בר מצוה
דרשה א' - לבר מצוה
חשיפה בלעדית:
ה"צעד הראשון" - לפני שנכנסים לחיוב מעגל
המצוות - הוא: "להתנתק מכל הזוהמה
והלכלוך של הרחוב"!!!
נמצאים אנו בעיצומה של סעודת המצוה לכבוד חתן הבר מצוה. רגילים אנו לקרוא לסעודה זו - "סעודת מצוה", ומשום שביום זה נכנס הנער לחיוב כל תרי"ג המצוות, ויש מצוה לשמוח כשעוד יהודי זכה להיות בגדר "מֵצוּוֶה ועושה", ומעתה יש 'תוקף הלכתי' לכל מעשיו, והוא נחשב כיהודי מן המנין לכל דבר שבקדושה.
וכאן, ברצונינו לעורר נקודה למחשבה, ולשאול את המסובים הנכבדים: האם פעם שאלנו את עצמנו, היכן יש מקור מן ה'תורה שבכתב' - לסעודת הבר מצוה? אמנם נכון, שהפוסקים הביאו כל מיני רמזים ופרפראות מתוך הש"ס, כסמך למנהג סעודת הבר מצוה, אולם אנו מחפשים מקור יותר 'שורשי' ויותר מפורש, שבו יהיה כתוב בתורה על המנהג לערוך סעודת בר מצוה כשהנער נכנס לעול המצוות. האם מישהו יודע על מקור "סמוי" כזה? אם לא - הנך מוזמן להמשיך לקרוא את הקטעים הבאים.
ובאמת, שנתקיים בנו המאמר "יגעת ומצאת תאמין", שכן, מצאנו מציאה גדולה שעונה לכל דרישותינו: ישנו פסוק מפורש בתורה, הַמְּאַשֵּׁר את המנהג לחגיגת הבר מצוה! ממש גילוי מרעיש ומפליא!
וכדי שלא "למתוח" את הקוראים יותר מדי, נגלה היכן מצאנו פסוק זה: בחומש בראשית, פרק כ"א פסוק ח', כותבת שם התורה: "ויגדל הילד ויגמל, ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק".
כלומר, הפסוק מתאר שאברהם עשה מסיבה ומשתה לכבוד בְּנו יצחק. ואולם לכבוד איזה 'אירוע משפחתי' הוא עשה את כל זה? האם ברית מילה? או בר מצוה? או שמא אירוסין? אמנם הפסוק מדגיש "ויגדל הילד - ויגמל" ולכבוד זה עשה אברהם את החגיגה. ואולם זה עצמו צריך להבין: מה פירוש המילה "ויגמל"? איזה מאורע חגיגי זה?
ה'מדרש רבה' פותר לנו את הספיקות, ומביא בזה שני דעות של רבותינו: "ויגדל הילד ויגמל", מאי 'ויגמל'? רבה אמר - שניגמל מיצר הרע! [כלומר, שהיתה זו חגיגת בר מצוה, יום שבו ניגמל הנער מהיצר הרע, ונכנס בו גם יצר הטוב]. רבנן אמרי, יום שבו ניגמל הנער מֵחֲלְבּו. [כלומר, הגיע לגיל שנתיים, שאז הילד ניגמל מחלב אמו. עיין פירוש רש"י בחומש.]
עכ"פ, שמענו כאן את דעתו של רבה, שמפרש שהסעודה והמשתה שאברהם עשה - זה היה לכבוד ה"בר מצוה" של בנו, וכפי שזה נקרא בלשון המדרש "יום שבו ניגמל מיצר הרע"!
וא"כ זכינו לגלות מקור מפורש ומוסמך מתוך תורתינו הקדושה, שבו נֶאֱמַר מפורשות, שבזמן שהנער מגיע לגיל בו הוא ניגמל מיצר הרע - דבר זה לכשעצמו - הוא סיבה למסיבה גדולה, וליום משתה ושמחה, וכפי שאברהם אבינו עשה לבנו יצחק כשהגיע לגיל בר מצוה, ואף אנו הולכים בעקבותיו!
ואולם, כיון שזכינו לגלות מקור מוסמך כזה, א"כ חובה עלינו להמשיך וּלְלַבֵּן אותו היטב, כדי שנצא מתוך פסוק זה עם כל ההבנה העמוקה שבו, ועם כל ה'לקחים הנסתרים' שהוא טומן כלפינו.
ונפתח תחילה בשאלה: אם היו מבקשים מאתנו לחוות את דעתנו, למצוא "שֵׁם" שמגדיר את יום הבר מצוה, "שם" - שֶׁיְּשַׁקֵּף גם את ה'תוכן המשמעותי' של כל שמחת הבר מצוה, אנו בודאי היינו משיבים: השורש לכל שמחת הבר מצוה, משום שהנער מקבל עליו את עול התורה והמצוות, ומעכשיו הוא זוכר שהיצר הטוב יחזור אליו [וכמבואר במסכת נדרים, בפסקי התוספות (סוף פרק שלישי, אות ס"ב) שכתבו מפורש, שבתחילה ניתן יצר הטוב לתינוק כשהוא במעי אמו, ושם הוא מלמדו את כל התורה כולה. ובשעת הלידה - נכנס בו יצר הרע, ומגרש את היצר הטוב. עד שהילד מתפקח (כלומר, מגיע לגיל המצוות) ואז חוזר אליו שוב היצר הטוב. עיי"ש]. וא"כ, זוהי בדיוק המשמעות האמיתית של השמחה בערב זה, על שהנער זכה שביום זה מתווסף אליו גם היצר הטוב, שעוזר לו בקבלת עול המצוות, לקיימם ולשומרם.
כך אנו היינו מגדירים את יום "הבר מצוה".
ואולם, מה שמפליא כאן, שהתורה הקדושה, כשרצתה להגדיר את יום הבר מצוה, היא כתבה דוקא את הצד ה"שלילי" שבדבר, וכלשון המדרש "יום שבו ניגמל מיצר הרע". ודבר זה אינו מובן: שהרי מה שהנער ניגמל מהיצר הרע - זה רק "תוצאה" מזה שנכנס בו יצר הטוב, ועדיף היה להגדיר ולומר באופן ישיר את הצד ה"חיובי" שבדבר: "יום שבו נכנס בו יצר הטוב, וממילא הוא ניגמל עי"ז מהיצר הרע, ומקבל עליו את עול המצוות". ומדוע התורה העדיפה להדגיש דוקא את הצד השלילי שבדבר? מה רצו לרמוז לנו בזה?
אלא שכאן טמון הסוד הגדול: התורה כאן כתבה, באיזה 'כלים' יכול נער הבר מצוה לבנות את אִישִׁיּוּתו, וּלְמַמֵּשׁ את השאיפות הגדולות שיש לו ברוחניות? מהו ה"צעד הראשון" שיש לעשות, בכדי להצליח לשמור על "חום המצוות" שילוו אותו לאורך כל הדרך?
באה התורה ומשיבה: הצעד הראשון צריך להתחיל קודם כל "להגמל מהיצר הרע"! כלומר "לסור מהרע", ורק אח"כ אפשר להתקדם לשלב הבא של "ועשה טוב"!
ו'לסור מרע' - פירושו - להתחיל להתבגר! לעזוב את כל מעשי הַיַּלְדוּת: צחוק, ליצנות, בידור, מעשי תעלולים וקונדס, להתקוטט, לריב, לנצח - מכל הדברים הללו שבאים מתוך 'קלות ראש' - צריך הנער "להגמל"! כלומר, להתנתק מהם, ולהתחיל לבנות לעצמו אִישִׁיּוּת מכובדת. אישיות עם יותר עדינות ואצילות, ויותר עם כובד ראש ורצינות. ורק לאחר שהנער מבסס את אישיותו במידות נאצלות אלו - ממילא יש מקום ליצר הטוב בְּמַה להתחיל להשקיע, ולטפח את המידות האלו שיצמחו ויגדלו!
ונמתיק את הדברים, על פי משלו של המגיד מדובנא, וזה יתן לנו תמונה ברורה, עד כמה "חיוני" הדבר, להתחיל קודם כל בשלב של 'סור מרע', ורק אח"כ יש על מה לדבר - 'לעשות טוב'. וזה תוכן המעשה:
מסופר על כפרי אחד, תמים ופשוט, שנסע פעם מהכפר לעיר, כדי לתפור לעצמו חליפה לרגל נישואי בנו. ואכן, כשהגיע לעיר, נכנס לחנות הלבשה, בחר לו חליפה בַּצֶּבַע והגודל המתאים, ולאחר מכן לקח לו החייט מידות, ותפר לו חליפה - סוג א'... א'... ממש מדהימה ביופיה ובאיכותה!
בשמחה גדולה ובסיפוק רב ניגש החייט אל הכפרי, ומסר לו את החליפה, כדי שיכנס לרגע ל"חדר הלבשה", וימדוד את החליפה עליו, כדי לראות איך באמת חליפה מקסימה זו מתלבשת על גופו...
לקח הכפרי בשמחה את החליפה וניגש לחדר ההלבשה, סגר את הדלת אחריו, והחייט עומד ומחכה בחוץ לראות את התוצאות... מחכה וממתין... דקה, שתים ושלוש... חמש... עשר דקות! עד שכבר פקעה סבלנותו של החייט, ניגש אל החדר, וצעק על הכפרי מבחוץ: אדוני! מה קרה לך בפנים? כמה זמן לוקח לך למדוד חליפה?
והנה, נפתחת הדלת, והכפרי יוצא מהחדר כשכולו מבולבל ונבוך, ומתוך כעס ורוגזה התחיל לצעוק לעברו של החייט:
"שקרן ונוכל אתה! למה רימית אותי? מכרת לי חליפה קטנה שלא לפי מידתי כלל! החליפה צרה וקטנה ולוחצת את כל גופי! היא ממש "מתפוצצת" עלי...!
החייט היה כולו המום ונידהם, ולא הבין כלל מה רוצה הכפרי ממנו: הלא כשמדדתי עליו את החליפה היא היתה כל כך מוצלחת, מה קרה פתאום? - - -
"הנה, ראה בעיניך" - המשיך הכפרי לרטון על החייט, איך שהחליפה קטנה עלי. ותוך כדי דיבורו לבש שוב את החליפה על גופו, והראה אותה לעיני החייט...
החייט העיף עין על הכפרי, והנה חשכו עיניו - - - הוא גילה שהכפרי מרוב בַּעֲרוּתו וְאִוַּלְתּו - לא הִשְׂכִּיל לפשוט את בגדיו תחילה בכדי למדוד את החליפה, אלא לבש אותה על כל בגדיו ועל כל אורך מכנסיו, כך שבגדיו היו 'כפולים' על גופו...
רק כעת תפס החייט את טעותו הגסה של הכפרי, ואת תמימותו הנבערת, הוא חייך בסלחנות לעבר הכפרי, ואמר לו:
"הוי, אדון נכבד! הלא תבין שעל בגדים מסורבלים ומגושמים כאלו - בודאי שאי אפשר להרגיש בנוח עם חליפה כזו מכובדת! אם ברצונך לראות בדיוק את יופייה של החליפה - עליך "להפרד" מכל בְּלַאי הסחבות שאתה עטוף בהם, ורק אז תראה בעיניך עד כמה שהחליפה "תפורה" עליך, ומתאימה בדיוק עבורך!
זהו המשל. ודומה - שהנמשל מובן כבר מאליו...
כל נער, וכל יהודי, שרוצה באמת להרגיש עד כמה המצוות מתוקות, נעימות, נוחות, ומתאימות בדיוק עבורו - עליו לדעת, שבראש ובראשונה עליו להסיר מעל גופו את כל ה"בגדים המלוכלכים והמגושמים" שהיצר הרע הצליח להלביש אותו בהם... עליו להתנער מכל התועבה והזוהמה ש"הרחוב" הכניס לראשו... מכל הפגמים והעוונות שנערמו על גופו... ורק אז - אחרי שהוא קיים את השלב של "סור מרע" - אז הוא יכול להתקדם לשלב הבא של "ועשה טוב", להרגיש את היופי והמתיקות שיש בכל מצוה ומצוה. שכן לעולם אי אפשר למדוד מצוות רוחניות - על גוף "מְגֻשָּׁם" שהתלכלך מכל האוירה הרעולה של הרחוב...
רק בדרך זו - נצא "נִשְׂכָּרִים" ולא נחזור על טעותו של אותו כפרי טיפש...!
עד כאן ביארנו את החלק הראשון של ה"סור מרע", שבו הנער קיבל 'הדרכה' כיצד יוכל להתחיל לצעוד בהצלחה את ראשית צעדיו.
וכעת ברצוננו להמשיך לבאר את השלב הבא של "ועשה טוב". שלאחר שהאדם ניקה וטיהר, והכין את עצמו להיות "כלי קיבול" שיוכל לקבל בתוכו את עול המצוות, בשלב זה - חשוב מאד שהאדם יידע מה פירוש הדבר של "ועשה טוב". כלומר, באיזה דוגמאות 'אקטואליות' נִתָּן להמחיש בהם את המושג של "ועשה טוב"? ולהבהרת הדברים ניתן דוגמא אחת:
הנה, המצוה הראשונה מהתורה, שהנער מתחיל להתחייב בה בפעם הראשונה לחייו - זוהי מצוות "קריאת שמע" של תפילת ערבית.
ולכאורה, אין לך דבר יותר פשוט מ"קריאת שמע" שבתפילה! מה הבעייה? תוך דקה וחצי - עד שתי דקות - גומרים לקרוא את כל ג' הפרשיות, ובמקרה הטוב - מסלסלים קצת את הפסוקים בניגון וּ'מַאְקָמִים' של "טעמי המקרא"! וזהו! קיימנו מצות ק"ש - כתיקונה!
אָהָה! לוּ היינו יודעים איזה 'עולמות' אנו בוראים, ואיזו השפעה גדולה ועצומה טמונה בתוך מצווה זו של ק"ש - לא היינו מזלזלים בה כל כך!
הנה, נבהיר לכם בדיוק למה כוונתינו:
סיפר מנהל של "תלמוד תורה" חשוב בירושלים (אשר העדיף להצטנע, ולא לחשוף את שמו) שכאשר ילד בתלמוד תורה בכתה ח', בא להזמין את המנהל לחגיגת הבר מצוה שלו, הוא מקבל ממנו "מתנה" נפלאה וחשובה, שתלווה אותו לאורך כל החיים!
ואיזו מתנה יכולה ללוות את הנער לאורך כל חייו?! ממשיך אותו מנהל לספר: הייתי מושיב את נער הבר מצוה בחדרי, ומתחיל להסביר לו איזו מצוה יקרה וחשובה נופלת לידיו - מיד בערב הבר מצוה, הלא זוהי מצוות ק"ש!
"דע לך"! - הסביר המנהל לאותו נער, שההלכה מציבה לך, שני 'תנאים' עקרוניים, שרק בהם אפשר לקיים את מצות ק"ש מהתורה! ובלעדיהם - כל קריאתך אינה אלא כ"קורא פסוקים" מתוך התורה, ואיבדת את כל שכר מצות ק"ש! ולכן, חשוב מאד שתהיה מוּדָע להם:
א. תנאי ראשון: חייב אתה לכוון את כוונת "פירוש המילים" לפחות בפסוק הראשון של ק"ש. (ויש אומרים - עד אחרי "על לבבך". עיין בזה במשנ"ב סימן ס"ג, ס"ק י"א). ואם לא כיוונת - הרי כל מצוות ק"ש שלך - אינה אלא "בדיעבד", והפסדת לנצח את מצות ק"ש (בהידור) של אותו היום! ובאותו מעמד, היה המנהל יושב ומסביר לו את פירוש המילים של פרשה ראשונה של ק"ש, עד אשר ידע אותם הנער על בוריים.
ב. תנאי השני לקיום המצווה: גם לאחר שהתאמצת לכוון ב'פירוש המילים' של ק"ש - עדיין אין זה מספיק! עליך להקפיד לקרוא אותה - במסגרת הזמן הקצוב שנקבע למצוה זו. ששיעורה מהנץ החמה עד סוף ג' שעות זמניות של היום. ואם איחר וקרא אותה לאחר שעה השלישית של היום, עליו נאמר "מְעֻוָּת לא יוכל לתקן", ואיבד בזה בידיים את המצוה היקרה של ק"ש!
ולכן היזהר כל ימיך - הוסיף המנהל להבהיר לתלמידו, לבל תאחר את הזמן שקצבו חז"ל למצוה זו (ובפרט בימי הקיץ, שהנץ מתחיל מוקדם יותר) שכן לפעמים באיחור של מעט זמן - הינך מפסיד את כל ערך המצוה!
את כל הדרשה המפורטת הזאת, היה חוזר המנהל באזני כל נער שבא להזמינו לחגיגת הבר מצוה שלו, בהדגישו לו - שהוא עוד יכיר לו טובה על כך בעתיד, על אשר נתן לו מתנה נפלאה כזאת, שתלווה אותו לאורך כל חייו!
אכן, זהו ה'שי' הנאה ביותר לבר מצוה...!
הנה לנו דוגמא מְאַלֶּפֶת, מה פירוש המשמעות של "ועשה טוב"! שכן, בכל מצוה ומצוה טמונים פרטים ופרטי פרטים - המרכיבים את "שלימות" המצוה! וכמה שנצלול יותר למצולות ההלכה - עדיין נגלה בהם עוד הרבה מרגליות ואבנים טובות - שיבריקו לנו באור יקרות את ערך השלימות של כל מצוה ומצוה!
ואם אכן חתן הבר מצוה ילך בדרך הסלולה הזאת, ויעבוד על עצמו בשני השלבים האלו: "סור מרע" - וגם "ועשה טוב" (וכפי שנתבארו לעיל לפרטיהן) אזי מובטח לו, שאכן יזכה להרגיש את הנועם והמתיקות שיש בכל מצוה ומצוה!
ולסיום, רצוננו להעתיק כאן סיפור מפליא ומרגש על רבינו החפץ חיים, שיתן לנו חיזוק עצום בשמירת ודקדוק תרי"ג המצוות, ויוסיף לנו גם יותר מרץ וחשק - לחטוף עוד ועוד מצוות, לעשות רצון הבורא יתברך שמו. וזה תוכן המעשה:
בימי מלחמת העולם הראשונה, כשפרצה מלחמה בין מדינת רוסיה - לגרמניה, וגררה בעקבותיה גם את מדינות פולין, חלה מהומה גדולה בקרב התושבים, עקב השיבוש הקשה שנוצר במצב הכלכלי של המדינה. יְבוּא המזון מארצות הסמוכות נותק כליל, עקב המלחמה עקובת הדמים, ואנשי המדינה רעבו ממש לפת לחם.
והנה, באחד מן הימים הטרופים האלו, הגיע תלמידו של החפץ חיים - ר' שמואל גריינמן - לפני רבו החפץ חיים, ושטח בפניו את בקשתו: "כבוד הרב יודע את המצב הקשה, שבו נתונים מליוני יהודים מתושבי המדינה, והיכן היא עזרתו של הקב"ה כלפיהם? וכי יַנִּיחַם למות ברעב? הנה, מוכן אני לעשות "עיסקה" עם הקב"ה: אני אתרום את שכר המצוה של הנחת התפילין שקיימתי היום בבוקר שתהיה לזכות כלל ישראל, ובתמורה לזה - הקב"ה יפרנס את כל יהודי מדינות פולין - לפחות לשנה אחת תמימה!
כך הצהיר ר' שמואל גריינמן בפני רבו החפץ חיים, כשהוא ממתין לשמוע מה תהא תגובת רבו, על "עיסקה" מעניינת כזו.
ר' שמואל ציפה לשמוע מרבו החפץ חיים, שבודאי ישיב לו, שמצווה אחת בלבד - אינה מספיקה בכדי לפרנס את כל מליוני היהודים שנמצאים בכל רחבי מדינות פולין. ובכדי לבצע עיסקה גדולה כזאת - עליו "לשלם" עוד כמה מצוות, בכדי להשלים את החסר...
ואולם, מה נידהם לשמוע את תגובת רבו, שהיתה בדיוק להיפך ממה שחשב! החפץ חיים הקדוש הסתכל עליו במבט של חיבה, והשיב לו: "בני חביבי! אצל הקב"ה לא שייך כלל במציאות לבצע 'עסקים' מסוג אלו! וכדי שתבין מדוע - אמחיש לך זאת ע"י מעשה. והחפץ חיים סיפר:
משל לאדם עשיר אחד שנכנס לחנות, וביקש לקנות ממנו "סוכריה על מקל" עבור בנו הקטן שהתלווה עמו.
"בבקשה" - אמר החנווני, והושיט לו את הסוכריה, כשהוא נוקב במחירה סך של שני שקלים.
העשיר השיב בחיוב. תחב ידו למעילו, והוציא שטר של מליון דולר, ומסר זאת לחנווני כתשלום לסוכריה, כשהוא עומד ומחכה לעודף...
החנווני בראותו את ערך השטר שהוציא העשיר, עמד לרגע המום ונדהם. עד שלאט לאט התעשת, ואמר לעשיר בקול נבוך:
"סליחה - אדוני! אין באפשרותי לבצע כלל מכירה כזאת! תמורת סוכריה של שקלים בודדים - אתה נותן לי שטר של מליון דולר - ומחכה עוד לעודף?! והרי אפילו אם אמכור את כל החנות שלי כולה - עדיין לא יספיק העודף להגיע אפילו למחצית מהסכום העצום של מליון דולר! זאת ממש עיסקה מצחיקה, שאי אפשר בכלל להתחיל להשוות בין שני הפערים הגדולים!
"דע לך" - המשיך החפץ חיים להסביר לתלמידו, שממש אותה עיסקה גם אתה רוצה לבצע עם הקב"ה! תמורת מצות תפילין, שֶׁשָּׁוָה בעולמות העליונים, כסכום פי כמה מ - "מליון דולר", בזה אתה רוצה לקבל בתמורה... - "פרנסה ומזונות לכל יהודי המדינה"?! הרי זה ממש כאותו כפרי שביקש "סוכריה על מקל" - תמורת סכום ענק של מליון דולר, ועוד ציפה לעודף... אין כאן אפילו התחלה של שווי לעסק מסוג כזה! משום שלהקב"ה אין "עודף" להחזיר כאן בעוה"ז - על תמורת מצוה אחת שקיימת! שכן, מצוה אחת שווה פי אלף אלפים - מכל הנאה גשמית של העוה"ז! אכן, מה צדקו חז"ל כשאמרו לנו: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב - מכל חיי העוה"ז"!!!
הנה, שמעתם מה שווה מצוה אחת שלנו אצל הקב"ה? הוא עוד יכול לפרנס בתמורתה מליוני בני אדם, וכל זה לא יגיע אפילו לאחוז אחד(!) משכר המצוות העצום שמחכה לנו!
מדהים ממש! עד כדי כך עצום ונורא הוא שכר המצוות - ואנו לא ידענו? לפחות מעכשיו נדע, איזו זכות גדולה נפלה בחלקנו, על אשר זכינו לקבל מערכת שלמה של 613 מצוות. עלינו להיות מאושרים, על אשר זכינו להימנות בין עבדי הקב"ה, ששכר המצוות שלנו לא יסולא בפז, ואין להם שום ערך ושום דימיון - כדי להעריך אותם במושגים של העוה"ז!
לא נותר לנו, אלא לאחל לחתן הבר מצוה - את הברכה המאוחלת שלמדנו וקיבלנו מתוך דרשה זו:
יהי רצון, שיזכה באמת "להגמל מהיצר הרע", יזכה לעבור בהצלחה את השלב הראשוני של "סור מרע" - ואז - מובטח לו שהדרך תהיה סלולה בפניו, לעלות ולהתעלות במסילה העולה בית אל!
דרשה ב' - ל'בר מצוה'
זהירות ! גילוי חומר 'גרעיני' !
"פצצת האטום" - שמונחת בתוך מצות התפילין ! !
'מזל טוב'! עוד יהודי נכנס לחיוב התורה והמצוות. מעתה - חתן הבר מצוה נחשב כ"גדול" לכל ענייני חיובי היהדות! תארו לעצמכם: אם יהיו בבית הכנסת רק תשעה מתפללים, ויהיו צדיקים אשר יהיו - עדיין אינם יכולים להתחיל להתפלל במנין! ואם יבואו מליוני גויים (מכל חבר העמים: סינים, אמריקאים, יפאנים, וכו'). ויאמרו: הנה, אנו באנו להשלים לכם "מנין". תעריכו את כל מליוני האנשים האלו - לפחות כעוד יהודי אחד נוסף, ובכך יהיה לכם עשרה למנין!
ואנו - נעמוד מהצד ונצחק להם! כל המליוני גויים הללו - לא יצליחו להיות תחליף אפילו ליהודי אחד(!) מישראל. לא יעזור כלום! חתן הבר מצוה, שמעתה יכול להשלים 'מנין', ולהצטרף לכל דבר שבקדושה - שווה את כל המליוני גויים הללו, שאינם נחשבים בעיני הקב"ה למאומה - בעניני הצטרפות לכל דבר שבקדושה!
ואכן, לשם כך אנו עורכים את "סעודת הבר מצוה". מכיון ששמחה גדולה היא לנו, שעוד יהודי נכנס לחיוב התרי"ג מצוות. ועוד 'חַיָּל' הצטרף מעתה לצבאו של הקב"ה!
ואולם, אם נצא לרגע מההתרגשות שאוחזת אותנו לרגל המאורע, ונתבונן היטב במהות המסיבה של חתן הבר מצוה, נבחין בדבר קצת מוזר, שמעורר פליאה ותימהון:
מכל תרי"ג המצוות - לא מצאו במה להבליט ולעשות 'טקס' לחתן הבר מצוה - אלא דוקא ממצות "הנחת תפילין"? והרי ביום זה הוא מתחייב בכל ה - 613 מצוות, ללא יוצא מן הכלל, ומדוע בחרו חז"ל להנציח את טקס השמחה, דוקא על מצות התפילין - מכל יתר שאר המצוות?
אז נכון, ש"המתעקשים" שבינינו יענו לנו על אתר, שתפילין זוהי מצוה 'יחודית', שמבטאת במיוחד את גדלות הנער לחיוב התורה והמצוות. היא המסמלת באופן הבולט ביותר - שהנער הגיע לגיל הבגרות, והרי הוא כאיש מהמנין לכל דבר.
ואמנם, אין להכחיש שתשובה זו נכונה ואמיתית. אלא שעדיין לִבֵּנוּ אומר לנו, שטמון כאן לקח נוסף, שחז"ל רצו לרמוז לנו אותו דרך מצות תפילין. יש לנו איזו מן הרגשה - שדוקא מצות התפילין - היא השורש והיסוד, שממנה אנו למדים איך צריך להתייחס לכל תרי"ג המצוות! ואת היסוד הזה אנו חותרים לגלות: מהו ה"לקח המוסרי" שטמון דוקא במצות התפילין?
והנה, הופתענו לגלות שאכן במצוות תפילין טמונים שני 'יסודות' עצומים שממש שופכים לנו 'אור הבנה' על כל מערכת תרי"ג המצוות. הם מלמדים אותנו באיזו 'צורת גישה' צריך לגשת אליהם. איזה יחס של הערצה יש לתת להם. וגם איזו הרגשה צריכה ללוות את האדם - בשעה שהוא מקיים את המצוות!
ולתועלת הקוראים, נפרט כאן את ה'רעיונות' שעולים ממצוות התפילין, ואז, ברגע שנגלה איזה לקחים חשובים משדרת לנו מצוה יקרה זו - נזכה 'להתרגש' כולנו מחדש - בכל בוקר ובוקר בזמן הנחת התפילין!
א. רעיון ראשון - שמצות תפילין משדרת לנו:
שגם את הדברים הפשוטים והמגושמים ביותר - אפשר לקדש אותם, ולהפוך אותם ל"כלי אמצעי" שיעזרו לנו להתעלות בעבודת השם!
ולדוגמא - הנה ראו:
אין לך דבר יותר מְגֻשָּׁם, ויותר חומְרִי - מאשר 'בהמה גסה' (פרה, שור, עגל, וכל סוגי הבקר) ובכ"ז, תתפלאו לשמוע, שאנו לוקחים כל יום את העור של הבהמה, מנשקים אותו, ומניחים אותו במקום המכובד ביותר, והוא הדבר היקר לנו מכל!
ניחשתם לְמָה כוונתינו? אכן כן...למצוות ה"תפילין" שנעשו מהעור הפשוט של הבהמה הגסה!
כיצד זה יתכן, שדבר זול כל כך - יהפך בִּן רגע - לדבר המקודש ביותר לעם ישראל?
התשובה: זוהי בדיוק "פצצת האטום" שטמונה בתוך כוחה של המצווה! האלוקים נתן כוח של קדושה בכל מצוה ומצוה, והכוח הזה - הוא זה שנותן 'תנופת עוצמה' של "מנוף" - להרים את החפץ הדומם מדרגה של "חומר פשוט וגס" - לדרגה של "חפץ רוחני וקדוש"!
אותו חפץ, אותו תשמיש, אותו דבר זול ופשוט, לפעמים הוא יכול להיות בשיא השיפלות וְהַזּולוּת, ולפעמים הוא יכול לטפס לדרגה של שיא הקדושה והרוחניות! הכל תלוי: עד כמה "הִזְרַקְתָּ" לתוך המעשה שלך את החומר של 'קדושת המצווה'??? - - -
והדוגמא הבולטת לזה, מצינו בהלכה המופלאה שהובאה בשלחן ערוך (בסימן ב', סעיף ד') שם מצינו הדרכה מפורטת של חז"ל, כיצד צריך לפי התורה ל...לנעול נעלים! קודם נעל ימין, ואח"כ צריך לעצור ולהמתין מלקשור - עד שינעל את נעל שמאל. ואח"כ, שוב יחזור לנעל ימין ויקשרנו - ורק אז יחזור לקשור גם את הנעל השמאלית!
שמעתם? אפילו על הדבר הגשמי ביותר, והמלוכלך ביותר, וכגון "נעילת הנעלים" - גם על זה - מצאו חז"ל להקדיש זמן ומחשבה, כדי להורות לנו כיצד אפשר להכניס קדושה גם למעשה פשוט כזה!
פלאי פלאים! איזה כוח עצום יש למצוות, שחודרים לתוך כל שטחי החיים הַ'גַּשְׁמִיִּים' של האדם. ואפילו על דבר השיגרתי ביותר, שהאדם לא מייחס לו כל חשיבות, גם על דבר זה, יש בכוח המצוה להפוך אותה לדבר נעלה ומרומם, ואפילו עד כדי לברוא "מלאך" שנוצר מחמת המצווה של אותו מעשה פשוט!
זהו היסוד הראשון, שהחתן הבר מצוה צריך להוציא מתוך מצות התפילין:
לא צריך להתנזר מהנאות החיים! אלא פשוט לקחת את ההנאות ולקדש אותם במסגרת של המצווה! וכפי שהמצווה יכולה להכניס קדושה בתוך 'עור מגושם' של בהמה גסה - כך המצווה יכולה להכניס קדושה בתוך כל 'שטחי החיים' של האדם!
ב. רעיון שני - שנשקף מתוך מצות התפילין:
התפילין מסמלות לנו את היסוד של "נעשה ונשמע"! דהיינו: שהאדם חייב לקבל עליו לְבַצֵּעַ קודם כל - "נעשה" ורק אח"כ - "נשמע" לקבל הסברים! ממש קבלת עול מצוות מוחלטת, ללא פשרות וללא שום נסיון להתנות את קיום המצוות - עם הבנת הרגש והשכל!
והיכן רואים יסוד זה במצות התפילין? בזה שאנו מקדימים תפילין של יד - לתפילין של ראש, באים לרמוז בזה: אנו מקבלים עלינו את עול המצוות, ראשית כל בחלק של ה"יד", לבצע אותם בפועל ללא שום שאלות! ממש להגיע להתבטלות גמורה כלפי הקב"ה!
ורק לאחר שהראנו 'כניעה' להקב"ה, וביצענו את המצוות בתמימות כפי שציווה אותנו - רק אח"כ מגיע גם השלב השני של "תפילין של ראש". כלומר, לשתף גם את ההבנה והשכל שבמצוה. שמותר לנו להבין בשכלנו את טעם ושורש המצוות. ואולם, עם כל ההבנה הַשִּׂכְלִית שלנו, עלינו לזכור - שכל זאת בתנאי שזה יהיה לנו כסיוע ומרץ יותר לקיום המצוות. שיהיה לנו יותר קל "לבלוע" את זה בגרון. ואולם, לא שזה יהיה ח"ו בתורת "תנאי": שאם אני מבין שזה לטובתי - אני עושה את המצוה. ומה שאני לא מבין, או שלא נוח לי - במקרה כזה, המצוה הזאת היא לא בשבילי!
על השקפה זרה זו, באה מצות התפילין לעורר ולהזכיר לנו: שים לב מה הינך מניח בכל בוקר! קודם כל "של יד" - ורק אח"כ - "של ראש"! קודם כל הנך חייב לעשות את המצוות - מתוך השתעבדות והתבטלות מוחלטת - לחוקי התורה, גם אם אתה לא מבין, או שלא נוח לך! ורק אח"כ מותר לך לנסות להוסיף 'טעם' למצוה, ולהבין אותה גם על פי השכל וההגיון. ואולם לא שזה יהיה הצעד הראשון שלך - כ"תנאי" לקיום המצוה! יש לזכור תמיד את הכלל: האדם חייב להתאים את עצמו - למסגרת מצוות התורה. ולא ח"ו להתאים את מצוות הקב"ה - כלפיו!
[ודבר זה מזכיר לנו את הסיפור, על אותו אדם שתמיד היה מצליח לקלוע את החץ - בּוּל למטרה! וכולם היו מתפלאים היאך זאת? עד שיום אחד גילו את ערממיותו: הוא תמיד היה תוקע קודם כל את החץ ב'אמצע' קרש הקליעה, ורק אח"כ היה מצייר סביב זה את ה"עיגולים" של הקליעה...!
וכך בדיוק עושים אותם אנשים, שמחליטים שהמצוות לא מתאימות להם. הם קודם כל - קובעים 'עוּבְדָּא' - שהמצוה הזאת לא בשבילם (כלומר, שהמצווה הזאת "מפריעה" למילוי התאווה שלהם) ואח"כ, מחפשים את כל ההסברים והטעמים שבעולם - כדי להצדיק את מעשיהם...].
וכדי להמחיש יותר את הדברים, עד כמה 'קטן' שיכלו של האדם בכדי לנסות להבין את גודל ערך המצוות - נמחיש זאת ע"י משל קולע:
מעשה שהיה עם קבוצת אנשים, שהיו 'עיוורים' מלידה, ולא ראו מימיהם צורת אדם או חיה - מהי. והנה אדם אחד שרצה לבחון את חוּש המישוש שלהם, הביא לפניהם פיל מגן החיות, והציג אותו לפניהם, באומרו להם: תְּמַשְּׁשׁוּ ותבדקו את ה"חפץ" הגדול הזה (שנקרא 'פיל') ותאמרו לנו, מה לפי דעתכם החפץ הזה יכול להיות - - -
ניגש עיוור אחד לכיוון הפיל, ולמזלו נתפס... ברגלו של הפיל! מישש ומישש כדי לתהות על קנקנו, עד שהחליט שהפיל דומה ל... "עמוד בשר" גבוה!
בא העיוור השני, והתחיל גם הוא לְגַשֵּׁשׁ, עד שנתקל ב..."צלע" של הפיל! מישש ומישש מכל צדדיו, עד שהחליט שהפיל נראה כמו... "קיר" מוצק!
בא העיוור השלישי, וגם הוא החליט לנסות את מזלו. ואולם הוא כבר היה יותר חכם, והחליט לבדוק את החלק העליון של הגוף למעלה, כדי לגשש שם את הפיל, והנה, למזלו הוא נתקל ב...שיניו של הפיל! מישש ומישש, עד שהחליט שהפיל נראה כמו... "חנית" של עצם חדה!
ניגש העיוור הרביעי, וגם הוא התחיל לגשש מלמעלה את הפיל, ולמזלו נתפסו ידיו בַּ...אף הארוך של הפיל! מישש ומישש עד שהחליט שהפיל נראה כמו... "נחש" מפותל ושמן!
וכעת, הגיע תורו של העיוור החמישי האחרון, ואולם זה הירהר בליבו: אני אהיה יותר 'פיקח' מִקּודְמַי, לא אמשש את הפיל למטה ברגליו, ולא למעלה בצלעותיו, וגם לא מצדדיו. אלא אבדוק אותו מאחוריו, שם ודאי אגלה את תמונתו האמיתית!
אמר ועשה. ניגש לאחוריו של הפיל, ולמזלו נתקל ב...זנבו של הפיל! מישש ומישש, עד שהחליט שהפיל זה פשוט - סוג של "חבל" עם שערות...
אנו בודאי צוחקים מכל המעשה המבודח הזה. ואולם תתפלאו לשמוע, שבדיוק כאותם עיורים - מתנהגים גם האנשים שרוצים לגשש ולבדוק ולהחליט איך נראים להם ערך המצוות... האם זה מתאים לאנשים "מודֶרְנִיִּים" כמותם, והאם זה מובן להם על פי כל כללי "הטבע והמדע", והאם המצוות לא "מתנגשים" עם חיי התאוות שלהם, וכו' וכו'.
ואנשים אלו לא יודעים, שהם דומים ממש לאותם עוורים מלידה, שלא ראו ולא הרגישו מעולם, מהו הטעם הרוחני האמיתי שיש בכל מצוה ומצוה, וכעת הם רוצים לבדוק ולקבוע על פי הַשְׂכָּלָתָם ה"אָקָדֶמָאִית" - את גודל ערך המצוות? הרי בזה הם דומים לאותם עוורים, שרוצים לקחת מצוה בגודל של 'פיל' - ולהעריך אותה במושגים של 'חבל קטן' ופשוט...
שכן, זאת עלינו לדעת, שעם כל ההשכלה והמדע והטכנולוגיה שאדם המציא - כל זה עדיין אינו אלא כ"גרגיר אבק דק" - מול הסודות הַאֵלוקִיִים העצומים שטמונים בכל מצוה ומצוה!
נסכם לעצמנו, לסיכום, את שני הלקחים החשובים שלמדנו מתוך מצות התפילין:
1. מצות התפילין לימדה אותנו, שגם מהדברים "הַגַּשְׁמִיִּים וְהַחומְרִיִּים" של העוה"ז, אם עושים אותם לפי ה'תקנון' של חוקי המצוות - אזי הם נהפכים להיות החפץ הקדוש ביותר, ולכלי של שפע קדושה וטהרה! שכן, אין לך דבר יותר חומרי וגס - מאשר עור של בהמה גסה - ובכ"ז, כאשר עושים בהם מצוה, וכותבים עליהם פרשיות של תפילין - הם נהפכים להיות כלי של קדושה וטהרה!
2. דבר שני שלמדנו מתוך מצות התפילין: שלפני שהבר מצוה נכנס לקבל עליו את עול המצוות - חייב הוא לדעת ידיעה אחת יסודית:
האדם חייב לבטל דעתו לגמרי, בפני כל קיום מצוה! וגם אם הוא חושב, שיש מצוות שהם לא "מתאימות" לו, או שהם לא מובנות לו בשיכלו "הרחב", או שהם סתם לא "נוחות" עבורו - בכל המצבים האלו - עליו לראות את ה"נורה האדומה" שמצות תפילין מאותתת ומשדרת לו:
קודם כל - תניח "תפילין של יד"! קודם תְּבַצֵּעַ בפועל את המצוות, תקבל "מָרוּת" מוחלטת של הקב"ה עליך! ורק אח"כ, יש לך רשות להשתמש גם עם "תפילין של הראש" כלומר, לנסות ולהבין גם עם ה'ראש' את הטעם והשורש של המצוות. ואולם גם אז, אסור לנו לחיות ב'אשליות'! עלינו לזכור, שאנו דומים ממש לאותו 'ננס' שעומד על גבי כתפי הענק, ומתיימר לראות ולהבין למרחוק... שכמה שנבין - עדיין אנו רחוקים מלהבין את הטעם האמיתי של כל מצוה ומצוה!
ואם כך תהיה ההתייחסות שלנו לכל ה - 613 מצוות, בְּמֵילֶא נזכה להרגיש את המתיקות וְהַכֵּיף שיש בכל מצוה ומצוה. וגם חַיֵּינוּ, יהפכו להיות יותר מתוקים! יותר מאושרים! ויותר... שלווים רגועים!!!
דרשה ג' - ל'בר מצוה'
"סֵקֵר" גלוי לכל הנוער הצעיר:
מה אתה מעדיף? להיות חייל אמיץ וּקְרָבִי - שנלחם ושובר תאוות,
או - חייל פחדן ומוג לב – שהתאוות "אוכלות" אותו?
ביום טקס חגיגת הבר מצווה, יום שבו הנער מתחיל להתמודד באופן רציני עם יריבו לקרב שהוא היצר הרע, זה הזמן המתאים בכדי לחשוף מעט את פרצופו האמיתי של היצה"ר, ולגלות - פעם אחת ולתמיד: מיהו אותו "יצר הרע" הזה שמדברים עליו כל הזמן? האם הוא נראה כמו 'מלאך חבלה' מפחיד ומאיים, או שאולי באמת הוא נחשב למלאך "טוב מאד" שתורם לנו הרבה באיזה תחום כלשהו? ולכל הקוראים הסקרניים שמעוניינים כבר לגלות את פרצופו האמיתי של היצר הרע - מוזמנים יחד איתנו להמשיך להאזין לפרק זה, ולעקוב אחר התוצאות המפתיעות.
הנה, חז"ל במדרש, דורשים על הפסוק בפרשת בראשית (פרק א' פסוק ל"א) "וירא אלוקים את כל אשר עשה, והנה "טוב מאד". ודורש המדרש על זה: 'טוב' - זה יצר הטוב. 'מאד' - זה היצר הרע(!)
וכל מי שקורא מדרש חז"ל זה, זוקף את שני גבות עיניו בתדהמה, ולא מאמין למשמע אוזניו! חז"ל משבחים כאן את היצר הרע, שהוא יותר טוב מהיצר הטוב?! היצר הטוב הוא רק בגדר 'טוב'. ואילו היצה"ר הוא בגדר 'טוב מאד'! הייתכן שיתנו ליצה"ר "ציון לשבח" כזה? והרי מי "שקובר" את האדם, הורס אותו ברוחניות, ומוריד אותו עד לשאול תחתית - הכל בא רק מצד היצה"ר! ואילו כאן באים חז"ל, וכביכול "מתעלמים" מכל זה, ומחניפים ליצה"ר שהוא "טוב מאד", וליצר הטוב נותנים דרגה פחותה, שהוא בסך הכל רק "טוב"?!
ממש מדרש מפליא ומוזר מאד! ממבט שִׁטְחִי נראה, שחז"ל עשו כאן את ה"עליונים" - למטה. ואת ה"תחתונים" - למעלה! ודוקא שאלה קשה וחזקה זו, מובילה אותנו למסקנה, שבודאי טמון כאן במדרש כוונה עמוקה נסתרת, ורק צריך להעמיק ולגלות אותה!
וכעת שימו לב, איך שכל דברי חז"ל קודש קודשים, ובכל מילה שלהם טמונה הרבה חכמת חיים, והרבה לקח גדול עבורינו אנו.
הנה, שִׁמְעוּ את התשובה לשאלה הנ"ל, שזה ממש מפליא ומדהים - שלא תאמינו!
לפי השקפת התורה הקדושה, מי שעושה באמת את האדם למלאך עלי אדמות, מי שעוזר לאדם לגדול ולפרוח ברוחניות, מי שמחסן ובונה את אישיות האדם - זה דוקא היצר הרע ולא היצר הטוב!
שהרי בלי הדחף והמרץ של היצה"ר, האדם היה נשאר כל הזמן על 'אותה דרגה' כפי שהיה, בלי שום התקדמות והתעלות. הוא היה פועל בדיוק כמו "מלאך"!
וכי חושבים אתם שזו מעלה גדולה להיות 'מלאך'? הרי הם לא השקיעו כלום כדי להגיע לדרגה הגבוהה שלהם! כך בראו אותם (מלאך - גבריאל, רפאל, אוריאל, וכו'.) ועל פי זה הם פועלים. שום דבר לא בא מכוחות עצמם! שום 'הישג' עצמי לא ניזקף לזכותם!
החכמה הגדולה היא - שאדם נברא עם יצרים, עם תאוות, עם מידות רעות, ובכ"ז הוא עובד על עצמו כל רגע ורגע! נלחם ושובר! נלחם ושובר! נלחם ושובר! הוא נמצא במאבק ובמלחמה תמידית עם היצר הרע! ודוקא מתוך תנאים קשים כאלו - האדם מצליח לִרְשׁום לעצמו הצלחות מזהירות, הוא יָצָא ה"מנצח" בנסיון הזה, והתאווה לא הצליחה להשתלט עליו, הוא הצליח לבלום את עצמו ברגע האחרון! וכל ההישגים האלו - נרשמים הכל לזכותו, ולא לאף אחד אחר! הוא באמת גיבור ואמיץ לב - יותר מן המלאכים!
וזהו החידוש הנורא, שחז"ל חידשו לנו: מה מחסן אותנו? מה בונה אותנו? מי עוזר לנו להיות 'גדולים'? מי נותן לנו את ה"קרש קפיצה" להתעלות ברוחניות? בזכות מי נרשמים לנו 'השגים' של עלייה בתורה ובמצוות? התשובה לכל השאלות האלו היא: הכל בזכות היצר הרע! הוא זה שתמיד נותן לנו מיכשולים ונסיונות, ואנו, מתוך גבורה נפשית מצליחים לעבור אותם בשלום, וכך אנו רושמים לעצמינו 'הישגים', ועולים מדרגה לדרגה!
וכדי שנקבל תמונה יותר ברורה על כוונת חז"ל, ניתן על כך משל מהחיים:
בכל מדינה מבוססת, יש בסיסים ומחנות אימון של צבא. היודעים אתם איך מחסנים את החיילים? נותנים להם אימונים קשים ומפרכים השוברים את הגוף: השכמה וּמִסְדַּר בוקר תוך 7 דקות, גדירות תייל, מכשולים, שדה מוקשים, ריצה לקילומטרים, טיפוס על הרים וחומות, בורות, תעלות, קוצים, מלכודות, וכו' וכו'. זה מה שמחסן ובונה את החיילים! זה מה שנותן להם אח"כ את האומץ והגבורה להלחם עם האויבים! אין תירוצים של קור! חום! לילה! פחד! אין כלום! אתה חייב לרוץ! לקפוץ ולעבור את האש! אין מעצור בצבא!
תבוא לרמטכ"ל ותאמר לו: חיילים צעירים, מסכנים, סחוטים ועייפים, ישנים על האדמה, על הבוץ, רצים קילומטרים בלי טיפת מים, עוברים שדות מסוכנים ומפחידים!
תרחם עליהם קצת! תפחית מהם את האימונים המפחידים האלו!
הרמטכ"ל יצחק עליו, ויזרוק אותו החוצה!
ולמה? משום שכל בר דעת מבין, שבצבא חייבים להתקדם, לְפַתֵּחַ "כושר גופני" ולהיות לוחֵם קְרָבִי! וכדי לקבל את ההישג הזה - חייבים לעבור את השלב של האימונים! זה מה שמחסן את החיילים, והופך אותם לחיילים אמיצים גיבורי מלחמה. דוקא האימונים המפרכים האלו! דוקא הגדירות והמכשולים! רק בזכות זה הם זוכים לעלות בדרגות של גבורה, מחייל - לְסֵרֵ"ן, סגן אלוף, אלוף משנה, תת אלוף, רמטכ"ל, וכו' וכו'.
וכך זה פועל בדיוק - גם בצבא הקדוש של הקב"ה:
הקב"ה דורש מכל יהודי, שאסור לו להישאר על אותה דרגה! הוא חייב להתקדם ולהתעלות בתורה, במצוות. הוא חייב להשיג השגים מרשימים ברוחניות! ולצורך זה - הוא חייב גם לעבור את השלב של ה"אימונים" המפרכים, שהיצה"ר מציב לו בדרכו! כל שבירה של יצרים, כל שבירה של תאווה, כל שבירה של רצונות ותשוקות - כל זה מעלה אותנו ב"דרגה" מתכונות של 'בהמה' - ועד לדרגת אדם 'אציל ומרומם'!
וכך האדם מתקדם ובונה את עצמו, בכוחות עצמו הוא יוצר בתוכו אישיות חשובה של "אדם", שדרגתו גבוהה לאין ערוך מדרגת המלאכים! וזאת בגלל שהוא 'השקיע' על עצמו! כל שלב של "התקדמות" ברוחניות - עלה לו בטורח ובמאמץ רב, והיא נזקפת לזכותו הבלעדית!
ואולם אדם פחדן וחלש אופי, שמפחד ולא מסוגל להתמודד נגד המכשולים של היצה"ר, לא מסוגל להתמודד מול תאווה ולשבור אותה, אדם כזה - דומה בדיוק לחייל שמגיע לגדר התייל - ומפחד לקפוץ! מגיע לשדה המוקשים - ואין לו את האומץ לעבור! אין לו את הכח להלחם נגד היצה"ר! אין לו את הכח להתמודד נגד הפיתויים של היצה"ר! ולמה אין לו את הכח? בגלל שהוא נמצא ב"ידיים ריקות"! אין לו את האש של התורה - שמסוגלת לשרוף ולקפל את כל הדמיונות של היצר הרע!
וצריך לדעת, שאדם שלא מתחסן לעבוד ולהתמודד נגד היצה"ר, אז גם כל החיים שלו נראים מסכנים ועלובים! אין לו רגע אחד של מנוחה וישוב הדעת! הוא קשור לתאוות וְלַיְּצָרִים שלו, וכל הזמן הוא רועש וסוער! אין לו רגע של מרגוע אמיתי! הוא לא מסוגל להתמודד ולשבור את התאוות שלו, התאוות פשוט "אוכלים" אותו!!!
ולכן, מי שבאמת רוצה ליזכות לחיים מאושרים, חיים שבהם הוא ירגיש "משוחרר" מכל 'תאבון' של תאוות ויצרים, אדם כזה חייב להשקיע, ולהלחם בכוחות עצמו נגד היצה"ר! הוא חייב לקחת כמה שעות של "לימוד תורה" שהם יתנו לו "זריקות חיסון", ויהפכו לו את החיים - לחיים יותר שְׁקֵטִים ורגועים! למאושר עלי אדמות! שכן כלל ברזל בידינו: ברגע שנחלשת המשיכה לתאוות ויצרים - מתגברת המשיכה לקירבה האלוקית! הנשמה "משלימה" עם הגוף, והאדם פתאום חש 'מרגוע' בתוך עמקי נשמתו!
ולכן, המלאכים שיש להם רק יצר הטוב - הם בגדר "טוב". ואולם אנו שיש נגדינו את היצה"ר - זה בגדר "טוב מאד"! משום שאנו עובדים ומשקיעים! שום "הישג" לא בא לנו בחינם, הכל הישגנו בדם וְיֶזַע, בעבודה ובעמל רב, נלחמנו "בשיניים" על כל שבירת תאווה! החזקנו ב"ציפורניים" את האמונה שלנו באלוקים! ולכן בשמים מעריכים ומעריצים אותנו - יותר מן המלאכים!
וזהו הלקח הגדול שצריכים אנו לקחת לתשומת ליבנו:
עלינו לדעת, שהיצר הרע יכול להיות מצד אחד - מלאך חבלה, שמכשיל וקובר את האדם ברוחניות, ומוריד אותו עד לשאול תחתית. ומצד שני - היצה"ר יכול לשמש לאדם כתנופה של 'מנוף' - לעלייה רוחנית גבוהה, ולהישגים מרשימים מאד! הכל תלוי באדם עצמו: עד כמה הוא מוכן להשקיע להיות חייל אמיץ, חייל לוחם, שמוכן להתגבר ולשבור כל מיני נסיונות של תאוות ויצרים, שהיצה"ר מציב לו בדרכו! או - שהוא מעדיף להתנהג כאותו חייל מוג לב, שרואה את גדירות התייל - ומפחד לקפוץ! אין לו את האומץ, לנסות להתמודד נגד הפיתויים שהיצה"ר "מְדַמְיֵן" לו בראש! ואז במצב כזה - אכן היצה"ר הוא זה שינצח במערכה, עד שיפילו לבור תחתיות! ח"ו.
ולקח זה מופנה בעיקר לחתן הבר מצווה, שעומד כעת ב"פרשת דרכים", ויכול להכריע את גורלו - לכאן או לכאן. דוקא כעת - יש בידו את ההזדמנות, להציב לעצמו מחסומים וגדירות, שיחסנו אותו מפני היצה"ר! לא להתקפל ולא להשבר מכל נסיון שבא עליו! להחזיק חזק בלימוד התורה, שזה "גלגל ההצלה" שיכול להציל אותו מפיתויי היצה"ר! ולהיות חייל גאה ואמיץ! להלחם ולשבור את התאוות - ובשום אופן לא להיכנע! לא להשאר כל הזמן על אותה דרגה, לא לדרוך כל הזמן על אותו מקום, אלא תמיד לנצח את היצה"ר, ולעלות ולהתעלות עוד ועוד, עד - - - שהאדם יזכה לעבור את דרגת המלאכים, ולקבל את הציון הגבוה של "טוב מאוד", שאכן באמת מגיע למי שהשקיע ועבד על עצמו!
מסופר עַל הָרַב אַרְיֵה לֵוִין זַצַ"ל, שֶׁהֻזְמַן לְדַבֵּר בִּפְנֵי תַּלְמִידִים הָעוֹמְדִים לִפְנֵי בַּר מִצְוָה בְּבֵית סֵפֶר מַמְלַכְתִּי בְּתֵל אָבִיב, וְסִפֵּר לָהֶם אוֹדוֹת הַמִּפְגָּשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁהָיָה לוֹ בְּבֵית הַכֶּלֶא שֶׁל הַבְּרִיטִים, בְּצֵל הַגַּרְדּוֹם, עִם הַנִּדּוֹנִים לַמָּוֶת בַּרַזָנִי וּפַיְינְשְׁטֵיין הי"ד.
הָרַב בָּא לְהָנִיחַ לָהֶם תְּפִלִּין, וְהֵם מְאֹד הִתְרַגְּשׁוּ וּבָכוּ בֶּכִי גָּדוֹל שֶׁזּוֹ הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה בְּחַיֵּיהֶם שֶׁיַּנִּיחוּ תְּפִלִּין. הַנִּדּוֹנִים לֹא יָכְלוּ לְהִפָּרֵד מֵהַתְּפִלִּין, וְהִצְמִידוּ אוֹתָן לְלִבָּם, וְנִשְּׁקוּ אוֹתָן לְלֹא הֶרֶף.
אָמַר הָרַב לֵוִין לַתַּלְמִידִים: וְכִי רַק בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה צְרִיכִים לְּהִתְרַגֵּשׁ וְלִבְכּוֹת כְּשֶׁמַּנִּיחִים תְּפִלִּין? וְכִי דַּוְקָא אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִחְיוֹת רַק שָׁעוֹת מִסְפַּר צָרִיךְ לִשְׁפּוֹךְ לִבּוֹ עַל הַתְּפִלִּין? הֲרֵי מִי שֶׁכָּל הַחַיִּים עוֹמְדִים לְפָנָיו וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּיעַ עָלָיו לְלֹא הֶרֶף חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים, הֲרֵי בָּרוּר שֶׁלְּאָדָם כָּזֶה רָאוּי לְּהִתְרַגֵּשׁ וּלְהוֹדוֹת לַה' יִתְבָּרַךְ בְּכָל כֹּחוֹ וּבְכָל מְאוֹדוֹ.
כָּךְ גַּם צְרִיכִים אָנוּ לְהַרְגִּישׁ כְּשֶׁשּׁוֹמְעִים אוֹ קוֹרְאִים דְּבַר תּוֹרָה שֶׁכְּבָר לָמַדְנוּ בֶּעָבָר. כְּמוֹ הַהִתְלַהֲבוּת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם צָמֵא כְּשֶׁרוֹאֶה מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר שָׁנִים רַבּוֹת הוּא שׁוֹתֶה אֶת אוֹתָם הַמַּיִם. כָּךְ צְרִיכָה לִהְיוֹת הַהִתְלַהֲבוּת לְגַבֵּי דִּבְרֵי תּוֹרָה.
וּכְמוֹ כֵן כָּתַב מָרָן הַשֻׁלְחָן עָרוּךְ (סִימָן סא סְעִיף ב) עַל הַפָּסוּק "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" רְצוֹנוֹ לוֹמַר: בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים, וְלֹא כְּמִי שֶׁכְּבָר שָׁמַע אוֹתוֹ הַרְבֵּה פְּעָמִים שֶׁאֵינוֹ חָבִיב אֶצְלוֹ.
ילד שמגיע למצוות, מלמדים אותו להניח תפילין, לכרוך על ידו 7 כריכות של רצועות התפילין. נו, הילד צריך לחשוב, אסור לדבר, אסור להפסיק, הוא צריך לחשוב במחשבתו שהוא סופר 7, איך? מה הוא יחשוב? אז מלמדים את הנער לחשוב: "פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל-חַי רָצוֹן" – 7 מילים – 7 כריכות.
שואל הגאון רב ליב גורביץ זצ"ל, ראש ישיבת גייצד באנגליה: יש עוד פסוקים של 7 מילים, שזה משמעותי מאוד, למשל: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד) – למה את זה לא מלמדים אותו לחשוב? למה את "פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ"?!" ומשיב: נער מתבגר מתחיל כבר לחשוב על כסף, הוא קיבל לבר מצוה ארנק מעור וכמעט כבר פנקס צ'קים, חסרה לו רק תעודת זהות... הילד המתבגר מתחיל לחשוב: על הכסף, על הקידום הכלכלי שלו, על הרכוש, ועל צבירת הממון, מה יהיה איתי כשאני אהיה גדול, מאיפה יהיה לי כסף, אקנה לי מכונית מהודרת – זה מחשבות ראשונות שנכנסות לליבו של הנער המתבגר.
אומר רב ליב גורביץ: הדבר הראשון שמלמדים אותו זה שפרנסה היא משמים, אמונה - "פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל-חַי רָצוֹן". ואמנם כשאדם מתחיל לחשוב שהפרנסה הוא מביא, כוחו ועוצם ידו, בינתו, חוכמתו, אז הוא מרשה קצת לעצמו להערים קצת, לשקר קצת, כי זה הוא, הוא! אבל אם אדם מאמין "פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ" שהכל משמים, שום דבר לא יעזור אם ה' לא יתן לך, אז בשביל מה אתה צריך לשקר במסחר, בשביל מה צריך להערים? למה אתה לא יכול להיות הגון וישר? מה הראיה? כי זה מבחן האמונה הפרנסה! פה קריעת ים סוף!
סגולת כל ראשית שאדם יְנצֵל כל התחלה בחיים שלו, כל דבר ראשוני, כל דבר התחלתי, כגון: סגולת "למחרת ראש השנה", סגולת ל"מחרת יום הבר מצוה", סגולת ל"מחרת יום החתונה" – זהו סוד ההצלחה, להתחיל דבר חדש עם קבלה חדשה!
מעשה ברב כהנמן זצ"ל מייסד ישיבת פונוביז', בערוב ימיו נכנס אליו ראש ישיבה צעיר וסיפר לו לרב כהנמן שזה לא מכבר הקים ישיבה והיא אינה מצליחה לעמוד על רגליה. בעיות קשות נערמות בדרכה ושוב הוא אינו רואה ברכה בעמלו".
שאל הרב כהנמן שאלה: "מה עשית ביום הראשון ליסודה של הישיבה?" – מה עשית בהנחת אבן הפינה, ביסודה של הישיבה?
השיב לו ראש הישיבה הצעיר: "חגגנו חגיגה גדולה - הזמנו אורחים רבים וערכנו סעודה גדולה עם דרשנים רבים" – בקיצור, עשינו מזה עסק גדול.
אמר לו הרב כהנמן זצ"ל: "בוא אומר לך, מה אני עשיתי ביום בו החלו להקים את ישיבת פונוביז'. ואז תבין מהו סוד הצלחתה. ביום בו החלו הבולדוזרים ליישר את הקרקע על הגבעה שהיום היא נקראת גבעת פונוביז', הגבעה הצחיחה, הייתי שרוי בתענית. באותו יום שהתחלתי את יישור הקרקע ואת הבאת הבולדוזרים הייתי בצום ולקחתי מנין תלמידי חכמים אל שטח הבניה וישבנו, לא יודע על מה, אבל הביאו כסאות, ישבנו ולמדנו גמרא, והתפללנו בדמעות. קדשנו את הראשית, התחלנו בקדושה, יצקנו את קדושת הגמרא עם יישור הקרקע, עם הבטון והברזלים".