פדיון הבן
דרוש א' - ל"פדיון הבן"
'פדיון הבן' - דוקא לבן ה"בכור"!
האם יש כאן "פְּרוֹטֶקְצְיָה" או איזו "אַפְלָיָה"
לרעה - משאר האחים?
מעלה מיוחדת - מצינו שהתורה העניקה לבן ה"בכור" במשפחה היהודית: הוא זכה להתקדש בקדושה 'רוחנית', שאינה פוקעת ממנו - אלא עד שהאב ישלם לכהן סך של "5 סלעים" בשווי של 90 גרם כסף טהור. ובלא 'תשלום חוב' זה - הקדושה ממשיכה להישאר על הבכור למשך כל ימי חייו! וכשיגדל, חייב הבן לפדות את עצמו מן הקדושה שחלה עליו. (וכמו שנפסק בשו"ע 'יורה דעה', סימן ש"ה סעיף ט"ו).
וכאן - הבן עומד ושואל את שאלת ה"תם" שבהגדה: "מה נשתנה" - בין הבכור לבין שאר אחיו? מדוע התורה מחבבת דוקא את הבן הבכור? וכי יש כאן איזה "אַפְלָיָה" בינו לבין שאר האחים? ואם לא - א"כ מוטל עלינו לברר איזו 'מעלה מיוחדת' מצאה התורה שיש דוקא בבן ה'בכור'?
זאת השאלה שיש להעמיד במרכז הסוגיא.
ואולם - תתפלאו כעת לשמוע תשובה מעניינת מאד, שמעוררת פליאה - לא פחות מהשאלה עצמה!
וזאת משום, שתשובת שאלה זו מורכבת - משלשה תשובות(!) אשר כל תשובה - מכוונת כלפי גוף מסוים, במטרה להעביר לו מֶסֶר חשוב ולימוד גדול - אשר נלמדת כלפיו מתוך מצוה יקרה זו!
ותשובה זו מתפצלת לשלשה גורמים, וכדלהלן:
א. לימוד ראשון - מְכֻוַּן - כלפי ציבור המשתתפים.
ב. לימוד שני - מְכֻוַּן - כלפי האב והאם הורי התינוק.
ג. ולימוד שלישי - מְכֻוַּן - כלפי ...הרך הנימול! (שגם אליו - יש מֶסֶר מיוחד - שמעבירה אליו מצוות 'פדיון הבן' שחוגגים אותה עבורו).
וכדי - שלא להשאיר את הקוראים ב'מתח', נתחיל לבאר את שלשת חלקי התשובות, המסתעפים לשלשת הָאִישִׁיִּים הנ"ל, אחת לאחת, בס"ד.
א. נתחיל תחילה לבאר את תוכן המסר הראשון, שמופנה בעיקר לציבור המשתתפים: הנה, הלקח שיוצא ממצוה זו כלפיהם, מפורשת בפסוקי התורה בחומש שמות (פרק י"ג-ב') שם נאמר במפורש "...קדש לי כל בכור, פטר כל רחם בבני ישראל... וכו'. ובפסוק י"ד ממשיך הפסוק לבאר: "והיה כי ישאלך בנך - מה זאת"? (כלומר, לשם איזו 'מטרה' עושים את כל טקס "פדיון הבן"?) על שאלה זו משיבה התורה: "...ואמרת אליו ...ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים, וכו'. על כן - אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים, וכל בכור בני אפדה".
וכן, מצינו עוד שהתורה חזרה שוב על טעם זה, וכתבה בחומש במדבר (פרק ח' - י"ז) בזה הלשון: "...כי לי כל 'בכור' בבני ישראל... ביום הַכּתִי כל בכור בארץ מצרים, הקדשתי אותם לי, וכו'.
וא"כ - הרי מפורש בכל הפסוקים הנ"ל, שעיקר הטעם והמטרה בכל הטקס של מצות "פדיון הבן" - זאת משום - שבאמת מעיקר הדין - הַ'בְּכורִים' היו שייכים להקב"ה! כיוון שבמכת בכורות היו גם בכורי 'ישראל' צריכים למות (שכיון שניתנה רשות למשחית - אינו מבדיל בין צדיק לרשע) ורק הקב"ה ריחם על חַיֵּי בְּכורֵי ישראל, וּפָסַח על בתי היהודים, והציל את בכוריהם.
ומדוע באמת עשה להם הקב"ה נס כזה? כדי שעל ידי נס זה בכורי ישראל נהפכו להיות חייבים את חייהם להקב"ה, ואנו נצטרך לפדותם, ועל ידי זה נזכור תמיד את נס יציאת מצרים - שנגרמה בעיקר ע"י מכת בכורות!
נמצא - שיש לנו שני לימודים חשובים שמלמדת אותנו מצוות "פדיון הבן":
א. ההכרה למידת "הכרת הטוב" להקב"ה, לא להיות "כפויי טובה" להקב"ה - שהציל את חיי בכורי ישראל - ממוות - לחיים! שע"י תשלום הכסף של 'פדיון הבן' נזכור את הניסים שחולל הקב"ה עמנו, בזה שהותיר לנו את חיי בכורי ישראל - לפליטה!
ב. והלימוד החשוב מכל: יש לנו עוד "תזכורת" שמזכירה לנו את נס יציאת מצרים! שע"י פדיון הבן, אנו מתעוררים בעצם להיזכר בשורש הסיבה: מה התחולל אצלנו בעיקר, ע"י נס הצלת בכורי ישראל? ובזה אנו נזכרים בנס יצירת מצרים! (כיון שנס מכת הבכורות - היה השלב הסופי והגורם העיקרי ליציאתנו ממצרים). נמצא, שיש 'קשר אדוק' בין מצוות "פדיון הבן" - לבין - "יציאת מצרים", וכפי שנתבאר לעיל.
זהו הלימוד המוסרי - שמופנה בעיקר - לכלל ציבור המשתתפים.
ב. וכעת נעבור ללימוד השני שלומדים ממצות 'פדיון הבן', והפעם לימוד זה מופנה במיוחד עבור "ההורים" של הרך הנולד! גם כלפיהם - יש מֶסֶר חשוב שרומזת להם מצוות 'פדיון הבן'. וכדלהלן:
כידוע לכולנו, שיש יסוד חשוב ביהדות, שכל דבר שהוא "ראשית" - צריך להקדיש ולהקריב זאת למען השי"ת. וזאת כאות תודה ו'הכרת הטוב' להקב"ה, שזיכהו להגיע לכך, לראות ב"ראשית" מעשה ידיו!
והדוגמא הבולטת לזה, מצינו במצוות ה"ביכורים" המפורשת בתורה. וכפי שידוע שיש חיוב מהתורה, להביא לבית המקדש את "ראשית פרי האדמה", שגדלו מפירות 'שבעת המינים' שבתוך שדהו. וכל זאת - כדי להכיר טובה להקב"ה, ולהשריש בתוכנו את ההכרה, שאע"פ שטרחנו ויגענו בחרישה, זריעה וזיבול השדה וכו', בכ"ז - כשזוכים לבסוף לראות את גידול הפרי - מייחסים את כל ההצלחה כלפי הקב"ה! כיון שיודעים שהכל מאיתו יתברך וּבְהַכְוָנָתו, ושוב דבר לא היה "זָז" - אם הקב"ה לא היה מכוון זאת מלמעלה!
ואותו 'רעיון' בדיוק - באים להעביר להורי התינוק, באמצעות המצווה של "פדיון הבן":
כלומר, יש חשש סביר, שמיד עם יִוָּלֵד להורים בנם הראשון, עלולה להיגנב במוחם מן הרגשת ביטחון של "בעלות פרטית" על הרך הנולד, מבלי לקחת בחשבון - שהיה כאן גם 'שותף שלישי' (הקב"ה) שהוא למעשה הגורם העיקרי לביאת הילד לעולם!
הנה, צאו קצת לסיבוב ברחוב, ותראו:
* כמה מליוני שקלים אנשים מוכנים לשלם בשביל טיפולים ובדיקות - העיקר כדי להיפקד בבנים!
* כמה מליארדי דולרים אנשים מוכנים לשלם בשביל "לְאַמֵּץ" להם ילד אחד בביתם!
* כמה טיסות וריצות לחו"ל אנשים מוכנים לטרוח ולנסוע, ואפילו עד סוף העולם - העיקר שיחזירו להם ילד בריא ושלם!
ואילו אתה - שזכית לתינוק בריא וחמוד, בלי כסף, בלי טיסות לחו"ל, בלי צער ועגמת נפש, ובלי כל ה"גיהנום" הזה - וכי לא מגיע על זה מילת "תודה" אחת מרגשת כלפי הקב"ה? קשה לך להרים את העיניים למעלה ולהגיד "תודה" - לזה שהכניס לך את כל האושר והשמחה לבית? למי שנתן לך את הילדים שהם השמחה והחיים של כל הבית!!!
אלא מה? מהיכן באה לאדם הרגשה כזאת של אטימות ואדישות לא להכיר תודה להקב"ה על לידת הבן? זאת משום שכך הוא טֶבַע האדם, שכל דבר שהוא משיג בלא קְשָׁיִים, ובלא כל מאמץ - הוא נוטה לראות זאת כדבר נורמלי ה'מובן מאליו', ולא שם ליבו שיש "יד מסתתרת" מלמעלה שכיוונה וגלגלה את הדברים לאורך כל הדרך!!!
וכדי להוציא את האדם מן תחושת הגאווה הזאת, וכדי לעורר אותו מתרדמת "ההרגל" שהוא שקוע בתוכו, לשם כך ציוה הקב"ה את ההורים, שהבן הראשון שיוולד להם, שבדרך כלל מצפים לו ההורים ב'כליון עינים' - דוקא עליו - יצטרכו לשלם לכהן 'כסף' בכדי לקבל אותו חזרה לרשותם! וכל זאת - כדי להחדיר בהם את ההכרה שעל כל דבר "ראשית" שצומח או נולד אצל האדם - מחוייב הוא לדעת שהכל מהשי"ת, שנתן לו זאת בתור 'אוצר פיקדון' ויש עליו חובה להודות לו על כך!
ולכן, על ההורים מוטלת החובה לפקוח עיניים ולשים לב היטב "ללקח המוסרי" שמשדרת להם מצוות פדיון הבן, ונתמצת זאת בכמה מילים: אסור להם לשכוח את מידת "הכרת הטוב" כלפי הקב"ה, וכמו שב'פירות האדמה' יש חובת מצות "ביכורים" לכהן - אותה חובה בדיוק - קיימת גם בבכור שנולד פטר רחם, שהוא ה"פרי הראשון" של ההורים - שגם בזה יש מצות "ביכורים" לכהן, שפודים אותו בכסף ה' סלעים!
זהו הלקח המוסרי השני - שמופנה בעיקר כלפי - "הורי התינוק".
ג. ואולם - עדיין לא הסתיימו בזה 'נקודות הלימוד' שמסמלת לנו מצוות פדיון הבן - - -
יש לנו עוד לקח מוסרי אחד, שמסמלת לנו מצוות פדיון הבן, ואולם הפעם לקח זה מופנה אל... כן, תתפלאו לשמוע... שזה מופנה דוקא כלפי... ה'תינוק' הבכור! גם אליו משדרת מצות פדיון הבן לימוד מוסרי גדול וחשוב מאד, שילווה אותו לאורך כל חייו!!!
ונפרט מעט את תוכן 'לימוד מוסרי' זה:
הנה, אם שמתם לב למצווה זו, בודאי הבחנתם בדבר קצת מוזר: דוקא את הבן ה"בכור" דרשה התורה לתת לו חשיבות ומעלה - מכל שאר יתר הבנים, ולקדש אותו בקדושת 'פטר רחם'!
וכל כך למה? מה הנקודה ה'חיובית' שיש דוקא בבן ה'בכור'? שאלה זו מובילה אותנו לידי מסקנה, שבהכרח, בתוך מצוה זו 'טמונה' דבר 'סגולי' - שמייחדת דוקא את הבן הבכור!
כלומר: ע"י מצוה זו, שהוטלה דוקא על הבן הבכור, בזה באה התורה גם לגלות לנו ב"דרך אגב" - על 'חשיבותו' של הבכור! שיש לו מעמד מכובד וְאַחֲרָאִי מאד כלפי המשפחה! שמכיון שהוא הגדול שבבית - הרי הוא זה שיהיה הסמל והדוגמא - לְאֶחָיו הבאים אחריו, הן לטוב והן לרע, ח"ו. הוא זה שיתן את ההשפעה ואת ה"דוגמא אישית" לְאֶחָיו - ע"י מעשיו והתנהגותו!
ולכן, דוקא את הבן הבכור - הכתירה אותו התורה בקדושת "פטר רחם"! כדי להחדיר לתשומת ליבו, שהוא בהתנהגותו - יש לו גורם השפעה עצומה לכל האוירה בבית, ולכן עליו להתנהג בהתאם למעמדו המכובד!
זהו הלקח המוסרי - שמופנה בעיקר כלפי ...הרך הנימול!
סיימנו בזה. נסכם לעצמנו בקצרה את שלשת הלקחים שמסמלת לנו מצוות 'פדיון הבן'. ואשר כל לקח - מופנה כלפי שלשה אִישִׁיִּים שונים, המובאים להלן:
* מֶסֶר כלפי "ציבור המשתתפים" - מצוה זו נותנת להם 'תזכורת' על שני ניסים שהקב"ה חולל עימנו: א. שהרג את בכורי מצרים - והציל והשאיר בחיים את בכורי ישראל, ולכן אנו "פודים" את חיי הבכורים מידי הקב"ה - באמצעות הכהנים. ב. וכתוצאה מהנס של בכורי מצרים - התאפשר לנו הנס השני של יציאת מצרים. נמצא, שמצות "פדיון הבן" מזכירה לציבור ב'עקיפין' את נס יציאת מצרים עצמו!
* מֶסֶר שני - כלפי "הורי התינוק" - מצוה זו באה להזכיר להורים, ולעורר אותם לצאת מן 'שיגרת ההרגל' שרגילים לקבל כל דבר - כאילו זה דבר "טִבְעִי" שבא מאליו, וגם ב'לידת בן' רגילים לראות את זה כחלק מ"שיגרת החיים", ועל דבר זה בדיוק - באה המצווה לעורר את ההורים להתבונן, שעל כל דבר שמקבלים בחיים, צריך - בראש ובראשונה - להכיר שזה בא מידו של הקב"ה! ואפי' על דבר פשוט כמו לידת ה"בן" שלהם - גם על זה הם צריכים לראות זאת בתור "מתנה" מהקב"ה! ולכן הם פודים את התינוק בכסף - מרשותו של הכהן!
* וּמֶסֶר שלישי - כלפי ה"תינוק" עצמו: שיזכור לאורך כל חייו, שדוקא אותו בחר הקב"ה מכל יֶתֶר האחים - לרומם ולקדש אותו בקדושת "פטר רחם"! ולא לחינם בחרו דוקא אותו, אלא רק מחמת הסיבה - שהבכור יש לו 'אחריות' מאד גדולה! כיוון שהוא מהווה "סמל ודוגמא" לכל יֶתֶר שאר האחים, שכך הטביע הקב"ה בטבע העולם, שבכל בית, עיניי כולם נשואות אל האח הגדול שבבית, והם עוקבים אחרי התנהגותו, ואוהבים "לְחַקּות" כל מעשה שלו, הן לטוב והן לרע. ולכן, הבן הבכור צריך שיהיה מוּדָע לכל ה'אחריות הכבידה' שהוא נושא על כתפיו, ויתנהג בהתאם לדרגת הקדושה שהתורה העניקה לו!
אלו הם שלשת לימודי "מוסר הַשְׂכֵּל", אשר כל מי שיש לו "טביעות עין" חדה - יכול לגלות אותם בתוך 'עומק' המצוה של פדיון הבן. ואשריו מי שיודע גם לְיַשֵּׂם לעצמו - את הלקח הנכון והרצוי שֶׁמְּכֻוָּן אליו - מתוך שלשת הלקחים הנ"ל, שבזה הוא הרוויח את התוכן ה'אמיתי' שנותנת לנו מצוות פדיון הבן!!!
דרשה ב' - ל"פדיון הבן"
גילוי מדהים על כוחה העצום של בת ישראל:
גאולת עם ישראל - לא תלויה בעיקר בתעניות וצומות,
וגם לא במעשי תורה וחסד, אלא אך ורק -
במידת ה"צניעות" של בנות ישראל!!!
מצוות 'פדיון הבן' נתייחדה כידוע דוקא לבן ה'בכור' שבאחים. וכפי שהפסוק אומר: "קדש לי כל בכור"! כלומר, שמתוך כל מליוני היהודים - הוציא לו הקב"ה מתוכם קומץ קטן של 'בכורות', וקִדְּשָׁם בקדושה מיוחדת לעבוד ולשרת לפניו בבית המקדש! וכפי שאמרו חז"ל בגמרא מסכת זבחים (דף קי"ב:) "עד שלא הוקם המשכן - היו הבמות מותרות, ועבודה (של הקרבנות) בבכורות"! כלומר, שדרגת הבכורות הגיעה ל'שיא' הקדושה - עד כדי לעמוד לפני ה', ולהקריב לפניו קורבנות על גבי המזבחות של ה'במות'! וכפי שאמרו לנו חז"ל לעיל.
ואולם כאן הבן עומד ושואל:
מדוע זאת? איזו "זכות" היתה לבכורים שדוקא הם זכו לקדושה כזאת גבוהה? מה המעלה המיוחדת שהיתה להם? ובקיצור: באיזו 'זכות' הם "פייסו" את בורא עולם - עד כדי שהסכים לתת להם קדושה כזאת גבוהה לדורי דורות?
תשובה על כך, עונה לנו הרמב"ן בפירושו לחומש שמות (פרק י"ג פסוק י"א) וזה לשונו: "...כי בעבור שפדה את הבכורות ממוות בהכותו בארץ מצרים, לכך ציוה שיהיו קדושים לו לעבוד את עבודת ה'"! עד כאן לשונו.
כלומר, הרמב"ן מסביר, שמכיון שהקב"ה היכה את בכורי מצרים, ואת בכורי ישראל הוא הציל ולא הרג אותם - לכך ציוה עליהם שיהיו קדושים לו בקדושת בכור!
ואולם הסבר זה עדיין אינו מניח את הדעת! כיון שעדיין אינו מובן לנו: מה הקשר? וכי בגלל שבכורי מצרים נהרגו, ובכורי ישראל ניצלו - זו כבר סיבה לתת לבכורים "קדושה" לדורי דורות? אז נכון שקרה להם כאן 'נס', והקב"ה דילג על בכורי ישראל ולא הרגם, ואולם מה הקשר בין נס זה - לבין הקדושה שניתנה להם? וכי כל מי שקורה לו נס והוא ניצל ממוות - זו כבר סיבה לתת לו "פְּרָס" של 'קדושה' לדורי דורות?
ושאלה זו מובילה אותנו לידי מסקנה, שבהכרח טמון כאן עומק נוסף בדברי תשובתו של הרמב"ן, ועלינו להוריד את ה'שיכבה העליונה' הָרְדוּדָה, ו'לצלול' לתוך עומקם של דברים!
הנה, ה"סבא מקלם" האיר את עינינו בסוגיא מסובכת זו, וגילה לנו שבדברי הרמב"ן האלו טמון - יסוד גדול ועצום!
ואלו תוכן דבריו: הרמב"ן כאן באמת לא מתייחס ל'נס ההצלה' עצמו של בכורי מצרים, אלא הכוונה לדבר אחר לגמרי! ולשם כך נקדים הקדמה קצרה:
הנה, בעצם הַעוּבְדָּה שבכורי ישראל ניצלו במכת בכורות, נוצר מדבר זה שני דברים:
א. נס ההצלה עצמו. שבו ניצלו בכורי ישראל ממוות לחיים - ע"י שהאלוקים לא נתן רשות למשחית לפגוע בהם.
ב. דבר שני שנגרם ע"י בכורי ישראל - הוא "קידוש ה'" נורא ועצום! שבעצם זה שכולם ראו איך שבבית אחד, ובמיטה אחת, יושנים ביחד בכור מישראל ובכור מהמצרי, ובכ"ז ברגע שהתחילה מכת הבכורות - מתחיל פתאום למות רק הבכור המצרי, ואילו הבכור מישראל - נשאר עומד לידו חי וקיים - דבר זה גרם לקידוש ה' נורא, שבזה ראו כולם בעליל איך שהאלוקים שולט על כל מערכת הבריאה, וכי בידיו מופקדות נשמות כל בני האדם, והוא יודע להבחין בדיוק בין בכור יהודי לבין בכור מצרי, ובין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, ואינו "מִתְבַּלְבֵּל" כלל! ובזה נגרם לקידוש שם ה' בכל העולם! שכולם ראו שאכן רק האלוקים - הוא זה שגוזר ומחליט מי ימות ומי יחיה, ואין מידו מציל!
וא"כ נמצא, שבכורי ישראל גרמו כאן ב'עקיפין' לקידוש שם השם בעולם! הם הוכיחו לכולם, שאם ה' רוצה - אז אפילו שאתה תהיה בין אלפי חללים מתים - בכ"ז אתה תנצל! כיון שלכל כדור יש כתובת, ואין 'מקרה' בעולם כלל!
זהו ה'קידוש השם' שגרמו בכורי ישראל בעולם, ובכך הם גידלו ורוממו את שמו וכוחו של הקב"ה בעיני כל העולם!!!
ועל זכות זו של "קידוש השם" שגרמו הבכורות - על זה התכוון הרמב"ן לומר, שזכות זו עמדה לבכורים, והקב"ה העניק להם שכר על כך, שבגלל זה שנגרם על ידם 'קידוש ה'' בעולם - כך גם הם יקבלו 'קדושה רוחנית' אדירה, שתלווה אותם לדורי דורות! מידה כנגד מידה!
זהו הסברו הנפלא של הסבא מקלם, בדברי תשובתו של הרמב"ן ז"ל.
ואילו אנו עומדים מהצד 'הַמּוּמִים' מהדברים, ושואלים את עצמינו בפליאה:
אם לבכורים - שגרמו רק ב"עקיפין" לקידוש ה' - ובכ"ז הקב"ה נתן להם שכר כזה אדיר ועצום (של 'קדושה' לדורי דורות) - א"כ מה מחכה למי שהולך בְּפועַל ומקדש שם שמים ברבים? לא ב"עקיפין", אלא ישירות הולך וגורם במעשיו לקידוש שם שמים, איזה שכר עצום ונורא מחכה לאדם כזה!!!
וזהו המסר הנורא והנוקב שלמדנו ממצוות "פדיון הבן":
כל קידוש ה' שנגרם ע"י האדם - ואפילו בעקיפין - הקב"ה משלם לו על זה את שכרו עד הפרוטה האחרונה!!!
וכלפי מה הדברים אמורים כלפינו?
הנה, כפי שידוע, בדור שלנו שורר חושך נורא מבחינה רוחנית! רוב היהודים במדינה (80%) - אינם שומרי תורה ומצוות כמו שצריך, חלק ניכר מכל יהדות העולם - מתבוללים במדינות הגויים, כבוד התורה בדורינו מושפל ונרמס עד עפר, חומת הצניעות פרוצה לגמרי, וּמַבּוּל הפריצות "חוגֵג" ברחובות, וכך כל הדור שקוע בתוך מירוץ מטורף - אחר תאוות והנאות שפילות!
ובקיצור: יש 'חושך' כזה איום ונורא - עד שכל אַלְפַּיִם שנות גלות - "נשפכו" על הדור שלנו!!!
וכיון שכבוד האלוקים בדורינו - הוא מושפל, לכן כל מעשה קטן מצידנו של קידוש ה', כל מאמץ קטן מצידנו לרומם את כבוד התורה ולחזק את פירצת הצניעות - הרי בשמים מחשיבים זאת מאד מאד! אצל הקב"ה זה נחשב לדבר יקר ועצום!!!
כי זאת עליכם לדעת אחים יקרים: שמי שמחזיק ומתקרב אל המלך בזמן שהוא נמצא בגלות מחוץ לביתו, בזמן שהוא בורח ונמלט יחף מארמונו - בשעה קשה כזאת, מי שממשיך להחזיק בתורה ובמצוות, ומשתדל להרים את כבוד האלוקים המושפל, ועומד ואומר בגאווה להקב"ה: "אני עדיין נשאר העבד שלך! אינני מוכן להתפשר ולוותר על שום אות מדברי התורה שלך"! אֲקַיֵּם את מצוותיך - בכל מצב ובכל מחיר! - דוקא אנשים כאלו יזכו לשכר רב מאת המלך בעת שישוב לעלות על כסא מלכותו כבראשונה! כיוון שלא "חוכמה" להחזיק מהמלך בזמן שהוא נמצא ושולט במלכותו, ה'חוכמה' היא - להמשיך לשמור על חוקי המלך גם בזמן שהוא נמצא ב'גלות' מחוץ לארמונו!
ולכן, דוקא בזמן ה"הסתר פנים" הנורא שאנו שרויים בו, ודוקא בזמן עומק הגלות הקשה שאנו מושפלים בה, מי שימשיך להחזיק בהקב"ה, ויקדש וירומם את שמו ברבים - הרי הוא זה שיזכה לשכר גדול ונורא, וכן גם לסיעתא דשמייא עצומה - בזכות זה שהוא חס על כבוד שמים המתחולל ברחובות!
וניתן כאן דוגמא קטנה, שתמחיש לנו איך בדיוק האדם יכול לגרום לקידוש ה' ולרומם את כבוד התורה המחולל.
וניקח לדוגמא את מצוות הצניעות: הרי כיום אפילו 'עיוור' יכול להרגיש את ההתדרדרות המבהילה שיש בתחום הצניעות! בגדים שפעם היו 'מתביישים' ללבוש אותם אפילו בחדרי חדרים - היום לובשים אותם בגלוי לעין כל, וזה נהפך להיות "לֶגִיטִימִי" ו"לִיבֶּרָלִי" ו"אופְנָתִי", ו"מודֶרְנִי", ואין כל מעצור מה כן ללבוש ומה לא. הכל נעשה הפקר ופרוץ, ואין יותר שום בושה וְ'נורְמָה' אנושית!
והנה, מתוך כל מבול הפריצות הזאת, קמה פתאום אשה גיבורת נפש, שרואה כל הזמן איך שמחללים את כבודו של הקב"ה ע"י חוסר הצניעות, ואז היא עומדת ואומרת לעצמה: אָנִי רוצָה להחזיר את 'גאוותו' של הקב"ה כלפינו! אני רוצה לפייס את בורא עולם - על כל הצער שניגרם לו ע"י חוסר הצניעות! אני מהיום ואילך אֵלֵךְ רק בהופעה צנועה ושקטה, ועם כיסוי ראש צנוע!
אתם יודעים מה זה ללכת ב'כיסוי ראש' צנוע בדור שלנו? הרי כל אוירת הרחוב מורעלת בריצה מטורפת אחרי הַמודֵל של ה"אופנה"! יש פיתוי עצום לאשה ללכת ולהבליט את גופה ואת יופייה ברחוב! ואפילו אם היא אשה 'חרדית' - ג"כ יש עליה לחץ חזק מאד, שלפחות תבליט את יופייה ע"י "פיאה" מודרנית, שיראו כאילו היא מתהלכת עם השערות הטבעיות שלה! עם שערות ארוכות שֶׁעָפות ברוח! וכך היא תֵּרָאֶה יותר 'צעירה', ויותר 'אופנתית'!
והנה באה אשה צנועה שמתגברת על כל גֵּרוּיֵי הרחוב האלו, וּבּולֶמֶת את תאוותה שלא לְהִימַשֵׁיךְ אחר ה"מודָה", והיא מקפידה על עצמה ללכת עם כיסוי ראש 'שקט וצנוע' - הרי אשה כזאת מקדשת שם שמים ברבים בכל צעד וצעד שלה ברחוב! בכל פסיעה ופסיעה היא גורמת לקידוש שם שמים במישרין וגם בעקיפין!
תארו לעצמכם, מה זה לשים 'כיסוי ראש' בדור הפרוץ שלנו! הַחֲבֵרות שלה לועגות עליה ואומרות: "תראי איך את נראית כמו 'סבתא אסתר'! מה זה? נהיית "מבוגרת" ב - 30 שנה! מה קרה לך? תצאי מזה! תרגישי "צעירה"! 'שֶׁסַע' פה, 'קָצָר' שם, וגם עם 'פאה' מודרנית... אז מה יש? הרי צריך "לְהִתְנַעְנֵעַ" עם העולם - קדימה!
והאשה שומעת את כל זה, והיא צריכה "לֵאֵכול" את כל העלבונות האלו - "ולבלוע" את זה פנימה בתוך הלב!
היא הולכת לעבודה, וגם שמה צוחקים עליה ואומרים: "מה? גם את נהיית פתאום "צדיקה"?!
והיא צריכה "לאכול" גם את זה!
וא"כ, אשה כזאת שהיא מוכנה לספוג את כל הלעג והעלבונות, מוכנה ללכת נגד הזרם, ובלבד שלא "למכור" את צניעותה, הרי אשה זו מקדשת את שם השם ברבים, ושכרה הוא עצום ונורא שאין לשער ולתאר כלל!!!
רוצים אתם לקבל קצת מושג, מהו גודל השכר שמחכה לאשה צנועה כזאת? הנה קראו לפניכם את מאמר חז"ל הבא, ואז תתחילו קצת להבין, איזה מעמד ענק ונורא - הנשים הללו תופסות למעלה בשמים!
הנה, חז"ל מגלים לנו במסכת עוקצין (פרק ג' משנה י"ב) ש"עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שָ"י עולמות", כלומר, 310 עולמות!
ולדוגמא: אשה שהתחזקה והשתדלה לשמור בעוז על צניעותה - לאשה כזאת מגיע שכר של: 310 עולמות!
ומה הכוונה "310 עולמות"? בְּמַה זה מתבטא במושגים שלנו?
תיקח את כל ההנאות שכדור הארץ חָוָוה במשך כל ה- 6.000 שנה, את כל ההנאות של מליארדי האנשים שנהנו כאן בכדור הארץ במשך כל ה-6.000 שנה, וכל ההנאות העצומות האלו - זה נקרא בסך הכל רק 'עולם אחד' שחז"ל מדברים עליו!
וכעת, באים חז"ל ואומרים לנו, שהשכר שמחכה לנו - זה לא רק עולם אחד כזה - אלא - 310 עולמות כאלו!! כלומר, תכפילו את כל ההנאות שקיבלתם במשך 6.000 שנה X 310 פעם!!! הרי זו הנאה אדירה ועצומה, שאין לנו בכלל מושגים להתחיל להבין אפילו את ההתחלה של ההנאות האלו!
זהו השכר העצום שמחכה לאשה ששומרת על צניעותה: 310 עולמות - בסדר גודֵל הנאה של כל כדור הארץ - X 310 פעם!!!
ועדיין לא גמרנו בזה את החשבון - - - הנה, הַמְשִׁיכוּ להאזין היטב להמשך הדברים:
מצינו הערה נפלאה, של רבינו ה"חתם סופר" שמדייק בדברי חז"ל אלו, ושואל שאלה: חז"ל אמרו "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק 310 עולמות", מה הכוונה "להנחיל"? הרי 'נחלה' זה מלשון 'ירושה', שהבן אדם לא עבד ולא עשה כלום, רק יש לו אבא עשיר, והוא "מנחיל" לו את הכסף!
זה המושג של "נחלה" - בלי לעבוד!
וכאן חז"ל באים ואומרים לנו, שכל צדיק וצדיקה יקבלו 310 עולמות בתור "נחלה", כלומר, שזה יפול עליהם בלי לעבוד! שכר בתור "מתנה"!
וכאן אנו שואלים: מה פתאום הקב"ה יתן לנו "מתנה" 310 עולמות? הרי עבדנו קשה בקיום המצוות! שברנו יצרים! שברנו תאוות! שברנו את כל הנאות העוה"ז! וא"כ מגיע לנו שכר על פי הדין! ומדוע חז"ל אומרים שכל השכר האדיר הזה - יתנו לנו אותו רק בתור "מתנה" מהצד??? - - -
ועל שאלה זו מתרץ ה'חתם סופר' תירוץ מבהיל:
שבאמת עיקר השכר שמגיע לנו על המצוות שעבדנו והתאמצנו ועשינו - זהו שכר ניסתר מאיתנו, שאין לנו עליו שום מושג, ועליו נאמר "עין לא ראתה אלוהים זולתך"! זהו גודֵל שכר, שאנו בשכלנו הקטן לא מסוגלים כלל 'לעכל' במושגים שלנו! ועל שכר זה - חז"ל לא מדברים עליו כלל!
אז על מה כן אנו מקבלים שכר של '310 עולמות' בתור "מתנה"? אומר החתם סופר: על מצוות שהאדם קיים - בלי לעבוד עליהם! על מצוות שבאו לו "מהצד", בלי ידיעתו כלל!
ולדוגמא: אשה התחזקה בשמירת הצניעות, והחלה ללכת ברחוב בלבוש צנוע וְשָׁקֵט, שלא 'מֵנַקֶר' את עיני האנשים ברחוב.
והנה מהחלונות ראו אותה הַחַבֵרות שלה, ודיברו בניהם: "מה? היא התחילה לשים 'מטפחת ראש'? הרי פעם האשה הזאת היתה ב'שיא' התחרות של ה'אופנה'! בשיא הלבוש המודרני! בשיא הַתַּפְאוּרָה והיופי! וכיום, תראו איך היא השתנתה ועזבה את כל השטויות! איך היא התחזקה בצניעות! איזו אשה 'אמיצה' היא! איזה בעל צדיק יש לה! באמת יש הרבה ללמוד ממנה!
כך מדברות ומתפעלות בניהם השכנות, והאשה הזאת שהולכת ברחוב - היא לא יודעת שעכשיו התחזקו הנשים הללו - בגללה!
ועל דבר כזה באים חז"ל ומגלים לנו:
דעו לכם! על מה שאנשים התחזקו מִסַבִיב לבן אדם, על מה שהוא גרם לקידוש ה' בלי הידיעה שלו - על זה לבד - הבטיחו לנו חז"ל את השכר העצום של 310 עולמות X כל ההנאות הַאֵין סופִיּות!
על דברים שבאו לאדם בתור "ירושה", בתור "מתנה" מהצד, שהיא לא עשתה כלום, אלא רק הלכה בצניעות וממנה ראו ולמדו גם אחרות, על החיזוק הזה שהיא גרמה לקידוש שם ה' ב"עקיפין" - על זה מגיע לה 310 עולמותX כל ההנאות הַאֵין סופיות!!!
אבל על הצניעות עצמה, על המצוות עצמם, על שמירת השבת עצמה - על זה בכלל לא דיברו! כיון שעל זה מחכה לאדם לא רק 310 עולמות - אלא שיא ההנאות שמוח אנושי לא יכול לעכל ולסבול! ועל זה נאמר: "עין לא ראתה אלוהים זולתך"!!!
שמעתם? הרי זה ממש לא יאומן! על זכויות שבאו לאדם מ"הצד" שגרם בעקיפין לקידוש ה' - על זה לבד מחכה לו 'מתנה' של 310 עולמות - של כל ההנאות! א"כ מי יודע איזה שכר עצום מחכה לנו על מעשה המצוות עצמם, שעבדנו והשקענו עליהם את כל דמינו ונשמתינו - - - ?
כעת אתם מתחילים קצת להבין, באיזה סֵדֵר גודֵל של שכר אנו עובדים את הקב"ה כאן בעוה"ז!
העולם חושבים שהדתיים "פְרָיֶירִים"! מי ששומר את המצוות - הוא "מפסיד"! מי שהולכת בצניעות - היא "מיסכנה"! מי שלובשת בגדים שקטים - היא "חֲנוּקָה"! אבל על זה נאמר "ותשחק - ליום אחרון"! נראה בסוף מי יצחק! נראה בסוף מי המיסכן, ומי המאושרת שתזכה לקבל את כל השכר של ההנאות האין סופיות האלו!! ועל זה אומרים: "צוחק - מי שצוחק אחרון"!!!
זוהי הדוגמא הקלאסית, איך אפשר לקדש שם שמים ב'עקיפין' מבלי להתאמץ כלל!
ואם תשאלו: מדוע החלטנו להביא כדוגמא על 'קידוש שם שמים' - דוקא את מצוות הצניעות? וכי חסרים מצוות אחרות שגם בהם אפשר לקדש שם שמים - לא פחות ממצוות הצניעות, ומה הדבר המיוחד שמצאנו דוקא בנושא הזה של "צניעות"?
והתשובה לכך: שדוקא את מצוות הצניעות - צריך לחזק אותה אצלנו - לפני כל מצוה אחרת!
כיון שעלינו לדעת אחים יקרים: שאם לא נחזק את מידת הצניעות אצל בנות ישראל - א"כ אפילו אם נילמד כל היום ש"ס ופוסקים, ור' עקיבא איגר, ו"קְצות", וכל הַלומְדֶ'ס שבעולם - שום דבר לא יעזור להציל אותנו ביום חרון אף! פִּירְצות הצניעות הם כמו "חורִים" באונייה, שמה שיהיה באונייה - החורים יצליחו להטביע ולאבד את הכל!!! כוחה ההרסני של פירצת הצניעות היא נוראה - עד שיכולה לעצור אפילו את הקב"ה מלבוא ולהציל אותנו! כיון שהקב"ה שונא את בניו כשיש אצלהם פריצות של זימה! ושום דבר לא יצליח לפייס אותו ביום חרון אף! לא תורה, לא חסד, לא תפילות, כלום! הפריצות זה הדבר הכי שָׂנְאוּי על בורא עולם, ולכן הוא לא מוכן לקבל שום "פיוס" שבעולם - עד שיתקנו את הדבר הזה! הוא פשוט בורח ומסתלק מאתנו!
ולכן תשימו לב ותראו, שהיום היצר הרע כבר לא צריך לעבוד הרבה! הוא יתן לנו לשבת וללמוד תורה, הוא יתן לנו לעשות הרבה מעשי חסד, הוא יתן לנו לעשות את כל התעניות והתפילות - הכל! רק אצל הנשים הוא יבוא ויכניס להם לתוך הראש דמיונות ובילבולים של לבוש צר וקצר - ואז כבר - הכל יפול!!! הפריצות של הנשים - כבר תהרוס ותחריב לנו את הכל!!!
כל העבודה שלנו תיפול לטמיון בגלל הפריצות! ואפילו שהבעל ילמד כל היום תורה, והילדים ילמדו בתלמודי תורה והבית כולו יהיה "חרדי" - אם האשה תלך בלבוש מושך ומֵגַרֶה ברחוב - היא תצליח בזה להפיל את כל הבית!!! הכל יתמוטט בגלל חוסר צניעותה!!!
ולכן בנות ישראל צריכות לדעת, שהתפקיד שלהן הוא כזה אחראי וגורלי להצלת כל קיום עם ישראל! היצר הרע נותן לאשה לראות את מעמדה כאילו היא 'נֵחִיתִית' שעוסקת כל היום ב"דברים קטנים" של טִיטוּלִים, מַטֵרְנות, וחומרי ניקוי... אבל לפי התורה הקדושה, יש לאשה כוח ועוצמה כזאת גבוהה, שאפילו לרב הכי גדול בעולם - אין את זה!!! כיון שלא כתוב ש"בזכות 'צדיקי הדור' עתידין בני ישראל להגאל"! לא! אלא חז"ל הדגישו לנו שרק בזכות "נשים צדקניות" עתידין בני ישראל לצאת מהגלות! רק זכות הצניעות שלהם - זה מה שיביא לנו בסוף את המשיח! לא יעזרו לא צדיקים, לא תעניות, ולא לימוד התורה, כל אלו אין להם עדיין את הכוח העצום - כמו שיש לאשה, שהיא יכולה לגאול את העם, או ח"ו להפיל אותו!
ולכן כעת אתם מבינים היטב, מדוע שַׂמְנוּ דָּגֵשׁ דוקא על נושא הצניעות! כיון שזה הנושא הכי רגיש והכי גורלי - שצריך יותר ויותר להתחזק ולקדש שם שמים בו! וְאַשְׁרֶיהָ אותה בת ישראל, שהקב"ה 'מתגאה' ומשתבח ומתפאר בה, על שהיא זוכה בכל צעד וצעד שלה לקדש שם שמים ברבים ע"י צניעותה! אשריה ואשרי חלקה!
וזהו גם הלקח הגדול שלימדה אותנו מצוות פדיון הבן: שהבכורים קיבלו את קדושתם - דווקא בגלל שזכו לקדש שם שמים ב'עקיפין'! ומהם למדנו, שהקב"ה דואג לשלם שכר אפילו לאלו שקידשו את שמו רק בדרך "אגב"! בעקיפין! בהליכה ברחוב! גם על דבר כזה מקבלים שכר!!!
מי חלם שאפשר להוציא לקח כזה נורא ואיום ממצוות "פדיון הבן"? ויהי רצון שנזכה באמת לקדש שם שמים ברבים, ע"י מעשינו ופעולותינו!
''קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא.'' (יג, ב)
אמר דוד המלך (תהלים מו, ט) ''לכו חזו מפעלות ה''', בא וראה מה גדול כחו של הקב''ה, שאין מעשיו כמעשה בשר ודם, בשר ודם אינו יכול להוציא מדבר אחד שני דברים וכו'. והקב''ה, ממקום שמכה לרשעים הוא מרפא לישראל, שביום שהכה בכורי מצרים, קידש לשמו בכורי ישראל, שנאמר ''קדש לי כל בכור.'' (אוצר המדרשים).
שואל הזוהר הקדוש (מתוק מדבש על הזוהר דף מא ע''ב): אם הקב''ה לבדו היה הורג את בכורי מצרים, למה כתוב ''ולא יתן המשחית'' שמזה משמע שהמשחית הלך להרוג את הבכורים ולא הקב''ה? ומתרץ אלא ודאי הקב''ה לבדו היה הורג את בכורי מצרים, והמשחית היה הולך למצוא איזו עלילה לקטרג על ישראל שגם בהם ישלוט הדין ח''ו, כיון שהיה רואה את שבירת כוח הערלה ע''י דם הברית שהיה רשום בשני צדדי פתח הבית ברח ונפרש מן הבית, ולפי שהרג הקב''ה כל אלו הבכורים של הסטרא אחרא, נתן מצות פדיון פטר רחם לישראל שיפדו את הבכורים, שלא ימצא עליהם הסטרא אחרא שום עלילה לקטרג עליהם, כי ע''י הפדיון הם יוצאים מתחת רשות הסטרא אחרא ונכנסים תחת רשות הקדושה, ובכל דבר שומר הקב''ה את ישראל כאב השומר את בניו. ע''כ.
וכתב בספר החינוך: משרשי מצוה זו, שרצה ה' לזכותנו לעשות מצוה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לנו ה' בחסדיו, ויבין זה בראותו, כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחות בעולמו והגיע לזמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, ומיד נותנו להקב''ה ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו, ועוד לזכר הנס הגדול שעשה לנו השם בבכורי מצרים, שהרגם והצלנו מידם, ע''כ.
מכאן ואילך מספר "ילקוט יוסף" (שובע שמחות ח' ב):
מובא בתיקוני הזוהר, כשפודה האב את בנו, מתעוררים רחמי אבינו שבשמים לגאול את ישראל, אמרה כנסת ישראל לפני הקב''ה אתה קראתנו ''בני בכורי ישראל'' בניך אנו ואתה אבינו, חמשה דברים חייב האב לבנו, ואחד מהם לפדותו, אנא ממך פדנו מבין האומות!
וכן רבי ישמעאל אומר, י''ג דבר חיבבן הקב''ה וקראן לי וכו' ואחד מהם זה הבכורות, שנאמר קדש לי כל בכור, וגדולה חביבות מצוה זו שחזרה התורה על ציווי זה ט' פעמים.
והמהר''ח פלאגי' בספרו רוח חיים (סי' שה סק''ב) העיד על מעשה שהיה במקומו, אחד שהיה בכור, ועברו רוב שנותיו, וחלה חולי כבד מאוד, עד שכמעט היה מסוכן ונתייאשו רופאים, וכשנכנסתי לבקרו עלה על דעתי שמא בקטנותו לא עשו פדיון בחמש סלעים כהוגן, ואמרתי לו, כי אני רוצה לפדותו ע''י כהן אחד בחמשה סלעים, ותיכף הודה לדברי ונתן בידי חמשה סלעים ליתנם לכהן תלמיד חכם שהיה לפניו, ותיכף ומיד נתרפא ועמד מחוליו, וחי עוד עשרים שנה! הרי כי המצווה הזו מארכת ימים ושנות חיים.
אין הבכור ראוי לפדיון אלא עד שיעברו עליו שלשים יום שלמים, שנאמר (במדבר יח, טז) ''ופדויו מבן חדש תפדה'' ואחר שלשים יום יפדוהו מיד שלא ישהה המצוה, ואם חל יום שלשים ואחד בשבת, אין פודים אותו, אלא ימתין עד יום ראשון.
מעיקר הדין די בשיעור שלשים דרהם כסף מזוקק למצות פדיון הבן, או שווי השיעור הנ''ל, שהוא תשעים גרם כסף, אולם לפי המנהג שנהגו מדורי דורות בירושלים, יש לתת שלשים ואחד דרהם כסף טהור, או שוויו, שהוא כתשעים ושלש גרם כסף טהור, ויש לעקוב תמיד אחר מחיר כסף טהור, ולתת פדיון הבן בהתאם למחירו המשתנה בשוק (כולל מס ערך מוסף וכו'),
וכשאבי הבן נותן המעות לכהן (וכל כהן שמוחזק בכהונה כשר לכך), צריך שיגמור בדעתו לתת לו במתנה גמורה, אך אם רצה הכהן להחזיר לאבי הבן את דמי הפדיון, רשאי, אבל אבי הבן לא יתן בדעתו ליתן המעות לכהן על מנת שיחזירם לו, ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי, עד שיגמור בלבו לתת לכהן במתנה גמורה. ואם רצה הכהן אח''כ להחזיר לו יחזיר, אך לא יהיה הכהן רגיל להחזיר לכולם, כדי שלא להפסיד לשאר הכהנים, שמתוך כך לא יתנו כולם פדיוני בכוריהם אלא לו. אבל לאבי הבן שהוא בן ישיבה או עני, רשאי להחזיר, ומכל מקום אם עבר וקיבלם ופירש שנותן לו על מנת להחזיר, שמה מתנה.
וזו מצות עשה על כל איש מישראל לפדות את בנו הבכור לאמו הישראלית, (שאם אינו בכור לאם, אע''פ שהוא בכור לאב, כגון שהאשה היתה נשואה לאדם אחר והביאה ממנו ילד, ונתאלמנה או נתגרשה ונשאת לאחר ולנולד לו בן בכור ממנה [או מחוץ לנישואין] אין צריך לפדותו).
ובן בכור שנולד ע''י ניתוח קיסרי, אביו פטור מלפדותו, כי קדושת בכור היא רק כשהוא פטר רחם ונולד באופן רגיל, וכן הבן שיוולד אחרי בן זה אינו טעון פדיון, וכן אם בניתוח הקיסרי הולד היה נפל פוטר את הבא אחריו מפדיון. אמנם אם הולד נולד על ידי מלקחיים חייבים לפדות אותו, אלא שיפדוהו בלי ברכה, אך המברך יש לו על מה לסמוך. אך מה שמרחיבים מקום הלידה כשהוא צר ע''י חיתוך בעת הלידה לא נחשב כיוצא דופן, וחייב בפדיון, וכן אם הוציאוהו מרחם אמו ע''י שאיבה במכשיר ואקום, הרי זה חייב בפדיון, וכן אשה שילדה ע''י הזרעה מלאכותית מבעלה (ע''פ היתר חכם) ונולד לה בן בכור הבן חייב בפדיון, ואם אין ידוע מי הוא האב, הבן חייב לפדות את עצמו כשיגדל,
וכן אשה שבהיותה חילונית נתעברה באיסור, והפילה את עוברה לאחר שהוכר עוברה, ולאחר שחזרה בתשובה נישאת לבן ישיבה, ונולד להם בן בכור ויראה לספר לו שעשתה הפלה כדי שלא יופר השלום בית, מותר לה שלא לספר לו על ההפלה, והבעל יעשה פדיון הבן, ואפילו אם גורמת לו שמברך ברכה לבטלה, אין בזה איסור, משום שלום בית, וטוב ונכון שהרב המקומי יודיע לכהן שידלג על השאלות השגרתיות (האם האשה הפילה איזה פעם) לבל תצטרך לשנות מפני השלום.
וחיוב פדיון הבן כשהוא קטן, מוטל על האב, ואם אינו רוצה לפדותו יש לבית הדין לכופו על כך. עבר האב ולא פדה את בנו, כשיגדל חייב לפדות את עצמו,
אין האשה חייבת לפדות את בנה, ואם האשה פדתה את בנה, אין הבן פדוי, שהחיוב על האב, ולכן כשיבוא בעלה יפדנו בלי ברכה.
וכן אשה שיש לה בעל שאינו שומר תורה ומצוות ואינו רוצה לפדות את בנו, ופדתה את בנה בלא רשות בעלה, אין פדיונה פדיון, שהרי עיקר החיוב הוא על האב, וכיון שהוא אינו מרוצה מכן לא נפקע ממנו החיוב המוטל עליו, ולא יצא ידי חובת המצוה, ולכן יש לבית הדין לתלות על צוואר הבן טס של כסף שעליו חקוק בכור שאינו פדוי, וכשהבן יגדל יפדה את עצמו.
אם אבי הבן נמצא בחו''ל ואינו יכול לחזור כדי לפדות את הבן ביום השלושים, יפדה את בנו אצל כהן במקום שהוא נמצא, ואף יכול לברך, וטוב הדבר שקודם שפודה את הבן יתקשר לביתו ויברר שהילד קיים, ואז לכל הדעות יכול לברך. ושליחות מועילה בפדיון הבן (ואפילו אשתו).
אם הבן הבכור נמצא בבית החולים ואי אפשר להביאו למעמד הפדיון, אין לעכב את הפדיון בשביל זה, אלא יערכו את הפדיון בזמנו גם שלא בפניו.
בכור יתום מאב, אין הסבא או האמא יכולים לפדותו, במלאות לו שלשים יום, אלא עד שיגדל ויפדה את עצמו לכשיגדל, וכן אין לבית דין לפדות יתום בכור שאין לו אב, ולכן יש לתלות על צוארו טס של כסף שכתוב בו: בכור שאינו פדוי, וכשיגדל ויהיה בר מצוה יפדה את עצמו ויברך על פדיון בכור.
בן בכור שנולד לאשה יהודיה מאיש נכרי חייב בפדיון, ויש להמתין עד שהילד יגדל לבר מצוה ואח''כ יפדה את עצמו.
וכן ממזר שהוא פטר רחם חייב בפדיון, ואם ידוע מי הוא אביו, יפדה אותו אביו, ואם אינו רוצה לפדותו או אין ידוע מי הוא אביו, יפדה עצמו לכשיגדל. ע''כ.
אמר הגר"א מוילנא שבמילה בראשית רמוזה כל התורה כולה, ומסופר שהיה פעם בסעודת פדיון הבן, קם בעל הבית ושאל את הגר"א, היכן רמוזה מצות פדיון הבן במילה בראשית. והנה תוך כדי דיבור ענה לו הגר"א בראשית זה ראשי תיבות, בן ראשון אחר שלושים יום תפדה. ופלא הוא. וידוע שרשב"י זיע"א עשה שבעים תיקונים יקרים מפנינים רק על בראשית. (והוא ספר תקוני הזוהר).
סדר פדיון הבן
יבדוק הכהן קודם הפדיון האם :
1. האם אם התינוק לא הפילה קודם לזה.
2. יברר שנשלמו ל' יום (דהיינו יש לעשות את הפדיון בליל ל''א ואף אם לא עברו כ''ט ימים וי''ב שעות ותשצ''ג חלקים וכן אין צריך להמתין מעת לעת) .
3. שהאם אינה כהנת או לוִיה שאף שנשואה לישראל אין הבן חייב בפדיון.
4. שאין התינוק נולד בניתוח קיסרי (יוצא דופן).
5. כשיש יין קודם לפדיון נוטלים ידים לסעודה ומברכים המוציא.
6. טוב שיהיו עשרה במקום.
7. שיש לאב מטבעות מכסף בערך ה' שקלים שהם בשווי כמאה גרם כסף טהור.
8. שידע האב שבנתינת הסלעים לכהן הוא עושה ''פדיון'' לבנו ולא שיחשוב שאם נולד לו בכור צריכים ליתן מתנה או צדקה לכהן בסך חמשה סלעים.
9. אסור שיחשבו שעיקר הפדיון הוא רק כעין מנהג כפרות בערב יום הכיפורים, אלא חיובו מדאורייתא.