אור ברסלב
אמרי יחזקאל - מעגל החיים בר מצוה › דרשה ג' - ל'בר מצוה'

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

בר מצוה · דרשה ג' - ל'בר מצוה'

דרשה ב' - ל'בר מצוה'

"סֵקֵר" גלוי לכל הנוער הצעיר:

מה אתה מעדיף? להיות חייל אמיץ וּקְרָבִי - שנלחם ושובר תאוות,

או - חייל פחדן ומוג לב – שהתאוות "אוכלות" אותו?

ביום טקס חגיגת הבר מצווה, יום שבו הנער מתחיל להתמודד באופן רציני עם יריבו לקרב שהוא היצר הרע, זה הזמן המתאים בכדי לחשוף מעט את פרצופו האמיתי של היצה"ר, ולגלות - פעם אחת ולתמיד: מיהו אותו "יצר הרע" הזה שמדברים עליו כל הזמן? האם הוא נראה כמו 'מלאך חבלה' מפחיד ומאיים, או שאולי באמת הוא נחשב למלאך "טוב מאד" שתורם לנו הרבה באיזה תחום כלשהו? ולכל הקוראים הסקרניים שמעוניינים כבר לגלות את פרצופו האמיתי של היצר הרע - מוזמנים יחד איתנו להמשיך להאזין לפרק זה, ולעקוב אחר התוצאות המפתיעות.

הנה, חז"ל במדרש, דורשים על הפסוק בפרשת בראשית (פרק א' פסוק ל"א) "וירא אלוקים את כל אשר עשה, והנה "טוב מאד". ודורש המדרש על זה: 'טוב' - זה יצר הטוב. 'מאד' - זה היצר הרע(!)

וכל מי שקורא מדרש חז"ל זה, זוקף את שני גבות עיניו בתדהמה, ולא מאמין למשמע אוזניו! חז"ל משבחים כאן את היצר הרע, שהוא יותר טוב מהיצר הטוב?! היצר הטוב הוא רק בגדר 'טוב'. ואילו היצה"ר הוא בגדר 'טוב מאד'! הייתכן שיתנו ליצה"ר "ציון לשבח" כזה? והרי מי "שקובר" את האדם, הורס אותו ברוחניות, ומוריד אותו עד לשאול תחתית - הכל בא רק מצד היצה"ר! ואילו כאן באים חז"ל, וכביכול "מתעלמים" מכל זה, ומחניפים ליצה"ר שהוא "טוב מאד", וליצר הטוב נותנים דרגה פחותה, שהוא בסך הכל רק "טוב"?!

ממש מדרש מפליא ומוזר מאד! ממבט שִׁטְחִי נראה, שחז"ל עשו כאן את ה"עליונים" - למטה. ואת ה"תחתונים" - למעלה! ודוקא שאלה קשה וחזקה זו, מובילה אותנו למסקנה, שבודאי טמון כאן במדרש כוונה עמוקה נסתרת, ורק צריך להעמיק ולגלות אותה!

וכעת שימו לב, איך שכל דברי חז"ל קודש קודשים, ובכל מילה שלהם טמונה הרבה חכמת חיים, והרבה לקח גדול עבורינו אנו.

הנה, שִׁמְעוּ את התשובה לשאלה הנ"ל, שזה ממש מפליא ומדהים - שלא תאמינו!

לפי השקפת התורה הקדושה, מי שעושה באמת את האדם למלאך עלי אדמות, מי שעוזר לאדם לגדול ולפרוח ברוחניות, מי שמחסן ובונה את אישיות האדם - זה דוקא היצר הרע ולא היצר הטוב!

שהרי בלי הדחף והמרץ של היצה"ר, האדם היה נשאר כל הזמן על 'אותה דרגה' כפי שהיה, בלי שום התקדמות והתעלות. הוא היה פועל בדיוק כמו "מלאך"!

וכי חושבים אתם שזו מעלה גדולה להיות 'מלאך'? הרי הם לא השקיעו כלום כדי להגיע לדרגה הגבוהה שלהם! כך בראו אותם (מלאך - גבריאל, רפאל, אוריאל, וכו'.) ועל פי זה הם פועלים. שום דבר לא בא מכוחות עצמם! שום 'הישג' עצמי לא ניזקף לזכותם!

החכמה הגדולה היא - שאדם נברא עם יצרים, עם תאוות, עם מידות רעות, ובכ"ז הוא עובד על עצמו כל רגע ורגע! נלחם ושובר! נלחם ושובר! נלחם ושובר! הוא נמצא במאבק ובמלחמה תמידית עם היצר הרע! ודוקא מתוך תנאים קשים כאלו - האדם מצליח לִרְשׁום לעצמו הצלחות מזהירות, הוא יָצָא ה"מנצח" בנסיון הזה, והתאווה לא הצליחה להשתלט עליו, הוא הצליח לבלום את עצמו ברגע האחרון! וכל ההישגים האלו - נרשמים הכל לזכותו, ולא לאף אחד אחר! הוא באמת גיבור ואמיץ לב - יותר מן המלאכים!

וזהו החידוש הנורא, שחז"ל חידשו לנו: מה מחסן אותנו? מה בונה אותנו? מי עוזר לנו להיות 'גדולים'? מי נותן לנו את ה"קרש קפיצה" להתעלות ברוחניות? בזכות מי נרשמים לנו 'השגים' של עלייה בתורה ובמצוות? התשובה לכל השאלות האלו היא: הכל בזכות היצר הרע! הוא זה שתמיד נותן לנו מיכשולים ונסיונות, ואנו, מתוך גבורה נפשית מצליחים לעבור אותם בשלום, וכך אנו רושמים לעצמינו 'הישגים', ועולים מדרגה לדרגה!

וכדי שנקבל תמונה יותר ברורה על כוונת חז"ל, ניתן על כך משל מהחיים:

בכל מדינה מבוססת, יש בסיסים ומחנות אימון של צבא. היודעים אתם איך מחסנים את החיילים? נותנים להם אימונים קשים ומפרכים השוברים את הגוף: השכמה וּמִסְדַּר בוקר תוך 7 דקות, גדירות תייל, מכשולים, שדה מוקשים, ריצה לקילומטרים, טיפוס על הרים וחומות, בורות, תעלות, קוצים, מלכודות, וכו' וכו'. זה מה שמחסן ובונה את החיילים! זה מה שנותן להם אח"כ את האומץ והגבורה להלחם עם האויבים! אין תירוצים של קור! חום! לילה! פחד! אין כלום! אתה חייב לרוץ! לקפוץ ולעבור את האש! אין מעצור בצבא!

תבוא לרמטכ"ל ותאמר לו: חיילים צעירים, מסכנים, סחוטים ועייפים, ישנים על האדמה, על הבוץ, רצים קילומטרים בלי טיפת מים, עוברים שדות מסוכנים ומפחידים!

תרחם עליהם קצת! תפחית מהם את האימונים המפחידים האלו!

הרמטכ"ל יצחק עליו, ויזרוק אותו החוצה!

ולמה? משום שכל בר דעת מבין, שבצבא חייבים להתקדם, לְפַתֵּחַ "כושר גופני" ולהיות לוחֵם קְרָבִי! וכדי לקבל את ההישג הזה - חייבים לעבור את השלב של האימונים! זה מה שמחסן את החיילים, והופך אותם לחיילים אמיצים גיבורי מלחמה. דוקא האימונים המפרכים האלו! דוקא הגדירות והמכשולים! רק בזכות זה הם זוכים לעלות בדרגות של גבורה, מחייל - לְסֵרֵ"ן, סגן אלוף, אלוף משנה, תת אלוף, רמטכ"ל, וכו' וכו'.

וכך זה פועל בדיוק - גם בצבא הקדוש של הקב"ה:

הקב"ה דורש מכל יהודי, שאסור לו להישאר על אותה דרגה! הוא חייב להתקדם ולהתעלות בתורה, במצוות. הוא חייב להשיג השגים מרשימים ברוחניות! ולצורך זה - הוא חייב גם לעבור את השלב של ה"אימונים" המפרכים, שהיצה"ר מציב לו בדרכו! כל שבירה של יצרים, כל שבירה של תאווה, כל שבירה של רצונות ותשוקות - כל זה מעלה אותנו ב"דרגה" מתכונות של 'בהמה' - ועד לדרגת אדם 'אציל ומרומם'!

וכך האדם מתקדם ובונה את עצמו, בכוחות עצמו הוא יוצר בתוכו אישיות חשובה של "אדם", שדרגתו גבוהה לאין ערוך מדרגת המלאכים! וזאת בגלל שהוא 'השקיע' על עצמו! כל שלב של "התקדמות" ברוחניות - עלה לו בטורח ובמאמץ רב, והיא נזקפת לזכותו הבלעדית!

ואולם אדם פחדן וחלש אופי, שמפחד ולא מסוגל להתמודד נגד המכשולים של היצה"ר, לא מסוגל להתמודד מול תאווה ולשבור אותה, אדם כזה - דומה בדיוק לחייל שמגיע לגדר התייל - ומפחד לקפוץ! מגיע לשדה המוקשים - ואין לו את האומץ לעבור! אין לו את הכח להלחם נגד היצה"ר! אין לו את הכח להתמודד נגד הפיתויים של היצה"ר! ולמה אין לו את הכח? בגלל שהוא נמצא ב"ידיים ריקות"! אין לו את האש של התורה - שמסוגלת לשרוף ולקפל את כל הדמיונות של היצר הרע!

וצריך לדעת, שאדם שלא מתחסן לעבוד ולהתמודד נגד היצה"ר, אז גם כל החיים שלו נראים מסכנים ועלובים! אין לו רגע אחד של מנוחה וישוב הדעת! הוא קשור לתאוות וְלַיְּצָרִים שלו, וכל הזמן הוא רועש וסוער! אין לו רגע של מרגוע אמיתי! הוא לא מסוגל להתמודד ולשבור את התאוות שלו, התאוות פשוט "אוכלים" אותו!!!

ולכן, מי שבאמת רוצה ליזכות לחיים מאושרים, חיים שבהם הוא ירגיש "משוחרר" מכל 'תאבון' של תאוות ויצרים, אדם כזה חייב להשקיע, ולהלחם בכוחות עצמו נגד היצה"ר! הוא חייב לקחת כמה שעות של "לימוד תורה" שהם יתנו לו "זריקות חיסון", ויהפכו לו את החיים - לחיים יותר שְׁקֵטִים ורגועים! למאושר עלי אדמות! שכן כלל ברזל בידינו: ברגע שנחלשת המשיכה לתאוות ויצרים - מתגברת המשיכה לקירבה האלוקית! הנשמה "משלימה" עם הגוף, והאדם פתאום חש 'מרגוע' בתוך עמקי נשמתו!

ולכן, המלאכים שיש להם רק יצר הטוב - הם בגדר "טוב". ואולם אנו שיש נגדינו את היצה"ר - זה בגדר "טוב מאד"! משום שאנו עובדים ומשקיעים! שום "הישג" לא בא לנו בחינם, הכל הישגנו בדם וְיֶזַע, בעבודה ובעמל רב, נלחמנו "בשיניים" על כל שבירת תאווה! החזקנו ב"ציפורניים" את האמונה שלנו באלוקים! ולכן בשמים מעריכים ומעריצים אותנו - יותר מן המלאכים!

וזהו הלקח הגדול שצריכים אנו לקחת לתשומת ליבנו:

עלינו לדעת, שהיצר הרע יכול להיות מצד אחד - מלאך חבלה, שמכשיל וקובר את האדם ברוחניות, ומוריד אותו עד לשאול תחתית. ומצד שני - היצה"ר יכול לשמש לאדם כתנופה של 'מנוף' - לעלייה רוחנית גבוהה, ולהישגים מרשימים מאד! הכל תלוי באדם עצמו: עד כמה הוא מוכן להשקיע להיות חייל אמיץ, חייל לוחם, שמוכן להתגבר ולשבור כל מיני נסיונות של תאוות ויצרים, שהיצה"ר מציב לו בדרכו! או - שהוא מעדיף להתנהג כאותו חייל מוג לב, שרואה את גדירות התייל - ומפחד לקפוץ! אין לו את האומץ, לנסות להתמודד נגד הפיתויים שהיצה"ר "מְדַמְיֵן" לו בראש! ואז במצב כזה - אכן היצה"ר הוא זה שינצח במערכה, עד שיפילו לבור תחתיות! ח"ו.

ולקח זה מופנה בעיקר לחתן הבר מצווה, שעומד כעת ב"פרשת דרכים", ויכול להכריע את גורלו - לכאן או לכאן. דוקא כעת - יש בידו את ההזדמנות, להציב לעצמו מחסומים וגדירות, שיחסנו אותו מפני היצה"ר! לא להתקפל ולא להשבר מכל נסיון שבא עליו! להחזיק חזק בלימוד התורה, שזה "גלגל ההצלה" שיכול להציל אותו מפיתויי היצה"ר! ולהיות חייל גאה ואמיץ! להלחם ולשבור את התאוות - ובשום אופן לא להיכנע! לא להשאר כל הזמן על אותה דרגה, לא לדרוך כל הזמן על אותו מקום, אלא תמיד לנצח את היצה"ר, ולעלות ולהתעלות עוד ועוד, עד - - - שהאדם יזכה לעבור את דרגת המלאכים, ולקבל את הציון הגבוה של "טוב מאוד", שאכן באמת מגיע למי שהשקיע ועבד על עצמו!

מסופר עַל הָרַב אַרְיֵה לֵוִין זַצַ"ל, שֶׁהֻזְמַן לְדַבֵּר בִּפְנֵי תַּלְמִידִים הָעוֹמְדִים לִפְנֵי בַּר מִצְוָה בְּבֵית סֵפֶר מַמְלַכְתִּי בְּתֵל אָבִיב, וְסִפֵּר לָהֶם אוֹדוֹת הַמִּפְגָּשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁהָיָה לוֹ בְּבֵית הַכֶּלֶא שֶׁל הַבְּרִיטִים, בְּצֵל הַגַּרְדּוֹם, עִם הַנִּדּוֹנִים לַמָּוֶת בַּרַזָנִי וּפַיְינְשְׁטֵיין הי"ד.

הָרַב בָּא לְהָנִיחַ לָהֶם תְּפִלִּין, וְהֵם מְאֹד הִתְרַגְּשׁוּ וּבָכוּ בֶּכִי גָּדוֹל שֶׁזּוֹ הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה בְּחַיֵּיהֶם שֶׁיַּנִּיחוּ תְּפִלִּין. הַנִּדּוֹנִים לֹא יָכְלוּ לְהִפָּרֵד מֵהַתְּפִלִּין, וְהִצְמִידוּ אוֹתָן לְלִבָּם, וְנִשְּׁקוּ אוֹתָן לְלֹא הֶרֶף.

אָמַר הָרַב לֵוִין לַתַּלְמִידִים: וְכִי רַק בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה צְרִיכִים לְּהִתְרַגֵּשׁ וְלִבְכּוֹת כְּשֶׁמַּנִּיחִים תְּפִלִּין? וְכִי דַּוְקָא אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִחְיוֹת רַק שָׁעוֹת מִסְפַּר צָרִיךְ לִשְׁפּוֹךְ לִבּוֹ עַל הַתְּפִלִּין? הֲרֵי מִי שֶׁכָּל הַחַיִּים עוֹמְדִים לְפָנָיו וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּיעַ עָלָיו לְלֹא הֶרֶף חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים, הֲרֵי בָּרוּר שֶׁלְּאָדָם כָּזֶה רָאוּי לְּהִתְרַגֵּשׁ וּלְהוֹדוֹת לַה' יִתְבָּרַךְ בְּכָל כֹּחוֹ וּבְכָל מְאוֹדוֹ.

כָּךְ גַּם צְרִיכִים אָנוּ לְהַרְגִּישׁ כְּשֶׁשּׁוֹמְעִים אוֹ קוֹרְאִים דְּבַר תּוֹרָה שֶׁכְּבָר לָמַדְנוּ בֶּעָבָר. כְּמוֹ הַהִתְלַהֲבוּת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם צָמֵא כְּשֶׁרוֹאֶה מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר שָׁנִים רַבּוֹת הוּא שׁוֹתֶה אֶת אוֹתָם הַמַּיִם. כָּךְ צְרִיכָה לִהְיוֹת הַהִתְלַהֲבוּת לְגַבֵּי דִּבְרֵי תּוֹרָה.

וּכְמוֹ כֵן כָּתַב מָרָן הַשֻׁלְחָן עָרוּךְ (סִימָן סא סְעִיף ב) עַל הַפָּסוּק "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" רְצוֹנוֹ לוֹמַר: בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים, וְלֹא כְּמִי שֶׁכְּבָר שָׁמַע אוֹתוֹ הַרְבֵּה פְּעָמִים שֶׁאֵינוֹ חָבִיב אֶצְלוֹ.

ילד שמגיע למצוות, מלמדים אותו להניח תפילין, לכרוך על ידו 7 כריכות של רצועות התפילין. נו, הילד צריך לחשוב, אסור לדבר, אסור להפסיק, הוא צריך לחשוב במחשבתו שהוא סופר 7, איך? מה הוא יחשוב? אז מלמדים את הנער לחשוב: "פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל-חַי רָצוֹן" – 7 מילים – 7 כריכות.

שואל הגאון רב ליב גורביץ זצ"ל, ראש ישיבת גייצד באנגליה: יש עוד פסוקים של 7 מילים, שזה משמעותי מאוד, למשל: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד) – למה את זה לא מלמדים אותו לחשוב? למה את "פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ"?!" ומשיב: נער מתבגר מתחיל כבר לחשוב על כסף, הוא קיבל לבר מצוה ארנק מעור וכמעט כבר פנקס צ'קים, חסרה לו רק תעודת זהות... הילד המתבגר מתחיל לחשוב: על הכסף, על הקידום הכלכלי שלו, על הרכוש, ועל צבירת הממון, מה יהיה איתי כשאני אהיה גדול, מאיפה יהיה לי כסף, אקנה לי מכונית מהודרת – זה מחשבות ראשונות שנכנסות לליבו של הנער המתבגר.

אומר רב ליב גורביץ: הדבר הראשון שמלמדים אותו זה שפרנסה היא משמים, אמונה - "פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל-חַי רָצוֹן". ואמנם כשאדם מתחיל לחשוב שהפרנסה הוא מביא, כוחו ועוצם ידו, בינתו, חוכמתו, אז הוא מרשה קצת לעצמו להערים קצת, לשקר קצת, כי זה הוא, הוא! אבל אם אדם מאמין "פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ" שהכל משמים, שום דבר לא יעזור אם ה' לא יתן לך, אז בשביל מה אתה צריך לשקר במסחר, בשביל מה צריך להערים? למה אתה לא יכול להיות הגון וישר? מה הראיה? כי זה מבחן האמונה הפרנסה! פה קריעת ים סוף!

סגולת כל ראשית שאדם יְנצֵל כל התחלה בחיים שלו, כל דבר ראשוני, כל דבר התחלתי, כגון: סגולת "למחרת ראש השנה", סגולת ל"מחרת יום הבר מצוה", סגולת ל"מחרת יום החתונה" – זהו סוד ההצלחה, להתחיל דבר חדש עם קבלה חדשה!

מעשה ברב כהנמן זצ"ל מייסד ישיבת פונוביז', בערוב ימיו נכנס אליו ראש ישיבה צעיר וסיפר לו לרב כהנמן שזה לא מכבר הקים ישיבה והיא אינה מצליחה לעמוד על רגליה. בעיות קשות נערמות בדרכה ושוב הוא אינו רואה ברכה בעמלו".

שאל הרב כהנמן שאלה: "מה עשית ביום הראשון ליסודה של הישיבה?" – מה עשית בהנחת אבן הפינה, ביסודה של הישיבה?

השיב לו ראש הישיבה הצעיר: "חגגנו חגיגה גדולה - הזמנו אורחים רבים וערכנו סעודה גדולה עם דרשנים רבים" – בקיצור, עשינו מזה עסק גדול.

אמר לו הרב כהנמן זצ"ל: "בוא אומר לך, מה אני עשיתי ביום בו החלו להקים את ישיבת פונוביז'. ואז תבין מהו סוד הצלחתה. ביום בו החלו הבולדוזרים ליישר את הקרקע על הגבעה שהיום היא נקראת גבעת פונוביז', הגבעה הצחיחה, הייתי שרוי בתענית. באותו יום שהתחלתי את יישור הקרקע ואת הבאת הבולדוזרים הייתי בצום ולקחתי מנין תלמידי חכמים אל שטח הבניה וישבנו, לא יודע על מה, אבל הביאו כסאות, ישבנו ולמדנו גמרא, והתפללנו בדמעות. קדשנו את הראשית, התחלנו בקדושה, יצקנו את קדושת הגמרא עם יישור הקרקע, עם הבטון והברזלים".

אומר הרב מפונוביז': "כל ההתחלות צריך שיהיו טובות וקדושות". זהו סודה של ישיבת פונוביז'. לא מתחילים בחגיגות, לא מתחילים בסעודות, לא מתחילים בפרחים, מתחילים בקדושה, מתחילים בטוב ואין טוב אלא תורה. בתענית, בתפילה ובצדקה ותורה מעל לכל. כל ההתחלות צריך שיהיו טובות.

וזוהי גם עתיד חייך, נער בר מצווה יקר, תדע לנצל את התחלת חייך הבוגרים, גיל 13, בהתחלה טובה! בלימוד תורה בהתמדה!

''וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה.'' (יג, ט- י)

א''ר אלעזר: אמרו ישראל לפני הקב''ה אנו רוצים לייגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקב''ה קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו יגעים אתם יומם ולילה! ואף נשים שפטורות ממצווה זו שזוהי מצות עשה שהזמן גרמא, אף על פי כן, מיכל בת שאול וברוריה אשתו של רבי מאיר הניחו תפלין, וכן טבי עבדו של רבן גמליאל היה מניח תפילין, (ילקוט שמעוני פר' יג סי' רכב).

ודרשו רז''ל כל מי שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו מוחזק הוא שלא יחטא, שנאמר (קהלת ד) והחוט המשלש לא במהרה ינתק, אמר רבי שמעון כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר (ישעיה לח, טז) ''אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי.'' (רבנו בחיי סוף פרשת בא).

וכתב רבנו יוסף חיים (בן איש חי הלכות) שנראה לומר שהשם יתברך ציונו להניח תפילין של יד בשמאל, כנגד הלב, ותפילין של ראש כנגד המוח, כדי לשעבד מוחנו ולבנו להשם יתברך, שהמח הוא משכן החכמה, והלב הוא משכן הבינה, ואם אלו יתקדשו- אז כל האברים נגררים אחריהם! ועל המניח תפלין של ראש כתוב (דברים כח, י) ''וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ''.

וראוי לו לאדם למסור נפשו על מצוה חשובה כזו, שאלישע בעל הכנפיים מסר נפשו עליה ונעשה לו נס פלאי כמאמר הגמ' (שבת קל.) שמפני מה קראו לו אלישע בעל הכנפים? שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו ינקרו את מוחו, והיה אלישע מניח תפילין ויוצא לשוק, וראהו קסדור (ממונה) אחד, ואז אלישע התחיל לברוח, והממונה רדף אחריו, כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו מה בידך? אמר לו כנפי יונה, פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה, לפיכך היו קוראים אותו בעל כנפים, ולמה דווקא כנפי יונה ולא שאר עופות? משום שכנסת ישראל דומה ליונה שנאמר ''כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ'' מה יונה זו כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהן.

ובספר אמונת התחיה (פ''ד) כתב בשם ספר נפש יהודה כי פעם אחת קבר השר ליהודי אחד שגר אצלו והיה אצלו חשוב מאוד. לאחר ימים עבר על קברו ואמר אראה איך היהודי שוכב בקברו וציוה לפתוח ארונו, ומצא שצב אחד עמד על מצחו במקום הנחת תפילין ושני נחשים נקרין בפיהן במצחו ותולין למטה כשתי רצועות של תפילין וצב אחד כן על זרועו ונחש אחד כרוך על זרועו ועל ידו, ככריכות התפילין שביד, ומיד שלח השר אחר היהודים לראות ולומר מה זה ועל מה זה, ושאלו היהודים לשר שכל ימיו היה אצלך, הראית מימיך ממנו שהניח תפילין? אמר השר לא, אמרו לו הנה זה עונשו שמניחים לו תפילין עתה בקבר. ע''כ.

ועוד אמרו בתיקונים (תיקון ו) שבזמן שישראל מייחדים להקב''ה בתפילין של יד ובשל ראש בדחילו ורחימו נאמר בהן ''לֹא-תִקַּח הָאֵם עַל-הַבָּנִים'' ואם לאו ''שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח''. (כף החיים סי' לז אות ו).

ובספר ילקוט יוסף כתב (שארית יוסף ח''א סי' כה) ויש להזהר מאוד במצוה זו, שכל המניח תפילין מקיים ח' מצות עשין בכל יום. ומי שאינו מניח תפלין הוא בכלל פושעי ישראל בגופן, שנידונים לדורי דורות בגיהנם, ועובר על שמונה עשין בכל יום, ואם עשה תשובה, אינו בכלל פושעי ישראל בגופן, ושכר המקיים מצות תפילין גדול מאוד, שמלבד שהקרן קיימת לו לעולם הבא, אוכל פירותיהן בעולם הזה, ומאריכים לו ימיו ושנותיו.

וכל המניח תפלין ומתעטף בציצית וקורא ק''ש ומתפלל, מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ואין אש של גיהנום שולטת בו, וכל עוונותיו נמחלים.

ומי שהוא זהיר ביותר במצות תפילין, ליום הדין מצוה זו מכרעת את הכף, שאין לך בכל מצות עשה שבתורה גדולה יותר ממצות תפילין, שהוקשה כל התורה כולה לתפילין, שנאמר, למען תהיה תורת ה' בפיך, ע''כ.

ומסופר שפעם אחת ראה רבנו הרב אליהו לאפיאן זצוק''ל שאחד מחזיק בידו רדיו טרנזיסטור קטן וכאשר שמע קול בוקע מתוכו, שאל בתמיהה גדולה האם באמת אפשר להפעילו גם בלי חבור של חוט לחשמל לשקע? כאשר נענה בחיוב, הוסיף לשאול ומה יקרה אם יחסר במכשיר אפילו בורג קטן אחד, הרי בלי ספק שהמכשיר לא יוכל לפעול כלל, לא כן? וכאשר השיב לו הנשאל שנכונים דבריו בזה, אמר: למה אם כן קשה להאמין שכאן על הראש מונחת קופסא קטנה המושכת שפע של קדושה ממרום, בלי שום חיבור הנראה לעין, והכל באמצעות הדברים שהיא מכילה בתוכה- שהם הפרשיות שנכתבו. בתכלית השלמות בקדושה, ואם חסר אפילו קוצו של יו''ד, נפגמה הפעולה ונפסק השפע לא כן?! (לב אליהו עמ' 44).

ודע שאפילו הקב''ה מניח תפילין שנאמר ''וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ'' פרש''י הראהו קשר של תפלין (וכמובן שזה רק לסבר את האוזן ויש בזה דברים עמוקים), וראה על זה במסכת ברכות (ו.).

וכן בלעם הרשע ''בירך'' את ישראל בזה שנאמר (במדבר כג, כד) ''הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה'' פרש''י: כשהן עומדין משינתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין.

הרה''ג ר' יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) והאדמו''ר מליבאוויטש זצ''ל שאסור להפסיק את החתן הבר מצוה באמצע דרשתו בשירים משום ביטול תורה. ע''כ.

מעשה בסטייפלער רבינו יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, שהגיע לאירוע בר מצווה. לשמחת אנשי המקום לא היה קץ, ואמרו לאבי החתן 'לא ידענו שאתה מקורב לרב'. אמר להם 'גם אני בעצמי לא יודע'. ובינתיים הרב עשה ריקוד עם החתן, ולאחר כמה דקות עזב את האולם. עד מהרה התברר הסוד הגדול, שהרב ראה את חתן הבר מצווה מדבר עם ילד אחר בבית הכנסת, וגער בו שאסור לדבר בבית הכנסת. אמר לו הילד 'כבוד הרב, הסברתי לו איך מתפללים. לא דיברתי דברי חול'. והסטייפלער ביקש ממנו שיאמר לו מתי חל בר המצווה שלו, כיון שקטנים לאו בני מחילה הם. וביום הבר מצוה הרב בא וביקש מחילה!

ואחר כל אלה הדברים אנו יתמי דיתמי, ק"ו שצריכים להיזהר לא לפגוע. ואם פגענו - נבקש סליחה.

אם אתה עושה בר מצוה לבן שלך, הרי זו מצווה גדולה לערוך סעודה כראוי. אבל מצווה עוד יותר גדולה שהתפילין יהיו מבהמה גסה ומהודרות. שהרי ערב הבר מצווה נגמר אחרי שעתיים או שלוש, ואילו התפילין הן לכל החיים, או לפחות לשנים רבות מאוד. גם הכסף הזה חוזר, כמו שהגמרא (ביצה ט"ז) אומרת "מזונותיו של אדם קצובין לו מתשרי עד תשרי חוץ מתשרי". תשרי - ראשי תיבות תפילין (או תורה), שבת, ראש חודש, יום טוב. שכל מה שהאדם מוציא לקדושה - הכל חוזר.

ומעשה באדם מסוים מחצור הגלילית שביקש לקנות דירה מחברת עמידר, והציע סכום של 80,000 ש"ח. בחברה דחו את ההצעה באמרם שהמכירה רק לזכאים. בינתיים האיש קנה תפילין מהודרות של רבינו תם ב-500 דולר, וקיבל מכתב מהחברה שמודיע שנותר שבוע בלבד לרכישה, ושגם מי שלא זכאי יכול להשתתף במכרז של הדירות. אותו איש אמר לעצמו 'הרי קניתי תפילין והקב"ה מחזיר, אזי אם אציע סכום נמוך של 68,000 ש"ח - ה' יעזור'. וכך היה, האיש זכה במכרז וזכה בדירה. וחוץ מהכסף של התפילין הוא הרוויח עוד כעשרת אלפים שקל.

אדם צריך לעשות את המצוות כמו שהוא עושה את מעשיו לעצמו. המשנה במסכת אבות (פ"ב מ"ד) אומרת "עשה רצונו כרצונך", ולכאורה זה לא מובן. וכי אדם יעשה את רצון ה' איך שהוא רוצה ואיך שבא לו? ויבואר על פי משל באדם שהשתתף במלחמה, והנה הקרב הולך וגובר. הוא חטף כדור והחל לפרפר, ובשניות האחרונות פנה לחבירו ואמר לו 'תיקח את 10,000 הדולרים הללו. 1,000 תיקח בשבילך ו-9,000 תתן לאשתי'. אבל האיש הנ"ל אמר 'מה פתאום תשעת אלפים בשבילי, ואלף לאשתך?'. אמר לו האיש 'תתן לאשתי כמה שאתה רוצה'.

לאחר המלחמה האיש הנ"ל הלך לאשת האיש ונתן לה אלף דולר. היא שאלה אותו 'כמה בעלי נתן לך?', והוא הודה שהוא קיבל 10,000, והסביר 'אבל הוא אמר לי לתת כמה שאני רוצה, לכן תגידי תודה שנתתי לך אלף', אבל האשה תבעה אותו לבין הדין, והדיין פסק ואמר לאיש 'תיתן לאשה 9,000 ותיקח לעצמך אלף בלבד'. שאל האיש את הדיין 'מניין לך לשפוט כך? הרי בעלה אמר לי ליתן לה כמה שאני רוצה'. אמר לו הדיין 'בעלה אמר לך לתת לה כמה שאתה רוצה, ואתה רצית לקחת 9,000, אזי את זה תיתן לאשה'.

וזהו גם כאן - איך שאנו רצים אחרי כסף וזהב, כך צריך לרוץ אחרי תורה ומצוות. כמאמר שלמה המלך ע"ה "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'". תן להקב"ה – לפחות כמו שאתה רוצה טוב כלפי עצמך!

מעשה שהיה בבית החולים 'תל השומר' באדם שהיה צריך לעבור ניתוח לב מסובך, וברוך ה' הכל עבר בשלום, וכשהוא יצא ונרגע הוא ראה אדם אחר ממתין גם לניתוח לב שהחוטים בליבו היו קרועים קצת, ושאל אותו המנותח אם הוא הניח תפילין היום? אבל הוא הניד ראשו בשלילה, ואמר שמהבר מצוה לצערו הוא לא מניח תפילין.

אמר לו אם לא עכשיו שהתפילין הם כנגד הלב, אז אימתי? אמר לו: אני לא יודע להניח תפילין, אולי תוכל להניח לי, והניח לו בשמחה את התפילין וקרא קריאת שמע ונכנס לצילום שלפני הניתוח, וראה זה פלא, אין צורך בניתוח החוטים של הלב מסודרים כראוי, והבחור קם וחיבק את זה שהניח לו את התפילין ואמר לו, החוטים שהנחת לי על היד סידרו לי את כל החוטים שבלב.

ידוע המעשה בגאון מוילנא שלפני פטירתו באו כל תלמידיו ולתדהמתם ראו שהוא בוכה ולא הבינו מדוע שהרי על הצדיקים נאמר "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" וקל וחומר הגאון מוילנא שכל חייו היה מקשה אחת של תורה ועבודת ה' רצופה ימים ולילות וכבר בגיל בר מצוה קיבל עליו לא להרים ראשו מעל ארבע אמות ואין צורך לומר שהוא עמד בקבלתו עד יומו האחרון, ואם כן התפלאו התלמידים איך גאון וקדוש שכזה בוכה לפני פטירתו והרי מובטח לו גן עדן?

ולפתע הוציא הגאון את ארבע כנפותיו ונישקם ובכה ואמר כל זמן שהאדם חי כל רגע שיש עליו ציצית שעולה כמה שקלים, זה המון מצוות, ואחרי שהאדם נפטר כמה ציציות שיניח על גופו זה לא יעזור כי כבר אין לו יצר הרע שמפתהו לא ללבוש ציצית. ואם הגאון מוילנא שלא היו חסרים לו מצוות ואף על פי כן בכה על זה שהוא לא יוכל להרויח את מצות הציצית בעולם האמת, מה אנו נאמר שבקושי יש לנו מצוות, אזי קל וחומר שלא נוריד את המצוה היקרה הזו.

מעשה ברבי שבתאי יודלביץ שהיה בחוץ לארץ, והוצרך להתעכב שם בגלל שלגים שירדו ללא הרף ובינתיים הרבי ישב באחד מבתי הכנסת ללמוד במשך היום, ואחד האנשים במקום אמר לרב כיון שגם ככה הוא פה אם הוא יכול ללמד את הבן שלו להניח תפילין כי בעוד כמה ימים יש לו בר מצוה, והרב הסכים כמובן, והחל ללמד את הילד ובתוך כדי הלימוד הרב הבין שהילד לא חונך בדרך התורה והמצוות, ואמר לילד אם אתה תזכה ותניח תפילין יום יום במשך כל ימי חייך מובטח לך שאתה בן עולם הבא וכל עוונותיך נמחלים ואין אש הגיהנם תשלוט בך ותאריך ימים! כך מובא בהלכה (משנה ברורה סימן לז ס"א).

ואם חלילה היום הראשון שתתעטף בטלית ובתפילין זה יהיה בבר מצוה, והפעם הבאה תהיה שיעטפו את הגופה שלך אחרי מאה ועשרים בטלית, אזי זה לא בר מצוה אלא בר עבירה! ולמחרת האבא של הילד נראה כועס על הרב שאל אותו הרב, מדוע אתה כועס עלי עשיתי לך משהוא רע? אתה גרמת לי צער, ענה אב הילד אבל לא נעים לי להגיד לך, אבל הרב אמר לו תגיד לי איזה צער גרמתי לך אולי אני אתקן את הטעות! אמר האבא, אתמול הבן שלי שאל אותי, אבא, מתי לך יהיה בר מצוה?? כי הוא לא ראה אותי מעולם מניח תפילין.

אחר כמה ימים הגיע הטקס של הנחת התפילין בבית הכנסת ואחר כך ישבו לאכול, אמר לו אב הבר מצוה, אולי כבודו יגיד לנו כמה מילים לכבוד המעמד, והרב ניצל את ההזדמנות ואמר להם את דברי הגמרא על הפסוק אבן מקיר תזעק וכו' שהאבנים בבית יעידו על האדם אם הניח תפילין או לא. הכף הזאת בסעודה תעיד אם האדם שמר מצוות או לא. לפתע קם איזה אחד ואמר לרב מה אתה מדבר שטויות וכי לכף יש רגליים לבוא להעיד? וכי לכף יש פה לדבר? אמר לו הרב: נחייה ונראה! ובינתיים נסתיימה הסעודה והרב עזר לילד להוריד את התפילין והטלית ועזר לו לקפל אותם, ואחר כך, לקח כף אחת מזהב שעשויה מזהב, ותחבה בכיסו לעיני כולם.

למחרת מגיע אליו האבא של הבר מצוה ומבקש את הכף היקרה ואמר לרב שזה סט יקר. אבל הרב אמר לו, אני בכוונה לקחתי את הכף כי רציתי לשאול אותה אם הבן שלך הניח היום תפילין או לא, ולצערי הכף אמרה לי שכבר ביום שאחר הבר מצוה הבן שלך לא הניח! מה פתאום? אמר האב איזה שטויות בודאי שהבן שלי הניח, רגע אמר הרב אני ישאל את הכף שוב פעם, אולי טעיתי, והרב הלך וחזר כעבור דקה ואמר לאבא, לצערי, הבן שלך לא הניח תפילין, ואם אתה רוצה אני יכול לשאול את הכף, מחר לעיני כולם!

מיד התפשטה השמועה בכל האזור וכולם הגיעו למחרת לבית הכנסת לתפילת שחרית, למחרת, התאספו כולם לראות את הפלא הגדול, כיצד הכף תבוא ותעיד... כשהגיע הרב ראה כבר את הבית כנסת מלא מפה לפה וכמובן שגם החתן בר מצוה הגיע. וכל העיניים של המתפללים עוקבות אחריו לראות מהיכן הכף תגיע מהתקרה או שמא דרך הדלת.

ואכן רק החל החתן בר מצוה להתעטף בטלית, נשמע, רעש של מתכת הלוא זו הכף הידועה... התפלא האב ושאל: כבוד הרב, מה עשית איזה שמות ויחודים שהכף באה בעצמה עד לכאן??? אמר לו הרב בחיוך: לא עשיתי שום שמות ויחודים וגם הכף לא היתה כלל אצלי, אלא שכשעזרתי לבן שלך להוריד את הטלית והתפילין ועזרתי לו לקפלם הנחתי את הכף בין הקיפולים של הטלית... וכששאלת אותי למחרת היכן הכף הבנתי שהבן לא הניח כי אם הוא היה מניח, אזי היה רואה את הכף הנעלמת בין הקיפולים של הטלית...

כשעורכים נשף או בר מצוה עורכים באולם מפואר בעל שם, דואגים לבר עשיר ''בר בי רב'' בר מינן, וכלים מכלים שונים. מזמינים תזמורת מן המפורסמות ויהי כנגן המנגן ותהי עליהם הרוח, הולכים לקנות חליפה לפי צו האופנה. אך כשמגיעים לעיקר למצות ''תפילין'' קונים מהזול ביותר מן הבא בידו, כל ברנש עם כרס וזקן חצי רבנן וסומכים עליו כמאה עדים. אם היה אפשר היו קונים תפילין יד שניה וכשקונים תפילין למצוה עומדים על המקח להוריד מהמחיר הנקוב ועוד מתלוננים מה זה מאוד יקר, הרבנים האלה ועוד שרבובי מלים, אך אינו אומר התזמורת הזו כה יקרה, האולם הזה גובה מחיר מופרז, החנות הזו מאד יוקרתית... הופכים את היוצרות את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר. ומה יענה ליום פקודה? וכדי בזיון וקצף.

אסור לאכול ולשתות ברחבת הכותל, ואם עורכים שם אירוע כגון בר מצוה טוב שלא להגיש שם כיבוד כי אם מחוץ לרחבה. וחובה קדושה להכנס לרחבת הכותל המערבי ביראת כבוד ובכובד ראש.

נער שנעשה בר מצוה בשבת [יום הולדתו בשבת], רשאי לקדש על היין להוציא ידי חובה לאחרים. [ופשוט שיום ''בר המצוה'' נקבע לפי יום הולדתו ה-13 בתאריך העברי, ואין קשר לתאריך הלועזי כלל. ומתחילת הלילה בצאת הכוכבים, הוא נעשה גדול לכל דבר].

הרגיל להתפלל לקדש ולאכול בזמן פלג המנחה, ועתה נעשה בנו בר מצוה בשבת, ישתדל להמתין ולא לקדש לפני צאת הכוכבים, כי עד אז נחשב בנו קטן ואינו חייב בקידוש. אבל אם קשה לו להמתין, יקדש מוקדם, והנער בר מצוה יקדש לעצמו לאחר צאת הכוכבים. והוא הדין בכל זה לנערה בת מצוה שתקדש לעצמה.

המנהג הנכון שכשיש שמחה כשבת חתן או בר מצוה וכיוצא, שלא למכור את המצוות אלא ליתנן לבעל השמחה, והוא מכבד את קרוביו. ויש שנהגו למכור רק עליות משלים ומפטיר, כדי שמי שיש לו ''יום השנה'', יוכל לעלות. ובאמת שעל הגבאים לתת את הדעת על זה לכבד את בעל השמחה, שכבר אמרו חז''ל: ''הנהג בהם מנהג דרך ארץ'', ולא יתנהגו בקמצנות, ואדרבה ''כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד''. (ילקו''י ב ס"ח)

בתי כנסת שרוב המתפללים באים רק בשבת, יש להקל לחלק לאותם אנשים את הקבלות על תרומותיהם. וכן יש להקל לחלק הזמנות של חתונה, בר מצוה, וכדומה, שכל אלו צרכי מצוה הם.

אסור לתת מתנה בשבת, משום שנראה כמוכר חפץ לחברו. אולם רשאי להקנות לו את המתנה קודם שבת [על ידי שיתן את המתנה לאדם אחֵר, שיגביה אותה, ויאמר: ''בהגבהה זו אני זוכה לפלוני במתנה''. ולאחר מכן, אינו רשאי לחזור בו שלא ליתנה, כי משעה שהקנה לו את החפץ, זכה בו והוא שלו, ואף שאינו יודע מכך], ועל ידי כך נמצא שבשבת אינו נותן לו מתנה אלא את מה שכבר שייך לו. ואדם שנותנים לו מתנה בשבת מבלי שהקנו לו אותה לפני כן, יאמר מקבל המתנה, שאינו זוכה בה עד מוצאי שבת. (ב קס)

מותר לתת מתנה לצורך מצוה. ולכן ישנם בתי כנסת שנהגו לתת מתנת עידוד לחתן בר מצוה בשבת. ואולם טוב שיזכו לו את המתנה קודם השבת, כנ''ל. (ב קנט)

במקום צורך, רשאי אדם בשבת ללמד נער בר מצוה או בעל תשובה, היאך מניחים תפילין. (ילקו"י שבת ג י, סח) בהיות וישנה מחלוקת הפוסקים אם התפילין מוקצה, ולדעת רוב הפסוקים אינם מוקצה. ואף לחולקים, הרי הם כלי שמלאכתו לאיסור, שמותר לטלטלו לצורך גופו.

זה לשון רבנו עובדיה יוסף שליט''א: ''מכאן הנני פונה לכל מנהלי בתי הספר ותלמודי תורה בזמנינו, ללמד טעמי המקרא לתלמידים, עוד קודם הגיעם לגיל בר מצוה, כדי לחנכם שיוכלו לקיים מצות קריאת שניים מקרא ואחד תרגום בטעמי המקרא, ולא כאותם מנהלים אשר אינם משגיחים כלל על זה, ורק כשהתלמיד מגיע לגיל בר מצוה, מלמדים אותו ההורים באופן פרטי קריאת מספר פסוקים בטעמים, כדי שיקראם כך בציבור. וזוהי תעודת עניות לאותם הורים ומורים, שאינם שמים לב על כך.'' ע''כ. (שבת א דש) ''וזכורני שהרה''ג המורה הדגול מהר''ר שלמה עבו זצ''ל, שהיה המורה שלנו בתלמוד תורה ''בני ציון'', היה מלמד אותנו בילדותינו בכל ערב שבת, שניים מקרא ואחד תרגום עם הטעמים. זכרה ה' לו לטובה, ותהיה נפשו צרורה בצרור החיים''.

נהוג אחר קריאת העולה או לפני לעשות מי שברך, ברכת הגומל, נדרים לצדקות, השכבות, לזמר ולשורר פזמונים לכבוד בעלי הברית, חתן הבר המצוה, או לכבוד החתן וכד' וכן נהוג שיקראו לתורה לכל אורחיו שהביא לשמחת החתן ולעשות שם שמחה ומשתה ואין בזה טורח ציבור.

תתחדש!

(דברים כ"ו, ט"ז) הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

פֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י: בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ חֲדָשִׁים כְּאִלּוּ בּוֹ בַּיּוֹם נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם.

מִטִּבְעוֹ שֶׁל הָאָדָם, שֶׁלְּאַחַר שֶׁחוֹזֵר הוּא כַּמָּה פְּעָמִים עַל פְּעֻלָּה כָּל שֶׁהִיא - כַּמָּה טוֹבָה וּמְיֻחֶדֶת שֶׁתִּהְיֶה, נַעֲשֶׂה מֻרְגָּל בָּהּ, וְהִתְרַגְּשׁוּתוֹ וְהִתְלַהֲבוּתוֹ מִתְמַעֶטֶת וּפוֹחֶתֶת * . אֲבָל הַקָּבָּ"ה דּוֹרֵשׁ מֵאִתָּנוּ * לִרְחֹץ אֶת הֵרְגְלֵנוּ, וּלְהַרְגִּישׁ בְּכָל יוֹם וְיוֹם כְּאִלּוּ הוּא הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁלָּנוּ בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְשֶׁלֹּא תְּהֵא עֲבוֹדָתֵנוּ כְּמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. * הַתְּפִלִּין - כִּבְיוֹם הַבַּר מִצְוָה, וְהַתְּפִלָּה - כְּבַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בָּהּ פָּתַחְנוּ אֶת הַסִּדּוּר, וַאֲמִירַת הַשָּׁלוֹם לַשָּׁכֵן אוֹ לִבְנֵי הַבַּיִת - כִּלְמִי שֶׁלֹּא רְאִינוּהוּ זְמַן רַב, וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ. וְכִלְשׁוֹן * רַבֵּנוּ בְּחַיֵּי: הַהִתְחַדְּשׁוּת - הֲגָנָה, וְהַהִתְרַגְּלוּת - סַכָּנָה!

מעשה שהיה עם מרן רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל שאמר לבחור שבעתיד נתגדל להיות מגדולי הדור, בהגיעו לגיל בר מצוה: "אתן לך מתנה לכל החיים! - וזוהי המתנה: "מבוגרים מתחרטים ואומרים אילו ידענו בצעירותנו את מה שאנחנו יודעים כיום היינו נוהגים אחרת, עצתי אליך תתייעץ עם המבוגרים ולא תתחרט וזאת תהיה לך מתנה לכל החיים".

מסופר על האדמו''ר רבי ישראל אביחצירא זצ''ל (בבא סאלי), שיום אחד הופיע לפניו בחור על כסא גלגלים, הבחור ישב לפני האדמו''ר וסיפר שנפצע במלחמת יום הכפורים, ולאחר סידרת ניתוחים נשאר רתוק לכסא גלגלים כאשר רגל אחת בכלל לא מתפקדת, מצב הרגל אף החל להתדרדר והיה חשש שיצטרכו לקטוע לו אותה.

אותו בחור שהיה מרוחק מתורה ומצוות שוכנע במצב של יאוש לנסוע לנתיבות אל הצדיק, אולי יש אמת בכל אותם סיפורים ששמע על ה''נסים'' שיכול הצדיק לעשות, שמע הרב את סיפורו של הבחור, פנה אליו ושאלו: תפילין אתה מניח בכל יום? לא, ענה הבחור, על השבת אתה שומר? - לא, באה התשובה.

אם כן, התפלא הרב, ''תן תודה שרגל אחת שלך בריאה'' הרי את הכוח אנו מקבלים מאתו יתברך, ואם אין אנו עושים את רצונו, בידו לקחת מאתנו את אשר נתן לנו ולשתק אותנו כליל, ואתה שאינך הולך בדרך התורה והמצוות, מה שכן יש לך הוא מתנת חינם.

מששמע זאת הבחור פרץ בבכי מר, שגרם התרגשות אצל כל הנוכחים, לאחר שנשתררה דומיה בחדר, הישיר הרב את מבטו אל עיני הבחור ושאלו: אם אברכך ברפואה שלמה, ותוכל לקום על רגליך, האם תהיה מוכן לקבל עליך עול מצוות? כן, באה התשובה.

אם כן, אמר הרב תן לי את ידך, ואני מברך אותך ברפואה שלמה לעבודתו יתברך, לאחר שנישק הבחור את ידי הרב, אמרו לו הנוכחים ''לנסות'' לקום על רגליו, להפתעתו הצליח מיד לעמוד, ואף לצעוד מספר צעדים ללא עזרת איש...

בעודו ''המום'' מהשינוי הכביר שחל במצבו, ניסה להלך במהירות יותר גדולה, ועד מהרה מצא את עצמו ליד דלת דירתו של הרב. בקפיצה יצא החוצה, והחל לרוץ כשהוא פונה לעוברים ושבים בשאלה, היכן יש טלפון ציבורי? הטלפון הקרוב ביותר היה ''בישיבת הנגב'' מרחק כמאתיים מטרים מבית הרב, לשם הגיע הבחור ''בריצה'', ובהתרגשות לא רגילה דיבר עם משפחתו, וסיפר להם בפרוטרוט את אשר קרהו בבית הרב.

בחורי הישיבה ששמעו בהשתאות את סיפורו לא האמינו למשמע אוזנם, אך לאחר שחזר על סיפורו נתפסו לאוירת התעלות נפלאה, שלבו יד ביד ויצאו בריקוד של שמחה ביחד עם הבחור להודות להקדוש ברוך הוא על הישועה הגדולה.

יותר מאוחר הגיעו רבים לבית הרב והשתתפו שם בסעודת הודיה מיוחדת לכבוד הנס הגדול. הבחור המאושר שמר את הבטחתו ושינה באופן יסודי את אורחות חייו, אך לא רק הוא חזר בתשובה, אלא רבים שנוכחו ושמעו את הסיפור לא שכחוהו זמן רב והתחזקו באמונה וביראת שמים.

מסופר על הצדיק רבי מיכל מזלוטשוב זיע''א שכאשר גדל בנו והגיע לבר מצווה הזמין הרב סופר סת''ם שיכתוב תפילין לבנו ומשנשלמה המלאכה הביא הסופר את הפרשיות והבתים לרב. אחז הרב את הבתים והחל לבכות בהתרגשות עצומה עד אשר נתמלאו הבתים בדמעות הרב. לאחר מכן הוריק את הבתים מן הדמעות וייבש את הבתים ורק לאחר מכן הורה לתפור את בתי התפילין.

מרגלא בפומיה של הגה''צ רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצוק''ל שלפעמים רואים שמבית פשוט ביותר יוצא תלמיד חכם וצדיק. וזהו מחמת שאיזו סבתא שלו שפכה ליבה בתפילות ובדמעות שתזכה לבנים תלמידי חכמים. ואם זה לא עזר לבנים, הרי זה עוזר לנכדים!!

אמרו דרך רמז: אין מניחין תפילין אלא ''בשבת'', ופירש הגאון רבי עקיבא איגר, שהוא ראשי תיבות: במקום שער במקום תפוח, התפילין של ראש במקום שער, והתפילין של יד במקום התפוח שבזרוע.

בן שלוש עשרה למצוות:

גיל שלש עשרה הוא גיל הבגרות. עד כה היה בבחינת שאינו מצווה, אם קיים תורה ומצוות הרי הן נזקפות לזכות אביו. אולם מגיל י"ג ומעלה הרי הוא מצווה ועושה ושכרו גדול יותר. עד עכשיו הכל היה אצלו בגדר של רצון טוב והתנדבות, אולם מעתה נכנס באופן אמיתי לחיי תורה ומצוות. כמו שמצינו במעמד הר סיני, לפני שקיבלו תורה והקדימו נעשה לנשמע גם כן קיימו מצוות, אולם לאחר קבלת התורה הרי הם מחויבים ועומדים לא להוסיף דבר ולא לגרוע אלא לקיים את התורה והמצוות ככתבם וכלשונם למען ייטב להם. בדומה לכך, גם נער הבר מצווה צריך לקבל עליו עול מלכות ועל מצוות בדומה למעמד הר סיני.

המדרש אומר שצריך אדם לטפל בבנו עד שלוש עשרה שנה, מכאן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה. רבי אהרון מבעלז זצ''ל דרש בדרשת הבר מצוות שלו את הפסוק ''הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בא יבוא ברינה נושא אלומותיו'', וכך אמר: בשנות ילדותו של הילד הרי אביו הלוך ילך ובכה, מפני מה? מפני שהוא נושא משך על שכמו את עוונות זרעו בנו. אולם כאשר "בא יבא" - כשהבן מגיע לגיל י"ג (יבא בגימ' י"ג) או אז האב במצב רינה האב שמח שהוא משתחרר מעונשו של בנו, שכן מעתה הבן בעצמו הוא נושא אלומותיו.

מעשה שאירע באחת הישיבות הטובות בבני ברק ת"ו, שאחד התלמידים בה זכה והגיע לגיל מצוות. הייתה הכנה גדולה לחגיגת הבר מצווה, והיו מוזמנים אורחים רבים, יותר מהרגיל. גם כל בני כיתתו התכוננו כראוי, חוץ מאחד שחתן הבר מצווה לא הזמינו בגלל סכסוך כלשהו. הגיע המשגיח של הישיבה, וראה את כולם מתכוננים ונרגשים, וגם את הבחור שלא הוזמן וישב בצד, שהרי אינו מוזמן. הרב הבין מה קרה, ואמר לכל הבחורים 'אף אחד לא הולך היום לבר המצווה, אין צורך שתתכוננו. אם אחד לא מוזמן - אף אחד לא ילך'. הבחורים הצדיקים אמרו לרב 'כל אשר תגיד - נעשה ונשמע'.

בינתיים באולם חתן הבר מצווה חיכה לכל החברים מהכיתה, אבל לא ראה אפילו אחד. מיד התקשר בבהלה לישיבה, והמשגיח הסביר לו שאף אחד לא יגיע לבר המצווה כיוון שאותו בחור לא הוזמן. מיד הלכו הבחור והוריו לישיבה, והתחננו למשגיח שלא יצער אותו ביום שמחתו. אבל הרב אמר שעד שהוא לא יבקש סליחה מאותו בחור ויזמינו - אף אחד לא יגיע. בלית ברירה ניגש הבר מצווה לבחור, וביקש את סליחתו. אבל אותו אחד שלא הוזמן לא היה מוכן לסלוח. ואזי הצטרפו גם ההורים וביקשו סליחה. וחתן הבר מצווה פרץ בבכי, והרב גם ביקש - עד שהבחור סלח לו.

השעה הייתה כבר עשר בלילה, וכולם הלכו לשמחה הגדולה. והרב הצדיק שלא נהג ללכת לאירועים כמעט בכלל הגיע הפעם, התיישב ליד הבחור והכריח אותו לאכול ולרקוד ביחד עם חתן הבר מצווה, והשמחה הייתה גדולה עד לשמים. ומאותו יום החתן והבחור הנ"ל הפכו לחברים בלב ובנפש, וכשהגיע זמנם לעבור לישיבה גדולה, אמר אחד לחברו 'לאיזו ישיבה שתחליט ללכת - אלך איתך'.

מסופר על אחד מגדולי ישראל, שפעם אחת שוחח עם אחד התלמידים שלו, והתלמיד ציין בפניו כי הוא מעוניין שיבדוק עבורו את התפילין שלו. שאל הרב: "כמה זמן התפילין ברשותך?" השיב התלמיד: "מאז גיל שלוש עשרה, בסך הכל שלושים ושתים שנים" שאל הרב: "רכשו לך אותן לבר המצווה?" השיב התלמיד: "לא, הן היו של אבי והוא קיבל אותן מסבי" שאל הרב: "כלומר שהן נרכשו לפני יותר ממאתיים שנים?!". התלמיד הנהן והרב אמר: "מבטיח אני לך שהן פגומות אף בלי בדיקה" אמר התלמיד: "אבל כבוד הרב, אלו הן תפילין מיוחדות שעוברות אצלנו בירושה, אינני יכול להחליפן באחרות" אך הרב התעקש: "אתה חייב להחליפן, אם תרצה אני יכול להשיג עבורך תפילין מהודרות באלפיים שקלים" והתלמיד ביקש לחשוב על כך.

מספר ימים אחר כך, ניגש התלמיד אל הרב ותפילין חדשות בידו. שאל את הרב: "איך יתכן שביקשת ממני אלפיים שקלים, וקניתי את אלו בחמש מאות שקלים, כולל סידור וטלית?" השיב הרב: "אם קנית זאת בחמש מאות שקלים בלבד, הרי לקחת סיכון שהן לא תפילין כשרות". השיב התלמיד: "מה אכפת לי? העוון עליו (על המוכר)". עוד מספר ימים עברו, וראה אותו הרב כשהוא ממרר בבכי, ניגש אליו ושאלו: "מדוע הנך בוכה?" השיב התלמיד: "אני יהלומן במקצועי- מישהו מכר לי סחורה במאות אלפי שקלים והסתבר שכל הסחורה מזויפת" השיב הרב: "מה אכפת לך? העוון עליו" רגז התלמיד והרב המשיך: "מי יתן ותהא לך אהבת מצוות כפי שאתה אוהב את ממונך".

ואל לנו להיות כאותו תלמיד, אלא נקפיד לרכוש תפילין כשרות ומהודרות, וכמובן נוודא כי אנו רוכשים אותן מאדם מהימן, ירא שמים ובעל המלצות, למען ייטב לנו באחריתנו.

מקום הנחת תפילין של ראש

כאשר מתבוננים בפסוקי התורה, עולה תמיהה מכך שהתורה מצווה (דברים ו,ח): "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ": והרי המקום בו מניחים תפילין של ראש לכאורה איננו בדיוק בין העיניים?! אולם כאשר בודקים את הנושא לעומקו מגלים שכל עין מורכבת משני חלקים עיקריים: גלגל העין ועצב הראייה; והנה במבט מלמעלה ניתן להבחין כי המקום הכשר להנחת תפילין של ראש הוא כל האזור הנמצא בדיוק ביניהם!

כדי שיוכל אדם לקבל את השפע הרוחני הנמשך מהנחת תפילין- מוכרח שיקיים את כל התנאים הבאים:

א. ישתמש בתפילין שנבדקו כהלכה שאינן פגומות (שמא מחמת השמש או הזיעה וגשמים נטשטש הדיו ונדבקו או נפרדו אותיות. וחובה לציין כי הנחת תפילין פגומות לא רק שלא מועילה ואיננה מצוה- אלא אף גורמת ברכה לבטלה ונשיאת שם ה' לשווא)!

ב. יוודא שכל גופו נקי ויטול ידיו היטב שלוש פעמים לסירוגין לפני שמניח תפילין.

ג. לפני שמניח תפילין יכוון בליבו שהוא מניחן רק למען עשות נחת רוח לפני ה' יתברך ולא לשום פניה אחרת, וכן ישתדל לחשוב הכוונה הזו בכל עת!

ד. יוודא כי הוא מניח התפילין במקום הנכון ביד במקום שריר הזרוע, ובמקום הנכון בראש במקום תחילת צמיחת השערות. ובכל מקרה של ספק יפנה להיוועץ בתלמיד חכם (חובה לציין כי הנחת תפילין שלא כהלכה לא רק שלא מועילה ואיננה מצווה- אלא אף גורמת ברכה לבטלה ונשיאת שם ה' לשווא)!

ד. כל זמן שהתפילין עליו לא יסיח דעתו מהן וימשש בהן מדי פעם לזכרון, וכן ישמור עצמו שמירה יתירה שלא יבוא לידי הרהורי עבירה ולא לידי הפחה!

אם יניח תפילין על פי כל הכללים הללו- מובטח לו שיזכה לטעום הטעם המתוק מדבש של קרבת אלוקים שאין נפלא ממנו בכל העולם כולו.

סִיוּם הַשַׁ''ס בְּגִיל... 13

בְּשַׁבַּת בַּר-הַמִּצְוָה לִבְנוֹ שֶׁל קְרוֹב מִשְׁפָּחְתִי, תָלְמִּיד-חֲכָם יָדוּעַ, הִפְתִּיעַ אוֹתָנוּ הָרַב בְּהוֹדָעָתוֹ, שֶׁהִשְׁאִירָה אֶת כָּל הַמְּסֻבִּים... הֲמוּמִים. וְכָךְ הוֹדִיעַ הָאָב: ''עַתָּה, בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם, נִשְׁמַע סִיּוּם מִבְּנִי עַל מַסֶּכֶת עֵרוּבִין וּבְכָךְ הוּא מְסַיֵּם אֶת הַ...שַּׁ''ס. שֶׁלֹּא תִּהְיֶה טָעוּת - שַׁ''ס בַּבְלִי! לֹא מִשְׁנָיוֹת!''

בְּמוֹצָאֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ נִגַּשְׁתִּי אֶל אָבִי בָּר הַמִצְוָה וּשְׁאַלְתִּיו כֵּיצַד זָכָה שֶׁבְּנוֹ יְסַיֵּם אֶת כָּל שַׁ''ס בַּבְלִי בְּגִיל זֶה. תְּשׁוּבָתוֹ יְכוֹלָה לְסַיֵּעַ לְכֻלָּנוּ בַּדֶּרֶךְ הָרְאוּיָה לְחִנּוּךְ בָּנֵינוּ: ''מִגִּיל שָׁלוֹשׁ הָיִיתִי יוֹשֵׁב כָּל יוֹם עִם בְּנִי וּמוֹשִׁיבוֹ עַל בִּרְכַּי וְכָךְ הָיִיתִי מְלַמְּדוֹ מִדְרְשֵׁי חֲזַ''ל וּמוּסָר. מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ! בְּנִּנוֹחוּת וּבִמְאוֹר פָּנִים. וְכַאֲשֶׁר הוּא קִבֵּל אֶת הַדְּחִיפָה הַנְּכוֹנָה הוּא הִמְשִׁיךְ אֶת הַדֶּרֶךְ בְּכֹחוֹת עַצְמוֹ.''

עוֹד הוּא הוֹסִיף: ''אִם הִתְחַלְתָּ בְּנוֹשֵׂא מְסֻיָּם, לְמַד אוֹתוֹ עִם בִּנְךָ עַד סוֹפוֹ.''

אַבָּא צָרִיךְ לָדַעַת, שֶׁחוּץ מִמַה שֶׁהוּא אַבָּא - צָרִיךְ לִהְיוֹת גַם ''מְחַנֵךְ'', לְהַחֲזִיק קֶשֶׁר תְּמִידִי עִם הַבֵּן, שֶׁהַבֵּן יַרְגִישׁ שֶׁאַבָּא אוֹהֵב אוֹתוֹ וְרוֹצֶה טוֹבָתוֹ וְשֶׁהוּא הַיָּדִיד הֲכִי גָדוֹל שֶׁלוֹ. וְאָז, בְּכָל מַשְׁבֵּר קָטָן מְסַפֵּר לְאָבִיו, וּמְקַבֵּל כָּל מַה שֶׁאַבָּא יַגִיד לוֹ. וּבְלִי הַנְהָגָה כָּזוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת מַצָב שֶׁאֵין כָּל קֶשֶׁר בֵּין אַבָּא לַבֵּן... גָרִים בְּיַחַד שְׁנַיִם - וְאֵין שׁוּם קֶשֶׁר... וְזֶה נוֹרָא וְאָיֹם ! אֲנִי יוֹדֵעַ מִקְרִים, שֶׁהַבֵּן טָעַן שֶׁלְאַבָּא לֹא מְעַנְיֵן כְּלָל מִמֶנוּ.

שָׁאַלְתִּי פַּעַם לְבָּחוּר נוֹשֵׁר, מַה קָרָה לְךָ וּמַה הוֹלֵךְ אִתְּךְ? עָנָה לִי: 'תַּאֲמִין לִי שֶׁאֲנִי צַדִּיק. אַבָּא שֶׁלִי לֹא דִּבֵּר אִתִּי אַף פַּעַם בִּלְשׁוֹן חִבָּה וְאַהֲבָה. תָּמִיד רַק צָעַק עָלַי. אַף מִלָה טוֹבָה לֹא אָמַר לִי, לְרַבּוֹת בְּיוֹם בַּר הַמִצְוָה שֶׁלִי. וּבְיוֹם חֻפָּתִי - אֵינֶנִי מַגְזִים - מִלָה אַחַת, עִדּוּד אֶחָד לֹא קִבַּלְתִּי מִמֶנוּ, לְדַאֲבוֹנִי. כָּל כָּךְ רָצִיתִי לִשְׁמֹעַ מִלָה טוֹבָה, אֵיזֶה חִזוּק וְעִדּוּד - וְלֹא זָכִיתִי. כָּל מִלָה הָיְתָה מוֹסִיפָה לִי הֲמוֹן. וּבְמַצָב כָּזֶה, אִם נִשְׁאַרְתִּי יְהוּדִי דָּתִי זֶה מַמָשׁ נִסִים.

פַּעַם אָמַרְתִּי לְאַבָּא כְּשֶׁצָעַק עָלַי: אֵיזֶה טְעָנוֹת יֵשׁ לְךְ עָלַי? כַּמָה שֶׁהִשְׁקַעְתָ - הוֹצֵאתָ... אוֹי, כַּמָה הָיָה חָסֵר לִי חִזּוּק וְעִדּוּד, נְשִׁיקָה מֵאַבָּא... ' סִיֵּם דְּבָרָיו. וְכַמָה מְרַגְשִׁים דְּבָרִים כָּאֵלוּ מִבֵּן, שֶׁמְחַכֶּה שָׁנִים לְמִלָה, נְשִׁיקָה - וְאֵינוֹ מְקַבֵּל...

מסופר על אחד מגדולי ראשי הישיבות, שתלמיד אחד הגיע להזמין אותו לשמחת בר המצוה של בנו. כוונת התלמיד היתה לכבד את הרב ולשאול בשלומו, ולא להטריחו להגיע לשמחה. והנה בשמחה, הגיע ראש הישיבה למרות גילו המבוגר והמרחק הגדול. ולשאלת התלמיד למה זכה לכך, ענה לו ראש הישיבה: כשהזמנת אותי לבר המצוה, נזכרתי איך בישרת לי בשעתו על לידת אותו הבן שיחיה, והתעוררתי לעצמי איך הזמן עובר מהר וכבר חלפו שלוש עשרה שנה, והתחזקתי יותר בניצול הזמן בזכותך, וכהכרת הטוב, הטרחתי את עצמי לשמח אותך.

מעשה בחתן בר מצוה שהגיע לבית הכנסת בשבת חתן שלו עם טלית בלויה וישנה, ומי שראה אמר בליבו איזה אבא זה, שלא קונה לבנו טלית לבר מצוה.

אבל האמת היא, אבא שלו קנה לו טלית חדשה, ומחמת אונס שכחו להביא אותה לעליה לתורה ובלית ברירה לקחו טלית מבית הכנסת והיא הייתה ישנה מאוד (אביהם של ישראל עמ' 55). לדון לכף זכות!

אדם נורמלי לא היה חוטא לעולם

חשבתם פעם, הרי זה לא הוגן שהיצר הרע מגיע מגיל אפס ולפתח חטאת רובץ, ואילו היצר הטוב מגיע רק בגיל שלוש עשרה שנה, וזה לכאורה לא קרב שקול? ויובן על פי מעשה שהיה ביהודי שנתבע על ידי גוי לבית המשפט והגיע הזמן המיועד, הכין היהודי מעטפה עם כמה שטרות והעביר אותה לשופט הגוי, ובאמצע המשפט פנה השופט הגוי ליהודי, ואמר לו: אתה לא מתבייש לתת לי שוחד כדי שאני אוציא אותך זכאי, והרי בתורתכם כתוב "לא תטה משפט וכו' ולא תקח שוחד"? ובאומרו זאת הרים את המעטפה עם השטרות.

אמר לו היהודי: אני אסביר מה עשיתי, ואל נא תכעס עלי. אתה אדוני השופט הרי גוי, והתובע הוא גוי, ואני יהודי, וממילא אתה אוהב אותו בודאי יותר ממני, והדין לא הוגן, לכן נתתי לך מעטפה לא בשביל שתטה את הדין לטובתי, אלא כדי שנהיה שווים ושקולים בעיניך, והשופט קיבל את הטענה ולבסוף היהודי יצא זכאי.

והוא הדין אצל כל אדם ואדם, שהיצר הרע לפי השכל הישר וההגיון הבריא, שום אדם נורמלי לא היה חוטא לעולם, שהרי זה דומה לאדם שרוצה לפרוץ בנק והוא רואה בחוץ משטרה ובטוח הוא ניתפס, בודאי שהוא לא ישדוד את הבנק! וממילא כל יהודי יודע שיש עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשינו בספר נכתבים והכל מצולם ומתועד, ואם כן איך האדם חוטא? לכן מה עשה הקדוש ברוך הוא, נתן ליצר הרע לחיות שלוש עשרה שנה לבד, ואחר כך מגיע היצר הטוב כדי שהכוחות יהיו שווים.

וכמו שאדם צולע רוצה לעשות תחרות עם ספורטאי מלידה, אזי נותנים לצולע שיתקדם לבד כמה מאות מטרים כדי שהקרב יהיה שקול. אלא שכאן התורה מזהירה אותנו, לא לקחת את השוחד של היצר הרע, כי אחר שלוקחים שוחד זה מעוור אפילו את עיני החכמים ביותר.

מי שמפחד מהקב"ה - לא מפחד ולא

מתרגש מאף אדם בעולם! ומי שלא מפחד

מהקב"ה - "צל של עוף" כבר מפחיד אותו!

גיל 13, יום שבו נכנס הנער להיות "חייל" בתוך צבאו של הקב"ה, ברצונינו להעביר לו מֶסֶר חשוב, שיהיה מושרש עמוק בתוך נשמתו, ויעזור לו הרבה הרבה במשך החיים!

ויסוד זה מתומצת בכמה מילים בודדות:

* מי שמפחד מהקב"ה - לא מפחד מאף אדם בעולם! הוא משתחרר לגמרי מכל מָרוּת של בן אדם בעולם, ונגד עיניו תמיד עומד שיקול אחד ויחיד: "האם האלוקים מרוצה מהמעשה שלי, או לא? וכך כל בעיות החיים "מִתְגַּמְּדִים" לעומתו - ברגע שהוא יודע שיש אלוקים למעלה!

* ואולם מי שלא מפחד מהקב"ה - הרי הוא מפחד מכל "ג'וּק" ומכל "פַּרְעושׁ" הכי קטן בעולם!!! כל דבר קטן - מכניס לו בתוך הלב פחד, ובהלה, עצבות ודיכאון, שהורסים לו את כל שלוות החיים!

זהו המשפט המחריד, שחודר עד עמקי הלב, ואנו רואים זאת במציאות היום יומית! לצערינו.

ודי במילים אלו - למי שמבין!

לפני שניגשים לעשות עבירה,

יש לשמוע את שני צדדי המטבע:

גם של היצר הרע, וגם של היצר הטוב!

מסופר על האדמו"ר הקדוש מִקוצְק, שהיה קדוש וטהור עוד בהיותו נער. תמיד התמיד בתורה בדביקות, והיה עובד את ה' כבר מצעירותו מתוך רצון וחשק רב.

כשהגיע לגיל "בר מצוה", שאל אותו אביו: "אמור נא לי בני, הכיצד הצלחת בימי הילדות - להתגבר על יצרך - ולקיים את המצוות מתוך חשק והתלהבות ורצון כה עז, והלא חז"ל אמרו שהיצר הטוב נכנס באדם רק מגיל 13, ועד אז - מושל עליו היצר הרע שילטון מלא! והכיצד הצלחת להתמודד לבד - בכוחות עצמך - כנגד היצר הרע הזה?

ענה לו הבן בפיקחות יתירה:

"אבא! היודע אתה? באמת היו לי הרבה שעות קשות, שבהם ניסה היצר הרע להכשילני ולהפילני, בטענה שאם אעשה את העבירה הזאת - אז יהיה טוב לי, ויהיה כדאי לי, וגם יהיה שווה לי, וכו' וכו'.

ומה עשיתי? כיצד הצלחתי להשתיק את הכוח הרע - לבד בכוחות עצמי? פשוט, השבתי לו: "טוב, שמעתי כעת צד אחד של המטבע, ואולם, כשבאים לחרוץ משפט - הרי צריך לשמוע את שני הצדדים של המטבע, שהרי מי אומר שדבר זה בכלל מותר? ואפילו אם זה מותר - מי אומר שזה הדבר שבאמת טוב ונכון לעשות 'עבורי'?

ולכן אמרתי לו, כדי להחליט בהחלטות גורליות כאלו - חייבים לחכות לשמוע גם את הצד השני שזהו היצר הטוב, וכיוון שבנתיים הוא עדיין לא הגיע, ממילא אני מוכרח "לְהַקְפִּיא" את הנידון לפעם הבאה, ובנתיים - אני נאלץ להימנע מהמעשה ולהשאר ב"שב ואל תעשה"!

וכך סחבתי וסחבתי אותו עד... שהגעתי לגיל 13!!!

"דרשת בר מצוה" קטנה ואיכותית - תוסיף הרבה לאירוע המלכותי!

מעיקר הדין, סעודת הבר מצוה אינה נחשבת ל"סעודת מצוה", רק 'דברי התורה' שמושמעים בה - הם אלו שמקנים לסעודה את התואר של "סעודת מצוה"!

ולכן, זהו המקום והזמן, לתת לנער הבר מצוה שישמיע מדברי תורתו, כדי שיהיה לפחות גם 'מצוה', בתוך כל חגיגת כל הערב הגדול הזה!

והאמת היא, שדברי הדרשה של הנער - אין זה רק בגלל להקנות לסעודה שם של "סעודת מצוה" - אלא עיקר הדבר משום שזו גם הזדמנות פז, להעניק לנער את ה"ביטחון העצמי" לבוא ולדרוש בפני ציבור, וגם לבטא בפני הקהל את חוויותיו, מה שספג ורכש בבית הוריו עד היום הזה!

תוכן העניינים

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה