אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
בבא קמא פרק הגוזל עצים
עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ.
דף צג:
[א]
דף צ"ג ע"ב במתני' הגוזל עצים כו' כל הסוגי'.
א כ' הרא"ש ז"ל בפרקין (סי' ג') וז"ל וגם נראה אע"ג דקאמר דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל טעונה עומדת לגזיז דמשמע דשמין הפרה כמה היתה שוה רגע אחד קודם ללידתה והרחל סמוך לגיזתה והכי הוה מסתבר כו' מיהו אינו משלם אלא כמו שהיו שיין בשעת הגזילה דכל היכא דקנאה גוף הגדלה בשינוי ואינו מחייב לשלם אלא דמי חזרה השומא לשעת הגדלה והכי כייל בסיפא זה הכלל כל הגזלנין משלמין כשעת הגדלה כו' יעוש"ה. ומדבריו למדנו דס"ל לרבינו הרא"ש ז"ל דשינוי קונה למפרע משעת הגזילה ולעיל בפ"ק על (דף י"א ע"א) [אומ"א אק"ד] הארכתי בעזה"י בביאור דברי הרא"ש ז"ל עיי"ש. ועי' לקמן על (דף ק"א ע"א) [אוע"ב אק"ג] מ"ש עוד בזה ועי' בתוס' לקמן (דף צ"ה ע"א) ד"ה משלם דמי פרה העומדת לילד וכל שבח שמשעת גזילה ער שתלד לגזלן עכ"ל ובמהרש"א שם כ' בהדי' דהוא כדברי הרא"ש הנ"ל והיינו דס"ל להתוס' ג"כ דשינוי קונה למפרע משעת גדלה:
והנני באתי כעת בשביל דבר שנתחדש כי ראיתי בספר דברי חיים הל' גזילה (סי' י"ח) הביא דברי הרא"ש הנ"ל וכ' להוכיח מדברי התוס' דלא ס"ל כהרא"ש שהרי בב"מ (דף ס"ה ע"א) בהא דתוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה דפטור מטעם דלא ליסתרי' עבדי' שהקשו התוס' שם דל"ל להאי טעמא דלא ליסתרי' דהא בלא"ה פטור דתנן גזל עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה אבל שכר פעולתו לא משלם. ומאי הקשו התוס' דילמא שאני התם בגזל עבדים והזקינו משום דנתהוה שינוי בהו וקנה למפרע ומש"ה לא משלם שכר פעולה אבל אי לא הי' קונה בשינוי שפיר הי' צריך לשלם שכר פעולה ומש"ה הוצרך לומר הטעם בתוקף עבדו של חבירו דפטור משום דניחא לי' דלא ליסתרי' עבדי' ע"ש:
ולפי מה שביארתי לעיל שם בשיטת הרא"ש דסובר דשינוי השבור דהיינו שבהשינוי הוא מקלקל לא קנה לי' להחפץ וניהא דיצא מרשותו של הנגזל גם בשינוי השבור הואיל דתו לא קרינן בי' כאשר גזל מ"מ לא קנה הגזלן בשינוי כזו וא"כ לא שייך לומר בזה דקונה למפרע עיין לעיל בזה דבגזל בהמה והזקינה דמשלם כשעת הגזילה הוא משום דעכ"פ יצא הדבר מרשות הנגזל אבל קנין לא שייך בי' לומר דקנה הגזלן א"כ שפיר הקשו התוס' דבגזל עבדים והזקינו דמשלם כשעת הגזילה אבל שכר פעולה לא משלם אף דלא קנה הגזלן מטעם שינוי וא"כ ה"ה בתוקף עבדו של חבירו ג"כ הו"ל לומר כן ולמה הוצרך לומר הטעם משום דניחא לי' דלא ליסתרי' עבדו. ואין לומר דהא עכ"פ יצא מרשותו של הנגזל מש"ה פטור מלשלם שכר פעולה משא"כ בתוקף עבדו של חבירו דמעולם לא יצא מרשות הבעל העבד. דהא אף דסובר הרא"ש דשינוי קונה למפרע מ"מ בשינוי השבור דלא קנה הגזלן ורק דיצא מרשות הנגזל ולענין זה גם הרא"ש מודה דלא יצא למפרע מרשות הנגזל ורק משעת השינוי וכמ"ש לעיל (על דף י"א) שם עש"ה באריכות:
ובזה א"ש ג"כ מ"ש הגאון המחבר ז"ל עוד ראי' דלא כהרא"ש ממ"ש בשמ"ק ב"מ (דף מ"ג) להקשות בשם הרמב"ן והריטב"א ז"ל דמ"ש גזלן שאינו משלם רק כשעת הגדלה היכא דאיתבר ממילא אם מעיקרא שיוי' זוזא ולבסוף שווי' ד' ושואל משלם כשעת האונס ותירצו דשאני שואל דלא קנה גוף החפץ כלל ולא אפקי' מרשות בעלים כי הבעלים יכולין למוכרה ולהקדישה הילכך חיובו על שעת אונסין אבל גזלן משעת גזילה אפקה מרשות הבעלים למכירה ולהקדש וכיון שכן אינו מחויב רק על שעת גדלה ע"ש. ולדברי הרא"ש לא קשה כלל דהא בגזלן כיון דאיתבר ממילא משלם כדמעיקרא מטעם שקנאו למפרע בשינוי אבל בשואל שלא נקנה החפץ להשואל אף לאחר השינוי שפיר משלם כדהשתא ע"ש. ואביי הגאון ז"ל בספר דברי משפט (סי' רצ"א סק"א) כ' באמת ליישב קושית הרמב"ן והריטב"א הנ"ל עפ"י דברי הרא"ש הנ"ל דשינוי קונה למפרע יעו"ש:
אולם לפי מ"ש לעיל לא פליגי הראשונים ז"ל כלל בזה דהא בתברא הוי שינוי השבור ולא קניא לי' למפרע. ולעיל שם רציתי לומר בסברת הרא"ש משום דכל דחברא וליתא בעולם אז לא שייך לומר דקנה למפרע דעל מה יחול הקנין הא ליתי' בעולם עכשיו וא"כ לפ"ז א"ש ג"כ דהא ליתי' בעולם ולא שייך לומר דקניא למפרע מיהא לעיל שם דחיתי זה והעיקר הוא משום דהוי שינוי השבור ולא הוי קנין לקנות:
והנה ראיתי שם בדברי חיים כי בנו הגאון מוהר"מ ז"ל הקשה ע"ד הרא"ש הנ"ל אם נימא דשינוי קונה למפרע א"כ קשה בהא דב"ק (דף ס"ו ע"ב) דאיתיבי' אביי לרבה קרבנו ולא הגזול ה"ד אילימא לפני יאוש פשיטא למה לי קרא אלא לאו לאחר יאוש ש"מ יאוש לא קנה וכתבו התוס' בד"ה אילימא לפני יאוש דאפילו קדשינהו אינו קדוש דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש עכ"ל והא בקרבן ע"י שחיטה נעשה שינוי ואם נאמר דיקנה להגזלן למפרע ממילא מהני ההקדש קודם השינוי כיון שיקנה לו אח"כ למפרע ודבר שלא בא לעולם לא הוי אז דהי' בידו לעשות שינוי וקמ"ל קרא דאעפ"כ מיפסל מטעם מהב"ע א"ו דאינו קונה למפרע. ועוד הקשה מהא דמס' גיטין (דף נ"ה ע"ב) דפריך לעולא דסובר יאוש לא קנה מהא דתנן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם ד' וה' ותני עלה בחוץ כה"ג ענוש כרת וא"א יאוש לא קנה כרת מאי עבידתי' כו' ולשיטת הרא"ש קשה נימא ג"כ כששחט אח"כ הרי עשה שינוי וחל הקנין למפרע משעת גזילה והרי הי' שלו ושפיר חייב כרת עיי"ש שרימז לזה ויש ט"ס בדפוס בדבריו שם שכ' בקיצור וז"ל וכן יש להעיר בזה בש"ס גיטין (נ"ה) דלעולם כקרבן הוי אח"כ ש"מ משכחת שהוא בעצמו לא עשה השינוי עכ"ל ודברים הללו אין להם פתרון כלל וע"כ כוונתו כמו שכתבתי ולכאורה היא קושי' עצומה משם. ולפי מ"ש דסובר הרא"ש דשינוי המקלקל לא קני א"כ החם בגיטין ששחט קדשים בחוץ אם נימא דחל הקנין למפרע משעת גדלה הלא יהי' נאסר בהנאה כדין קדשים ששחטן בחוץ והוי קלקול גמור ולית בי' שום תיקון אפילו לנכרי ג"כ ובכה"ג בודאי דהוי שינוי השבור ולא קני א"כ ל"ק כלל קושי' הנ"ל ודו"ק. מיהא הקושי' הראשונה של הגאון מוהר"מ ז"ל לא מתורץ בזה:
ועוד הקשה שם מהא דאין הגונב אחר הגנב משלם כפל ודו"ה ואמאי הא כשטבח הגנב השני נקנה למפרע לגנב הראשון וקרינן בי' וגונב מבית האיש כו'. ומכח קושי' אלו העלה לפרש פי' חדש בדברי הרא"ש אבל לא ס"ל להרא"ש דבשינוי קונה למפרע ודבריו דחוקין:
(ב) והנלע"ד לתרץ כל הנ"ל דלא תיקשי על הרא"ש ויבואר ג"כ עוד דבר אחד מה שראיתי בדברי חיים שם שהגאון המחבר ז"ל כתב דאף לדברי הרא"ש דשינוי קונה למפרע מ"מ זה דוקא בשינוי מעשה אבל לא בשינוי השם דבשינוי השם אינו קונה רק מאותה שעה שנעשה שינוי השם ואייתי ראי' מסוגי' הש"ס דגיטין (נ"ה ע"ב) דקאמר דאוקמוה רבנן ברשותי' דגנב כי היכא דליחייב עלה כרת דקאמר רבא שם דלא אוקמוהו רבנן ברשותי' דגנב רק משעת הקדישו ולא משעת גניבה והגיזות והוולדות הם לבעלים והתוס' שם בד"ה מ"ט כתבו דהא דאמר רבא דהגיזות והוולדות הם לבעלים קאי אליבא דעולא דסובר יאוש כדי לא קנה והתוס' כתבו שם דגם לעולא חל ההקדש דהא הוי יאוש ושינוי השם ורק הא דאינה מכפרת משום דהוי מהב"ע וכיון שכן אמאי ל"ק הגזלן הגיזות וולדות משעת גזילה דהא הוי שינוי השם וקניא למפרע משעת גזילה ואף דהסוגי' שם סובר דגיזה לא מיקרי שינוי או דמיירי בשבח שע"ג גדלה ולרב זביד אליבא דר' יהודה וכמ"ש התוס' שם בד"ה לגיזותי' מ"מ הא ע"י היאוש ושינוי השם קנה את גוף הפרה וממילא קנה למפרע וכל השבח שלו ועי' תוס' ב"ק (ס"ו) ד"ה הא בסה"ד דביאוש ושינוי השם עיקר הקנין הוא ע"י שה"ש רק בלא יאוש לא הוי שה"ש הואיל דאין שם הקדש חל עליו ע"ש וכיון שכן אמאי אין הגזלן קונה כל השבח למפרע משעת גדלה אלא מוכח דבשה"ש לא קנה למפרע לכ"ע והטעם נראה כיון שהקדיש הוי כליתא עוד בעולם ודמיא לתברא או שתיא דמשלם כדהשתא וכסברת הרא"ש הנ"ל עכ"ד הד"ח ז"ל והנה מפרש גם הוא ז"ל בדברי הרא"ש דבתברא ושתיא הוי הטעם משום דליתא בעולם ואז אין להקנין השינוי על מה לחול והוא כמו שכתבתי לעיל על (דף י"א ע"א) בראשונה לפרש דברי הרא"ש אולם אח"כ דחיתי פי' זה כי לא נוכל לפרש כן כלל עיין לעיל בזה:
ג ובעיקר הדבר הי' נלע"ד לומר דבר חדש בזה בעזה"י ומקודם י"ל בהא דאמרינן בר"פ הגוזל ומאכיל רשות יורש לאו כרשות לוקח ולא הוי יורש כלוקח וכ' בטור וש"ע חו"מ (ס' שס"א ס"ז) מת והוריש הגזילה לבניו לא הוי שינוי רשות אלא הוי כאילו אביהם קיים שאם הוא בעין ולא נשתנית צריכים להחזירה אפילו נתייאשו הבעלים ואם נשתנית והיא קיימת נותנים דמי' כו' ולכאורה היינו מפרשים דהא דקאמר ואם נשתנית כו' היינו שנשתנית עוד בחיי אביהם הגזלן ואז היא דמהני השינוי לענין שא"צ להחזיר גוף החפץ דאם נפרש דנשתנית לאחר מיתת אביהם, הלא בכה"ג לא מועיל השינוי כלל גם לענין לקנות גוף החפץ דהא אין היורשים רוצים לגזול החפץ וגם אינם יודעים כלל שהוא גזול והא שיטי לא קני בשום מקום רק בגזלן דוקא ועיין ב"ק לעיל (דף נ"ו ע"ב) תוד"ה פשיטא דשינוי ל"ק רק בגזלן אבל לא בשומר ע"ש ופשיטא דבמקח ומתנה ג"כ לא קני שינוי כלל ורק בגזלן מהני שינוי לקנות גוף החפץ והא דצריכים לשלם דמי' אם נשתנית ביד אביהם אף שלא הניח אחריות נכסים והלא אביהם לא הי' צריך להחזיר גוף החפץ רק דמים וא"כ הי"ל לומר דאין היורשים צריכים לשלם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח נוכל לומר דבאמת הוא דוקא לאחר תקנת הגאונים דבע"ח גובה מטלטלי דיתמי אבל מדינא דגמ' הי' הדין באמת דאם נשתנית הגזילה בחיי אביהם דאין היורשים צריכים לשלם דמים כלל כן הי' נראה לפרש לכאורה. אולם בספר שער המשפט (סי' שס"א סק"ב) וגם בפ"י ר"פ הגוזל ומאכיל על תוד"ה רב חסדא האריכו בזה וכתבו דהדין הוא באמת דגם אם נשתנית הגזילה לאחר מיתת אביהם ג"כ הוה הדין כן דקנו גוף הגזילה בשינוי ירק דצריכים לשלם דמי' עי' היטב בדבריהם ולכאורה יש לדייק כן מדכתבו הטור והמחבר סתמא ואם נשתנית הגזילה כו' ולא כתבו בפירוש דנשתנית בחיי אביהם ומשמע דגם בנשתנית לאחר מיתת אביהם הדין כן וא"כ י"ל דמדוע יועיל השינוי ליורשים לקנות גוף החפץ דלא יצטרכו להחזיר גוף החפץ אלא דמים הלא שינוי אינה קונה אלא בגזלן דוקא והיורשים לאו גזלנין נינהו שהרי אינם רוצים לגזול ולכאורה י"ל בזה טובא. ועי' בפתח הבית דיני יאוש וש"ר (ענף וי"ו) מ"ש שם בזה:
ועוד י"ל לשיטת הרא"ש דשינוי קונה למפרע א"כ כי נשתנית אח"כ ברשות היורשים נימא דקנה הגזלן להחפץ הגזול תיכף משעת גזילה וא"כ תו לא הי' על הגזלן רק חיוב דמים וא"כ נימא ג"כ כי לא הניח אביהם אחריות נכסים, אף אם הגזילה קיימת ג"כ לא יצטרכו היורשים לשלם דמים דהא הוה מטלטלי דיתמי ולא משתעבדי לבע"ח ועי' בשער המשפט שכ' דהאי דינא דהטור והמחבר דאם נשתנית הגזילה כו' מיירי רק בנשתנית ברשות היורשים דאם נשתנית ברשות אביהם הרי קנה אביהם וליכא על אביהם רק חיוב ממון ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח א"כ גם כי נשתנית ברשות היורשים נימא ג"כ דא"צ לשלם משום דשינוי קונה למפרע והרי משעת הגזילה קנה הגזלן ניחא דנימא דהוי זה רק כמו שינוי דממילא הואיל דהגזלן לא עשה השינוי בידים מ"מ הלא אנן פסקינן להלכה דגם שינוי דממילא קונה וגם דהא לידה הוי שינוי דממילא ואפ"ה כתב הרא"ש דהשינוי דלידה קונה למפרע ולכאורה י"ל בזה מיהא לפמ"ש השער המשפט דבנשתנית ברשות היורשים הוא דכ' הטוש"ע דחייבין לשלם דמים והטעם אף שקט גוף הגזילה בשינוי מ"מ החוב הוא על היורשים גופייהו כיון שבא לידם קודם השינוי וחייבים לשלם אף ממטלטלי דידהו כו' יעו"ש א"כ יש לצדד ולומר דהיורשים הם כמו הגזלן גופי' דצריך לשלם דמים והרבה י"ל עוד בזה ובדברי הפ"י ובדברי הסה"ב שם (ענף וי"ו) יעוש"ה:
ועוד י"ל דאם הגזלן מכר החפץ קידם יאוש ולא נתייאשו הבעלים כלל גם כשהוא ביד לוקח והלוקח עשה בו שינוי אם נימא דיהי' ג"כ הדין כמו ביורש דיקנה עכ"פ גוף החפץ ולא יצטרך לשלם רק דמים אם לא ידע הלוקח שהוא גזול כמו גבי יורשים דאם ידע הלוקח שהוא גזול ועשה שינוי בכדי לקנות הרי נעשה הוא גזלן עתה ורק אם ל"י הלוקח כלל שהוא גזול אם נימא דהוה הדין כמו יורשים ובודאי דזה אינו דאל"כ מדוע לא נקטו הטוש"ע וגם בשום פוסק אינו מבואר כלל שיהי' גם להלוקח הדין כמו ביורש ובודאי דגבי לוקח לא הוי הדין כן ובאמת מדוע ישתנה דינו של הלוקח מדין היורש ומצד הסברא החיצונה לוקח עדיף יותר מיורש דלענין שינוי רשות עדיף לוקח מיורש כמו כן נימא גם בדין זה כן ולכאורה י"ל טובא בזה. ואולם י"ל הסברא להיפוך דלענין שינוי רשות עדיף לוקח מיורש משום דיורש כרעא דאביו ולא מיקרי שינוי רשות כאשר יבואר לקמן בזה:
ד וליישב כל הנ"ל נלע"ד דבודאי הוה הדין הפשוט דשינוי לא הוי קנין רק גבי גזלן דוקא ובשום מקום אחר לא הוי שינוי קנין וכמ"ש התוס' בב"ק (דף נ"ו ע"ב) ד"ה הא שהבאתי לעיל וגם דווקא אם ביד הגזלן נעשה השינוי בין שינוי דממילא בין בידים אבל עדיין הוא ברשות הגזלן וגבי גזלן הוא דגלי קרא אשר גזל כעין שגזל יחזור אבל אם אינו ברשות הגזלן לא מהני שינוי כלל להיות קנין כי לאדם אחר שאינו גזלן לא מיחשב שינוי כלל לקנין וא"כ לא מיקני ג"כ להגזלן אם נעשה השינוי ברשות אחר כגון אם מכרה הגזלן לאדם אחר ונעשה השינוי אצל הלוקח ומש"ה אם נעשה השינוי ביד הלוקח אם לא הי' יאוש ל"ק הלוקח גם לגוף החפץ וצריך להחזיר גוף החפץ ליד הבעלים וגבי יורש היינו טעמא משום דהיורש יורש הזכות הזה שהי' לו להגזלן בהחפץ הזה הגזול אשר אם יעשה בו שינוי או דישתנה מאליו יהי' קונה לגוף החפץ ורק ישלם דמים וזכות זה יוכל היורש לירש אבל למכור זכות זה אינו יכול דלא חל על זכות זה שם מכירה ומתנה וכעין סברא זו כתב הכ"מ (בפ"ה מהל' מע"ש ה"א) דמע"ש דממון גבוה הוא אינו יכול ליתן במתנה אבל היורש יורשו עיי"ש ומש"ה אם נשתנה הגזילה ביד היורש קנה לך החפץ ורק דמים משלם משום דלא עדיף היורש הזה מגברא דאתי מחמתי דאילו הי' נשתנה ביד אביו הגזלן ה' הדין דקנה לגוף החפץ ורק משלם דמים וה"ה היורש אבל לא משום דשינוי שנשתנה אצל היורש ליהני שיקנהו אביו הגזלן למפרע משום דקנין שינוי הוא דוקא אם נשתנה ברשות הגזלן דהיינו כל זמן שלא יצא עדיין כלל מרשותו ודוק היטב בזה כי הוא נכון לע"ד. ועפ"י האמור א"ש הא דלא מהני שינוי שנתהוה ביד היורש שנימא דנקנה הגזילה למפרע להגזלן וא"כ יהי' תו מטלטלי דיתמי הוא משום דלא איתעביד השינוי ברשות הגזלן רק ברשות היורש ובכה"ג תו לא שייך לומר דנקנה למפרע להגזלן משעת הגזילה. וא"ש ג"כ מה דמהני השינוי שנשתנה ביד היורש אף דהיורש לא נתכוין כלל לגזול ושינוי לא קני רק ביד הגזלן דהתם היינו טעמא משום דהיורש יורש זכות שהי' לאביו בחפץ זה אבל לא שייך לומר בזה דהשינוי יהי' קונה למפרע משעת הגזילה:
ומעתה עפ"י האמור יתיישבו כל הקושי' הנ"ל לפי שיטת הרא"ש דהקושיא מהא דאין הגונב אחר הגנב משלם כפל ודו"ה א"ש דניהא דהגנב השני שחטה ועשה בה שינוי בשחיטה מ"מ לא שייך לומר דקנה לה הגנב הראשון בשינוי זו למפרע משום דהשינוי הי' לאחר שיצא מרשותו שהרי גנבה הגנב שני. ומהא דמס' גיטין (נ"ה) ג"כ א"ש דניהא דשחטה הגנב לאחר שהקדישה בחוץ מ"מ לא שייך לומר שיקנה בהשינוי למפרע דהא חל ההקדש כיון דהי' יאוש ושינוי רשות מכח ההקדש וחל ההקדש ורק דלהקרבה פסול משום מהב"ע ואינו ראוי לבוא בפנים וא"כ איתעביד השינוי לאחר שיצא מרשות הגנב ולא מהני כלל השינוי לקנות כמו דלא מהני השינוי מעשה ששינה הלוקח מן הגנב ולא נתייאשו הבעלים וכמש"ל וא"ש ג"כ בהא דלעיל (בדף ס"ו ע"ב) מהא דקרבנו ולא הגזול דשפיר פריך הש"ס אי לפני יאוש ל"ל קרא והיינו דהא אקדשי' ואח"כ שחט להקרבן וא"כ אם נימא דיהי' שינוי מה שהתחיל לשחוט וקנה לה הגנב למפרע משעת הגניבה וא"כ בשעת ההקדש הי' חל ההקדש וכבר יצא הדבר מרשות הגנב וא"כ איתעביד השינוי ברשות הקדש ולא ברשות הגנב כלל וא"כ לא מיקרי שינוי לקנות כלל ומכ"ש דלא שייך לומר דיקנה בשינוי הזה עוד למפרע משעת הגזילה ודו"ק:
ובזה יש לדון ג"כ עמ"ש בד"ח לענין שינוי השם דאינו קונה למפרע לכ"ע והבאתיו לעיל אבל לפי האמור שפיר נוכל לומר דגם שינוי השם קינה למפרע משעת גניבה ורק דבעינן ג"כ דוקא אם השינוי השם איתעביד ברשות הגנב אבל בהקדיש ניהא דמקר' שינוי השם וחל ההקדש מכח דשינוי השם דהיינו ההקדש והקני' חלין שניהם כאחד ומש"ה חל ההקדש מ"מ לא שייך לומר בי' דחל הקנין למפרע משעת הגניבה כיון שהרי הקדישה עכשיו ויצא הדבר מרשות הגנב והבן היטב בזה החילוק:
ומעתה אין ראי' תו מהא דגיטין דמש"ה לא זכה הגנב בהגיזות והולדות שבין שעת גניבה עד שעת ההקדש משום דהשינוי השם הוא מכח ההקדש ואז יצא תו מרשות הגנב ולא שייך לומר דקנה למפרע ואכתי יש לפקפק בזה דהא באין כאחד מיהא י"ל דלמפרע ודאי דלא קנה בכה"ג אבל שינוי השם גמור ועירו ברשות הגנב שפיר מהני ודו"ק:
ה אולם י"ל באופן אחר מרויח יותר דהנה אם יגזול שני דברים כאחד ובאחד יהי' בו שינוי ובהשני לא יהי' בו שינוי בודאי דלא יקנה הדבר שאין בו שינוי אף שגזלם כאחד ומעתה י"ל דניהא למ"ד דגיזה ילידה הוי שינוי דקנה להבהמה וגם הולד והגיזה הוא משום דהוי שינוי בכל אחד מהם דכמו דהוי שינוי בהבהמה ה"ה דהוי שינוי להולד ולהגיזה והתם בגיטין (נ"ה) קאי הש"ס אליבא דר' זביד ע"ש בתוד"ה לגיזותי' וכ"ז אם אנו דנין שיהי' השינוי מכח הלידה והגזיזה אבל אם דנין מכח השינוי השם של ההקדש א"כ הלא הוה השינוי השם רק על גוף הבהמה אבל לא על הולד והגיזה וא"כ האיך מהני השה"ש של ההקדש על הילד והגיזה ומש"ה מיבעי' לרבא אי אוקמוהו רבנן ברשותי' משעת גניבה אי משעת ההקדש ונפ"מ לגיזות וולדות אבל מטעם שה"ש לא קמבעי' לי' כלל מטעם הנ"ל וא"כ לעולם נוכל לומר דבשה"ש ג"כ קונה למפרע משעת הגזילה לשיטת הרא"ש ודו"ק בזה:
[ב]
(א) בגמ' רב אשי אמר תנא דידן נמי שינוי דאורייתא קתני עצים ועשאן כלים בוכאני דהיינו שיפן צמר ועשאן בגדים נמטי דהיינו שינוי דלא הדר ופרש"י כלים בוכאני לכחוש דהיינו שיפן וליכא חקיקה ובתוד"ה עצים וז"ל דוקא שיפוי כי האי שנעשה בכך בוכני מועיל דחשיב שינוי מעשה וכן עבדי' נסרים נמי מהני אבל שיפוי שאין משתנה שמו בכך לא מהני כו' עכ"ל והנה שיטת התוס' הוא דשיפן לא מיחשב שינוי בכך אא"כ עשה בשיפוי זו כלי דאיכא שה"ש ג"כ אבל בלא עשה ממנו כלי רק שיפוי עצים ממנה לא מיחשב שינוי לקנות ומשום דשינוי מעשה לא מיחשב שינוי לקנות אא"כ נשתנה שמו ג"כ וכן כ' הטור בחו"מ בהדי' (בפי' ש"ס) וז"ל אבל שינוי החוזר לברייתו אינו קונה כיצד גזל עצים משופין לעשות מהן כלי וחברם ועשה מהן כלי לא קנאם שאפשר לפרק הכלי ויחזור העצים לכמות שהיו ואפילו שיפן אינו נקרא שינוי אם לא שישתנה שמם ע"י השינוי כגון שעשה מהם מכתשת לכתוש בו כו' עכ"ל ובש"ע (סי' ש"ס ס"ו) אבל הגוזל עצים ושיפן וקצצן או חקק בהם ועשה כלים כו' ה"ז שינוי בידו כו' ובהג"ה ואין נקרא שינוי אא"כ נשתנה שם הגזילה מכח השינוי טור עכ"ל ועי' סמ"ע (ס"ק י"ג) הביא דברי הטור יעו"ש ובש"כ (סק"ד) הביא דברי הת"ח דחולק והש"כ מסיים הלכך אין לנו אלא דברי התוס' והרא"ש והטור והר"ן וכ"פ מהרש"ל עכ"ל. ולכאורה י"ל דאם נימא דשינוי מעשה לא מהני אא"כ איכא שה"ש ג"כ ח"ל בלא שינוי מעשה ג"כ קונה מכח שינוי השם בלחוד דהוי ג"כ קנין. ולעיל (בדף ס"ו ע"ב) בהא דאיתיבי' אביי לרב יוסף מהא דעורות של בעה"ב דיתיב רב יוסף ברישא ופרקה שה"ש כשינוי מעשה דמי שינוי מעשה מ"ט התם מעיקרא עצים השתא כלים שינוי השם נמי מעיקרא קרו לי' משכא והשתא אברזין והלא גם בגזל עצים ועשאן כלים ג"כ ע"כ אתינן עלה מכח שינוי השם דאי ליכא שה"ש לא קני לי' ע"י השינוי מעשה בלחודי' וכמ"ש התוס' והטור כאן. ובתוס' שם (דף ס"ו) ד"ה שינוי השם כשינוי מעשה דמי כתבו לאו כשינוי מעשה ממש דשינוי מעשה לחודי' קני כדמוכח לעיל ולקמן (ס"ח) גבי גנב וטבח ובא אחר וגנבו דפריך ושינוי מעשה מי איכא למ"ד דל"ק אבל שה"ש גרידא ל"ק בלא יאוש או שינוי מעשה עכ"ל מבואר מדברי התוס' דשינוי מעשה קונה בלא שה"ש כלל וגם עדיף שינוי המעשה משינוי השם וכאן כתבו התוס' דגם שינוי מעשה לחודי' ל"ק אם ליכא עמו שינוי השם ג"כ ולכאורה י"ל בזה. ועי' סוכה (דף למ"ד ע"ב) תוד"ה וליקניו' דכתבו דשינוי השם גמור שאינו חוזר קני בלי יאוש כמו שינוי מעשה דקני בלא יאוש ע"ש שכתבו ועדיף שינוי השם החוזר דקני עם יאוש כדאשכחן גבי עוצבא משינוי מעשה החוזר לברייתו דאפילו עם יאוש ל"ק כדמסיקנא הכא והשתא ניחא הא דקאמרי התם שינוי השם כשינוי מעשה דמי דהיכי דמי להדדי והלא שינוי מעשה לחודי' בלא יאוש קני כדמוכח מכח"ד במרובה (דף ס"ו) ובהגוזל (דף צ"ג) ואילו שינוי השם ל"ק אלא בהדי יאוש כדמוכח ההיא דעוצבא אלא היינו טעמא משים דעוצבא חוזר לברייתי אבל היכא דלא הדר קני לחודי' כו' ע"ש ולדברי התוס' דסוכה דשינוי השם גמור שאינו חוזר קני בלא יאוש א"כ הא דב"ק (ס"ו) דמיירי דוקא עם יאוש היינו בשינוי השם החוזר וכן הוא כוונת התוס' ב"ק (ס"ו) וצרכינן לומר כן דלא יסתרו דבריהם אהדדי אבל עכ"פ חזינן ג"כ דשינוי מעשה שאינו חוזר קינה בלא יאוש ואע"ג דליכא שינוי השם כלל ולכאורה י"ל בזה טובא:
והנה מהא דב"ק (ס"ח) גבי גנב וטבח ובא אחר יגנבו דקאמר הש"ס ושינוי מעשה מי איכא למ"ד דל"ק ומשמע לכאורה דשינוי מעשה קני אף דליכא שינוי השם כלל וכמו שהביאו התוס' לעיל בב"ק (ס"ו) הנ"ל י"ל דהתם איכא שה"ש ג"כ דכשטבחו אז תו יש עליו שם חדש דמעיקרא בהמה והשתא בשר או בהמה שחוטה מיקרי יי"ל בזה:
ועוד י"ל מהא דלקמן (צ"ה ע"א) גיל בהמה והזקינה דמשלם כשעת הגזילה ומשום דמיחשב שינוי והלא לא נשתנה כלל השם של הבהמה ולשיטת התוס' והטוש"ע גם בשינוי מעשה בעינן ג"כ שינוי השם ולכאורה י"ל בזה:
ב והנלע"ד בזה בהקדם מה שי"ל לכאורה בהא דלעיל (דף ע"ח ע"ב) דקמבעי' לר"פ גנבה קטעה ומכרה מהו מי אמרינן מאי דגנב הא לא זבין או דילמא מאי דזבין הא לא שייר תיקו וכ"פ הרמב"ם (בפ"ב) מהל' גניבה (הי"ב) באיבעי' דלא איפשטא ולכאורה קשה הא כיון דקטעה הרי עשה בה שינוי וקנה לכל הבהמה ופשיטא דלא משלם תי דו"ה כשמכרה אח"כ דשלו הוא מוכר ועי' לעיל על (דף י"א) [אומ"א אק"ד] מ"ש ביה:
והנה מצאתי אח"כ בספר תורי"ד על ב"ק (ע"ח) שהקשה כן וז"ל בד"ה בעי ר"פ אי קשיא והא בשקטעה קנאה בשינוי מעשה וכי קא מזבין דידי' קא מזבין תשובה לא יחשב זה שינוי שהגוף נשאר כמו שהי' ולא נשתנה אלא שחיסר ממנו אבר אחד עכ"ל. ולכאורה אין דבריו הקדושים מובנים כלל ולעיל (על דף ע"ח) הבאתי דבריו ז"ל וכתבתי דלכאורה י"ל דהא לידה וגיזה מיחשב ג"כ שינוי להבהמה גופא לקצת הראשונים לשיטת הבעה"מ ודעמי' ז"ל ועי' לעיל שם [אוקל"ט] מ"ש בזה. וגם דגוף הסברא אינו מובן לכאורה דלמה לא נחשב קטיעות אבר לשינוי, מעשה גמור דקני בכ"ד. וכעת נלע"ד דדברי התורי"ד יהיו מתאימים בסברא עם שיטת התוס' והטוש"ע הנ"ל ובהקדם עפ"י דברי התוס' במס' סוכה (דף למ"ד ע"ב) ד"ה שינוי החוזר בהא דקאמר הש"ס גבי אוונכרי וליקנו' בשינוי מעשה קסבר לולב א"צ אגוד ואת"ל לולב צריך אגוד שינוי החוזר לברייתו הוא וכתבו התוס' ומה שנקצץ מן המחובר לא חשיב שינוי מעשה כיון דלא נשתנה שמו בכך דמעיקרא אסא והשתא אסא כדאשכחן בריש הגוזל (צ"ו) האי דגזל, דיקלא מחברי' וקטלי' אע"ג דשרי' לארעא דידי' ל"ק מ"ט דמעיקרא דיקלא מיקרי והשתא נמי דיקלא מיקרי ואע"ג דפסק לחיותא גרע מכחשא דלא הדר או מבהמה והזקינה דחשיב שינוי אע"ג דלא נשתנה שמם כו' עכ"ל והרי עמדו התוס' בקושי' יו דגזל בהמה והזקינה דמיחשב שינוי אע"ג דלא נשתנה השם וביאור דבריהם שכתבו לחלק בזה הוא דשינוי מעשה לא מיקרי רק אם נשתנה עצם הדבר מכמו שהי' מקודם וכבר עבר וחלף לגמרי העצם הראשין ופנים חדשית באי לכאן לגמרי אבל כל שלא נשתנה העצם הראשין לא מיקרי שינוי כלל ומש"ה בקצץ אסא מן המחובר הרי לא נשתנה העצם הדבר כלל שהרי האסא היא עכשיו ממש במראהו ובממשו כמו שהי', מחובר וכן בדיקלא דכמו שהי' במחובר כן היא עכשיו ג"כ ו"ה לא מיקרי שינוי מעשה אבל בכחשא דלא הדר או בהמה והזקינה הרי נשתנה גוף הדבר מכמו שהי' שהרי בשר הבהמה עצמה נשתנה מכמו שהי' מקודם וזה בודאי מיקרי שינוי מעשה ממש וקני אע"ג דליכא שה"ש כלל. ויבואר יותר בפשיטות דכשלא נשתנה גוף העצם הדבר מכמו שהי' מקודם כגון קצץ אסא ממחובר שהאסא עצמה לא נשתנה כלל וכן גזל עצים ושיפן הרי גוף העץ הוא עכשיי ממש כמו שהי' מקודם אלא שמקודם הי' הכל בחתיכה אחת מחובר ועכשיו כששיפן הפרידן זה מזה אבל גוף העץ דהיינו החומר לא נשתנה כלל מכמי שהי' מקדם ולא מיחשב זה שינוי מעשה שיקנה בזה החפץ אבל כי איכא ג"כ שינוי השם אז נשתנה השם של עצם החפץ דמעיקרא הי' חומר של העץ נקרא עץ ועכשיו נקרא כלי ושינוי כזו שהוא גם על העצם מיחשב שפיר שינוי על כל החפץ וקונה בשינוי השם וזה דפריך הש"ס בסוכה וליקניו' בשינוי השם והיינו דשינוי השם הוא על עצם החומר ומיקרי שפיר שינוי לקנות להחפץ ומשני הש"ס דלא הוי כלל שינוי השם דמעיקרא נמי לאסא הושענא קרו לי':
ובזה מובן ג"כ דברי התורי"ד דקטע ממנו אבר לא מיחשב שינוי לקנות בזה הבהמה כיון דגוף הבהמה לא נשתנית דהיינו עצמיות הבהמה לא נשתנית רק שחיסר ממנה אבר וזה לא מיקרי שינוי לקנות לגוף הבהמה. [ולענין אם עכ"פ קנה האבר לחודי' ג"כ י"ל אם זה מיקרי שינוי השם די"ל דהוה כמו אסא אף שתלוש עתה מן המחובר ג"כ לא נשתנה שמו ושינוי מעשה בעצם לא הוי, או אולי י"ל דגוף האבר קני שפיר דמיקרי שינוי השם דמעיקרא לא הי' שם אבר עליו רק הי' נקרא הכל על שם הבהמה ועכשיו נקרא אבר ואין זה ענין להא דבהמה בחיי' לאברים עומדת כי יש לחלק ביניהם וי"ל בזה וצ"ע לדינא] ובכה"נ צריך להיות ג"כ שינוי השם להיות השינוי השם על כל הבהמה על עצם הדבר וזה לא נשתנה שמו ומש"ה לא הוי שינוי לקנות לגוף הבהמה כנ"ל ע"ד לפרש דברי התורי"ד ז"ל:
ולא תיקשי מהא דגיזה ולידה מיחשב שינוי לא מיבעי' אם נימא דלא הוי שינוי לגוף הבהמה רק לענין לקנות הגיזה והולד וכמ"ש הרמב"ן פשיטא דא"ש וכמש"ל על (דף ע"ח ע"ב) שם. אלא אפילו אם נימא דהתורי"ד סובר כשיטת הבעה"מ ודעמי' דגיזה ולידה מיחשב שינוי גם לגוף הבהמה נוכל לומר דזה הוי שינוי גם לעצמות הפרה ורחל. או אולי י"ל דשינוי השם הוה דמיקרי רחל גזוזה ופרה שכבר ילדה דבכה"ג דאיכא שינוי השם שפיר מהני לקנות ואכתי י"ל בזה:
והנה לפי האמור יצא לנו דלעולם שיטי מעשה בלחודי' היכא דהשינוי הוא בעצמיות הדבר הגזול שפיר קונה אפילו כי ליכא בהדי' שינוי השם כלל ומש"ה בהא דגזל בהמה והזקינה דהוי שינוי בעצמיות הבהמה מיחשב שפיר שינוי לקנות לגוף הבהמה אף דלא נשתנה השם כלל וא"ש ג"כ בהא דב"ק (ס"ח) גנב וטבח ואח"כ מכר דשפיר פריך הש"ס שינוי מעשה מי איכא למ"ד דל"ק דזה מיקרי שינוי מעשה בעצמיות הדבר שמעיקרא הי' חיי' ועכשיו שחוטה ובכה"ג שפיר קונה שינוי מעשה ולא צרכינן כלל לשינוי השם בהדי' ורק היכא דאין השינוי מעשה העצמיית החפץ כגון גזל עצים ושיפן דעצמיית העץ לא נשתנה כלל מכמות שהי' בזה סברי התוס' והטוש"ע דאין זה חשיב שינוי ורק כי איכא שה"ש בהדי' דאז חל השינוי השם על עצמיית הדבר בכה"ג מיקרי שינוי לקנות אבל היכא דהוי שינוי מעשה והעצם הדבר נשתנה אז בודאי גם התוס' והטוש"ע מודו דמיחשב שינוי לקנות. ובזה מיושב הכל ומובן שפיר דברי התוס' הנ"ל שלא יסתרו כלל ודו"ק היטב בזה. ועיין לקמן בפרקין [או"ה] מ"ש בזה:
שוב ראיתי בה"ה (פ"ב) מהל' גזילה (הי"ד) בהא דגזל עלין ועשאה חופיא דקנה וז"ל שם וטעם לולב שהפריד העלין שקנה ודקל מחובר וקצצו שלא קנה ואילו שניהם אינן חוזרין לברייתן מפני שדקל שמו עליו אף אחר שנפחת משא"כ בלולב עכ"ל וכ' שם הלח"מ וז"ל וזה תימא דשינוי מעשה לחודי' קני יעוד בגנב טלה ונעשה איל ליכא שינוי השם כדאמרו בגמ' ונקנינהו בשה"ש ותירצו דשור בן יומו קרוי שור כו' לכך נראה דכוונת ה"ה לומר דלא חשיב שינוי כיון דשמו עליו יל"ד לטלה ונעשה איל שנשתנה הגוף אבל דקל אין בו שינוי הגוף כלל אלא שמעיקרא הי' מחובר והשתא נעקר וכיון דשמו עליו לא הוי שינוי עכ"ל ועי' בלח"מ (פ"א) מהל' גניבה הל' (ט"ו) מ"ש בזה ועי' קצה"ח (ש"ס סק"ה) מ"ש בזה אבל עכ"פ מבואר בלח"מ כעין הסברא שכתבתי:
ג ועפ"י האמור נוכל לפרש שפיר דברי התוס' במס' ב"ק (דף צ"ו ע"א) בהא דאר"פ האי מאן דגזל דיקלא מחברי' וקטלי' אע"ג דשד' מארעא לארעא דידי' ל"ק מ"ט מעיקרא דיקלא מיקרי והשתא נמי דיקלא מיקרי כו' וכתבו התוס' בד"ה דגזל וז"ל אע"ג דגזל בהמה וקטל' קני התם הוי שינוי דמינכר טפי עכ"ל, ולכאורה איני מובן הפירוש דאם נימא כפשוטו דבעינן שיהי' מינכר השינוי א"כ מן הסברא מינכר יותר כי קצץ הדקל מן המחובר שהי' זקוף מתחילה ועכשיו מונח על הארץ ממה שניכר הבהמה לאחר דקטלי' וגם היכן כתוב כן דבעינן שינוי המינכר דוקא. אולם לפי האמור נוכל לומר דהפי' הוא דניכר יותר השינוי בעצמיות הבהמה כשקטלי' דנשתנה העצם ממה שהי' בחיי' ומיחשב זה שפיר שינוי בעצמיית ממה שהוה מינכר השינוי בגזל דיקלא וקטלי' דהתם לא הוי השינוי בעצמיית הדקל וקרו לי' התוס' לשון מינכר לאו דבעינן שיהי' ניכר להעולם השינוי ורק דניכר השינוי והוי שינוי בעצמיית הדבר ושפיר קני בשינוי כזה אע"ג דליכא שינוי השם בהדי' ודו"ק:
והנה ראיתי בתו"ח בסוגיין בד"ה עצים ועשאן כלים בוכני הביא דברי התוס' הנ"ל והקשה דא"כ לא הוי דומי' דצמר וליבנו פשתן ונקהו דקתני בברייתא דהתם דקנאו בליבון ונקוי בלבד אע"ג שלא נשתנה שמם בכך כו' ומכח זה חולק על דברי התוס' הנ"ל והביא שמלשון הרמב"ם מורה ג"כ דלא כתוס' ע"ש. ולפמ"ש י"ל דצמר וליבנו דהוי זה שינוי בעצם הצמר וכן פשתן ונקהו ג"כ מיקרי שינוי בעצם הפשתן ובכה"ג שפיר מהני אע"ג דליכא שינוי השם בהדי' ואכתי צ"ע בזה אם צמר וליבנו יהי' מיקרי שינוי בעצם הדבר ומכ"ש בפשתן ונקהו בודאי דצ"ע לומר דמיקרי שינוי בעצם הדבר. או אילי י"ל דצמר וליבנו ופשתן ונקהו הוי שינוי השם ג"כ וי"ל בזה:
ד והנה הקצה"ח (בסי' ש"ס סק"ה) הביא שיטת התוס' והטור והרמ"א הנ"ל דבשינוי מעשה ג"כ בעינן שינוי השם. והקשה מהא דגיטין (נ"ג) דפריך על חזקי' דאמר ד"ת היזק שא"נ שמי' היזק מהא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאומר לו הש"ל וא"א היזק שא"נ שמי' היזק האי גזלן הוא ממונא מעליא בעי שלומי תיובתא ואי נימא דאפילו בשינוי מעשה כל שלא נשתנה שם הגזילה לא קנה אם כן אפילו למ"ד היזק שא"נ שמי' היזק וחשיב לי' שינוי מעשה וכמו דמפרשי התוס' שם בד"ה גזלן ע"ש. אכתי מצי אמר הש"ל כיון דלא נשתנה שם הגזילה דמעיקרא לחם והשתא לחם וצ"ע עכ"ל. ולפי האמור א"ש דהא לשיטת התוס' דזה שנאסר מיקרי שינוי מעשה והוי כאילו נעשה השינוי בידים א"כ הוה תו שינוי מעשה גמור דהיינו שנשתנה העצמיית ובכה"ג שהעצם נשתנה לגמרי לא בעינן כלל שינוי השם ושפיר פריך הש"ס דא"א היזק שא"נ שמי' היזק ממונא מעליא בעי שלומי ודו"ק:
שבתי וראיתי כי בפשיטות יש ליישב קושית הקצה"ח הנ"ל והוא דנוכל לומר דכפי סברת התוס' הנ"ל דהואיל דנאסר מיקרי שינוי מעשה אע"ג דלא ניכר כלל השינוי מעשה וה"ה דמיקרי שינוי השם ג"כ דמעיקרא הי' היתר והשתא אסור. ואדרבה יותר יש סברא לומר דמיקרי שינוי השם ממה שנימא דמיקרי שינוי מעשה וכיון דאמרינן דמיקרי שינוי מעשה כ"ש דמיקרי שינוי השם והבן בזה:
ה והנה הרמב"ם (בפ"ב) מהל' גזילה (הי"ב) וז"ל אבל הגוזל עצים ושיפן וקצצן או חקק בהם ועשאן כלים או שגזל צמר וצבעו או נפצו וליבנו או שגזל טווי ועשהו בגד כו' ה"ז שינוי בידו כו' עכ"ל ובש"ע חו"מ סי' (ש"ס ס"ו) כ' ג"כ ממש כלשון הרמב"ם רק קצת שינוי בלשון המחבר שכתב או חקק בהם ועשה כלים ואולי הכוונה כמו ועשאן ועי' בתו"ח שכ' דהרמב"ם לא ס"ל כתוס' והטור ורק דשינוי מעשה בלחודי' קינה אע"ג דליכא שה"ש בהדי' דכתב סתמא דשיפוי מועיל דהוי שינוי ולא חילק וכן משמע בש"ע סי' (ש"ס) שהעתיק לשון הרמב"ם ולא חילק עכ"ד התו"ח. ולע"ד דבודאי א"א לומר שאם יגיל קורה גדולה ויחתוך ממנה שיפוי מעט הכי נימא דזה יהי' מיקרי שינוי דבודאי דא"א לומר כן ורק כל שאין קפידא בדבר בין אם לא חתך ממנו או חתך ממנו דבודאי דזה לא מיקרי שינוי כלל לקנות על ידה ורק היכא דאיכא קפידא בדבר במה שחתך ממנה בזה י"ל אם חשיב שינוי לקנות על ידה והנה בגזל עצים ושיפן בזה י"ל דלא מיקרי שינוי כלל כי אם העצים הם להסקה א"כ אין שום קפידא בדבר במה שחתך מהם הקיסמין הללו וזה לא הוי שינוי ורק בעינן דוקא בשינוי שיהי' קפידא בדבר דהיינו שבזה ששינהו נשתנה הדבר מכמות שהי' מקודם ואולי יש לכוין זה החילוק בדברי התוס' ב"ק (צ"ו ע"א) ד"ה דגזל דכתבו דגזל בהמה וקטלי' הוי שינוי דמינכר טפי הבאתיו לעיל וי"ל בזה אבל סתם שיפן לא מיקרי שינוי כי אין קפידא בזה כלל ובעינן דוקא דעביד בוכני וכן הוא בפשיטות לשון הגמ' עצים ועשאן כלים היינו ביכני דהיינו שיפן וכן הרי"ף הביא לשין זה שכתב על הא דר"פ לקמן (צ"ה) וז"ל שמעינן מהא דר"פ דשינוי החוזר לברייתי ל"ק והכי הלכתא הלכך מתני' דקתני הגוזל עצים ועשאן כלים משלם כשעת הגזילה עצים ושיפן נינהו כגון בוכני כדאמר רב אשי דהיה בתראי עכ"ל והרי מפרש הרי"ף ג"כ דדוקא כי עשה מהם כלי והטעם משום דבכה"ג הוא דמיקרי שינוי יעי' ביש"ש בפרקין (ס"א) שהביא דברי הרי"ף ומ"ש בזה. ומעתה נוכל לומר דגם הרמב"ם סובר כן ומ"ש הלשון הגו"ל עצים ושיפן וקצצן או חקק בהם ועשאן כלים כו' זה שכתב ועשאן כלים קאי על כל הבבא דהיינו גם על שיפן יקצנן ולשון ועשאן מורה קצת כן והמחבר שכ' הלשין ועשה כלים קאי על כל הבבא והרמ"א מפרש בהדי' הטעם משים דאין קרא שינוי אא"כ נשתנה שם הגזילה וכשעשה כלי אז נשתנה השם והרבה י"ל עוד בזה:
[ג]
א בגמ' וליבון מי הוי שינוי ורמינהי לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטיר ליבני ולא צבעו חייב כי' כל הסוגי' ובסמ"ק בד"ה ולענין פסק בסה"ד יז"ל ליבון זה שאמרנו לענין גזילה בצמר שהיא שינוי יראה מסוגי' זו שאף בליבון לבד הוא אעפ"י שלא נפצה ביד ולא סרקה במסרק ולא ליבנה בגפרית אלא ליבון במים לבד יהוא הנקרא בכאן מיירי' ולענין ראשית הגז אינו שינוי אף בניפוץ או סירוק או ליבון בגפרית ויש שמשווים את המדות בין גזילה לראשית הגז כו' וגדולי המחברים נראה מדעתם שהגזילה נקרא שינוי בניפוץ ובראשית הגז אינו שינוי בשום דבר כו' ע"ש. והנה שיטת המאירי וגדולי המחברים דיש חילוק בין גזילה לראשית הגז ולגדולי המחברים בגזילה ניפוץ הוי שינוי אבל ליבון לחודי' לא הוי שינוי גם בגזילה ולשיטת המאירי גם ליבון לחודי' הוי שינוי בגזילה. [ולכאורה צע"ג בזה דהא בגמ' מדמה לה להדדי שינוי דגזילה לשינוי דראשית הגז] ובש"ע (סי' ש"ם ס"ו) אבל הגוזל עצים ושיפן וקצצן או חקק בהם ועשה כלים אי שגזל צמר וצבעו או נפצו או ליבנו כו' ה"ז שינוי בידו וכתב הש"כ (בסק"ג) או ליבנו תימא דבש"ס ריש הגוזל אמרינן דליבנו לא הוי שינוי כמו בראשית הגז וכ"פ המחבר בעצמו ביו"ד (סי' של"ג ס"ג) מיהו ברמב"ם לק"מ דכתב ונפצו ולבנו ובהל' ביכורים (פ"י) גבי ראשית הגז לא כתב רק לבנו לחוד ונראה דס"ל דלר"ח דקאמר דכברי' כברוי' בגפרית היינו דבתר הניפוץ מלבנו וכ"פ הרא"ש וטור ומוהרש"ל, דדוקא בליבו ע"י גפרית הוי שינוי אבל על המחבר שכתב או ליבנו קשה וצ"ל דט"ס הוא בספרי המחבר וכן בע"ש עכ"ל. ובבאה"ג (אות ג') דכ' המחבר או נפצו כ' עלה וז"ל בגמ' ליכא למ"ד דנפצו לבדו דליהוי שינוי ובליבנו מוקי לה בגמ' ר"ח ב"א אליבא דרבנן בכברי' בגפרית להתלבן יפה וכ"כ הטור וברמב"ם איתא אי נפצו ולבנו ולענ"ד צ"ע בזה עכ"ל הבאה"ג ז"ל. והנה בשמ"ק הנ"ל מבואר בהדי' דגדולי המחברים [דהיינו הרמב"ם] ס"ל דניפוץ לחודי' הוי שינוי וברמב"ם (פ"ב מהל' גזילה הי"ב) כתב הלשין או שגזל צמר וצבעו אי נפצו וליבנו דמשמע לכאורה מדברי הרמב"ם דניפוץ וליבון כאחד הוי שינוי ומשמע לכאורה דתרווייהו ביחד הוא דהוי שינוי אולם הרב המאירי ז"ל מפרש בדברי הרמב"ם דמ"ש אי נפצו וליבנו הוא כמו או ליבני והיינו דניפוץ לחודי' היי שינוי וא"כ לבנו לחודי' ג"כ היי שינוי לענין גזילה ויש חילוק בין גזילה לראשית הג' וא"כ שפיר כתב המחבר אי פני או לבנו הוי שינוי בגזילה ימ"ח הרב המאירי כתב בהדי' דליבון לחידי' היי שינוי והוא כמ"ש המחבר:
ב ועי' באו"ח (סי' י"א ס"ו) אם עשאם מצמר גזול פסילים דכתיב ועשו להם משלהם ובהג"ה ידוקא שגזל החיטין אבל אם גזל צמר ועשאן חיטין כשרים מיהי לכתחילה אסיר לעשיתן כו' ובט"ז (סק"ה) כ' על דברי הרמ"א זהו דעת הנ"י דמביא ב"י דס"ל דקניא ביאוש ושינוי הגוף ונ"ל דהך שינוי הגוף ר"ל שינוי השם דמעיקרא צמר והשתא חיטין ובזה מתורץ הא דקיי"ל בחו"מ (סי' שס"א ס"א) דיאוש בלא שינוי רשות ל"ק אע"כ הכא משום שינוי השם קנה וכ' ב"י ע"ז והרמב"ם שכתב פסול בצמר גזול אפשר דמיירי קודם יאוש א"נ אפילו אחר יאוש ל"ק משום דהוי שינוי החוזר לברייתו עכ"ל. ותמהתי על פה קדוש דשני התירוצים הם תמוהים דתי' הא' דמיירי קרא דועשו להם משלהם לאפוקי גזל בלפני יאוש פשיטא ל"ל קרא דה"פ בב"ק (דף ס"ו ע"ב) קרבנו ולא הגזול אימת אילימא לפני יאוש פשיטא ועל תי' הב' קשה מתלמוד ערוך ר"פ הגוזל דאמרינן גזל צמר ועשה מהם נמטי דאז לא ליבנם מקודם אבל אם עשה מהם בגד ע"כ לבנם מקודם וקנאם כבר בשינוי דליבון כו' וליבון הוי שינוי שאינו חוזר כדאיתא התם וא"כ זה שגזל צמר ועשה מהם ציצית ע"כ כבר ליבנם דבלא לבין והשייך לו תחילה א"א לעשות ממנו חוטין כדמוכח התם א"כ ודאי לא הוי שינוי החוזר לברייתו מחמת הליבון וע"ש בט"ז שכתב בטעמו של הרמב"ם משום מהב"ע והוי בזוי מצוה ואפילו בדיעבד פסול ע"ש היטב והרי שכתב הט"ז ג"כ דליבון לחודי' הוי שינוי והוא כשיטה הנ"ל ובספר חמד משה (סק"א) תמה על הט"ז שכתב דליבון הוי שינוי וז"ל ולא דק גם בזה כי התם מסקינן כן לר"ש אבל לרבנן ליבון לא היי שינוי כלל איברא שהמחבר פסק בחו"מ (סי ש"ס ס"ו) דליבון הוי שינוי גמיר אבל כבר השיג שם ע"ז הש"כ ומסיק דע"כ ט"ס הוא וצ"ל ונפצו וליבנו ע"ש ולפ"ז הכא א"ל דמיירי שגזל צמר מנופץ כבר עכ"ל ולפי האמור הרי מבואר כשיטת הט"ז בשמ"ק הנ"ל. ועי' בא"ר האריך ג"כ בדברי הט"ז ובים התלמיד הקשה ג"כ ע"ד הט"ז ובמפ"י הביאו ג"כ דברי השמ"ק הנ"ל יעי"ש והנה המפרשים האריכו הרבה בדברי הט"ז הנ"ל והרבה כוונתי לדבריהם ורק יש לי עוד איזהו הערות בזה:
הנה במ"ש הט"ז להקשות על החי' הראשון של הב"י דהרמב"ם מיירי קודם יאוש דהא קודם יאוש ל"ל קרא דועשו להם משלהם וכמו דפריך הש"ס בב"ק (דס"ו ע"ב) וכבר תמהו בזה בספר חמד משה ובים התלמוד דהא במס' סוכה (דף למ"ד) דקאמר הש"ס בשלמא לפני יאוש מכם אמר רחמנא כי' משמע דגם לפני יאוש בעינן קרא למעט והתוס' הקשו שם ותי' ועיי"ש מ"ש בזה, ועוד הקשו בחמד משה וגם בספר אלי' רבה על או"ח (סי' י"א) שהרי התוס' בב"ק (ס"י) ד"ה אילימא לפני יאוש ל"ל קרא פשיטא דאפילו קדשינהו אינו קדוש דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש עכ"ל וא"כ הרי היא חולין אבל הכא גבי ציצית דלא חלי' בדיבור פיו א"כ אי לאו קרא הו"א דיוצא שפיר וכוונתי בעזה"י לזה מדעתי ויש להוסיף עוד ולומר דהא בשלמא במצוה דכתיב גבה לכם וכדומה או הוה הדין דאם עשה המצוה הזו משל אחרים לא יצא כלל משא"כ במצוה דלא כתיב בה לכם או להם כגון תפילין שגזל תפילין משל חבירו והניחם הכי נימא דלא יצא בה ידי המצוה ניהא דאסור לו לגזול בכדי לקיים המצוה ומש"ה הוצרכו לומר הטעם משום דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' אבל מ"מ אם גזל תפילין מבואר בש"מ או"ח סי' כ"ה סי"ב במג"א סקכ"ו דפסולין רק מטעם מהבב"ע אבל לכם לא כתיב בתפילין ועיין פרמ"ג שם. ולפי שיטת הסוברים דהוא רק מדרבנן וכן הוא שיטת הרמב"ם מה"ת יצא ידי חובת המצוה וא"כ בתפילין גזולין יצא ידי חובת המצוה ומכ"ש אם מחזיר התפילין אח"כ להבעלים וגבי קרבן דאמרה תורה קרבני הוא משום דיקריב הקרבן ולא יהי' יכול להחזיר הבהמה שגזל א"כ פשיטא דלא יצא ושפיר פריך הש"ס אי לפני יאוש ל"ל קרא שהרי חובה עליו להביא קרבן והרי אינו מביא קרבן כלל שהרי אינו שלו אבל בתפילין שחובה על הגוף להניח תפילין ואם מניח תפילין שאולין ג"כ ויצא וה"ה אם מניח תפילין גזולין ג"כ יוצא ואפילו אם איני מחזירם אח"כ ומכ"ש אם מחזירם אח"כ וא"כ ה"ה בציצית אי לאו דכתב רחמנא ועשו להם היינו אומרים דיוצא יד"ח המצוה בציצית גולין ג"כ ומכ"ש אם מחזירם אח"כ להבעלים דבודאי יצא ודו"ק:
ג והנה על התי' השני שכ' הב"י דמיירי אפילו לאחר יאוש ואפ"ה לא קנה משום דהוה שינוי החוזר לברייתו ותמה הדרישה דהאיך אפשר לומר כן הא בהדי' כתב רבינו בחו"מ (סי' שס"ג) [צ"ל (שנ"ג ושס"א)] אם יש עם היאוש שינוי השם אפילו הוא שינוי החוזר לברייתו קונה מן התורה כו' וא"כ דברי, רבינו סותרים זא"ז ולא כתב שם שים פלוגתא שהרמב"ם ופליג עליו אלא מחוירחא דרבינו והרמב"ם דוקא קודם יאוש איירי עכ"ל הדרישה באו"ח (סי' י"א). ולע"ד נראה לתרץ קושית הדרישה הנ"ל דהנה הנ"י כתב דבגזל צמר ועשאן חוטין דקניא ביאוש ושינוי הגוף והמג"א (בסק"י) כתב דקנאן בשינוי מעשה והיינו דמן הצמר עשה חוטין והט"ז כתב דהך שינוי הגוף דכתב הנ"י היינו שינוי השם דמעיקרא צמר והשתא חוטין וכן הבין הדרישה דשינוי הגוף דכ' הנ"י היינו שינוי השם אולם לא פירש מה שינוי השם יש כאן ולע"ד הי' נראה דנוכל לומר דהא דקרו לה הנ"י שינוי השם משום דמעיקרא הי' צמר ועכשיו ע"י שטוואן לשם ציצית מיקרי שמן ציצית והוי שינוי השם כי נקרא שמן ציצית:
ולכאורה י"ל אם חל המיו' לשמן הואיל דהצמר הוא גזול אולי יש לומר דלא חל הטווי' לשמה הואיל דאין הצמר שלו וראיתי בישועת יעקב אי"ח (סי' י"א סק"ג) שכתב דלא חל הטווי' לשמה אם הצמר היא גזול והטעם דכל דבר שצריך כוונה אינו מועיל אם כיוין על דבר של חבירו דצריך כוונת הבעלים וכמו בחושב על דבר של חבירי לעכו"ם דקיי"ל דאיני נאסר כמו כן כ' המג"א (בסי' ש"ט סק"ח) דמוקצה איני שייך רק אם הבעלים הקצו אותו אבל מה שהקצוהו ע"י אחרים אינו חשיב מוקצה דאין ביד אחר שאינו בעלים כח לחשוב על דבר של חבירו דהבעלים אינן מסכימים ע"ז ומה"ט אין יכולין להקדיש והקשה שם דא"כ ל"ל קרא דאינו יוצא בגזל ציצית אי נימא דאיירי בגזל צמר יעשה מהן ציצית הרי בעינן טווי' לשמה דהיינו שיחשוב שטווה הצמר לשם ציצית ואיך יועיל כוונתי בדבר שאינה שלו שמא לא יסכים חבירו לעשות מהן ציצית וכוונה זו אין בה ממש וע"ש שמפלפל בזה. אח"ז ראיתי במח"א הל' גדילה (סי' כ"ט) שמסופק שם להסוברים דשינוי החוזר אפילו כי איכא יאוש בהדי' ל"ק במי שגזל צמר ועשהו חוטין ואח"כ נתייאשו הבעלים ומכרו הגנב לאחר אם יוצא בהם הלוקח יד"ח ציצית כיין דקניא ביאוש וש"ר או דילמא אפ"ה לענין ציצית ה"ז פסול שהרי בשעת הטויי' הי' גזול ובפרק דסוכה (דף ע') ס"ל לשמואל דהלכתא כוותי' דקרא דכתיב גדילים תעשה לך איירי גם על שעת הטווי' דבעינן תעשה לך לשם ריבך ופריך עלה ודילמא קרא אתא למעוטי גזול ומשני הא כתיב קרא אחרינא יעשו להם משלהם ע"כ משמע לכאורה דבשעת הטווי' בעינן שלא יהא גזול עכ"ל. והנה מה שמדמה הרב י"ל לומר דבשעת הטווי' לא יהי' גזול אין מוכח כלל די"ל דעיקר היא לאשמיעינן דגם הטיוי' בעינן לשמה אבל לא שמעינן מינה דבעינן שיה' הטווי' כשהוא שלו דוקא דהיינו שהבעלים וטווי' לשם ציצית וי"ל בזה. מיהא גם המח"א לא החליט זה בפשיטות רק כתב בלשון משמע לכאורה:
ולע"ד נראה דבכה"ג שפיר מהני הטווי' לשם ציצית דדוקא בדבר שאם הוא יחשב לשמה אז יהי' הדבר הזה אסור לתשמיש חולין שפיר הי' שייך לומר דאין אדם אוסר דבר שא"ש ומש"ה במוקצה שפיר כתב המג"א דאין חל המוקצה על דבר שאינו שלו משא"כ בדבר שאם חל הכונה שמחשב זה ג"כ אינו גורם שום היזק להבעלים בכה"ג י"ל דשפיר חל כוונתו דהיינו הכא בציצית שטווה הצמר לשם ציצית דאם ירצו הבעלים להשתמש בהם תשמיש חול רשאין שהרי רשאי להשתמש בציצית תשמיש חול ועי' במג"א (סי' מ"ב סק"ו) וז"ל ודע דכל זה בקדושה כגון תפילין אבל תשמישי מניה כגון ציצית שופר לולב נר חנוכה אפילו עשאן לכך לא מיתסרי ומותר להשתמש בהן חול וכ"מ במאור (ועס"י כ"א וסי' תרל"ח סס"א) עכ"ל המג"א וא"כ אף שטוואן לשם ציצית רשאי להשתמש בהן תשמיש חול ועיין (בסי' כ"א ס"א) חוטי ציצית שנפסקו יכול לזורקן לאשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדישה אבל כ"ז שהם קבועין בטלית אסור להשתמש בהן כגון לקשור בהם שום דבר וכיוצא ב"ה משים ביזוי מצוה ובהג"ה וי"א דאף לאחר שנפסקו אין לנהוג בהם מנהג בזיון לירקן במקום מגונה אלא שאינן צריכין גניזה עכ"ל והנה לעד"נ דמלשון הש"ע משמע דדוקא אם כבר היו בבגד היא דאין רשאי לנהוג בהן מנהג בזיון כיון דכבר היו למצוה אבל אם עדיין לא היו בבגד רק שטוואן לשמן בודאי דמותר להשתמש בהן תשמיש חיל וא"כ הרי כשטוואן הגזלן לשמן שפיר חל הטיוי' לשמה ויכולין הבעלים לעשותן בבגד לשם ציצית הואיל דלא גרם לו היזק ב"ה שטוואן לשמן וח"כ יכול אדם לטוו' צמר של אחרים לשם מצית ציצית בלא דעת בעלים משים דאינו גורם לי היזק כלל ושפיר חל הטווי' לשמן וכן אם ילוש אדם קמח של אחרים לשם מצת מצוה שפיר חל עלה שם מנת מצוה אף שלש העיסה שלא מדעת בעלים כיין דאינו גורם לי היזק בזה. ויש להביא קצת ראי' לזה דהנה בגזל קמח ואפה מצית יצא כיין שקנאה בשינוי וכמבואר באו"ח (סי' תנ"ד ס"ד) והלא בשעת לישה בעינן שילוש לשם מצת מצוה והאיך חל כוונתו הלא עדיין אינו שלו ודוחק לומר משום דחל הקנין והכוונה כאחד. אלא לפי' האחור א"ש הואיל דהכוונה לשם מצת מצוה שפיר חל אפילו בלש עיסת חבירו שלא מדעתו כיון דאינו מזיקו כלל בכוונה זו וי"ל בזה:
והנה אם גזל עורות ועיבד איתם לשם גויל לס"ת בכה"ג בודאי לא חל העיבוד לשמה הואיל דאם חל העיבוד לשמה א"כ אסרה להשתמש בו להדיוט ובכה"ג בודאי דאמרינן תו דאין אדם אוסר דשא"ש מיהא י"ל אם עובד אותם על תנאי אם יתרצו הבעלים יהי' העיבוד לשם ס"ח ואם לא ירצו הבעלים יהיו העיבוד סתם שלא לשמה וכן אם לא גזל העורות אלא שעיבד עורות של חבירו לשם ס"ת על תנאי אם יתרצו הבעלים וכן אם נתן לו לעבד עורות ועיבד אותם על תנאי כן אם חל העיבוד לשמה והנה המג"א (בס"ס מ"ב) כ' וז"ל ואפילו דבר שבקדושה מועיל תנאי להשתמש בו חול דהא בלא"ה יש מתירין עכ"ל וכבר האריכו בזה בעלי שו"ת עי' בשו"ת עבוה"ג (סי' ס"ה) ובשו"ת רע"א (סי' ב'). וא"כ הואיל דחל עיבוד על תנאי אולי יהי' מועיל עיבוד לשמה על תנאי בעורות של חבירו אם יתרצו הבעלים וי"ל בזה:
ומעתה לפי האמור הי' נוכל ליישב דברי הב"י הנ"ל בהקדם מ"ש הא"ר שם בשם אביו הרב ז"ל ליישב קושית הט"ז על התי' הראשון של הב"י דהרמב"ם שפוסל גזל צמר ועשה מהם ציצית דמיירי לפני יאוש והקשה הט"ז דאי לפני יאוש ל"ל קרא כמו דפריך הש"ס בב"ק (ס"ו) קרבנו ולא הגזול אי לפני יאוש ל"ל קרא וכ' לתרץ דבעינן הכא קרא דועשו להם הואיל דאיכא שינוי וכ' עלה הא"ר וז"ל וק"ק דהש"ס קאי בקרבן ואיכא נמי שינוי השם ואפ"ה פריך ל"ל קרא עכ"ל ע"ש. ולפי האמור הי' נוכל להבין התי' שתירץ אביו הרב ז"ל דהכא איכא שינוי דהיינו מה שטוואן לשם ציצית וחל הטווי' לשמה הואיל דלא אסר לי' כזה לשום דבר שהרי יכול להשתמש בהם תשמיש הדיוט וכמש"ל וא"כ הו"א דמיקרי שינוי השם דהא עכשיו הם ציצית ומיקרי ציצית וצרכינן קרא דועשו להם לאשמועינן דפסול משא"כ בקרבן דאם חל השם קרבן א"כ אסור להדיוט ולא חל כלל ההקדש דא"א מקדיש דשא"ש ושפיר פריך הש"ס אי לפני יאוש ל"ל קרא:
ד ובזה מיושב ג"כ התי' העני' של הב"י דא"נ לאחר יאוש הואיל דהוי שינוי החוזר לברייתו והקשה הדרישה דהא יאוש עם שינוי השם החוזר קונה. אולם לפי האמור א"ש דע"כ לא אמרינן דשינוי השם החוזר קינה רק אם מה שחוזר הוא רק מכאן ולהבא אבל עד אותו זמן המירה הי' חל השינוי השם דלא נעקר השינוי השם למפרע משא"כ היכא דנעקר השינוי השם למפרע דלא הי' תו חלות כלל למפרע ג"כ בכה"ג בודאי דלא קני אפילו עם יאוש והתם במס' סוכה דפריך הש"ס (בדף למ"ד) ולקנוי' בשינוי השם דמעיקרא הו"ל אסא והשתא הושענא ומשני מעיקרא נמי לאסא הושענא קרו לי' והיינו דלא הוי שינוי השם כלל ואם הי' מעיקרא קרוי אסא ולא הי' מיקרי הושענא ורק כי נאגד עם הלולב אז מיקרי הושענא אף כי מתיר אגדו פסק מינה השם הושענא וחוזר שמו עליו להיות נקרא אסא אבל מ"מ כל זמן שהי' באגודה עם הלולב ביחד הי' עליו שם הושענא וא"כ אף דהוי שינוי השם החוזר מ"מ אף בזמן שחוזר עליו שמו הראשין מ"מ לא נעקר למפרע לגמרי השם החדש שהי' לו וא"כ הי' נקרא שפיר שינוי השם החוזר ומש"ה הוצרך הש"ס לומר הטעם משום דמעולם לא הי' לו שינוי השם כלל דמעיקרא נמי לאסא הושענא קרו לי' ולא התחיל כלל להיות לו שינוי השם אבל אם הי' לי שינוי השם ואח"כ חוזר להיות נקרא בשמו הראשון בכה"ג שפיר מיקרי שינוי השם החוזר ומהני אם הוא לאחר יאוש אבל אם אח"כ נעקר מעיקרא ממנו השם לגמרי ומעולם לא הי' לו חלות כלל לשינוי השם בכה"ג לא הוי כלל שינוי השם ואין זה נכנס כלל בסוג שינוי השם החוזר וזה נכון לע"ד:
ומעתה נוכל לומר בסברת הב"י הנ"ל שכ' דמש"ה סובר הרמב"ם דבגזל צמר ועשה מהם ציצית דפסולים אף דהוא לאחר יאוש משום דהוה שינוי החוזר לברייתו והקשה הדרישה דהא שינוי השם החוזר עם יאוש כ' העור דקני אולם לפי האמור א"ש דכוונת הב"י הוא דהא עיקר מה דהוי שינוי השם הוא מכח דהוי על החוטין שם ציצית והלא זה הוא דוקא אם משתמש בהם לשם ציצית אבל הואיל דיכול להשתמש בהם לצורך חולין וא"כ לא הי' עליהם שם ציצית ולא הי' לו מעולם שינוי השם כלל וא"כ מש"ה לא מהני כלל האי שינוי השם וזש"כ הב"י דהוי שינוי השם החוזר לברייתו והכוונה דהואיל דעיקר שינוי השם היא מכח דשם ציצית עלה והואיל דאינו משתמש בהם כלל לשם ציצית לא הי' לו כלל שם ציצית. ויתכן יותר דאף לפי האמור לעיל דטווה צמר של חבירו שלא מדעתו דחל הטווי' לשמה מ"מ אכתי י"ל דזה דיקא כשאין הבעלים מימין אח"כ בפירוש אבל אם הבעלים מוחין אח"כ שאינם רוצים שיהי' לשם ציצית י"ל דלא חל הטווי' לשמה ומכ"ש אם טיואן לשם ציצית על תנאי רצון הבעלים בודאי דתליא ברצון הבעלים ויש לפלפל אם שייך לברירה וכמו שציינתי לעיל [באק"ג] דברי העבוה"ג ובשו"ת רע"א ז"ל ועיין בשערי תשובה או"ח סי' מ"ב סק"ד ומעתה ביד הנגזל לומר שאינו מתרצה כלל שיהי' לשם ציצית וא"כ לא חשיב שינוי השם כלל ואף שטוואן לשם ציצית הלא נעקר מעיקרא השם ציצית ממנו ולא חל כלל והוי שינוי החוזר לברייתו דאף דהי' מיקרי ציצית מ"מ אם אין הנגזל מרוצה פקע ממנו לגמרי שם ציצית וא"כ לא הי' שום חלות כלל להשינוי השם הלז כנ"ל ע"ד לפרש בכוונת דברי הב"י הנ"ל. ובגוף הקושית הדרישה י"ל שהרי באמת איכא פלוגתא בין הראשונים אם יאוש ושינוי השם החוזר לברייתו אי קונה ועיין ברמב"ן במלחמות בבא קמא (על דף קי"ד) דמבואר דס"ל דשינוי השם החוזר לא קני עם יאוש ורק שהדרישה כ' דיסתרו דברי הטור אהדדי ושיטת הרמב"ם ב"ה אינו מבואר כ"כ וי"ל בזה. שוב ראיתי בספר דברי חיים הל' גזילה סי' כ"א שכתב שם להאי סברא ג"כ על תרומה דלא מיקרי שינוי השם החוזר כשישאל עלה משום דחכם עוקר הנדר מעיקרא ומיישב בזה דברי התוס' ב"ק (דס"ז) ד"ה מעיקרא טיבלא שמהרש"א הקשה ע"ד התוס' ולפי הנ"ל מובן דברי התוס' והוא כסברתי שכתבתי כאן ע"ש:
ה נשאלתי באחד שעקר דירתו מהבית שדר בו בק"ק לאדז והניח שם כששה לולבין ונראה שהוא מכח שכחה ובא ראובן להחדר הנ"ל ולקח הלולבין ונתן א' מהם לשמעון אם שמעון יכול לברך עליו. והנה מטעם ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממונו לא שייך ביו"ט ראשון דהא בעינן לכם ובאו"ח (סי' תרמ"ט ס"ה) דכתב הרמ"א בשם התה"ד ומותר ליטול לולב של חבירו בלא דעת חבירו כשאר ימים דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממונו והוי כשאול והמג"א כתב דאבל אסור ליקח מביתו לביהכ"נ או איפכא עי' (סי' י"ד ס"ד) ע"ש אבל ביום ראשון בודאי דאסור כמבואר בט"ז שם (ס"ק י"א) ועיין מג"א (סי' תרנ"ח סק"ג) עייש"ה דניחא לי' לאינש הוא דוקא במידי ריי" בשאול דזה לא ניחא לי' שיזכה בו חבירו ועי' (בסי' י"ד) בט"ז (סק"ה) שהקשה דאמאי רשאי ליטול טלית של חבירו שלא מרעתו ולברך עליו מטעם דניחא לי' כו' דהא בציצית ג"כ בעינן כסותך דוקא ונדחק בזה ע"ש ועי' פרמ"ג שם מ"ש בזה אבל באתרוג בודאי דלכ"ע לא שייך לומר ניחא לי' כו' על יום
ראשון:
ובעיקר הדין הנה הי' בכאן יאוש וש"ר אלא דהוי יאוש שלא מדעת דפסקינן כאביי (ברפ"ב) דב"מ דלא הוי יאוש ובח"מ (סי' רס"ב ס"ג) וא"כ לא הוי יאוש כלל וליכא אלא ש"ר בלחוד דלא מהני. וגם י"ל עוד דלא נתייאשו הבעלים כלל הואיל דיודע ששכחם שם בדירתו שהי' דר בה אף אם עקר דירתו לעיר אחרת ג"כ אומר בלבו כשיהי' בעיר הלז ילך לבעל הבית ויטיל את שלו ואף שאם הי' יידע שכבר ניתן לולב אחד מהם לאיש אחר ממקום רחוק הי' בוודאי מתייאש ממנו כי לא שכיח כלל שיוחזר זה הלולב לידו מ"מ זה היי יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש כלל:
והנה אם זה יעשה שינוי בהלולב דאז הי' קונה בשינוי מעשה דמהני לקנות גם כי לא נתייאשו הבעלים וא"כ הי' יוצא כו אלא דלענין ברכה לא הי' יכיל לברך וכמבואר בש"ע או"ח (סי' תרמ"ט ס"א) כל הד' מינים פסולים בגזול ובגנוב בין לפני יאוש בין לאחר יאוש אבל גזל וקנאו בלא סיוע המצוה כגון גזל לולב ושיפהו כשר דקניא בשינוי מעשה ומיהא לא יברך עליו ומקורו מהירושלמי הובא בר"ן הביאו הב"י שם וא"כ הי' אפשר לדין ולומר דבכה"ג הי' רשאי לברך ג"כ דהא עיקר הטעם מה שאינו רשאי לברך הנה הר"ן ז"ל צידד תחילה לומר דרשאי לברך ג"כ שכתב ע"ד הירושלמי הנ"ל וכ"כ התוס' דמשמע בגמ' דאי קני לי' מצי נפיק בי' ולא חשיב מהב"ע והא דאמרינן בהגוזל קמא בההיא דגזל סאה דאע"ג דשינוי קונה מ"מ מהב"ע הוא אעפ"י שקנאו בשינוי מעשה קודם שבא לידי חיוב חלה התם דחוי בעלמא היא א"נ שאני ברכה דאיכא נמי הזכרה לשם שמים עכ"ל והנה נראה דהוא רק מכח חומרא להזכיר ש"ש ובודאי דהיא רק מדרבנן. והנה בהא דאמרינן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש היא דוקא היכא דידעינן בודאי שלא נתייאש עדיין. אבל הכא בנידון דידן יוכל להיות שכבר נודע לו ונתייאש כבר קידם שבא הלולב ליד זה המקבל מתנה וא"כ הי' מותר לו לברך ג"כ כי קנאו ביאוש ואח"כ שינוי רשות וא"כ תו הוי ספק על איסור הברכה ואם הי' שינוי מעשה ג"כ הי' תו מותר לו לברך ג"כ. אולם אם מותר לו לכתחילה לעשות שינוי מעשה י"ל דאסור הואיל דהשינוי הלז היי כמו סיוע למעשה הגדלה ובודאי אסור לכתחילה. אלא אם כבר עשה זה שינוי מעשה הי' אפשר לומר דמותר לו לברך ג"כ:
אולם בנידון דידן גבי לולב לא אדע מה זה יהי' נקרא שינוי מעשה לקנות דניהא דהמחבר כתב הלשון גזל לולב ושיפהו כשר דקניי' בשינוי מעשה ולע"ד לא אדע מה שיטי מעשה שייך בזה דהא כתבו התוס' בב"ק (דף ס"ו ע"ב) בד"ה ועיצבא א"צ קיצוע ומיהא היכא דחשב עליו לקצעו אמרינן בפרק דם חטאת (דף צ"ד) דטהורה עד שיקצענה מ"מ דייק הכא שפיר דכיון דראוי' להשתמש בלא. קיצוע אין קיצוע שלה חשיב שינוי מעשה כלל עכ"ל (ובדף צ"ג ע"ב) בד"ה עצים וז"ל דוקא שיפוי כי האי שנעשה בכך בוכני מועיל דחשיב שינוי מעשה וכן עבדי' נסרים נמי מהני אבל שיפוי שאין משתנה שמו בכך לא מהני וכן אמרינן לקמן (דף צ"ו) גזל דיקלא וקטלי' לא קני דיקלא ועבדי' גובי ל"ק דגובי דדיקלא מיקרי אבל גובי ועבדינהו כשורי קני מעיקרא גובי והשתא כשורי עכ"ל. ועי' סוכה (ל' ע"ב) תוד"ה שינוי וז"ל ומה שנקצץ מן המחובר לא חשיב שינוי מעשה כיון דלא נשתנה שמו בכך ע"ש והנה סברת התוס' הוא כשיטת הטור (בסי' ש"ס) דבעינן דוקא שינוי השם ע"י השינוי מעשה ועי' בש"ע שם וא"כ בלולב אף אם יעשה בו שינוי מעשה דהיינו שיחתוך קצת ממנו מ"מ לא ישתנה השם עי"ז וא"כ לא הוי כלל שינוי מעשה לקנות מל ידו ולכאורה צ"ע בזה. הן אמת שהתורת חיים בסוגיין (בדף ל"ג ע"ב) בד"ה עצים חולק על דברי התוס' הנ"ל וכתב שמלשון הרמב"ם מורה ג"כ דלא כשיטת התוס' הנ"ל עייש"ה אולם כבר העירותי בזה בסוגיין שם על (דף צ"ג ע"ב) [או"ב] ויישבתי לשין הרמב"ם דנוכל לומר דסובר ג"כ כסברת התוס' הנ"ל וגם כי הרמ"א (בסי' ש"ס ס"ו) כתב להלכה כשיטת הטור הנ"ל ח"ל ואין נקרא שינוי אא"כ נשתנה שם הגזילה מכח השינוי טור עכ"ל וכ' הסמ"ע עלה והיינו טעמא דקורות גדולות ועשאן קטנות לא קנה אפי' כרתו חיליות חולית עשאן קורות קנה לקמן (בס"ט) עיי"ש וא"כ לפ"ז לא אדע לפרש דברי המחבר באו"ח (סי' תרמ"ט ס"א) דגזל לולב ושיפהו קנה הלא בעינן שיהי' ג"כ שינוי השם ע"י השינוי מעשה וכמו שפסק המחבר (בסי' ש"ס ס"ט) וכפי הבנת הסמ"ע הנ"ל ולכאו' צ"ע בזה שוב ראיתי בפמ"ג או"ח שם בא"א (סק"א) וז"ל ועח"מ (שנ"ג וש"ס) שינוי מעשה שאינו חוזר לברייתו קנה בלא יאוש ובסמ"ע (ס"ק י"ג) דשיפן לחוד י"א דלא קנה דצריך שינוי השם מחמת מעשה ע"ש והנה מבואר הקושיא זו בפרמ"ג והמחה"ש הקשה ג"כ קושיא זו וכ' דהכא בלולב אפשר דמיירי ג"כ בנשתנה שמו כגון שקודם שיפוי אין שמו לולב ע"ש וראיתי בספר בכורי יעקב להגאון מאלטונא ז"ל (בסי' תרמ"ט סק"א) הביא דברי הפרמ"ג והמחה"ש וכ' על תירוץ של המחה"ש ולפ"ז אצלינו דליכא שינוי השם ב"ה באמת איני כשר אפילו שיפהו בלא יאוש אבל עם יאוש אפשר דקני והאריך עוד בזה לפרש פי' אחר בדברי הירושלמי הנ"ל דהא דקאמר כשנולן משופה אבל אם גזלו ושיפהו דמים הוא חייב לו כו' דזה קאי רק על שיפר אבל לא קאי על לולב והביא דברי הג"א (פ"ד) דמס' ר"ה ע"ש ועיין עוד שם (בסק"ב) וז"ל כשר אפילו ביום ראשון מ"א ואפילו לפמ"ש (סק"א) דשיפוי לא מיקרי שינוי לקנות בלולב מ"מ איכא נפקותא בזה לענין שינוי גמור שקונה דאי אפילו ביום ראשין ייצא בו רק דאין למצוא בקל שינוי גמור בלולב כיון שראוי לנטילה כמו שגדל באילן בלי מעשה כלל עכ"ל. והנה לפי האחור ד"ה לא חשיב שינוי מעשה וא"כ בנ"ד לא מצאתי עצה להכשיר הלולב הלז:
ולכאורה י"ל באם כבר עבר י"ב חודש אז י"ל דבודאי נתייאש ועי' רש"י ברכות (נ"ח ע"ב) בד"ה ככלי איבד וסתם כלי לאחר יב"ח משתכח מן הלב דיאוש בעלים לאחר י"ב חודש בפ' אלו מציאות [כ"ח[ מי שמצא כלי או שום מציאה חייב להכריז שלש רגלים ואם נמצא אחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ועצרת ובחג דהיינו י"ב חודש ושוב א"צ להכרי' עכ"ל ועי' ב"מ (דף כ"ד ע"ב) בתוד"ה לבתר בסה"ד אבל רש"י פי' שמצאן אחר י"ב חודש שנאבדו קשה דמנ"ל שיהי' בשביל כך למוצא דהאובד אינו מתייאש שסבור שהמוצא יסבור שמקרוב נאבדו ויכריז עכ"ל. והנה אם נימא דהוי יאוש לאחר י"ב חודש בודאי א"כ אם עבר יב"ח מעת ששכחם הבעלים בהדירה שיצאו ממנו הי' מועיל אם זה המקבל מתנה נתנם לאחר אח"כ דאז הוי יאוש ואח"כ ש"ר דמהני לכ"ע וקנה לה ורשאי לברך ג"כ. אולם כי לע"ד י"ל דדוקא באבידה הוא דסובר רש"י דמהני יב"ח דיהי' ודאי יאוש אבל הכא כי שכחו בבית חבירו י"ל דלא נתיאשו כלל כי אומר בודאי בעה"ב לקחו וז"פ לע"ד. ועיין במג"א סי' תל"ז סק"ג על השוכר לבדוק ויבטל ג"כ ואע"פ שהחמץ של המשכיר מ"מ מסתמא הפקירו כשיצא ממנו כמ"ש הטור סס"י תל"ו כו' עכ"ל משמע לכאורה דכיון שיצא מביתו נתייאש ממה שהניח בהבית ואולם יש לומר דהתם הטעם משום דהוא חמץ ויאסר בפסח מש"ה מפקירו. אך ממ"ש המג"א מטור ס"ס תל"ו משמע דאין הטעם משים חמץ דוקא רק כיון שיצא מביתו מפקירו ודו"ק:
[ד]
שם דף צ"ג ע"ב ורמינהו לא הספין ליתנו לו עד שצבעו פטור כו':
הנה לכאורה יש להסתפק בהא דאם צבעו דפטור דמצד הסברא י"ל דוקא אם צבעו במזיד שידע שהוא ראשית הגז וצבעו בכדי להפקיע החיוב אז הוא דפטור ומשום דהרי הוי כאילו גזלו אבל אם צבעו בשוגג שלא ידע שהוא ראשית הגז דלא נתכוין להפקיע כלל מן הכהן אז י"ל דלא הוי שינוי כלל להפקיע מהחיוב נתינה לכהן וגבי אומן שנתנו לו לצבוע אדים וצבעו שחור דסובר ר' יהודה לקמן (בדף ק'. ע"ב) אם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה אבל לא קנה לה האומן לגוף הצמר בשינוי כיון דלא נתכוין לגזול כלל ועי' בשמ"ק ב"ק (דף ק') בד"ה אם בסה"ד וז"ל לצבוע לו שחור וצבעו אדום וכו' ר' יהודה סבר כיון שלא אמר בפי' שנתכוין לגזול אלא בשוגג בא מעשה לידו לא קנאה בשעת צביעה כו' ע"ש. וא"כ ה"נ גבי ראשית הגז ג"כ י"ל דוקא אם נתכוין להפקיע מן הכהן אבל בצבעו בשוגג לא מפקיע. אולם הלשון לא הספיק משמע לכאורה דהי' הצביעה בשוגג דאל"כ לא שייך לומר לשון לא הספיק רק לא רצה ליתן וצבעו. אבל מצד הסברא פשוטה נראה לכאורה דוקא בשצבעו במזיד וחפשתי ולא מצאתי עוד בשום מקום שיבואר הדין בזה:
והנה רש"י ז"ל בד"ה פטור דקניא בשינוי ודמים נמי לא משלם דלאו ג"ל גמור הוא דלא מטא לידי' עכ"ל וכן פירש"י לעיל (בדף ס"ו ע"א) בד"ה עד שצבעו פטור מראשית הגז דקניא בשינוי ואפילו דמים לא משלם דאין כהן יכול להזמינו בדין דיכול לומר לאחר אתננו אבל קודם שצבעו מי שחטפו זכה בו עכ"ל ועי' לעיל על (דף ס"ו ע"א) [אוכ"ה] מ"ש ביה ומבואר שיטת רש"י דגם דמים לא משלם וראיתי בתורי"ד על ב"ק לקמן (צ"ד ע"ב) בד"ה והאר"י הלכה כסתם משנה ותנן לא הספיק כו' וז"ל מכאן נראה כפירוש המירה [הוא רש"י ז"ל] שפי' שהיא פטור לגמרי ומש"ה מקשה לי' מיני' שאין לומר כאן מפני תקנת השבים שמאי תשובה יעשה כיון שאתה פוטרו מלשלם אפילו הדמים ודאי בגזילה הקניהו השבח כדי שישלם הקרן וה"נ אם כפי שפירשתי בפ' הזרוע שמשלם לכהן דמי צמרו גם הכא י"ל מפני תקנת השבים שתקנו לו השבח נמי שיתן לכהן דמיו אלא ודאי כפתרון המורה מסתבר דפטר לי' מכל וכל וגם הלשון מוכיח כדבריו מדתני פטור שאם כדברי הי' לו לשנות אין לו אלא דמי צמרו כדתניא גבי גזלן ומאי דקשיא לי בפ' הזרוע ממאי דאמרינן גבי הרי שנטלו מבית המלך גרנו שאני התם דקא משתרשי לי' ל"ק ולא מידי דלא אמרינן הכי אלא גבי גרנו שהחטים עומדין בעינם והמעשר לא נשתנה דומי' דמכר בני מעי' של פרה כו' אבל היכי דאיכא שינוי כגון הכא שצבעו קנה זה בשינוי ואינו משלם כלום אע"ג דמשתרשי לי' ונהנה מן הצמר דכבר קניא בשינוי והדמים הו"ל ממון שאין לו תובעים ולא דמי אותו שנשתנה לאותו שעומד בעינו עכ"ל ועי' עוד שם בד"ה לא הספיק מ"ש עוד בזה. והנה אם נימא דגם בצבעו לראשית הגז בשוגג ולא נתכוין כלל להפקיע מהכהן ג"כ קנה להצמר בהשינוי והטעם דסוף סוף נשתנה א"כ שפיר נוכל לומר כשיטת התורי"ד בחולין שם דהא דקניא בשינוי כשצבעו הוא דוקא על גוף הצמר אבל דמים צריך לשלם ולא תיקשי דלמה לא משני הש"ס בב"ק לקמן (צ"ד ע"ב) דהא דלא הספיק כו' הוא ג"כ מפני תקנת השבים אבל לעולם דשינוי אינה קונה זה אינו דעד כאן לא שייך לומר תקנת השבים אלא דוקא היכא שגזלה אבל היכא דלא גזל לא שייכא לומר תקנת השבים שהרי באומן ששינה מדעת בעה"ב דל"ק לגוף החפץ מפני תקנת השבים כיון דל נתכוין לגזול לא הוצרכו לתקן גבי' מפני תקנת השבים וה"ה נמי אם צבע בשוגג להראשית הגז ג"כ לא שייך לומר גבי' תקנת השבים וא"כ שפיר פריך הש"ס על ר"י דסובר דשינוי ל"ק דאם כן אמאי בלא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור הא לא קניא בשינוי ותקנת השבים לא שייכא גבי' אלא ע"כ דשינוי קנה וא"כ נשתנה הדבר לגמרי ולא הוי תו ראשית הגז ופטור מלהחזיר הצמר אבל לעולם דבצבעו בשוגג לראשית הגז שפיר משלם דמים אע"ג דאינו מחזיר לגוף הצמר. ולכאורה י"ל דנימא דיהי' מחזיר גם גוף הצמר הצבוע ג"כ:
אולם נוכל לומר דהואיל דס"ס נשתנה הדבר מכמות שהי' מקודם ולא גרע משינוי דממילא דקנה ג"כ והיינו אם אמרינן דשינוי קונה ואף דבאומן ששינה מדעת בעה"ב לא קנה משום שלא נתכוין לגזול שאני התם הואיל דגוף החפץ הי' שייך להבעלים מקודם אבל בראשית הגז שלא הי' לכהן עדיין שום זכיי' בגוף הצמר ורק שהתורה חייבה לתת להכהן וזה דוקא כשהוא בעיני' אבל אי צבעו אפילו בשוגג אם אמרינן דשינוי קונה תו הוה כמו ליתא בעיני' דאין צריך ליתן הצמר הצבוע להכהן:
ויש לומר בזה עוד דיש חילוק בין אם נתכוין להפקיע מן הכהן דכשלא נתכוין להפקיע מן הכהן דניהא דא"ל להחזיר גוף הצמר אבל דמים מיהא משלם אבל אם נתכוין להפקיע מן הכהן כגון שצבעו במזיד פטור מתשלומי הדמים ג"כ וכסברא זו כתב הרדב"ז מובא במוהרי"ט אלגזי לבכורות (פ"ח אות פ"ב) הבאתיו לעיל על (דף ס"ו ע"א) [ואוכ"ו] שכ' הרדב"ז על דברי הרמב"ם דראשית הגו חייב באחריותו והעלה שם בהתשובה דהצפן של דברים כך הוא דכל שמכוין להפקיע עצמו מן המצות מת"כ כגון שאכלן אי מכרן או שצבע את הצמר וקנאו בשינוי שוב אינו משלם שהרי רצה להפקיע עצמו מהמצוה ויכול להפקיע עצמו באחד מהדרכים כאלו כיון שהוא ממון שאין לו תובעים ואעפ"י שעבר שוב אין המצוה מוטלת עליו אבל היכא שלא רצה להפקיע עצמו מן המצוה אלא שאנסו בית המלך את גרנו בחובו עדיין המצוה מוטלת עליו והשתא ניחא מ"ש הרב ז"ל דהמפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותו כיון שהוא לא גילה בדעתו שרוצה להפקיע עצמו מן המצוה עדיין המצוה מוטלת עליו וחייב באחריותן עכ"ד הרדב"ז המובא במוהריט"א וע"ש במוהרי"ט אלגזי מ"ש בזה:
וכ"כ היש"ש במס' חולין פרק הזרוע (סי' ג') וז"ל אלא תרצת דמלתא שכל שנתכוין ליקח מת"כ לעצמו ושינה אותן בצביעה או אכלן אינו משלם אע"ג דמשתרשי לי' שהרי הפקיע מצותו וחיוב ממון אין כאן לפי שאין לו תובעין אבל אנסו בית המלך גרנו בחובו כיון שלא הפקיע הוא מצותו ומשתרשי לי' עדיין מצותו עליו דמה לו הן ומה לי דמיהן וז"ב עכ"ל היש"ש. ולדברי הרדב"ז הנ"ל הוא כהכרעה בין שיטת רש"י ז"ל לשיטת התור"ד, דבצבעו במזיד פטור מתשלומין ג"כ אבל כי צבעו בשוגג ניחא דא"צ ליתן להכהן גוף הצמר הצבוע מ"מ דמים משלם וי"ל עוד בזה:
[ה]
תוד"ה ר"ש בן יהודה הא דאמרן תימא הא בטוואו וארגו מודה ולא פליגי אלא בצבעו משום דלא חשיב לי' שינוי לפי שלא נשתנה גוף הצמר כו' עכ"ל ובשמ"ק כתב בשם הרשב"א דרשב"י פליג נמי על טוואו וארגו ורק אשמועינן רבותא יותר דגם בצבעו מצטרף ע"ש אולם התוס' לא ס"ל כן ורק דבטוואו וארגו מודה רשב"י דהוי שינוי. ולכאורה י"ל דהא לשיטת התוס' לעיל ד"ה עצים להטור (בסי' ש"ם) דשינוי מעשה לחודי' ל"ק רק אי איכא ג"כ שה"ש בהדי' וא"כ ע"כ צ"ל דמה דסברו רבנן דצבעו הוי שינוי היינו דאיכא ג"כ שה"ש וא"כ אמאי לא מהני לרשב"י שינוי דצבעו משום דהא איכא שה"ש:
והנלע"ד בזה דלעולם דשינוי דצבעו לא הוי שיטי השם כלל דעדיין שם הראשון עליו דאכתי מיקרי צמר ורק דמיקרי צמר צבוע וכל שלא נעקר ממנו לגמרי השם הראשון אכתי שמו עליו ואף שניתוסף לו שם לוויי לא מיקרי שינוי השם ודוקא בטוואו וארגו אז הוי שינוי השם משום דמעיקרא הי' שמו צמר ועכשיו נעקר ממנו לגמרי השם צמר ונקרא רק חוטין או בגד. וסובר ר"ש בן יהודה דדוקא טוואו וארגו הוא דהוי שינוי אבל בצבעו לא הוי שינוי כלל משום דעדיין שמו עליו ושינוי מעשה בלחודי' ל"ק ואף דכתבתי לעיל בפרקין [או"ב אק"ב] דכל דנשתנה העצם הדבר מהני שפיר אף דלא נשתנה השם כלל מ"מ זה שצבעו לא הוי שינוי בעצם הדבר רק שיש לו מראה אחר להצמר דמעיקרא הי' צמר לבן ועכשיו יש לו מראה אחרת יסובר ר"ש בן יהודה ד"ה לא מיקרי שינוי בעצם הדבר י"ה שדקדקו התוס' וכתבו דלא פליגי אלא בצבעו משום דלא חשיב לי' שינוי לפי שלא נשתנה גוף הצמר והכוונה דר"ש בן יהודה סובר דזה שצבעו לא מיקרי שינוי בעצם הדבר ומש"ה ל"ק אבל בטוואו וארגו שפיר קינה או משום דחשיב לי' זה נשתנה עצם הדבר אי אפילו אם נימא דזה ג"כ לא מיקרי נשתנה בעצם הדבר מ"מ מהני לקנות הואיל דבודאי הוי שינוי השם דמעיקרא צמר והשתא חיטין או בגד ורבנן סברי דצבעו מיקרי שינוי בעצם הדבר ושפיר קונה אע"ג דליכא שה"ש בהדי' משום דכל שנשתנה העצם הדבר לא בעינן שה"ש בהדי' ומכאן ראי' למה שכתבתי לעיל שם בשיטת התוס' והטור וש"ע דכל שנשתנה העצם הדבר שפיר אמרינן דשינוי מעשה בלחודי' קונה אע"ג דלא נשתנה השם כלל ודו"ק:
או י"ל באופן אחר דר"ש בן יהודה סובר דשה"ש ל"ק כלל רק בעינן דוקא שינוי מעשה גמור וסובר דצבע לא מיקרי שינוי מעשה גמיר. ורבנן סברי דהואיל דאיכא שה"ש בהדי' קונה וסברי דצבע מיקרי שה"ש ומהני לקנות אע"ג דלא נשתנה העצם הדבר משום דכל דאיכא שה"ש תו חשיב השה"ש על העצם הדבר ג"כ ולרשב"י טוואו וארגו מיקרי שינוי המעשה גמור וקונה ולפ"ז יתפרש מה שתירצו התוס' דלאו דוקא אמרו דבר אחד כו' היינו דרשב"י סובר דשה"ש לא חשיב קנין והבן בזה:
דף צד.
[ו]
א דף צ"ד ע"א בגמ ראב"י מאי הוא דתניא ראב"י אומר הרי שגזל סאה של חיטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ וע"ז נאמר בוצע ברך נאץ ד'. כתב בשמ"ק בד"ה אין זה וז"ל ומ"מ אינו רשאי ליהנות בלא ברכה ומברך הן המוציא הן ברהמ"ז הן שאר ברכות הכל כפי הברכה הראוי לה ומ"מ יראה לי שאין מצטרף עם אחרים לזימון שאין קבע לאוכל בעבירה כמ"ש בברכות וכן אינו מברך על החלה הואיל ואין כאן הנאה אלא ברכת מצוה ואין ברכה לעשיית מצוה בעבירה ויש חולקין שלא לברך אף ברכת המוציא. הרב המאירי ז"ל עכ"ל:
והנה שני הדעות הללו הם שיטת הרמב"ם והראב"ד (בפ"א מהל' ברכות הי"ט) שכ' הרמב"ם כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף כו' ובהשגות כ' הראב"ד ז"ל שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל דאוכלין דבר איסור כי' ע"ש וא"כ לכאורה אינו מובן כלל מ"ש הרב המאירי כאן ומ"מ יראה לי שאין מצטרף עם אחרים לזימון כו' למה כתב זה בלשון יראה לי הלא הש"ס קאמר בברכות (דמ"ה) שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו כו' אין מזמנין עליהם וסובר הראב"ד דהא דקתני אין מזמנין היינו דוקא אין מזמנין אבל ברוכי מברך בין בתחילה בין בסוף והרמב"ם סובר דגם ברוכי לא מברך דהוא בכלל אין מזמנין אבל לכ"ט אין מזמנין בודאי וא"כ למה כתב הרב המאירי זה בלשון יראה לי ולכאורה י"ל בזה:
בית]:
אולם י"ל דהש"ס לא קאמר התם בברכות אלא באכל דבר איסור אבל בגזל לא שמעינן לה בהדי' הואיל דגוף הדבר לא הוי איסור. וגם כי יש לומר דלדידן דפסקינן דשינוי קינה א"כ בגזל חיטים או קמח ולשה ואפאה הוי שינוי ואף בגזל פת ג"כ י"ל דהוי שינוי הואיל דקניא בלעיסה והו"א דמצטרף לזימון לזה כתב הרב המאירי בלשון יראה לי שאין מצטרף לזימון שאין קבע לאוכל בעבירה וא"כ בשעת אכילה לא הי' צירוף וקביעות כלל והביא ראי' מהא דברכות כנלע"ד ליישב שיטת הרב המאירי ז"ל ועיין באו"ח ריש (סי' קנ"ו) במג"א מ"ש דגם בגזל פת יאכלה י"ל דמברך ברהמ"ז וכוונתי הואיל דלעיסה הוי שינוי וקניא בשינוי ועיין לעיל בפ"ק על (דף י"א ע"א) [אומ"א אק"ו] מ"ש שם בענין זה. והיינו דהרב המאירי כ' זה לדידן דפסקינן שינוי קונה וראב"י הא סובר דשינוי ל"ק ולקמן יבואר עור בזה:
(ב) והנה הרא"ש שם במס' ברכות (פ"ז סי' ב') הביא פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד הנ"ל יכתב להביא ראי' לשיטת הראב"ד מהא דב"ק (צ"ד) דראב"י אומר הרי שגזל סאה חיטין טחנה ואפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ משמע שחייב לברך אלא שברכתו הוא ניאוץ ועיין בכ"מ שם מ"ש בזה. ולעד"נ די"ל דהרמב"ם סובר דמש"ס דב"ק אין ראי' כלל דע"כ התם לענין חלה הואיל דלראב"י דסובר דשינוי אינו קונה וא"כ לא חל כלל ההפרשה שהפריש החלה ובודאי דהוי ברכה לבטלה דהא לא חל כלל ההפרשה וא"כ הא דאראב"י אין זה מברך אלא מנאץ ע"כ דאסור לי' לברך ואדרבא לא אדע לפרש כלל דברי הרא"ש ז"ל שכ' ראי' משם דמברך ורק דהוי ניאוץ דהא לענין הפרשת חלה בודאי דלא חל ההפרשה כלל למ"ד שינוי אינו קונה ובודאי דאינו יכול לברך כלל ואין לומר משום דהוי שינוי השם במה שקרא לה שם חלה דהא אם נימא דשינוי מעשה אינו קינה מכ"ש דשה"ש לא קנה כלל וצ"ע אצלי להבין דברי הרא"ש ז"ל בזה. וא"ל דכוונת הרא"ש הוא אליבא דרבא דדחי לדאביי וסובר דראב"י סובר דשינוי קינה ורק לענין ברכה הוה ניאוץ משום דהו"ל מהבב"ע וא"כ שמעינן שפיר דמברך אכתי י"ל בזה. חדא דהא רבא לא קאמר כן רק בדרך דחי להא דאביי ועיין בלח"מ שם מ"ש בזה. ועוד דאכתי י"ל דהא התם לא הוי רק איסור ברכה לבד והיינו דמעשה ההפרשה אינו איסור וכבר קנה בשינוי משעה שטחנה אבל מנ"ל להיכא דאכל דבר איסור דיברך עליו וי"ל בזה:
(ג) והנה הרב המאירי ז"ל דקדק בלשונו במ"ש ויש חולקין שלא לברך אף ברכת המוציא ושביק ברהמ"ז דהוא דאורייתא ונקיט ברכת המוציא ומשמע דמברך ברכת המזון גם לשיטת היש חולקין ואמאי יברך ברהמ"ז לשיטת היש חולקין הנ"ל ונראה דמכאן ראי' למ"ש המ"א בריש (סי' קצ"ו) דכ' הרב"י דה"ה בגזל חיטים וטחנן ואפאן אעפ"י שקנאן בשינוי אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף כו' ומיהו ברמב"ם (פ"ו ה"ז) מה' חו"מ אין יוצאין י"ח במצה גזילה זה הכלל כל דבר שמברכין עליו ברהמ"ז יוצא בו יד"ח וכל שאין מברכין ברהמ"ז אין יוצא בו עכ"ל הרמב"ם ואם קנאה בשינוי יוצא בו יד"ח א"כ מוכח דמברכין עליו ברהמ"ז וכן יש להורות דהא ברהמ"ז דאורייתא הוא ולחומרא אזלינן ואפשר דאפי' גזל לחם מברך ברהמ"ז דכשאכלה כבר קנאו בשינוי כו' עכ"ל המג"א. והנה מ"ש המג"א דאפילו גזל לחם כו' דקנאו בשינוי היינו ע"כ דלעיסה מיחשב שינוי ומברך ברהמ"ז וברכת המוציא אינו מברך דאכתי ל"ק בשינוי וא"כ בגזל פת בודאי דהוי הדין דאיני מברך ברכת המוציא אבל ברהמ"ז מברך שהרי קנאה בשינוי: