יום הולדת
חגיגת יום הולדת - בראי היהדות
האם חגיגת "יום הולדת" זו סיבה אמיתית לשמחה ומשתה, או - שזה סתם 'חגיגה והוללות'- שפרעה וחבריו נהגו לחגוג ?
דבר מקובל הוא אצל האנושות העולמית, לציין את "יום ההולדת" יום שבו נולד האדם - לאירוע חגיגי וייחודי, הַמְּלֻוֶּה בסעודה של משתה ושמחה, ומשאיר אצל האדם רושם של חוויה בלתי נשכחת. זהו היום החשוב ביותר בחייו, וגם המאושר ביותר עבורו!
בדרך כלל, נהוג לציין את חגיגת יום ההולדת ע"י הזמנת חברים ומכרים למסיבה חגיגית, הענקת מתנות לבעל השמחה, שירים וריקודים, בלונים וקישוטים, וכמובן - לא שוכחים להכין את "הפתעת הערב": עוגת יום הולדת, מקושטת בצפוי קרם ודובדבנים, ועליה מצוין בכתב קרם צבעוני את הגיל של חתן או כלת השמחה!
ובזה מסתכם - פחות או יותר - האירוע החגיגי שהעולם נוהג לכנותו בשם "יום הולדת".
ואולם, אנו כיהודים אנשי תורה, יודעים שכל מאורע או שמחה שהאדם חוגג בימי חייו - יש לזה גם קשר הדוק עם 'תוכן רוחני' עמוק, ומסר חינוכי, שבאים לשדר לו בעקבות אותו מאורע שהוא זכה להגיע אליו!
ובלא ספק - שגם האירוע הצנוע הזה, שחוגגים בקרב בני המשפחה, הנקרא בשם "חגיגת יום הולדת", בודאי שגם מאורע זה - לא מסתכם רק במסיבת חברים, בעוגת קרם, ובשקיות יום הולדת - אלא ברור שטמון בו תוכן רוחני ומסר חינוכי, שילוו את בעל השמחה למשך כל ימי חייו! רק צריך להסיר את ה"עפר הגשמי" מעל העיניים, ועי"ז נזכה לגלות את ה'שפע הרוחני' שאפשר לשאוב מתוך יום סגולי זה, הנקרא "יום הולדת"!
וכדי לגלות את הסגולות הטמונים בתוך יום מיוחד זה, עלינו לחפש בתוך ה'מקורות' של התורה הקדושה, ולראות איך התורה וחז"ל הקדושים התייחסו לַיום היקר הזה, המכונה בשם "יום הולדת".
והנה, לאחר סקירה קלה שערכנו בתורה שבכתב, הופתענו לגלות שלא רק שאין שום התייחסות בתורה לגבי יום זה, אלא עוד התורה טורחת לציין, שיום זה הוא חגיגה של 'מנהגי הגויים' שפרעה הרשע נהג לחגוג אותו! וכפי שמציין זאת הפסוק בחומש בראשית (פרק מ', פסוק כ') "ויהי ביום השלישי 'יום הולדת' את פרעה, ויעש משתה לכל עבדיו"!
שמעתם מי חוגג את "יום ההולדת" שלו? פרעה הרשע! רק עליו בלבד התורה מציינת שהוא עשה משתה ביום ההולדת שלו! וכל מי שנתקל בפרשה זו - מקבל רושם שרק לפרעה וחבריו מתאים לחגוג מסיבות של 'יום הולדת', ולא לבני ישראל הכשרים והצנועים!
ואולם, האמנם כך הם באמת פני הדברים? וכי יום הולדתו של האדם - הוא יום רגיל ופשוט כשאר ימים - בלא שום סגולות ומעלות מיוחדות? בודאי שלא! ויש לנו על כך - 2 הוכחות - משני גדולי עולם, שיוכיחו לנו שאכן יש סגולה מיוחדת ביום הולדתו של האדם, יום שבו מזלו וגורלו של האדם מאיר לו פנים, ומסוגל הוא לכל הישועות והנפלאות!
והוכחות אלו מבוססות על פי שני גדולי האומה: משה רבינו. ודוד המלך. וכדלהלן:
א. אצל משה רבינו - מספרים לנו חז"ל בגמרא מסכת מגילה (דף י"ג:) שבזכות יום ההולדת שלו - ניצלו כל ישראל מגזירת 'כלייה' של המן הרשע! וכיצד זה קרה? מספרת הגמרא, שכאשר המן הרשע חיפש יום מסוים שבו מזלם של ישראל ירוד ונחות, כדי שיוכל להתגבר ולנצח אותם, הפיל לשם כך גורל, ועלה בידו יום ז' באדר, יום פטירת משה רבינו!
שמח המן מאד, שידע שאם ביום זה נפטר מנהיגם של ישראל, בודאי שגם המזל של ישראל לא מסמל טובות!
וא"כ איך בכ"ז התהפך אח"כ מזלם של ישראל לטובה ביום זה, וניצלו מגזרתו של אותו רשע?
מסבירים לנו חז"ל, שהמן לא ידע, שאמנם נכון שביום זה נפטר משה רבינו, אולם בדיוק באותו תאריך - חלה גם יום הולדתו של משה רבינו! וזכות יום ההולדת - היא זאת שעמדה ליהודים להינצל מאותו רשע!
שמעתם איזה יום מסוגל הוא "יום ההולדת"? עד כדי להרים את מזלם של כלל ישראל, ולהביאם לידי ניצחון מידי כל אויביהם! והכל בגלל אותה זכות, שביום זה חל "יום הולדתו" של האדם!
ב. ואותו רעיון מצינו גם אצל דוד המלך, שמתאר את יום זה - כיום סגולה שנפתחים בו שערי שמים, ובו מתקבלים ברצון כל תפילותיו של בעל השמחה! והיכן אמר דוד המלך דבר זה? בספר תהילים (מזמור ב', פסוקים ז'-ח'). שם כתוב: "אספרה אל חוק ה', אמר אלי בני אתה, אני היום ילדתיך, שאל ממני - ואתנה"!
כלומר, דוד המלך מגלה לנו, שכאשר יהודי מקבל עליו את מצוות הקב"ה ל'חוק' ובל יעבור, לקיימם ולשומרם, גם הקב"ה כביכול אומר אליו: "בני אתה! הרי אתה חביב עלי - בדיוק כמו ב'יום הולדתך'! ביום בו הורדתי את נשמתך לעולם! וכיון שיום זה נחשב כיום הולדתך, א"כ - "שאל ממני ואתנה". שאל ובקש ממני את כל בקשותיך - ואתן לך! שכן יום הולדתו של האדם הוא יום שמסוגל לקיבול משאלותיו ובקשותיו של האדם!
וא"כ, אם נסכם 'שורה אחרונה' את כל הדברים, יוצא לנו לימוד גדול שלמדנו ממשה רבינו ודוד המלך ע"ה. הם לימדו אותנו, שיום הולדת - זה לא סתם חגיגות שנוהגים לחגוג פרעה וחבריו, אלא זה יום שמסוגל להעניק לאדם שפע של הטבות רוחניות, וגשמיות. וכפי שנתבארו לעיל - שניים מהם:
א. יום שבו נולד האדם - מזלו מתגבר, ואי אפשר להזיק לו ביום זה. (וכפי שלמדנו זאת מיום הולדתו של משה רבינו).
ב. יום שבו נולד האדם - הוא יום המסוגל למילוי בקשות. וכפי שהבטיח הקב"ה מפורשות ע"י דוד המלך (בספר תהילים) "...שאל ממני - ואתנה"!
והאמת, שגם בספרי ההלכה, מצינו התייחסות 'חיובית' ליום זה. וכפי שהעיד רבינו יוסף חיים בספרו "בן איש חי" (פרשת ראה, אות י"ז) וזה לשונו "...ישנם קהילות ועדות, שנוהגים לציין את יום הלידה - ליום טוב(!) וכן נוהגים בביתנו".
וא"כ - אלו הם כל סידרת ההוכחות, שמראים לנו שיום הולדת - זה לא סתם 'מנהגי גויים' שנהגו בתקופתו של פרעה במצרים, אלא גם לפי השקפת היהדות - יש לזה בסיס ומקור נרחב, וכפי שנתבאר לעיל באורך.
ולאחר שניתחנו את הסוגיא הזו לפרטיה, א"כ כל קורא מגיע מעצמו - לידי מסקנה חד משמעית: מוכרחים לומר, שהשאלה - אם יום הולדת זו "חגיגה של פרעה", או "חגיגה של כל יהודי" - שאלה זו תלויה מאד ב'מציאות', עד כמה אנו מנצלים לטובה את יתרונותיו ומעלותיו של היום הקדוש הזה. האם אנו נוהגים בו כפי שנהג פרעה הפוחז והזולל, להעביר יום זה רק בחגיגות וּ'בְּחִינְגות' של מאכל ומשתה. או - שאנו משתדלים לחפש גם את הסגולות הרוחניות שטמונים בו - - -
ולתועלת הקוראים - נעתיק כאן את כל הסגולות והמעלות המיוחדות, שיום זה מסוגל להעניק לאדם. וכל בר דעת ימהר "לחטוף" סגולות אלו - ולבצע אותם אצלו 'הלכה למעשה' ביום חגיגת הולדתו, ואז אכן יזכה הוא להיות מאושר, על אשר זכה לנצל כראוי את היום הקדוש הזה.
א. מעלה ראשונה של יום זה - שיש לאדם הזדמנות פז לערוך בו 'מאזן שנתי' של "חשבון נפש" - על כל מסלול חייו שעברו עליו במשך ימי השנה שעברה.
שהרי, גם מצד 'הכרת הטוב' - מחויבים אנו לערוך ביום זה חשבון נפש, ולהגיש לפני בורא עולם חשבון מפורט על כל הימים והשעות שנתנו לנו, האם ניצלנו אותם כראוי?
שכן, עצם הדבר, שהקב"ה שיחרר לנו "ש'יק פתוח" והעניק לנו במתנה עוד שנה נוספת של חיים תקינים, ללא שום בעיות ומכאובים - זה עצמו לבד - צריך לעורר את האדם, לשבת בסוף השנה - ולחשוב: מה אני הענקתי להקב"ה - בתמורה למתנה היקרה שהוא נתן לי - עוד תוספת 'שנה של חיים'? האם השתדלתי להחזיר לו טובה, ולגרום לו נחת רוח ע"י שמירת התורה והמצוות, או - שח"ו, לקחתי את המתנה הזאת שנקראת "חיים" ובזבזתי אותם להבל וריק, על שטויות והבלים שֶׁהִתְאַדּוּ ונעלמו כמו אבק פורח! לקחתי שנה של חיים ו"שרפתי" יום אחר יום - מבלי לקחת שום קנין נצחי, שישאר איתי גם לעתיד לעולמי עד?
זהו הלקח הראשון, שצריך לקחת בחשבון בחגיגת יום ההולדת: עד כמה הקב"ה מרוצה ושמח ממני - מכל השנה שעברה עלי?
[ולא לשכוח, שבד בבד, ביחד עם ה'חשבון נפש' על העבר - להקפיד לקבל קבלות מעשיות גם לעתיד, ולהשתדל להשתפר אפילו בנקודה קטנה (וכגון: בענייני 'ברכות', לברך במיתון, ומתוך עלון או סידור. וכן להתמיד לקרוא ק"ש על המיטה בכוונה, ועוד.) יש לזכור ללכת תמיד לפי הכלל: היום - עלינו להשתדל להיות יותר טובים - מאתמול! ומחר - להיות יותר טובים - מהיום!]
ב. דבר שני - שצריך האדם לנצל לעשות ביום הולדתו: עליו לזכור, שביום זה שערי שמים נפתחים עבורו, ויש סגולה מיוחדת שתפילותיו יתקבלו ברצון לפני הקב"ה!
ודבר זה - לא בדינו מליבנו, אלא התבססנו על פי מקורות חז"ל, וכדלהלן:
1. דוד המלך בתהלים (מזמור ב', פסוקים ז'-ח') מבטיח לנו, שביום לידת האדם, כל מה שישאל האדם בתפילתו - הקב"ה יתן לו! הכל! (עיי"ש היטב. וביארנו פסוק זה לעיל בתחילת הדרשה).
2. מקור שני - שאבנו מתוך דברי רבותינו הראשונים: הנה בספר בעל ה"פרדס" (לאחד מרבותינו הראשונים) כתב בספרו (בחלק ב', דף י"ח ע"א) עצה נפלאה ונוראה, כיצד יכול האדם לפעול ביום הולדתו רבות בשמים, וגם לתקן את כל מה שפגם במשך ימי חייו. וזה לשונו מילה במילה "...וקבלתי מרבי המובהק וכו', שבלילה הנכנס לי"ד שנה, (כלומר, בליל ה'בר מצוה') כאשר יסכים האדם בדעתו באותו לילה לעבוד את השי"ת, וכן בלילה הנכנס לכ"א שנה אחרי כלות כ' שנה שלימות, כאשר יסכים האדם בדעתו לעבוד את השי"ת, כן יצליח ויעלה בכל מיני מַעֲלָה, עד שיגיע לכל מידה מעולה. והוא בדוק ומנוסה בלי שום שמץ וּתְפִלָּה! והשומע לִדְבָרַי אלו - בודאי שיהיה לו תקנה גדולה, לתקן מה שעשה ח"ו נְבָלָה, ע"י בקשת רחמים כל אותו הלילה וכו'. עכ"ל.
שמעתם איזה עוצמה של כוח יש לתפילה שנערכת ביום הולדתו של האדם? הרי יש לנו הבטחה מפורשת מהרב בעל הפרדס, שמי שיישב בליל יום הולדתו - בהיכנסו לשנת ה - 13, וכן בליל היכנסו לשנת ה - 20, ויישב כל הלילה בתפילות ותחנונים להקב"ה, הרב מבטיח לו שיהיה לו בזה תיקון גדול על כל מה שחטא! והרב עוד מוסיף על זה הצהרה מפורשת, שסגולה זו היא: "בדוק ומנוסה"! (וכלשונו שהועתקה לעיל). וכעת, מיהו הפתי שמוכן להפסיד תפילה כזו יקרה - ביום הולדתו?
ולאחר שהוכחנו לעיל, שאכן יום ההולדת הוא יום מסוגל לקיבול תפילות, יש לנו להעלות כאן עוד עצה נפלאה, שג"כ קשורה לנושא התפילות, ומתאימה מאד ליום ההולדת, והיא:
לומר ביום זה פרק תהילים - שתואם את גיל מספר השנים שבו נמצא בעל השמחה. ולדוגמא: לגיל עשרים - פרק כ' שבתהילים. לגיל שלשים וארבע - פרק ל"ד שבתהילים. וכן הלאה.
וזו הזדמנות מצויינת, לציין באמצעות פרק תהילים - את גיל יום ההולדת, ובד בבד - מרויחים גם תפילה מיוחדת, שקשורה בדיוק לאותו גיל של בעל השמחה!
ובמיוחד מרגש מאד המעמד, כאשר עורכים יום הולדת לילדים קטנים בגן. וגם שם - חוץ מבלונים ו'שקיות יום הולדת' - ההורים לא שוכחים ללמד את הקטנים (בעלי השמחה) 'פרקי תהילים' הנאמרים בעל פה, והמתאימים לגיל בו נמצא הילד הקטן. ובנוסף לזה, שומעים את 'מילות התודה' שאומרים הזאטוטים להקב"ה בזמר וצליל, בניגון ילדותי שובה לב!
אכן, ימי הולדת מסוג אלו, שמקפידים להעשיר אותם גם בחוויות 'רוחניות' - משאירים רושם עז על לב הילדים הקטנים, שלא ישכח מהם לעולם!
ולסיום הדרשה, ברצוננו לספר לכם סיפור מפליא על רבינו ה"חפץ חיים", שגם הוא חגג לעצמו מסיבת 'יום הולדת' כשהגיע לגיל...90(!)
וכששאלוהו תלמידיו: מדוע נזכר הרב לערוך מסיבת הודאה להקב"ה דוקא כשהגיע לגיל זקנה כזו? השיב להם החפץ חיים: שמסיבת יום הולדת זו - הוא חוגג מחמת 'הכרת הטוב' שהוא חב להקב"ה! ומדוע נזכר לעשות זאת רק כעת? המשיך הרב להסביר: כידוע לכם, שאת כל ימי חיי הקדשתי, כדי להפיץ בעולם את איסור "לשון הרע". להחדיר לעם ישראל את חומרת העוון - ומצד שני - להראות להם את השכר העצום, שמובטח למי שנוצר לשונו, שזוכה לאריכות ימים. וכפי שהפסוק מבטיח בתהלים: "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע"!
וא"כ - המשיך החפץ חיים להסביר לתלמידיו, כל יָמַי דאגתי וחששתי, שמא יגרום החטא, ואמות ח"ו בגיל מוקדם יותר, ולא אזכה לאריכות ימים. ובזה יהיה ח"ו "חילול ה'" גדול מאד! שכן, מה יאמרו הבריות? הנה ראו, מה קורה למי ששומר על פיו ולשונו! הוא כלל לא מאריך ימים, אלא אדרבא - מת בקיצור ימים! ובזה יהיה חילול ה', כאילו ח"ו דברי הפסוק שבתהלים לא יתקיימו, וח"ו - אין אמת בדברי תורתינו הקדושה!
ואולם כעת, שבאמת זכיתי להגיע לאריכות ימים (גיל 90) א"כ זכיתי לגרום בכך ל"קידוש ה'" עצום מאד! שכן, עי"ז כולם יווכחו לראות, שאכן מי ששומר על פיו ולשונו - זוכה באמת לאריכות ימים!
זוהי הסיבה, שהחפץ חיים "ניזכר" לערוך חגיגת יום הולדת, ו'מסיבת הודאה' להקב"ה, דוקא כשהגיע לגיל תשעים!
ומה אנו לומדים לגבינו מסיפור נפלא זה?
למדנו מרבינו החפץ חיים, שמסיבת יום הולדת - זה לא סתם מסיבה של חגיגה והוללות, שמתבטאת רק באכילה ושתיה, בלונים, עוגת יום הולדת, שירים וריקודים, וכו'. לא! שכן, חגיגות מסוג אלו מתאימות רק לפרעה וחבריו!
החפץ חיים לימד אותנו, שיום הולדת ש'יהודי' חוגג - זה רק בגלל שזה הוסיף לו - או יוסיף לו - יותר 'חיזוק' בעבודת השם! יותר 'מרץ' לעבודת השם! יותר 'הכרת הטוב' להשם! ויותר 'קידוש שם השם' בעולם!
ומי שבאמת זוכה לחגוג את יום הולדתו - לפי ההדרכה שחז"ל הקדושים הכתיבו לנו (וכפי שמפורט לעיל) א"כ אשריו שזכה לקחת את החגיגות והמסיבות של יום זה - ולהפכם לקנין נצחי ורוחני - שילוו אותו לעולמי עד!
דרשה ב' - ליום הולדת
לא לחכות עד שנקבל מכות!
להתעורר "לקרוא את המפה" מהר -
ולהתחיל להודות להקב"ה על כל שלבי החיים!
ביום הולדתו של האדם, יום שבו הוא נותן הודאה לבורא עולם על שנתן והעניק לו חיים, זה הזמן לברר לעצמינו - על מה בעצם צריך לתת הודאה לבורא עולם? איזה 'מחוייבות' יש לנו כלפי בורא עולם? ונפתח תחילה בשאלה קטנה:
נִכְנַסְתָּ פעם לבית מלון יוקרתי (ברמה של '5 כוכבים') התיישבת ב"לובי" של המלון, והזמנת כוס מיץ שתיה.
והנה, כוס שתיה זה, שבשוק עולה רק כמה פרוטות - ואילו כאן בבית המלון אתה נידרש לשלם עליו סכום כפול ומכופל!
ובכל זאת, אתה מקבל את המחיר בהבנה גמורה, ולא טוען שהוא מחיר מופרז או מוגזם!
ומדוע? משום שכל בר דעת מבין, שאמנם המיץ עצמו עולה רק כמה פרוטות - אבל חשבון התשלום כולל לא רק את המיץ, אלא גם את השירותים שמסביב למיץ עצמו: הרהיטים היפים, הגינה והפרחים שמסביב, ה'קֶרָמִיקות' המבריקות, הזכוכיות היקרות, הנברשות הזוהרות, שירות המלצרים האדיב, צלילי ה"פְּסַנְתֵּר" שנשמעים ברקע - כל זה עולה גם כסף!
והאדם ששותה את השתיה - נהנה לא רק מהשתיה עצמה - אלא גם מכל השירותים וְהַנּוחִיּוּת שמסביב לשתיה! ועל זה מוגש לו תשלום החשבון, על כל ההנאות שהתלוו אליך במשך כל שעת השתיה!
וכך בדיוק מתנהל החשבון ב"בית המלון" של בורא עולם:
כשהאדם עומד בעולמו של הקב"ה, ושותה מים - הרי שבאותו רגע הוא נהנה לא רק מהשתיה עצמה - אלא גם מכל ההנאות שסביב לשתיה! וכגון: מַנְגְּנון מערכת הגוף ש"הזכיר" לך שגופך זקוק לשתיה, וכן הַתִּפְקוּד של מערכת ה"כְּלָיות" שיודעים "לְסַנֵּן" את המים לכמות הנצרכת לגוף, ולהוציא את המים המיותרים - החוצה! וכמו כן - האדמה המוצקת והמבוססת שתחת רגליך, נשימת האויר הזך הזורם בלי הרף לעורקי ריאותיך, השמים התכולים והמרוקמים שחופפים מעליך, הריחות הנעימים של הפרחים, וכן ציפצופן העליז של ציפורי החן, וכו' וכו'.
את כל ההנאות ה'צדדיות' האלו, ג"כ צריך לקחת אותם בחשבון - כשבאים להודות ולברך את בורא עולם!
וזה הכל חשבון רק על הנאה "קטנה" של שתיית מים, ומה נענה על ההנאות של החיים עצמם, על הבנים, על הפרנסה, על הבריאות! הרי בזה אין אנו מספיקין להודות להקב"ה - אפילו על אחת חלקי אלף אלפי אלפים - מחלקיק קטן של כל הטובות העצומות שהוא עושה עמנו רגע רגע שעה שעה!!!
אלא מה? מדוע אנו לא מתעוררים להודות להקב"ה? מדוע אנו "רדומים" ומעבירים את טקס יום ההולדת בחגיגות ומסיבות, ויודעים להודות ולהגיד תודה לכולם, ולא חושבים אפילו לרגע - להודות לזה שבעצם הזרים לך את כל החיים מיום שנולדת ועד עכשיו - ובזכותו - אתה חוגג כעת את "יום ההולדת" שלך! וכי לא מגיע לו מילת "תודה" בתוך כל המסיבה הגדולה הזאת?
אלא מה? כשמתרגלים לאיזה נס - כבר לא רואים יותר את הקב"ה!!!
וניתן על כך דוגמא פשוטה: דבר ידוע הוא, שאדם בתוך מים לא יכול לחיות יותר מדקה! מקסימום - דקה! אחרת - הוא יחנק מחוסר אויר וחמצן!
והנה אם נשמע על אדם שהצליח להיות בתוך המים 10 דקות ויצא מזה חי, הרי שתיכף ומיד תקום "מהומה" גדולה בכל העולם, וכל האנושות תירעש ותזדעזע, והאדם הזה יתפוס מיד "כותרות ראשיות" בָּעִתּונוּת של כל מדינות העולם!!!
ולמה? בגלל שבמקרה הזה ברור לכולנו שזה "נס"! זה דבר פלאי - "עַל טבעי"!
ואולם תתפלאו כעת לשמוע, שיש יצור חי שנמצא בתוך המים - לא רק 10 דקות, ולא שעה, ולא יום, ולא חודש, אלא עשרות שנים הוא נמצא בתוך המים - ללא אויר וללא כל חמצן, ובכ"ז הוא ממשיך לחיות!!!
ומיהו ה"גיבור" הגדול הזה? זהו... הדג - - -!
וכאן בוודאי הקוראים מחייכים לעצמם ושואלים: "דג"? הרי דג זה דבר 'טבעי' שהוא חי בתוך המים, וזה כלל לא "נס"!
אולם אם נעמיק בדבר נראה, שבאמת גם דג זה "נס"! שכן, מי קבע שדג צריך לחיות על בסיס חמצן שבתוך "המים", ואילו האדם צריך לחיות על חמצן ופחמן שבתוך חלל "אויר העולם"? מי תִּיכְנֵת את הטבע שיתנהל דוקא בצורה כזאת?
אלא מה? התרגלנו כבר לראות את הדג שהוא חי בתוך המים, והתרגלנו לראות את האדם שחי בתוך היבשה, ולכן דבר זה נראה לנו כדבר 'טבעי' שלא צריך להתפעל ולהתרגש ממנו! שכך הוא כוחו של ההרגל, שלא רואים בתוכו את ה'נס'!
וניתן עוד דוגמא:
אם יצליחו היום המדענים, לייצר "מיקסר" משוכלל כזה, שמצד אחד מכניסים לו תבן, קש, אבנים, וחצץ, והמכונה "טוחנת" את זה בפנים, ומוציאה מהצד השני משקה של... חלב!!! הרי כולנו נתפעל ונהיה 'המומים' מההמצאה הגאונית הזאת! להכניס 'קש ותבן' ולייצר מזה "חלב"? הרי דבר זה הוא בגדר של 'נס' ממש!
וכעת תתפלאו לשמוע, שיש כבר מכונה כזאת! מכונה שמייצרת "חלב" ע"י פסולת של תבן וקש! ואיך נקראת ה"מכונה" הזאת? זו הפרה! כן "פרה" - - -!
הפרה - אתה מכניס לה מהפה - מאכל של תבן וקש וקוצים ועשבים, ומצד שני - היא מייצרת לך מהדברים האלו - חלב!!!
וא"כ למה אנו לא מתפעלים ומתלהבים מההמצאה הגאונית של ה"פרה"? אלא מה? התרגלנו כבר לראות שהפרה מייצרת לנו חלב ע"י תבן וקש, ולכן אנו לא רואים בזה שום 'חידוש', ובוודאי לא גדר של "נס"!
שזה הכלל: כשהאדם "מתרגל" לאיזה דבר - אז גם כוח ה'התפעלות' שלו נישרף, והוא יותר לא רואה בזה את ידו של הקב"ה!
ובכלל, כל הנהגת העולם, וכי זה דבר של "טבע"? הרי חז"ל גילו לנו בגמרא מסכת בבא בתרא (דף ט"ז.) שבזמן שיורדים גשמים בעולם, כל טיפה וטיפה יש לה "נקודת מוצָא" מיוחדת בשמים, שמשם היא יורדת לארץ. ואם חלילה יפגשו שני טיפות וירדו ביחד - כל האדמה תיהרס ותיהפך להיות טיט, וכל הפירות יתקלקלו!
וכן בשעת קולות הרעמים. מגלים לנו חז"ל (שם) שאם שני קולות של רעם יצאו יחד ממקום אחד - הרי שמיד מרוב הזיעזוע יחרב כל העולם!!!
וכעת אימרו נא לנו:
מיהו זה שיושב ומשגיח למעלה על הגשמים שלא יפגעו טיפה אחת בחברתה? מיהו זה שיושב ושומר על הרעמים, שלא יצאו שני רעמים מנקודה אחת ויחריבו ח"ו את העולם? מי משגיח ושומר על הטבע עצמו - שח"ו לא תהיה איזה תזוזה קטנה למעלה, וחלילה יחרב כל העולם? האם גם זה הוא "הנהגת הטבע"? או - שהוא רק יד האלוקים למעלה, שהוא זה שיושב ושומר על כל 'סדרי הטבע' שֶׁיִּזְרְמוּ כרגיל, ולא יחריבו את העולם!!!
וכן גם גוף האדם - האם הוא דבר "טבעי"? הרי חז"ל כבר שאלו ואמרו (במדרש, בראשית רבה, פרק א') שאם האדם יקח נוד נפוח מלא אויר, ויעשה בו 'נקב קטן' כחודו של מחט - הרי שמיד כל הרוח שבבלון תיעלם ותצא ממנו!
ואילו האדם, שעשוי כולו 'מנקבים' חלולים, ועם הרבה 'פתחים', וכיצד יתכן שבכ"ז ה'רוח' של הנשמה לא יוצאת ו"בורחת" ממנו?
מי "תופס" את ה'רוח הרוחנית' שלא תצא מהאדם? הרי בשעת הפטירה - הרוח כן יודעת לצאת מהאדם, וא"כ מי מחזיק אותה שלא "תברח" מהאדם - כל רגע ורגע וכל שניה ושניה - - - ?
אם לא - שרק האלוקים הגדול, שהוא ה"מפליא לעשות", והוא זה שגוזר על רוחו של האדם שלא תצא ממנו, בכדי שהאדם ימשיך עוד לחיות ולהתקיים! וא"כ האם יתכן עוד לאמר שהחיים שלנו זה דבר "טבעי"? זה דבר "נורמלי"? האם לא רואים את יד האלוקים בכל נשימה ונשימה שלנו?
אלא מה? האדם בחיי היום יום שלו, כבר "התרגל" לקבל חיים, "התרגל" לקבל בריאות, "התרגל" לקבל בית ופרנסה, ולכן הוא לא רואה בזה שום דבר מיוחד שצריך להודות להקב"ה על כך!
וכיון שכך הוא טבעו של האדם, שהוא "מתרגל" לכל הטובות שעושים עמו, מה עושה הקב"ה? כיצד הוא מעורר את האדם שיתחיל להודות ולהכיר טובה?
פשוט מאד: מדי פעם הוא נותן לאדם איזה מכה אחת חזקה, וכך האדם "קופץ" מתרדמת החיים שלו, והוא פתאום מתחיל להבין, שבעצם החיים לא זורמים "חָלַק"! יש מישהו למעלה שהוא עשה לך עד עכשיו "טובה" ונתן לך חיים שקטים ושלווים! וההוכחה לכך: שביום בהיר אחד, אם הקב"ה מחליט "לעזוב" אותך - אז אתה "נֶעֱזַב" ונופל מאליו, ונטבע בתוך כל ים הצרות של העוה"ז!!!
ורק אז - לאחר שהאדם רואה איך נראים חיים בלי עזרתו של הקב"ה - רק אז הוא מתעורר להודות להקב"ה על כל ה"ימים הטובים" שהוא נתן לו לשבת בשלווה ולחיות על מי מנוחות! הַמַּכָּה פשוט מעוררת את האדם, שלא לקחת את החיים בתור "שיגרה והרגל", אלא כל יום שעובר עליך במצב טוב, לא לשכוח להודות להקב"ה על כך!
נספר לכם סיפור מסעיר, וממנו תבינו היטב לְמָה כוונתינו:
מספרים על אדם אחד, שקיבל עונש מהמלך ונתחייב ללקות 40 מלקויות, היהודי הזה ליבו נפל בקרבו, הוא ידע שאצל המלך אין ויתורים, והוא גם ידע שהמלקות עם שוט הברזל הם חזקות וכואבות מאד - - -
מה עשה? הלך לממונה המלקה שנותן את המכות, ושיחד אותו בממון רב, שאמנם יעשה את עבודתו ויתן לו את המלקות, אך יואיל נא לעשות זאת במכה חלשה, שלא ינחית עליו חזק את השוט, אלא רק בנחת, שכלפי חוץ יראו "כאילו" הוא מלקה אותו.
וכך היה. הגיע יום ההלקאה, הנאשם הושכב על העמוד, והמלקה החל להצליף עם השוט, מכה אחת - ובאמת זה לא היה כואב, מכה שניה - וג"כ לא כאב, וכך קיבל 30-20 מלקות, עד שכבר "התרגל" לכל ה'לטיפות' הרכות האלו, ובליבו אף התגנבה המחשבה: חבל על הכסף ששלמתי! וכי כמה כבר הייתי סובל? הרי באמת השוט לא כ"כ כואב כמו שחשבתי...!
והנה המלקות המשיכו, עד שהגיעה המכה ה - 39, סוף סוף הולכים לגמור! ואז, במכה האחרונה - מכת ה - 40, בדיוק אז - תפס המלקה תנופה אדירה, והנחית את השוט חזק בכל כוחו על גבו של הנאשם, עד שכמעט היהודי נפל מתעלף מעוצמת המכה האיומה שקיבל...
כשהתאושש הנאשם מעוצמת כאב המכה, החל להתנפל על המלקה ואמר לו בכעס: הלוא שלמתי לך כסף רב כדי שלא תַּלְקֶה חזק, אז למה הכית אותי במכה האחרונה כ"כ חזק עד שכמעט נתעלפתי מרוב כאב???
השיב לו המלקה בפיקחות: ראיתי על פניך, שאתה בכלל לא מבין על מה שילמת את הכסף... חשבת שבין כה וכה המכות הם לא דבר שכ"כ כואב... ולכן הייתי מוכרח לתת לך מכה אחת חזקה, כדי שתרגיש על בשרך, ותבין בדיוק על מה שילמת את הכסף - ואיזה כאב איום נחסך ממך כל הזמן - - - !!!
וכך בדיוק מתנהג בורא עולם כלפי האדם:
לפעמים האדם חי את שֶׁלּו, חי את החיים הפרטיים שלו, חוגג את השמחות שלו, בריתות, בר מצוה, חתונות, מחתן ילדים, קונה בית, ויש גם פרנסה טובה, הכל הולך טוב!
ואז, מתגנבת בליבו של אדם המחשבה: על מה בעצם אומרים לנו כל הזמן שצריך להודות להקב"ה? הרי החיים הם לא כ"כ "קשים" כמו שחשבתי! החיים זורמים טוב, והם דֵּי נחמדים וטובים, וא"כ "מה קרה" שצריך לבוא ולהודות להקב"ה על כל רגע ורגע ועל כל נשימה ונשימה?
ואז האלוקים שרוצה לעורר את האדם, מנחית עליו פתאום איזה מכה חזקה, והאדם מתחיל פתאום לראות גם את הקב"ה בתוך כל מערכת החיים שלו! פתאום גם הקב"ה נכנס לתמונה! פתאום הוא מתחיל להבין על מה בדיוק הוא היה צריך להודות להקב"ה - כל הזמן!!!
וא"כ, למה לחכות לקבל מכות כדי שנתעורר להודות להקב"ה? וכי קשה לנו להרים עיניים למעלה, ולהודות לזה שנותן לנו חיים? קשה לנו להודות להקב"ה בזמן שטוב לנו? קשה לנו להקדיש כמה דקות ביום ולומר להקב"ה את השיר הנפלא של "נשמת כל חי" שכולו דברי שבח והודאה לבורא עולם?
ולכן, בָּל נהיה טיפשים, ואל נצחק היום - מאשר נבכה למחר! אלא נתעורר מעצמנו להודות להקב"ה בתוך כל החיים הרגילים והשגרתיים שהוא נתן לנו, ובכך נפייס את בוראנו שאכן יוסיף לנו עוד שנים טובות ומאושרות כאלו!
ומדוע שלא נלמד מהעכבר? חז"ל מגלים לנו (במדרש תהלים) שהפסוק בתהלים "ארוממך ה' כי דיליתני ולא שמחת אויבי לי", מי אמר את הפסוק הזה? אומרים חז"ל שזו השירה של העכבר! שבשיר הזה הוא משבח את הקב"ה בכל יום ויום!
ועל מה הוא מודה להקב"ה? על זה שנתן לו 'חיים' ולא הסגיר אותו למירמס תחת ציפורני החתול!
לא הפיל אותו בידי אויבו הגדול שהוא החתול! ועל זה העכבר מודה ומשבח להקב"ה בכל יום ויום, על שמציל אותו ומשאיר אותו בחיים! "ארוממך ה' כי דילתני - ולא שמחת אויבי לי"!!!
ואנו - לפחות שלא נהיה פחותים מ"העכבר"! ואם העכבר מבין בראשו הקטן וְהַפִּצְפּון, שצריך להודות לאלוקים על שנתן לו חיים - אנחנו בשיכלנו הגדול איננו יכולים להבין זאת?! האם קשה לנו להרים עיניים לשמיים? קשה לנו להתקרב אל האבא שלנו האוהב אותנו? קשה לנו להפיל את עצמנו - אל תוך ידיו הרחמניות של אבינו שברא אותנו? קשה לנו להודות בזה שהוא האבא שלנו - ואנו הבנים ה"קטנים" שלו?
לא צריך בשביל זה הרבה עבודה, שהרי בכל אדם יהודי שוכנת נשמה טהורה, שבאמת רוצָה להודות ולהדבק עם האבא האהוב שלה! אלא מה? רק נסיר מעלינו את 'ליכלוך' העבירות, רק נוריד מעל ליבנו את שומן הגאווה שסותם לנו כל רגש של רחמים - ואז מיד נראה, איך שאנו נמשכים לבד ורוצים להחזיק חזק חזק בידיים של האבא הרחמן האהוב שלנו!!!
ודוקא ב'יום ההולדת' של האדם, יום שבו הוא זוכה לקבל "חנינה" מהקב"ה ולקבל עוד שנה נוספת של חיים ובריאות - זוהי ההזדמנות הנפלאה לעצור לרגע את מירוץ החיים, ולהתחיל להודות להקב"ה על כל ה"סוכריות הטובות" שהוא העניק לנו מזמן לידתנו ועד עתה! זוהי הזדמנות פז שלא חוזרת בכל יום, ובל נהיה טיפשים לפספס הזדמנות נפלאה זו!
ככה זה נראה – גברת לוי בשעה טובה בת חמישים – היא התלבשה יפה לכבוד בעלה שצריך להגיע אל ביתו בדקות הקרובות, ואז הם יחגגו ביחד את יום הולדתה, על השולחן פרשה מפה נאה, והכינה נרות יין ומטעמים לסעוד עם בעלה בנעימים, והיא יושבת ומחכה... עברה שעה, עברו שעתיים, ובעלה לא הגיע בינתיים, לאחר כמחצית השעה הגיע סוף סוף בעלה וחיוך על פניו, והיא שכבר אבדה את סבלנותה עמדה על פתח הבית והחלה לצעוק אינך מתבייש לצער אותי ביום הולדתי, בכוונה אתה מאחר, ועוד אתה מחייך ?
האם אתה מסוגל לדון מקרה כזה לכף זכות ?
מה באמת קרה – אותו בעל היה בעל נפלא, הוא רק רצה לשמח את אשתו לרגל יום הולדתה, ומרב רצונו לעשות את רצון אשתו, הלך אחרי עסוקו לחפש לאשתו את המתנה שידע שהיא כל כך אהבה, מחנות לחנות רץ אותו האיש ולא מצא את מבקשו, עקש היה לעשות רצון אשתו ונסע לעוד מקום, ורק לאחר התרוצצות ויגיעה רבה סוף סוף מצא את מבקשו, הטעות היחידה שעשה, שלא הביט בשעונו ...
יום הולדת - אין להזמין או להודיע בשבת לילדים, על מסיבת יום הולדת וכד' הנערכת בימי החול, אבל מותר לערוך מסיבת יום הולדת בשבת כשעושים אותה כהלכה ללא חילולי שבת .
מתנות - אין נותנים מתנות בשבת אבל במקום שיש בזה מצוה והמקבל המתנה ישתמש בזה לצורך השבת אפשר להקל .
נרות של עוגת יום הולדת - אין לטלטלן בשבת מהעוגה אלא יש להוציאם לפני שבת כדין מוקצה מחמת גופו. וכן חשש בורר שמוציא הפסולת מהאוכל. אך אם שכחו להוציאם לפני שבת יש לחתוך העוגה סביב .
אירועי משפחה - יש לבטל את המנהג הרע הזה שעושים בבית הכנסת מסיבות, בת מצוה, או יום הולדת, שיש איסור הוללות ושיחה בטלה אכילה ושתיה בבית הכנסת .
עוגת יום הולדת - מותר לקרוא הכתב שכתוב על עוגת יום הולדת וכן שאר עוגות ועוגיות.
עוגת יום הולדת - כתיבה אסורה בחול המועד אך כתיבה בקרם על עוגה לצורך המועד כגון ''יום הולדת שמח'' וכד' מותרת ולכתחילה תכתוב בכתב עגול.
כיבוי נר- יזהרו הילדים לא לכבות נרות בפה ובפרט נרות עוגת יום הולדת" וכד', משום סכנה .
שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן כט, כתב וזה לשונו:
"ואפי' בסתם יום הולדת אם אומרים שם ד"ת הוי סעודת מצוה. וע' בבן איש חי (פר' ראה אות יז) שכ', יש נוהגים לעשות את יום הלידה ליו"ט בכל שנה ושנה, וסימן יפה הוא וכן נוהגים בביתנו. ושמעתי שיש נוהגים לעשות סעודה ביום שנכנס בו בבריתו של אברהם אבינו בכל שנה ושנה ומנהג יפה הוא מאד, אך לא נהגנו בזה. ע"כ. ובשו"ת אפרקסתא דעניא (סי' קכג) כ' בשם החת"ס שאין לישראל לחגוג את יום הולדתו, אלא את יום שנכנס בו לבריתו של אברהם אבינו. ע"ש. והגאון הראש"ל ח"ד בדרא ר' דוד חזן ז"ל בעל הנדיב לב נהג לחוג את יום הולדתו מגיל שבעים והלאה מדי שנה בשנה, כמ"ש בישרי לב (מע' ברכת שהחיינו דף ב' ע"ב). והובא בשו"ת אפרקסתא דעניא שם. ועכ"פ בודאי שכשיש שם ד"ת ושירות ותשבחות להשי"ת דהוי סעודת מצוה". ע"כ.
הלכה מהספר 'ואין למו מכשול': רבים ושלמים נהגו לחגוג מסיבת יום הולדת, ומנהג טוב ויפה הוא, ויש לו יסודות נאמנים בהלכה. ובאותו היום, יודה לבורא עולם על שזיכהו להוַלד יהודי, ולשמור את תורתו ומצוותיו היקרות.
אולם מה שנהגו בכמה מקומות להדליק נרות כמנין השנים, יש לעורר שמקור מנהג זה בא ממנהג הגויים, ולכן ראוי לבטלו. אולם אותם שנוהגים להדליק נרות לכבוד הצדיקים, רשאים הם להמשיך במנהגם.
בראש ובראשונה, יש לברר האם יש יסוד כל שהוא למנהג שנהגו לחגוג מסיבת "יום הולדת" או לא. ומראש צורים נפתח בדברי הגאון רבי יוסף חיים בספרו בן איש חי (ראה אות יז) שכתב, שיש נוהגים לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב, וסימן יפה הוא, וכן נוהגים בביתנו. עכ"ל.
וכן בקודש חזיתי בשו"ת גנזי יוסף (סימן ד), שמביא מאנשי מעשה, שבכל שנה ביום הולדתם, מהדרין לברך שהחיינו על פרי או בגד חדש, והכתב סופר העיד על עצמו, שהיה עושה סיום על איזה מסכת ביום שנולד בו, ובנוסף לכך, היה עושה חשבון נפש באותו היום, וכפי שמספרים שפעם אחת נכנס אליו אחד מתלמידיו, וראה אותו גועה בבכי. שאל התלמיד: מדוע הרב בוכה?
אמר לו הרב: דע כי היום הזה הוא יום הולדתי, והרי אני בן נ"ד שנים, וד"ן אני את עצמי במה עסקתי כל אותם השנים הללו, ומצאתים בלא תכלית הרבה, אין בי לא תורה ולא חכמה ולא צדקות, ולמה לא אבכה על בילוי ימי אשר אינם חוזרים, ויש לי לבכות אין הפוגות. כשמוע התלמיד את דברי רבו, בכה גם הוא ואמר: אם בארזים נפלה שלהבת אשר כל ימיו עסק רק בתורה ותפילה וגמילות חסדים במידה גדולה, ובכל זאת בוכה ודואג, מה יענו אזובי הקיר אשר באמת בילו את שנותם בבהלה. ע"כ.
וגם בשו"ת שער שמעון אחד (חלק ג סימן קכו) כתב, שבודאי יש יסוד למנהג עשיית חגיגת יום הולדת, וטעם הדבר, מפני שצריך האדם להכיר בטובתו של הקדוש ברוך הוא, ולכן ביום היוולדו עושה חגיגה, להודות לבוראו שביום הזה בראו בהאי עלמא. עכ"ד.
וכן מצאתי בשו"ת יצחק ירנן (ח"ה סימן נד) שכתב, דהן אמת שמצינו בתורה "יום הולדת את פרעה ויעש משתה", מכל מקום מצינו שגם לישראל יום הלידה הוא זמן שמחה, כדאיתא במדרש "שכל טוב", שרוב בני אדם מחבבים אותו היום שנולדו בו, ושמחים בו ועושים בו משתה, ולכן יש סמך למנהג זה. ע"כ. ואם בארזים נהגו כן, בודאי הוא שאין עוררין על כך, ומנהג כשר הוא.
ולא אכחד שבשו"ת נחלת פנחס (חלק א עמוד קפד) כתב, שאצל אומות העולם נהגו לעשות סעודה בכל יום הולדת, אבל אין מנהגנו כן, וכתב בספר דברי תורה (ח"ה אות חף), שהטעם לזה הוא, משום שבאמת טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, שהרי רבים הם המצוות וקשה לו לקיימם, ואם כן לשמחה מה זו עושה. אומנם אצל אומות העולם שאיו להם אלא ז' מצוות, לא שייך לומר שטוב להם שלא נבראו, שהרי קל בידם לקיים המצוות. וכיוצא בזה כתב בשו"ת קנין תורה (ח"ג סימן כא). ע"ש.
והגדיל לעשות בשו"ת מקוה המים (ח"ד חאו"ח סימן סג) שכתב, שאין שום מקור בדברי חכמינו ז"ל ליום ההולדת, ואינו אלא נטע זר בתוכנו, והבל הוא מעשה תעתועים, ושומר נפשו ירחק מזה. ע"ש. ובספר אוצר מנהגי ישורון (עמוד 60) כתב, שלדאבון לבנו, בני ישראל אחינו, אוהבים לחקות כל מעשה שכניהם הגויים, כקוף המחקה בלי דעת בין טוב ובין רע, עושים חג כשמחת קציר ליום הולדת, ושמחה מה זו עושה.
ואחר המחילה מכת"ר הפריזו על המידה בזה, ולא זכרו מכל הנזכר לעיל. וכבר דחה הרה"ג ר' אהרן זכאי בספרו מתנה לבר מצוה (חלק א עמוד 193) את דברי הרב מקוה המים הנ"ל, והעיר עליו שלא זכר מדברי הבן איש חי שהעיד בגודלו שכך היה מנהגו לעשות יום הולדת.
וראה עוד בשו"ת אפרקסתא דעניא (חלק א סימן קכג), שהביא מה שאומרים בשם החתם סופר, שאין לישראל לחוג את יום הולדתו, כי אם את יום שנכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה. ולעומת זה, מצינו לחתם סופר בספרו תורת משה (פ' וירא), שכתב על הפסוק "ביום הגמל את יצחק", שמנהג העולם שיעשה אדם סעודה ביום שנולד לו בן, או ביום המילה לכבוד המצוה. ומוכח שגם ביום הלידה נוהגים לעשות סעודה.
וכעת נדפס שו"ת ויצבור יוסף בר שלום (חלק א סימן נא), וראיתי שחיזק שם את מנהג ישראל הנוהגים לחגוג מסיבת יום הולדת, ואף שאחינו האשכנזים לא ניחא להו במנהג זה, אנו הספרדים נהגנו לקיים המנהג. ע"כ. וראה עוד בספר ילקוט אברך (התשנ"ז גליון 603), ובספר דרך שיחה (עמוד קעד), ובספר גם אני אודך (סימן פא).
מסיבה כשהגיע לגיל ששים ושבעים
ובאותו ענין מצינו בשו"ת בית דוד (לייטר סימן קעו), שנשאל אודות מה שחוגגים יום חג בהגיעו לגיל הששים או השבעים, מדוע לא הרימו הרבנים קול להזהיר את החרדים שלא לעשות כמנהג הגוים אשר אנו דרים סביבותיהם, אשר עושים יום חג ביום הולדתם.
והשיב, שאינו רואה בזה שום פקפוק לשמוח ביום שנולד בו האדם, וכבר מצינו במסכת מועד קטן (דף כ"ח), שרב יוסף כשהיה בן ששים, עשה יום טוב לרבנן, ואמר: "נפקי לי מכרת" [שמי שנתחייב כרת, אינו עובר את גיל ששים]. וכן תחזה בספר לקט יושר חלק ב (יו"ד עמוד מ), שביום שסיים בעל תרומת הדשן את ספרו, עשה סיום, וזימן אליו ב' זקנים כדי לפטרו גם מסעודת ששים. ע"כ. ומשמע שיש בזה קצת מעין חיוב, ויש להקפיד לעשות כן.
וגדולה מזו כתב בשו"ת חות יאיר (סימן ע), שסעודה שעושים בגיל שבעים, יש מקום לומר שיברך שהחיינו שהגיע לגיל זה. ואף שלהלכה כתבו האחרונים שלא יברך שהחיינו, מכל מקום יש ללמוד מכאן שמנהג הסעודה שעושים ביום ההולדת אינו מנהג גויים, ויסודתו מהררי קודש. ע"ש.
וראה גם לגאון רבי חיים פלאג'י בספרו גנזי חיים (מע' י אות טז) שכתב: ואני נהגתי לעשות סעודה לרבנן ותלמידהון, משהגעתי לשנת שבעים ואילך בכל שנה ביום שנולדתי, ובתשלום שבעים שנה, ברכתי שהחיינו על בגד חדש. ע"כ. ועיין עוד בשו"ת דברי ישראל חלק ב (סימן יח).
ואף על פי שבשו"ת ארוגת הבושם (או"ח סימן רטז) לא הוה ניחא ליה במנהג זה שנהגו לחגוג חגיגת יום הולדת, ביום הגיעו לגיל שבעים. כיעו"ש. מכל מקום, כבר העירו על דבריו בשו"ת שרגא המאיר (חלק ד סימן סט) ובשו"ת קנין תורה (ח"ג סימן כא), וכתבו לקיים המנהג. והנח להם לישראל במנהגם.
ועל כל פנים כתב בשו"ת בית ישראל (סימן לב), שהן אמת שמצוה לעשות סעודה ושמחה ביום הגיעו לגיל שבעים ולגיל שמונים, מכל מקום כיום לא נהגו לעשות כן, משום שחוששים שלא ישלוט בו עין הרע, ועל כן מסתירים את שנותיהם. ועיין בשו"ת ויאמר מאיר (ח"ג סימן כט).
הדלקת נרות ביום ההולדת
והנה לעצם הדין אי שרי להדליק נרות כמספר השנים, אפתח בדברי הגר"י בן נאים זצ"ל בספרו נוהג בחכמה (עמוד ריט), שכתב בזו הלשון: מנהג מצוי אצל היהודים שיש להם בנים ובנות, כשיהיה הילד או הבת בני שנה, עושים עוגה עבה במיני מתיקה, ונועצים שעוה מצוירת בגוונים (נרות), ומדליק אותה הילד או הבת שהשלימו השנה, וכן כשיהיו בני שנתיים יעשו שני נרות, וכן מוסיף והולך לפי הגיל, ומזמין ילדים וילדות כגילם, וההורים מזמינים את הקרובים, ואחר שהות מה, שרוצים לאכול העוגה ההיא, מכבה אותה הילד או הבת, ומסיר אותה (את השעוה) מהעוגה, והילדים מנגנים ניגון ידוע לזה, ואוכלים העוגה ושותים כוס תה וכו', ושמחים שמחה רבה, ומבקשים עליהם שיזכו לשנה אחרת, ויעשו שוב יום הולדת בשנה הבאה, וכל זה לסימן טוב. ע"כ.
והנה נשמע מדבריו, שהיו נוהגים להדליק נרות על העוגה, ולאחר מכן לכבות הנרות, כפי שנוהגים האידנא. אולם יש להעיר על מנהג זה, חדא, דמבואר בדברי חז"ל שאין לכבות נר בפיו, והמכבהו בפיו דמו בראשו, כמבואר בספר כף החיים פלאג'י (סימן לא אות כה), ובבן איש חי (פ' פנחס אות חי), ובספר שמירת הגוף והנפש (סימן רסז ס"ח). ע"ש. ולכן יש לבטל מנהג זה שמכבים הנרות בפה, משום סכנה.
ובנוסף לכך כתב בשו"ת ויצבור יוסף חלק א (סימן נא), שמנהג זה יסודו מהנוצרים, ויש בבני ברק בן של אחד הכמרים הגדולים שנתגייר ולומד בכולל, ושאלוהו למנהג זה, והשיב, שזה מנהג חשוב אצלם בכנסיה, שביום ההולדת, מדליקים נרות כפי מניין השנים של האדם, והוא מכבה אותם בפעם אחת, וזה דרכם כסל למו, ולכן יש לבטל מנהג זה. ע"כ. וכן כתב בשו"ת מים ההלכה (ח"ד סימן מו), שמנהג חגיגת יום הולדת יש לו יסוד, אבל מנהג הדלקת הנרות יש לבטלו, מפני שמקורו מן הגויים.
ואנכי הרואה בשו"ת ויצבור יוסף חלק ב (סימן סה) שכתב, שיש שמתחכמים להדליק נרות לכבוד הצדיקים בחגיגת הבר מצוה או יום ההולדת, וגם זה יש למנוע, כיון שתחילת המנהג הוא מהגויים שמדליקים נרות ביום ההולדת, לכן אין להדמות להם כלל, ויש לבטל מנהגים אלו. ע"ש.
ואחר המחילה מכת"ר יש להפריד בין הדבקים, שדווקא כשמדליק נרות לכבוד יום הולדתו, יתכן שיש בכך דמיון למנהג הגויים, ולכן יש לבטלו. אבל כשמדליק נרות לכבוד הצדיקים, הרי הוא מראה בכך כבוד לצדיקים, ויש בהדלקה זו טעם והגיון, ולכן אין בזה חשש איסור משום חוקות הגויים. וכן הסכים עמי מורינו הגאון רבי יצחק יוסף". ע"כ.
אדם שחוגג יום הולדת (את פרעה) בן 30 נמצא ששלושים שנה מתו כבר. כל רגע שעבר ולא יחזור הוא רגע מת. אדם רוצה להיות 30 40 שנה חי צריך להחיות כל רגע ורגע בתורה ומצוות ואז מכניס רוחניות בזמן ומחייה אותו. ואם לא חלילה הזמן מת, כפי שנאמר באברהם ''ואברהם זקן בא בימים'' (בראשית כד, א) בא בימים מלאים. 175 שנה של עשייה. החזרה בתשובה, הכנסת אורחים, פדיון שבוים וכו'. אומרים בהלצה שאדם שמזדקן הולך כפוף. כאומר לאדמה עוד מעט אני בא, עוד מעט אני בא:
אומרים בעלי המוסר לכל אדם יש כמה תחנות בהם יכול לעשות חשבון נפש לעצמו לאן הוא הולך ומה מהות מעשיו הטובים הם אם לא. ומה איכות עבודת ה' שלו בעולם: כל ערב בעלותו על יצועו כשקורא קריאת שמע על המיטה יש לו כמה דקות לשחזר מעשיו של אותו יום. ב. בכל ערב שבת יראה מה עשה בכל השבוע. ג. בכל ראש חודש יפשפש במעשיו של כל החודש. ד. שלושים יום של חודש אלול שלפני ראש השנה. ה. וביום הולדתו יחשוב כמה עלה במשקל – לא רק משקל הגוף, אלא גם משקל הנשמה, ברוחניות ובתורה!
מסופר על הצדיק רבי יצחק אלפייה זיע''א שבכל פעם שהיה לו יום הולדת היה ''חוגג'' אותה באופן מעניין: היה מבקש מחבריו שיעשו לו מסע הלוויה, היו נושאים אותו על אלונקה ואומרים ''יושב בסתר עליון'' וכו' וכשהיו מגיעים לחלקת הקבר שרכש היה דורש הרב דברי תורה והתעוררות על יום הדין וההכנה אליו.
מעשה באדם אחד שהלך לבית החיים והחל צועק על המצבות שקרנים, רמאים! לתמיהתם של האנשים אמר: זה רימה אותי, אמר לי בנין פלוני שלי וזה אמר לי מפעל שלי והנה רואים שמתו ואין להם כלום לא ממון ולא בניינים ולא רכוש!!
אומר דוד המלך ע''ה (תהילים קמד. ד): ''אדם להבל דמה ימיו כצל עובר'' ופירוש כשם שהבל בנו של אדם מת לאחר כמה שעות כך חייו של האדם נידמים ככמה שעות. ויש עוד פירוש שאדם דומה להבל היוצא מהקומקום תוך כמה שניות נמוג והולך ימיו כצל עובר, לא כצל בית או אילן אלא כצל עוף הפורח באוויר צ''ל גימטריה 120, לו יחיה גבר מאה ועשרים שנה נחשב כרגע אחד בעולמו של הקב''ה.
מספרים שבא פעם עשיר אחד מחו''ל לבקר את החפץ חיים זיע''א. ראה את ביתו של פאר הדור שהוא דל ורש, בקושי שולחן ומיטה וכמה כסאות, אמר לו העשיר כך חי גדול הדור?? היכן כל הרהיטים שלך?? אמר לו החפץ חיים והיכן הרהיטים שלך? אמר לו העשיר אמנם כאן אני עם מזוודה וכמה בגדים אבל בארצי יש לי את כל הרהיטים והעושר. אמר לו החפץ חיים גם אנו בעולם הזה אורחים פורחים ולכן לא צריכים כל כך לוקסוס. אבל בעולם הבא ששם הבית הקבוע והאמיתי לשם אנו שולחים את הרהיטים!!
חז"ל מספרים במדרש תנחומא: כאשר הקב"ה שלח את משה ואת אהרן, בתחילת הדרך, אל פרעה, בפעם הראשונה, או השניה, הייתה שם המולה רבה ליד הארמון של פרעה. מה קרה? היה זה יום הולדת של פרעה. ופרעה מאז ומתמיד הוא חגג את יום ההולדת שלו, שהיה קיסר על אומות רבות, מצרים – קיסרות, וכולם ביום הגינוסיה – יום הולדת שלו, כולם הביאו לו מתנות, מלכי עולם, כל אלה שהוא שלט עליהם, הגיעו למצרים והביאו לו מתנות, בלשון חז"ל: הביאו לו באותו יום עטרות – כתרים. פרעה, חטף שיגעון גדלות, הוא אמר שהוא אל – אני בראתי את היאור ולכן לא היה לו שירותים בבית, רק לבני משפחתו, הוא עצמו היה יוצא כל בוקר ליאור, שם היה עושה, שאף אחד לא יראה אותו, כי הוא יתבייש לעשות צרכים, כי הוא אל.
עמדו משה ואהרן רוצים גם הם להיכנס, אבל מסיבה אחרת - "שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (ז, טז) – בדבר ה', באו העבדים, השרים, השוערים ואומרים לו: ששני זקנים מבקשים להיכנס אליו (הם היו כבר בני 80, 83), שאלה ראשונה ששאל פרעה: "יש להם עטרות, מתנות בידיים?" אמרו לו: "לא, היהודים באים בלי מתנות", אמר להם פרעה: "שהם יכנסו אחרונים, עכשיו יכנסו אלה שמביאים לי מתנות".
כשנכנסו סוף סוף משה ואהרן, אמרו לו: "ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמר שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" אמר להם פרעה: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקלוֹ" (ה, ב) ולא היה יודע לשלוח לי עטרה... חצוף!!! כל האילים שולחים לי מתנות, והאל שלכם לא שולח לי מתנות - "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקלוֹ...לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה'". הוא פתח את ספר האילים שלו, הוא חיפש את אל היהודים ולא מוצא, הוא מצא את האילים שכתובים בספרים, שמביאים לו מתנות, הוא לא שת אל ליבו לחשוב. ומה היה הגמול שהוא קיבל? הוא לא שם את ליבו, הוא התעלל, הוא ראה עם סובל שחייבים לו הרבה הכרת טובה ליוסף שבנה את מצרים, מה היה העונש שלו? אז הגמול שלו היה שגם כאשר אנשים גם כן נותנים אל לבם, הם כן מתחילים לחשוב, אז הקב"ה הכביד את לבו, שם עליו אזיקים, כדי שיהודים יקבלו עוד כמה אותות ומופתים לחזקם באמונה.
אומרים חז"ל, מדרש נפלא (ילקוט שמעוני, פרשת וארא אות קפב), משעשע: כבד לב פרעה, משל למה הדבר דומה? אריה מלך החיות, עם קבוצת חיות ושועל, החליטו לשייט בים באיזה יכאטה, לעשות טיול בחופי הים התיכון, הגיעו לספינה, בשער, ליד הקופות, עומד/יושב חמור וגובה מכס מן הנוסעים בספינה – מוכר כרטיסים. אמר להם החמור: "תנו לי מכס, כסף לעלות לספינה", צודק, כי אין דבר בחינם (אפילו למות אי אפשר בחינם...) אמר לו השועל: "כמה עזים פניך, חצוף שכמותך, אתה יודע שמלך החיות עמנו, ואתה שואל מכס?!" ענה לו החמור, שהוא לא רק חצוף, אלא גם אידיוט: "מן המלך אני נוטל ואח"כ אני אכניס את זה בחזרה לקופה של המלך", שמע זאת הארי, את השיחה בין השועל לחמור, הרים את הרגל שלו ונתן זבטה לחמור והרג אותו, ומיד ציוה על השועל: "סדר לי את אבריו של שוטה זה" – אחרי שהרג אותו, אמר: סדר לי על מגש עם עלי חסה, עם צנובר... תגיש לי את זה ארוחת צהרים.
הלך השועל וסידרם, הוא ראה שם איזה לב קטן ואכל אותו (והשועל לא צריך לזכור דברי תורה, כי כתוב שלא צריך לאכול לבבות, כמובן אנחנו הגברים לא אוכלים לבבות, כי זה סגולה לשכחה).