אור ברסלב

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

לידת הבת

חלקה

דרשה א' - ללידת "בת"

ה"קָטַסְטְרוֹפָה" המסוכנת שטמון בבריאת ה'נקבה':

יצירת ה"נקבה" - בריאה יקרה ונפלאה,

ומצד שני - בריאה מסוכנת עם אחריות

גדולה ועצומה! האומנם? - - -

בסימן טוב ובמזל טוב נולדה בת להורים המאושרים, ובאה "רֶבִיָּה" לעולם!

במעמד משמח ומרגש זה, ברצונינו להתייחס לתופעה המוזרה, שנכנסה בתקופה האחרונה לעידן המודרני, והוא, כאשר האשה "נכשלה" וילדה 'בת' - מיד הבעל מראה לאשתו פנים 'חמוצות', ומקבל 'בדיעבד' את המתנה שנתנו לו, וחושב בליבו כאילו נפלה עליו "גזירה" מהשמיים להיות "אָבּוּ בָּנָת" (אבא של 'הרבה בנות'). וישנם כאלו שאינם שמחים, ולפעמים אפילו מתביישים לבשר לחבריהם על 'הולדת הבת' שנולדה להם, מחשש פן ילעגו עליו שאשתו מביאה כל הזמן "רק בנות" (...) וכך יוצא שהאבא מקבל את לידת הבת בקור רוח, ובאדישות מוחלטת.

[ותופעה זו שכיחה, בעיקר אצל הורה שיש לו כבר כמה בנות בבית, והוא מחכה בכיליון עיניים שאשתו תלד סוף סוף בן זכר, ואז - לאכזבתו הוא מגלה, שאשתו ילדה שוב ..."נקבה"! ועל זה באנו להשיב במאמר זה, לפייס ולעודד את הבעל, ולהראות לו איזה אושר עצום - טמון בכל בת - שנוספת לו במנין הנפשות של הבית].

והנה, מלבד שדבר זה - מגוחך ומוזר לכל בר דעת, שפשוט הוא - שבחירה של בנים או בנות, זה לא דבר שבא לפי "הזמנה", וגם לא לפי "חוות דעתם" של האבא או האמא, אלא זה תלוי ב"מפתח הלידה" שנמסר אך ורק בידי הקב"ה, והוא מחליט וקובע - מה לתת, ומה הטוב ביותר עבור האשה שתלד. ואם בכ"ז ההורים לא יודעים להודות על ה'מתנה' שהקב"ה העניק להם - הרי זו מידה רעה של "כפיות טובה" כלפי הקב"ה. שמראים כאילו הם בועטים בטובה שחנן אותם השי"ת, ובמצב כזה - גם השטן מקטרג, והתוצאות - ה' ישמרנו!

ולכן עדיף להורים להודות להקב"ה על רוב הטובה שנתן להם, מאשר ח"ו להיפך!

והנה, זה נימוק מבחינה "מוסרית" על אותם אנשים שלא יודעים להעריך כראוי את מתנת הקב"ה. ואולם, גם אם יש הורים כאלו שעדיין לא השתכנעו מהטענה המוסרית הנ"ל, והם דורשים גם הסבר שיכלי והגיוני, שֶׁיְּקָרֵב להם את הענין אל הרגש והשכל - גם לזה יש לנו להציג בפניהם את ה"מעלות" היחודיות, שיש אותן דוקא ב'בת'!

ולאור הסבר זה, ישפך לנו אור הבנה על כל סוגיא זו, וכולנו יחד נתחזק לדעת להודות ולהעריך את המתנה הנפלאה שנותן לנו הקב"ה, שנקראת בשם "בת".

והנה, עִקְּרֵי הדברים מבוססים על פי דברי חז"ל בגמרא מסכת בבא בתרא (דף קמ"א.) "...אמר ר' חסדא, בת תחילה - סימן יפה לבנים"! כלומר, שאם נולדה בת "בכורה" בבית - זה נותן סימן טוב לבנים הבאים!

ומה באמת הסיבה שאם יש בת תחילה - זה נותן "סימן ברכה" לילדים הבאים? מסבירה על כך הגמרא שני טעמים:

א. משום דְ"מַּרְבָּא (מגדלת) לְאַחְהַא". כלומר, שאם נולדה בת בבית - צומחת מכך להורים טובה גדולה בעתיד! לאחר זמן כשהבת תגדל, היא תהווה עזר גדול להוריה בגידול הילדים. היא תלביש ותרחץ את אחיה הקטנים, תבשל ותנקה את הבית, וכך היא תקל מהוריה את העומס של גידול הילדים. משא"כ אם יש "בנים", הם הרי צריכים ללמוד תורה, ואינם פנויים כ"כ לעסוק בצרכי הבית. [והמציאות היום יומית - מוכיחה זאת, שבית שמצוי שם בנות - ע"פ רוב - בית זה שָׁקֵט ומסודר, כיון שרוב ענייני הבית מנוהל ע"י הבנות].

והסטייפלר הקדוש מצא לזה גם רמז בפסוק, בחומש בראשית כשהקב"ה קילל את חוה אמנו על שאכלה מעץ הדעת, הוא אמר לה (בפרק ג', פסוק ט"ז) "הרבה ארבה עצבונך והריונך, בעצב תלדי בנים".

מה פירוש כפילות המילים "עצבונך" - ו"הריונך"? מסביר רש"י בַּמָּקום: "עצבונך" - זה צער גידול בנים. ו"הריונך" - זה צער העיבור".

והקשה הסטייפלר, שלכאורה סדר הדברים צריך להיות בדיוק הפוך! בהתחלה האשה עוברת את צער העיבור, ורק לאחר מכן - יש גם צער גידול בנים, ומדוע הפסוק הפך את סדר הזמנים והקדים תחילה את המאוחר, ואמר "עצבונך" (צער גידול בנים) ורק אח"כ המשיך "להריונך" (צער העיבור)?

אלא - המשיך הסטייפלר להסביר, כוונת הפסוק באומרו "עצבונך" צער "גידול בנים" - אין הכוונה רק כלפי הבנים שלאחר הנישואין, אלא הפסוק מדבר גם על הזמן שלפני הנישואין, כלפי הטיפול באחיה הקטנים, שמטפלת בהם בעודה בבית הוריה לפני נישואיה! ולזה נתכוון הפסוק, שיהיה לאשה שני סוגי "עצבונות": לפני החתונה - צער גידול אחיה הקטנים. ולאחר החתונה - צער העיבור!

והדברים נפלאים ומאירים!

עכ"פ, זהו תועלת אחת שלמדנו מהגמרא: בת תחילה - היא מהווה באופן 'מציאותי' - סימן יפה לבנים שיבואו אחר כך. כלומר, שע"י ריבוי הבנות יש יותר טיפול ועזרה בבית, ליתר הבנים הקטנים שיוולדו בעתיד.

ב. וממשיכה הגמרא שם לבאר, הסבר שני מדוע "בת תחילה, סימן יפה לבנים" - והפעם זה לא מצד ה'מציאות' שהבת מסייעת לבנים, וכנ"ל, אלא משום שאם יש בת תחילה - זה כעין "סגולה" שההורים יִלְדוּ אח"כ עוד בנים! תשאלו מה הקשר? מבארים לנו חז"ל שם: "משום דלא שלטא ביה עינא בישא". והכוונה בזה ביאר רבינו גרשום (בגליון הגמרא שם): "משום שאם נולדים לאדם הרבה בנים - נותנים בו האנשים "עין הרע", ואומרים - "כמה בנים נולדים לאדם זה"! משא"כ כעת, שנולדו לו בנות, שבדרך כלל לא מַרְבּות לצאת הרבה מחוץ לבית (שכל כבודה בת מלך - פנימה) וגם לא עושים להם "פירסום גדול" כמו שעושים לבנים ע"י האירוע של הברית, לכן לגביהם, אין כ"כ חשש מה"עין הרע" של אנשים זרים ברחוב"! עד כאן.

זוהי ההטבה מבחינה 'סגולית' שנותנת הבת להורים: היא פחות בולטת לעיני האנשים ברחוב, ובכך לא שולטת בהורים "עין הרע", ויש להם 'סימן ברכה' להמשך זרע קיימא בעתיד!

עד כה מנינו שני מעלות שיש אותן דוקא בבת. והנה, מי שמעיין בגמרא הנ"ל, מבחין שבעלי התוס' (שם, ד"ה "לדידי") כתבו מעלה נוספת - שיש בבת על פני הבנים!

ג. ומעלה זו מתבטאת בתחום ה"חינוך" של הילדים. שכלפי הבנות ההורים יכולים לקבוע הרבה את העתיד הרוחני שלהם! וזאת ע"י שישיאו אותם לתלמידי חכמים, (בחור ישיבה - בן תורה) ובכך תוכל האשה להתעלות הרבה, ע"י בעל שהוא בעצמו ת"ח! משא"כ כלפי הבנים, עתיד הרוחני שלהם - לא תלוי כ"כ בשליטת ההורים. שאפי' אם האב ידאג לגדלו לתורה, וכי חסר שבסוף הבן יצא ל'תרבות רעה' ויבעוט בהכל? [משא"כ לגבי בנותיו, שאפילו אם הבת סטתה קצת מהדרך - מ"מ האב יכול עדיין למהר להשיאה לבחור ישיבה בן תורה, ובכך למנוע את התדרדרותה!].

[וכן צומחת מכאן עוד טובה אישית לאבא עצמו, שע"י שמשיא את בנותיו לחתן ת"ח - הרי בזה הוא זוכה להיות "מחובר" לתורה, וע"י כך הוא מרוויח שיהיה לו חלק לעוה"ב, משא"כ אם יש לו רק בנים, אף אחד לא מבטיח לו שהם אכן ימשיכו להחזיק בלימוד התורה, וכך האב עלול להשאר ח"ו "ערירי" - שאין לו שום קשר וחיבור ללימוד התורה!]

זוהי המעלת השלישית שיש לאב בזכות 'בנותיו'!

ד. מעלה רביעית - שמצינו אותה דוקא ב"נקבה": שהיא נולדה כולה "טהורה"!

ונבאר את כוונת הדברים:

"זכר" שנולד - נושא על גופו "ערלה", שהיא מסמלת את השורש לכל הטומאה והתאוות, ולכן יש צורך בכריתתה. וכל זמן שלא מורידים את בשר הערלה - הזכר לא נעשה 'טהור' לגמרי. (ומטעם זה, לא מעניקים גם את 'השם' לתינוק - אלא רק לאחר הסרת הערלה ממנו, וזאת משום, שח"ו לא יהא שמו של התינוק קשור עם טומאתה של הערלה).

כל זאת אצל הזכר. ואולם אצל הנקבה, חז"ל הגדירו לנו בגמרא מסכת עבודה זרה (דף כ"ז.) שהיא נולדה כבר "נימולה". כלומר, היא נולדה כבר 'מושלמת' מבלי שום טומאה חיצונית - שתהיה צריכה לעבוד עליה בכדי להסיר אותה.

ובקיצור: נשמתה של האשה טהורה ומושלמת - יותר מזו של הגבר! ודבר זה מתבטא אצלהן, שכל אשה מצד טבעה קרובה אל המציאות האלוקית, ויש לה פחד ואמונה באלוקים יותר מאשר אצל הגבר! (וזה אחד הטעמים שפטרו את האשה מחיוב "תלמוד תורה", משום שהיא לא זקוקה לכח התורה שתעדן ותשפר את מידותיה, שהרי מ'טבעה' היא נמשכת לקירבה האלוקית. וכמו שנתבאר לעיל. אא"כ אשה זו פורצת את גדרי הצניעות, והולכת בלבוש שחצני ופרוץ, שאז באמת - בזה היא הורסת את כל טוהר נשמתה, וכל החום והרגש שלה לאלוקים - הולך וניכבה!)

וא"כ, לאחר שלמדנו, שהאשה יש לה 'דָּחַף' פנימי לקיים את המצוות ולשמוע בקול הקב"ה - יותר מאשר הגבר - א"כ כבר לא פלא, מה שמצינו שהנקבות מקבלות עליהם "עול מצוות" בגיל מוקדם יותר מאשר הזכרים. (הנקבה - כבר בגיל 12. והזכר - רק בגיל 13). וההסבר לתופעה זו הוא לפי מה שנתבאר לעיל, שכיון שהאשה לא עוטָה על גופה עורלה של טומאה כמו הגבר, לכן, גם השאיפות שלה להשיג קירבה אלוקית - הם גדולות יותר מאשר אצל הַגֶּבֶר! ולכן כבר בגיל 12 נותנים עליה את עול קיום המצוות, כיון שהתורה ידעה, שהנשים יש בכוחן לעמוד באמונתן ובקיום המצוות - כבר בגיל צעיר יותר!

וא"כ, האם לא צדקנו שצריך מאד לשמוח - על כל לידת 'נקבה' לעולם? הרי יש לה 'פּוטֶנְצְיָאל' רוחני - חזק יותר מאשר הגבר, ולכן היא לא זקוקה ל'מילה'. ולא זקוקה לכח ההגנה של 'לימוד התורה'. וגם היא מתבגרת מהר יותר מהגברים, ויכולה לקחת על עצמה 'עול מצוות' בגיל מוקדם יותר! וכפי שנתבאר לעיל.

ה. המעלה החמישית - שיש בלידת הנקבה: שאם זו הבת הראשונה שנולדה לאב (לאחר לידת בנים) א"כ עליו להיות מאושר בזה שכעת הוא זכה לקיים מצות עשה מהתורה של "פרו ורבו". וכפי שנפסק להלכה בשו"ע (אבן העזר, סימן א', סעיף ה'.) שמצוה זו (של "פרו ורבו") מתקיימת רק כאשר נולדים לאדם 'זכר ונקבה'. ואולם אם נולד לו רק 'זכרים' לבד - בזה עדיין לא זכה לקיים את המצוה בשלימותה!

נוּ, האם עכשיו יש כבר על מה לשמוח בלידת נקבה? הרי בזה האב זוכה במצות עשה מהתורה של "פרו ורבו", שזוהי היתה כל תכלית מטרת הנישואין! ואם זוכים לקיים מצות עשה מהתורה - מה צריך יותר מזה? - - -

אלו הם סיכום של כל חמשת המעלות, שיש אותם דוקא בלידת בת, וכפי שנתבארו לעיל באורך.

וכעת, לאור כל הנתונים הנ"ל - וכי לא היה באמת 'משתלם' לקבל את המתנה הנפלאה שהקב"ה העניק לנו שנקראת "בת"? עכשיו אתם מבינים היטב, שאין כלל מה להתבייש שנולדה בת לעולם, אלא ההיפך בדיוק: ההורים צריכים לשמוח על שזכו ביצירה נפלאה כזאת שיש בה את חמשת המעלות הנ"ל!

ו. ואולם כעת תתפלאו לשמוע, שדוקא לאור כל ה"תוצאות הטובות" שקבלנו לעיל על הנקבה - דוקא בגלל זה - מסתערת עלינו קושיא חזקה מאד: אם באמת יש הרבה נקודות 'חִיּוּבִיּות' גם בבת, ויש הרבה מה לשמוח על היצירה הנפלאה הזו, א"כ כיצד זה יתכן שחז"ל בעצמם - באים בתורה ומלמדים אותנו לעשות את ההיפך בדיוק!

הנה, בשני מקומות מצינו, שחז"ל הצביעו דוקא על הנקודה ה"שלילית" שיש באשה. ודבר זה עושה לנו רושם - כאילו חז"ל מְגַנִּים את האשה, ומחשיבים אותה כ"סוג ב'" בחברה האנושית!

והרי לפניכם שני ההוכחות לכך:

א. בכל בוקר, בברכות השחר, תיקנו לנו חז"ל לברך בשם ומלכות - "ברוך אתה ה' ...שלא עשני אשה"! ועל נוסח ברכה זו, יש לשאול שאלה פשוטה והגיונית: אם האמת כדברינו לעיל, שהאשה היא יצירה מופלאה, שיש בה חמשה "מעלות מיוחדות", א"כ כיצד זה יתכן שאנו באים "וּמְבַזִּים" את הנשים, ומודים להקב"ה שלא ברא אותנו ח"ו כמו "הנשים"? - - -

ב. ואותו רעיון תמוה, מצינו בהלכה נוספת בדברי חז"ל שפסקו לנו (הובא ב"משנה ברורה", סימן רכ"ג אות ב') שאם ילדה אשתו 'זכר' - מברך "הטוב והמטיב" כדי להודות להקב"ה. ואולם אם ילדה אשתו 'נקבה' - לא נותנים עליה הודאה להקב"ה, ולא תיקנו בשבילה ברכת "הטוב והמטיב"!

וכל לומד, עומד תוהה ונבוך - ושואל את עצמו: מדוע? מה ה"אפלייה" הזאת? וכי בת אינה מביאה מספיק 'טובה' להורים - עד כדי שלא שווה לברך עליה ברכת הודאה להקב"ה? ובפרט לאחר שהארכנו בתחילת הדרשה, לבאר באריכות, את הכישורים והתכונות הנפלאות שהבת מעניקה להוריה, ואת כל זאת - באים חז"ל וסותרים במחי יד, ואומרים: אשה לא זכאית כלל ל"ברכה מיוחדת" על לידתה ("הטוב והמטיב")! ויותר מזה: בכל בוקר, אנו כביכול אומרים כ'שמחה לאיד' ומכריזים בקול "ברוך... שלא עשני אשה"! וכל זה מותיר רושם באדם, כאילו חז"ל מחשיבים את האשה 'נחותה' ביחס לגבר, וכדבר 'שלילי' שאין לו שום ערך וחשיבות עצמית, וזה עומד בסתירה גמורה לכל הדברים שהבאנו לעיל בתחילת הדרשה!

זוהי קושיא עצומה וחזקה, שמצוה גדולה ליישב אותה. ואף אנו ננסה בס"ד לגבש לנו 'מסלול הבנה' בכל המושג הזה שנקרא "דמות האשה ביהדות", כדי לדעת באמת מה דעת חז"ל בנושא זה, האם לידת בת - היא סיבה לשמחה, או סיבה לזלזול עד כדי הצהרה של "שלא עשני אשה" - ? ? ?

ז. והנה, לפני שניגש לענות על השאלות הנ"ל, חייבים אנו לצאת מתוך 'נקודת הנחה' אחת ברורה: ח"ו להעלות על הדעת שהתורה הקדושה מַפְלָה לרעה את האשה, ונותנת עליה דמות 'שלילית', כאילו היא נחשבת במצב של 'דיעבד'. חלילה לחשוב כך! ואדרבא, יש הרבה הוכחות, שהתורה מחשיבה את האשה ל"שיא" הנזר שבבריאה, וְלִדְמוּת חיובית וערכית מאד. וכדי שלא להלאות את הקוראים, נציג לכך ראייה אחת פשוטה וברורה:

הרי כל עצם קיומינו כעם ה"יהודי" - נעוץ אך ורק באמון המלא שאנו נותנים לאשה! ונסביר את הדברים:

הנה, אשה יהודיה יולדת 'בן' במזל טוב, אולם מי מבטיח לנו שהוא אכן "יהודי"? אולי ח"ו אשה זו קלקלה עם אדם 'גוי', ואז כל המשך הבנים פגומים ופסולים מלהיות יהודים "כשרים"?

אולי אשה זו לא הלכה לטבול במקוה, ואז כל המשך הבנים הם "בני נידה" - פגומים ופסולים מלהיות יהודים כשרים וטהורים?

אולי אשה זו הלכה וקילקלה עם אדם זר, ואז כל הבנים הם "ממזרים" שפסולים לבוא בעם היהודי?

אלא מה? התורה נתנה אמון ובטחון מלא על כל מה שהאשה מעידה על עצמה - בענינים כאלו 'גּורָלִיִּים' של עצם קיומנו כעם היהודי!

ואם התורה נתנה אמון מלא לאשה על דברים כה רגישים וְאַחֲרָאִיִּים, שכל קיומה של האומה היהודית תלויה בהם, א"כ היתכן שאותה תורה תבוא ו"תפסול" את האשה, ותציג אותה כדמות 'שלילית' בחברה האנושית?? הרי זה לא יעלה על הדעת! שהרי על האשה עצמה מושתת ובנוי כל יסוד קיומינו כעם יהודי טהור, וכנ"ל!

וא"כ, ברור ומוחלט מעל לכל ספק, שלפי "סולם הערכים" של התורה - האשה נמצאת בראש סולם העדיפות! אלא שלפ"ז נותר לנו לברר שני נקודות שנראים לנו תמוהים: א. מה פשר הברכה ה"פוגעת" שאנו מברכים בכל יום - "שלא עשני אשה"? ב. מדוע לא שמחים בלידת בת - כמו על לידת בן, שרק על לידת בן תיקנו לברך ברכת ה"טוב והמטיב", ואילו בלידת נקיבה "הושמטה" - משום מה - ברכת הודאה זו, האם אין דבר זה אומר "דרשני"?

אלו שני השאלות היסודיות, שמציקים בדרך כלל לכל אדם חושב ולכל אשה משכילה, ואנו נשתדל בס"ד לענות עליהם, בצורה בהירה ומקיפה, שתניח את דעת הקוראים.

על השאלה הראשונה - איזו כוונה מסתתרת מאחורי הברכה שתקנו לנו חז"ל לברך "שלא עשני אשה"? האם יש כאן איזו אפלייה לרעה כלפי האשה, או שמא - מונח כאן עומק הבנה אחרת בדברי חז"ל?

התשובה על שאלה זו - כדלהלן:

צריך לדעת, שיש הבדל יסודי ומהותי בין איש לאשה - לגבי המושגים של "חטאים ועוונות" שהם עוברים ונכשלים. ודבר זה לא מתבטא ב'כמות', אלא ב'איכות'. כלומר:

אצל אדם שעובר עבירה - בדרך כלל זו עבירה "פרטית" שמתייחסת רק כלפיו, ולא מכשילה גם את הרבים. וכדי שאדם זה "יצליח" להיות בגדר חוטא ו"מחטיא גם את הרבים" - צריך היצר הרע לעבוד קשה מאד, בשביל להצליח להכשיל את האדם בעבירה 'איכותית' כזו! וזאת משום שרוב העבירות שהאנשים עוברים - זו רק עבירה 'פרטית' שנכנסת לחיוב החשבון שלהם בלבד, מבלי לגרור גם אנשים אחרים שיכשלו מחמתו. וכנ"ל.

ואולם אצל האשה - הדבר שונה לחלוטין! היא לא צריכה כלל וכלל ל"התאמץ" בכדי להגיע לדרגה של "מחטיאה את הרבים", היצר הרע מצליח בקלות מאד להשיג הישג מרשים כזה, שאשה תעבור עבירה - ובבת אחת - תצליח להחטיא גם את הרבים, ולגרור אחריה עוונות של עשרות בני אדם שנכשלו מחמתה!

ובאיזו סוג עבירה היצה"ר מצליח לפעול על האשה שתחטיא עשרות בני אדם ב'מכה אחת'? התשובה: על ידי עבירה של "חוסר צניעות"! עבירה של "פריצות"! עבירה של "גירוי יצרים"! מספיק שהיצה"ר יפתה את האשה שתצא פעם אחת(!) לרחוב, בלבוש לא צנוע (או אפי' בלבוש צנוע, אולם הוא עשוי בסגנון "מגרה ומפתה", שמושך תשומת לב מיוחדת! ודי בזה למבין.) במקרה כזה - היצר הרע "חסך" עבודה של כמה ימים - בשעה אחת! ע"י שפיתה את האשה לעבירה אחת של חוסר צניעות - הוא הרויח בזה - עשרות עבירות שֶׁיִּזָּקְפוּ לחובתה! ממש כך בלא שום גוזמא! האשה הזאת חוזרת לביתה כשהיא נושאת על צווארה - את כל העבירות של עשרות האנשים שהביטו בה ונכשלו מחמתה! את כולם היא לוקחת על אחריותה, ועל כולם היא תצטרך להתייצב וליתן דין וחשבון לפני בורא עולם!!!

ממש להשתומם! אנו האנשים, כדי להגיע למצב כזה נורא שנעבור "מאות" עבירות - היצר הרע צריך להזיע ולעבוד קשה מאד, כדי להצליח להכשיל אותנו ב'מכה אחת' בכ"כ הרבה עבירות, ואילו אצל האשה - הוא לא צריך להתאמץ כלל! מספיק "סיבוב" של 5 דקות(!) ברחוב, שהאשה תצא בלבוש לא צנוע - וכבר היצה"ר הצליח לזקוף על חשבונה עשרות עבירות של כל האנשים שעברו ברחוב ונכשלו בגללה! הכל הכל - ביציאה אחת בלבד לרחוב...! אכן, אשה יכולה 'להרוס' את כל ה"עולם הבא" שלה - ברגע אחד...!

מזעזע ממש! מי זאת ה"גיבורה" שיכולה לקחת על כתפיה אחריות כזו כבידה וגורלית ? - - -

איך האשה לא 'רועדת' מפחד כשהיא יוצאת לרחוב בלבוש לא צנוע? הרי היא חוזרת לביתה כשהיא מְלֻוָּה עם עשרות מלאכי חבלה שהיא יצרה אותם בעצמה ע"י בגדיה הפרוצים והמגרים!

ועל זה בדיוק - אנו באים ומתוודים כל יום בתפילתנו: "ברוך אתה ה'... שלא עשני אשה"! כלומר, אנו הגברים, חלושי האופי, מודים ומתוודים "ברוך שלא עשני אשה"! שכן, מי יודע אם היינו יכולים לעמוד - בתור אשה - באחריות הכבידה שהיא נושאת על כתפיה, בזה שהיא עלולה בקלות להפיל את נפשה לבאר שחת, ולצבור כמות גדולה כ"כ של עבירות! אנו מודים ומתוודים, שאנו הגברים - אם היה לנו את הניסיון הנורא שיש לאשה - מי יודע אם היינו יכולים לעמוד בפיתוי הגדול הזה, ובעונש הנורא שהיא לוקחת על עצמה!

נמצא לאור האמור, שההיפך בדיוק הוא הנכון: בברכת "שלא עשני אשה" אנו באים להצביע על - חולשתם של הגברים, שמודים בפה מלא שלא היו יכולים לעמוד ב'מבחן' הקשה, ובפיתוי הנורא הזה שיש לכל אשה!

ומצד שני, בברכה זו, נשקפת גם הערצה ואהדה כלפי האשה. שאם היא - אחרי הכל - כן נבראה בתור אשה, עם כל הסכנות והפיתויים שטמונים בתוכה, ובכ"ז מצליחה להחזיק מעמד, ולא מכשילה את הרבים בלבוש לא צנוע - א"כ בודאי ששכרה עצום ונורא שאין לשער!

וא"כ, לאור כל הגילויים המדהימים שנתגלו לנו בפרשה זו, נשפך לנו מעתה 'אור הבנה' על עומק כוונת חז"ל שטמונה בתוך נוסח הברכה שתקנו לנו לברך "שלא עשני אשה", שכוונת חז"ל בברכה זו רק מראה לנו את - מעלתה של האשה! עד כמה קשה לעמוד בנסיונות הקשים ובאחריות הכבידה - שיש לכל אשה. ועד כמה עלינו להעריך ולהעריץ כל אשה צנועה, בזה שזוכה למלא בשלימות את תפקידה בחיים, וצוברת לעצמה אלפי מצוות של 'צניעות' ו'קידוש השם' - בזה שמתגברת על יְצָרֶיהָ, והולכת בצניעות כרצון התורה הקדושה!

וכעת נעבור לברר את השאלה השניה שהצבנו בתחילת דברינו, ובזה נחתום את פרקנו:

תוכן השאלה: מדוע האשה "מֻפְלֵית" לרעה - בהלכה האומרת ש"על לידת בן מברכים ההורים ברכת ה'טוב והמטיב' כאות תודה והוקרה על המתנה הטובה שהקב"ה העניק להם. ואולם אם אשתו ילדה 'נקבה' - כאן כבר לא תקנו להודות להקב"ה באמצעות הברכה של ה'טוב והמטיב'! ונשאלת השאלה - מדוע? וכי הנקבה היא לא "מתנה טובה" כמו ה'זכר'?

וגם על שאלה זו, ננסה בס"ד לענות תשובה שתניח את דעת הקוראים, ותגלה בפניהם עוד "מעלות סגוליות" שטמונים בתוך המתנה הנפלאה הזאת שנקראת 'בת'. ותחילה, נשאל את הקוראים היקרים שאלה נוספת בהלכה:

הנה ב"שולחן ערוך" (סימן רכ"ג) נפסק, שהקונה או הַמְּיַצֵּר כלים חדשים, מברך עליהם ברכת "שהחיינו" מפני ששמח בהם. ואולם מה הדין, אם אחד מייצר - למשל - 'מטוס', וכל כלי וחלק מהמטוס עולה לו הון רב, ועבודה קשה ומסובכת. היעלה על הדעת, שבכל חלק וחלק שמשלים את הַרְכָּבַת המטוס - הוא יצטרך לברך "שהחיינו" משום שזכה לגמור שלב זה? בודאי שלא! והטעם - פשוט, משום שברכת שהחיינו מברכים על השלימות הסופית של המוצר (ה"פִינִיש" של הכלי). ורק כאשר הוא מושלם לגמרי, ואין זקוק עוד לשום תיקון נוסף - אז השמחה 'מושלמת', ועל זה יש מקום לברך שהחיינו!

ואותו רעיון - אפשר לומר גם לגבי יצירת הכלי של הקב"ה שנקראת "נקבה": בודאי שהנקבה מְהַוָּה חלק חשוב מאד בבריאה. וכמו שהארכנו להוכיח לעיל. ואולם מאחר שכל 'תכלית' בריאת הנקבה - זה בעיקר כדי להינשא לאיש, ולהשלים בזה את הצד ה'חסר' שבה, שמטרתו ל"פרות ולרבות" ולהוליד בנים לעולם! רק בזה האשה מקבלת תמונה 'מושלמת', ורק אז - ה"כְּלֵי הולָדָה" שבתוך גופה - זוכים לבוא לידי ביטוי מעשי, ובזה היא משלימה את התפקיד היעודי של כל אבריה!

זוהי המטרה האמיתית והתכליתית של בריאת הנקבה בעולם: להביא בנים לעולם ובכך להמשיך את רצף שולשלת הדורות!

ולאחר הקדמה זו, א"כ מובן היטב מדוע מנעו מאתנו חז"ל לברך בלידת ה"נקבה" את ברכת ה'טוב והמטיב', שהרי היא עדיין לא הוציאה לפועל את תכלית ביאתה לעולם, שזוהי ה'פריה ורביה', ולכן מוקדם מדי בשביל לתת ברכת הודאה להקב"ה, לפני שהושלם הכלי לתכליתו היעודי והאמיתי! ותתפלאו לשמוע, שבאמת כאשר האשה מגיעה ל"שלימותה" וזוכה להנשא - אז אכן החתן מברך על הכלה ברכת "שהחיינו" (באמצעות טלית חדשה) ולפי ההסבר שהבאנו לעיל, מובן היטב מדוע דוקא בשעת החופה "נזכרים" לברך על הנקבה את ברכת 'שהחיינו', שהרי רק בשעה זו - היא נחשבת ככלי 'מושלם' שזכו להשלים ולנצל את כל חלקיו. ורק אז השמחה מושלמת באמת, ויש מקום לברכת שהחיינו!

נמצא, שאין כאן שום "פגיעה" בנקבה - בזה שלא מברכים עליה בשעת הלידה, אלא אדרבא - אנו מחכים לרגע שהאשה תזכה להגיע ל'שיא' השלימות של תכלית בריאתה, שזהו הרגע של החופה והנישואין, ואז באמת אנו מודים להקב"ה, שסוף סוף כל ה"פּוטֶנְצְיָאל" של האשה - זכה להגיע לידי ביטוי בפועל, ובכך השלימה האשה את מטרתה ואת משימתה העיקרית בחיים!

ח. סיימנו בזה. נקווה שבעז"ה הצלחנו להסיר ולהאיר את כל "ענן הערפל" - שהיה מערפל לנו את העיניים מלראות את כל הטוב ה'חיובי' שטמון ביצירת הנקבה. ואם נסכם בקצרה - 'על קצה המזלג' - את כל הדרשה שהבאנו, דומה שיצאנו עם מסקנה חד משמעית:

לפי השקפת התורה - ה"נקבה" מוצגת כדמות חיובית, נאצלת, שופעת תבונה, ועולה על הזכר - בחכמה - בהשגים - וביתרונות, שכל אלו - מאפיינים במיוחד את דמותה הנפלאה של הנקבה! ואלו הן בקצרה:

א. מי שיש לו בנות - יש לו סעד וסיוע בעתיד, לגבי ניהול עניני הבית. הבנות יְגַדְּלוּ את שאר אחיהם הקטנים. ינקו, יסדרו, והבית כולו יהפך להיות יותר רגוע וְשָׁלֵו! (על פי הגמרא 'בבא בתרא' דף קמ"א.)

ב. מי שיש לו בנות - זה 'סימן טוב' עבורו, שהאשה תוסיף ותלד עוד בנים נוספים. ומשום שרוב הימצאותם של הבנות זה בפנים הבית, ובכך הם לא נֶחְשָׂפות כל כך ל"עין הרע" של אנשי הרחוב, ועי"ז הברכה ממשיכה להישאר בבית ההורים! (נימוק שני - על פי הגמרא הנ"ל).

ג. מי שיש לו בנות - יש לו פחות "כאב ראש" לחשוש ולדאוג לגבי עתידם הרוחני. שמלבד שהאב פטור מלדאוג ללמד את בנותיו תורה (פרט להלכות הנחוצות לה) עוד יש לו סיכוי יותר גדול, לקבוע לבנותיו עתיד מזהיר של הקמת "בית של תורה", כיון שבידו של האב להשיא את בנותיו לחתנים 'תלמידי חכמים', ובכך נשמר לו הקשר עם התורה. משא"כ אצל הבנים, צריך הרבה תפילה ועבודה קשה - שהבנים אכן יגדלו בתורה, ויזכו להקים בית של תורה אמיתי. (נימוק שלישי - על פי התוס' בגליון הגמרא הנ"ל).

ד. מי שיש לו בנות - הוא זוכה ליהנות ולהשכיל יותר מה"בינה היתירה" שחוננה בה האשה. [שכן, הודות לבינה יתירה זו - זוכה הנקבה לקבל עליה עול מצוות בגיל מוקדם יותר מאשר הגבר]. וזאת מלבד היתרון הנוסף שיש לנקבה, שהאלקים ברא בתוכה 'דחף פנימי' להשתוקק להתקרב לאלוקים ולכל הדברים הרוחניים, ומעלה זו מיוחדת דווקא בנקבה, שמצד טיבעה היא נמשכת לקיום המצוות!

ה. מי שיש לו בנות - הרויח בזה מצוות עשה מהתורה של "פרו ורבו". שכן אם ח"ו היה מביא רק בנים לעולם - לא היה מקיים את המצוה בשלימות, וח"ו היה מפסיד בזה את כל התכלית המבוקשת של מצות הנישואין!

ט. אלו הם חמשת המעלות שיש ב"בנות". והעתקנו אותם דוקא בדרשה זאת, כדי שכאשר נולדת בת בבית - נדע להעריך זאת כראוי! נדע איזה עושר של סגולות - טמונים בתוך אוצר בלום זה! נדע איזו מתנה נפלאה ויקרה נפלה לידיים שלנו! נדע איזה ימים של נחת ואושר צפוי לנו מהתינוקת הקטנה!

והכי הכי חשוב: נדע להעריך ולהודות מכל הלב לבורא עולם, על שנתן לנו "אוצר של חיים" - שהם: נשמות מהלכות!!!

מובא בגמ' (בבא בתרא קמא.): אמר רב חסדא: בת תחילה (כלומר בכורה) סימן יפה לבנים. י''א מפני שמגדלת את אחיה. וי''א שלא שולטת בה עין הרע, הואיל ויש לה בת ראשונה האנשים לא יאמרו כמה בנים לאשה הזו.

חנניה משאל ועזריה להיכן הלכו כשיצאו מן הכבשן? אמר רב: בעין הרע מתו, שהיו מסתכלים בהם על שהתפלאו עליהם שיצאו חיים. מכאן נלמד להיזהר מעין הרע, של אוהבים ושונאים. בר מינן. ואם שואלים אותו: כמה בנים יש לך? ישיב: "אצלנו לא סופרים"...

ולסיום, לא נותר לנו אלא לאחל לאבי הבת את הברכה המאוחלת: יהי רצון שבחיק ירא אלהים תנתן (יבמות ס"ג:). ותזכה לגדול לנחת להוריה ומוריה, ולהקים בית כשר ונאמן בישראל על אדני התורה והיראה בדרך ישראל סבא, ותראה זרע ברך ה' בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות. ברך ה' חילה ופועל ידיה תרצה ותהי משכורתה שלימה מעם ה'. אמן ואמן.

"בת" ראשי תיבות: ברכה תביא. בנים תפרה. בגאולה תחזה. אמן.

דרשה ב' - ללידת בת

לשם איזו מטרה ברא האלוקים את ה"נקבה"? האם רק

'להכשיל' בני אדם - או - להתעלות ולרומם את

עצמה ואת כל הסובבים איתה יחד???

הנה, ראשית יש לדעת, שבעצם לידת 'ילדים' לעולם - האדם מקיים בזה שלשה מצוות:

1. מקיים בזה מצוות עשה מהתורה של "פרו ורבו".

2. מקיים בזה מצוות "צדקה" בכל רגע ורגע שהוא מפרנס ונותן מזונות לבניו הקטנים (שעברו כבר את גיל 6). וכפי שאמרו לנו חז"ל בגמרא בכתובות (דף נ'.) על הפסוק בתהלים: "אשרי... עושה צדקה בכל עת"! וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת? אלא כוונת הפסוק על אדם שזן את בניו ובנותיו הקטנים (שעברו את גיל 6, ומעיקר דין תורה - אין חיוב על האב לפרנס אותם יותר.) שבזה מקיים האב מצוות צדקה בכל עת ובכל רגע שהוא נותן להם מזונות!

3. מצוה שלישית: שע"י לידת הבנים הוא גורם לשכינה שלא תסתלק מישראל! וכפי שאמרו חז"ל בגמרא ביבמות (דף ס"ד.) ש"אין השכינה שורה על ישראל (בדרגה גבוהה של 'רוחניות') אא"כ יש בהם שני אלפים ושתי רבבות מישראל (כלומר, 22.000 אלף מישראל)!

נמצא - אומרים חז"ל - שמי שלא עוסק בפרייה ורביה, גורם לשכינה שתסתלק מישראל! [ומכלל לאו - אתה שומע הן, שמי שכן עוסק ב'פרייה ורביה' - הרי בזה הוא גורם להשראת השכינה בישראל, ומקיים בכך "מצוה"!].

אלו הם שלשת המצוות, שאדם "מרויח" על כל לידת ילדים לעולם!

וכעת, נַפְנֶה את ה'זרקורים', ונתייחס בעיקר על לידת הבת לעולם.

הנה, במאמר זה ברצונינו לדבר על גודל מעלת הבת, על תכונותיה המיוחדות, ועל גודל הברכה שהיא מביאה לבית!

ונפתח בדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (דף ט"ז:) שם שואלים חז"ל על הפסוק: "וה' ברך את אברהם בכל" - מה הכוונה שה' בירך אותו "בכל"? מה היה חסר לו עד עכשיו - שהוא היה זקוק דוקא לברכה הזאת?

עונה הגמרא: בת נולדה לו לאברהם, ו"בכל" שמה!

שמעתם? כל העושר והכסף והבנים שהיו לאברהם אבינו - עדיין לא הביאו לו את ה'ברכה' ואת ה'נחת רוח' המושלמת, עד שנולדה לו גם בת, ואז הפסוק מעיד שאכן ע"י הבת הזאת אברהם אבינו נתברך בכל! כיון שכשהבת בבית - הכל בבית! כל הברכה שרויה בבית!

וּמַהֵם באמת ה'מעלות המיוחדות' שמאפיינות במיוחד את הבת?

מגלים לנו חז"ל במדרש (בראשית רבה אות מ"ה) רשימה ארוכה על 'מעלותיה' של הבת. ונפרט חלק מהם:

1. אומר המדרש, שטבע הנשים "דברניות". וכפי שכבר אמרו לנו חז"ל בגמרא מסכת קידושין (דף מ"ט:) "עשרה קבין 'שיחה' ירדו לעולם, תשעה - נטלו נשים, ואחד - התחלק לכל העולם כולו"! וכן אמרו חז"ל בגמרא מסכת סוטה (דף כ'.) "רוצָה אשה בְּקָב וְתִיפְלוּת - מתשעה קבין ופרישות"! כלומר, נוח לאשה לחיות בצמצום ועוני, והעיקר שיהיו לה חיי "תִּפְלוּת" שהם חיים של דיבורים וצחוק - יותר מאשר לחיות ב'תשעה קבין' של כסף ועושר - ולהיות בפרישות!!!

ודעו לכם, שהמטרה העיקרית שהאלוקים ברא את האשה בתור "דַּבְּרָנִית" - זהו בכדי שיהיה לה כוח וסבלנות לדבר הרבה עם ילדיה, ולהעניק לכל אחד מהם הרבה דיבורים של חום ואהבה!

[ואולם, על האשה להזהר שלא "לִגְלושׁ" יותר מדי בדיבורים, שעל זה אמרו חז"ל במדרש (ב"ר, י"ח) שהקב"ה לא רצה שהאשה תהיה "פַּטְפְּטָנִית"! ולכן על האשה להזהר לשמור על 'גבול' מסוים, שלא תהפך להיות מ"דברנית" - ל"פטפטנית"!].

2. עוד אומרים לנו חז"ל במדרש, שטבע הנשים הם - "קָנַאִיות". וכפי שכבר אמרו חז"ל בגמרא במגילה (דף י"ג.) ש"אין האשה מתקנאת אלא בירך חברתה"! וזאת משום שהאשה יש לה 'רִגְשֵׁי נחיתות' חזקים, ותמיד היא פוחדת וחוששת שמא היא לא מוצאת חן מספיק בעיני החברה, ולכן כל דבר קטן היא מקנא וּמְחַקָּה את חברתה!

[ומטעם זה אמרו לנו חז"ל: "מרבה נשים - מרבה כשפים"! שמחמת הקנאה החזקה שיש לאשה - היא יוצרת בתוכה "צָרוּת עין", וְצָרוּת עין - יוצר "כוחות מזיקים" של 'עין הרע' וכשפים!]

3. עוד אומרים חז"ל במדרש, שטבע הנשים הם - "רחמניות". וכפי שאמרו חז"ל בגמרא במגילה (דף י"ד:) "נשים רחמניות הן"! [ומה שאנו מזכירים בתפילה "רחמינו - כרחם 'אב' על בנים", ולא אומרים "רחמי 'האשה' על הבנים" - זאת משום שרחמי האשה נובעים מתוך הרגש העדין שטבוע בה, והיא מתרגשת הרבה ממה שלנגד עיניה בלבד! ולכן שורש הרחמים שלה - אינם יעילים אלא לטווח ראיה קצר! משא"כ רחמי האבא, שהם נובעים מכח השכל שבו - הרי שרחמים אלו באים מתוך שיקול טובתו של הילד בעתיד, מבלי שום מעורבות של "רְגָשׁות" זרים, ורחמים אלו הם נקראים רחמים אמיתיים, שיש בהם תועלת לטווח ארוך!]

וכן עוד מִטְבָעֵיהַ של האשה, שהיא: סקרנית, יצאנית, וביישנית. ועיין בזה עוד בדברי חז"ל במדרש שם (ב"ר אות י"ח).

עד כה ביארנו את "מעלותיה" המיוחדות של הבת, וכעת נעבור לבאר את - המטרה העיקרית - שבשבילה נוצרה הנקבה בעולם!

ולשם הבהרת הדברים, נקדים תחילה סיפור מעניין, והוא ימחיש לנו היטב את תפקידה ויעודה של הבת: מעשה זה סיפרו לנו חז"ל, והוא הובא במדרש איכה (פרק ד' אות א') וזה תוכנו:

סוחר ירושלמי אחד, נסע פעם למדינת הים לרגל עסקיו, והנה הקב"ה האיר לו פנים, והוא החל להרויח ולפרוץ בעסקיו, עד שנשתקע שם בחוץ לארץ כמה שנים טובות, ועשה חַיִּיל גדול בעסקיו.

ואולם, כיון שסוחר זה היה זקן, וליבו ניבא לו שקיצו כבר קרב, והוא לא יוכל לחזור כבר לעירו לירושלים, לכן החל להרהר ולחשוב לעצמו: מה אעשה בכל כספי הרב שצברתי בחו"ל? והלא בן יחיד יש לי בירושלים, שהוא היורש שלי האמיתי, ואם אמות כאן במקום רחוק - מי יודע אם אכן יגיע כל הרכוש לידי בני, שמא חלילה יקפצו על זה נוכלים ורמאים שיציגו את עצמם כבנו של הסוחר הירושלמי, וכך יקחו במרמה את כל כספי!

חשב וחשב, עד שמצא עצה! מה עשה? הוא קרא לאדם אחד נאמן, ומינה אותו כ"אַפּוטְרופּוּס" על הנכסים, וציוה עליו וכך אמר לו:

הנני זָקַנְתִּי, ולא ידעתי את יום מותי, ומפחד אני שמא יבוא איזה נוכל רמאי ויציג את עצמו כאילו הוא הבן שלי, וכך יגזול במרמה את כל כספי! ולכן אבקש ממך: כיון שמכיר אני את בני שפיקח וחכם גדול הוא, לכן מצווה אני אותך שלא תתן את הרכוש לבני - עד שתראה ממנו שלשה דברי חכמה! ואם אכן יעשה לך שלשה מעשים של חכמה ופיקחות - דע לך נאמנה שזה אכן בני הוא, וּמְסור לו את כל רכושי!

הסוחר נפטר, והאפוטרופוס אכן שלח להודיע לבנו של הסוחר הירושלמי, שיבוא ויקבל את הירושה.

הבן אשר בירושלים ששמע את הידיעה, התאבל על אביו, ואח"כ יצא לדרך אל עירו של האפוטרופוס…

והנה באותה העיר, מנהג רע היה להם, שלא היו מראים לאורחים את הכתובת של דיירי העיר שהם מבקשים, וזאת - כדי שלא יצטרך אף אדם בעיר הזאת להכניס אליו אורחים…

הסתובב הבן ברחובות העיר, ואין איש מראה לו את הבית… מה עשה? הלך לשוק, ניגש למוכר עצים להסקה, שילם לו על החבילה, ואמר לו: "קח בבקשה את החבילה הזאת לביתו של אדוני - פלוני אלמוני…"

מוכר העצים עשה את ההובלה כנדרש, וכך הצליח הבן לאתר את ביתו של האפוטרופוס.

האפוטרופוס נדהם לראות שמביאים לביתו חבילת עצים שכלל לא הזמינה, אך מוכר העצים אמר לו: "אתה אולי לא הזמנת, אך זה שבא בעקבותי - הוא זה שהזמין את חבילת העצים לביתך…

"ומי אתה" - שאל האפוטרופוס את הבן, אני בנו של הסוחר הירושלמי, ענה האיש, כבר מהבוקר מסתובב אני ברחובות העיר, ואין איש רוצה להראות לי את ביתך, ולכן הייתי חייב לנהוג בעורמה, כדי לאתר את ביתך…

האפוטרופוס ראה בזה דבר חכמה אחד, והסכים להכניס את הבן אל ביתו.

ולאיש הזה היו שני בנים ושתי בנות, ולארוחת צהרים הכינו רק 5 מנות, ולאורח לא נשאר מנה, כיון שלא ידעו כלל מבואו, ואעפ"כ - הזמינו את האורח להצטרף איתם לשלחן, והבעה"ב הגיש לפניו את המגש עם ה - 5 מנות, וכיבד אותו לחלק את האוכל בין המסובין.

לקח האורח מנה אחת - והניח אותה לפני הבעה"ב ואשתו. לקח מנה שניה - והניח לפני שני הבנים. ומנה שלישית - הניח לפני שתי הבנות. ואת שני המנות הנותרות - הניח לפני עצמו ואכלם…

הבעה"ב תמה בליבו על החלוקה המשונה והפוגעת הזאת, אך הבליג ולא אמר דבר, בכדי שלא להעליב את אורחו.

והנה לארוחת הערב, הגישו לשלחן תרנגולת שלמה מפוטמת, ושוב התכבד האורח לחלק אותה בין המסובים.

וגם כאן היתה חלוקה מאד "מעניינת":

* את ה"ראש" של התרנגול - לקח האורח והניחה לפני בעל הבית…

הבעה"ב הביט בעיניים רֵעֵבות במנה העלובה שהניח לו אורחו, וחשב בזעם: וכי כמה בשר יש כבר לאכול בראש של התרנגול? ואולם לעת עתה הבליג על עלבונו ושתק.

* את "בני המעיים" של התרנגול - לקח האורח והניחם לפני האשה בעלת הבית…

* את שני ה"רגליים" של התרנגול - לקח האורח והניחם לפני שני הבנים…

* את שני ה"כנפיים" של התרנגול - לקח האורח והניחם לפני שתי הבנות…

* ואת כל "גוף התרנגולת" (השוקיים, החזה, וכל בטן התרנגולת) - לקח האורח, ושם בצלחת שלו ואכלם…

אלא שכאן הבעה"ב לא יכול היה יותר להתאפק, והוא החל לגעור באורח בכעס עַצוּר: "וכי כך מחלקים מנות אוכל? תרנגולת כזאת גדולה - ומנות כה עלובות וזעומות? גם בארוחת צהריים וגם עכשיו - נתת לנו מנות קטנות ומשונות, וכמעט את כל התרנגולת לקחת לעצמך! וכי זהו מנהג ה"דרך ארץ" שנהוג בעירכם - - - ?

חייך האורח ואמר לבעה"ב במתינות: בבקשה, הנה אסביר לך את פשר התנהגותי:

בארוחת צהרים - לא היה שום דרך, ושום אפשרות לחלק 5 מנות בין 7 אנשים… ולכן, כדי שלפחות החלוקה תהיה באופן 'שווה' - בחרתי שנחלק את המנות לקבוצות שוות של 'שלש שלש'! הנה ראה:

* אתה ואשתך ביחד עם העוף - זה שלש!

* שני בניך ביחד עם העוף - זה שלש!

* שתי בנותיך ביחד עם העוף - זה ג"כ שלש!

* ואני - ושני עופות - זה ג"כ שווה בדיוק ל... שלש!

נמצא, שהיתה כאן חלוקה 'שִׁיוְיונִית', שכל קבוצה היו בה בדיוק... שלש!

וגם בארוחת הערב - לא היה כאן כל עילבון או פגיעה, אלא כל אחד קיבל את החלק המגיע לו, וכדלהלן:

* אתה קבלת את ה"ראש" של התרנגול - משום שהנך נחשב ל"ראש" הבית!

* אשתך קיבלה את ה"מעיים" של התרנגול - משום שתפקידה להוליד ולהביא ילדים "במעיה"!

* הבנים קיבלו את ה"רגלים" של התרנגול - משום שהבנים נחשבים ל"רגלים" של הבית! הם הממשיכים את שם ה'משפחה' של הבית, והם גם מחזיקים את ההורים לעת זיקנתם, ומעמידים אותם על הרגליים!

* והבנות קיבלו את ה"כנפיים" של התרנגול - משום שהבנות מיד כשהן בוגרות - הם נישאות ו"פורחות" מן הבית! הם נִשָּׂאִים לאדם זר, עם שם "משפחה" זרה, ומאז ואילך - הם 'מנותקות' מבית ההורים ומשועבדות לבעליהן ולילדיהן!

וא"כ - המשיך הבן לומר - זוהי החלוקה הצודקת שעשיתי, פשוט מאד נתתי לכל אחד את החלק שלו בעוף שמסמל את תפקידו ויעודו!

ומה נשאר בסוף מהעוף? הגוף עצמו של התרנגול, ואת זה הנחתי בצלחתי, כיון שזה מסמל אותי, לפי שגוף התרנגול צורתו כ"ספינה", ואני אכן מעוניין בכל ירושתו של אבי, כדי לקנות כאן ספינה ולחזור עם כל רכושי לביתי...

נהנה האפוטרופוס מחכמתו של הבן, וכיון שעשה לו שלשה דברי חכמה - הרי קיים בזה את דברי אביו המנוח, ואכן הוא מסר לו את כסף הירושה, ופטרו לביתו לשלום...

הנה, למדנו ממעשה נפלא זה, מה בדיוק תפקידן של הבנות בתחום הבית: הבת משולה ל"כנפיים" של העוף! כיון שכל מטרת בריאתה - זה להנשא לאיש ו"לָעוּף" מהבית, כדי להשלים את מטרתה בחיים להביא ילדים לעולם! להוריד נשמות טהורות לעולם! לעזוב את בית ההורים ולהקים בית חדש! וכפי שחז"ל גילו לנו ואמרו במדרש רות (פרק א') "אין האשה מוצאת 'קורת רוח' (אמיתית) אלא בבית בעלה"! כיון שאז היא מרגישה, שהיא אכן ביצעה בשלימות את מילוי תפקידה המרכזי בחייה, ובזה היא הגיעה אל המנוחה והנחלה! כיון שזו באמת המשימה העיקרית שלה בכל חייה עלי אדמות: להתבגר ולצאת מבית הוריה, ולהתחיל לבנות עוד 'נדבך נוסף' בשרשרת הדורות של עם ישראל!

וכיון שכן, על האב להיות "זריז ונשכר", ולהזדרז להשיא את ביתו תיכף ומיד בתחילת בגרותה, כדי להצילה מכל 'מבול הפריצות' של הרחוב, וגם כדי להשלים את מטרתה העיקרית בחיים: להביא ילדים 'במעיה', כדי שיהיו לנו עוד הרבה חיילים לצבא ה'!

ולכן לימדו אותנו חז"ל בגמרא מסכת יבמות (דף ס"ג:) שתיכף כשנולדת לאדם בת, מברכים את התינוקת הנולדת: "יהי רצון, שבחיק ירא אלוהים תנתן"! כלומר, שתזכה להנשא ולהקים בית עם בחור ירא אלוקים!

ודבר זה הוא פלא: תינוקת בת כמה ימים, שבקושי הספיקה לנשום את אויר העולם - וכבר מדברים איתה על "חתונה" ומאחלים לה ברכה על 'נישואין' - - -?

אלא שכאן אנו מברכים את הבת שתזכה להצליח במשימה שהוטלה עליה למלא את מטרתה העיקרית שלשמה היא ירדה לעולם: להנשא בחיקו של אדם ירא אלוקים, ולנצל את יופייה ואשיותה - בכדי להביא בנים ובנות לעולם!!! זה צריך להיות כל שאיפת חייה, וזוהי כל מטרת בריאתה לעולם!

נמצא לסיכום, שהבת במשך ימי חייה נמשלת לשני דברים:

תוכן העניינים

אמרי יחזקאל - מעגל החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה