חלקה
דרוש א' - לתספורת "חלקה" בגיל 3
גילוי מהפכני: יש אדם ש"אוהב" מצוות, ויש אדם ש"סוחב" את המצוות! מה ההבדל?
יסוד המנהג של התספורת הראשונה לקטן, שמניחים לו "פיאות" בראשו במטרה של חיבוב מצוה - יש לזה שורש וסימוכין בהלכה. שהנה ה"שערי תשובה" בהלכות חול המועד (סימן תקל"א, סעיף ו') הביא בשם שו"ת 'גינת ורדים', שמותר להשהות לכתחילה תספורת ראשונה שעושים לקטן, ולכוון אותה לתוך ימי "חול המועד". ואע"פ שאסור לאדם לכוון מלאכתו ולדחגכרותה דוקא לימי חול המועד - מ"מ כיון שבתספורת זו יש "מצות חינוך" של הנחת פיאות הראש, לכך מתירים לו להשהות התספורת עד לחוה"מ. ועיי"ש עוד שהביא שכן נהג רבינו האריז"ל.
וא"כ הרי לנו מפורשות, שיש בסיס בהלכה למנהג התספורת לקטנים. עד כדי שזה נחשב ל'מצוה' שמחמתה מתירין לדחות את התספורת לעשות אותה דוקא בימי חול המועד, וכנ"ל. [אלא, מה שנהגו להמתין שלא לספר את הילד, אלא עד שיעברו עליו "ג' שנים" - הספרדים לא נהגו לדקדק בזה כל כך. כן כתב הגרע"י שליט"א, הובא בספר "ילקוט יוסף" (חלק ב', עמוד רנ"ט) וכן כתב בספר "אורחות רבינו" (עמוד רל"ג) בשם הסטייפלר, שמה שנהגו להקפיד שלא לספר אלא עד גיל 3 - זהו רק מנהג ירושלים, ואפשר לספרו גם לפני כן. וכן הוא עצמו היה נוהג לעשות לנכדיו, לאחר שהגיעו לגיל שנתיים. עיי"ש].
עד כאן - כתבנו לקיים את המנהג מצד ה'הלכתי' שבו, ותמכנו אותו על פי מקורות ההלכה. וכנ"ל. אולם, שורש הנידון העיקרי, שאליו אנו רוצים להתייחס בדרשתנו, זה לא מזוית מבט 'ההלכתי' של המנהג, אלא מצד השכל וההגיון שמונח בתוך מנהג זה: הרי כל מי שיש לו הגיון ישר ובריא - מתעורר מיד לשאול - מדוע חז"ל העדיפו ובחרו דווקא את מצוות "פיאת הראש" - שזו תהיה המצווה הראשונה שבה נתחיל לחנך את הילד הקטן בגיל 3? וכי חסר מצוות אחרות שיותר נחוצות עבור חינוכו של הילד? (וכגון: מצות לבישת כיפה, ציצית, נטילת ידיים, ברכות הנהנין ואמירת פסוקי ק"ש, וכו' וכו'). ומה ה'מעלה המיוחדת' שיש דווקא במצוות "פיאת הראש"?- - -
ובכלל יש לשאול: איזה 'לקח מוסרי' אפשר להוציא כלפינו אנו מכל הטקס הגדול הזה של תספורת החלאקה שעושים לילד הקטן?
אלו הם השאלות הבסיסיות, שאפילו ה"תם" שבהגדה צריך להתעורר לשאול אותם. ואילו אנו מצידנו נשתדל בס"ד להקיף את כל סוגיא זו לפרטיה. ולהשתדל שנצא בסוף הדרשה - עם מסקנות מעשיות - ביד!
ראשית, כל הורה חייב לדעת יסוד חשוב, שאותו הוא צריך להעמיד למול עיניו במשך כל ימי הנעורים של ילדיו, והוא: כל הנהגה טובה, וכל מעשה טוב, שרוצים להקנות לילד שישאר עמו לכל אורך חייו - חייבים להשריש לו זאת כבר מקטנות! כבר מגיל קטן צריך להחדיר לראש שלו את הרגלי המעשים הטובים, עד שבמשך הזמן זה יהפוך להיות אצלו כדבר 'טבעי' המובן מאליו, שזורם כבר בתוך דמו, ושוב לא יעזוב אותו לעולם.
ואולם אם ממתינים לילד עד שיגדל קצת - אז כבר קשה יותר לשנות את הרגליו, ולהתחיל לומר לו שינהג אחרת, מאחר שלא הורגל לזה מקטנות.
[וכן סיפר הגאון ר' בן ציון אבא שאול זצוק"ל, בספרו "חכמה ומוסר" (עמוד קפ"ט), שפעם בא אליו אדם אחד לטכס עמו עצה, מה לעשות עם בנו שאינו רוצה לחבוש כיפה(!) שאל אותו הרב - באיזה גיל בנו? והתברר שהבן היה כבר בגיל שבע, והאב איחר להלבישו כיפה בגיל קטן, וכעת שגדל - סירב ללבוש כיפה, מפני שלא התרגל לכך בקטנותו!].
ולכן גם במעמד חגיגי זה של ה'חלאקה', אנו נוקטים באותה שיטה, ומתחילים כבר מקטנות, שהילד בגיל 3, לחנך אותו במצוות ובהנהגות טובות, כדי שהילד התרגל לחינוך זה כשיגדל, והדבר ישאר אצלו לקנין נצחי!
אלא שכאן יש דבר מפליא, ומעורר תימהון:
תשימו לב, מהי המצווה הראשונה שבה מתחילים לחנך את הילד כבר מקטנות? לא מתחילים לחנך אותו במצוה 'חיובית', שהחיוב שלה הוא מעיקר הדין, אלא במצוה שעושים אותה "לפנים משורת הדין", הנקראת בלשון חז"ל "הידור מצוה". וכפי שידוע, שהנחת 'פיאות הראש' זה רק "הידור מצוה". שמעיקר הדין די בהנחת מעט שיער בפאתי הראש. שהרי התורה כתבה "לא תקיפו פאת ראשכם" כלומר, שחל איסור על האדם לגלח בסכין או במספרים את השיער של "קצוות" הראש, הנקראים בשם 'פיאות הראש', והאדם יש לו חמשה 'פיאות' בראש, והם: שניים - ליד האוזן. ושניים - בסוף הלחי. ואחד - בסנטר. (עיין בזה בשו"ע יור"ד קפ"א סעיף י"א, ובביאור הגר"א שם). וְשֵׂעָר "פיאות הראש" שמניחים לילד הקטן - מורכב משלשה נקודות בחלקי הפנים: א. האיסור לגלח מתחיל מזוית כניסת השערות במצח. ב. ומשם ואילך ממשיך (איסור הגילוח) בקו אלכסון, עד לאמצע הגובה שמאחורי האוזן. ג. וגם לאורך הפיאות למטה - ממשיך איסור הגילוח. ושיעורו, עד מקום חיבור עצם הראש - ללחי. (כלומר, עד העצם הבולטת, שנמצאת כנגד אמצע האוזן).
אלו הם נקודות האיסור של "פיאות הראש" שאסורים בגילוח. (וכמבואר בשלחן ערוך "יורה דעה" סימן קפ"א, סעיף ט' והלאה. ובמפרשים שם). ואולם מה שבעיקר באנו להדגיש ולהבהיר כאן, שכל המנהג הזה של הנחת "פיאות" - זה רק הידור מצוה, שמעיקר הדין מותר לגזוז את מקום הפיאות - בתנאי שמשאיר שם מעט מן עיקרי השיער (שמגיעים לחצי ס"מ, בערך). ואולם לגדל פיאות ארוכות, שהם יותר מחצי ס"מ, ולסלסל אותם, ולהוריד אותם על פני הלחי בגאווה ובגאון - זה ודאי רק בגדר של "הידור מצוה", שרוצה להדר במצות 'איסור השחתת הפיאות'! הקב"ה אמר שאסור לגלח לגמרי את מקום הפיאות - והוא לא רק שלא מגלח - אלא עוד משאיר אותם גדולים וארוכים לעיני כל. וכאילו אומר: ראו! כיצד 'גאה' אני במצוות הקב"ה! עד כדי שאני מהדר במצוותיו, ועושה מֵעֵבֶר למה שמוטל עלי, ולא נוגע בפיאותי כלל!
ואכן, לא לחינם נקראים הפיאות בקרב יהודי תימן בשם - "סִמּונִים". שהם הסימנים המובהקים, המעידים על חזותו היהודית, ועל גודל אהבתו להקב"ה, בכך שהוא 'מהדר' במצוותיו!
עד כאן ביארנו בהרחבה, מהו מקור ההלכתי של ה'פיאות', ומדוע הם נקראים בגדר של "הידור מצוה". ואולם הבעיה העיקרית שעדיין ניצבת לפנינו, היא: מה כל זה קשור לילד קטן בגיל 3? מדוע הוא מתחיל את הצעד הראשון שלו בחיים - עם מצות 'פיאות' שזו בסך הכל רק "הידור מצוה"? וכי חסרים מצוות שחייבים אותם מעיקר הדין וחובה לחנך בהם גם את הקטנים? (וכגון: לימוד פסוק ראשון של 'שמע ישראל'. הנחת כיפה על הראש. לבישת ציצית. ועוד ועוד). וא"כ מדוע בחרנו לעשות טקס וחגיגה גדולה עם הקטן - דוקא במצווה של 'הידור מצוה' ולא בכל מצוה 'חיובית' אחרת?
זוהי השאלה הבסיסית והשורשית, ומכאן אנו מתחילים לבנות את כל הרעיון והיסוד של נושא הדרשה שלפנינו.
וכעת, האזינו היטב לתשובה שנציג לפניכם, שהוא יסוד חשוב מאד בנושא של חינוך למצוות, ומכאן גם נְגַלֶּה 'השקפת חיים' - כיצד האדם צריך להתייחס לכל המערכת הגדולה הזאת, שנקראת בשם "תרי"ג מצוות".
ולפני שנפתח בשורש הדברים, נקדים תחילה הקדמה קצרה:
ודאי שהזדמן לכם לא פעם להכנס לסופרמרקט, ואם שמתם לב ראיתם, שעל גבי המדף יש מוצרים, שעל חלק מהם כתוב "כשר". ועל חלק מהם נוסף תוית שרשום עליה - כשר "למהדרין".
וישנם אנשים, שתמיד מנקרת בראשם השאלה: מה ה"חלוקה" הזאת? הרי כולנו יהודים שומרי מצוות, ואם זה 'כשר' - זה כשר לכולם. ואם זה 'לא כשר' - אז לכולם זה לא כשר. וכיצד יתכן שליהודי אחד זה כשר, ולשני - זה טרף?
והנה, כתשובה לשאלה הנ"ל - נוסיף לשאול שאלה נוספת:
מדוע דוקא בחוקי התורה, אנו מוצאים את הדרגות האלו של - 'כשר', וכשר 'למהדרין', ואילו בחוקי המדינה אנו לא נפגשים כלל במושגים כאלו? וניקח דוגמא: מעולם לא שמענו שיוצא 'חוק' ממשרד התחבורה שכותב סעיף בחוקי התנועה המזהיר ואומר: "מהירות נסיעה מקסימלית המותרת היא - 90 קמ"ש, ו"המהדרין" נוסעים במהירות של 80 קמ"ש בלבד...!
ומדוע? מדוע באמת מוצאים את המושג של 'מהדרין' - דוקא בחוקי התורה, ולא בחוקים אֶזְרָחִיִּים?
התשובה לכך היא ברורה ופשוטה, וּמְתֻמְצֶתֶת במילה אחת ויחידה:
* את חוקי המדינה - עושים בגלל שמוכרחים.
* ואת חוקי התורה - עושים בגלל שאוהבים!
ולכן:
את חוקי המדינה - עושים רק את המינימום, כדי "לצאת ידי חובה"!
ואת חוקי התורה - משתדלים לעשות עד המקסימום!
ובמילים בודדות אלו - טמון כל ההבדל הגדול: מי שעושה את המצוות המוטלות עליו, בגלל שהוא מוכרח או בגלל שאין לו ברירה אחרת, או מחמת שיש עליו אילוצי מצפון שרוצה לשמור על 'תדמית דתית' - אדם כזה שמקיים את המצוות מחמת כל מיני סיבות כאלו - הוא תמיד יחפש לעשות רק את ה'מינימום' החיובי, לצאת ידי חובה - וזהו!
ולמה? בגלל שהוא מרגיש כמו "מיסכן" שהערימו על גבו ערימה של ציווים ואיסורים, ולכן בכל מצוה - יהיה לו מלחמה פנימית קשה בכדי לקיים אותה, ובכל הזדמנות הוא יחפש את הרב ש"מיקל" ביותר. העיקר להשתמט וּלְהִתְפַּטֵּר! הוא ממש מרגיש כאילו 'עול כבד' מונח על צווארו! הוא תמיד יסתפק ב"הכשר כשרות" המפוקפק ביותר, בתפילין הפשוטות והזולות ביותר, בכיפה על הראש - הקטנה ביותר, וכו'. העיקר לשמור פחות או יותר - על "המסורת" שקיבל, וזהו! הכל נעשה אצלו בלב קר ואדיש, מבלי שום רגש של לב חם!
כך נראה מצבו העלוב, של מי שמקבל את המצוות מחמת כפייה ואילוץ!
ואולם, מי שזוכה לקיים את המצוות מתוך חשק ואהבה, מתוך הנאה ורצון, מתוך סיפוק עצמי - אדם כזה - בשום אופן לא יסכים להתפשר על פחות "מהמהודר" ביותר! הוא תמיד ישאף לעשות יותר ממה שציוו אותו, להדר בכשרות שנעשתה בהשגחה יותר קפדנית, לקחת תפילין ומזוזות המהודרות ביותר, שלא היה בהם שום שאלות וספיקות. וכו'. ולמה? בגלל שהוא עושה את המצוות מתוך אהבה ורצון עצמי - ולכן הוא מחפש את המקסימום לתת!
ולשם תוספת המחשת הדברים, ניקח על זה דוגמא מן המציאות היום יומית: הנה, יצרן 'מטבחים' יצא במבצע, והבטיח שכל מי שיקנה מטבח - יקבל תנור 'מיקרוגל' - חינם!
ואולם, כאשר הקונים באים לקבל את המתנה, הם יוצאים בהרגשה של אכזבה! הם מגלים שהם קיבלו את המיקרוגל הפשוט והזול ביותר שקיים בשוק!
אם הם יתבעו את היצרן למשפט - היצרן יֵצֵא הצודק בדין! ולמה? בגלל שבחוזה כתוב 'מיקרוגל' - וזה גם נקרא 'מיקרוגל'! הוא "יצא ידי חובה"!
ואולם אם ניקח דוגמא אחרת: בעל שאומר לרעייתו: 20 שנה את טורחת בשבילי על האוכל, לבשל לי מטעמים ומעדנים, ולכן כעת לכבוד החג - מגיעה לך 'מיקרוגל' מתנה!
אתם בודאי משערים לעצמכם, שהבעל ילך עמה לחנות, ויקנה לה את המיקרוגל הטוב ביותר, והמשוכלל מכולם שרק קיים במציאות! הוא בשום אופן לא יתפשר על פחות!
ומדוע? מה ההבדל בין היצרן - לבין הבעל? פשוט מאד! היצרן, מביא את המתנה מחמת שהוא 'מוכרח' על פי סעיף תקנון המבצע. ולכן הוא מביא רק את ה'מינימום' לצאת ידי חובה! ואולם הבעל שמביא מתנה, מתוך הכרה עצמית ורצון טוב, להעניק ולהטיב לאשתו - הוא יביא את ה'מקסימום' שהוא רק יכול! מעל ומעבר למה שהוא חייב!
וזהו הלקח הגדול והעצום שלמדנו עבורנו: איזה יחס צריך היהודי לתת לכל מערכת תרי"ג המצוות: האם לקיים אותם מתוך הרגשה של כפייה ואילוץ, ובמצב כזה האדם מקבל הרגשה שהוא "סוחֵב" את המצוות, הוא "מורֵח" הכל מלמעלה באופן שטחי, מבלי שום קשר 'נפשי' עמוק - שיקשר אותו למצווה שהוא עושה. הוא עושה רק את המינימום, וגם זה בלי שום חשק ורצון!
ואולם, יש גם אפשרות אחרת לעשות את המצוות מתוך ידיעה שזה לטובתינו! המצוות תורמים הרבה לרמת החיים שלנו - שיהיו יותר קְלִילִים, יותר עם שמחה ואושר, ויותר עם סיפוק נפשי! אדם שמקיים את המצוות מתוך זוית מבט כזו - אז הוא גם "יחפש בנרות" - איך לעשות את המצוה יותר בהידור! יותר בשלימות! ויותר ברצון וחשק!
וזהו בדיוק גם הלימוד שאנו באים לחזק ולהחדיר לתוך ראשו של הילד הקטן בגיל 3: הוא צריך להתחיל את קיום המצוות - דוקא מתוך מעשה של "הידור מצוה" (שזהו הנחת 'פיאות' הראש) כדי להשריש ב'תת ההכרה' שלו, שאת המצוות מקיימים לא מחמת 'שיגרה והרגל', וגם לא מחמת 'פחד ואילוץ', אלא אך ורק מחמת אהבה פנימית שאנו חשים להקב"ה! ותחושת אהבה זו - היא זאת שדוחפת אותנו להוסיף 'הידור' על המצוות, לא להסתפק במינימום - אלא במקסימום, לא "לסחוב" את המצוות, אלא "לְהָרִיץ" את המצוות! להראות שבאמת אנו גאים ומרוצים ממצוות השי"ת, ולא להיפך!
ולקח חשוב זה, חודר ומטפטף לתוך "תת ההכרה" של הילד, ולכשיגדל - הוא ירגיש כבר מעצמו דחף ומרץ להדר בכל המצוות! הוא לא הסתפק להיות יהודי "ממוצע", או "מסורתי", שעושה 'פשרות' על כל מיני מצוות, אלא הוא ישאף תמיד להיות יהודי חרדי שמהדר ומחמיר במצוות!
וכל זאת - יִזָקֵף לזכותם של הוריו, שחינכו אותו כבר מקטנות לעשות את המצוות מתוך 'הידור' מצוה. לא להסתפק רק בהנחת מעט שערות לאורך הפיאות, אלא להוסיף עוד 'פיאות' ארוכות, שכולם יראו וידעו שהוא 'גאה' במצוות ה', ולא מתבייש מפני המלעיגים עליו!
...מדהים ממש! מי חלם ומי פילל לחשוב - שבמסיבת התספורת לילד הקטן - טמון לקח כה חשוב, שהוא מהווה את ה"בסיס" של כל בנין היהדות של האדם! וא"כ, לפחות כעת, לאחר דרשה זו, נדע בדיוק - לשם מה אנו עושים את כל הטקס הזה של התספורת, ולאיזה ציפיות גבוהות, אנו מצפים מהילד לכשיגדל - - -!!!
ואשרי ההורים הזוכים !
דרשה ב' - ל"תספורת לגיל 3"
הורים ש"גוזלים" מילדיהם את זכות לימוד התורה - בסופו של דבר - ילדיהם "יגזלו" מהם אח"כ את "שלוות החיים" - ע"י התדרדרות לתהום של 'עולם הפשע' ! ! !
"מידה כנגד מידה"!
בעידן המודרני של שנות ה"2000", משום מה נכנס לתודעה של הציבור הרחב, כאלו האמא - היא זאת שצריכה לשאת בְּנֵטֶל, בכל העניינים הרוחניים הקשורים לגילו הרך של הילד. בחינוכו, בעיצוב דמותו, ובהתפתחות שכלו ורמת הבנתו.
ואילו הקשר של האבא עם הבן, מתחיל רק בגיל ההתבגרות של הילד, בגיל שבו הבן נהפך להיות נער רציני, שמסוגל להבין מֵסַרִים "על רמה"! רק אז - האב מוכן לפתח שיחות וקשרים עם ילדו, ולעקוב מקרוב אחר הישגיו וכישוריו בלימודים.
ואולם, על פי השקפת התורה, התייחסות זו היא פסולה לחלוטין! התורה הקדושה מטילה דוקא על האבא את הטיפול בבניו הקטנים - בכל העניינים ה'רוחניים' הקשורים להתפתחותו של הילד! הן בלימוד יסודות היהדות, תורה, הלכות, ומצוות, והן בהשרשת 'ערכים חינוכיים' של מידות, אהבת אלוקים, ואהבת האדם!
ומאימתי מתחיל חיוב זה של האב כלפי בנו?
בהגיע הילד לגיל 3 שנים, זהו הגיל שבו הוא מתחיל להיכנס לתוך עולמה של היהדות, אוזניו מתחילות לקלוט אט אט פסוקים של תורה, וכן אותיות הקודש של א'-ב', וכן הלאה. וכפי שאמרו לנו חז"ל במדרש תנחומא (חומש ויקרא, פרק י"ט) על הפסוק "ונטעתם כל עץ מאכל... שלש שנים יהיו לכם ערלים... ובשנה הרביעית קודש הילולים לה'!" במי הפסוק מדבר? בתינוק של אמו, שכל שלש שנים הראשונות אינו יודע לא להשיח ולא לדבר, ואולם בשנה הרביעית - "קודש הילולים לה'"! אביו מקדישו לתורה!
כלומר, חז"ל קבעו לנו כאן, שמגיל 3 שנים, שזהו הגיל שבו הבן מתחיל כבר לדעת לדבר, ולהוציא מילים ומשפטים מהפה, בגיל זה - מתחיל החיוב על האב ללמד את בנו את המושגים הבסיסיים ביהדות: פסוקי התורה, שמע ישראל, וכן את אותיות א'-ב'.
וצריך לדעת, שדבר זה הוא לא "חומרא" או "חסידות", אלא זהו חיוב גמור על פי הדין! וכפי שאמרו לנו חז"ל בגמרא מסכת קידושין (דף כ"ט.) "האב חייב בבנו: למולו, לפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה"!
הרי לנו מפורש, שחז"ל כאן לא השתמשו בלשון של חומרא או חסידות, אלא הם הדגישו "חייב האב"! כלומר, כמו שיש חובה לצום ביום כיפור - כך יש חובה לאב לדאוג לכך שבנו ילמד וידע תורה!
ולא רק שזה "חובה", אלא חז"ל עוד הפליגו ואמרו בגמרא מסכת פסחים (דף קי"ג:) "שבעה אנשים 'מנודים' הם לשמים, ואחד מהם הוא… "מי שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה"!!!
שמעתם? לא רק שיש על האב חיוב גמור לדאוג לכך שבניו ילמדו תורה - אלא חז"ל הטילו עליו עוד עונש של להיות ב"נידוי" לשמים(!) אם לא ימלא את חובתו כלפי בניו!
מבהיל ממש - - -
וכיון שזהו דבר של 'חיוב', ויש עליו גם עונש של 'נידוי', לכן החלטנו בעז"ה לתפוס את הנושא הזה ברצינות, ולהקדיש עליו מאמר שלם, כדי לבאר לעצמנו ולכל הקוראים יחד את חומרת חובת הדבר, וכן את היתרונות והמעלות המיוחדות שיש לנו בלימוד התורה של הבן הקטן.
ותחילה נפתח לבאר את שורש הנידון:
האם באמת תורתם של ילדינו הקטנים היא כ"כ חשובה בשמים? ואם אמנם כן - מדוע באמת היא חשובה? בַּמֵה היא עדיפה יותר מתורתם של הגדולים?
והנה, שורש הסוגיא מסתעפת מהגמרא במסכת שבת (דף קי"ט:) שם אמרו לנו חז"ל דברים ברורים בנושא זה, וכך אומרת הגמרא שם:
"אין העולם מתקיים אלא בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן!
שאל ר' פפא את אביי: ומה עם התורה שלנו שאנו לומדים במשך כל היום? וכי היא לא מספיק חשובה בעיני הקב"ה כדי לקיים ולהחזיק את כל העולם?
השיב לו אביי: אמנם גם אנו לומדים תורה, ואולם התורה שלנו יש בה 'פגם', משום שאנו לומדים אותה בהבל פה שכבר הספיק לטעום טעם חטא, ומשא"כ התורה של הקטנים הללו, היא תורה קדושה וטהורה, שלא הספיקו לטעום בהבל פיהם טעם של חטא"!
אתם שומעים את דברי הגמרא? הרי זה ממש מדהים! הַהֲבָרות והקולות המקוטעין שהקטנים מוציאין בפיהם כשקוראים את אותיות הא'-ב' - דבר זה יקר וחשוב בעיני הקב"ה אפילו יותר מתורתם של התנאים הקדושים, שבשעה שהם היו לומדים תורה, אש היתה מקיפה אותם! ובכ"ז, אותיות הא'-ב' של ה"זאטוטים" הללו - חשובה יותר בעיני הקב"ה, ויש לה משקל כבד - עד כדי לקיים ולהחזיק בתורה שלהם את כל העולם!!!
וכל כך למה? מגלים לנו חז"ל, שסוד הכוח העצום של הקטנים טמון בזה - שאין בהם "הבל של חטא"!
מדהים ממש!
עד כאן תוכן דברי חז"ל הקדושים.
ואולם כאן, צריך לברר נקודה אחת שאינה מובנת לנו:
מה כוונת דברי חז"ל כשאמרו לנו שהקטנים יש להם מעלה של "הבל שאין בו חטא" - וכי באמת הקטנים אין להם חטאים? וכי הקטנים לא יודעים לעבור עבירות לפי המושגים שלהם? הרי רק בגלל זה, האב מברך בבר מצוה של בנו "ברוך שפטרני מעונשו של זה"! כיון שעד עכשיו האב היה לוקח על עצמו את העונש על החטאים שעושים בניו הקטנים!
וא"כ גם קטנים נכשלים בעבירות וחטאים (לפי ההבנה והמושגים שלהם) וכיצד חז"ל יכולים "לַחְתום" ולומר שהתורה של הקטנים היא נמצאת בשיא הקדושה והטהרה עד כדי כך שזה "הבל שאין בו חטא"?
ובכלל, מה כוונת חז"ל שאמרו על עצמם שהתורה שלהם מעורבת עם "הבל שיש בו חטא"? וכי התנאים הקדושים חשודים שהם חלילה לומדים תורה עם "חטא"?
הרי חז"ל עצמם כבר הצהירו ואמרו, ש"אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה במשך היום - אל תמשיך להרהר אחריו בלילה! ולמה? כיון שודאי עשה תשובה! שלא יתכן שת"ח ימשיך להחזיק בחטא שלו!
וא"כ, בודאי שגם התנאים הקדושים, אפילו אם נניח שעברו עבירות - הרי שבודאי חזרו על כך מיד בתשובה! ובודאי שלא נשאר בידם אפילו נידנוד קל של עבירה, שלא עשו עליה חשבון נפש וחזרה בתשובה!
וא"כ, כיצד אביי הקדוש מעיד על עצמו, שהתורה שלו מעורבת עם הבל פה שיש בו "חטא" - - -???
כך שואלים ותמהים אנו על דברי חז"ל.
ואולם עלינו לדעת, ששאלה זו נובעת מחוסר ידיעה מה גורם החטא על האדם? איזו 'צלקת איומה' היא משאירה על נפש החוטא? אֵילוּ 'השלכות הרסניות' היא מותירה בתוך ליבו של החוטא?
וננתח יותר את הדברים:
הנה, בכל מעשה עבירה שהאדם עובר, הוא פוגם בזה בנשמתו בשני דברים חמורים:
א. עצם מעשה העבירה עצמה, שמדביקה על נשמתו של האדם 'כתם' רוחני, ועי"ז נברא מלאך משחית של חבלה.
ב. חוץ מעצם מעשה העבירה עצמה - עוד יש כאן פגם של "טעם" העבירה! שאדם שעובר עבירה, הַתַּאֲוָה שלו נותנת לו לטעום טעם 'מתוק' בעבירה! בבחינת "מים גנובים - ימתקו"! התאווה מסנוורת את האדם, ומושכת אותו אל הדבר האסור, ונותנת לו להרגיש "הרגשה טובה" - כאילו הוא בא על 'סיפוקו' בעצם עשיית העבירה! והרגשה זו נקראת: "טעם" של העבירה!
אלו שני הפגמים שמלווים את האדם - בשעת עשיית העבירה!
וכעת באים חז"ל ומגלים לנו, שאמנם נכון שמבחינה 'מציאותית' - גם קטנים עוברים עבירות במושגים שלהם, אבל להם יש רק את ה'שלב הראשון' של העבירה! הם עוברים רק על עצם מעשה העבירה עצמה, אבל אין להם את השלב השני של ה'טעם המתוק' מהעבירה! כיון שאצל הקטנים, עדיין לא מפותח אצלהם היצר של התאוות, ולכן גם אם הם עוברים עבירה - אבל זו עבירה בלי הרגשה של 'מתיקות' מהעבירה! בלי הרגשה של "מילוי התאווה" בעצם העבירה! אין להם את המושג של "מים גנובים ימתקו" - כמו שיש אצל אנשים גדולים!
וזהו בדיוק ההבדל בין לימוד התורה של "הקטנים", לבין לימוד התורה של "התנאים הקדושים":
אצל הקטנים - זהו "הבל שאין בו חטא", כלומר, הבל שאין בו 'טעם' של החטא! שאפילו אם הקטנים חוטאים, מ"מ אין להם את ה"הרגשה המתוקה" שהעבירה נותנת לאדם! העבירות שלהם הם רק "מעשים בפועל" בלי 'רוח רעה של תאווה' שנותנת לאדם הרגשה של "סיפוק יצרים" מעצם עשיית העבירה!
משא"כ אצל האנשים הגדולים, כשהם עוברים עבירות, אפילו בדרגה הגבוהה של התנאים הקדושים שבודאי עשו "תשובה" על העבירות - מ"מ הַחֲזָרָה בתשובה עדיין לא הצליחה למחוק את הטעם של העבירה! ה'טעם המתוק' שהוא חווה על בשרו בשעת עשיית העבירה - היא נשארת לו בראש לכל החיים!!! על זה לא עוזר שהאדם חוזר בתשובה! ההתלהבות, והמשיכה, והדמיון החזק, וכן סיפוק היצרים - שהתאווה נתנה לו להרגיש - הָרְגָשׁות הללו מלווים את האדם לאורך כל החיים! צריך הרבה הרבה לעבוד קשה על עצמו כדי למחוק מראשו את ה'טעם הטוב' שהוא חווה בשעת העבירה!!! [ומי שפעם נכשל ח"ו בעבירה - יודע בדיוק על מה אנחנו מדברים!]
ועל זה התלונן האמורא אביי הקדוש ואמר, שהתורה שלנו יש בה 'הבל של חטא', כלומר, אפילו אם חזרנו בתשובה - אבל עדיין נשאר לנו בראש הדמיון של מתיקות העבירה! עדיין נשאר אצל האדם ההרגשה של "מים גנובים ימתקו"! וזה נשאר אצל האדם כפגם על הנשמה - לכל החיים!!!
ולכן - אמר אביי - שמבחינה זו, ודאי שתינוקות של בית רבן עדיפים מאתנו, כיון שהם לומדים תורה בראש 'נקי', בלי שום סיוטים ודמיונות של "טעם מתוק" מהעבירה שהם עברו פעם!
ומשום כך, הקב"ה מחבב ביותר דוקא את התורה של הקטנים, כיון שהיא נלמדת מתוך ראש נקי וטהור! ותורה קדושה בדרגה גבוהה כזאת - אכן מסוגלת להחזיק את העולם, בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן!
וא"כ, זכינו לקבל הגדרה ברורה, מה המעלה המיוחדת שיש בלימוד התורה של תינוקות של בית רבן: ש"הבל החטא" - אמנם יתכן שיש גם להם, אבל "טעם החטא", טעם התאווה של החטא, את זה אין להם! ולכן אין העולם עומד אלא בזכותם!
וכיון שזוהי מעלתם הגדולה של הילדים הקטנים, לכן יש לכל אבא לנצל במיוחד את תקופה זו של ימי הַיַּלְדוּת וְהַנַּעֲרוּת של ילדיו, ולהכניס את ילדיו לתלמודי תורה כדי לנצל את המעלה המיוחדת שיש בלימוד התורה שלהם, כיון שאין הרבה זמן! וימי הנעורים כַּחֲלום יעופו! ומי שזוכה לחטוף ולנצל את לימוד התורה של ימי הנעורים (שנקראת "גִּרְסָא דיַנְקוּתָא") - הרי שהרוויח "בגדול", ומי שלא ניצל זאת - הרי שהפסיד בגדול! וכפי שאמרו לנו חז"ל במדרש (בראשית רבה, אות נ"ו) "יָמֵינוּ כצל עובר" - לא כצל 'כותל', ולא כצילו של 'אילן', (שזזים לאט לאט) - אלא כצילו של עוף בשעה שהוא עף באויר"!!!
שמעתם איך זורמים לנו החיים? כמו צל של עוף בשעה שהוא טס ועף באויר - כך גם הזמן 'עף' לנו! מחוגי השעון רצים לקראת שעת האפס, והם לא מחכים לאף אחד!!! החיים זורמים כמו "סרט נָע": מילד - לנער, מנער - לבחור, מבחור - למבוגר, ממבוגר - לזקן, ומזקן - ל... - - - !!!
ולכן, כל אבא שעיניו בראשו, ורוצה באמת את 'טובתם' של בניו, ישים ליבו שלא יגזול מהם את ימי הנעורים שלהם! אלא ינצל להם את הימים היקרים של תקופת הנערות, וישקיע בהם בחכמת התורה, אולי מי יודע... אולי... יֵצֵא מבנו 'תלמיד חכם', ואולי אפילו... 'גדול הדור'! כן "גדול הדור"!!! שכך מספרים לנו חז"ל במדרש (ויקרא רבה אות ט') שפעם אחת הלך ר' ינאי בדרך, ופגש בדרכו באדם אחד שהיה לבוש במלבושים נאים ומכובדים, לתומו חשב ר' ינאי, שבודאי איש זה הוא ת"ח ולכן הוא מתלבש במלבושים מכובדים!
וכיון שכן, הזמינו ר' ינאי להתארח ולסעוד בביתו, כיאה לתלמיד חכם חשוב כזה! הסכים האורח הזר לבוא ולהתארח, ור' ינאי קיבלו בכבוד גדול, וערך לפניו שלחן מלכים!
אכל האורח ונהנה מכל הסעודה הדשנה, אולם לקראת סוף הסעודה, כשביקש ר' ינאי לדבר עם אורחו קצת בדברי תורה, גילה לתדהמתו שהאורח שלפניו אינו תלמיד חכם אלא "עם הארץ"! אינו יודע כלום! לא מקרא, לא משנה, לא אגדה, לא תלמוד, כלום! פַּשוּט 'עם הארץ' גמור, שהיה נִרְאָה כתלמיד חכם מחמת הופעתו ה'חיצונית' של בגדיו!
"טוב - התנחם ר' ינאי בליבו, לפחות עשיתי מצוות צדקה עם האיש הזה, ואם לא האכלתי מִמָּמונִי ל'תלמיד חכם' - הרי עדיין מצוות 'חסד' קיימתי בו!
והנה, בסוף הסעודה, נתן ר' ינאי את הסידור לפני האורח, ואמר לו: "בכבוד! יברך כבודו להקב"ה על המזון שאכל"!
יסתכל האורח בפנים תמיהות על ר' ינאי ושאלו בתמימות: "מה? לברך? איני יודע גם לברך! שכן מעולם לא למדתי לקרוא את אותיות הא'-ב'!
נִדְהַם ר' ינאי לגודל רֵיקָנוּתו בתורה של אותו אדם! אפילו 'קְרוא וּכְתוב' הוא אינו יודע! כזה אדם בּוּר וחסר דעה!
הצטער ר' ינאי על שנתן מסעודתו לאדם בּוּר וחסר דעה כזה, שאינו יודע אפילו לברך לאלוקים, ומרוב כעסו אמר ר' ינאי לאורחו: האם יודע אתה לפחות לחזור על מה שאני אומַר לך?
אמר לו האורח: כן! זה אני יודע!
השיב לו ר' ינאי: א"כ, אמור אחרי: "אכל 'כלב' מפיתו של ר' ינאי"!!! (שכן, ר' ינאי היה סבור, שאדם שלא איכפת לו מחיי הרוחניות שלו, ואינו מתאמץ לעשות אפילו את המינימום שבמינימום בקיום המצוות - א"כ הרי הוא שווה ככלב! שכן באמת, מה הבדל בינו לבין הכלב - - - ???)
ואולם האורח, כששמע את העילבון הצורב שר' ינאי כינהו "כלב", שהמשמעות שלה היא: כאילו כבר אין לו יותר סיכוי לחזור ולהיות 'בן אדם' - מיד קפץ ממקומו, תפס את ר' ינאי בגרונו, והחל לצעוק עליו: "גזלן! תחזיר לי את ה"ירושה" שלי! תחזיר לי את הירושה שגזלת ממני! אני רוצה ממך בחזרה את הירושה שלקחת ממני!!!
ניבהל ר' ינאי ושאל את אותו אדם: "ירושה"? על איזו ירושה אתה מדבר פתאום?
ענה לו אותו אורח: שפעם אחת עברתי ליד בית הספר, ושמעתי קולות של תינוקות שלומדים וקוראים: "תורה ציוה לנו משה "מורשה" קהילת יעקב"! וכי כתוב בפסוק שהתורה היא ירושה של "רבי ינאי"? הרי כתוב שהתורה היא ירושה לכל עם ישראל! "מורשה - קהילת יעקב"! ואילו אתה גזלת ממני את הירושה שלי, וְכִּינִתָ אותי בתור "כלב" שאין לי עוד סיכוי לחזור וללמוד את התורה!
"וא"כ, אמור לי - המשיך היהודי לזעוק מקירות ליבו, באיזו רשות אתה גוזל ותולש ממני את ה'שורשים' שלי לְלִמּוּד התורה? הרי התורה היא לא 'ירושה' שלך או של אבא שלך, אלא היא נחלת כלל ישראל, וכל יהודי ויהודי יכול לבוא ולזכות בה, בכל זמן שירצה ובכל מצב שיהיה, ומדוע גזלת ממני את החלק שלי בתורה, וכינת אותי בתור "כלב" - שכאילו אין לי עוד חלק וזכות לחזור וליזכות בכתר התורה?
שמע ר' ינאי את הדברים הנוקבים שאמר לו אותו יהודי עָם הארץ, ואכן, הרכין ראשו בפניו, והחל לפייסו ולהודות בפניו שאכן צדקו דבריו!
עד כאן תוכן הסיפור מחז"ל הקדושים.
ואנו - עומדים נרעשים לנוכח סיפור נפלא זה, ואומרים לעצמינו:
הָא! עד כמה אסור לזלזל בשום יהודי בעולם! ואפילו יהודי בּוּר וְרֵיק לגמרי, שאינו יודע כלום ברוחניות, ואפילו "קרוא וכתוב" אינו יודע - ג"כ עדיין אסור לזלזל בו! כיון שהתורה אינה "ירושה" של אף אדם בעולם, וכל מי שרוצה לזכות בה - יכול לבוא ולזכות בה! ולא מְשַׁנֶּה 'יחוס המשפחה', ולא 'רמת השכל' של האדם, וגם לא 'הגיל' שבו נמצא האדם! כל אדם בעולם - בכל מצב שיהיה - יש לו 'זכות בלעדית' לבוא ולקחת לעצמו את כיתרה של התורה!!!
ולכן למשל, אם קוראים לך "עקיבא", ואתה נמצא כבר בגיל מבוגר מאד, גיל 40, וחוץ מזה יש לך עוד 'חיסרון' שאתה 'עם הארץ' שאינו יודע אפילו קרוא וכתוב, וגם יש לך טבע שאתה שונא תלמידי חכמים, ופתאום אתה מחליט לשנות כיוון, ויש לך רצון-עָז לזכות כעת ב'כיתרה של תורה' - גם במצב גרוע כזה - אין שום בעיה! תוך 40 שנה של לימוד והתמסרות לתורה - וכבר אתה נהפך להיות מכונה בתואר של ה"תנא הקדוש ר' עקיבא" שזכה להנחיל את התורה לדורי דורות!!!
וגם אם הסבא שלך היה גוי רומָאִי, וקוראים לו "נירון קיסר", שרצה להחריב לנו את בית המקדש, ופתאום אתה - הנכד שלו - מחליט ביום בהיר אחד להכנס ליהדות ולזכות ב'כיתרה של תורה' - ג"כ אין שום בעיה! עם שאיפה חזקה ועם רצון אמיתי, ותוך זמן קצר אתה זוכה בכיתרה של תורה, ונהפך להיות לדמות של שיא ההסטוריה בעם ישראל: התנא הקדוש ר' מאיר בעל הנס!!!
וא"כ, רואים אנו מכל הדוגמאות האלו, שהתורה אינה 'רכוש פרטי' של אף אדם, וגם אינה נמצאת בסמכותך להעביר אותה לילדך בתור "ירושה", אלא כל אדם ואדם בעולם, באופן אישי ופרטי, שמחליט באופן רציני, שהוא רוצה לזכות בתורה - הדלת פתוחה עבורו, ולא משנה אם הוא היה לפני כן - בּוּר ועם הארץ, או נכד של גוי רומאי!
וכך גם ראינו לאורך כל הדורות, איך שגדולי ישראל שעסקו במלאכה זולה ופשוטה, ובכ"ז, עם שאיפה חזקה - הם זכו לכיתרה של תורה!
וכפי שאנו מכירים את ר' יוחנן ה"סנדלר", ור' יהושע ה"פחמי", וריש לקיש שלפני שעשה תשובה היה "שודד", ור' עקיבא היה "רועה צאן", והלל הזקן היה "חוטב עצים", ור' אליעזר בן הורקנוס היה חקלאי "חורש אדמות". וכן בדורות האחרונים, האור החיים הקדוש היה "חייט", והחפץ חיים היה "בעל מכולת", וכו' וכו'.
כל הרשימה הזאת - מוכיחה לנו מעל לכל ספק - שכל אדם בעולם, יהיה אשר יהיה, יכול להגיע ולזכות ב"כיתרה של תורה"!!!
ומכאן למדנו גם לגבי הילדים הקטנים, שלעולם אסור לשום אבא לזלזל בבנו! ואפילו אם הוא ילד עם "אַייקְיוּ" נמוך, ועם 'יחוס משפחה' רדודה, ועם 'מידות' לא הכי טובות - בכל אופן - אין שום זכות לאף אדם בעולם - לפסול או לזלזל באיזה שהוא יהודי! ולמה? בגלל שהתורה היא אינה ירושה פרטית שלך, אלא היא 'רכוש ציבורי' של כל יהודי ויהודי, ולעולם אי אפשר לדעת מתי ה"ירושה" הזאת תצליח לחולל 'מהפך' בתוך ליבו של האדם!!! (וכפי שלמדנו זאת מהמעשה של ר' ינאי הנ"ל, שהירושה הצליחה לחולל מהפך - אפילו בתוך ליבו של יהודי מבוגר שלא היה יודע קרוא וכתוב!).
זוהי סיבה אחת לשכנע את האב לשלוח את בנו ללמוד תורה: פָּשוּט, אל תגזול מהבן שלך את ה'ירושה' המגיעה לו מדורי דורות!!!
ודעו לכם עוד אחים יקרים! שמי שאינו שולח את ילדיו לבתי ספר דתי "תורני" - הרי לא רק שהוא יהיה אומלל לעוה"ב - בזמן שיגיע זמנו להפטר מהעולם ובנו לא ידע לקרוא עליו אפילו את המילים של ה"קדיש" - אלא האב מתאמלל כבר - כאן בעולם הזה!
וכפי שהמציאות היום מוכיחה וזועקת, איך שמליון ילדים לא יודעים בכלל את המושג של "שמע ישראל", ועוד 4 מליון ילדים אינם יודעים כלל על סיפורי התנ"ך הַמְקורִיים! "מְסָרְסִים" להם את כל מאורעות התנ"ך כסרטים של 'אהבה', של 'מתח', ושל 'הרפתקאות הסטוריות', וכך הבן גַדֵל בּוּר ועם הארץ בלי שום ידיעה על מושגי היהדות הבסיסיים!
וכשהוא ממשיך לגדול ומגיע לגיל ה"טיפש עשרה", שאז הוא כבר לומד להכיר את העולם הגדול - מיד הוא מתחיל לבעוט בהוריו, ולהתנהג כלפיהם בשחצנות וגסות כדי לסחוט מהם כספים לבילויים והנאות! הוא יותר לא מכיר בהוריו - לא בתור "אבא" ולא בתור "אמא", ובמקרה הטוב - הוא מחזיק מהם רק בתור ה"חברים" שלו! לא יותר מזה!!!
וכך ההורים מתאמללים ונקרעים בתוך ליבם כשרואים איזה "גּוּרִילָה" הם גידלו בתוך ביתם, ואולם כשהם מתעוררים אז - הכל כבר מאוחר מדי... הם לא יודעים שהם בעצמם במו ידיהם פיטמו וגידלו את ה"גּוּרִילָה" הזאת, שבזמן שהיה קטן - הוריו שלחו אותו לבתי ספר "ממלכתי" / או אפילו "ממלכתי דתי" ושם לימדו אותו כל הזמן איך להיות אדם חופשי ועצמאי, שיודע להתנתק מההורים, ולחיות לפי "מה שבראש שלו"! להיות "גבר" בפני עצמו, ולא להיות "פְרַאְיֵיר" של אבא שלו! וכך המשיכו ההורים לפנק את הילד "החמוד" שלהם, ולתת לו כל מה שהוא רוצה, עד שהילד גָּדַל, ומכל הפינוקים והלטיפות שהוריו נתנו לו - הוא קיבל מהם כוחות ואומץ - כדי לבעוט בהם יותר חזק!
וא"כ, מי אשם בכל ה"בעיטות" של הבן - אם לא ההורים בעצמם? וכפי שחז"ל הקדושים התבטאו במדרש בראשית (אות ל"ב) ואמרו: "אין הארי נוהם מתוך קופה של 'תבן' - אלא מתוך קופה של "בשר"! מָשָׁל לאדם שהיתה לו פרה כחושה וְדַלַּת איברים, התחיל להאכילה "כַּרְשִׁינִין" (מאכל משובח ויקר) ומאותו יום החלה לבעוט בו! אמר לה: מי גרם לך שתהי מבעטת בי? וכי לא מחמת ה"כַּרְשִׁינִין" שהאכלתיך!!! המאכלים הטובים וכל הפינוקים שהבאתי לך - הם שנתנו בך את הכוחות לבעוט ולבגוד בי!
ואף אנו נוסיף ונאמר: מי גרם לילדים אלו שיבעטו בהוריהם? מי נתן להם את ה'עזות פנים' להכות את הוריהם? מי עקר מהם את כל העדינות והבושה - והפך אותם להיות שחצנים וגסים כלפי הוריהם? וכי לא אותם "בתי הפאר והיוקרה" של בתי הספר הממלכתיים, שההורים שלחו לשם את ילדיהם כשהיה קטן, והם אלו שחינכו את הילד לבעוט בהוריו המבוגרים וְהַמְּיֻשָּׁנִים, ולהעריץ ולכבד רק את ה"דור הצעיר"!
ודעו לכם עוד הורים יקרים: שדבר זה הקב"ה חקק בטבע הבריאה, שאם ההורים יבעטו בהקב"ה, ולא ידאגו שבניהם ילמדו תורה - אזי סופם יהיה שבניהם יבעטו בהם! לא יתכן בעולם, שההורים יגזלו מבניהם את 'לימוד התורה' - והילדים לא יגזלו מהם אח"כ את 'שלוות החיים'! האלוקים גזר שזה חייב תמיד לבוא ביחד! הורים שיאמללו את בניהם וינתקו את נשמתם ממקור חַיּוּתָהּ שזוהי התורה - גם ילדיהם לכשיגדלו יאמללו את הוריהם בפשע ובסמים ובכל מיני אכזבות קשות ומרות!!!
"מידה כנגד מידה"!
ודבר זה לא בדינו מליבנו, אלא למדנו זאת מתוך דברי חז"ל הקדושים שהובאו במסכת 'כלה רבתי' פרק ב'. (וכן במדרש תנחומא פרשת ויגש אות ב'), וזה תוכן דבריהם:
חז"ל מספרים שבזמן שהקב"ה נתן את התורה לעם ישראל, הוא ביקש מהם שיביאו לו "עֲרֵבִים" שיתחייבו לו על קיום התורה. הביאו בני ישראל את האבות, את משה רבינו, את הנביאים, ושום דבר לא עזר! עד שאמרו "בנינו - הם יהיו הערבים שלנו"! ואז אכן הקב"ה קיבל את הערבים האלו, ונתן את התורה לעם ישראל, תוך שהוא מזהיר אותם שאם הם לא יקיימו את התורה - הוא יפרע מבניהם שיתחייבו לו כערבים!
ואכן, עד היום הזה אנו רואים בחוש איך שהקב"ה מקיים את הבטחתו, ויהודי שאינו מקבל את התורה - הרי שהקב"ה לוקח את בניו של אותו האיש - "וקורע" אותם מההורים!!! "מנתק" אותם מההורים! הקב"ה מכניס בתוך ליבם של הבנים רוח של שיגעון ורוח עזות של חוצפה וגסות, עד שהבנים בועטים ומואסים בהורים ומנתקים מהם כל קשר של 'בן- לאב'!
וכאן - כל בר דעת עומד ומשתומם: כיצד באמת דבר כזה יכול להיות? כיצד יתכן שבן יהיה מסוגל לבעוט בהורים שהביאו אותו לעולם? בהורים - שהדם שלהם זורם גם בתוך הדם שלו! כיצד יתכן לזלזל בהם?
התשובה: בגלל שכך האלוקים כתב ב"חוזה" של מתן תורה, שהורים שלא יקיימו את התורה - בניהם הם יהיו ה'ערבים' שלהם! וכשהקב"ה ירצה לפרוע מהם, הוא יעניש את ההורים - בזה שהוא ינתק מהם את הילדים שלהם, ויכניס בליבם של הילדים לשנוא את הוריהם, ולבעוט בהם כמו שבועטים בכלב!
זוהי ה"ערבות" שהתחייבנו להקב"ה וא"א לברוח ממנה! וכל הורה שרוצה לנתק את ילדיו מלימוד התורה - יֵדַע לו שזה יעלה לו במחיר יקר מאד! הקב"ה יפרע ממנו ויעניש אותו בזה שינתק ממנו את ילדיו, ע"י פשע, סמים, אלכוהול, עריות, רצח, אלימות, התאבדות וכו'. וכך ההורים יתאמללו לראות איך שבניהם מתדרדרים לתוך התהום של "עולם הפשע" ואין בידם להציל אותם!
וא"כ, אז למה צריך ללכת "ראש בקיר"? למה צריך לחכות שהילדים יבעטו בנו - אם אפשר שיכבדו אותנו? וכפי שהגמרא במסכת קידושין (דף ל"א:) מספרת על ר' יוסף, כשהיה שומע את קול פסיעותיה של אמו, היה מיד עומד לכבודה ואומר: "אעמוד מפני ה"שכינה" שבאה"!!!
כלומר, שר' יוסף היה מחשיב את אמו - בדרגה כמו השכינה הקדושה!!!
וא"כ, אם אפשר להיות מכובדים כלפי בנינו בדרגה כמו השכינה הקדושה - אז למה נבוא ונהרוס זאת במו ידינו, ונגרום שבנינו יתנהגו כלפינו לא כמו אל ה"שכינה" - אלא כמו אל 'קופים'? כמו אל אנשים זרים, ואפילו יותר גרוע מכך!
למה לא שווה לנסות את מה שהבטיחו לנו חז"ל במסכת שבת (דף קכ"ז.) וקבעו לנו: "שמי שמגדל את בניו לתלמוד תורה - זה אחד מששה הדברים - שהוא זוכה לאכול פרותיהם בעולם הזה, והקרן שְׁמוּרָה לו לעוה"ב"!
וא"כ, למה צריך לאכול מבנינו "חצץ ואבנים" - בעוד שאפשר לאכול ולראות מהם 'פירות' נאים וטובים עוד בעוה"ז - - - ???
אלא מה טוענים ההורים? הבית ספר 'הממלכתי' הוא קרוב לבית, ויש להם גם מיבנים מפוארים, מגרשי כדור רגל ענקיים, מִיכְשׁוּר 'מחשבים' מיוחד, ותנאים מצויינים - בעוד שֶׁלְּבָּתֵּי ספר התורניים, אמנם שָׂמִים דגש חזק על חינוך וערכים, אבל התנאים ה"טֶכְנִיִּים" שם אינם כ"כ מעולים כמו שיש במיגזר של הצד השני, וא"כ, למה לנו להכניס את ילדינו למקום דּוחַק וְלָחַץ - בעוד שיכולים ליהנות במקום יפה ומרווח?
אלא שגם על טענה זו, כבר ענו לנו חז"ל במדרש (בראשית רבה, פרשת וישב, אות פ"ו) על פי הסיפור הבא:
אדם אחד שיחרר מכלובו דוב ענק ומפחיד, העמיד אותו במרכז השוק, ותלה לו על ידיו ורגליו כל מיני תכשיטי זהב ויהלומים נוצצים, והיה מכריז בכל השוק ואומר: "כל מי שרוצה זהב - שיבוא ויקח! מה שתוציאו מכאן - הרי הוא שלכם במתנה! זהב ויהלומים בחינם! רק לבוא ולקחת!!!
תיכף ומיד התאספו ורצו כל אנשי השוק מסביב לדוב, וכל אחד התחיל להסתכל על היהלומים הנוצצים והמבריקים, וחמד אותם בשבילו!
היה שם אדם פיקח אחד מבין כולם, שעמד מהצד ואמר: אתם מסתכלים ומתפעלים מהזהב ומהיהלומים, ואני מסתכל ומתבונן גם על הציפורניים החדות והשיניים המפחידות שיש לאותו הדוב!!!
שכן, מי מחלק היום זהב בחינם? אלא מה? בעל הדוב יודע, שמדוב כזה - אי אפשר לצאת חי, ולכן הוא מציע לכולם לבוא ולקחת את היהלומים...!
וא"כ אתם "מסתנוורים" מהיהלומים, ואולם אני לא מסתנוור מהם, כיון שאני מתבונן קצת יותר לעומק, ורואה גם את ציפורניו הארוכות שיש לאותו הדוב, ואת עיניו שיורקות מהם שני זיקי אש - ואני יודע שמדוב כזה אי אפשר לצאת חי!!! אף אדם בעולם לא יצא ממנו חי!! ולכן כל ההתלהבות שלי מהיהלומים - מתפוררת ונעלמת!
זהו הסיפור מחז"ל הקדושים, והלקח שעולה מתוכו זועק גם כלפינו אנו:
אומנם, יש כאלו אנשים ש"מסתנוורים" מִמִּבְנֵי הפאר, מֵהַטֶּכְנולוגְיָה המתקדמת, מֵהַשֵּׁם הַ"מְפוצֵץ" של הבית ספר, ומהתנאים הטובים שמעניקים שם, אולם אנו לא מסתנוורים ולא מתלהבים מה"יהלומים" האלו, כיון שאנו יודעים שמאחורי כל הזהב הזה - מסתתר דוב מבהיל איום ונורא! ואנו - מסתכלים גם על הציפורניים המפחידות שיש לאותו הדוב, ויודעים שמהדוב הזה לא יוצאים חי!!! אף אחד לא מחלק היום זהב בחינם!
על כל ה"יהלומים" האלו - אנו נצטרך לשלם בסוף - במחיר "החיים" של הילדים שלנו!!!
וזהו הלקח הנוקב שצריך תמיד לזכור: לא להיות 'מְצֻמְצָמִים' ולהסתכל רק על ה'זהב והיהלומים' שתלויים ועומדים לחלוקה בחינם, אלא להרים את העיניים קצת יותר למעלה - ולראות מי עומד ומחזיק את כל היהלומים האלו? דוב איום ומפחיד שאף אחד לא יַצַא ממנו חי! מי שנתפס בציפורנים שלהם - לא יצא מהם חי! כולם איבדו שם את כל יהדותם ואת כל הצלם האנושי! כל ההורים איבדו והתאמללו מבניהם כתוצאה מבתי הספר הללו! כולם יצאו משם בסופו של דבר - עם אכזבה קשה ועמוקה! "תעודת בגרות" יתכן שהם קיבלו - אבל את הבן היהודי שלהם - הם איבדו לגמרי!!!
אומנם, הם לא אומרים זאת במפורש באופן גלוי, אולם פניהם האומללות של אותם הורים - מעידים כ'אלף עדים' על האכזבה הקשה והכואבת שהם "אוכלים" כעת מבניהם, שגדלו והפכו להיות 'פראי אדם'!
ולכן אדם חכם לומד תמיד מכישלונם של אחרים, וממהר לשלוח את בניו למקום תורני, שאחוז הפשיעה והאלימות שם שואפים לאפס, ורק אז יש לו את הזכות של "פתחון פה" לבוא ולבקש מהקב"ה, שאכן יְזַכֶּה אותו להצליח לראות 'פירות טובים' מהזרעים שהוא שתל! שאחרי הכל, עדיין אנו זקוקים לתפילה מאת הקב"ה שיצליח את פרי מעשינו, וכפי שאמרו לנו חז"ל בגמרא במסכת מועד קטן (דף כ"ח.) "אמר רבא, חיים, בנים, ומזונות - אינם תלויים בזכות אלא "במזל"! וא"כ, צריך עדיין הרבה תפילה שאכן המזל יאיר לנו פנים, וה'שתיל' יגדל ישר ולא יטפס עקום! אלא שלפחות בשלב הראשוני - אנו את שלנו עשינו, בזה ששתלנו את בנינו בתוך גינה של 'שושנים וּוְרָדִים' ולא בגינה של 'קוצים', ואת השאר - נסמוך על הקב"ה שהוא כבר יגמור לנו את העבודה!
ואשריהם אותם הורים, שעובדים ומשקיעים כעת בבניהם, ולא נזכרים בסוף לבכות על "חלב שנשפך"…!!
ראוי שיתענו ההורים ביום שמכניסים את בנם לת"ת ללמוד התורה הקדושה (קב הישר). ועכשיו, שנחלשו הדורות, יפדה בצדקה.
* ביום החלאקה יחלק האב צדקה כפי מיסת ידו ואז יהיה לב האב בטוח שיראת ה' תהיה על אותו תינוק (קב הישר, יסוד יוסף).
* אביו ואימו ינהגו ביראת שמים ובכך ישמשו דוגמא לבניהם.
* ביום החאלקה, אביו סומכו ומקרבו לפני כל זקן ות"ח, לברכו שיזכה לתורה, לחופה ולמעש"ט (כל בו) ובנוסף ירבו אביו ואימו בתפילות לבורא עולם שיהיה הילד מוצלח בתורה, ביראה, ובמעשים טובים (קב הישר, יסוד יוסף, משפט צדק).