אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
הגוזל ומאכיל פרק עשירי · דף קיט.
[נו]
(א) דף קי"ט ע"א ר"ה ור"י חד אמר מותר לאבדו ביד וח"א אסור לאבדו ביד כו' וכתב הרי"ף וסוגיין דאסור לאבדו ביד דמיבעי' לן התם [בסו"פ הכונס (דף ס"ב ע"א)] עשו תקנת נגזל במלשין דמשתבע ושקיל מיני' דמלשין או לא ואסיקנא בתיקו ושמעת מינה דכ"ש שאסור לאבדו ביד עכ"ל הרי"ף ז"ל והרא"ש בפירקין (סי' ל"ד) והילכתא דאסור לאבדו ביד מדבעי' לי' בפרק הכונס אם עשו תקנת נגזל כו' ואין ראי' כל כך דאיכא למימר שעשה תשובה עכ"ל. ובמרדכי בפירקין (סי' קצ"ד) הביא דברי הרי"ף וכתב רבינו ברוך בספר החכמה וז"ל אומר אני דמני למימר דהתם מררי כגון שחזר המלשין בתשובה דאז ודאי אסור לאבד ממונו לד"ה וממורי הכהן קבלתי דלא פליגי אלא בלאבדו ביד דוקא אבל לעכב לעצמו דהיינו צדיק ילבש וצ"ע עכ"ל. ובחידושי אנשי שם כתב ע"ד מורי הכהן ז"ל פירוש דלא פליגי אמוראי בגמרא חד אמר אסור וחד אמר מותר אלא בלאבדו כו' אך צ"ע דלפי קבלתו בעי' דלעיל אם עשו תקנת נגזל במלשין אם לאו ה"ד אי דקא מיבעי' לענין עיכוב לעצמו הא פשיטא דמיתר ואי קא מיבעי' לענין איסור בעלמא הא לחד אסור ולאידך מותר ואפשר שלזה כיון הספר שסיים בסמוך וצ"ע עכ"ל והנה אין דבריו ז"ל מובנים ועיין לעיל (על דף צ"ח ע"א) [אמ"ב אק"א] מ"ש שם בדברי המרדכי וחידושי אנשי השם הנ"ל:
ולעד"נ לפרש כוונת המרדכי דהרבינו ברוך דוחה ראי' הרי"ף דהתם בסו"פ הכונס דמיבעי' אי עשו תקנת נגזל כו' היינו בשעשה תשובה ועל זה מביא דברי מורי הכהן הנ"ל וכוונתו דהא לדברי מורי הכהן תיקשי ג"כ מאי קמיבעי להש"ס לעיל בפרק הכונס אי עשו תקנת נגזל הלא להחזיק לעצמו לכ"מ מותר וע"כ צ"ל דהתם בפרק הכונס מיירי בשעשה תשובה ובזה הוא דקמיבעי' אי עשו תקנת נגזל וא"כ כמו דצרכינן לאוקמי הא דפרק הכונס אליבא דמורי הכהן בשעשה חשובה ה"נ מידחי בזה ראי' הרי"ף מהא דהכונס הנ"ל ול"ק קושיית החידושי אנשי שם ולפ"ז להרי"ף דמביא ראי' מהא דסו"פ הכונס דפסקינן דאסור לאבדו ביד א"כ ע"כ דלא מוקמי' לה בשעשה תשובה ע"כ דלא ס"ל כסברת מורי הכהן ורק דלעכב לעצמו ג"כ אסור דאל"כ תיקשי הא דסו"פ הכונס דהא להרי"ף לא מוקמינן להא דסו"פ הכונס בשעשה תשובה דוקא ועיין בח"מ (סי' שפ"ח סי"ג) אסור לאבד ממונו כו' והרמ"א הביא דעת מורי הכהן הנ"ל וכתב הש"ך (בס"ק ס"ג) ע"ד הרמ"א והרי"ף וסייעתו בע"כ לא ס"ל הכי וכן משמע במרדכי שם שבעל סברא זו חולק על הרי"ף ומהרש"ל שם (סי' נו"ן) פסק דאסור ליטול ממונו לעצמו וכן עיקר כו' עכ"ל והמעיין היטב בכל דברי המרדכי שם אינו מבואר כלל דהרי"ף לא ס"ל סברת מורי הכהן הנ"ל ובע"כ צ"ל דהש"ך הי' ג"כ מפרש כוונת המרדכי בזה כמו שכתבתי וא"כ שפיר מבואר דהרי"ף לא ס"ל סברת מורי הכהן וכמש"ל:
ב והנה לעיל (על דף צ"ח ע"א) [אומ"ב אק"א] הבאתי דברי הרי"ף והרא"ש שדחה ראי' הרי"ף משום די"ל דהתם בסו"פ הכונס י"ל דמיירי בשעשה תשובה והקשיתי דאפילו אם נימא דמיירי בלא עשה תשובה האיך מביא הרי"ף הראי' דהא מ"ד דסובר דמותר לאבדו ביד הוא מכח ק"ו השתא גופו שרי כו' ואימת מותר גופו הוא דוקא בשעת מעשה אבל לאחר שכבר עשה אשר זמם גם גופו אסור וא"כ י"ל דגם ממונו לא הותר אלא דוקא בשעת מעשה אבל לא לאח"כ וא"כ האיבעי' דסו"פ הכונס או עשו תקנת נגזל כו' מיירי אחר המעשה ובלא רגיל וכתבתי בכוונת הרי"ף ז"ל דאם נימא דמותר לאבדו והיינו כשעת מעשה א"כ אף דלאחר המעשה אסור לאבדו מ"מ היל"ל דכנגד אותו ההיזק שהזיקו בודאי דנשאר עדיין כמו שהי' בשעת מעשה שהי' מותר לאבד והיינו לענין זה שנעשה גבי' תקנת נגזל וכתבתי להסביר הדבר הואיל דחזקת ממון שלו איתרע בשעת מעשה ומש"ה תו מהני תפיסה של הניזק עייש"ה ח"ש בזה. וכעת נלע"ד להוסיף בה דברים והוא דלכאורה י"ל הואיל דבשעת מעשה הי' מותר לאבד א"כ נתייאש המלשין מהממון שלו והי כמו הפקר ואף שאח"כ דהיינו אחר המעשה מונה אז בחצירו והדר זכה בי' מ"מ הרי הי' להניזק זכות בממונו של מלשין בשעת מעשה אם הי' ידוע בעדים כמה הזיקו וא"כ גם כי אין עדים היל"ל דעשו בי' תקנת נגזל וישבע כמה הזיקו ויטול ואף דסלקא בתיקו מ"מ הלא הניזק הי' לו בודאי זכות בו דהרי הזיקו ואף שהמלשין זכה בי' מן ההפקר הי"ל כמו שהוא משועבד להניזק ופשיטא דהיל"ל דעשו בי' תקנת נגזל ואפ"ה סלקא בחיקו ולא מפקינן מיני' ש"מ דממונו אסור לאבדו ביד וא"כ תו הי"ל כמו כל איבעי' דלא איפשטא וסלקא בחיקו ורק תפיסה מהני כנלע"ד להסביר סברת הרי"ף ז"ל:
והנה עפ"י סברא זו נוכל ליישב קושיית הפ"י בב"ק לעיל (על דף קי"ז ע"א) בד"ה יתיב רב כהנא וז"ל וק"ל שהרי המשה בזה משום דהמלשין הוה רודף גמור וניתן להצילו בנפשו וא"כ אמאי חייב המלשין בתשלומין דהא ברודף קיי"ל דפטור כששיבר כלים מהאי טעמא גופי' כיון דניתן להצילו בנפשו ואין תשלומין במקום ח"מ כדאמרינן בבא במחתרת כ' פ"ש ועיין לעיל (על דף ס"ב) [אול"ב] מ"ש בזה וגם במ"ש על דף צ"ח ע"א) [אוס"ב]. ולכאורה י"ל מכח זה הקושיא ראי' לשיטת מורי הכהן ז"ל במרדכי דלהחזיק לעצמו לכ"ע שרי והיינו דאם נימא דמותר לכ"ע להחזיקו לעצמו מיושב שפיר קושיית הפ"י הנ"ל דכיון דהי' מותר לכולם להחזיק בו לעצמו א"כ נעשה בודאי הממון הפקר וא"כ אין לו להמלשין שוב חזקת ממון בו וניהא דאח"כ כשמונח המעות בחצירו של המלשין הדר וזכה בי' מ"מ תו אמרינן דכנגד היזקו לא מצי זכה בי' והטעם הואיל דהזיקו לזה וניהא דממין שלי לא הי' נוכל לחייבו לשלם משים דקלב"מ הוא דוקא להוציא ממונו מחזקתו שהוא מוחזק בהממון שלו אבל כאן כבר יצא הממון מחזקתו ואין לו חזקת ממון בכה"ג לא אמרינן דליפטר משום דקלב"מ ומכח קושיא זו הוציא מורי הכהן לדינו דאל"כ קשה קושיית הפ"י הנ"ל. וי"ל עוד גם לשיטת הרי"ף דלא פסל כן אלא דגם להחזיק בו אסור מ"מ הואיל דבשעת מעשה דגופו מותר א"כ בודאי דאיתרע חזקת ממון דידי' ולא מיקרי תו מוחזק וניהא דאם מת הרי הוא של היורשים מ"מ כשלא מת ולא זכה בי' היורשים ומ"מ אין לו אז חזקת ממון וניהא דאחר המעשה תו אית לי' חזקת ממון מ"מ תו אמרינן דכנגד הי"קו תיכף בשעת מעשה הי' להניזק שעבוד על ממון זה ולא מיקרי דמחייבינן לי' אז בשתי רשעיות כיון דאז אין לו להמלשין חזקת ממין אין זה בכלל דמחייבינן לי' בשתי רשעיות ודו"ק היטב ביה:
ג וראיתי ביה"ת בב"ק (דס"ב) הביא דברי הרי"ף דכאן ודברי המרדכי שדחה ראי' הרי"ף ומ"ש המרדכי בשם תשובות מוהר"ם בר"ב להוכיח דהרי"ף חולק על הרמב"ם דסובר דהא דמותר לאבדו היינו בשעת מעשה דוקא אבל לא לאתר המעשה דאל"כ מאי ראי' מייתי הרי"ף מב"ק שם דהלא התם הוי לאחר המעשה וכתב היה"ת די"ל דהרי"ף סובר כהרמב"ם ורק דהתם מיירי שהעדים ראו שאחוי אחווי ואינם יודעים כמה הי' שם וגם אם באמת לקחו האנסים זה שהראה להם המלשין דככה"ג מיקרי עדיין לא עשה המעשה עיי"ש ביה"ת שהאריך בזה ונאמרו שם ב"ה הרבה סברות שכוונתי. אולם בעיקר התירוץ של הגאון בעל יה"ת לא הבנתיו כלל כי לפי הנראה הבין הרב ז"ל דכל זמן שלא נעשה ההפסד ע"י דיבורו מותר לאבד ממונו וזה מיקרי שלא עשה עדיין אף שכבר אמר ועי"ז סובב והולך תירוצו הנ"ל כמו שיראה המעיין היטב בדבריו ובדברי בעלי חפ"י ובענין אחר לית התחלת פתרון להתירוץ כלל דהא הכי יכול הניזק לומר עליו שרצונו להזיקו עוד בדבריו דניהא דאיכא עדים דהלשן בדבריו פ"א אינו נאמן לומר עליו שרצונו עוד להלשין אם לא שרגיל בכך וזה הוא דן אחר וע"כ דבריו סובבים רק דנימא דכל זמן שלא לקחו האנסים הממון שנודע להם ע"י אמירתו אז עדיין מיקרי לא עשה המעשה עדיין. ולפע"ד זה אינו דדוקא באומר אלך ואלשין או בשעה שהלשין אז מיקרי לא עשה המעשה ואז למ"ד דמותר לאבד ממונו היא דמותר אז דוקא אבל אם כבר הלשין ירק שהאנסים עדיין לא לקחו לממונו ובוא אינו מוסיף פשע עתה בזה בודאי דזה מיקרי לאחר המעשה ולשיטת הרמב"ם לכ"ע אסור לאבדו או ח"פ בסברא וכטעמא למעיין היטב בסוגיא וא"כ אין שום מקום לתירוצו ז"ל ולא נדחה בזה מ"ש המרדכי דהרי"ף לא ס"ל כהרמב"ם בזה ודו"ק היטב בזה. והנה בהא דקאמר הש"ס מ"ד מותר לאבדו ביד לא יהא ממונו חמור מגופו ולכאורה י"ל אם זה לא הוי כמו ק"ו להסוברים דגם בממון אין עונשין מה"ד עיין בב"ק לעיל (דף ב' ע"א) בתוס' סוד"ה ולא זה וז"ל וק"ק דמשמע דעונשין ממון מה"ד ובמכלתין תניא כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרי' לא כ"ש אלא ללמדך שאין עונשין ממון מה"ד כו' עיי"ש (ובדף ד' ע"ב) בתוס' ד"ה ועדים זוממין מ"ש בזה. מיהא באמת לאחר העיון היטב אין זה דכאן דמיין כלל להא דהתם דהכא לא מקרא ורק מצר הסברא הוא כן דאין הממון חמיר מגופו וי"ל בזה: