אור ברסלב
אמרי הצבי ג הגוזל ומאכיל פרק עשירי › דף קיח.

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

הגוזל ומאכיל פרק עשירי · דף קיח.

דף קיז:

[נא]

(א) דף קי"ח ע"א מתני' הגוזל את חבירו או שהלוה הימנו או שהפקיד לו בישיב לא יחזיר לו במדבר כו' ועיין ברי"ף וברמב"ם (בפ"א מהלכות גזילה ה"ז ופי"ג מהלכות מלוה ה"ת ובפ"ז מהלכות שאלה הי"א) הפקדון והאבידה לא ניתנו ליתבע אלא במקומם כיצד הפקיד אצלו בירושלים אינו יכול לתובעו בנוב ואם החזיר לו בנוב מקבלו הימנו כו' וכתב ה"ה ופירוש לא ניתנו ליתבע הא אם רצה להחזיר מחזיר בעל כרחו של מפקיד שלא אמרו לא יחזיר אלא במדבר ונראה לי שאם הפקיד אצלו לזמן ידוע שאינו יכיל להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן שיכול לומר לו קבלת עליך שמירת זה הזמן הקצוב עכ"ל ובמלמ"ל הביא שכן הוא סברת הבעה"ת בשם הראב"ד והובא ג"כ בריטב"א קידושין (דף י"ב) והביא שהרשב"א בקידושין (שם דף י"ג) הביא ג"כ דברי הראב"ד וכתב עליו ואני מסופק בדינו שאפילו הפקיד לזמן ידוע על מה לא תוכל להחזיר תוך הזמן דלא עדיף ש"ח מפועל שיכול לחזור אפילו בחצי היום והביא דברי הש"ג ודברי המוהרח"ש בספר תו"ח עייש"ה. ולכאורה יש לדקדק מלשין הרשב"א בקידושין כפי המובא במלמ"ל שכתב הלשין דלא עדיף ש"ח מפועל כו' דמשמע לכאורה דרק על ש"ח הוא דקשיא לי' להרשב"א ז"ל אמאי לא יהי' יכול לחזור בו תוך הזמן מלהיות עוד שומר עליו אבל על ש"ש לא קשיא לי' משום דש"ש יש לומר דבאמת אין הש"ש יכול לחזור בו תוך זמן הקבלת השמירה כיון דשקיל אגרא עלה ולכאורה י"ל הואיל דמדמי לי' לפועל והרי פיעל מקבל שכר ואפ"ה יכול הפועל לחזור בו בחצי היום וא"כ הה"נ בש"ש ג"כ היל"ל כן דיכול לחזור בו ואולי י"ל דכוונתו דש"ש בודאי דיכול לחזור משום דדמי לפועל:

וראיתי במח"א הל' שומרים (סי' י"ח) הביא כל השיטות הנ"ל וכתב לחלק בין ש"ח לבין ש"ש דש"ח משעה שהתחיל במלאכתו נשתעבד לשמור עד אותו זמן דהתחלת מלאכה עביד קנין מ"ח לענין ש"ש יכול לחזור בו וטעמא דמילתא דש"ח דוקא היא דא"י לחזור משים דלא דמי לעבד שהרי הש"ח כל שהניח החפץ במקום המשתמר תי לא רמי עלי' מידי להטפל בפקדון אבל ש"ש דצריך למיתב בהדי' ולנטורא יממא ולילא כמ"ש הטור (סי' ש"ג) ה"ז דומה לפועל וגרע מיני' וקיי"ל דפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום והאריך בזה ולבסוף הביא דברי הריטב"א בב"מ (דף פ"א) דבין ש"ח ובין ש"ש אין יכולים לחזור תוך הזמן ע"ש. יהנה הביא ג"כ דברי הרשב"א בקידושין הנ"ל ולא העיר בלשונו דנראה לכאורה דנחית לסברא זו שכתב המח"א דבש"ש יכול לחזור בו ורק בש"ח הוא דקשיא לי' על הראב"ד ומשמע דמפרש להראב"ד דוקא בש"ח אבל בש"ש גם הראב"ד סובר דיכול לחזור בו והקשה רק על ש"ח דג"כ היל"ל דיכול לחזור בו וי"ל טובא בזה:

והנה לפי מ"ש הב"י בחו"מ (של"ג) הובא בש"ך שם (ס"ק י"ד) והנה שכתב הריטב"א בשם רבותיו שלא אמרו שפועל יכול לחזור בו אלא בשיבר עצמו באמירה אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מילתא אתא שלא יוכל לחזור בו א"כ ה"נ אם קא בקנין לא יכול לחזור בו ולהחזיר לו הפקדון קודם כלות זמן השמירה וא"כ הי' נוכל לומר דהריטב"א דסובר דאין השומר יכול להחזיר הפקדון קודם כלות זמן השמירה הוא לשיטתו ומיירי היכא דהי' קבלת השמירה בקנין ואולי גם הראב"ד הנ"ל מיירי כן. אולם הש"ך שם הביא הרבה ראשונים דלא ס"ל כן רק לעולם יכול לחזור בו הפועל וא"כ גם אם הי' כאן קבלת השמירה בקנין ג"כ יכול השומר לחזור בו. וגם דלא הזכירו הראשונים כלל שהי' קנין וי"ל:

ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד לומר בסברת הראב"ד והראשונים הנ"ל דמש"ה אין השומר יכול להחזיר הפקדון קודם כלות זמן השמירה עפ"י מה דפסקינן בש"ע חו"מ (של"ג ס"א) ברמ"א ז"ל וי"א דאם משך בעה"ב כלי אומנות שעושה בהם מלאכה אין הבעה"ב יכול לחזור בו ולא הפועל אם הוא קבלן טור בשם ר"ת ועיין בסמ"ע (סק"ב) דאפילו אם החזירום אח"כ לפועל אחר המשיכה מ"מ מיחשב המשיכה לקנין דא"י לחזור זה בזה עייש"ה וא"כ הי' אפשר לומר דכמו דאם עשה הבעה"ב משיכה בכלי אומנות של הפועל אין שניהם יכולים לחזור בהם ולכאורה טעמא בעי. והי' נלע"ד דהא דפועל יכול לחזור בו משום כי לי בני ישראל עבדים הוא דוקא אם לא נעשה בזה קנין לחזק הדבר. אבל אם נעשה קנין בדבר הלא כתב הריטב"א בשם רבותיו דא"י לחזור בם ואף להחולקים ע"ד הוא דוקא קנין סודר הוא דיכולין לחזור בו אבל אם הי' קנין משיכה בכלי אומנות של הפועל אינו יכול לחזור בו הפועל אם הוא קבלן וגם הבעה"ב א"י לחזור בו. ואולם הרבה ראשונים ס"ל דלא מהני משיכה בהכלים אלא לענין שיכול לעכבם ולשיטתם אם התחיל הקבלן במלאכה אין הקבלן יכול לחזור בו ועיין במח"א (הל' שכירות פועלים ס"ו) האריך בביאור השיטות וכתב העולה מהאמור דבנידון דידן שמשך הבעה"ב כלי אומנתו של הקבלן וגם הקבלן התחיל במלאכה נראה לכאורה דכה"ג כ"ע מודו דאין יכולים עוד לחזור בהם עש"ה בדבריו:

ונראה לע"ד לפ"ז דאם שומרים עשו משיכה בהחפץ הנמסר להם לשמור דהא תיקנו משיכה בשומרים הוי ג"כ כמו עשה הבעה"ב משיכה בכלי אומנות או קבלן שהתחיל במלאכה דא"י לחזור בו וא"כ אין השומר יכול לחזור בו באמצע זמן השמירה כיון דכבר עשה משיכה בהפקדון וגם כבר התחיל בשמירה הוי כמו התחיל במלאכה והרי הוא כקבלן ולא כשכיר יום ומש"ה סברי הראב"ד וה"ה והריטב"א דאין השומר יכול להחזיר הפקדון באמצע זמן השמירה והרשב"א מדמה לה לפועל הואיל דהוי כמו קיבל לשמור כך וכך ימים ומה לי קיבל עליו לעשות מלאכה כך וכך ימים או לשמור כך וכך ימים ולא דמי שומר לקבלן וי"ל עוד בזה (ב) והנה (בסי' רצ"ג ס"א) אין המפקיד יכול לתבוע הפקדון במקום שהפקידו לשם כו' אבל בכל מקום שירצה הנפקד להחזיר למפקיד פקדונו צריך לקבלו אפילו נתנו לו בע"כ חשיבא נתינה לפטור וכתב הרמ"א ודוקא שנתנו לו אבל אם אמר להביא לו והמפקיד הלך לו חייב הנפקד מרדכי פרק מי שאחזו עכ"ל וכתב הסמ"ע (בסק"ג) אבל אם אמר להביא לו כו' פירוש הנפקד אומר למפקיד המתין כאן ואביא לך פקדון שלך והמפקיד לא המתין ונאנס מיד הנפקד אחר הבאתו אפ"ה נשאר אחריות על הנפקד כ"כ במרדכי ובד"מ ולא כע"ש שכתב האי דינא בלשון זה אבל אם אמר לו המפקיד להביא לו והלך לו חייב הנפקד עכ"ל ולא דק לעיין במקום מקור הדין ופירוש דברי מור"ם ז"ל במ"ש א"ל להביא לו דהמפקיד אמר לו כן לנפקד וזה אינו נכון דהרי סיים מור"ם וכתב והמפקיד הלך לו ש"מ דמנפקד איירי לפני זה גם מצד הדין אינו נראה כיון דבלא הפקידו לזמן איירי כאן וכדמוכח ממ"ש אחר זה א"כ מיד שגילה המפקיד שניחא לי' בהחזרת פקדון לידו וא"ל הביא לי פקדוני לא גרע הנפקד משליח ששלח המפקיד שלוחו לקבל פקדונו ונאנס ביד שלוחו דהאחריות על המפקיד עכ"ל הסמ"ע. ולכאורה אין סוף דברי הסמ"ע מובנים במ"ש דבכה"ג אם לא הפקידו לזמן והמפקיד גילה שניחא לי' בהחזרת הפקדון לידו וא"ל הביא לי דלא גרע הנפקד משליח אחר כו' וכבר ראיתי בקצה"ח שם שכתב ע"ד הסמ"ע ז"ל ונראין דברי הע"ש לדינא דודאי שליח שאני דמשהגיע ליד שלוחו הי"ל כאילו הגיע ליד המפקיד דשלוחו כמותו אבל באומר לנפקד דעדיין לא יצא מרשות הנפקד ואפילו אומר לנפקד שלח לי ביד עבדך כנעני כיון דיד עבד כיד רבו לא יצא מרשות הנפקד וכמבואר בפרק השואל (דף צ"ט) ועוין טוש"ע (סי' ש"מ) ומכ"ש כאן שאמר לנפקד גופי' עכ"ל ועיין נתה"מ שם (סק"א) הביא קושיית הקצה"ח הנ"ל והוסיף להקשות עוד וז"ל ועוד קשה לי דהא שם השליח הוה ש"ח עכ"פ ונראה דס"ל להסמ"ע דכשהמפקיד אמר להביאו לו דהוה כפוטר השומר מחיוב שמירתו וקבע לו זמן לשמור רק עד שיביאנו לכאן וכיון שהביאו נפטר משמירתו אף שהלך לו המפקיד משא"כ אם הנפקד אמר שיביא לו דאין לנפקד כח לפטור עצמו עד שיהי' מזומן בידו ויאמר לו טול דחשיב כנתינה עכ"ל. לע"ד י"ל ע"ד הנתה"מ מהא דכתב בש"ע (סי' ע"ב ס"ג) המלוה על המשכון וחזר המלוה והפקידו ללוה ונגנב או נאבד חייב המצוה אעפ"י שביד הלוה אבד כיון דבתורת פקדון נתנו לו אכתי ברשותי' דמלוה קאי כו' וכתב הסמ"ע (בס"ק י"ז) הטעם דהא הלוה אינו אלא ש"ח דהמלוה ופטור מגניבה ולסברא קמייתא נזכר בסעיף שלפני זה דהמלוה ש"ש חייב לשלם דמי המשכון מה ששוה יותר מדמי חובו כו' (ובס"ק י"ח) כתב הסמ"ע כיון דבתורת פקדון נתנו לו פירוש מדלא אמר לי' הריני מחזיר לך משכון שנתת לי הי"ל כאילו הפקידו זה מלוה ביד אחר עכ"ל. וא"כ י"ל לפ"ד הנתה"מ השתא התם דמסרו המלוה להמשכון בפקדון ליד הלוה עצמו אפ"ה אמרינן דלא כלתה לה החיוב שמירה של המלוה מכ"ש הכא דלא בא עדיין כלל ליד המפקיד פשיטא דלא שייך לומר האי סברא דהוה כפוטר השומר מחיוב שמירתו וקבע לו זמן לשמור רק עד שיביאנו כו'. הגם כי יש לומר דאין ראי' מהא (דסי' ע"ב) הנ"ל משום דהתם לא פקע לגמרי ולא פסקה לה לגמרי הענין שבין המלוה והלוה שהרי לאח"כ יחזור המלוה ויקח להמשכון מיד הלוה בתורת משכון וא"כ אכתי הוי שומר שכר כמקודם אבל הכא אם יחזיר לו הפקדון אז פסק לגמרי כל החיוב שמירה ועוד י"ל בזה אולם מצד הסברא הפשוטה דברי הקצה"ח נכונים מאוד דכל זמן שהוא ביד הנפקד לא נפטר עדיין מחיוב השמירה דהשתא אם נתנו הנפקד ליד עבדו הכנעני עפ"י צווי של. המפקיד לא יצא עדיין מאחריותו של הנפקד משום דידו כיד רבו מכ"ש היכא דהוא ממש ביד הנפקד וי"ל בזה:

שוב ראיתי בקצה"ח (רצ"ג סק"ב) הביא דברי ה"ה (פ"ז משאלה) שיכול לומר קבלת עליך שמירתו עד זמן ידוע ובמלמ"ל שם הקשה מפועל דיכול לחזור בחצי היום ע"ש כו' וכבר כתבנו בישובו (בסי' ע"ד סק"א) דשומר שאני דנשתעבד נכסי לשלם אם יגנוב או יאבד בפשיעה ואפילו החזירו לבעלים תוך זמנו אם ש"ש הוא ונגנב אצל הבעלים הרי הוא נתחייב בגניבה ואבידה ובפשיעה פטור כיון שהבעלים קיבלו מדעתן לא גרע מש"ח עיין ש"ע (סי' ע"ב ס"ג) אבל אם החזיר לבעלים בע"כ אפילו ש"ח לא הוי בעלים א"כ כל דין אחריות עליו בין ש"ח בין ש"ש אפילו כשהוא ביד הבעלים עד הזמן שנתחייב בדין שומרים עכ"ל הקצה"ח. וא"כ הקצה"ח לשיטתו שפיר הקשה לעיל שם בסי' רצ"ג סק"א) על הסמ"ע הנ"ל ואינו מובן דברי הנתה"מ שכ' ליישב קושית הקצה"ח הנ"ל ודו"ק כי קצרתי במובן. ולכאורה י"ל ע"ד הקצה"ח (בס"ק ב) הנ"ל דלכאורה י"ל דזה תליא בין אם חיוב השומרים מתחיל משעת קבלת השמירה או רק משעה שנאבד ולהסברא דכשנאבד חל החיוב למפרע משעת קבלת שמירה א"ש ג"כ וקצרתי:

ועוד י"ל על דברי הנתה"מ מהא דכ' המרדכי סו"פ החובל (סי' קו"ף) באם המלוה אמר להלוה שהמעות החוב יהי' לו בידו למחצית שכר וכבר נתעסק הלוה בהם ונאנסו דאכתי הלוה חייב באונסין כאשר בתחילה כי אין המעשה נשתנה בחליפות דברים וראי' מפרק החובל האומר קרע כסותי כו' וא"ר ל"ק הא דאתא לידי' בתורת שמירה וכו' אלמא דהיכא דאתא לידי' בתורת שמירה ואע"ג דהדר בי' ואמר לי' לקרוע לאו כלום הוא ובתורת שמירה קאי ה"נ בתורת מלוה קאי ולא משתנה לעיסקא והאריך עוד בזה והרמ"א הביאם להלכה (בס"ס ק"כ ובסי' קע"ו ס"א) ע"ש וא"כ ה"נ האיך יהי' נפטר הנפקד מהאחריותו עפ"י דיבורו של המפקיד אשר א"ל להביאם לכאן והלא אף אם הי' פוטרו בפירוש ג"כ איך יפטור בדיבורא בעלמא בשלמא בהלואה שייך מחילה אבל בפקדון לא נפטר ע"י דיבורו ואם אומר המפקיד ליתנם לפלוני והנפקד נתנם לזה כאשר צוהו המפקיד שפיר מיפטר הנפקד משום דהי"ל כאילו נתנם ליד המפקיד אבל דנימא דיהי' נפטר ע"י דיבורו של המפקיד שצוהו להביאו לכאן במה פקע החיוב אחריות ממנו ע"י דיבורו בעלמא ועיינתי עוד בזה. ונלע"ד כי על גוף דברי הסמ"ע ג"כ יש לעיין כן דבמה יהי' נפטר הנפקד ע"י דיבורו של המפקיד בזה והרבה י"ל בזה ועיין לעיל סו"פ החובל (בדף צ"ג ע"א) [אומ"ג] מ"ש בענין זה ובעיקר הדין עיינתי בלשון המרדכי אשר ממנו מקור הדין של הרמ"א ראיתי שם בפרק מי שאחזו (סי' תכ"ח) דמחלק המרדכי בין אם הי' ביד הלוה או הנפקד המעות והפקדון מזומנין בידו ליתנם לו והלה אין רוצה לקבלם וזה הניחום לפניו אעפ"י שהלכו המלוה והמפקיד פטור הלה משום דאיכא למימר למה לא לקחום אבל אם אין תופס מזומנין ואומר אני מביא לך פקדונך וזה המפקיד הלך לו הנפקד חייב באחריותו כדאמרינן בפ"ק דקידושין גבי ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא עד מי דמי התם בתורת פקדון יהבי' ניהלה כו' עכ"ד והרי כתב ממש כלשון הרמ"א ולא נזכר כלל שום רמז לדברי הע"ש וי"ל בזה:

[נב]

שם איתמר מנה לי בידך והלה אומר א"י ר"ה ור"י אמרי חייב ר"נ ור"י אמרי פטור כו' כל הסוגיא. ראיתי בים התלמוד הביא דברי הט"ז (סי' ע"ג ס"ב) דכל שמודה במקצת הלואה אף שהוא כופר הכל בזמן הפרעון כגון שתבעו מנה והוא אומר איני חייב לשלם רק חמשים לשלם לשנה וא"כ עדיין לא הגיע זמן הפרעון דהוה מודה במקצת גמור ולא כהדיינים שהיו פוסקים בזה דכל שאין מחויב בהודאתו זאת לשלם עתה לא מיחשב כלל מודה במקצת רק הוא כשאר כופר הכל ממש ע"ש בט"ז ונסתפק הים התלמוד האיך הדין באם הודה לו גוף החוב רק שטוען א"י מהזמן פרעון אם הוה א"י אם פרעתיך או א"י אם נתחייבתי דאפשר לומר דהכא ג"כ שייך לומר אוקי ממוני' בחזקת מרי' כיון דעד זמן הפרעון לא נתחייב כלל או דילמא כיון דבודאי נתחייב רק שא"י מהזמן הוה א"י אם פרעתיך וברי ושמא ברי עדיף בכה"ג. ואחר העיון דעת תורה נוטה דהוה א"י אם פרעתיך כיון דהכא לא שייך לומר אוקי ממוני' בחזקת מרי' כיון דודאי נתחייב רק שא"י הזמן ובזה ודאי חייב וזה ברור וראי' ברורה לזה מהא דאמרינן בשבועות (דף מ"ז) שבועת ד' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים ומוקמינן לי' בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא וא"כ מוכח דבכה"ג הוה א"י אם פרעתיך דאלא"ה יקשה ניהא דהוי מחויב שבועה וא"י לישבע משלם משום דהתורה אמרה או תשבע או תשלם וכשאינו יכול לישבע משום דטוען א"י חייב לשלם הא מ"מ קשה יפטרו מלשלם מחמת דכיון שטוען א"י על החוב א"כ אינו יודע מהזמן אימת נתחייב וא"כ נימא אוקי ממוני' בחזקת מרי' אלא ודאי דבכה"ג הוה א"י אם פרעתיך וחייב וז"ב ועיין עוד מ"ש עוד בזה:

ולע"ד יש לדון על עיקר ראייתו הנ"ל דלעולם י"ל אם אומר על זמן מוגבל שמסופק כגון שאומר יודע אני שאני חייב לך אבל א"י הזמן לפרוע ואומר שהוא מסופק דילמא יש לי זמן לפרוע עד משך שנה וכדומה כי כן התניתי עמך או על שלשים יום בסתם הלואה ואומר כסבור אני שלא עבר עוד שלשים יום מזמן הלואה בכה"ג שפיר י"ל דהוה א"י אם נתחייבתי ויוכל להשהות המעות אצלו עד הזמן שמסופק בו ורק שחייב לישבע שכן מסופק בו כמו אם טוען א"י אם נתחייבתי לך דמחויב ג"כ לישבע שאינו יודע וכמבואר בסוגיין בראשונים ובש"ע (סי' ע"ה ס"ט) אבל בהא דחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאם באנו לומר דזה מיחשב א"י אם נתחייבתי על זמן פרעון וא"כ לעולם כל ימי חייו יהי' הספק כן ולעולם לא נוכל לומר לו עתה מחויב אתה לשלם א"כ בכה"ג הלא אף אם קבע זמן פרעון בפירוש ובתוך הזמן נולד שהלוה מפסיד נכסיו וכדומה באופן שלא יהי' יכול המלוה לגבות חובו נתבטל הקביעות הזמן לגמרי וכמבואר בח"מ (סי' ע"ג ס"י) וא"כ ה"נ אם נימא דמה שטוען חמשין לא ידענא הוה כא"י הזמן שמחויב לפרוע וא"כ לעולם לא יגיע הזמן לפרוע וא"כ אף אם קבע הזמן נתבטל ג"כ הקביעות הזמן ומחויב לפרוע מיד. ועיין בח"מ (סי' מ"ב ס"ט) לא אמרינן יד בעה"ש כו' כגון שכ' בשטר פלוני נתחייב לפלוני מנה לפרעו בפסח צריך לפרעו בפסח הבא ראשון ואין יכול לומר לא אפרענו אלא לפסח שלאחר כמה שנים וכן כל כיוצא בזה ובסמ"ע (ס"ק כ"ה) מילתא בטעמא קאמר דאם לא הי' כוונתו בפסח הבא ראשון א"כ לא נתפרש בתוך השטר לאיזה פסח יתנו לו והי' יכול לדחותו לפסח דלאחר כמה שנים וזה ודאי אינו דא"כ יתבטל השטר לגמרי כו' עש"ה וי"ל בזה. ועוד י"ל דבכה"ג אם הי' אומר סתם א"י למתי הוגבל הזמ"פ היינו אומרים סתם הלואה שלשים יום וא"כ אם נבוא לדון מכח דהי"ל כטוען א"י על קביעות הזמן נימא דהוא שלשים יום מיום הלואה דבשלמא אם טוען שמסופק על זמן מוגבל בזה יש סברא לומר דהוה א"י אם נתחייבתי וא"צ לשלם עד הזמן שאומר שספק לו עד אותו זמן אם ישבע שמסופק בזה אבל אם יטעון סתם שמסופק לו על כמה זמן קבע לו בזה בודאי נימא דהוא על שלשים יום וישבע שמסופק ויצטרך לשלם לאחר שלשים מיום הלואה אם אומר המלוה שקבע זמן לארבעה ימים וכדומה:

ועוד יש לדון על ראייתו הנ"ל דבחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דבזה גם אם טוען חמשין לא ידענא כלל מן ההלואה ג"כ מחויב לשלם משום דמתוך שאיל"מ וא"כ גם כי נימא דזה שטוען חמשין לא ידענא הוה כא"י אם נתחייבתי לך על הזמן הלא בכה"ג אם טוען א"י אם נתחייבתי ג"כ אמרינן בי' מתוך שאיל"מ. ובזה נדחה נמי מ"ש לפשוט ספיקו של הרדב"ז בתשובה אם א"י אם פרעתיך חייב אף בלא הו"ל למידע אם לא ופשיט לה לפי דבריו ז"ל דחייב דאלא"ה ל"ל קרא למיפטר יורשין בחמשין לא ידענא תיפוק לי' דפטורין כיון שטוענין א"י א"כ אינן יודעין מהזמן וכיון דלא הו"ל למידע א"כ פטורין אלא ודאי דאף דלא הו"ל למידע חייב בא"י אם פרעתיך עכ"ד. ולפי האמור לעיל יש להוסיף עוד ולומר דלגבי יורשים בודאי נתבטל הזמן שקבע לאביהם ועיין בח"מ (סי' ע"ג ס"ב) המלוה את חבירו וקבע לו זמן לפורעו אעפ"י שלא קנו מידו אינו יכול לתובעו קודם הזמן כו' בין שמת מלוה בין שמת לוה אם יורשיו אמודים בנכסים כמוהו וא"כ אם לעולם לא ישלמו לו בודאי נתבטל הקביעות הזמן ודו"ק:

עוד כתב היה"ת ובגוף הדין של הט"ז הנ"ל יש גם כן ראי' מהש"ס הנ"ל דאלא"ה יקשה ל"ל קרא למיפטר יורשים בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא הא יש להם מיגו דאי בעי הוה החמשים שמודים היו כופרים רק שהיו אומרים שמגיע לו חמשים לאח"ז ואין יודעין מהזמן והחמשים שטוענים עליהם לא ידענא היו כופרים ולא היו חייבים שבועה כלל דלא הוי מב"מ כלל דבשלמא כל מב"מ אינן נאמנין במיגו כזו משום דהוה מיגו דמב"מ לכופר הכל כיון דעכשיו כופר בכולו אכל ביורשים דלא שייך בהו העזה דהא לא הוה להו למידע א"כ יש להם מיגו הנ"ל אלא ודאי דבכה"ג חשיבי מב"מ גמור וא"כ לית להו מיגו דצריכין לישבע ונסתייע לשיטת הט"ז הנ"ל עכ"ד. ולא הבינותי כלל דהא אם נבא לומר גבי יורשים מיגו בפשיטות אית להו מיגו דעדיפא מינה דהיו טוענים על הכל לא ידענו דלא הי"ל למידע ולא מיחשב העזה כלל ועיין תוס' ב"מ (דף ג') בד"ה אמר רבה וא"ת כופר הכל מנ"ל דפטור וא"ל מטעם חזקה הא אפילו במקום דיכול להעיז כגון בנו פטור כו' ע"ש ועיין ב"ב (דף ל"ד ע"א) בתוס' ד"ה הוה שכתבו דליחייב אביו א"צ קרא ודאיצטריך קרא היינו למיפטר יורשים עייש"ה והרבה י"ל עוד בזה ולכן דבריו ז"ל ל"ע אצלי בזה:

[נג]

(א) שם בגמ' לא לעולם דלא קא תבע לי' ורישא בבא לצי"ש איתמר נמי כו' ולכאורה י"ל דהא במתני' קתני חייב לשלם ואי לצי"ש לא שייך כ"כ הלשון חייב לשלם ועיין חולין (דף ק"ל ע"ב) אמר רבא תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן וא"כ גם אם לא מחויב רק לצי"ש האיך שייך לומר הלשון חייב לשלם ועיין תוס' שם ד"ה תנא וא"ת והאמר בפ"ק דב"ק (דף ז') א"ל אביי מי כתיב ישולם ישלם כתיב מדעתו ואמר נמי פרק הפועלים (דצ"א) גבי חוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה כו' ובעי למימר משלם לצי"ש כו' עיי"ש מ"ש בזה. וראיתי בגליון הש"ס מחותני הגאון בעל פ"ש ז"ל כאן כתב עיין לעיל (דף צ"ד ע"ב) בתוס' ד"ה הא אביהם עכ"ל ושם כתבו התוס' וא"ת לצי"ש קאמר וי"ל דדייק מדנקיט לשון חייבים דהינ"ל אין מחזירין דהוה משמע הא אביהם מחזיר לצי"ש עכ"ל והרי מפורש בהדיא דכל דקתני חייבים להחזיר לא שייך לומר עלה לצי"ש מדנקיט לשין חייבים וא"כ ה"נ דקתני במתני' ברישא חייב לשלם והאיך משני הש"ס דהא דקתני חייב לשלם מיירי בבא לצי"ש וי"ל בזה:

ב והנה להלכה פסקינן דאם טוען א"י אם נתחייבתי לך פטיר וישבע היסת שא"י ורק לצי"ש ישלם ואם טוען א"י אם פרעתיך חייב לשלם עיין בחו"מ (סי' ע"ה ס"ט) ולע"ד הא דא"י אם נתחייבתי לך דפטור הוא דיקא אם הוא ספק השקול לפטור כמי לחייב אבל אם הרבה ספיקות לחיוב וספק אחד לפטור כלומר שנוטה יותר לחיוב מלפטור בכה"ג בודאי דזה אינו נכנס בכלל א"י אם נתחייבתי לך. ובאומר א"י אם פרעתיך גם כי שני הספיקות שקולים ג"כ חייב ומשום דכיון דודאי חייב לו וספק אם החזיר לו בכה"ג אמרינן ברי ושמא ברי עדיף ועיין בש"ך (ס"ק כ"ז) שכתב ונראה דאפילו ספק הפרעון הוא קודם הלואה כגון שהי' לו פקדון בידו יאחר שנאבד בפשיעה הלוה לו ונתחייב לשלם לו ק' זהובים והנפקד אומר יודע אני שלא הי' שוה רק נו"ן והלוה אומר א"י כמה הי' שוה ואפשר הי' שוה ק' ונמצא שמעולם לא נתחייבתי לך כלום לפי שהק' שהלויתני יצאו בק' של דמי הפקדון אפ"ה חייב הלוה לשלם לו נו"ן דמ"מ הי"ל החיוב כרי והפטור ספק ובכה"ג ברי ושמא ברי עדיף וכן משמע מסתימת דברי הפוסקים עכ"ל הש"ך יכתב האו"ת (בס"ק ו') עלה ולא ידעתי מה צורך לסתימת הפוסקים הא כן מוכח מגמ' דאמרינן דלכך פסקינן ישבע ולא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועה משום ספק מלוה ישינה עליו ולא פרשי אינשי מספק ממון אבל פרשי מספק שבועה וקשה א"כ שהאמת כדבריו דיש לו על השני ספק מלוה א"כ מותר לו לתפוס ולהחזיק של חבירו בידו דהי"ל א"י אם אני חייב לך ולמה ישבע הלא שורת הדין דיש לו לתפוס ואם כי שקר הוא דאין לו עליו שום ספק מלוה ישינה עדיין קשה א"כ נימא מיגו דחשוד וכו' וע"כ צ"ל כמ"ש הש"ך דאין יכול להחזיק של חבירו מחמת ספק מלוה ישינה ולכך רמו שבועה כי היכי דנפרוש עכ"ל ולפי האמור מיושב זה ואי מהא דמסכת ב"מ דספק מלוה ישינה הוה נוכל לפרש דלא הוי ספק השקול רק שיותר יש צדדים בהספק שאינו מגיע לו ורק ספק אחד יש לו שמגיע לו המלוה ישינה והוא מורה היתר לעצמו בזה ובזה הוא דרמי שבועה עליו כי היכי דנפרוש דפרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא דלא שייך לומר דהוי ספק פרעון קודם הלואה ובאמת יהי' פטור מלשלם משים דזה לא הוי ספק פרעון הפוטרו הואיל דאיכא יותר צדדים בהספק לחיוב ורק דהוא מורה היתר לנפשי' אבל לעולם אם הספק פרעון קודם להלואה הוא ספק השקול אם פרע או לא פרע בזה י"ל דבכה"ג שפיר יש סברא לומר דהוה כמו א"י אם נתחייבתי לך ולא שמעינן זה מהא דב"מ שם ומש"ה שפיר כתב הש"ך רק מסתימת הפוסקים משמע כן:

ועוד י"ל דניהא דהספק הוא על זמן רב קידם החוב הזה שנתחייב לו בבירור מ"מ יש חילוק מתי נולד לו הספק אם נולד לי הספק קודם ההלואה לבין אם נולד לו הספק לאחר ההלואה והיינו מתי נודע לו הספק ובזה שייך שפיר הלשון מלוה ישינה והיינו אף שהוא ספק מזמן רב קידם ההלואה אולם לא נודע לו הספק רק לאחר ההלואה דבזה יש סברא לומר דחייב שפיר לשלם הואיל דבשעת ההלואה נתחייב לו בבירור וגם הוא בעצמו נתחייב לו בדעתו בחיוב גמור אבל היכא דנולד לו הספק פרעון קודם ההלואה א"כ בשעת התתייבות שלו לא נתחייב לו בבירור ומדעתו כיון שכבר ידע הספק אשר יוכל להיות שהמלוה חייב לו ממון בזה הוה סברא לומר דתו היה שפיר כמו א"י אם נתחייבתי לך ולזה כתב הש"ך דמסתימת הפוסקים בזה משמע דספק פרעון קודם להלואה בכל ענין היה כמו א"י אם פרעתיך דחייב ומיושב קושיית האו"ת הנ"ל ומיהא מ"ש בראשונה נלע"ד יותר נכון ודו"ק:

וראיתי באו"ת דפוס דובנא נדפס שם הג"ה מהרב מו"ה משה זאב ז"ל מו"צ דק"ק הנ"ל וז"ל ולעד"נ להוכיח בהיפוך דהיכא דהספק פרעון הוא קודם להלואה הוי כא"י אם הלויתני מדפסקינן [בחו"מ סי' ע"ה סכ"ג] דהיכי דטענו כספק עפ"י העד דמשבעינן לי' ש"ד ומסתימת כל הפוסקים משמע דצריך לשלם הכל אם אינו רוצה לישבע ונחתינן לנכסי' וקשה דהלא הלוה יכול לתבוע אחר הפרעון להמלוה שלקח ממונו בחנם כי לא הי' חייב לו מעולם וטענת המלוה אינו אלא בספק כי הוא א"י כ"א עפ"י עד וא"כ אי אמרינן דהיכא דהספק פרעון הוא קידם ההלואה הוי כא"י אם פרעתיך מחמת דאין ספק מוציא מידי ודאי א"כ ה"נ הוי טענת המלוה כא"י אם פרעתיך וחייב להחזיר לו מעותיו ואין העד פוטרו כי אין ע"א קם לממון כמ"ש הרא"ש בריש ב"מ (סי' ג') על הא דיש מקשין משומר שמסר לשומר ע"ש וא"כ אפוכי מטרתא למה לן ועכ"פ הי' לנו לומר שיעשה פשרה ביניהם כדין אם כתבה הראשונה להלוקח דו"ד אין לי עמך דפרק מי שהי' נשוי אלא ע"כ צ"ל כיון דהספק נולד קודם שנתן לו הוי כא"י אם נתחייבתי לך ואינו חייב רק ללי"ש ובזה העד פוטרו עכ"ל ולע"ד לא אדע שום הוכחה כלל דבשלמא אם הם שני עניני ממון כגון שיש ספק לראובן אולי שמעון חייב לו ממין ואח"כ לוה ראובן מנה משמעון דהוי הספק דילמא שמעון חייב לראובן מככר וא"כ לא נתחייב כלל ראובן לשלם לשמעון חוב זה ובזה אמרינן דהוי כמו א"י אם פרעתיך וחייב ראובן לשלם לשמעון החוב הזה שחייב לו בודאי ויש לומר בטעם הדבר משים דהואיל דהרין הוא דזה גובה וזה גובה עיין ש"ע חו"מ (סי' פ"ה) וא"כ לא מהני ספק פרעון זה שקודם הלואה לחשבי' לא"י אם נתחייבתי לך ורק מיחשב שפיר א"י אם פרעתיך משא"כ בתבעו בספק עפ"י עד דאם יחזור הלוה ויתבענו להמלוה והמלוה ישיב א"י אם נתחייבתי לך כי המעות שגביתי ממך הי' כדין עפ"י עדותו של העד ושמא באמת מגיע לי זה והוה כמו הספק דשמא אין כאן איסור כלל כי מעולם לא התחיל כלל החיוב עלי ורק מה שלקחתי ממך המעות הי' מה שהי' מגיע לי בכה"ג שפיר הוה א"י אם נתחייבתי לך כלל וז"פ בסברא ובטעמא:

ומכח סברא זו נדחה נמי מ"ש עוד הרב הנ"ל בהג"ה שם וז"ל ועוד יש להוכיח דכה"ג הוי כא"י אם נתחייבתי לך ממ"ש הפוסקים דאם טוען א"י אם פרעתיך והנתבע [לע"ד ט"ס יש וצ"ל והמלוה] טוען ג"כ ספק דפטור מד"א וחייב בדיני שמים דמשמע דאם בא לצי"ש צריך לשלם הכל קשה ג"כ דהלא אחר הפרעון יכול לתבוע את המלוה ג"כ בטענת ספק אולי לקח ממנו שלא כדין כי לא הי' חייב לו מעולם ואם נאמר דהיכא דהספק פרעון הוא קודם הלואה הוי כא"י אם פרעתיך דאין ספק מוציא מידי ודאי א"כ ה"נ הוי טענת כו' וטענת המלוה הוי ג"כ כא"י אם פרעתיך דמה שקיבל ממנו הוי ודאי וטענתו עליו לא הוי אלא בספק כו' ע"ש ולפי האמור לעיל נדחה ג"כ ראי' זו הואיל דהוי רק ענין ממון אחד כי המלוה ישיב לו א"י כלל אם נתחייבתי לך כי המעות שגביתי ממך הי' כדין כי אתה שלמת לי לצי"ש ויש להוסיף עוד ולומר דהואיל דלא הוי מחויב עפ"י הדין לשלם ורק אתה מעצמך שלמת כדי לצי"ש לא יוכל תו לחזר ולתובעו ויש לומר עוד להסביר הדבר כי הוי כמו מחילה שנתן לו במתנה ומטעם שלא יהי' גבי' שים ספק וחשש ממון שאינו שלו וא"כ האיך יחזור הלה ויתבענו בחזרה להמלוה שיחזיר לו מעותיו וניהא דגם כי פרע לו לצי"ש אם אח"כ ניכר בודאי שלא הי' חייב לו כלל או שנודע לו עפ"י עדים דצריך הלה להחזיר לו מעותיו שלקח ממנו מ"מ כל כמה דלא נודע לו בבירור אין הלה יכול לחזור ולתובעו שיחזיר לו מעותיו עפ"י עצה זו אפילו אם נימא דספק פרעון קודם להלואה הוי כא"י אם פרעתיך ודו"ק בזה:

ג והנה הט"ז בח"מ (ס"ס ע"ה סכ"ה) במי שפרע לחבירו סך מעות ואחר הפרעון בא המלוה והראה לו מטבע א' מזוייפת מתוכם ואמר קבלתי' ממך בפרעון חובי והלוה השיב א"י אם היתה מטבע זו באותן המעות הלא כבר אני מסולק ממך בשעת הפרעון בחזקת מעות טוב ועכשיו איני יודע כו' תשובה נ"ל כדברי האומר א"י אם אני חייב לך והביא ראי' מב"מ (דף נ"א) ע"ש ועוד ראי' ממ"ש המרדכי סו"פ המפקיד והביאו הרמ"א (סי' רל"ב סי"ח) מכרו לו טבעת בחזקת זהב ונמצא בו בדיל שחייב להחזיר מעותיו אע"ג שגם המוכר נתאנה בו ואם אינו מאמינו שנמצא בו בדיל נשבע שא"י מזה ונפטר ע"ש הרי לפנינו שזה הי' חייב לתת לחבירו טבעת של זהב ואפ"ה אמרינן כל שאינו יודע אם הוא של זהב נשבע ונפטר ולא הוי כא"י אם פרעתיך וע"ש בט"ז והקצה"ח (בספ"ה סק"ו) כתב עלה אבל בתשובת מוהרשד"ם (סי' פ') כתב בזה דהוי א"י אם פרעתיך והובא בש"ך (סי' רל"ב) ומשמע שם דעתו מסכים שכתב עליו ופשוט הוא כו' עכ"ד הקצה"ח והנה י"ל בזה דהא שם (בסי' רל"ב סי"ח) כתב הסמ"ע (בס"ק מ"ג) נשבע שא"י בזה ונפטר כ"כ המרדכי וק"ק והא אין משביעין על טענת ספק ומהיכי תיתי לומר שידע המוכר שהי' בו בדיל והרי גם הוא קנאו בחזקת זהב ולא ידע שהי' בו בדיל ואפשר דמיירי דזה הלוקח שמצא בו בדיל טוען עליו אתה לא קניתיו מאחר אלא צווית לצורף לעשות לך כך תוכו בדיל מש"ה צריך לישבע עכ"ל. והש"ך (בס"ק י"ג) כתב ליישב קושיית הסמ"ע וז"ל ולפע"ד איירי כפשוטו ולק"מ כיון שהלוקח אומר ברי לי שהי' בו בדיל א"כ הי"ל כאומר ברי לי שאתה חייב לי והלה משיבו א"י אם אני חייב לך דנשבע שא"י כדלעיל (סי' ע"ה ס"ו) עכ"ל והנה מבואר בהש"ך דבכה"ג מיחשב א"י אם נתחייבתי לך ושם (בס"ק ט"ו) הביא דברי מוהרשד"ם הנ"ל באם שחייב לו בעד קנין חפץ או שאר דברים ונתן לו המעות ואחר כמה ימים רוצה להחזיר לו מחמת שמצא מקצתם לא טובים והלה טוען למה לא בררת אותן בשעת פרעון ופסק דאם הלה טוען שיודע בבירור שממנו לקח הרעים והלה טוען ברי לי שנתתי לך טובים נשבע הלה ונפטר אבל טוען א"י אם הם שלי אם לא צריך לשלם ואין לו עליו אלא חרם סתם כדין א"י אם פרעתיך כו' ופשוט הוא עכ"ד הש"ך וא"כ מסכים הש"ך למוהרשד"ם דכה"ג מיחשב א"י אם פרעתיך וכמ"ש הקצה"ח הנ"ל דהש"ך מסכים להמוהרשד"ם וא"כ יסתור הש"ך א"ע (דבס"ק י"ג) דמתרץ קושיית הסמ"ע הנ"ל דבכה"ג הוי א"י אם נתחייבתי (ובס"ק ט"ו מסכים להמוהרשד"ם ז"ל ולכאורה י"ל בזה:

ולע"ד י"ל בכוונת הש"ך לחלק בין היכא דהי' כבר חוב עליו לשלם ואח"כ נולד ספק בהפרעון כגון שהי' מטבע מזוייפת והמלוה טוען ברי והלוה טוען שמא בכה"ג י"ל שפיר דזה הוי א"י אם פרעתיך ובעובדא דהמוהרשר"ם שכתב הלשון באם שחייב לו בעד קנין חפץ או שאר דברים ונתן לו המעות כו' דבכה"ג שקנה ממנו חפץ ונתחייב לו דמים עבורו וא"כ כבר הי' החיוב עליו ואם אח"כ טוען המוכר החפץ שהי' מטבע מזוייפת בהמעות שנתן לו בכה"ג הוה א"י אם פרעתיך משא"כ בהאי דינא שכתב הרמ"א שם (בפי"ח) שהלוקח טוען שמצא בדיל בהטבעת של זהב והמוכר טוען א"י דבכה"ג שלא הי' מעולם חוב כלל ורק דהספק הוא ברר אם הוא מקח מריה יצריך המוכר להחזיר לו דמי המכירה בזה שפיר כתב הש"ך דזה הוה א"י אם נתחייבתי לך וז"פ לע"ד [ומיהו מה שהביא הש"ך להמוהרשד"ם (בס"ק ט"ו על סעיף י"ט) המעיין היטב יראה שאין לו שייכות כ"כ (לסעיף י"ט) עייש"ה]. ועיין באו"ת (סי' ע"ה ס"ק כ"ב) האריך בדברי הט"ו הנ"ל ע"ש שכתב וז"ל אך כ"ז במשא ומתן שנותן לו מטבע ומקבל תמורתו מטבע או נותן לו חפצים ומקבל תמורתו מטבע א"כ לא חל מעולם שום חיוב על אדם ויצאו זה בזו והרי הוא חליפין ותמורה בעלמא א"כ לא שייך לקרות שם א"י אם פרעתיך דהא מעולם לא הי' חייב וא"י אם פרעתיך הטעם דהחוב ודאי והפרעון ספק אבל כאן מעולם לא חל חיוב כלל על שום אדם והוה כאומר א"י אם אני חייב לך אבל במי שחייב לחבירו כבר מקודם ופרעו והוא טוען בתוך דמי הפרעון הוי מטבע מזוייפת א"כ שפיר הוה א"י אם פרעתיך דחוב ודאי ופרעון ספק כו' האריך עוד לפלפל בזה וא"כ לפי דברי האו"ת הנ"ל הוה הסברא כמו שכתבתי לשיטת הש"ך הנ"ל ודו"ק:

ועיין באו"ת שם הביא ראי' לדברי הט"ז מדברי הרשב"א סופ"ק דמס' גיטין ועיין בבאר היטב לחו"מ (סי' רל"ב סי"ט) הביא דברי הש"ך בשם מוהרשד"ם הנ"ל וכתב הג"ה בשם הגאון בעל אהעו"ז הביא ג"כ דברי הרשב"א דסופ"ק דגיטין הנ"ל המובא בש"ך (סי' קכ"ו ס"ק ס"ט) לענין מעמ"ש בהא שכתב המחבר שם אם המקבל מודה שטעה בחשבון והנותן אינו מודה הנפקד פטור בלא שבועה והנותן צריך לישבע למקבל אם המחהו בשביל חיב שהי' לו אצלו כו' וכתב הש"כ דנותן צריך לישבע דא"ל חושבנא בקושטא הוי ואת דאודית לי' לאו כל כמינך לחיובי לדידי ואפילו א"ל נמי אשתלין חושבנא מיפטר דהי"ל כמנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור ול"ד למנה הלויתני וא"י אם פרעתיך דהכא הא א"ל ודאי פרעתיך ואת הוא דאמרת דמשתכח בי' טעותא האי טעותא לא ידענא ומיהו משתבע דלא ידע ומיפטר עכ"ל הרשב"א בחידושיו שם עכ"ל ומבואר כשיטת הט"ז (בס"ס ע"ה) ודלא כהש"ך בשם מוהרשד"ם עייש"ה. ובכדי שלא יקשה מדברי הרשב"א הנ"ל אשר הש"כ בעצמו הביאו על מ"ש הש"כ בשם המוהרשד"ם הי' נלע"ד דהואיל דהספק פרעון לא הוה נגד המלוה שלו גופו דהיינו שלא נולד הספק נגד המלוה עצמו דבכה"ג אם הי' נגד המלוה גופי' שפיר הי' מחויב מטעם דהוי א"י אם פרעתיך אבל התם נולד הספק בדבר שיש בין הלוה להמומחה דהיינו הנפקד בכה"ג הוא שכתב הרשב"א דלא דמי לא"י אם פרעתיך משום דהא א"ל ודאי פרעתיך שהרי כבר נסתלק הלוה לגמרי מן המלוה שלו דהא גם אם אין הלה רוצה לפרוע לזה אח"כ ג"כ פטור הלוה כיון שכבר המחוהו במעמ"ש ויש לדמות קצת סברא זו להא שכתבו התוס' במס' כתובות (דף ע"ו ע"א) בד"ה רישא עייש"ה וי"ל בזה:

שוב ראיתי בספר בית מאיר (סי' קע"ח סט"ו) האריך בענין זה והביא דברי האו"ת שמחלק בין אם נכנס פ"א בשם חיוב או לא הי' עליו כלל שם חיוב וכתב הב"מ כבר מבואר נמי בתשובת פמ"א ח"א (סי' סמ"ך) בסופו ומוכרח נמי מיני' ובי' דעת הש"כ (סי' רל"ב) שהעתיק דברי הרשד"ם בפשיטות אף שהי' לפניו מיד בסעיף הקודם הגהת הרמ"א ואם אינו מאמינו שנמצא בו בדיל נשבע שא"י והוא נמי ראי' הט"ז כמבואר בספרו ואפ"ה לא נמנע מלהעתיק הרשד"ם ש"ח שמחלק בהכי כו' עש"ה והוא כעין וברי אלא שלפי שכתבתי להוכיח מדברי הש"כ עצמו כן שלא יסתרו דבריו אהדדי מובן יותר ועיין בפתחי תשובה לחו"מ (ס"ס פ"ה) האריך להביא הפוסקים בתשובותיהם והביא ג"כ דברי הב"מ הנ"ל ועיין בנח"ל שם מ"ש בזה:

[נד]

שם אמר רב לדעת צריך דעת שלא לדעת מנין פוטר כו' ר"ח אמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת צריך דעת כו' כל הסוגי'. והנה לר"ח דוקא בבע"ח הדין כן דשלא לדעת צריך דעת אבל במידי דלאו בע"ח אין חילוק בין לדעת ובין שלא לדעת וכבר האריכו הקדמונים בסוגיא זו הרי"ף והבעה"מ והרמב"ן עיין היטב בסוגיין ובב"מ (דף מ"ם ע"ב) ובראשונים שם. והנה בש"ע חו"מ (ס' שנ"ה) הגונב חפץ מבית חבירו והחזירו למקומו ולא ידעו הבעלים שהחזירו אם ידעו הבעלים שנגנב מהם אעפ"י שהחזירו הגנב לא נפטר והוא באחריותו עד שידעו הבעלים כגון שימנה חפציו וימצאם שלימים ומיהו כשמנאם נפטר אעפ"י שלא ידעו הבעלים בשעה שהחזירו כו' ואם לא ידעו הבעלים שנגנב מהם מיד כשהחזירם למקומם יצא אעפ"י שלא מנאום הבעלים בד"א בדבר שאין בו רוח חיים כו'. והנה הא דאם ידעו

הבעלים שנגנב דצריך מנין עכ"פ אבל בלא מנין לא נפטר עדיין הגנב הוא משום דלא מיחשב השבה כיון דהבעלים יודעים שנגנב ולא יודעים בהשבה א"כ יהי' הדבר הזה נאבד מן הבעלים כי לא ישגיחו כלל על החפץ הזה אם אינן יודעים מהשבה והם יודעים מהגניבה וכ"כ הסמ"ע ע"ש. ולכאורה י"ל אם ידעו הבעלים מהגניבה והוא החזירם לכיסו שיש בו מעות דבעינן דוקא שידע מנין המעות כמה הי' בכיס בכדי שידע עתה שיש כאן מותר שהבליע לו בחשבון הלא גם אם השליכם לכיסו שיש בו מעות בלא ידיעת הבעלים וגם אם אין הבעלים יודעים כלל כמה מעות הי' לו וא"כ לא נודע לו כלל מן השבה ג"כ נימא דיצא בו ידי השבה דהא עתה ליכא חשש שילך לאיבוד מעות זה שהחזיר לו דהא בודאי ישמור הוא כל המעות שבכיס ולמה צרכינן בגמ' לומר הטעם כדר' יצחק דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וא"כ יודע כמה מעות הי' לו בו ויודע ג"כ ממילא מן ההשבה הלא גם כי לא ידע מהשבה כלל ג"כ נימא דיוצא בו ידי השבה ולמה צרכינן דוקא מנין גם כי ידעו הבעלים מהגניבה ולכאורה צריך טעמא יכון ג"כ לרב דסובר לדעת צריך דעת ולא פוטר מנין אם הי' יודע מהגניבה ואמאי הלא כל שהחזיר לו הגניבה ויודע שלא יהי' נאבד הדבר באופן שלא יהי' ידוע להבעלים מהם למה לא הוי בכה"ג השבה מעליא והא דאר"א לעיל בב"ק (דף נ"ז ע"א) הכל צריכין דעת חוץ מהשבת אבידה והיינו דגם גנב וגזלן וכל השומרים צריכין דעת ועיין ברש"י ב"מ (דף ל"א ע"א) בד"ה הכל צריך דעת בעלים גנב וגזלן וד' שומרים שהשיבו צריכין להודיעו ואם לא הודיעו ומתה או נגנבה חייבים באחריותן דכיון דידע שאבדה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ולא מאכילה עכ"ל ועיין בשמ"ק שם בב"מ דנראה דלא הי' לראשונים ז"ל הגירסא כן ברש"י עייש"ה והנה הוה הטעם משום דלא נזהר בה ולא מאכילה וא"כ הוה קצת כעין פשיעה ולא מיחשב תו השבה אבל אם הוא באופן הזה אשר הבעלים רואים הדבר הזה בביתם ניהא דלא יודעים שהחזיר להם הגנב זה מ"מ הלא הבעלים ישגיחו וישמרו הדבר זה ולמה לא יהי' נחשב השבה מעליא וא"כ לרב אם הי' הגניבה לדעת למה לא יהי' המנין פוטר בזה וצריך דוקא דעת בעלים:

והנה בב"ק לעיל (דף ק"ג ע"ב) דתניא גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן גזל וכ"א אומר אותי גזל מניח גזילה ביניהם ומסתלק דר"ט רע"א לא זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד והרמב"ם (בפ"ד מהלכות גזילה הל' ט') פוסק כר"ע וז"ל הגוזל אחד מחמשה ואין ידוע מי הוא הנגזל וכל אחד ואחד מהן תובעו ואומר לי גזלת אעפ"י שאין שם עדים שגזל הרי כל אחד מהן נשבע שזה גזלו ומשלם גזילה לכל אחד ואחד אף דבר זה קנס הוא שקנסוהו חכמים מפני שעבר עבירה וגזל אבל דין תורה אינו חייב לשלם מספק עכ"ל. ולכאורה י"ל דלרב דסובר דלדעת צריך דעת א"כ השתא אם החזירו לרשות הנגזל ממש והוא במקום שהוא משומר בבירור וכגון שהניחו לתוך כיסו של הנגזל שיש בו מעות ואפ"ה אמרינן לרב דלא יצא עדיין ידי השבה מכ"ש הכא בגזל אחד מחמשה דמניח גזילה ביניהם ומסתלק דזה גרע יותר משלא לדעת דפשיטא דהיל"ל דלא מהני השבה זו מה"ת וגם לדידן דפסקינן כרב חסדא ואם הוא דבר שאינו בע"ח לא בעינן דעת בעלים בהשבה ורק מנין פוטר אבל עכ"פ צריך מנין הא לא"ה לא מיחשב השבה כלל ג"כ קשה לכאורה דהא לא גרע זה מגזל מאחד מחמשה דמניח גזילה ביניהם והתם הרי לא יוכל הנגזל ליקח כלל החפץ ואפ"ה מיחשב השבה מה"ת ורק מדרבנן לצי"ש משלם גזילה לכל אחד ואחד וא"כ ה"נ היל"ל דלא בעינן מנין כלל ודוחק לומר דהתם בגזל מאחד מחמשה כיון דהנגזל יודע שהניח הגזילה חשיב יותר השבה מאילו החזירו זה לכיסו באופן שלא ימנה אותו הגזל כלל ולא יוודע לו לעולם מהשבה זו ולכאורה י"ל בזה טובא:

והנה לכאורה י"ל בזה דבודאי הא דאמרינן דלרב אם הנגזל יודע שגזלו והשבה לא הי' לדעת הנגזל דהיינו שלא ידע הנגזל מהשבתה דלא מיחשב השבה וכן לדידן אם הי' הגזילה לדעת וההשבה הי' שלא לדעת שלא הי' מנין כלל דלא מיחשב השבה ע"כ הוא דוקא לענין אם נאבד אח"כ מיד הנגזל אפילו באונס דלא מיחשב השבה ועדיין לא יצא הגזלן ידי השבה וצריך לשלם עוד הפעם אבל אם לא נאבד כלל ורק שהגזלן הניח המעות הגזילה בתוך כיסו של הנגזל והנגזל לא מנאו כלל והוציא את כל הכיס והגזלן יודע מזה בבירור שהנגזל הוציא את דמי השבת הגזילה לצרכו דבודאי יצא הגזלן ידי השבה וא"כ א"ש מהא דהתם דמניח גזילה ביניהם ומסתלק דכל זמן דדמי השבת הגזילה הוא בעין יצא ידי השבה ואם נאבד אח"כ דמי הגזילה י"ל דלא יצא באמת ידי השבה וי"ל בזה:

והנה לכאורה הי' אפשר לומר דהא דסובר רב לדעת צריך דעת וכן לדידן צריך מנין דוקא אם הי' הגניבה לדעת הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא יצא שפיר ידי השבה ולפ"ז הי' דומה להא דגזל אחד מחמשה כו' דמדאורייתא יצא ידי השבה במה שהניח לפניהם ורק מדרבנן לא יצא עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד וה"נ אמרי רבנן דלא הוי השבה עד שיודיע להנגזל לרב ולדידן עד שימנה ואם נאנס צריך לשלם מדרבנן וי"ל בזה. אלא י"ל בהא דקאמר הש"ס בב"מ (דף ל"א ע"א) א"ל ההוא מדרבנן לרבא אימא השב חדא זימנא תשיבם תרי זימני א"ל השב אפילו ק' פעמים משמע תשיבם אין לי אלא לביתו לגינתו ולחורבתו מנין ת"ל תשיבם מ"מ היכי דמי אי דמינטרא פשיטא אי דלא מינטרא אמאי לעולם דמינטרא והא קמ"ל דלא בעינן דעת בעלים וכור"א דאמר הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה שהתורה ריבתה השבות הרבה ועיין ברש"י שם ומשמע משם דמדאורייתא צריך דעת בעלים בגנב וגזלן וכל השומרים מרגלי קרא בהשבת אבידה דלא בעינן דעת בעלים וסובר רב דבעינן דוקא דעת הנגזל היכא דידע מהגניבה ולדידן סגי במנין אבל עכ"פ משמע דהוא מה"ת הא דצרכינן דעת בעלים לרב ומנין לדידן וי"ל טובא בזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה