אור ברסלב
אמרי הצבי ג הגוזל ומאכיל פרק עשירי

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

הגוזל ומאכיל פרק עשירי

בבא קמא פרק הגוזל עצים

דף קיא:

[א]

(א) דף קי"א ע"ב מתני' הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם. ובתוד"ה הגוזל ומאכיל לאו דוקא מאכיל דה"ה נותן להם דפטורין לר"ח דמוקי בגמ' מתני' לאחר יאוש כו' א"נ דוקא נקיט מאכיל אפילו לר"ח דלא חשיב שינוי רשות במה שנותן לבניו הסמוכים על שלחנו אפילו לשמואל דאמר בב"מ (דף י"ב) דמציאתן לעצמן כיון דלאכילה נותן להם ומזונותיו עליו לא חשיב שינוי רשות כו' עכ"ל. ולכאורה י"ל דהנה בש"ע אהע"ז (סי' כ"ח סי"ז) בהג"ה אורח שיושב אצל בעה"ב ונוטל חלקו וקידש בו הוי מקודשת הגהות אלפסי עכ"ל ובב"ש (ס"ק מ"ו) אע"ג דאיתא באו"ח (סי' ק"ע) אורחים אין רשאין ליטול מלפניהם וליתן לבנו וכו' צ"ל דוקא לבנו לא יתן אבל רשאי לקדש בו אשה וכן ליתן זל"ז ע"ש בב"ח וט"ז כתב מחמת קושי' זו דאינו אלא ספק קידושין עכ"ל וכבר כתבתי איזהו דברים בענין זה במס' נדרים (דף ל"ד) ונשרף בעוה"ר ואיני זוכר כל מה שכתבתי בזה ורק רשום בזכרוני כי הבאתי דברי רש"י ז"ל במס' נדרים (דף ל"ד ע"ב) בהא דאמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה כו' בעי מיני' רחב"א מרבא ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו כו' א"ל לא לאפוקי דאי אזמני' עלה ופירש"י ד"ה לא לאפוקי דאי אזמני' עלה למיכל מההוא ככר מעיקרא והדר א"ל ככרי עליך דהתם כיון דאזמני' עלי' קנה חלקו כמה שהוא יכול לאכול הימנה ואינו יכול לאוסרה עליו דלאו כולי' דנותן הוא אלא גם דמזומן עכ"ל והר"ן והרא"ש שם פירשו פירוש אחר עייש"ה והנה מפירש"י הנ"ל נראה דסובר כשיטת הגהות אלפסי הנ"ל דהאורח קנה לחלקו והרי הוא כשלו וא"כ שפיר יכול לקדש בו אשה ג"כ:

וכעת עיינתי עוד בזה ולכאורה י"ל דבמה זכה בו האורח בזה שכבדוהו חבירו לאכלו הלא בכל דבר צריך לעשות בו קנין והרי עדיין לא עשה בו קנין כלל וא"ל הואיל דבידו לזכות בו הוי כשלו וכדאמר רבא שם וכפירושו של הרא"מ בשם הר"י המובא ברא"ש שם הואיל דיכול לזכות בו הוי כשלו והרי האורח יכול לזכות בו דהרי נתנו לו לאכול ובאמת כבר הארכתי בכמ"ד בזה אם בהאי דינא דרבא הנ"ל אם חל ההקדש דוקא כשנטלה בידו אח"כ אז חל למפרע ההקדש משעה שהקדישה אעפ"י שאז בשעת ההקדש עוד לא עשה בו שום קנין שיהי' יכול ההקדש לחול או דחל אח"כ כשנטלה בידו או דחל מיד ההקדש ואפילו לא נטלה אח"כ כלל דהואיל דבידו לזכות בו ואין שום אדם בסמוך לו אשר יוכל לזכות בו אלא הוא לבדו הוי כשלו וכאלו כבר זכה בו ולעיל (על דף ל"ו) [אי"ד אק"ד ה'] ובכמ"ד העירותי בזה ושם צדדתי לומר דהואיל דבידו לבדו לזכות בו הוי כשלו עייש"ה הבאתי שם דברי גדולי המחברים המדברים מענין זה:

והנה בכל קנינים דבעי דוקא שיעשה בו קנין ולא אמרינן הואיל דהמוכר או הנותן צוהו לעשות בו הקנין וא"כ בידו לזכות בו ויהי' כשלו אף שלא עשה בו קנין כלל וכמדומה שכבר כתבתי בזה וכעת נראה דשאני התם דכ"ז שלא עשה בו הלוקח או המקבל הקנין עדיין יכול המוכר והנותן לחזור בו ולא מיקרי עדיין בידו לזכות בו דיהי' כשלו אף שלא זכה בו עדיין ודוקא במונח לפניו ככר של הפקר ובידו לזכות בו אז הוי כשלו כאלו כבר זכה בו הואיל דאין ביד שום אדם למונעו מלזכות בו שהרי לא הי' אדם אחר בסמוך לו כמו הוא וי"ל בזה:

וא"כ י"ל הכא דבמה זכה בו האורח הזה שיהי' היכולת בידו לקדש בו אשה. מיהא י"ל דהא כתוב הלשון ברמ"א ונוטל חלקו וקידש בו והיינו שנטלו האורח בידו וקידש בו וא"כ זכה בהגבהתו וע"כ צ"ל כן שנטלו בידו ונתנה להאשה דאל"כ רק שאמר לה שתטלי זה בקידושין ה"ל טלי קידושיך מע"ג קרקע ועיין בב"ש (סי' למ"ד סק"א) שכתב בשם הרש"ך דהוי ספק קידושין וגם דלשון זה שכתב הרמ"א וטל חלקו כו' משמע דוקא שלקחו בידו וא"כ בהגבהתו ואשמעינן הרבותא דהו"א שלא נתנו לו רק ע"ד לאכלו אבל לא ע"ד שיתנה לאחרים קמ"ל דמקודשת אבל מ"ש רש"י פח בנדרים דכיון דאזמני' עלי' קנה חלקו כמה שהוא יכול לאכול הימנה ואין המזמינו יכול תו לאוסרה עליו אינו מובן דבמה קנאו זה שהזמינו לאכול הלא לא עשה עדיין שום קנין בו ולכאורה צ"ע בזה:

וראיתי בבאה"ט שם בא"ע (ס"ק ל"ב) וז"ל אורחים המסובים וראית אצל בעה"ב אפילו ביררו חלקם והניחו לפניהם ונטל בעה"ב ממה שהניחו לפניהם וקידש את האשה מקודשת כל עוד שלא נתנו בתוך פיהם מוהרי"ט (ח"א סי' ק"כ) עכ"ל והנה אין לי מוהרי"ט לעיין בו ורק כפי הלשון הזה נראה דסובר המוהרי"ט דדוקא כשכבר התחיל האורח לאכול אז זכה בו ולכאורה אינו מובן מה מהני התחלה לאכול אם לא הגביה כל החלק עוד לא זכה בו כמו בכל מקבל מתנה ואולי י"ל כיון שהתחיל לאכול הרי עשה הגבהה במקצת וזכה בכל. אולם הלא הגבהה בעינן בכל הדבר שרוצה לקנות ועיין בח"מ (קצ"ה ור') עייש"ה וצ"ע. אולם הדין הזה של המוהרי"ט ז"ל מובן שפיר דאם הבעה"ב קידש בו שפיר חלין הקידושין דכ"ז שלא הגביהו האורח לא קנה והרי הוא של בעה"ב כמקודם. אחז"ר השגתי ב"ה ספר המוהרי"ט (והוא בסי' ק"נ) וראיתי שם דכוונת המוהרי"ט להיפוך דאף במה שנטל האורח והגביהו מ"מ כל זמן שלא התחיל לאכול ממנו אין להאורח זכות בו אף שהגביהו עייש"ה שהביא ראיות לזה:

והנה התוס' כאן כתבו הטעם דנתן לבניו לא חשיב שינוי רשות כיון דלאכילה נותן להם כו' ולכאורה י"ל דהא ע"כ מיירי שהבנים עשו בו קנין משיכה וכדומה דאל"כ לא חשיב כלל נתינה כיון שלא זכה בו המקבל וא"כ הרי תו דומה לדינו של הגהות אלפסי הנ"ל דיכולין הבנים לעשות עם המתנה זו כל מה שירצו אף שנותן להם לאכילה ולמה לא מיחשב שינוי רשות גמור ומשמע לכאורה דהתוס' חולקים על דינו של הגהות אלפסי שהביא הרמ"א הנ"ל:

אולם לאחר העיון והדקדוק בלשון התוס' שכתבו כיון דלאכילה נותן להם ומזונותיו עליו לא חשיב ש"ר הרי הוסיפו להסביר כיון דמזונותיו עליו ונראה דהכוונה הוא דיש לחלק בין אורח שאין מזונותיו עליו ורק שרוצה בזה ואם יתנו האורח הדבר הזה לאחר לא יהי' מוטל עליו ליתן להאורח דבר אחר ובזה שפיר אמרינן דאם נותן לו חלקו להאורח הרי הוא שלו וכשהגביה האורח קנאו לכל דבר ויכול לקדש בו אשה אבל בבניו דמזנותיו עליו והרי אם יתן הבן חלקו לאחר יהי' צריך ליתן לו דבר אחר לאכול א"כ לא נתן לו הדבר הזה אלא שיאכלנו ולא לדבר אחר ואף אם לא יתן לו דבר אחר לאכול מ"מ עיקר הנתינה הוא רק לאכול ואין הבן רשאי כלל ליתנו לאחר ובזה שפיר כתבו התוס' דזה לא מיקרי ש"ר כלל וא"כ דברי התוס' מסכימים להלכה לדינו של הגהות אלפסי הנ"ל ומוכח מלשונם כן ואורח שקידש בחלקו דהיינו שהגביהו וקידש בו מקודשת. ונוכל ללמוד מכאן להלכה דבן או חתן הסמוכים על שלחן אביהם או חותנם דאסור לו לצמצם סעודתו וליתנו לאחרים בלא רשות הנותן אף אם לא יאכלו דבר אחר. ואולי בחתן י"ל דאוכל ע"י שהתחייב לו יש לצדד וצ"ע עדיין:

ב והנה רש"י ז"ל בסוגיין בד"ה רשות יורש כרשות לוקח דמי והי"ל כרשות אחרת וכיון דאוקימנא למתניתין לאחר יאוש קני להו יתמי ביאוש וש"ר דאי ביאוש כדי לא קני מדלא קתני פטורא באבוהון עכ"ל ודברי רש"י ז"ל אינם מובנים כלל לכל רואה וכבר תמה בזה המהרש"א ז"ל גם דבר תמוה פי' לפטור באבוהון ביאוש דלא משמע כן בכולא תלמודא אלא דא"נ יאוש לחוד קני אבוהון צריך להשיב דמי הגזילה מידו דבאיסורא אתא לידי'. מיהא בהא איכא למימר כיון דהגזילה גופי' קני ביאוש וא"צ ליתן רק דמים שפיר קאמר מדלא קתני פטורא באבוהון שהוא פטור מלהחזיר הגזילה גופ' לאחר יאוש. אבל לפי"ז תיקשי לי' לרב דאמר יאוש כדי קני אמאי לא קתני פטירא באבוהון וצ"ע עכ"ל המהרש"א. וראיתי ג"כ בספר תורי"ד כאן (אות נ') הביא דברי רש"י הנ"ל וכתב עלה ז"ל ואינו נ"ל דאפילו אי אמרינן יאוש כדי קני לא מצי למיתני פטורא באבוהון ניהא דקניא למיתב דמי ולא יהיב לי' גוף הגזילה אבל להיות פטור מלשלם מי קני' אבל הלוקח קנה אותם ביאוש וש"ר ולא קיהיב לי' ולא מידי דא"ל אין לך עלי כלום כי אם על הראשון שגזלך כו' עכ"ל והוא קושית המהרש"א הנ"ל:

ולענד"נ לפרש כוונת רש"י ז"ל עפי"ד תוס' הנ"ל דדוקא נקיט מאכיל אפילו לר"ח דלא חשיב ש"ר במה שנותן לבניו הסמוכים על שלחנו כו' כיון דלאכילה נותן להם ומזונותיו עליו לא חשיב ש"ר ע"ש וא"כ כוונת רש"י ז"ל הוא דרמב"ח הוכיח ממתני' דקתני אם הניח לפניהם פטורין מלשלם והי' קשה לרמב"ח למה נקיט התנא ומאכיל את בניו למה לא נקיט התנא ונתן לבניו וע"כ דמאכיל דוקא אבל נותן לבניו הבנים חייבין לשלם ומשום דלא חשיב שינוי רשות וא"כ אמאי בהניח לפניהם פטורים מלשלם וע"כ דעדיף הניח לפניהם דאז הוא דהוה שינוי רשות ומיירי לאחר יאוש אבל בנותן לבניו לא מיקרי שינוי רשות וכסברת התוס' הנ"ל וא"כ ש"מ דרשות יורש כרשות לוקח וזה כוונת רש"י במ"ש וכיון דאוקימנא למתני' לאחר יאוש קני להו יתמי ביאוש וש"ר דאי ביאוש כדי לא קני מדלא קתני פטורא באבוהון והיינו דהוה מצי התנא למיתני הפטור שלהם בחיי אבוהון והיינו שנתן להם אבוהון דאז פטורים הבנים מלשלם הואיל דמיירי לאחר יאוש וקני' ביאוש וניהא דאבוהון הגזלן בודאי צריך לשלם דמי הגזילה אבל הבנים פטורין וע"כ דתנא דמתני' סובר דיאוש לא קני וא"כ לא הוי מצי התנא למינקט ונתן לבניו דבזה הבנים חייבין לשלם דיאוש כדי לא קני ושינוי רשות ליכא בזה הואיל דלאכילה נותן להם ומזונותיו עליו וכסברת התוס' וא"כ שפיר שמעינן מינה דרשות יורש כרשות לוקח ועדיף הניח לפניהם מנותן להם בחייו וכוונת רש"י במ"ש מדלא קתני פטורא באבוהון הוה דלא תני התנא דנתן להם הגזלן לבניו בחייו דהבנים פטורין בחיי אבוהון ודו"ק:

והקושי' האחרונה שהקשה המהרש"א לרב דאמר יאוש כדי קנה אמאי לא קתני פטורא באבוהון לפי האחור בפירוש כוונת רש"י ז"ל הוא דברי התוס' הנ"ל בסוה"ד שכתבו ומיהו לרב דאית לי' יאוש כדי קני ואמר נמי בפרקין (קט"ו) דאית לי' דרב חסדא וא"כ לדידי' נמי צריך ל מתני' לאחר יאוש כדמוקי ר"ח לדידי' ודאי מאכיל לאו דוקא דה"ה נותן ועוי"ל דלרב נמי מאכיל דוקא ובדבר המסויים עכ"ל התוס'. והיינו דלפי שפירשתי כוונת רש"י דהי"ל למתניי' פטורא באבוהון היינו שאבוהון נתן להם בחייו ופטורים הבנים מלשלם הואיל דהוא לאחר יאוש ויאוש קונה וא"כ הקושי' של המהרש"א דלרב הי"ל למתני פטורא באבוהון הוא באמת קושי' התוס' דלרב ה"ה נותן לבניו בחייו פטורין הבנים דאף דליכא פ"ר מ"מ הלא מיירי ע"כ לאחר יאוש וכבר קני לה ביאוש ואין על הבנים חיוב לשלם הדמים ולכן צ"ל דלרב מאכיל לאו דוקא ה"ה נותן להם משום דקני' לה ביאוש או משום דמיירי בדבר מסויים וי"ל עוד בזה. שוב ראיתי בים התלמוד כאן בסוגי' הלך ג"כ כעין דרך זה ליישב דברי רש"י ז"ל עייש"ה:

ג וראיתי בפ"י שכ' ליישב קושיית המהרש"א דכוונת רש"י לומר דאי אפשר בשום ענין לומר דלעולם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וככרעא דאבוהון דמי והא דפטורי היינו משום יאוש כדי דהא מדלא נקיט פטורא באבוהון ע"כ צ"ל בחד מתרי טעמי או משום דיאוש כדי לא קנה כלל או משום דאף אי קנה צריך להחזיר מיהת הדמים וא"כ מה"ט גופא לא שייך לומר דיאוש כדי מהני לגבי יורשים דאף אם נאמר דקנו צריכין להחזיר מיהת הדמים אי ס"ד דככרעא דאבוהון דמי ודינם לגמרי כמו דין אביהם וכמ"ש התוי"ט דשינוי מעשה לא מהני בהו לפוטרו מדמי הגזילה וכן הוא בח"מ (שס"א) אע"כ סובר רמב"ח דפטורא דיורשים משום יאוש וש"ר הוא וע"ש בפ"י שמיישב בזה גם הקושיא האחרונה של המהרש"א עייש"ה:

ולע"ד י"ל בזה דהנה לפ"ד הפ"י הנ"ל אם נימא דרשות יורש לאו כרשות לוקח הוי היורש ממש כאביו משום דכרעא דאבוהון הוא לכל דבר א"כ לרבא דסובר לאו כרשות לוקח דמי וכ"פ להלכה ואמאי הוי הדין ובאכלוהו היורשים לאחר יאוש דפטורים מלשלם נימא דכמו דאבוהון מחייב לשלם ה"ה היורשים מחויבים לשלם אם אכלוהו לאחר יאוש. ובשמ"ק בד"ה והב"ע כתב בשם הרשב"א להסביר הדבר דמדוע לא ישלמו היורשים עכ"פ דמי בשר בזול כשאכלוהו לאחר יאוש כמו בהי' להם פרה שאולה וכתב ושמא נאמר דשאני שאולה דכיון דאילו נתנו השואל או שמכרו לאחר היתה חוזרת למשאיל עכשיו שאכלו אעפ"י שסבורין שהוא של אביהן מ"מ פרה של משאיל אכלו הילכך משלמין דמי בשר בזול מיהא אבל כאן שכבר נתייאשו הבעלים קנוי' ואינה קנוי' היא דאילו נתנה או מכרה לאחר קני עם אותו יאוש שקדמו הילכך כשהניח לפניהם וסבורין של אביהם הוא פטורין לגמרי דאהני האי שינוי רשות כל דהו כשאינה קיימת שאינם משלמין כלום עכ"ל הרשב"א ז"ל. וכתב עלה בשמ"ק מהא שמעינן דיאוש כדי לא קני ושמעינן מינה דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ואע"ג דאייאש בעלים הדרא גדלה למרה והנ"מ כל כמה דגדלה קיימת אבל אם אכלוהו אחר יאוש פטורין מלשלם ל"ש דידעו דאביהם היא ל"ש דלא ידעו דהא מקמי אכילה לא עבדי ולא מידי ולא קיימי עלה כגזלן וכי אכלוהו הוא דקיימי ברשותייהו וכיון דהאי שעתא בתר יאוש הוה פטורין דכי אכלוהו לאחר יאוש אכלו כו' עכ"ל ועיין בתוס' בסוגיין בד"ה גזל מ"ש בזה. וא"כ חזינן דאף אם אמרינן רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי מ"מ לא מיחשב היורש כאביו הגזלן ממש. וא"כ י"ל דלעולם רשות יורש לאו כרשות לוקח ואפ"ה בהניח לפניהם ג"כ פטורים היורשים מלהחזיר אם הוא לאחר יאוש ואביהם שפיר חייב בכה"ג. ומאי מייתי רש"י ראי' מדלא קתני פטורא באבהון וניהא דבאמת הדין הוא דבגדלה קיימת חייבין היורשים להחזיר הגדלה אף אם הוא לאחר יאוש לדידן דפסקינן רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי מ"מ תו לא הוי ראי' ממאי דלא קתני פטורא באבוהון. ועיין בפ"י לקמן בסוגיין על תוס' ד"ה ר"ח מ"ש שם הפ"י בזה וי"ל בזה עוד:

ומה שכ' הפ"י ראי' מדברי התויו"ט דבשינוי מעשה חייבין היורשין לשלם דמי הגדלה וכן מבואר בח"מ (שס"א ס"ו) מת והוריש הגזילה לבניו לא הוי שינוי רשות אלא הוי כאילו אביהם קיים שאם הוא בעין ולא נשתנית צריכים להחזירה אפילו נתייאשו הבעלים ואם נשתנית והיא קיימת נותנים דמי' אבל אם אכלוהו בין בחיי האב בין לאח"מ אם קודם יאוש אכלוהו חייבים לשלם לאחר יאוש פטורים אם לא הניח אביהם נכסים כו' ע"ש. והנה נקיט המחבר ג"כ הלשון כאילו אביהם קיים כו' אבל מ"מ לא הוה ממש כמו אביהם ובנשתנית ואכלוהו אינו מפורש בש"ע ובתויו"ט אם חייבין לשלם ורק אם היא בעיני' צריכין לשלם דמי'. ואף אם נימא דבנשתנית בחיי הגזלן ואכלוהו היורשים דצריכים לשלם מ"מ י"ל שאני התם דלא הי' יאוש והיכא דהי' יאוש אפילו בלא שינוי עדיף טפי וכסברת הרשב"א והשמ"ק הנ"ל וי"ל עוד בזה:

[ב]

(א) שם אר"ח גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה כו' כל הסוגיא. כתב הרשב"א ז"ל והובא ג"כ בשמ"ק דכיון דלא נתייאשו הבעלים כמאן דמנח ברשותי' דמרי' דמיא ול"ש אכלו השני מדעת עצמו ול"ש האכילו הגזלן ותדע לך מדמקשינן לי' ממתני' דהגוזל ומאכיל את בניו וממאכיל את בניו קא מקשה ולא מסיפא דהיינו והניח לפניהם כמו שפירשו מקצת הספרים ולומר שאם האכילם להם הגזלן פטורים וכן פיר"ת ז"ל ומותבינן עלי' מהא אין הגזילה קיימת פטורין ופריק לאחר יאוש ע"כ [והנה כפר"ת הנ"ל הוא ג"כ שיטת הבעל המאור ז"ל בריש תנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם קשיא לרב חסדא פירוש נראה לי דמסיפא קשיא ולא מרישא דהגוזל ומאכיל את בניו ליכא מאן דפליגי דודאי פטור בכל ענין ואפילו לפני יאוש שהמאכיל לאחרים כאכלו הוא עצמו דמי דהוצאה דיד' הוא וכ"ש לבניו שמזונותיהם עליו וע"כ לא קאמר ר"ח אלא בבא אחר ואכלו אבל כשהאכילו הגזלן לא קאמר דהוצאה דידי' הוא והגזלן הוא שחייב לשלם הילכך קושיא מסיפא דקתני והמניח לפניהם פטורים מלשלם כו' עכ"ל. ועיין בנ"י שכ"כ הרא"ה בשם זקינו הרז"ה ז"ל הנ"ל עייש"ה] וכתב עוד הרשב"א ע"ד הר"ח הנ"ל וז"ל ועוד מדאקשינן לקמן בסמוך לרב חסדא מדתנא רב הושעיא אין גזילה קיימת פטורין ואצטריך לאוקמא בלאחר יאוש ואי איתא מאי קושיא אפילו תוקמי' לפני יאוש כדמוקי לה רמב"ח דהתם בשהאכילם הם האב דאין גזילה קיימת דרב הושעיא היינו בהאכיל את בניו דמתני' עכ"ל הרשב"א ז"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דהא בברייתא דרב הושעיא תני שלשה בבי. בבא ראשונה הוא הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם. בבא שני' הניח לפניהם גזילה קיימת חייבין בבא שלישית אין גזילה קיימת פטורין ופריך הש"ס אמר מר אין הגזילה קיימת פטורין נימא תהוי תיובתא דרב חסדא כו' וא"כ הקושיא הוא מבבא שלישית וע"כ הוה הפי' אין הגזילה קיימת פטורין שהיורשים אכלוהו מעצמן ולא נוכל לפרש כלל שהגזלן האכיל להם בחייו דא"ב היינו בבא ראשונה הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם וע"כ הא דקתני בבבא שלישית אין הגזילה קיימת פטורין היינו שאכליהו היורשים אחר מות הגזלן וכפירש"י אין גזילה קיימת שאכלוהו אחר מותו וא"כ איני מבין כלל קושית הרשב"א מזה על הר"ח ז"ל וצע"ג בזה לע"ד:

וכתב עוד הרשב"א ז"ל ועוד דאי בשאכלה השני מעצמי מ"ש לפני יאוש אפילו לאחר יאוש נמי דהא משמע דרב חסדא אית לי' יאוש כדי ל"ק וכל שנטלה השני מעצמו ואכלה לאו היינו שינוי רשות אין שינוי רשות אלא הבא מדעת הגזלן במכרה או נתנה לאחר או שהורישה למ"ד רשות יורש כרשות לוקח הא כשנפלה אחר שלא מדעתו אין זה שינוי רשות כמו שאין רשות לגזלן [לע"ד צ"ל של גזלן] שלקחה מבית בעלים קרוי ש"ר לקנותה ביאוש ובאותו ש"ר אפילו למ"ד דש"ר ויאוש קני כיאוש וש"ר כ"נ מדברי הר"א אב"ד ז"ל וכן פירש הראב"ד ז"ל כו' עכ"ל. ועיין בנ"י כאן שכתב ג"כ בשם הרא"ש כן עייש"ה והנה סובר הרשב"א ז"ל דש"ר לא הוי אא"כ בא להם מיד הגזלן מדעת הגזלן וכ"פ כהרשב"א בש"ע חו"מ (סימן שס"א ס"ה) עייש"ה:

ב ולע"ד לכאורה איכא פלוגתא בהראשונים ז"ל בזה כי התוס' בסוגיין בד"ה גזל ולא נתייאשו הבעלים אבל נתייאשו אין גובה אלא מן הראשין כיין דאכלו האחרון ואפילו היכא דאילו לא אכלו הי' חייב להחזיר כגון היכי דליכא ש"ר שנתייאש אחר שבא ליד השני כו' עכ"ל. והנה סוברים התוס' דש"ר ואח"כ יאוש ל"ק וא"כ אם הי' בעין הי' חייב להחזירו לבעלים בכה"ג ובאכלו בכה"ג שהוא אחר יאוש אינו גובה מן השני והרי לא כתבו התוס' דחייב להחזיר כשהוא בעין אלא בכה"ג דהי' תחילה ש"ר ואח"כ נתייאשו הבעלים ולמה לא כתבו הטעם הואיל דבא ליד השני שלא ברשות הגזלן ורק שלקחה מעצמו ואפילו אם כבר נתייאשו הבעלים קודם שלקחה השני ג"כ חייב להחזיר כשהוא בעיני' ולשון הגמרא ובא אחר ואכלו משמע דאכלו מעצמו שלא עפ"י הגזלן הראשון ומשמע דבכה"ג אם הי' לוקח השני אכלו מעצמו לאחר יאוש אפילו אם הי' עדיין בעין א"צ להחזיר ואין הנגזל יכול לגבות מן השני ורק הגזלן יכול לתבוע מן השני ובאכלו השני לאחר יאוש אף כשלקחה השני עדיין לא נתייאשו הבעלים ורק שאח"כ נתייאשו אף שהי' שלא בידיעת הגזלן אלא שלקחה מעצמו ג"כ אינו יכול הנגזל לגבות מן השני ורק הנגזל תובע מן הגזלן והגזלן תובע מן השני שאכלו ודוקא בשאכלו השני לפני יאוש אז הוא דיכול הנגזל לגבות ג"כ מן השני וא"כ י"ל דהתוס' סוברים ג"כ כשיטת הבעה"מ והר"ח דלעיל דדוקא באכלו השני מעצמו קודם יאוש הוא דרצה מזה גובה רצה מזה גובה אבל בשהאכילו הגזלן אינו יכיל לגבות מן השני כלל אפילו אם הי' לפני איש ועיין בשמ"ק שכ' דהרמ"ה ג"כ סובר כן כשיטת הר"ח והבעה"מ עייש"ה:

ולכאורה אינו מובן הסברא לזה ומצאתי בתורי"ד כאן בפרקין (אות א') שכתב על הא דרב חסדא וז"ל פי' דוקא אם לא נתייאשו הבעלים אבל אם נתייאשו מן הראשין גובה אבל מן השני אינו גובה ואע"ג דקיי"ל דיאוש כדי ל"ק וי"ל כל היכי דקאי ברשותי' קאי הא לא אמרינן משום דאיכא יאוש יש"ר ולא מיבעי' אם אכלו אלא אעפ"י שגזילה קיימת אין דין הבעלים עם השני אלא עם הראשון כ"ש אם אכלו וה"פ דכל כמה דלא נתייאשו הבעלים ברשותי' דמרי' קאי כלומר שאם רוצה למוכרו לא קנה הלוקח דש"ר בלא יאוש אינו קונה והילכך אם אכלו אחר הנגזל יכול לגבות ממנו אבל לאחר יאוש לא קאי ברשותי' דמרי' שהרי אם מכרו מכור וקני' לוקח ביאוש וש"ר והילכך אם אכלו השני אין דינו של נגזל אלא עם הראשון ולא עם השני ואעפ"י שגזילה קיימת כ"ש אם אכלו והנגזל מוציא ותובע מגזלן ראשון וגזלן ראשון בא ותובעו וגזלן שני ס' לע"ד יש בזה טעות הדפוס וכצ"ל וגזלן ראשון בא ותובע מגזלן שני והיכא דגזלן שני כו'] רוצה לסלקו בדמים ולעכב גוף הגדלה לעצמו מספקא לי אם יכול לסלקו בזוזי ואם לאו חי אמרינן כיין דאיכא יאוש וש"ר קני ואין לו עליו אלא דמים או דילמא דוקא גבי לוקח אמרינן הכי משום דגזלן ראשון מכר לו ברצונו והילכך קנאו הלוקח אבל זה שגזלו ממנו יאמר לו הגזלן הראשון גוף הגדלה אני רוצה שאחזירנו לבעלים ואיני מתרצה בדמים מה לי גזל מבית הגזלן ומה לי גזל מבית בעלים ונתייאשו שאינו קינה הגוף גם מבית גזלן לא יקנה הגוף כו' עיין שם באריכות מ"ש בזה:

ולכאורה דבריו הקדושים סותרים זא"ז דמתחילה כתב בפשיטות דזה מיקרי יאוש וש"ר מה שהוא ביד השני שהרי כתב לא מיבעי' כשאכלו דבודאי אין הנגזל יכול לגבות מן השני אם הוא לאחר יאוש אלא אפילו אם הוא בעין ביד השני ג"כ הדין כן דאין הנגזל יכול להוציאו מן השני ורק שהנגזל תובעו מן הגזלן הראשון והגזלן בא ותובע מן השני משמע דמיירי שהשני לקחה שלא ברשות מן הגזלן הראשון שהרי כתב שהגזלן הראשון חוזר ותובע מן השני אלמא דפשיטא לי' דשפיר הוה שינוי רשות אף שלא נתן הגזלן הראשון החפץ להשני מדעתו ירק שלקחו מעצמו שלא ברשות הגזלן ג"כ מיקרי שינוי רשות דקנה לה השני לגוף החפץ מכח יאוש וש"ר והדר מסתפק אם הגזלן הראשון רוצה שהשני יחזיר לו החפץ כדי שיוכל להחזיר גוף החפץ בעיני' להנגזל אם מחויב השני להחדר לו הואיל דהשני גזלו מן הראשון ולא הוי שינוי רשות בכה"ג הואיל דהגזלן לא נתנו להשני מרצונו ולכאורה י"ל בזה:

אולם לתרץ הדברים נלע"ד לפרש הכוונה בזה דסובר רבינו התורי"ד דיש חילוק בין אם דנין על השינוי רשות נגד הנגזל לבין אם דנין נגד הגזלן הראשון דהיינו דלענין שלא יצטרך השני להחזיר גוף החפץ להנגזל אף שהוא בעיני' בזה אנו אומרים דמיחשב שפיר ש"ר ואין חילוק בין אם הגזלן נתנו או מכרו להשני ויהיב לי' מדעתו לבין אם השני גזלו מן הראשון דכל שאנו דנין לנגד הנגזל מיחשב שפיר שינוי רשות דמה חילוק להנגזל בין אם הגזלן מכרו או נתנו מדעתו או שנגזל מן הגזלן סוף סוף איכא שינוי רשות אבל אם דנין נגד הגזלן בזה יש להסתפק ולומר דכל שלא נתנו הגזלן מדעתו לא מיחשב שיטי רשות ויכול הגזלן לומר שהוא רוצה לקיים מצות השבה ולהחזיר גוף הגזילה וזה נלע"ד:

והנה נראה דהתורי"ד סובר כשיטת התוס' שכתבו דאפילו היכי דאילו לא אכלו הי' חייב להחזיר כגון היכי דליכא ש"ר שנתייאש אחר שבא ליד השני והיינו דהתוס' סוברים דש"ר ואח"כ יאוש ל"ק והתורי"ד סובר ג"כ כן לקמן בסוגיין דבעינן דוקא יאוש ואח"כ ש"ר ובכה"ג דבא ליד השני קודם יאוש ואפילו נתנו לו הגזלן הראשין ג"כ צריך להחזירה בעיני' והיכי דנתייאשו הבעלים ואח"כ גילו השני מן הגזלן והוא בעיני' סוברים ג"כ התוס' דא"צ להחזירה בעיני' להנגזל דאין להנגזל דו"ד כלל עם הגזלן השני וכמו שכתבתי לעיל. וא"כ לשיטת התוס' והתורי"ד מהני שדר בכה"ג שגזלו אחר מן הגזלן לאחר יאוש ודלא כהרשב"א הנ"ל. ובש"ע (סי' שס"א) פסקינן כהרשב"א והרמ"א כתב עוד שם (בסעיף ה') או נתני בטעות או בע"כ לא מיקרי שינוי תשו' הרשב"א. והש"ך (בסק"ג) הביא בשם הרשב"א בפרק הניזקין דאם נתנו לו על דעת חליפי שלו הוי ש"ר וכ"מ מדברי הרמב"ם והמחבר לקמן (סי' שס"ט ס"ה) מיהא מדברי הבעה"מ מוכח להדיא דאפילו בטעות הוי ש"ר וגם הרמב"ן שם משמע דמודה לי' בזה ומיהא בתשו' הרשב"א איתא לחד שינוי' דאפילו בחליפות לא הוי שינוי כיון שנתנו לו בע"כ ומדברי הרמב"ם והמחבר דלעיל לא משמע כן וצ"ע עכ"ל הש"כ. ולולא שאיני כדאי הי' נוכל לומר דבטעות נוכל בודאי לצרף שיטת התוס' והתורי"ד הנ"ל דס"ל דאפילו בע"כ מיחשב שינוי רשות לענין שאין הנגזל יכול להוציא מן הגזלן השני גוף החפץ מכ"ש דבנתנו לו בטעות דשפיר מיחשב שינוי רשות לענין שאין הנגזל יכול להוציא ממנו גוף החפץ ודו"ק. ועיין לקמן (על דף קי"ד ע"א) [אוי"ז אק"א] מ"ש עוד בענין זה דשינוי רשות בטעות או בע"כ:

[ג]

א שם ארמב"ח זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי כו' כל הסוגיא. עיין בח"מ (סי' ק"ג ס"י) בהא דקיי"ל שומא הדרא כתב המחבר קרקע ששמו לבע"ח ומכרה הבע"ח או נתנה במתנה או ששמוהו לבע"ח מדעתו או שמת והורישה אינה חוזרת. וכ' עלה הרמ"א וי"א דאם מת והורישה חוזרת אם אין כאן אלא יורש אחד אבל אם היו כאן יורשין הרבה וחלקו ונפל לאחד בחלקו שוב אינה חוזרת טור בשם הרא"ש עכ"ל. וכתב הסמ"ע (בס"ק כ"ז) הטעם דהא קיי"ל האחין שחלקו כלקוחות נינהו ונמצא אותו שירש שדה אביו מכר חלק שהי' לו בקרקע שגבה אביו בחובו לאחיו ואחיו מכר לו החלק שהי' לו בקרקע של אביו והו"ל כזבינא דלא הדרא דאדעתא דארעא נחית שנפל לחלקו השומא שיהי' לו בקרקע כמו לאחיו ולא שירש אחיו קרקע והוא מעות כו' עכ"ל. והט"ז שם כ' לא ירדתי לסוף דעת הרא"ש בזה דע"כ לא אמרינן בגמרא דהלוקח לא מהדר אלא בלוקח מבע"ח דבזה לא תיקנו הישר והטוב אבל באחין שחלקו תיכף שנפלה הירושה לפניהם הוויין כולהו במקום אבוהון ועלייהו רבעה המצוה דשומא הדרא וכ"א שוה בזה לא אמרינן האחין שחלקו לקוחות הן אלא לענין החילוקים שביניהם עצמן כגון מחזרין זל"ז ביובל ולענין בא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן משא"כ לגבי אינש אחרינא וראי' מר"פ הגוזל ומאכיל דאמרינן מת והוריש לבניו לא הוי שינוי רשות דקיי"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי והא התם איירי מיורשים רבים דהא הגוזל ומאכיל את בניו תנן ואפ"ה לא מחשבינן אותם ללוקח נגד הנגזל אלא ע"כ כיון דכולם נתחייבו להנגזל נגד אביהם לא מהני חלוקה דידהו ה"נ מ"ש וא"ל דשם מיירי בלא חלקו ביניהם דהא רבא לא משכח פירוקא שם אמאי פטורים והוצרך לומר חסורי מחסרא כדפירש"י שם ואמאי לא אמר דמתני' איירי שחלקו אלא ודאי דחלוקתם לא מהני לגבי הנגזל וה"נ לענין הלוה כאן עכ"ל ועייש"ה באו"ת (ס"ק ט"ו). והקצה"ח שם כתב לדחות הראי' מכאן משום דהא דלא הוי ש"ר גבי יורשי גזלן שחלקו הגזילה משום דקיי"ל בב"ק (דף ח' ובש"ע (סי' קע"ה) האחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן בטלה מחלוקות והרי אם מכר הגזלן באחריות לא הוי ש"ר כמ"ש הרמ"א (בסי' שס"א) אבל הכא גבי שומא הדרא דאפילו אם מכר המלוה באחריות ג"כ תו לא הדרא ומש"ה באחין שחלקו בירושה שנפלה להן מאביהן המלוה ג"כ תו לא הדרא השומא עיי"ש. ולע"ד דבריו ז"ל עולים יפה לשיטת הרמ"א (בסי' שס"א ס"ה) דאם מכרו באחריות לא מיקרי ש"ר והוא שיטת הרשב"א בתשובה. אבל הש"ך האריך בזה (בסי' ל"ז ס"ק כ"ט) ומסיק להלכה דמכירה באחריות ג"כ הוה ש"ר וכתב דכן מורה לשון הרמב"ם והטוש"ע עייש"ה וא"כ להלכה לדברי הש"כ תיקשי מהאי סוגיא דידן על פסקו של הרמ"א (בסימן ק"ג ס"י) קושי' הט"ז הנ"ל:

ולעד"נ ליישב קושי' הט"ז הנ"ל דהא ש"ר בעינן דוקא שיהי' ברשות הגזלן דהיינו שיהי' מרצונו של הגזלן שיתנה לו או ימכרנו לו אבל שלא ברשות הגזלן ורק שבא אחר וחטף ממנו לא מיחשב ש"ר וכמ"ש הרשב"א בר"פ הגוזל ומאכיל והובא ג"כ בשמ"ק והבאתיו לעיל בפרקין [או"ב אק"א] וכ"פ בח"מ (סי' שס"א ס"ה) לא הוי שינוי אא"כ מכרו או נתנו לאחר אבל אם בא אחר ונטלו מבית הגזלן שלא מרצונו כאילו נטלו מבית הבעלים אם ירצה הנגזל גובה מהראשון או מהשני כו' בד"א שלא נתייאשו אבל אם נתייאשו ובא אחר ואכלו פטור נהי שאם הי' בעין הי' חייב להחזירו עתה שאכלו פטור עכ"ל. והנה למ"ד רשות יורש כרשות לוקח דמיחשב ש"ר צרכינן לומר דמה שהניח לבניו בירושה הוה כאילו בא לידם מדעת מורישם הגזלן וכן מבואר בהרשב"א שם שכתב הלשון דאין ש"ר אלא הכא מדעת הגזלן במכרה או נתנה לאחר או שהורישה למ"ד רשות יורש כרשות לוקח הא כשנטלה אחר שלא מדעת אין זה ש"ר כו' עייש"ה. והנה לרבא דסובר רשות יורש לאו כרשות לוקח אף שחלקו האחים בהירושה ואחר נטל הגזילה ג"כ לא נוכל לומר דזה הוי ש"ר דסוף סוף כא ליד הלוקח שלא ברשות הגזלן דהא הגזלן לא מכרה ולא נתנה לו ומה שהוא בירושה לא מיחשב ש"ר וגם זה שחלקו האחים הלא היורשין לא היו גזלנין על הגזילה ולא מהני המכירה או הנתינה שלהם כלל להיות מיחשב ש"ר. ואם נרצה לומר דהואיל דרבא סובר דרשות יורש לאו כרשות לוקח הוה היורש כרעא דאבוהון וליהני המכירה של היורש שיהי' מיחשב ש"ר א"כ דמחשבינן להיורש כאביו הגזלן ממש או דנימא דהיורש שמכרה מיחשב היורש כגזלן ממש הואיל דגוזל עתה החפץ הזה וליהני המכירה שיהי' מיחשב כש"ר א"כ ליחייב היורש לשלם כמו שהי' מחויב אביהם הגזלן לשלם עכ"פ דמי הגדלה ואמאי קתני פטורים מלשלם וזה הוא דמקשי הש"ס לרבא דסובר רשות יורש לאו כרשות לוקח אמאי פטורים מלשלם והינו דאף אם נימא דמיירי שחלקו היורשים ממנ"פ אם נימא דלא הוי היורש כגזלן ממש ואף שהוא כרעא דאבוהון א"כ לא מיחשב כלל ש"ר ואם נימא דמיחשב היורש כגזלן ממש או משום דהוא כרעא דאבוהון או דהוי כאילו הוא גזלן עכשיו א"כ אמאי פטורים מלשלם ומיושב שפיר קושי' הט"ז על האי דינא של הרמ"א בשם הרא"ש והטור:

ולפי האמור יהי' הדין דלרבא גם אם היורש מכר הגזילה לאחר ג"כ לא מיחשב ש"ר ואף אם נימא דזה מיחשב ש"ר דהואיל דככרעא דאבוהון דמי הוי' היורש כמו הגזלן ממש מ"מ צריך היורש לשלם דמי הגזילה עכ"פ וצ"ע דין זה להלכה אי מיחשב זה כש"ר גמור שיקנה הלוקח גוף הגזילה ולעיל בסוגיין בסמוך הבאתי דברי התורי"ד וכמ"כ נוטים דברי התוס' בסוגיין בד"ה גזל דש"ר מיחשב שפיר אף כי נטלו שלא מדעת הגזלן א"כ הוי שפיר ש"ר מיהא כבר כתבתי לעיל דבש"ע פסקינן כהרשב"א דלא מיחשב ש"ר בכה"ג אם הוא שלא מדעת הגזלן והרבה י"ל עוד בזה:

ב והנה ראיתי כאן בים התלמוד שכתב דבר מושכל ליישב קושי' הט"ז על הרא"ש וגם מיישב דברי הרמב"ם דפוסק דאף ביאוש וש"ר צריך הלוקח להחזיר הדמים להנגזל ולא קנה רק גוף החפץ א"כ קשה מאי קאמר הש"ס כאן זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח הא אף אם הוא כרשות לוקח אמאי פטורין מלשלם הא עכ"פ דמים מיהא חייבין להחזיר עי' בפ"י שהקשה כן ועי' בשמ"ק בריש פרקין שכבר העיר בזה הרב המאירי ז"ל ולא תירץ כלל] אמנם עפ"י דברי הרמ"א בשם הרא"ש הנ"ל א"ש דהא טעמו של הרמב"ם דצריך להחזיר הדמים הוא כמ"ש הכ"מ דכיון דבאיסורא אתי לידי' דיאוש כדי ל"ק ולכך חייב הלוקח לשלם דמים ולפ"ז אי אמרינן רשות יורש כרשות לוקח א"כ עכ"פ קנה גוף החפץ ואז שפיר לאחר שחלקו בהיתרא אתי לידי' דכל אחד ואחד ופטורין אף מהדמים ושפיר דייק רמב"ח דרשות יורש כרשות לוקח דמי דאל"כ א"כ ניהא דאחין שחלקו לקוחות הן מ"מ כיון דבאיסורא אתא לידם דע"י קנין זה שחלקו ביניהם נעשה גמר הקנין דקודם שחלקו הי' הדבר של הנגזל ולכך הם חייבים לשלם דמים להנגזל אלא ע"כ דכרשות לוקח הוא וא"כ גוף הקנין לא הי' ע"י פעולתם רק ממילא כיון שמח נקנה להם גוף החפץ לכך לאחר שחלקו אינן צריכין להחזיר אף הדמים וא"כ אדרב נסתייע מזה שיטת הרא"ש ז"ל עכ"ל היה"ת ודפח"ח:

והנה לדבריו ז"ל אם הלוקח הראשון מכרו ללוקח שני אין הלוקח שני צריך להחזיר הדמים להנגזל והנה גם הלוקח ראשון בודאי דא"ל לשלם להנגזל רמי הגזילה דהא אין לו עתה החפץ כלל וכן מפורש ג"כ בתירוצו של היה"ת דאל"כ תיקשי אכתי החיוב מוטל על היורשים שלא לקחו החפץ הגזול ורק שלקחו דברים אחרים כנגדו יהיו הם צריכים לשלם דמי הגזילה להנגזל דהא הם מיחשבו כלוקח ראשין שקנה הגזילה מן הגזלן. וחפשתי ולא מצאתי מבואר דין זה אם הלוקח שני שלקח מלוקח ראשון א"צ הלוקח השני לשלם דמי הגדלה להנגזל. וי"ל עוד להמפרשים דברי הרמב"ם דצריך הלוקח להחזיר דמי הגזילה להנגזל היינו דוקא מה ששוה הגזילה יותר ממה שנתן הלוקח בעדה עיין בש"כ (ס"ס שנ"ג) מ"ש בזה אם הלוקח מכרו לאחר די"ל דהלוקח שני א"צ להחדר המותר אפילו אם לקחו באותן הדמים שנתן הלוקח ראשין לפי האי סברא ואולי אף אם הלוקח ראשון מכרו בשווי' ג"כ אין הלוקח ראשון צריך ליתן להנגזל מה שהרוויח בזה שלקח מן הלוקח שני יותר ממה שנתן הוא להגזלן ולא מצאתי עוד מפורש דינים אלו:

אולם בעיקר הענין מה שמתרץ היה"ת דברי הרא"ש וגם דברי הרמב"ם איני מבין כלל דהא הרמב"ם לא סבר לה לסברת הרא"ש הנ"ל שהרי דעה הראשונה שפסק המחבר (בסי' ק"ג) דהורישה ג"כ לא הדרא שומא הוא דעת הרמב"ם (סופכ"ב מהל' מלוה) ע"ש וא"כ אין חילוק כלל בין הורישה ליורש אחד או להרבה יורשין לעולם לא הדרא השומא כשהורישה ורק הרא"ש הוא דמחלק בין הורישה ליורש אחד אז הדרא שומא אבל הורישה להרבה יורשין הוי כמוכרו זל"ז וא"כ האיך מתרץ לדברי הרמב"ם דסובר דיאוש וש"ר צריך הלוקח להחזיר דמי הגזילה להנגזל דלא תיקשי מסוגי' דידן משום דהואיל דהיו יורשים הרבה והוי כחזר ומכרו ללוקח אחר הלא מנ"ל דהרמב"ם סובר כן להאי סברא דהא לא נחית כלל לחלק בשום מקום בין הניח יורש אחד או הרבה יורשים דהא פוסק דאפילו בהורישה ליורש אחד ג"כ לא הדרא שיחא. מיהא אף אם נימא דמ"מ נוכל לומר כן הסברא בדברי הרמב"ם דהואיל דאיכא הרבה יורשים ואחין שחלקו לקוחות הן והיה כאילו מכרו הלוקח ראשון ללוקח אחר דא"צ לשלם דמי הגזילה להנגזל ושניהם פטורים הלוקח ראשון הואיל דאין עתה הגזילה בידו והלוקח שני משום דבהיתרא אתא לידי' וכמש"ל ול"ק מסוגיא זו על הרמב"ם אבל מ"מ האיך מתרץ לקושי' הטו"ז על הרא"ש מסוגי' זו עפ"ר הרמב"ם דביאוש וש"ר צריך הלוקח לשלם דמי הגדלה להנגזל ושמכאן ראי' לשיטת הרא"ש ואשתומם ע"ז הלא הרא"ש הוא מהחולקים על שיטת הרמב"ם וסובר דאין הלוקח צריך לשלם דמי הגזילה להנגזל אם קנה לאחר יאוש ושפיר הקשה הטו"ז דמסוגי' זו מבואר דלא כהרא"ש דהא חזינן דרמב"ח סובר הטעם דרשות יורש כרשות לוקח אבל רבא פליג וסובר דלאו כרשות לוקח ואף דמתני' מיירי בהרבה בניו יורשים ואפ"ה לא הוי כרשות לוקח אף דאחין שחלקו לקוחות הן ושפיר הביא הטו"ז ראי' דלענין מה שנוגע בין היורשים לאחרים לא הוו כלקוחות האחין שחלקו ביניהם ותירוצו של היה"א איני מבין כלל בזה. והנכון לע"ד לתרץ כמו שתירצתי לעיל ודו"ק:

דף קיב.

[ד]

(א) דף קי"ב ע"א רב אדא ב"א מתני להא הניח להם אביהן מעות של ריבית אעפ"י שיודעין שהן של ריבית אין חייבין להחזיר ארחב"ח זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי כו' ובתוד"ה אעפ"י וא"ת והיכי מדקדק מיני' דכרשות לוקח דמי דאפילו לאו כרשות לוקח דמי א"ש דפטורין כיון דמדעת נתן לו ליתנהו גבי' בתורת גזילה אלא בתורת הלואה ולכך אין חייבין להחזיר דמע"פ אינו גובה מן היורשין וי"ל דאע"ג דמדעת נתנם לו איתנהו גבי' בתורת גזילה דהוי כנתינה בטעות דלא נתן בשם מתנה אלא בתורת ריבית ומיקרי גזילה בעיני' כיון שהמעות בעין והיו חייבין להחזיר אי לאו דכרשות לוקח דמי והי שינוי רשות עכ"ל:

ולכאורה י"ל ע"ז מהא דב"מ (דף ס"ה ע"א) ואמר אביי האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דרביתא בחברי' ויהיב לי' גלימא בגוייהו כי מפקינן מיני' ארבעה מפקינן מיני', גלימא לא מפקינן מיני' רבא אחר גלימא מפקינן מיני' כי היכי דלא לימרו גלימא דמיכסי וקאי גלימא דריביתא הוא ע"ש. וא"כ אי לאו האי טעמא דלא לימרו הי' רבא מודה לדאביי דארבעה מפקינן מיני' אלמא דא"צ להחזיר ממש אותן המעות שלקח ממנו בריבית ומדברי התוס' דכאן משמע דגוף המעות עצמן צריך להחזירן בעיני' ואינו יכול ליתן לו מעות אחרים דאם הי' יכול ליתן מעות אחרים כנגדן אף אם המעות הללו הם בעין בידי' עדיין א"כ הי' נחשב כמלוה הואיל דאינו מחויב ליתן לו אותן המעות עצמן ולכאורה י"ל בזה:

יהא י"ל דלעולם דאם המעות ריבית הם בעין מחויב להחזיר

מיהא אותן המעות עצמן דוקא ואין לו רשות ליתן לו מעות אחרים כנגדן והתם בב"מ (דף ס"ה) אם הי' גוף הגלימא ריבית שהי' קוצץ לו ליתן לו הגלימא בריבית בודאי דהי' מחויב להחזיר לו גוף הגלימא ורק הואיל דהריבית שקצץ לו הי' רק ד' זוזי והוא נתן לו גלימא בעדן בזה לא הי' צריך ליתן לו גם כפי שקצץ רק ד' זוזי שזה הוא הריבית שקצץ לו והגלימא הי' רק מכירה בעלמא ורק משום דלא לימרו צריך להחזיר גוף הגלימא אבל אם הי' חפץ אחר כגון חיטין וכדומה לא הי' צריך להחזיר לו גוף החיטים ורק מחזיר לו הד' זוזי ריבית שקצץ לו אבל היכא דנתן לו אותו דבר שקצץ לו אפילו הוא מטבע ג"כ צריך להחזיר לו דוקא אותן המעות עצמן שלקח ממנו כל שישנן עדיין בעין בידו וכן הדין בגזילה שגזל מעות ג"כ מחויב להחזיר אותן המעות עצמן אם ישנן בעין בידו:

ב והנה מבואר בתוס' דבגזל מעות וכן בלקח ריבית מעות מחויב להחזיר אותן המעות עצמן ואינו יכול ליתן לו מעות אחרים תחתיהן ואף בהפקיד מעות מותרין מותר לו להנפקד להשתמש בהן כדאיתא בב"מ (דף מ"ג) התם הוי הטעם משום דנתנם לו מותרים ע"ד כן שישתמש בהן להוציאם לצורכו כשיצטרך להם משא"כ הכא דלקחם באיסור או באיסור גזל או באיסור ריבית אסור לו להוציאם בהוצאה. וי"ל עוד דבהמפקיד מעות מותרין ניחא לי' להמפקיד שישתמש בהן הנפקד לצורכו להוציאם בהוצאה בכדי שיתחייב בגניבה ואבידה בההוא הנאה דיכול להשתמש בהן ואם יוציאם בהוצאה יהיה לוה עלייהו להתחייב באונסין ג"כ אבל בגזלן ובמלוה שלקח ריבית דמוטל עלייהו חיוב השבה ומתחייבי באונסין אף אם לא ישתמשו בהן ומש"ה אין רצונם של הנגזל והלוה שישתמשו בהן הגזלן והמלוה וי"ל בזה:

ועיין ברשב"א ב"ק לקמן (על דף קי"ג ע"א) על מתני' דאין פורטין והובא ג"כ בשמ"ק שם בהא דקתני אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאין שכתב הרשב"א ז"ל ועוד דאפילו הם גזלנים למה אסור לפרוט מהן והלא פרוטות כל איש ואיש אינן ניכרות איזהו של ראובן שיחזירנה לראובן ואיזהו של שמעון שיחזירנה לשמעון דלאו דבר מסויים הוא ואילו בא המוכס או הגבאי לעשות תשובה ולהחזיר לראובן מה שנטל ממנו אין ראובן אסור במה שיחזיר לו מתוך הכיס והתיבה ככלים שנתחלפו בבית האבל ובבית המשתה שאסור להשתמש בהן לפי שהבעלים מתייאשים מאותן פרוטות ואעפ"י שאין מתייאשים מן התשלומין והרי הן ככלים שנתחלפו בבית אומן וא"כ מפני מה אסור ואיך אפשר לומר שלא נתייאשו הבעלים מאותן פרוטות ועוד שהרי שנינו בבבא של אחר משנה זו נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהן כו' ותי' וז"ל ולפיכך נ"ל דברישא נמי לא מפני שלא נתייאשו הוא אלא שלכתחילה אסור כו' עייש"ה והרי מבואר דאם היו מכירין הפרוטות של ראובן הי' מחויב להחזירן אותן מעות עצמן בעינן ולא הי' יכול ליתן לו מעות אחר לתשלומין והוא כסברת התוס' הנ"ל וע"ל (על דף ק"ב ע"ב) [אופ"ד אק"ח] שהבאתי בזה פלוגתת הפוסקים הב"ש (סי' ל"ה סקכ"א) והמקנה כו' בענין זה ובחידושי ב"ה בסוגי' דמעות קונות הארכתי קצת:

והנה נוכל להוכיח מדברי התוס' הנ"ל דדוקא גזלן ומלוה שלקח ריבית הוא דאסור להו להשתמש במעות ומש"ה אי רשות יורש לאו כרשות לוקח לא הוי שינוי רשות ואסור להו להשתמש במעות והוי המעות כל היכי דאיתא ברשות בעלים הראשונים ואין להיורשים רשות ליתן להם ממון אחרים תחתיהם בעוד שהמעות הללו איתנהו בעין בידייהו אבל בלוה שישנן עדיין המעות בעין בידו יכול שפיר לשלם להמלוה מעות אחרים ויחזיק לעצמו המעות ההלואה שישנו עדיין בעין בידי' כיון דמלוה להוצאה ניתנה זכה כבר הלוה לגמרי בהמעות דהוי כאילו החליף עמו המעות בעד השיעבוד נכסים ששיעבד הלוה להמלוה ועיין בח"מ (ס"ס ל"ט) ובש"כ שם וי"ל בזה. ועי' בב"ח חו"מ (סי' צ"ו) הובא בבאה"ג שם לענין סידור ב"ח היכא שאין להלוה לשלם לכולם דנוטלים לפי המעות שכתב דאם הסחורה שלקח בהקפה הוא בעין או מאי דאתי מחמתייהו קיים אין לאחרים חלק בהם ועיין בב"ש (סי' ג'. ס"ק ל"ח) הביאו ג"כ והט"ז (בחו"מ צ"ו) חולק על הב"ח וז"ל ל"נ כן דודאי גבי לוה מיד שבא המעות לרשותו אף שהם בעין מ"מ אין עליהם שם מלוה שנאמר אלו מעות של פלוני דהא מלוה להוצאה ניתנה ורק שהמלוה יש לו שעבוד עליהם א"כ לא עדיף משאר מלוין שיש להם ג"כ שעבודי' עליו. משא"כ בהך דסה"ת דהבעל אין לו שום שעבוד ע"ז הממון שבא מחמתי' דמלוה אף שהוא בעין על כן אין לבעל שום זכות בו ובזה מדחי' ג"כ שאר ראיות הנזכרים שם שאין להם שום דמיון ללוים שיש להם שעבודים עכ"ל הט"ז והנה מדברי התוס' דכאן נראה סייעתא להט"ז. ואולי י"ל דבהלוה מעות גם הב"ח מודה ורק דהב"ח כתב כן בלקח סחורה בהקפה ואין הב"ח בידי לעיין בו:

מיהא לאחר העיון היטב נראה לכאורה דאין חילוק בין לוה מעות ועדיין המעות הם בעין ביד הלוה או שקנה סחורה זו בעד אותן המעות לבין לקח ממנו סחורה בהקפה והרבה י"ל בזה וכבר האריכו הפוסקים בזה לחלוק על הב"ח ועיין בפתחי תשובה (חו"מ סי' צ"ו) שם הביא הרבה תשובות ופוסקים החולקים ע"ד הב"ח ז"ל:

[ה]

שם ת"ר הגוזל ומאכיל את בניו כו' ואם אמרו גדולים אין אט יודעין חשבונות שחשב אבינו עמך פטורין משום דאמרו אין אנו יודעין פטורין ופירש"י משום דאין אנו יודעין בתמי' הואיל ויודעים שבגזילה באה לידו דברי ושמא ברי עדיף עכ"ל. והנה בשמ"ק בד"ה משום הביא פירש"י הנ"ל ושהרא"ש הקשה על פירש"י וכ' עלה ול"נ האי לישנא דמשמע דלא פריך אלא למ"ד ברי ושמא ברי עדיף ועוד דמשמע דאי הוי שמא ושמא פטורין וליתא דאפילו מת הנגזל ואין בני הנגזל יודעים מה חשבונות חשב אביהם עם הגזלן חייבין בני הגזלן לשלם אע"ג דהוי שמא ושמא כו' הרא"ש ז"ל ועיין בפסקיו עכ"ל ולע"ד לולא דמסתפינא הי' נלע"ד לפרש כוונת רש"י ז"ל במ"ש הלשון דברי ושמא ברי עדיף לאו דקטעין הנגזל ברי ורק הואיל דהגזילה היא ברי שיודעים שאביהן גזל ואינם יודעים אם החזיר הגזילה או פרע דמי' להנגזל הוי החיוב ברי והפטור ספק וא"כ האיך יפטרו היורשים את עצמן בספק הזה והלא הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי דהוי כמו איני יודע אם פרעתיך ואף דהיורשים אינם גזלנים מ"מ האיך יכולים ליקח מה שהניח אביהם אשר הוא ודאי גזל וספק חזרה:

ויש להוסיף עוד בפלפול כ"ש דבאמת כבר נודע קושי' המהרי"ב ז"ל דבכל ספק גזל נימא ספיקא דאורייתא לחומרא ותי' דא"כ גם אצל השני יהי' ספק גזל והקשה האו"ת בקצת"כ דא"כ בברי ושמא לא שייך תו תירוץ הנ"ל דהא אצל השני הוא ברי שמותר לו לקבל המעות הזה ואין לי כעת האו"ת לעיין בו וכבר האריכו בזה ועיקר התי' בזה הואיל דחזקת ממון היא חזקה אלימתא והרי חזקת ממון מסייע לזה המוחזק הטוען שמא וא"כ זה דוקא היכא דהוא כבר מוחזק בהממון משא"כ הכא ביורשים הבאים לירש מאביהם שגזל בודאי והחזרה ספק וא"כ האיך מותרים הם לזכות בהספק גזל אשר ברי הוא שגזל וגם הנגזל טוען ברי ובכה"ג בודאי לכ"ע ברי עדיף ודו"ק:

[ו]

(א) אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה כו' כל הסוגי' ועיין היטב בפירש"י. והנה לל"ק דרבא דסובר דהחיוב בא משעת שאלה אם השואל טבח הפרה בשבת ניהא דמדו"ה פטור אבל קרן משלם. לכאורה י"ל אם השואל שחט הפרה שאולה כחול אם חייב בדו"ה ולכאורה הוה הדין דלרבא דסובר דהחיוב הוא משעת שאלה תו לא נעשה אח"כ גנב בטביחתו להתחייב עלה דו"ה הואיל דכבר הוא באחריותו של השואל ולר"פ דסובר דהחיוב בא בשעת אונסין א"כ אם טבחה בחול נעשה אז גנב עלי' וחייב בדו"ה ואף שהוא באחריותו של השואל לענין אונסין משעת שאלה מ"מ עוד לא נתחייב אז השואל אבל לרבא דהחיוב הוא משעת שאלה א"כ י"ל דלא נעשה אח"כ גנב עלי' בטביחתו ואף כי טבחה בחול ג"כ אינו משלם אלא הקרן וא"כ לרבא אין חילוק בין טבחה בשבת לבין טבחה בחול לעולם אינו משלם אלא הקרן ולר"פ יש חילוק בין טבחה בשבת דפטור לגמרי גם מהקרן ובטבחה בחול חייב בדו"ה כן הי' נראה לכאורה אולם חידוש שלא כתבו הראשונים והאחרונים כלל מזה:

ולאחר העיון היטב נלע"ד די"ל דטבחה בחול גם לרבא חייב בדו"ה אף שכבר נתחייב עלי' משעת שאלה והטעם בזה דהא אם גנבה גנב מן השואל דמשלם הכפל להבעלים ורק אם שילם השואל אז זכה בה השואל בהכפל משום דהוה כאילו הקנו הבעלים החפץ להשואל לגמרי בשעת שאלה כדאיתא בר"פ המפקיד עיי"ש אלמא אע"ג דהוא באחריותו של השואל לענין אונסין אפ"ה גוף החפץ הוא של הבעלים דהיינו המשאיל ומש"ה הוי המשאיל עיקר הבעלים ומיקרי המשאיל הבעלים וא"כ אם השואל בעצמו גנבה בימי השאלה ג"כ הוה השואל גנב עליו לשלם כפל ודו"ה כמו גנב דעלמא שגנבה מן השואל דהוי הכפל להבעלים:

ויתכן יותר לפמ"ש הריטב"א בב"מ (דף צ"ו) דאף להאי לישנא קמא דרבא דסובר דחיובא דשואל הוא משעת שאלה אפ"ה לא נגמר החיוב עד שמת אונסין ועיין בקצה"ח (סי' רצ"א סק"א) שכ"כ בשם הריטב"א הובא בשמ"ק ב"מ (דף צ"ה) דכי נגנבה אי נאנסה משתעבדי נכסי למפרע משעת משיכה עייש"ה וא"כ אם גנבה השואל בעצמו בודאי דחייב בכפל ודו"ה לשלם להמשאיל וא"כ באם הי' לו פרה שאולה וטבחה בחול גם רבא מודה דחייב בדו"ה ורק הפלוגתא בין רבא לר"פ הוא בטבחה בשבת דלרבא כל שלא החזירה חל החיוב והשעבוד למפרע משעת שאלה וחייב לשלם הקרן שנתחייב בשעת שאלה אף דבשעת טביחה איכא עליו חיוב מיתה ולר"פ דסובר דעיקר חלות החיוב הוא רק בשעת אונסין ואז מחויב מיתה ואמרינן קלב"מ ופטור מן הקרן וממילא ליכא כלל תו חיוב דו"ה אף לר"מ דסובר דבקנס מיקטיל ומשלם משום דדו"ה אמר רחמנא ולא גו"ר היוצא מזה דללישנא קמא דרבא אם נוכל לחייבו על שעת הגניבה אז הוי עיקר החיוב על שעת גניבה ומשלם שפיר כפל ודו"ה כחו גנב דעלמא שגנבה מן השואל דמשלם כפל ודו"ה להמשאיל אבל אם לא נוכל לחייבו על שעת גניבה כגון שהוא בשבת אז מתחייב שפיר בחיובו הראשון משעת שאלה על הקרן שהרי החיוב הוא כמו על תנאי שאם לא יחזיר הפרה בעיני' יתחייב משעת שאלה לשלם והרי לא החזירה ודו"ק:

ועיין ברש"י כאן בסוגיין שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה ל"ג לי' ואנן שמעינן כאן ובכתובות וכן פי' לנו רבינו שאם אין גניבה אחר שפטור מן הקרן משום דקלב"מ אין טביחה קנס נמי לא משלם ואע"ג דחידוש הוא ואין מיתה פוטרתו הכא דליכא קרן פטור דתשלומי דו"ה אמר רחמנא ולא תשלומי גו"ד וכי מדלית מהכא קרנא הי"ל גו"ד ולא הי' לי לב להבין את מושל שטעם זה א"צ לכאן שהרי אין קנס בשואל הטובח ואפי' אמרינן כר"פ דעד השתא קם ברשותא דמרי' אפ"ה גזלן נעשה עלי' ולא גנב שאין דין גנב אלא בטוען טענת גנב והוא ש"ח וכי גריס לי' בכתובות גרסינן לי' ובמילתא דרבה כו' עיין היטב ברש"י ז"ל והנה לרבו של רש"י ז"ל הוה הדין דשואל יוכל להיעשות גנב כי לקחה לעצמו ושחטה בתורת גניבה אע"ג דכבר הוא באחריותו לענין חיוב אונסין ומכ"ש ש"ח בודאי דיכול להיעשות גנב על הפקדון שהופקד אצלו אם לקחה בתורת גניבה ולשיטת רש"י אין השומר והשואל יכולין להיעשות גנב על הפקדון או על הדבר השאול אצלו הואיל דהוא באחריותן ורק גזלנין נעשין עלה וליכא תוו חיוב כפל ודו"ה כלל ורק בש"ח יוכל להתחייב כדין גנב באם טוטע"ג ונשבע עלי' וזה דוקא בש"ח הפוטר עצמו בטוטע"ג אבל שואל דלא פטר א"ע בטע"ג לא משכחת כלל גבי' חיובא דכפל ודו"ה והיינו אפילו לר"פ דסובר דחיובא דשואל הוא רק משעת אונסין אפ"ה לא יוכל להיעשות גנב עלה לעולם ומכ"ש אליבא דרבא דסובר דהחיוב אונסין הוא משעת שאלה בודאי דלא משכחת כלל חיובא דכפל ודו"ה גבי' וא"כ הא דר"פ הוא רק לענין פטור קרן ומש"ה ל"ג רש"י האי דאם אין גניבה אין טביחה ומכירה. וצרכינן לומר לשיטת רש"י דיש חילוק אם אחר גנבה מבית השואל שפיר איכא חיוב כפל ודו"ה להמשאיל אבל בשואל עצמו שגנבה לא משכחת לה כלל חיובא דכפל ודי"ה וה"ה ג"כ בשומר לא משכחת לה כלל ורק בש"ח טוט"ג או בש"ש הטוט"ג בליסטים מזויין וכדאיתא לעיל בב"ק (דף נ"ז) ע"ש ולשיטת רבו של רש"י צרכינן לומר הסברא כמו שפירשתי.

אלא שי"ל בהא שכתב השמ"ק במס' כתובות (בדף ל"ד ע"ב) בהא דאמר רבה הי' גדי גנוב לו וטבחו בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת גנב וטבח בשבת פטור שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה ובשמ"ק בד"ה הי' גדי גנוב באה"ד וז"ל הריטב"א ז"ל וא"ת ל"ל גנב וטבח בשבת אפילו גנב בשבת וטבח בחול נמי כבר חי' רש"י ז"ל שאם טבח בחול הרי הוא כאילו חזר וגנבו בחול ומיחייב אקרן נמי דהא כל כמה דלא טבחו ברשותי' דמרי' הוה קאי כו' והריטב"א הוסיף להביא ראי' מדרבה גזל חביתא דחמרא כו' עייש"ה. והרי השתא התם דכבר גנבה הוא עצמו ואפיק לה מרשותו דבעלים ואפ"ה כי שחטה בחול אמרינן דנעשה עלה גנב מחדש מכ"ש הכא גבי שואל אף דהוא באחריותו מכ"ש דהי"ל לומר דבשעה שטבחה דרך גניבה נעשה עלי' גנב בשעת טביחה אם שחטה דרך גניבה ולכאורה דברי רש"י דכאן סותר למ"ש הריטב"א בשם רש"י. ואולי י"ל דהא דשואל לא שייך לומר דנעשה גנב כיון דלא נחית מעיקרא אדעת גניבה והוי באחריותו לענין אונסין לא נעשה תו גנב עלה אלא גזלן הוא דנעשה עלה אבל גבי גנב דנחית לה בגניבה נעשה גנב מחדש וי"ל עוד בזה. ועיין עוד שם בשמ"ק כתובות הביא דפת הרשב"א דאם גנבי' בשבת וטבחו בחול פטור מתשלומי דו"ה משום דאם אין גניבה כו' ולא אמרינן דנעשה עלה גנב מחדש בשעת טביחה והוא כשיטת רש"י כאן ועיין לעיל (על דף ס"ה ע"א) [אוט"ו אק"ב] מ"ש שם בענין זה:

והנה מצאנו עוד להרמב"ם והראב"ד שנחלקו ג"כ בזה שהרי (בפ"ד מהל' גניבה ה"י) כתב שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו וסלע מכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפל כו' וכ' הראב"ד עלה א"א זה אינו כלום עכ"ל וכ' הה"מ שם בכוונת הראב"ד לומר שלא מצאנו כפל בשומר אלא בטוט"ג ונשבע הא לא"ה לא דאע"ג דאחר שגנב מרשות הבעלים משלם כפל וכמו שנתבאר הוא עצמו ודאי לא ישלם דאי לא למה לן שבועה משעת כפירה ליחייב בכפל ונ"ל שדעת רבינו ז"ל בשנשבע על כך וטטע"ג וקמ"ל שאין זה שליחות יד הפוטרו מן הכפל כו' ע"ש והכ"מ כתב ליישב שדעת רבינו דטוט"ג היינו כשהניח הפקדון במקומו וטוען שנגנב כולו והכא שאני שמכלל מה שהופקד אצלו לקח קצת בדרך גניבה עכ"ל. ועיין בלח"מ מ"ש עלה ועיין לעיל (על דף ק"ו ע"ב) [אוקמ"ד אק"ז] מ"ש ליישב דברי הרמב"ם והכ"מ יעו"ש וא"כ בפשיטות סובר הרמב"ם דשומר נעשה שפיר גנב ממש על הפקדון שהופקד אצלו להתחייב כפל ואפילו לא נשבע שנגנב אלמא אע"ג דהוא באחריותו אפ"ה נעשה עליו גנב ממש והה"נ שואל יוכל להיעשות גנב ממש ולא אמרינן דהוא גזלן והוא כשיטת רבו של רש"י והראב"ד שהשיג עליו הוא דסובר כשיטת רש"י כאן ועיין לעיל שם מ"ש שמסוגי' דכאן ראי' לשיטת הרמב"ם והיינו כפי גירסת רבו של רש"י דגרסינן כאן שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' גניבה ה"ד) שהביא לדינא דר"פ וכגירסת רבו של רש"י ז"ל היתה פרה שאולה אצלו וטבחה בשבת דרך גניבה פטור אף מן הכפל שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחת ואם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה ועיין בהה"מ שם. והרי דקדק הרמב"ם ז"ל לכתוב הלשון וטבחה בשבת דרך גניבה כו' והיינו שעשה באופן שניכר שטבחה בדרך גניבה ולא דרך גזילה דבזה דינו כגנב ממש והוא כשיטתו לקמן (בפ"ד מהל' גניבה ה"י) הנ"ל וכמ"ש לעיל שם (על דף ק"ו ע"ב) ע"ש וכעת ראיתי בפ"י כאן בסוגיין שהביא דברי הרמב"ם והראב"ד (בפ"ד ה"י) הנ"ל וכ' דמסוגי' דידן הוציא הרמב"ם לדינו הו"ל ונהניתי כי כוונתי ג"כ לזה לעיל שם (בדף ק"ו ע"ב):

ב והנה תמה שהביא הרמב"ם (בפ"ג ה"ד) לדינא דר"פ משמע דסובר הלכה כר"פ דחיובא דשואל הוא רק משעת אונסין ואילו (בפ"א מהל' שאלה ה"ה) כתב הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסי' חשבו שהיא של אביהם טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול ואם הניח להם אביהם נכסים ומתה או שטבחוה משלמין את דמי' מנכסיו עכ"ל והרי פוסק כל"ק דרבא דחיובא דשואל הוא משעת שאלה ומש"ה כי מתה הפרה והניח להם אביהם נכסים משלמין דמי' ועיין בה"ה שהביא שהרמב"ן והרשב"א השיגו עליו דלישנא בתרא סובר דרבא סובר כר"פ דחיובא דשואל הוא רק משעת אונסין וה"ה תמה דסותר להא שפסק (בפ"ג מהל' גניבה) כר"פ וכתב ובודאי שיש לרבינו שיטה אחרת בלשונות אלו ועיין בלח"מ שם הביא קושי' הה"מ הנ"ל וכתב יש מי שרצה לתרץ דמ"ש רבינו שם (בפ"ג מהל' גניבה) פטור אף מן הכפל ריצה לומר לא מיבעיא מדו"ה אלא אף מן הכפל פטור ומשום דבחלוקה דלעיל מינה דגנב וטבח בשבת היכא שהטביחה היתה בשבת הוא פטור מדו"ה אבל בכפל חייב לכך כתב בזו פטור אף מן הכפל אבל לעולם דבקרן חייב ועם זה נוכל לומר דרבינו פסק שם דלא כר"פ אלא דמשעת שאלה חייב באונסי' וחייב בקרן ונסתלקה תמיהת הה"מ ז"ל אבל אי אפשר לפרש כן בדברי רבינו שהרי כתב שם ואם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה דמשמע דהכי קאמר דכיון דליכא קרן דהיינו גניבה מפני כן פטור מן הכפל ומן הדו"ה דבכ"מ שהוזכר לשון זה באלו נערות פירושה הכי הוי וכ"נ שהי' גורס בדברי ר"פ כו' א"כ משמע דפטור מן הקרן קאמר ומה דקאמר אף מן הכפל ר"ל דהוה ס"ד דבכפל חייב משום דהוי קנס והוה ס"ד דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמקטיל משלם לכך קאמר דכיון שנסתלק הקרן נסתלק הכפל ודו"ה כו' עייש"ה מ"ש עוד בזה:

ולע"ד לפי האמור נוכל לתרץ כדרך שתי' הלח"מ ויתיישב שפיר הלשון ואם אין גניבה אין טביחה ומכירה שכתב הרמב"ם ז"ל והוא דהנה שיטת הרמב"ם הוא דאע"ג דאמרינן דחיובא דשואל הוא משעת שאלה אפ"ה אם השואל בעצמו עשה בה מעשה גניבה נתחייב בה כגנב ממש לשלם כפל ודו"ה וא"כ לרבא דסובר דהחיוב בא משעת שאלה אפ"ה אם טבח השואל הפרה שאולה בחול חייב דו"ה משום דעדיין הוא ברשות המשאיל לכל דבר ואם טבחה בשבת חייב בקרן משום דחיוב הקרן בא משעת שאלה אם אינה מחזירה להמשאיל וכמ"ש לעיל וא"כ י"ל לכאורה לרבא אם טבחה בשבת דאיכא חיוב הקרן הואיל דנתחייב בה משעת שאלה וא"כ נימא דתו יתחייב ג"כ בדו"ה דהא גו"ד הם קנס ולמ"ד חידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע"ג דמקטיל משלם והי"ל לומר דחייב לשלם גו"ד הקנס אע"ג דאיכא חיוב מיתה ואי משום דדו"ה אמר רחמנא ולא גי"ד הלא הכא דמשלם הקרן הואיל דנתחייב בה משעת שאלה ותו נימא דמשלם גם הגו"ד שהם קנס ויהי' תו דו"ה ונימא דהא דקאמר הש"ס דל"ק דרבא פליגא על הא דר"פ דאמר הי' לו פרה שאילה וטבחה בשבת פטור דהיינו דסובר ר"פ דגם מקרן פטור ורבא סובר דחייב בקרן הואיל דנתחייב בה משעת שאלה נימא דסובר ג"כ רבא דנתחייב ג"כ בדו"ה והיינו עם הקרן שנתחייב בה משעת שאלה וכמש"ל:

אולם באמת לא נוכל לומר כן דהא החיוב הזה שנתחייב בה משעת שאלה לא הוי החיוב מכח הגניבה ורק מתורת שואל והש"ס דקאמר דתשלומי דו"ה אמר רחמנא ולא גו"ד היינו מכח הגניבה וזה שנתחייב לשלם הקרן מדין שואל שנתחייב בה משעת שאלה אם אינה מחזירה בעין אע"ג דבא החיוב מכח איתה פרה מ"מ מיחשב כמו חוב שנתחייב לו ממקום אחר שלא מחמת הגניבה כלל ובזה מיבן שפיר מה שגרסו הראשונים ז"ל כאן שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה והיינו דלא נימא דללישנא קמא דרבא בהי' לו פרה שאולה וטבחה בשבת יתחייב גם בדו"ה הואיל דאיכא חיובא דקרן שנתחייב בה משעת שאלה ועל חיובא דקנס אמרינן לוקה ומשלם דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס וא"כ איכא תו תשלומי דו"ה לזה קאמר הלשון שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה והיינו דאם ליכא החיוב תשלומי הקרן על מעשה הגניבה תו ליכא החייב גו"ד על מעשה הטביחה ומכירה והכא ליכא החיוב תשלומי הקרן על מעשה הטביחה בשבת שהיא הגניבה דהא על תשלומי הקרן אמרינן קלב"מ ורק החיוב תשלומי הקרן הוא על שעת השאלה ותו לא משלם גו"ד הקנס שנתחייב על מעשה הטביחה דד"ה אמר רחמנא ולא גו"ד ודו"ק:

ומעתה נוכל לפרש דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש (בפ"ג מהל' גניבה ה"ד) היתה פרה שאולה אצלו וטבחה בשבת דרך גניבה פטור אף מן הכפל דהיינו דלא מיבעיא דו"ה אינו משלם אלא אפילו כפל ג"כ אינו משלם אבל הקרן שפיר משלם שהרי נתחייב בה משעת שאלה וכל"ק דרבא וכמו שפסק הרמב"ם כל"ק דרבא (בפ"א מהל' שאלה ה"ה) וכתב הטעם שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחת ואם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה עכ"ל והיינו דאף דנימא דהואיל דאיכא תשלומי הקרן מכח מה שנתחייב בה משעת שאלה וא"כ נימא דתו איכא תשלומי דו"ה בהצטרף תשלומי הקרן עם תשלומי גו"ד שנתחייב מחמת קנס ובתשלומי קנס לא נימא קלב"מ ותו איכא תשלומי דו"ה לזה כתב הטעם דהא כפל ג"כ לא משלם הואיל דעיקר הגניבה הוא בשעת טביחה ואם אין גניבה כו' והיינו דבעינן דוקא שיהי' כל החיוב דו"ה על מעשה הגניבה ובכה"ג לא הוי החיוב על מעשה הגניבה רק גי"ד והחיוב קרן בא על שעת שאלה וכמש"ל והבן בזה:

ג והנה הלח"מ שם (בפ"א מהל' שאלה) הקשה עוד על תי' זה שר"ל בפירוש דברי הרמב"ם דפטור מן הכפל אבל הקרן משלם כתב עלה וז"ל אבל תימא גדול דנראה משם דרבינו פסק דאפי' בקנס דאינו לוקה ומשלם ולא אמרינן חידוש הוא היכא דטבח בשבת שהכפל כבר הי' מחויב משעת גניבה ומ"מ פטור מדו"ה וכ"כ שם בהדי' ה"ה וכן אין הלכה כרבה דאמר בפרק אלו נערות אליבא דר"מ דס"ל כוותי' חידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמקטיל משלם וא"כ איך קאמר רבינו טעם דאם אין גניבה דמשמע משום דנסתלק הקרן נסתלק הדו"ה בלא"ה אמרינן אין לוקה ומשלם אעפ"י דהוי קנס כו' עיי"ש. והנה חפשתי ברמב"ם ולא מצאתי כלל שיכתוב דין זה דגנב בחול ושחט בשבת דיהי' פטור מדו"ה ורק (בפ"ג ה"א) כתב כבר בארנו בהל' נערה שכל העושה עבירה שיש בה עון מיתת ב"ד ותשלומין אינו משלם אע"פ שהי' שוגג כו' וקחשיב שם הדברים שיש בהן מיתה ותשלומין כאחד (ובה"ג) כתב גנב וטבח בשבת או לע"ז אפילו בשגגה פטור מתשלומי דו"ה כמו שבארנו עכ"ל והנה כתב רק גנב וטבח בשבת ואז שפיר פטור דהא על הקרן בודאי פטור וא"כ ממילא דפטור על תשלומי גו"ד אבל היכא דגנב בחול וטבח בשבת אינו מבואר דפטור מתשלומי דו"ה. אולם הקושי' השני' שהקשה הלח"מ דהא אנן פסקינן דגם בקנס אמרינן קלב"מ וכן מבואר בהדי' ברמב"ם (פ"א מהל' נערה הי"ג) היתה מחייבי מיתת ב"ד כגון בתו ואשת בנו וכיוצא בהן בין התרו בו בין לא התרו בו פטור מן הקנס כו' וכן הדין לכל עבירה שיש בה מיתת ב"ד שאין בה תשלומין עכ"ל והרי מבואר בהדי' דלא פסק כרבה אליבא דר"מ אלא כרבנן דגם בתשלומין שהם קנס אמרינן קלב"מ ופטור מן התשלומין ובאמת צע"ג בזה ועיין ביש"ש בפרקין (ס"ג) תמה ג"כ על הרמב"ם עיי"ש:

והנה עיינתי היטב בזה ונזכרתי כי לעיל (על דף ס"ה ע"א) [אוט"ז] הארכתי שם בסוגי' דכתובות (דף ל"ד) ובקושי' הראשונים בשמ"ק דלמה נקיט רבה גנב וטבח בשבת דפטור מדו"ה אפילו לר"מ דבקנס מקטיל ומשלם אפ"ה פטור משום דעל הקרן פטור מטעם קלב"מ ואם אין גניבה אין טביחה ומכירה והלא הוה מצי למינקט גנב בשבת וטבח בחול דג"כ אמרינן אם אין גניבה אין טביחה ומכירה ותי' הריטב"א בשם רש"י דבכה"ג הוה אמרינן דנעשה גנב מחדש בשעת טביחה והרשב"א שם חולק בזה והבאתים ג"כ כאן בסוגיין וכתבתי שם סברא זו דמה שנתחייב על הקרן לשלם שלא מכח הגניבה לא שייך לצרף זה לענין התשלומי גו"ד דנימא דתו הוה תשלומי דו"ה משום דהתורה הקפידה בתשלומי דו"ה שיהי' התשלומין הללו מכח מעשה הגניבה וכל דתשלומי הקרן לא הוי מכח מעשה הגניבה הוה זה כמו שמחויב לו חוב אחר לשלם ותו הוה התשלומין שעל הגניבה ט"ד וכמו שכתבתי כאן וכתבתי עוד שם דענין זה בגנב וטבח בשבת אם תפס דו"ה אם מהני התפיסה תליא בפלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד (בפ"ב מהל' גניבה הי"ב) וז"ל גנב וקטע ממנה אבר ואח"כ מכרה או שמכרה חוץ ממלאכתה או שמכרה חוץ משלושים יום אין מוציאין ממנו תשלומי דו"ה ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו עכ"ל. והנה כל אלו הם איבעיות דלא איפשטו בב"ק (דף ע"ח ע"ב) עיי"ש וכתב הראב"ד בהשגות עלה וז"ל אין מוציאין א"א לא מיחוורא לי דתפיסה מהני בהא כיון דיותר ממה שהזיק הוא אין כח לחייבו אלא לב"ד ובדין פסוק בלי ספק וזה כיון שספק הוא אצלם איך גמרו את דינו עכ"ל וכ' הה"מ לבאר דברי הראב"ד שכוונתו שקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדה בדין ומיהו אין זה קושי' לדברי רבינו דאע"ג דהעמדה בדין בעינן משום דאי מודה מיפטר מכיון שכפר ובאו עדים והעידו בו סגי בהכי וב"ד גופייהו אמרו לא ידענו אם חייב אם פטור אנן לא מגבינן לי' מספיקא ואם תפס לא מפקינן מיני' כנ"ל לדעת רבינו עכ"ד הה"מ והנה חזינן דלהרמב"ם הב"ד גומרין הדין על קנס לחיוב אם יתפוס בדבר שהוא ספיקא דדינא והה"נ דגומרין על קנס אשר לא יוכלו לחייבו לשלם מטעם קלב"מ ורק שגומרין הדין לענין שאם יתפוס יהני התפיסה עיין לעיל שהארכתי קצת בזה:

וכעת עיינתי עוד בזה ונלענ"ד דנוכל לומר דגם הראב"ד מודה דהב"ד גומרין ופוסקין הדין על דבר שאינן יכולין לחייבו לשלם רק שתפיסה יהני וכגון היכא דאיכא חיוב מיתה וקלב"מ ומהני תפיסה ורק דוקא אם הוא על דבר שהזיקו אבל לא על דבר שהוא קנס יותר על מה שהזיקו וכן מדוקדק לשון הראב"ד שכתב הלשון לא מחוורא לי דתפיסה מהני בהא כיון דיותר ממה שהזיק הוא אין כח לחייבו אלא לב"ד ובדין פסוק כו' עיין היטב בזה וי"ל בזה ואכ"מ:

והנה לפי סברא זו של הרמב"ם דהב"ד גומרין הדין לענין תפיסה והה"נ בקלב"מ ג"כ הב"ד גומרין הדין לענין אם יתפוס שיהני התפיסה הא דאר"פ הי' לו פרה שאולה וטבחה בשבת פטור נוכל לפרש שפיר לענין שאין הב"ד מחייבין אותו לשלם דו"ה אבל מ"מ מהני התפיסה אם יתפוס המשאיל דו"ה ולר"מ דסובר דבקנס אע"ג דמקטיל משלם אפ"ה פטור מדינא לשלם כיון שעל הקרן פטור מלשלם מטעם קלב"מ תו אמרינן שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה דתשלומי דו"ה אמר רחמנא ולא תשלומי גו"ד וללישנא קמא דרבא דסובר דהחיוב הוא משעת שאלה א"כ איכא חיוב קרן משעת שאלה אפ"ה לא מצרפינן חיוב זה דתשלומי קרן עם תשלומי קנס דהיינו גו"ד אשר בקנס אמרינן מקטיל ומשלם ויהי' הכל דו"ה כיון דחיוב זה דתשלומי הקרן לא בא מכח הגניבה וכמש"ל אבל אי לאו האי סברא הי' הדין דמצרפינן חיוב דתשלומי הקרן עם הגו"ד שהם קנס והי' הדין לר"מ דהי' לו פרה שאולה וטבחה בשבת דחייב דו"ה וכן לרבנן דסברי דגם בקנס אמרינן קלב"מ ופטור מתשלומין מ"מ הי' מהני הגמ"ד של הב"ד לענין אם יתפוס המשאיל מן השואל דו"ה דיהי' מהני התפיסה ורק הואיל דאמרינן האי סברא שכתבתי דלא מצרפינן החיוב קרן שמחויב משעת שאלה לענין החיוב דו"ה שמתחייב בשעת טביחה וא"כ לא נוכל לחייבו על שעת הטביחה כלל ותו אין הב"ד מחייבין אותו כלל גם לענין תפיסה ואם יתפוס לא מהני התפיסה:

והנה לפי האמור נוכל לומר דהרמב"ם הי' גורס בהא דר"פ שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה והיינו לענין שאין הב"ד יכולין לחייבו לשלם משום דעל הקרן אמרינן קלב"מ ופטור מתשלומין וממילא גם לר"מ דסובר דבקנס אע"ג דמקטיל משלם מ"מ הכא פטור משום דדו"ה אמר רחמנא ולא גו"ד אבל לענין תפיסה שפיר מהני הגמ"ד ורק לענין חיוב תשלומין שהב"ד יכפוהו לשלם אמרינן דגם על הקרן אין הב"ד כופין אותו לשלם הואיל דהחיוב קרן הוא רק בשעת אונסין ולרבא דסובר דהחיוב קרן הוא משעת שאלה שפיר מתחייב בקרן. ונוכל להוסיף עוד ולומר דאם השואל טבחה בחול דלר"פ בודאי די"ל דמחויב לשלם דו"ה הואיל דעתה בשעת אונסין הוא דבא החיוב א"כ אמרינן דמחשבינן החיוב על הקרן מטעם גנב וממילא איכא כפל ודו"ה אולם לרבא דסובר דהחיוב על הקרן הוא משעת שאלה א"כ י"ל דלא שייך כלל החיוב כפל ודו"ה אולם כבר כתבתי לעיל דאם אמרינן דנעשה גנב מחדש אמרינן דהשואל נעשה עתה בשעת טביחה גנב עליו ומתחייב בדו"ה אם טבחה בחול אולם לא נוכל לחייב את השואל בשני חיובים דהיינו לחייבו על שעת שאלה ועל שעת הטביחה והיינו דאם טבחה בשבת אם נזיל בתר שעת שאלה אז יהי' החיוב לשלם והב"ד יכפוהו לשלם ואם נזיל בתר שעת טביחה אז לא יהיו הב"ד יכולין לכופו לשלם דהא קלב"מ ורק לענין תפיסה אם יתפוס יהני וגם יהי' החיוב דו"ה אם יתפוס בזה לא נוכל לחייבו על שני החיובים כאחד דהיינו על הקרן לשלם עפ"י כפי' והיינו על שעת שאלה ועל הדו"ה לענין אם יתפוס ניזיל בתר שעת טביחה ונימא דנעשה עתה גנב וחל החיוב משעת טביחה זה לא יוכלו הב"ד לפסוק דהוו כסותרים אהדדי דאם אזלינן לחייבו בקרן לשלם עפ"י כפי' וכמו שנתחייב בשעת שאלה תו לא נוכל לחייבו בכפל ודו"ה ליזל בתר שעת טביחה ולומר דאז הוא דנעשה גנב בשעת טביחה ולענין אם יתפוס יהני התפיסה וי"ל בזה:

ונלע"ד דבכה"ג הב"ד פוסקין רק על חיוב הקרן שיהי' מחויב לשלם מדינא ועל החיוב שנתחייב בשעת שאלה ויהי' רק על הקרן לבדו ולא יפסקו כלל על הטביחה ועל דו"ה לענין אם יתפוס משום דהחיוב הזה שהוא על שעת שאלה הוא חיוב ברור שיהי' מחויב לשלם מדינא ממה שיפסקו על הטביחה ולא יהי' החיוב לשלם רק אם יתפוס יהני התפיסה ואף אם ירצה המשאיל יותר בזה שיפסקו החיוב דו"ה אם יתפוס אפ"ה אין הב"ד שומעין לו ורק הב"ד פוסקין החיוב על שעת שאלה שיהי' מחויב לשלם הקרן מדינא ויש להוסיף ולעטרו בפלפלת כל שהוא והוא דנוכל לומר דבכה"ג שטבחה בשבת לא יוכלו הב"ד לפסוק לחייבו דו"ה ולדון על שעת הטביחה ולא על שעת השאלה אף אם המשאיל רוצה יותר בזה משום דהוה עדות שאי אתה יכול להזימן דיכולין העדים לומר כסבורין היינו שהב"ד יפסקו רק על מה שנתחייב בשעת שאלה וליכא חיוב על הכפל ודו"ה כלל ורק על הקרן בלבד מה שנתחייב בו בשעת שאלה כדין שואל וא"כ אף אם ירצה המשאיל שידונו הב"ד על שעת הטביחה ויחייבוהו כפל ודו"ה לענין אם יתפוס שיהני התפיסה ולא ידונו על החיוב שנתחייב בשעת שאלה מ"מ הלא העדים יכולים לומר שבאו רק לחייבו על הקרן משעת שאלה ומה שהעידו שטבחה בשבת כדי שלא יטעון השואל שמתה מחמת מלאכה. וגם דמן הסתם רוצה המשאיל יותר בזה שידונו על תשלומי הקרן שנתחייב בשעת שאלה שהוא חיוב ברור ממה שידונו על שעת הטביחה לענין דו"ה שלא יתחייב לשלם בידים אלא שאם יתפוס יהני התפיסה וא"כ שפיר הוי עדות שאאי"ל ולא יוכלו שוב לדון על הטביחה שטבחה בשבת לענין חיוב דו"ה אם יתפוס:

אולם זה דוקא אם נימא דלא נוכל לצרף החיוב על הקרן משעת שאלה עם הגו"ד שהם קנס אבל אם הינו יכולין לצרף זה אז הי' שוב דו"ה וכמש"ל והטעם דלא מצרפינן החיוב קרן להגו"ד משום דבעינן שעל מעשה הגניבה ישלם דו"ה ולא גו"ד דאל"כ אכתי הי' מחויב קרן על שעת השאלה וזה ידונו הב"ד לשלם אפי' עפ"י כפי' ועל הגו"ד ידונו הב"ד לענין אם יתפוס מהני התפיסה אלא דלא מצרפינן אלו השני חיובים ובעינן שעל מעשה הגניבה יהי' החיוב דו"ה ומה שנתחייב על שעת השאלה הוה כמו חיוב אחר שלא מענין הגניבה כלל ודו"ק היטב:

ומעתה לפי האמור מתבארין שפיר דברי הרמב"ם ז"ל דשפיר פוסק כרבנן דפליגי על ר"מ וסוברים דגם בקנס אמרינן קלב"מ ופטור מן התשלומין כמו שפסק בהל' נערה בתולה שהבאתי לעיל ופוסק כרבא דהחיוב הוא משעת שאלה וכמש"פ (בפ"א מהל' שאלה) רק דהו"א דנימא דהב"ד יפסקו הדין על שעת הטביחה לענין תפיסה שאם יתפוס שיהי' מהני התפיסה ועל הקרן ידונו לחייב משעת שאלה וגו"ד על הטביחה והיינו שהקרן ישלם עפ"י הדין ואם לא ישלם הקרן ירדו לנכסיו וגו"ד לענין אם יתפוס ותו לא שייך לומר דהוה עדות שאאי"ל דהא העדים יודעין שיחייבוהו הקרן על שעת השאלה לשלם בדין וגו"ד לענין אם יתפוס ולזה כתב הרמב"ם הטעם דפטור מן הכפל והיינו הקרן מחויב על שעת השאלה ורק הכפל ודו"ה פטור משום שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד וא"כ לא נוכל לחייבו עפ"י דין ואי דנימא דעל הקרן יתחייב משעת שאלה וגו"ד יתחייב לענין אם יתפוס לזה אמר הטעם שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה וא"כ בעינן שיהי' החיוב דו"ה על שעת הגניבה ולא שיהי' על הגניבה גו"ד ונצרף חיוב אחר שלא בא מחמת הגניבה בכדי שיהי' דו"ה ומש"ה תו לא יוכלו הב"ד לדון כלל על החיוב גו"ד גם לענין תפיסה והא דקאמר הש"ס דלישנא קמא דרבא פליגא על ר"פ היינו לענין חיוב הקרן מדינא דלרבא חייב לשלם הקרן מדינא הואיל דנתחייב בה משעת שאלה ולר"פ פטור גם על הקרן מדינא הואיל דהחיוב הוא רק משעת אונסין ולא משעת שאלה ולר"פ הוה הדין דלענין אם יתפוס שפיר גומרין הב"ד הדין על חיוב דו"ה אם יתפוס כיון דליכא חיוב כלל עפ"י הדין רק לענין תפיסה ודנין הב"ד עפ"י העדים והוה שפיר עדות שאי"ל משא"כ לרבא דאיכא חיוב בקרן משעת שאלה אין הב"ד דנין כלל על שעת הטביחה הואיל דהוה עדות שאי אתה יכול להזימן דהא נתחייב בקרן משעת שאלה וכמש"ל ודו"ק היטב:

ד והנה בשמ"ק במס' כתובות (דף ל"ד ע"ב) בד"ה ה"ג רש"י ז"ל הביא ג"כ דברי הרמב"ם (בפ"ג מהל' גניבה) הנ"ל היתה פרה שאולה אצלו כו' ואם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה עכ"ל משמע דגריס כגירסת הספרים ולא כגי' רש"י ומפרש בפי' הראב"ד ז"ל וה"ק וטבחה בשבת דרך גניבה פי' לא שחטה בפרהסיא כדרך מי ששוחט שאולה כדי לפרוע לבעליו דמי פרתו אלא כדרך גניבה בסתר לטעון עלי' שלא הי' שואל עלי' אלא ש"ח וגנבה ממנו ולמיפטר בהכי והלכך בכה"ג בחול מחייב בדו"ה ואע"ג דאשתכח דשואל הוה דמ"מ הרי רצה לפטור עצמו בטענת גניבה אבל בשבת פטור אף מן הכפל שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד ואיכא למידק טובא דהא לא איצטרכינן להאי טעמא דאם אין גניבה אין טביחה אלא למאן דאית לי' דקנס חידוש הוא אע"ג דמקטיל משלם מיהו רבינו פסק כמ"ד דבקנס נמי אינו לוקה ומשלם וכמש"פ להדי' (בפ"א מהל' נערה) מעתה ל"ל האי טעמא כלל כי היכא דפטר לי' מיתה מהקרן ה"נ פטר לי' מקנסא ונ"ל דבמאי דכתיבנא דרבינו ז"ל מפרש בפירושו של הראב"ד ניחא נמי הך קושי' דהא בשעה דטבח בשבת דרך גניבה אכתי לא אתי עלי חיובא דקנסא אלא חיוב הקרן לבד עד שיטעון ש"ח הי' עלי' ונגנבה ממנו וכדכתיבנא נמצא דלגבי הקרן איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחת ולגבי הקנס נתחייב במיתה קודם ואח"כ נתחייב בקנס וכל כה"ג כבר כתב רבינו ז"ל בהאי פרקא גופי' דהרי זה מת ומשלם כנ"ל ובזה עלו דברי הרמב"ם ז"ל כהוגן ועוד איכא למידק עלי' ממ"ש (בפ"א מהל' שאלה) ולקמן נבאר זה בס"ד עכ"ל השמ"ק והנה מבוארים בשמ"ק כל הקושיות אשר הקשו מפרשי הרמב"ם בזה:

ולע"ד לא זכיתי להבין והנה עיקר הדין שכתבו הראשונים ז"ל דשואל שכפר בעיקר השאלה וטוען שהי' ש"ח עליו וטטע"ג ופוטר את עצמו בטענה זו ואח"כ באו עדים והעידו שהי' שואל עלי' והוא בעצמו טבחה דמחייב דו"ה אם טבחה בחול. דלכאורה יקשה מהא דמס' ב"מ (דף צ"ה ע"א) גניבה ואבידה בשואל מנלן וכ"ת נילף משבורה ומתה מה לשבורה ומתה כו' אלא כי הא דתניא ונשבר או מת אין לי אלא שבורה ומתה גניבה ואבידה מניין אמרת ק"ו ומה ש"ש שפטור משבורה ומתה חייב בגניבה ואבידה שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגניבה ואבידה וזה ק"ו שאין עליו תשובה מאי אין עליו תשובה וכ"ת איכא למיפרך מה לש"ש שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין אפ"ה קרנא דשואל עדיפא אב"א קסבר לסטים מזויין גזלן הוא ופירש"י בד"ה תאמר בשואל שאינו בא לידי כפל דכי טעין ואמר ליסטים מזויין עלי בא ונטל מחייב את עצמו בקרן ע"כ והנה חזינן דהש"ס מהדר אפירכא גם במידי דלא שכיח כולי האי שהש"ש יטעון טענת ליסטים מזויין ולמ"ד דליסטים מזויין גנב הוא אלמא דבשואל לא משכחת לה כפל בשום אופן שבעולם והלא משכחת לה כפל בכה"ג שיטעון השואל שהי' ש"ח ושנגנב ממנו ואח"כ באו עדים שהי' שואל ושהוא עצמו גנבו דמשלם כפל ודו"ה:

ועוד דלפ"ז משכחת כפל בש"ש ג"כ בכה"ג שטען שהי' ש"ח ונגנב ממנו והאיך מחפש הש"ס לאשכוחי דש"ש משלם כפל בטוען ליסטים מזויין הא משכחת לה בכה"ג ואף דשם בב"מ לא הוי מצי הש"ס לפרש כן דמשכחת ש"ש משלם כפל בכה"ג שטוען שהי' ש"ח עליו ונגנבה דא"כ לא הוי פירכא כלל דא"כ גם בשואל משכחת לה דמשלם כפל בכה"ג שטוען שהי' ש"ח ונגנבה אבל בהא דמס' ב"ק (דף נ"ז) בפלוגתא דשומר אבידה אי ש"ש או ש"ח הוי דקאמר אביי לרב יוסף ואת לא תסברא דשומר אבידה כש"ח דמי והארחב"א אר"י הטוט"ג באבידה משלם תשלומי כפל ואס"ד ש"ש הוי אמאי משלם תשלומי כפל קרנא בעי שלומי א"ל הב"ע כגון שטוען טענת ליסטים מזויין א"ל ליסטים מזויין גזלן הוא א"ל שאני אומר ליסטים מזויין כיון דמיטמר מאינש גנב הוא והש"ס פריך עלה טובא גם מההוא ברייתא דפרק השואל הנ"ל ע"ש ולמה לא משני רב יוסף דמשכחת לה טוטע"ג באבידה כגון שכפר בזה שהוא שומר אבידה וטוען שש"ח הוא טלה ונגנבה ואח"כ באו עדים שהוא שומר אבידה ושהוא עצמו גנבה ומשמע לכאורה מזה דבכה"ג כל שבאמת אינו פוטר א"ע בטענה זו אם נודע לנו מה הוא אם ש"ש או שואל ורק שטען שקר שהי' ש"ח בכה"ג כל שבאו עדים והעידו שהי' ש"ש או שואל ומחויב באמת לשלם הקרן תו לא מתחייב כלל בכפל ודו"ה אולם הרי הראשונים ז"ל כתבו בפירוש להיפוך דבכה"ג מתחייב בכפל ודו"ה וצריכין לקבל באימה דברי רבותינו ז"ל ובודאי לא קשה מכל הנ"ל:

ובמ"ש השמ"ק לפ"ד הראשונים הנ"ל לתרץ דברי הרמב"ם ג"כ לא אוכל להבין דאף לדבריהם ז"ל יש לפקפק קצת על התי' הזה והוא דאף דאם טוען השואל אחר הטביחה שהי' ש"ח עליו ונגנבה מ"מ כשהעידו העדים אח"כ הכי נתחייב כפל על אמירתו בלבד הלא ע"כ החיוב כפל ודו"ה הוא על עיקר מעשה הטביחה שהוא הגניבה ורק שלא נודע לנו אז החיוב כפל ודו"ה ורק כשטוען אח"כ שהי' ש"ח ופוטר א"ע בטענת נגנבה ואח"כ העידו עדים שהוא שואל והוא עצמו גנבו וטבחו ומתחייב דו"ה אבל החיוב הוא על מעשה הטביחה והאיך שייך לומר דלגבי הקנס בא החיוב שבת קודם החיוב דודה הלא בכל דוכתי שמחויב קנס והעדים העידו עליו בא החיוב קנס על שעת הטביחה וה"נ דכוותי' ניהא דצרכינן הכא להחיוב מה שטען בשקר שהי' ש"ח עליו ולא שואל ושנגנבה מ"מ עיקר החיוב קנס הוא על הטביחה והרי הי"ל לומר קלב"מ ופטור והרבה י"ל עוד בזה וקצרתי:

דף קיב:

[ז]

דף קי"ב ע"ב מי דמי התם הוא דמפקינן מיני' דלא קיימא לי' אחזקה דאבוה אבל היכא דאית לי' חזקה דאבוה לא ובתוס' ד"ה אבל משמע דהיינו אפילו הי' ר' ירמי' בתוך הבית מדלא מפליג התם בעל השדה מוחזק בשדה הכא ר' ירמי' לא הי' מוחזק משמע דלא תלי בהכי מידי אלא במאי דאית לי' חזקה מאבות אפילו הי' ר"י מוחזק בבית עכ"ל והנה סוברים התוס' דאפילו אם לא הי' הקטן טרק גלא בפני ר' ירמי' ורק שר' ירמי' הי' עדיין משתמש בו אם הי' הקטן מביא עדים שהי' של אבותיו ור' ירמי' הי' יכול להביא עדים שקנאה מחמיו לא היו מקבלין העדים של ר' ירמי' כיון דהוה כשלא בפני בע"ד והעדים שהביא הקטן שהי' של אבותיו היו מקבלין והיו הב"ד אומרים דהקטן יהי' מוחזק בהבית עד שיגדיל ואז יביא ר' ירמי' עדים שקנאה מחמיו והביאו ראי' מדלא מחלק הש"ס בין הא דר' ירמי' להא דהתם דר' אושעי' בתינוק שתקף בעבדיו כו' דהתם מוציאין מיד הקטן כיון שבעל השדה מוחזק בהשדה והתינוק בא להוציאו מן השדה בכה"ג מקבלין עדים אבל בהא דר' ירמי' לא הי' ר' ירמי' מוחזק אלא ע"כ דהכא ג"כ מיירי אפילו הי' ר' ירמי' בתוך הבית ועיין בסמ"ע (בסי' ק"י ס"ק י"ד) האריך בזה ועיי"ש בש"ך (ס"ק ט"ו) ובפ"י כאן מ"ש בזה ועיין בהג"א כאן שכתב בשם הרשב"א כדברי התוס' הנ"ל דאפילו הי' ר' ירמי' בתוך הבית דומיא דההוא דתינוק שבעל השדה עומד בשדה וכ'. בשם הר"ת ור' ירמי' לא הי' מוחזק אז בבית שאם הי' מוחזק לאו כל כמיני' לאפוקי ובהכי יתכן ההיא דחה"ב (דף ל"ג) גבי האי דרבא בר שרשום דמשמע דאם הוה טוען לקוח הי' מהימן אעפ"י שהי' צריך להביא עדים על כך ואמאי הא אין מקבלין עדים שלא בפניו והתם קטנים היו מדקאמר לגבי גדולים [ט"ס יש בזה וכצ"ל וכי גדלי יתמי כו'] אלא ודאי אחרי שרבא בר שרשום הי' מוחזק בקרקע באותה שעה מקבלין עדים להחזיקה בידו ומיהו לפי' רשב"א אתי שפיר מהרי"ח עכ"ל. ולכאורה איני מבין במ"ש דלהרשב"א א"ש הלא אדרבא להרשב"א דסובר דאפילו אם הי' ר' ירמי' מוחזק בהבית ג"כ לא היו מקבלין עדותו של ר' ירמי' על הקטן א"כ תיקשי הא דרבא בר שרשום דמשמע שם דאם הי' טוען לקוח הי' מהני אעפ"י שהי' צריך להביא עדים והלא אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד ומינה מייתי הר"ת ראי' לשיטתו להיפוך משיטת הרשב"א וכפי הנראה מסגנון הדברים שט"ס יש בזה וכצ"ל ומיהו לפי' רשב"א לא א"ש דמסוגי' דב"ב שם מורה כשיטת הר"ת הנ"ל וליישב שלא תקשה לשיטת הרשב"א והתוס' הנ"ל כבר כתב הרא"ש בב"ב שם (פ"ג סי' י"ח) לתרץ קושי' זו ע"ש:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה