול האסיר המיסכן, וגם ראש הכנופייה עצמו, הנהן בראשו לעבר האסיר, ולחש לו בצער: אכן, אתה באמת צודק, "הצדק איתך"!

עד כאן הסיפור.

וא"כ, לאור מעשה מרגש זה, מובן לנו כעת היטב, מדוע דוקא מצות ה'מילה' - שקולה כנגד השבת החמורה, וכנגד כל המצוות כולם: שהרי בכל המצוות כולם, האדם היהודי "מחוסן" לעמוד כנגדם, ולקיימם בעוז ובגבורה. ואולם כנגד מצות המילה, שפוגעת ומוציאה 'שטף דם' מבנו הרך, וקול צרחותיו הקטנות נשמעות למרחוק - כנגד מראה כזה - קשה מאד לעמוד ולראות! שאפילו האדם הגיבור והמחוסן ביותר - אינו מסוגל לראות איך שעושים לבנו הקטן "ניתוח" כזה מכאיב וכואב, ואף בלא "הרדמה" כלל!

ולכן, מי שבכ"ז מקיים את מצות המילה, ועוד עורך על כך משתה ושמחה - הרי שמצווה כזאת מעוררת רעש גדול בשמים, ובכוחה להכריע את כל מצוות התורה כולם, כיון שהיא נוגעת במקום הכי 'רָגִישׁ' של האדם: לראות בצערו ובכאבו של בנו הקטן, ועוד לשמוח על זה - מסירות כזו - לא מצינו כלל בשאר המצוות, אלא רק במצוות מילה, וזה מה שנותן למצוה הזו את הכוח והמשקל הכבד - שבזכותה עומדים כל חוקות שמים וארץ!!!

הברכה הראשונה לרך הנולד:

"ישימך אלוקים - ת"ח שכולו תורה"!

ולא איש עסקים ש"קובע עיתים לתורה"!

דבר מפליא מצינו בתרגום של התנא ר' יהונתן בן עוזיאל על הפסוק בפרשת ויחי: "בך יברך ישראל לאמר, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". ותירגם שם התנא ר' יהונתן, וזה לשונו: "בך יברך ישראל את הינוקא, בְּיומָא דְמַהוּלְתָא"! כלומר, ביום המילה, יש לישראל לברך את בנו בברכה הנ"ל: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה"!

ודבר זה תמוה, מה העניין לברך ברכה זאת דוקא ביום הברית? ובכלל, מה הקשר בין "ברית המילה" - לבין "אפרים ומנשה"? (ואנו נוהגים לברך ברכה זו בכל ליל שבת. ואולם לפי התנא יהונתן בן עוזיאל, יש לברך ברכה זאת דוקא - ביום הברית!)

והתשובה לכך מפליאה שבעתיים:

שהרי מובא במדרשים, שאפרים היה "תלמיד חכם" יושב אוהלים, שוקד בעמל על לימודו, ולומד תורה מפיו של יעקב אבינו - בארץ 'גושן' שבמצרים.

ואילו מנשה, אע"פ שגם היה לומד תורה, מ"מ היה עוסק גם בצורכי המלוכה, עומד לימין אביו המלך ומנהל את המדינה. ובזמנים הפנויים היה קובע גם עיתים לתורה!

וזוהי הברכה שאנו באים ומאחלים לרך הנימול ביום הברית:

"ישימך אלוקים - כאפרים"! כלומר, מאחלים אנו לו שיזכה להיות תלמיד חכם דוקא כמו אפרים הצעיר, שהיה כל כולו יושב ועמל בתורה, וכל מהות חייו - היה רק בלימוד התורה!

ואח"כ אנו מוסיפים, שגם אם ח"ו לא יזכה הרך הנימול להיות ת"ח מושלם, כמו הצדיק אפרים, עדיין אנו מאחלים לו שיזכה לפחות להיות כמו מנשה! כלומר, שגם אם הוא יֵצֵא בעתיד לעולם העסקים - מ"מ שישאר צדיק וישר - כמו מנשה, שהיה גם מנהל עם יוסף אביו את המדינה, וגם נושא ונותן באמונה וקובע עיתים לתורה!

ואולם בראש ובראשונה: "ישימך אלוקים - כאפרים"! תלמיד חכם שכל כולו רק - תורה! לא פחות!!

זוהי הברכה המופלאה, שאנו מברכים לרך הנולד, בראשית צעדיו הראשונים בעולם!

גילוי מדהים:

ישנה הוכחה 'מציאותית' - לאמיתות תורת

האלוקים! וזוהי - מצוות "ברית המילה"!

אם נפגוש היום באדם חילוני, שישאל אותנו: האם יש לך 'הוכחה מציאותית' - על אמיתות התורה שקיבלנו מהאלוקים?

אין ספק, שרבים מאיתנו יתחילו לגמגם, ואולם תתפלאו לשמוע, שדוקא מצווה זו של "ברית המילה" - זו ההוכחה הגדולה ביותר - לאמיתות של כל מילה הכתובה בתורתנו הקדושה!

כיצד?

הנה, האם שמתם לב לתופעה מוזרה זו?

80% מהעם היהודי - אינו מזוהה בתור "חרדי".

30% מהם - מזוהים בתור יהודים "מסורתיים".

ו - 50% מהם - מזוהים בתור "חילוניים מובהקים"!

ובכ"ז, ראו זה פלא:

אפילו אצל חילוניים מובהקים אלו, שחלק מהם מחללים אפילו את יום הכיפורים הקדוש, ובכ"ז, לא שמענו מעולם שאחד מהם לא מל את בנו! לא שמענו מעולם על יהודי שנשאר "ערל" מתוך כוונה זדונית למרוד בדת! לא אצל אנשי הקומונִיזִם, ולא אצל היהודים המתבוללים, ולא אצל המשכילים הציוניים, ולא אצל אף יהודי! את כל העבירות שבתורה הם יעברו, רק את מצות ה'מילה' הם ימשיכו לשמור - במסירות נפש!!!

האם שאלתם פעם, מדוע דוקא מצות המילה נשארה עדיין "אַקְטוּאָלִית" - אצל כל היהודים - שבכל כדור העולם כולו?

תופעה זו אין לה שום הסבר מבחינה הגיונית, אלא אך ורק - על פי - דברי חז"ל הקדושים, שהבטיחו לנו כבר לפני 2000 שנה(!!) שאכן דוקא מצווה זו תִּשָּׁמֵר לנצח אצל כל חלקי העם היהודי!

הנה, זה לשונם של חז"ל, שהובא בגמרא מסכת שבת (דף ק"ל.): "תניא, ר' שמעון בן אלעזר אומר, כל מצוה שישראל קיימו אותה מתוך מסירות נפש למיתה - עדיין היא 'מוחזקת' בידם עד היום הזה, וכגון... מצות המילה!

וממשיכה הגמרא ואומרת: וכל מצוה שלא מסרו את עצמם עליה, עדיין היא 'רופפת' בידם עד היום הזה! ומהי? זוהי מצות תפילין"!

שמעתם? ממש פלאי פלאים! כבר לפני 2000 שנה ידעו חז"ל לומר לנו בקול גדול ומתוך בטחון עצום, שמצות המילה תמשיך להתקיים אצל כל חלקי העם, ואף יהודי לא יעזוב אותה לעולם! ואילו מצות "תפילין" תהיה רופפת בעם, ולא כל ישראל יקיימו אותה!

ואכן, דבר זה אנו רואים היום במציאות, לאחר 2000 שנה קָדִימָה, איך שמצות תפילין אכן באמת עדיין רופפת אצל רוב חלקי העם, ואילו מצות המילה ממשיכה להתקיים במסירות נפש - אצל כל חלקי העם היהודי! ממש כפי שחז"ל הקדושים צָפוּ לנו - 2000 שנה לפני כן!

מצות המילה - אינה נובעת מחמת -

שיקולים של "הִיגְיֶנָה" "וְאֶסְתֶטִיקָה", אלא אך

ורק מחמת - שזה "ברית חותם" של האלוקים !

בשלשה מקומות בתורה מצינו שלשה דברים שיש להם "מכנה משותף" אחד:

* ברית.

* שבת.

* תפילין.

הברית נקראת "אות" - שנאמר (בבראשית י"ז) "ומלתם את בשר ערלתכם, והיה ל'אות ברית' ביני וביניכם"!

השבת נקראת "אות" - שנאמר "ושמרו בנ"י את השבת כי 'אות' היא ביני ובניכם"!

והתפילין נקראת "אות" - שנאמר "וקשרתם ל'אות' על ידך"!

ואולם תתפלאו לשמוע, שאע"פ ששלשה יסודות אלו מסמלים את ה"אות" של העם היהודי, בכ"ז דוקא ה'אות' של מצות המילה - היא האות החשובה והנעלה ביותר, מכל יתר המצוות של שבת ותפילין!

ומדוע? פשוט מאד, הנה ראו את החשבון:

3 מעלות מיוחדות - מצינו אותם רק במצוות 'ברית המילה':

א. בפרשת 'ברית מילה' (בראשית, פרק י"ז) מצינו, שבשעה שהקב"ה נתן לאברהם את המצווה השניה מתוך תרי"ג המצוות - שהיא "ברית המילה", הקב"ה טורח לחזור ולהדגיש באוזני אברהם - 13 פעם (!!!) את המצווה של ה"ברית"!

מצוות שבת ותפילין מוזכרים בתורה רק פעם אחת בלבד, ואולם מצוות "אות הברית" חוזרת על עצמה בתורה 13 פעם ברציפות - בתוך פרק אחד בלבד!!!

ודבר זה רק מלמדנו, על גודל חשיבות המצווה של 'ברית המילה', עד כמה היא יקרה וחשובה בעיני הקב"ה!

ב. מעלה השניה של מצות הברית:

מצות שבת ותפילין הם רק אות "חיצוני" שמולבש על גוף האדם, ואולם מצות המילה זו אות "פנימי" שמוטבע וחתום בתוך בשרו של האדם!

ואם תשאלו: מה איכפת לנו אם האות הוא 'פנימי' או 'חיצוני'?

התשובה: שאם האות היא 'פנימית' - אנו מרויחים בזה שבכל רגע ורגע שאנו נימולים - אנו מקיימים מצות עשה של להיות "יהודי מהול"! וכפי שהגמרא במסכת מנחות (דף מ"ג:) אומרת, שבשעה שנכנס דוד המלך לבית המרחץ כדי להתרחץ, וראה עצמו עומד ערום, אמר: "אוי לי! שאני כעת עומד ערום, בלא שום מצוה שתגן עלי"!

ואולם, ממשיכה הגמרא ואומרת: "כיון שנזכר דוד המלך ב"מילה" שחתומה בתוך בשרו - מיד נתיישבה דעתו! כיון שנזכר שיש עליו מצוות מילה, שהיא מלווה אותו לאורך כל החיים!

זוהי המעלה השניה, שיש לנו כתוצאה מהברית שחתומה בבשרינו.

ג. והמעלה השלישית שמיוחדת דוקא במצוות ה'ברית':

זאת העובדה המציאותית, שלא היה אף פעם בכל תולדות עם ישראל - "אות" כזה ששמר על יחודו של העם היהודי, ומנע התבוללות וטמיעה - כמו האות של ברית המילה! לא האות של שבת וגם לא האות של התפילין מנעו את ההתבוללות אלא אך ורק אות ברית המילה! ה'אות' הזה - זה מה שהציל את עם ישראל שלא לההפך להיות מצרי, ולא יְוָנִי, ולא אֵרופֶאִי, ולא אמריקאי! רק ה'ברית' היהודית היא תמיד הזכירה לאדם - בתוך הג'ונגלים של אפריקה ובתוך המערות בהודו - שהוא עדיין יהודי, ויש עליו חותם 'ברית קודש' שלא יפרד ממנו לעולם!!!

אלו הם סיכום כל המעלות והסגולות המיוחדות, שנתייחדה בהם מצות המילה יותר מיתר המצוות של שבת ותפילין!

ואם תשאלו: מה כל זה נוגע לנו באופן "אַקְטוּאָלִי" לשמחת הברית מילה שלנו?

התשובה פשוטה מאד:

הנה, ישנם הרבה מהגויים, שג"כ עושים 'ברית מילה' לילדיהם ביום השמיני [ואפילו הנוצרים, התחילו היום לעשות ברית לילדיהם כבר ביום השמיני, ולא מחכים עד גיל 13!].

וְלָמָּה הם עושים זאת? הרי הגויים לא מצווים על מצות המילה?

אלא פשוט, הם לא מקיימים זאת מִטַּעֲמֵי דת, אלא מטעמי בריאות! מִשִּׁקּוּלִים של "הִיגְיֶנָה" (שהמקום של העורלה נהיה יותר 'נקי') או "אֶסְתֶטִיקָה" (שזה נראה יותר "יפה") או שיקול של 'בריאותי'. [ואכן, מחקרים בארה"ב גילו, ש'חיתוך הערלה' מונעת חדירת חיידקים וזיהומים רבים - אל תוך חלל הערלה, ובכך נמנע סיכון גבוה של מחלות איומות! השם ישמור ויציל!]

וא"כ, אם גם הגויים מקיימים את מצות המילה, א"כ מה ההבדל בינינו לבינם? [חוץ מההבדל העובדתי, שהם עושים רק 'חיתוך הערלה' ללא "פריעה", ואנו מקיימים גם מצות 'פריעה' ו'מציצה'!].

תוכן העניינים

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה