אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
הגוזל ומאכיל פרק עשירי · דף קיז:
[מד]
דף קי"ז ע"ב בעא רחמי ואוקמי' כו' א"ל אי מצית קי"ז למיבעי' רחמי דתו לא שכיבנא אזילנא ואי לא לא אזילנא הואיל וחליף שעתא חליף כו' ופירש"י בד"ה ואי לא הואיל וחליף שעתא ואתרחיש ניסא חליף ולא אלך עוד עמך שמא תכעוס עלי ואמות עוד פעם אחרת ואית דמפרש הואיל וחליף שעתא וקבלתי צער מיתה לא אקבל עוד פ"א לילך מכאן ובפסחים (דף מ"ט) מוכח שהלך לביתו כו' ועוד אמרינן בברכות ירושלמי כו' עכ"ל. ולכאורה י"ל מהא דמס' שבת (דף קנ"ב ע"ב) הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דר"נ נחר בהו רב אחאי בר יאשי' אתו וא"ל לר"נ נחר בן גברא אתא וא"ל מאן ניהו מר א"ל אנא אחאי בר יאשי' כו' גששי' חזיי' דאית בי מששא א"ל ליקום מר לגווי' דביתא א"ל גלית אדעתך דאפילו נביאי לא קרית דכתיב וידעתם כי אני ד' בפתחי את קברותיכם כו' ופירש"י בפתחי בהעלותי עד שיעלנו הקב"ה מקברותינו אין לנו רשות לעלות עכ"ל וא"כ האיך אזיל ר"כ לביתי':
ואולי י"ל בזה דיש חילוק בין אם שכיב בזמני' דאז שפיר קאמרינן בש"ס דלית לי' רשותא למיזל לביתו מקרא כי אני ד' בפתחי את קברותיכם אבל גבי ר"כ דלא הי' עוד זמני' למות ורק שענשי' ר"י שפיר הי' יכול לילך לביתי'. ויש להסביר עפ"י גמרא דמס' חגיגה (דף ה' ע"א) א"ל רב ביבי בר אביי אית לכו רשותא למיעבד הכי א"ל ולא כתיב יש נספה בלא משפט א"ל והכתיב דור הולך ודור בא אמר דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא והדר משלימנא לי' לדומה א"ל סוף סוף שניי' מאי עבדית אמר אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במילי מוסיפנא להו לי' והוי' חלופי' ועיין פרש"י דרעינא להו אנא איני מוסרן לשומר המתים ששמו דומה אלא מתגלגלין עמי ושטין בעולם עד שיתמלאו שנותיו והוא קרוי דור עכ"ל ומבואר דכל דשכיב בלא זמני' לא מימסרי נשמאי' למלאך דומה וא"כ י"ל דמש"ה כשהחי' ר"י הי' יכול ג"כ ר"כ לילך לביתי':
או אולי י"ל עפ"י מה דאיתא שם במס' שבת א"ל ההוא צדוקי לרבי אבהו אמריתי נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כה"כ אובא טמיא היכי אסקי' לשמואל בנגירא א"ל התם בתוך י"ב חודש הוי דתניא כל יב"ח גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת לאחר יב"ח הגוף בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת ע"ש וא"כ יש לחלק בין תוך יב"ח לאחר יב"ח ועובדא דר"כ הי' מיד למחרת ומש"ה הי' יכול לילך לביתו משא"כ בהא דרב אחאי בר"י הי' זמן מרובה:
ועוד י"ל דע"י תפלת צדיקים אולי יכול ג"כ לילך לביתו והכא הי' ע"י תפלת ר"י והתם במס' שבת דא"ל ר"ג בפשיטות דליזל לביתי' על זה א"ל האי קרא דבפתחי את קברותיכם ור' יוחנן הי' מתאמץ בתפלה בשביל שידע דענשי' שלא כדין וי"ל בזה. ולכאורה י"ל בהא דמס' ב"מ (דף פ"ד ע"א) נח נפשי' דרשב"ל והוי קא מצטער ר"י בתרי' טובא כו' פירש"י מצטער מתחרט על שהמיתו שלא הי' מוצא תלמיד וותיק כמותו עכ"ל ומדוע לא התפלל והחי' אותו כמו דעביד לרב כהנא:
והנה בהא דקאמר הש"ס תיירי' אוקמי' שיילי' כל ספיקא דהו"ל ופשטינהו ניהלי' היינו דאר"י דילכון אמרי דילהון היא ובתוס' ד"ה דילכון פ"ה התורה היא של בני בבל וקשה בפרק לולב וערבה (דף מ"ד) גבי הא דקאמר ערבה יסוד נביאים היא ושכחום וחזרו ויסדום ופריך מי אר"י הכי והאר"י דילכון אמרי דילהון היא כו' ואור"ת כפר"ח שלתלמידיו מבבל שהיו בפניו הי' מדבר וה"ק דילכון אמרי ר"כ שהי' שלכם כו' עייש"ה ולפי הנראה הוה הפירוש דר"י אמר אח"כ דינים משמי' דר"כ ששמע ממנו והנה לפי פירוש השני של רש"י שלא רצה ר"כ לילך כיון שכבר קיבל צער מיתה וא"כ הא דקאמר הש"ס שיילי' כל ספיקא היינו אז כשהי' אצלו במערה ואח"כ אמר ר"י הדינים בשמו של ר"כ ששמע אז ממנו א"כ יקשה לכאורה הא לא בשמים היא. וכבר כתב הר"ן בדרשותיו בהא דפסק הרמב"ם בפלוגתא דר"י ורבנן בספק שער לבן קודם לבהרת דפסק כרבנן דטמא ואע"ג דבב"מ (דף פ"ו ע"א) אמר רבה ב"נ טהור כיון שהי' אז סמוך להסתלקותו תו אמרינן לא בשמים היא. וא"כ ה"נ האיך אר"י הדינים בשמו של ר"כ ששמע אז ממנו להלכה. ועיין ב"מ (דף פ"ד ע"ב) גבי ראבר"ש כי הוו אתו בי תרי לדינא הוו קיימי אבבא אמר מר מלתי' ומר מלתי' נפיק קלא מעיליתי' ואמר איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי ע"ש ג"כ קשה לכאורה בא לא בשמים היא. וראיתי בגליון הש"ס שם בב"מ מחותני הגאון בעל פתחי שערים ציין עלה עיין סנהדרין (דף וי"ו ע"ב) עיין בכור שור לתבואת שור שבועות (דף למ"ד ע"ב) עכ"ל ועיינתי שם בבכ"ש בהא דאמר רב הונא מחלוקת כו' אבל בשעת גמ"ד ד"ה דיינים בישיבה כו' דכתיב וישב משה כו' ונראה לפרש משום דבמשה לא הי' כ"א גמ"ד שלא היו צריכים לישא וליתן לפניו הבעלי דינים רק מיד בבואם הי' יודע ברוה"ק דברי ריבותם ואמר להם איש פלוני זכאי ואיש פלוני חייב בענין כך וכך כמו שמצינו בשמואל הנביא בענין האתונות ולכן לא הי' שם ישיבה כלל כ"א הכל בעמידה כו' עיי"ש ולפי הנראה הי' כוונת חותני הגאון בעל פ"ש לוה דהא לא בשמים היא וי"ל בזה. ולע"ד בהא שכתב הבכ"ש שם הי' רק ידיעת הטענות עפ"י רוה"ק אבל הפסק הי' מרע"ה יודע עפ"י התורה ובכה"ג אין ענין להא דלא בשמים ורק על ידיעת הפסק עפ"י הלכה בזה שייך לא בשמים היא וכן מצינו במס' תמורה (דף ט"ז ע"א) דא"ל ליהושע שאל ואמר לא בשמים היא וקאי על ההלכה האיך הוא ובזה הוא דשייך לא בשמים היא אבל לא על ידיעת הטענות. וא"כ קשה בהא דב"מ שם ג"כ במה דנפיק קלא מעיליתי' איש פלוני אתה חייב כו' יהא לא בשמים היא. מיהא י"ל דהא הבע"ד היו יודעים שכבר מת ראבר"ש והוא בעליתי' ובאו לדין וכפי שיצא הקול כן קבלו עליהם לקיים ול"ש לומר בכה"ג היכא דקיבלו עלייהו הבע"ד לא בשמים היא וי"ל בזה. מיהא הכא צ"ע לכאורה:
[מה]
שם ההוא גברא דהוה מפקיד לי' כסא דכספא סליקו גנבי עילוי' שקלה יהבה להו כו' וכתב בשמ"ק בד"ה שקלה יהבה ניהלי' הוציא כסא דכספא מאותו מקום שהי' גנח בו ונתנו להם והלכו להם ורווח בדבר שלא הרגוהו ונתפייסו בזה ולא לקחו בגדי הבית וכלי מטתו עמהן ומקשה לי' אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא שהרי בידים נתנו להם ורבה לא חש לקושייתו דסבר דכיון שהיו הגנבים בביתו והיו יכולים לשלול ולבוז כל בבית ס' ואי עביד הכי והראה להם האי כסא דכספא בודאי מיפטר וליכא מידי בין הראה להם ובין נטלו ונתנו להן בידים כיון שהיו עומדין הגנבים על הממון מיקלא קלי מעיקרא כדאמרינן בחמרא דר"פ ודר"מ ורב אשי גופי' הכי פסק לעיל אבל הוי מספקא לי' לרב אשי דילמא הוי ידעו הגנבים דגברא דאמיד הוא או גברא נאמן הוא שרגילין להפקיד אצלו פקדונות זהב וכסף והי' יכול ליתן להם שאר המטמונים אשר בבית ובתיבה שהן שלו וכיון דלא עביד הכי יש לחייבו על אחוי אחוויי וכ"ש שנשא ונתן ביד דבודאי מציל עצמו בממון חבירו הוא אבל אי פשיטא לן דלאו אמיד הוי ליכא ספיקא דלא מצי דחי להו בדברים ואעפ"י שנטל ונתן ביד פטור כו' עייש"ה ולע"ד י"ל לכאורה לפי המבואר דטעמי' דרב אשי הוא אם הוא אמיד הואיל דספיקא הוא אולי לא באו דוקא בשביל הכסא דכספא מש"ה מחויב לשלם אם לא שהוא אינו אמיד דאז בודאי באו בשביל הכסא דכספא אז פטור מלשלם דהלא כל דאיכא ספיקא האיך נוכל לחייבו לזה לשלם דהאיך מוציאין ממונא מספיקא והיל"ל המע"ה ולכאורה י"ל טובא בזה:
ונלע"ד לומר בזה דבעינן דוקא שיהי' בירור שבאו רק על הכסא דכספא משום דהואיל דזה שנטל ונתן ביד הוי החיוב ברי שהלא לקח ממון חבירו ונעשה עליו גזלן ומחויב לשלם ורק היכא דהוא באונס והיינו שידעינן שבאו רק על פסק ממון זה על הכסא דכספא או הוא דפטור ולא הוי מציל א"ט בממון חבירו ומש"ה בעינן ג"כ דוקא שהטעם לפטור יהי' ודאי ולא נפטור מכח ספק דהוי החיוב בירור והפטור ספק ובכה"ג לא אמרינן הואיל דהוא מוחזק והמע"ה רק מחויב לשלם כן הי' נראה לכאורה:
ולפ"ז י"ל בהא דאנסוהו להביא ממון פלוני דאיפלגו הראשונים ז"ל לעיל בסוגיין אם חייב אי פטור והש"ך בחו"מ (סי' שפ"ח סקכ"ד) הביא בשם המוהרשד"ם והש"ג דכיון דדבר זה הוי פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ועיין לעיל בסוגיין [אוט"ג] פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא ועיין הארכתי הארכתי קצת בזה ולפי האמור הי"ל לומר דבכה"ג הואיל דהחיוב הוי ברור והפטור ספק דליחייב ומכ"ש בפלוגתא דרבוותא דהוה ספק בהלכה דגרע יותר מספק במעשה ועיין מלמ"ל (פ"ב מהלכות טומאת צרעת ובפ"ו מהלכות עדות ה"ו) מ"ש בזה. וע"כ דס"ל להמוהרשד"ם הואיל דתיכף בשעה שבא החיוב לשלם דהיינו בשעה שנטל ונתן ביד אז הוי הספק פטור ג"כ דתיכף בשעה שנטל ונתן ביד ממון ראובן אשר יחדוהו בפירוש שיתן להם ממון ראובן הוה הצד הפטור ג"כ תיכף ואם הוא פטור לא התחיל כלל החיוב וא"כ אמרינן תו המע"ה ולא נוכל להוציא ממון ממנו מספק וא"כ ה"נ גבי כסא דכספא ג"כ נימא כן ומאי טעמא דרב אשי דסובר דצריך דוקא לידע בבירור שבאו רק בשביל הכסא דכספא וכגון דידעינן בי' שאינו אמיד ואין לו ממון שלו וגם אין לו ממון אחרים בפקדון הלא גם כי איכא ספק ג"כ היל"ל המע"ה ולכאורה י"ל בזה:
ואולי י"ל דלפי מה דאיתא במס' כתובות (דף ל"ד ע"ב) ובב"ק (לעיל קי"ב ע"א) דללישנא קמא דרבא בא החיוב של השואל והשומר משעת שאלה או משעת קבלת השמירה וללישנא בתרא דרבא בא החיוב רק בשעת אונסין או בשעת גניבה וכבר איפלגי הפוסקים בזה ובנ"י סוף מסכת ב"ק כתב בענין שומר מאימתי מתחייב משעת משיכה או משעת פשיעה כתב בשם הרמ"ה ונפקא מינה בשואל חמור לרכוב עליו שלוחו ומתה בדרך ואינו יודע אם מחמת מלאכה כיון דאינו חייב עד שעת אונסין פטור דהי"ל א"י אם נתחייבתי כו' ע"ש ולהסוברים דמחויב משעת קבלת השמירה א"כ הוה זה א"י אם פרעתיך ועיין בקצה"ח (סי' ש"מ סק"ד וסי' רצ"א סק"א) האריך זה בבאור שיטות הפוסקים וכבר העירותי בזה בכמ"ד. וא"כ י"ל דהכא דמיירי בשומר ואמרינן דהחיוב הוא בשעת קבלת השמירה וא"כ הוי החיוב ברי והפטור ספק והי"ל א"י אם פרעתיך וחייב ומש"ה בעינן דוקא שלא יהי' אמיד וגם אין רגילין להפקיד אצלו דאז הוי ברי שבאו רק בשביל הכסא דכספא ואז הוא דפטור אבל כל דהוא אמיד הן שיש לו ממון שלו ואפילו אם אין לו ממון שלו רק שרגילין אחרים להפקיד אצלו דיש לו ג"כ ממון אחר אצלו ולא הוי בירור שבאו הגנבים רק בשביל הפקדון הזה בכה"ג חייב לשלם הואיל דהי"ל תו א"י אם פרעתיך כן הי' נלע"ד ליישב קצת דברי השמ"ק. ואולם אכתי י"ל בזה דהא לפי המבואר במס' כתובות שם א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי ר"פ פרה אתא לאשמעינן א"ל ר"פ שאולה אתא לאשמעינן סד"א הואיל ואמר ר"פ משעת משיכה הוא דאתחייב לי' במזונותי' ה"נ משעת שאלה אתחייב באונסי' קמ"ל וא"כ נראה לכאורה דרב אשי סובר דהחיוב מתחיל רק משעת אונסין וא"כ גם גבי שומר מתחיל החיוב רק משעת גניבה ולא משעת קבלת השמירה וא"כ אכתי הוי החיוב ספק ואמאי יתחייב היכא דהוא ספק אם באו הגנבים בשביל הפקדון הזה או בשביל ממון אחר ויקשה לכאורה רב אשי לשיטתו לפירושו של השמ"ק הנ"ל ועיין בקצה"ח (סי' רצ"א ססק"א) מ"ש שם בשם הריטב"א המובא בשמ"ק ב"מ פרק השואל (דף צ"ה) והרבה י"ל בזה וקצרתי מעט:
והנה הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהלכות שאלה ופקדון ה"ב) כתב להאי דינא המפקיד אצל חבירו ממון או כלים חשובין ובאו עליו גנבים וקדם ונתן להם הפקדון להציל עצמו אם הי' אמיד שהוא בעל ממון חייב שחזקתו שבגללו באו הגנבים ונמצא זה מציל עצמו בממון חבירו ואם אינו אמיד חזקתו שלא באו אלא לשם הפקדון ופטור וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וכ"כ המחבר לשון זה בש"ע חו"מ (סי' רצ"ב ס"ח) ע"ש והרי דקדקו לכתוב דאם הוא אמיד חזקתו שבגללו באו הגנבים והיינו דהוא ודאי שבאו הגנבים רק בשביל ממון שלו הואיל דהוא אמיד ואז חייב לשלם ומשום דהוה מציל עצמו בממון חבירו ומשמע לכאורה דאם הי' ספק על איזהו ממון אתו הוא פטור משום המע"ה. ואולם מסיפא דכתב הלשון ואם אינו אמיד חזקתו שלא באו אלא לשם הפקדון משמע לכאורה דאם הוא ספק חייב וליכא למשמט מיני' מידי. אלא די"ל דהרמב"ם מפרש דלא משכחת לה ספיקא כלל אלא לעולם אם הוא אמיד באו בשביל ממונו ואם אינו אמיד באו רק בשביל הפקדון אבל אם הי' משכחת לה ספיקא אפשר דהוה אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה והי' פטור מלשלם ויש לעיין עוד בזה:
[מו]
א שם ההוא גברא דהוה מפקיד גבי' ארנקא דפדיון שבויים סליקו גנבי עילוי' שקלה יהבה כו' א"ל אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא א"ל אין לך פ"ש גדול מזה וכתבו התוס' בד"ה אין לך אע"ג דמשמע דהוי אמיד מדלא מפליג כדמפליג לעיל מ"מ הואיל ולא הי' לו באותו שעה מה ליתן להם חשיב פד"ש עכ"ל ובשמ"ק בד"ה ההוא גברא וכו' גבאי של צדקה הי' ועני הי' כאחד מעניי ישראל ואע"ג דלא אמיד והי' יכול להשמט מהן במה שיש לו בבית בגלוי אפ"ה פטרו רבא דלא מיקרי זה מציל עצמו בממון חבירו אלא בממון עצמו מיקרי שהרי הוא עני גמור הי' ואין לך שבוי גדול מזה וע"ד כן הוקדשו הר"ר יהונתן ז"ל עכ"ל. ולכאורה אינו מובן פירוש דבריו ז"ל במ"ש בתחילת דבריו ואע"ג דלא אמיד ומשמע דבאמיד א"ש דפטרי' רבא ולכאורה אדרבא באמיד הי"ל לחיובי' יותר דודאי מיקרי מציל עצמו בממון חבירו. ונלע"ד הפירוש בזה דה"פ דהקושי' הר"ר יהונתן הוא לא מיבעי' באמיד פשיטא, דהי"ל לומר דמיקרי מציל עצמו בממון חבירו אלא אפילו בלא אמיד ג"כ הי"ל לומר דמיקרי מציל עצמו בממון חבירו משום דהי' יכול להשמט מהן במה שיש לו בבית בגלוי וע"ז כתב דאפ"ה פטרי' רבא דלא מיקרי זה מציל עצמו בממון חבירו שהרי עני גמור הוא כו' ולפ"ז באמיד דהי' יכול להציל עצמו חייב לשלם. ויש לומר דסובר ג"כ כתוס' דמיירי בכה"ג שאז בשעה שנותן להם הארנקי אין לו אז ממון עצמו אף שיש לו ממון במקום אחר כיון שאינו יכול עתה ליתן להם ממון שלו פטור:
וכתב עוד בשמ"ק בשם הרשב"א בהא דקאמר אין לך פדיון שבויים גדול מזה דמיירי כשהפקידוהו אצלו לפדיון סתם שבויים ולא לשבויים ידועים כו'. והקשה הרשב"א דמה מקשה אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא הא לעיל (בסו"פ החובל) ההוא ארנקי דצדקה דאתי לפומבדיתא אפקרה ר"י גבי' ההוא גברא פשע בה אתו גנבי גנבוה חייבי' ר' יוסף, א"ל אביי והא תניא לשמור ולא לחלק לעניים א"ל עניי דפומבדייתא מיקץ קייץ להו ולשמור הוא וא"כ אביי גופי' הוא דפטר שומר כיס צדקה מן הפשיעה אלמא לכ"ע כל דלא ניתן לשבויים או לעניים ידועים פטור מן הפשיעה ואפילו מן ההיזק אם הזיק וקרע בידים וצ"ע הרשב"א ז"ל. והרא"ש תירץ דאע"ג דאמרינן לשמור ולא לחלק לעניים הכא לא נתן לו לחלק לעניים אלא לשמור ולהחזיר לו והוא יחלקנו הילכך חייב להחזיר לו אם לא שקיים המצוה הוא בעצמו אבל אם קיים המצוה אין לו עליו טענה אלא בזה שהי' המפקיד חפץ לעשות המצוה בעצמו עכ"ל הרא"ש ז"ל. והנ"י הביא ג"כ קושיא זו ותירוץ הרא"ש הנ"ל ועיין ברמב"ם (פ"ה מהלכות שאלה ה"א) ובלח"מ מ"ש בזה. והנה מבואר מדברי הרשב"א והרא"ש והנ"י דס"ל דהואיל דלא מחויב מדין שומר גם כי אזקי' בידים פטור ועיין לעיל בב"ק (סו"פ החובל דצ"ג ע"א) [אמ"א אק"ד] מ"ש שגם דעת התוס' שם בד"ה ורמינהו הוא כן והבאתי שם דהבעה"מ הובא בשמ"ק שם ס"ל דמזיק בידים חייב ע"ש מ"ש בזה:
אולם לע"ד יש לומר דהלח"מ (בפ"ה מהלכות שאלה) כ' הטעם דגם כי אזקי' בידים פטור הואיל דהי"ל ממון שאין לו תובעין והוי כמו מזיק מת"כ או שאכלן דפטור ועיין בנתה"מ (סי' ש"א סק"א) הביא דברי האו"ת (סי' ס"ו) שכתב דבצדקה דפטור אפילו מפשיעה דשאני צדקה כיון דגילה רחמנא דלאו של בעלים הן רק של עניים ממילא פטור אפילו מזיק כמו מתנות כהונה אפילו אכלן פטור כיון דהוי ממון שאין לו תובעין וכדמוכח מהנ"י פ' הגוזל ומאכיל גבי ארנקי של פדיון שבויים שנתן לגנבים שהקשה שהי"ל לפטור מטעם לשמור ולא לחלק אלמא דאפילו נתנן בידים פטור מה"ט עייש"ה. וא"כ י"ל דהא בחולין (דף קל"א) דפריך על הא דר"ח דמזיק מת"כ או שאכלן פטור מהא דאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר וכו' ולימא דהוה כמזיק מתנות כהונה או שאכלן דפטור ומשני משום דקא משתרשי לי' ועיין בתוס' שם שכתבו דבאכלן למת"כ דפטור משום דלא משתרשי לי' דיכול הי' להתענות ע"ש וא"כ הכא אם הוא אמיד שיש לו ממון אחר הרי משתרשי לי' וחייב גם במתנות כהונה בכה"ג וא"כ ה"נ בצדקה ג"כ חייב בכה"ג. ונוכל לומר דאביי דאקשי לרבה והא מציל עצמו בממון חבירו היינו דהי' סובר דזה הי' לו ממון שלו אז בידו בשעה שנתן להם הארנקי של צדקה וא"כ משתרשי לי' ממון שלו וליחייב משום דמציל עצמו בממון חבירו ולא קשה דאביי אדאביי משום דהתם נגנב ממנו ולא שייך לומר משתרשי לי' ומש"ה הקשה שם אביי (בסוף פ' החובל) דליפטר והוצרך ר"י לתרץ שאני עניי דפומבדיתא דמיקץ קייץ להו אבל הכא דהגנבים באו עליו לשדרו והוא נתן להם הארנקי של צדקה ומשתרשי לי' וחייב והקשה שפיר אביי יהא מציל א"ע בממון חבירו ומתרץ רבה אין לך פדיון שבוים גדול מזה והיינו כמ"ש התוס' כאן בד"ה אין דמיירי שאין לו באותה שעה מעות שלו ומש"ה פטור. אלא דלפ"ז יש לומר דאם נימא דמיירי דאין לו באותה שעה ממון שלו דאז ליכא סברא דמשתרשי לי' וא"כ בלאו האי טעמא דאין לך פדיון שבוים גדול מזה ג"כ פטור מקרא דלשמור ולא לחלק לעניים וא"כ גם כי אזיק לה בידים ג"כ פטור ול"ל טעמא דאין לך פדיון שבוים גדול מזה:
ב ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד לומר דאף דיש לו ממון שלו אם פדה א"ע בממון המיוחד לפ"ש ניהא דאם בא לפדות א"ע בממון המיוחד לעניים לפ"ש והוא יש לו משלו הב"ד מוחין בידו ומכ"ש שאין הגבאי פודהו מממון זה הואיל דיש לו לפדות א"ע משלו מ"מ אם פדה א"ע מממון זה אין הב"ד יכולים לחייבו לשלם משלו ולהחזיר ממון זהו כיון דהי' הממון הזה מיוחד לפ"ש ולא הי' מיוחד לשבוים ידועים משום דהי"ל ממון שאין לו תובעים. ואע"ג דכתב רמ"א ביו"ד (ס"ס רנ"ב) הפודה חבירו מן השכי' חייב לשלם לו אי אית לי' לשלם ולא אמרינן דהוא מבריח ארי מנכסי חבירו עכ"ל זהו דוקא אם אחר פודה אותו מממון שלו אבל אם פדאוהו מממון המיוחד לפ"ש י"ל דפטור מלשלם לו אף אם אית לי' משלו:
ועפ"ז יתפרש הא דקאמר הש"ס אין לך פדיון שבוים גדול מזה היינו אפילו יש לו בעין בידו ממון שלו ומשתרשי לי' דבכה"ג חייב במזיק מתנות כהונה או שאכלן מ"מ הכא פטור הואיל דהי"ל ממון שאין לו תובעין כנלע"ד לכאורה. לולא שהתוס' לא מפרשי כן שהרי דקדקו וכתבו דמיירי שאין עתה בידו ממון שלו שיה' יכול לפדות א"ע ואז אף שהוא אמיד פטור וכן מדברי הרשב"א והרא"ש והנ"י לא משמע כן ודו"ק:
אולם בשיטת הרמב"ם נוכל לומר כן שכתב (בפ"ה מהלכות שאלה ופקדון הלכה א') מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או של פ"ש ופשע בהם ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעים אפילו באו עליו גנבים וקדם והציל עצמו בממון שבוים פטור אין לך פדיון שבוים גדול מזה בד"א בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה או לשבוים אלו אבל אם הי' לעניים אלו או לשבוים אלו והרי הוא קצוץ להן הרי זה הממון שיש לו תובעין וישלם אם פשע או ישבע שלא פשע כדרך השומרין והקשה הלח"מ דהא הנ"י הקשה בשם הרא"ש דמה פריך אביי והא מציל עצמו בממון חבירו וליחייב הלא אביי גופי' אמר לעיל (בסו"פ החובל) דפטור מטעם לשמור ולא לחלק וא"כ מש"ה הכא פטור משום דהי"ל ממון שאין לו תובעין ותירץ הרא"ש דלא אמרינן הכי אלא כשנותנן לו לחלק אבל הכא מיירי שהגבאי מסרו בידו לפקדון שיחזירנו לו בעת שירצה הגבאי לחלקם וא"כ הרמב"ם שלא הזכיר כלל זה החילוק יקשה עליו קושיית הרא"ש הנ"ל דלמה הוצרך לומר משום דאין לך פ"ש גדול מזה הלא בל"ז פטור מטעם דלשמור ולא לחלק וא"כ גם כי מהרו בידים דהוה כמו הזיקו בידים ג"כ פטור וע"ש שהאריך בזה:
אולם לפי האמור יתיישב שפיר והרמב"ם הי' מפרש הסוגיא דמיירי שהי' אמיד והי' שם אצלו ממון שלו ואם כן אקשה שפיר אביי הא מציל עצמו בממון חבירו ואי משום הכי פטור משום דהוה ממון שאין לו תובעין והוה כמו מזיק מתנות כהונה או שאכלן דפטור הלא היכא דמשתרשי לי' חייב וה"נ הואיל דמיירי שממון שלו אצלו וא"כ הרי משתרשי לי' ושפיר פריך אביי והא מציל עצמו בממון חבירו וליחייב וע"ז משני אין לך פדיון שבוים גדול מזה והיינו דגם כי אית לי' אצלו ממון שלו ויכול לפדות בשלו אפ"ה אם פדה א"ע מארנקי זה פטור וא"צ להחזיר ממון אחר וא"כ מש"ה שפיר נקט הרמב"ם הטעם דפטור הואיל דאין לך פדיון שבוים גדול מזה והוצרך לטעם זה להיכא דיש לו ממון שלו אצלו ממש ויכול לפטור א"ע בממון שלו והוא נתן להם ארנקי זה אפ"ה פטור מלשלם לצדקה ממון אחר משלו ודו"ק היטב בזה. מיהא בש"ע (רצ"ב ס"ט) פוסק המחבר כשיטת התוס' דכאן וכן הוי שיטת הרמ"ה בעור שם דדוקא אם לא הי' מצוי אצלו שם ממון אחר לפדות עצמו בו פטור שאין לך פ"ש גדול מזה כו' והיינו אפילו שיש לו ממון במקום אחר והסמ"ע (בס"ק כ"ו מדמה לה להא דאיתא ביו"ד (סי' רנ"ג) בהולך בדרך ואין לו מה לאכול דמותר לקבל מן הצדקה וא"צ לשלם אח"כ והש"ך (בס"ק כ"א) כתב עיין בסמ"ע (ס"ק כ"ו) עד מטעם הילך ולא ידענא מה ענין הילך לכאן עכ"ל יספר מוטעה וחסר נזדמן להש"ך כי בהדיא מבואר בסמ"ע כוונתו. והנה ברמב"ם קשה קצת לפרש דסובר כן מדלא חילק בזה כלל וגם לא יתיישב עדיין ב"ה קושיית הנ"י בשם הרא"ש הנ"ל וי"ל עוד בזה:
[מז]
א שם ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא בעי לאטבועי אתא ההוא גברא מלא לי' לחמרא ושריי' לנהרא וטבע אתא לקמי' דרבה פטרי' א"ל אביי יהא מציל עצמו בממון חבירו הוא א"ל האי מעיקרא רודף הוה כו' כל הסוגיא. וכתב הרמב"ם (בפ"ח מהלכות חובל הט"ו) ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהן והקל ממשאה השליך בים פטור שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם עכ"ל. וכתב הראב"ד בהשגות ספינה שחשבה כו' א"א אין כאן מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל ואין זה דומה למעשה דחמרא דפרק הגוזל ודין זה שהטיל איש אחר מחשבין על כולם כדאיתא בגמ' עכ"ל וכתב הה"מ עלה דמקורו של הרמב"ם מהא דאסיק חמרא למברא כו' ולעיל (בדף קט"ז ע"ב) בברייתא ספינה שהי' מהלכת בים ועמד עלי' נחשול לטובעה והקילו עלי' ממשאה מחשבין לפי המשאוי ואין מחשבין לפי הממון כו' ושתיהן בההלכות, וכבר כתבו רבינו דין זה דברייתא כלשונה (בפי"א מהל' גזילה ואבידה) ומתוך דבריו נראה לי שהוא מחלק בין זו לזו דהאי דוקא שעמד עלי' נחשול שהוא צער כבד מגלי הים ואין הספינה טעונה יותר מדאי אלא להשקיט שאין גלי הים הם משליכין על צד זה אמרו מחשבין לפי משאוי וכ"פ יקרה זה ליורדי הים ומ"ש, כאן היא כשהים מתנהג כדרכו אלא שהספינה טעונה יותר מדאי שאחד או שנים מהם טענוה ואז המשאוי כרודף והיינו עובדא דחמרא יזה חילוק מבואר ודברים של טעם הם ואין קדירת הרב חסרה לא מלח ולא תבלין עכ"ל הה"מ. והנה תורף דבריו היא לחלק בין אם זה שהולכת לטבוע הוא מחמת פשיעת אחד מהם או לא פשע שום אחד מהם דברייתא דלעיל (דף קט"ז) דעמד נחשול לטובעה לא הי' פשיעה כלל אבל הא דמייתי הרמב"ם כאן (בפ"ח מהלכות חובל) מיירי שבא זה ע"י פשיעת אחד מהם ומש"ה אם השליכו לים סחורתו של זה שפשע בה פטור משום דהוי זה רודף שהטעין הספינה ביותר מהשיעור והוא ממש כמו האי מעשה דחמרא בב"ק (דף קי"ז ע"ב). ועיין בנ"י כאן בסוגיין הביא דברי הה"מ הנ"ל וכתב דאי אפשר לפרש בדברי הרמב"ם כן דמיירי שהשליכו לים סחורתו של זה שהטעין באחרונה והי' יותר מהשיעור וז"ל שם שמתוך דבריו ניכר שאינו מדבר באם ידוע הטוען אותה יותר מדאי וא' חשבה להשבר שנאמר מה בין זה למעשה דחמרא ועוד שהוא מבואר שאין כן דעת המחבר [היינו הרמב"ם] שאמר והקל ממשאה שלא חלק בין משא של טומן ראשונה שאינו מכביד לטוען באחרונה שמכביד יתר מדאי אלא שהגורם הוא המשא שהי' כבר בה ואין אנו יודעים מי הוא הגורם מהסוחרים וכן שטענוהו יחד או שהחזיקו בה קודם שתלך במים שלא הי' ניכר עדיין ההיזק ובשהלכה על פני המים חשבה להשבר דלא מצינו למימר לשום אחד הוא הגורם וזה כטעם נחשול שבים שכיון שאין זה גורם יותר מזה מדוע נציל לי בממון חבירו אלא כ"א בממונם בחלק שויין ולא דמי למעשה דחמרא שהי' ידוע שהוא בא וטבע כרודף ממש ולפיכך לא טעם בה הרב הכוונה על הראב"ד] שום טעם כנ"ל עכ"ל הנ"י ועיין בכ"מ נדחק ליישב דברי הה"מ הנ"ל ע"ש. והנה במ"ש הנ"י בתחילת דבריו ז"ל ועוד שהוא מבואר שאין כן דעת המחבר שאמר יהקל ממשאה שלא חלק בין משא של טוען ראשונה כו' אלא שהגורם הוא המשא שהי' כבר בה ואין אנו יודעים מי הוא הגורם מהסוחרים עכ"ל. ונראה שדעת הנ"י לומר דהואיל דכל המשא הוא הגורם אף שאם לא בא זה האחרון והטעין בה המשאוי זה לא היתה הספינה הולכת לטבוע אפ"ה לא מיחשב זה האחרון לבדו להורם רק כל המשאוי המונח בספינה הוא הגורם וצרכינן לומר הטעם משום דזה האחרון אומר לולא המשאוי של הקודמין לא הי' המשאוי שלו לבד מכביד על הספינה ומש"ה כל המשאוי נחשב גורם לזה כן נראה מדברי הנ"י להמעיין היטב בדבריו:
ולע"ד לא זכיתי להבין זה דהא לעיל בב"ק (דף יו"ד ע"ב) גבי הכשרתי במקצת נזקו כו' מתקיף לה ר"פ והא איכא הא דתניא חמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחד יישב עליו ושברי האחרון חייב ואר"פ כגון פפא בר אבא היכי דמי אי לימא דבלא איהו לא איתבר פשיטא אלא דבלאו איהו נמי איתבר מאי קעביד כו' וא"כ חזינן דאם בלא איהו לא איתבר אז פשיטא דחייב האחרון שישב עליו אע"ג דאם לא היו החמשה הראשונים יושבים ורק פפא בר אבא בלבד הי' יושב לא הי' מיתבר אפ"ה חייב האחרון לשלם כיון דהראשונים ישבו עליו תחילה ולא הי' מיתבר על ידן ורק זה האחרון שבא וישב עליו ג"כ נשבר מיחשב האחרון להמזיק לגמרי וה"נ נימא כן דזה האחרון שהטעין המשאוי על הספינה לבסוף הוא מיחשב המזיק וסחורה שלו היא שהזיקה שעל ידה חשבה הספינה להשבר מכובד המשאוי כיון שהראשונים שהניחו הסחורה שלהם על הספינה אי לאו האחרון לא היתה נשבר כלל מחמת הסחורה של הראשונים ועיין בנ"י שם (בפ"ק דב"ק) בד"ה פשיטא דאיהו עשה הכל וממתניתין שמעינן אפילו לא עשה אלא מקצת נזקו איהו מאי קעביד דמחייבת לי' והכי הלכתא דכל היכא דבלא איהו לא הוה מיתבר כלל הוא חייב וכולן פטורים וכל היכא דבלאו איהו היה מיתבר הראשונים חייבים והאחרון פטור ומכאן נוכל ללמוד דכל שאר פשיעות כיוצא בזה עכ"ל ועיין בטור חו"מ (ס' שפ"א) שכתב בשם הרא"ש ואם ישבו זא"ז אם לא הי' נשבר אלמלא ישיבת האחרון אז הוא לבדו חייב כו' וע"ש בש"ע ובסמ"ע ולכאורה י"ל טובא בזה:
ב ולעד"נ דנוכל לומר בכוונת דברי הרמב"ם ז"ל דהנה בהא דקתני לעיל (דף קט"ז ע"ב) בספינה דעמד עלי' נחשול לטובעה והקילו ממשאה מחשבין לפי המשאוי ואין מחשבין לפי הממון דהיינו שאם יש לראובן עשרה ככרים כסף ושמעון ולוי ויהודה יש לכל אחד מהם עשרה ככרים ברזל דהי' הדין דאם צריכין להשליך שמונה ככרים בכדי להקל ממשאה דצריך כ"א להשליך משלו שני ככרים דשני ככרי כסף שוים הרבה יותר מן כל הברזל שבספינה ולא אמרינן דאם השליך ראובן שני ככרי כסף צריכים שמעון לוי ויהודה להשליך כ"כ ברזל כדי שיהי' השיוי מן כל אחד מהם כדי השווי השני ככרי כסף אלא מחשבים רק לפי משאוי ולא לפי שווי הממון. והנה אם השליך ראובן כל השמינה ככרים משלו דהיינו כסף בודאי דאין כולם צריכים ליתן לו רק ששה ככרים ברזל דכל אחד מהם נותן לו ב' ככרים. והנה אם שמעון השליך שמונה ככרים כסף של ראובן דלכאורה הי' יכול ראובן לתבוע לשמעון בעד ששה ככרי כסף משום דיכול ראובן לומר לו לפי החשבון הי' עולה עלי שני ככרים להשליך והי' לך ניקח משלי רק ב' ככרים ומשלך ומשל לוי ויהודה ג"כ מכל אחד שני ככרים ברזל ולהשליך הכל לים. או י"ל עוד יותר כגון אם יש לראובן על הספינה כסף וברזל ושמעון לקח הכסף של ראובן והשליכו לים דיכול ראובן לומר לו הי' לך להשליך הברזל שלי ולא הכסף וא"כ הי"ל לומר דחייב שמעון לשלם לראובן זה שהזיקו שהשליך הכסף לים. אולם י"ל דהואיל דכל המשאוי המונחת בספינה היא הרודפת שהרי מחמתה תטבע הספינה ואין חילוק בין משאוי של ראובן שהוא כסף לבין שאר המשאות של שאר בני אדם שהוא ברזל וכדומה כיון דמיירי שכולם הניחו בהספינה כאחד המשאוי שלהם וא"כ כל המשאוי המונח בהספינה מיחשב כרודף והוא כהאי עובדא בש"ס כאן גבי חמרא וא"כ הואיל דכל המשאוי הוי כרודף אם הלך שמעון והשליך הכסף של ראובן לים לא מתחייב מטעם מזיק הואיל דהי' יכול להשליך הברזל המונח שם בספינה דהיינו שלו וגם של חביריו לוי ויהודה ולמה לא השליך הברזל רק הכסף לבד משום דהואיל דכל המשאוי המונח בספינה הוא כרודף מש"ה פטור שמעון מלשלם הכסף שהשליך לראובן ורק דצריכין כל בני הספינה ליתן לראובן כל אחד מהם שני ככרי ברזל כפי העולה לחשבון אשר הי' כל אחד צריך להשליך ככרין מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי הממון ומיושב שפיר השגת הראב"ד על הרמב"ם ז"ל כי נוכל לומר הכוונה כמו שכתבתי. ועיין בשמ"ק כאן בסוגיין בד"ה מלא באה"ד מ"ש בשם הרמ"ך ז"ל ע"ד הרמב"ם ז"ל ולפי מ"ש א"ש ודו"ק כי קצרתי בזה:
עוד נלע"ד דנוכל ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל והוא דניהא דמחשבין לפי המשאוי וצריכין כל אחד מבני הספינה ליתן לפי ערך המשאוי דהיינו אם השליכו סחורתו של ראובן משקל שמונה ככרים צריכין שמעון לוי ויהודה ליתן כ"א מהן שני ככרים ואם שמעון השליך כל שמונה ככרים משל ראובן לבדו דצריכין כולם להחזיר לראובן כ"א שני ככרים ואם לוי ויהודה לא רצו ליתן אח"כ בזה יש סברא לומר דשמעון יהי' צריך לשלם לראובן שהרי היא הפסידו והוא הי' המזיק. ואולם הואיל דהמשאוי הוא רודף אין לחייב לראובן כדין מזיק ורק כל בני הספינה צריכים לשלם לראובן וכ"א מחויב ליתן רק כפי העולה על חלקו ובזה מיושב שפיר דברי הרמב"ם הנ"ל אשר מקורו הוא מהאי סוגיא דידן וכמ"ש הה"מ. ואולי צריכין כל בני הספינה לשלם לבעלים של החמור דמי חמרא וכמו דאיתא בברייתא לעיל (דף קט"ז ע"ב) דמחשבין לפי המשאוי או דגבי חמור פטורים לגמרי אם הי' חמור שעסקיו רעים דהוי רודף וכמ"ש בשמ"ק כאן בשם הר"ר יהונתן ז"ל אבל עכ"פ שפיר הוציא הרמב"ם לדין זה דהמשאוי הוי רודף מסוגיא דידן ומיושב שפיר קושיית הראב"ד ז"ל:
ועיין בשמ"ק בסוגיין בשם הרב המאירי ז"ל ספינה שהי' משאה שלה כראוי ובא אחד והרבה במשאה ובא אחד מבני הספינה והשליך לים מה שהכניס זה בה פטור שזה רודף הוא ומ"מ אם הכניסו כאחד או שרעש הים סוער והי' צריך להקל ממשאה ובא אחר והשליך פטור המשליך אלא שאחריות זה שהפסיד הוא על בני הספינה כפי המנהג הידוע להם על הדרך שבארנו וגדולי המחברים כתבוה בפנים אחרים ואיני יודע אם כוונו למה שבארנו עכ"ל. והנה בתחילה כתב המאירי ז"ל כדברי הה"מ הנ"ל ואח"כ כתב לענין האחריות שהוא על כל בני הספינה ולא על זה שהשליך לבדו. ונוכל לומר שכוונתו כמו שכתבתי. ועיין בח"מ (ס"ס ש"פ) וע"ש בסמ"ע (סק"ט) וז"ל ובפרישה כתבתי עוד ישוב לדברי הרמב"ם מהשגת הראב"ד והוא שהרמב"ם לא איירי כאן בפרק זה (דסוף הל' חובל) אלא בדיני פטור וחיוב נזק מה שהזיק המזיק ובא לאשמעינן דאם בא אחד והקל ממשאוי הספינה אינו חייב לשלם הוא לבדו הנזק כדין המזיק וזה פטור דקאמר ומטעם דהמשוי היא רודפת ומצוה עשה ולא איירי כאן למי יהי' ההיזק של המשא הנשלכת בים כו' ע"ש היטב. ונראה דכוונתו לתרץ הוא כמו שכתבתי ואין לי ספר דרישה לעיין בו ודו"ק:
[מח]
(א) שם דאמר רבה רודף שהי' רודף אחר חבירו להורגו ושיבר את הכלים כין של נרדף בין של כל אדם פטור כו' ורודף שהי' רודף אחר רודף להציל ושיבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין כו'. והנה אם רודף אחר רודף שיבר הכלים של רודף הראשון כגון ראובן רודף אחר שמעון ולוי רודף אחר ראובן להציל את שמעון הנרדף אם לוי שיבר כלים של ראובן בודאי י"ל דפטור משום שלא יהי' ממונו חביב עליו מגופו דהא מותר לו ללוי להרוג את ראובן הרודף והש"ס דנקיט הלשון ורודף שהי' רודף אחר רודף להציל ושיבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין ולא נקיט ג"כ ששיבר כלים של הרודף הראשון דהיינו כלים של ראובן מבואר מזה דעל כלים של ראובן מן הדין הוא פטור שלא יהי' ממונו חביב עליו מגופו. ולכאורה י"ל עוד דהא אם הרודף הראשון עמד כנגד הרודף השני כגון ראובן שעמד כנגד לוי הרודף אחריו להציל את שמעון והרגו ראובן ללוי לכאורה הי' נראה דאין ראובן נהרג עליו כיון דלוי הוא הרודף אחריו להרגו ואע"ג דלוי שרודף אחריו כדין הוא רודף אחריו בכדי להציל את שמעון מידו ואם ראובן יחזור בו מלרדוף אחרי שמעון אזי לא יהי' לוי רודפו כלל אפ"ה י"ל לכאורה דראובן פטור אם הרגו ללוי דלוי מיחשב רודף נגדו ויש להוציא דין זה מהא דמס' סנהדרין (דף פ"ב ע"א) איתמר נמי ארבב"ח אר"י הבא לימלך אין מורין לו ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא והיינו אם בשעת מעשה שמותר הי' לו לפנחס להרגו לזמרי אם אז הרגו זמרי לפנחס אין זמרי נהרג עליו משום דפנחס מיקרי רודף לגבי' כן הי' נראה הפירוש בגמ' בפשיטות דלא נוכל לפרש הא דקאמר הש"ס נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו היינו שפירש זמרי ממנה ואח"כ הרגו לפנחס הלא בכה"ג אסור לו לפנחס להרגו תו וא"כ תו לאו שם רודף על פנחס וא"כ אם אעפ"כ הרגו זמרי לפנחס אמאי אינו נהרג עליו ואי נימא דמיירי שאעפ"י שפירש זמרי אעפ"כ ברצון פנחס להרגו א"כ פשיטא דהי' עליו שם רודף ממש על פנחס ופשיטא דרשאי זמרי להרוג לרודף שלו. ולכן נלע"ד לפרש דהגמ' דקאמר נהפך זמרי היינו שלא פירש מן העבירה. וכן מבואר ג"כ בטור ח"מ (סי' תכ"ה) וז"ל הבא על כו' ודוקא בשעת מעשה ובפרהסיא אבל בצנעא או שפירש הבועל אין המקנא רשאי להרגו ואפילו אם לא פירש והרג הוא להמקנא אינו נהרג עליו הרג אדם אחר למקנא להציל הבועל נהרג עליו ועיין בב"י שם. אולם ראיתי ברמב"ם (פי"ב מהל' איסורי ביאה ה"ה) ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כזמרי שנאמר ואת האשה אל קבתה אבל אם פירש אין הורגין אותו ואם הרגו נהרג עליו ואם בא הקנאי ליטול רשות מב"ד להרגו אין מורין לו ואעפ"י שהוא בשעת מעשה ולא עוד אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו כו' וכתב ה"ה עלה גמ' דסנהדרין הנ"ל. והנה נראה שהרמב"ם מפרש הלשון נהפך זמרי כו' דקאמר הש"ס היינו אם פירש זמרי מן האשה וא"כ צרכינן לומר הפירוש דאעפ"י שפירש זמרי מן האשה אעפ"כ רצה פנחס להרגו ואז אם הרגו זמרי אין נהרג עליו משום דהי"ל פנחס רודף גמור כשאר רודפין דעלמא שלא בצווי התורה. ולכאורה הוה זה מילתא דפשיטא דפנחס הי' מיחשב רודף גמור בכה"ג ורשאי הי' לזמרי להרגו וכמש"ל וי"ל בזה. אולם הטור כתב בפירוש הלשון ואפילו אם לא פירש והרג הוא להמקנא. וא"כ לשיטת הטור חזינן דאף דפנחס רדף אחרי זמרי כדין של תורה אפ"ה הי' מיחשב פנחס לרודף ואם הי' הורגו זמרי הי' זמרי פטור וא"כ י"ל דה"נ אם ראובן הרג ללוי ג"כ אין ראובן נהרג עליו כיון דלוי מיחשב לרודף לראובן אעפ"י שרודפו עפ"י הדין וא"כ ממילא אם לוי שיבר כלים של ראובן פשיטא דפטור מן הדין ולא מטעם תקנה בלחוד ומשום דמיקרי לוי מחויב מיתה נגד ראובן:
ולפי האמור י"ל לכאורה הואיל דרודף שני דהיינו לוי הרודף אחר ראובן הרודף הראשון כדי להציל לשמעון אם יהרגנו ראובן יהי' פטור וא"כ הי"ל לוי עתה אין לו דמים נגד ראובן ואם אמרינן מיתה לזה ותשלומין לזה פטור א"כ גם אם לוי הרודף שני שיבר כלים של כל אדם יהי' פטור מלשלם הואיל דאיכא עליו עונש מיתה דהיינו אם יהרגנו ראובן אין לו דמים. ועיין במס' כתובות (דף למ"ד ע"א) רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו ופירש"י דסובר רב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור והתוס' שם בד"ה רב אשי הקשו על זה דאם נימא דרב אשי פליג על רבא בסנהדרין (דף יו"ד) דס"ל מיתה לזה ותשלומין לזה חייב ויקשה לרבא מהא דב"ק (דף ל"ד) והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו והיינו מיתה לזה ותשלומין לזה כו' והאריכו בזה וכתבו בשם הר"ת דרבא דוקא גבי עדים זוממין אית לי' דממון לזה ונפשות לזה חייב משום דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל אחד כו' אבל בעלמא מודה רבא ממון לזה ונפשות לזה פטור כי' ועוד דהא רבא גופי' אית לי' בפרק בן סורר דרודף ששיבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור אע"ג דהוי' מיתה לנרדף ותשלומין לבעל הכלים ומיהו התם גבי רודף רבה גרסינן כדמוכח בהגוזל בתרא (דף קי"ז) ובפ"ק דסנהדרין (דף יו"ד) הוי רבא כו' וריב"א אומר דבכ"מ מיתה לזה ותשלומין לזה חייב ועבד כפות לו ורודף שאני דניתן להציל לכל אדם וחייב מיתה לכל העולם אף לבעל העבד ולבעל הכלים ולהכי חשיב מיחה ותשלומין לאחד כו' עייש"ה והנה לסברת הריב"א הנ"ל א"ש דדוקא ברודף ששיבר הכלים הואיל דאיכא עליו חיוב מיתה לכל העולם גם לבעל הכלים ומש"ה פטור אבל הכא באם רודף שני שיבר הכלים של אנשים אחרים דניהא דהרודף הראשון אינו חייב עליו מיתה אם הרגו מ"מ זהו דוקא אם הי' שיבר הכלים של רודף הראשון י"ל דפטור הואיל והוי מיתה ותשלומין לאחד אבל בשיבר כלים של אחרים או של נרדף הוי מיתה לזה ותשלומין לזה וחייב בתשלומין מן הדין ורק מחמת התקנה פטור כדי שיציל. אולם לשיטת הר"ת דדוקא גבי עדים זוממין הוא דסובר רבא מיתה לזה ותשלומין לזה חייב אבל בכל דוכתי פטור א"כ תיקשי דרודף אחר רודף ששיבר כלים של כל אדם יפטור מדינא הואיל דאין לו דמים נגד הרודף הראשון והוה כאיכא עליו חיוב מיתה לזה הרודף הראשון ותשלומין לבעל הכלים וא"כ למ"ד דבכ"ד לבד מעדים זוממין פטור בכה"ג מתשלומין א"כ ה"נ יפטור מתשלומין עפ"י הדין. וביותר יקשה דהא לרבה קיימינן ורבה סובר כן גבי רודף ששיבר הכלים דפטור דכתבו התוס' הטעם משום דרבה סובר מיתה לזה ותשלומין לזה פטור מתשלומין וא"כ ה"נ יפטור מדינא לשלם בכה"ג אם הרודף השני שיבר כלים של כל אדם. וכתבתי בזה הענין בסוגי' דקלב"מ במס' כתובות (דף למ"ד ע"ב):
ב והנלע"ד דניהא דהתם אמרינן דאם הי' הורג זמרי לפנחס לא הי' מחויב זמרי מיתה הוא דוקא התם משום דאם בא פנחס לימלך אין מורין לו וא"כ ליכא עליו חובה להרוג לזמרי ומש"ה אם הרגו זמרי לפנחס אינו נהרג עליו ומשום דהוי כאילו פנחס הוא רודף אבל הכא דראובן רודף אחר שמעון להרגו דהחיוב הוא על כל אדם הרואה להצילו לשמעון בכל מה שיוכל ואפילו בנפשו של ראובן הרודף משום לא תעמוד על דם רעך ועיין תוס' סנהדרין (דף ע"ג ע"א) בד"ה אף רוצח ניתן להצילו בנפשו וא"ת מוהוכה בכל אדם נפקא כדדרשינן לעיל (דף ע"ב) וי"ל דהתם רשות ואשמעינן קרא דאין לו דמים אבל הכא קמ"ל דחובה להציל עכ"ל [ולכאורה דברי התוס' צריכין ביאור דאמאי גבי בא במחתרת הוי רשות הלא הגנב הוי רודף גמור ומה בין בא במחתרת לרודף זה. מיהא י"ל דכוונת התוס' דלולי ההיקש רוצח לנערה המאורסה ורק מקרא דוהוכה בלחוד היינו אומרים דהוא רק רשות ולא חובה ומההיקש לנערה המאורסה ידעינן שהוא חובה וכן מפורש בחידושי הר"ן שם בד"ה וכי מה למדנו כו' יעו"ש וי"ל בזה] ועיין עוד שם בתוס' בד"ה להצילו מ"ש בסוף דבריהם דאיכא ג"כ לאו דלא תעמוד עייש"ה. וא"כ י"ל דרודף אחר רודף להרגו דאיכא על הרודף שני חיוב לרדוף אחר רודף הראשון אין עליו שם רודף ואסור לו לראובן הרודף הראשון להרגו ונהרג עליו הרודף הראשון אבל התם גבי קנאי אין על המקנא חובה ומיקרי רודף. ובזה נוכל להבין מ"ש הטור שם הרג אדם אחר למקנא להציל הבועל נהרג עליו וכתב הב"י עלה זה פשוט ולא ניתן לכתוב לרוב פשיטותו עכ"ל ולפי האמור נוכל לומר דכוונת הטור הוא לאשמעינן דהואיל דאמרינן דאם הרגו זמרי לפנחס אינו נהרג עליו והטעם משום דחשבינן לפנחס כמו רודף להרגו לזמרי וא"כ הי' סברא לומר דמיחשב רודף לגבי אחרים ג"כ והיינו שגם אחרים אם הרגו לפנחס כדי להציל לזמרי ג"כ אינן נהרגין קמ"ל דניהא דלגבי זמרי אמרינן דמיחשב כרודף לענין אם הרגו זמרי אינו נהרג זמרי עליו אבל לא לגבי אחרים ויש סברא טובה לחלק בין זמרי לאחרים ושפיר הוצרך הטור לאשמעינן זה. אבל הכא דלוי הרודף אחר ראובן הרודף להצילו לשמעון הנרדף דאיכא חובה על לוי להציל לשמעון הנרדף אפילו בנפשו של רודף וא"כ לאו שם רודף כלל על לוי אפילו נגד ראובן עצמו ואם הרגו ראובן נהרג עליו אם הוא בעדים והתראה וא"כ שפיר צרכינן לומר דלוי ששיבר כלים של נרדף ושל כל אדם דלא מן הדין הוא פטור אלא מן התקנה ואם שיבר כלים של ראובן הרודף שפיר יש לומר דבזה פטור מן הדין שלא יהי' הממון חביב מגופו דהא רשאי להרגו לראובן הרודף בכדי להציל את שמעון וכמו שכתבתי לעיל ודו"ק:
ג וראיתי בגליון הרי"ף מהרב מוהר"י מייא ז"ל יש לי בזה מקום עיון מפני מה אמר ולא מן הדין ת"ש מהא דתנן בב"ק (דף ל"ב) שנים שהיו מהלכין ברה"ר אחד רץ ואחד מהלך כו' הזיקו זה א"ז שניהם פטורים וכו' ומוקמינן בגמ' בע"ש בה"ש מפני שרץ ברשות דאר"ח בואו ונצא כו' והביאו הרמב"ם (בפ"ו מהלכות חובל) וכן הוא באשר"י וטוח"מ (סי' שע"ח) וא"כ ה"נ האי רודף אחר רודף ושיבר את הכלים מדינא פטור דרודף ברשות הוא ואין לך מצוה גדולה חזו שרודף להציל נפש מישראל וכן הוא בתוס' בשמעתין כו' וא"כ קשה מפני מה אמרו ולא מן הדין כו' הלא מדינא פטור כיון שרץ ורודף ברשות וחייב להציל וכדכתיבנא וכתב לתרץ עפ"ד המרדכי והובא בב"י (שע"ח) דוקא אותה מצוה דבה"ש דאין לו שהות אבל בשאר מצות כגון לרוץ לבהמ"ד דיש לו פנאי אם הזיק חייב ע"ש לפ"ז יכולין לומר דלהכי קתני ולא מן הדין מפני דאתי להורות דהרודף אחר רודף ושיבר את הכלים פטור בכל גווני אף בשה' אפשר לו להצילו מבלי שבירת כלים וזה לא מן הדין לפוטרו אלא דאפ"ה פטרו רחמנא לע"ד ט"ס וצ"ל רבנן] ויהיב טעמא שאם אין אנו אומרים כן אין לך אדם שמציל שיאמר בלבו דצריך לירד בדינא ודיינא לברר שלא הי' באפשר להצילו מבלי היזק שבירת כלים ובגמ' מדוייק ביותר לכוונה זו שכתבתי דנקיט שאין לך כל אדם כו' עייש"ה מ"ש בזה. והנה זה הוא דין חדש לומר דגם ביכול להציל מבלי שבירת כלים שיהי' פטור ולא מצאתי מבואר זה:
ולעד"נ בישוב עיקר קושיא הנ"ל דהנה התוס' לעיל בב"ק (דף ל"ב ע"א) שם בד"ה שנים והזיקו זא"ז פטורים דכל אחד גרם לעצמו חבלה זו ולא הזיקו ממש במתכוין אלא כלומר הוזקו זה בזה כדאמרינן בהפרה (דף מ"ח) שניהם ברשות שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורים עכ"ל ועיין בב"ק (דף מ"ח) ברש"י ד"ה חייבין דבנזקין לא שני לן בין מתכוין לשאין מתכוין והא דתנן בהמניח (דף ל"ב) שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זא"ז פטורין ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלשני' עכ"ל ועיין בנ"י פרק המניח שם בד"ה ושניהם רצין פטורים כתב ג"כ כן ועיין בטוש"ע חו"מ (סי' שע"ח) ובסמ"ע שם והנה לפי הנראה לכאורה הא דפטור בע"ש בה"ש הוא דוקא היכא דחבירו הוזק בו ממילא אבל אם הוא הזיקו בידים חייב וצריך לעיין היטב שם להלכה וא"כ ל"ק כלל הקושיא דהכא מיירי ששיבר כלים בידים ומש"ה צרכינן לומר דפטור מטעם תקנה וי"ל בזה ועיין ביש"ש ב"ק שם (פ"ג סי' כ"ג) מ"ש ע"ד רש"י הנ"ל וי"ל בזה:
ועוד י"ל בזה עפמ"ש בשמ"ק שם (על דף ל"ב) בד"ה הא תו ל"ל ומשנינן דח"מ וה"ק אחד רץ ואחד מהלך בע"ש או שניהם רצים בחול וה"פ אע"ג דמי שהוא רץ ברשות הרבים נראה משונה כו' אבל כיון שהוא ע"ש דאדם טרוד לקנות צרכי שבת או לקנות שמן לנר של שבת דרך הוא לרוץ ע"כ אם הזיקו זא"ז נפטר שהרי יש לו רשות להלוך בדרך ועל הניזק הי' להרחיק את עצמו כו' ע"ש והנה כתב הטעם משום דעל הניזק להרחיק את עצמו ולכאורה זה הסברא שייך דוקא על ההיזק שחבירו ניזק בגופו כיון שראהו לחבירו רץ הי' לו להניזק להרחיק את עצמו כיון שהוא ע"ש בה"ש וחבירו רץ ברשות אבל אם היו עומדים כליו של הניזק על הדרך וברה"ר דבזה יש קצת סברא לומר דלא שייך לומר כ"כ שהי"ל להניזק להרחיק כליו וי"ל דחייב שפיר זה שרץ ע"ש בה"ש ושיבר כלים של אחרים וכמ"ש לעיל. אולם אף אם נימא דגם בשיבר כלים חייב ומשום דהי"ל לבעל הכלים לפנות הכלים בע"ש סמוך לחשיכה כיון דשכיח אנשים רצים אז לעסוק בהכנה לשבת ומש"ה כי הוזק בהם הרץ פטור מלשלם משום דעל הניזק להרחיק א"ע וזה שייך דוקא במה שהוא זמן קצוב הי' לו לבעל הכלים לפנותם מן הדרך אבל בזה שהוא רודף להציל את הנרדף דאין זמן קצוב לזה דנימא דהי' לו לבעל הכלים לפנותם מן הדרך וא"כ לא פשע בעל הכלים כלל ובכה"ג אי לאו התקנה שעיר הי' מחויב הרודף שרץ להציל הנרדף לשלם עבור הכלים ששיבר ודו"ק היטב בזה:
ד אח"ז ראיתי במלמ"ל (פ"א מהל' רוצח וש"נ הט"ו) ז"ל נסתפקתי ברוצח בשגגה שיש רשות לגואל הדם להרגו אם נתאמץ הרוצח והרג לגואל הדם אם נהרג עליו ומסתברא דאינו נהרג עליו וסמך לדבר זמרי דאמרינן נהפך זמרי והרג לפנחס אין נהרג עליו ועדיין אין בידי ראי' מוכרחת לזה וכן נסתפקתי ברודף אחר חבירו להרגו וכן רודף אחר הערוה שניתן להצילו בנפשו אם נתאמץ הרודף והרג את המציל אם נהרג עליו ונראה דבאלו נהרג עליו דדוקא גבי זמרי דליכא מצוה גבי פנחס אלא רשות אמרינן נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג אבל רודף אחר חבירו דאיכא מצוה להצילו וכמ"ש רבינו אם הרג רודף למציל נהרג עליו וכן יש לדקדק מדברי רי"ו ז"ל במישרים (נל"א ח"ב) שכתב ואם הבועל נהפך והרגו לקנאי אפילו בשעת מעשה אינו נהרג כי רודף הי' הקנאי כי אינו מצוה להרגו אלא רשות בעלמא ע"כ הרי שתלה הדבר לפי שאינו מצוה להרגו כו' עכ"ל המלמ"ל והרי מבואר בהדיא במלמ"ל כדברי הנ"ל ורק מ"ש המלמ"ל בתחילת דבריו מהא דנהפך זמרי דנראה דהדבר הוא בספק אצל המלמ"ל ז"ל אם יש לדמותו לשם. ולע"ד לא אדע הסברא לחלק ביניהם בזה. שוב ראיתי בחידושי הר"ן ז"ל על מס' סנהדרין (דף פ"ב) בד"ה מ"ט רודף הוא פירוש אעפ"י שברשות הוא עושה וגם שהוא מצווה בדבר אין האחר נהרג עליו מאחר שאין עושה ברשות ב"ד דאם בא לימלך אין מורין לו ואינו דומה לרודף שהי' רודף אחר רודף להציל שאם נהפך והרגו שודאי נהרג עליו שהאותו הרודף ברשות ב"ד הוא עושה שאם בא ליטול רשות והטעם בזה שזה שהוא רודף אחר חבירו להרגו ניתן להצילו בנפשו וכשאחר בא להרגו הי' לו לעמוד בעצמו שלא ירדוף אחר זה להרגו אין לו שיהפוך להרוג הבא להרגו כדי שיציל הנרדף ולמה יפטור עליו יותר משהרג את הנרדף אין לו אלא שישב ולא יעבור עבירה אבל זה שהוא בא על הכותית אין הקנאין פוגעין בו כדי להצילו מן העבירה שכבר נדבק בה אלא לעשות בו נקמה והבא להרגך כו' בכל שאינו מחויב מיתת ב"ד בדבר עכ"ל הר"ן ז"ל והרי מבואר בהדיא בר"ן ז"ל כן:
[מט]
שם ת"ר הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר כו' ומאי מיעט מיעט שטרות כו' מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל כו' מכאן הקשה הש"כ (בסי' שפ"ו ס"ק י"ג) על המוהרש"ל ביש"ש פ' הגוזל קמא (סי' י"ט) שכ' על הא דשורף שטרו של חבירו דסובר רבה דפטור משום דלא דאין דד"ג דזהו דוקא דלא שקלי' בידים דלא הוי גזלן אבל שקלי' בידים ואגבי הוי גזלן לכ"ע והשבה בעי למיעבד וחייב לכ"ע גם לרבה דלא גרע דד"ג מגרמא בנזקין דמסקינן דאי שקלי' בידים גזלן הוא וחייב כ"ש הכא ודוקא בשטר שש"פ לצור עפ"י הצלוחית דהוי בודאי גזלן והקשה הש"כ דאישתמיטתי' להמוהרש"ל סוגי' דידן דמבואר דשטרות אינן נגזלין כלל ואף ר"א דפליג בקרקעות וסובר דגזלת מ"מ בשטרות מודה ע"ש בש"כ. ולפעד"נ ליישב קושי' הש"כ והוא דהיש"ש כ' דוקא היכא דהנייר של השטר ש"פ דאז שייך עלה שם גזילה וא"כ הואיל דהשטר ש"פ מצד הנייר לצור עפ"י צלוחיתו וא"כ מחויב לקיים בו מצות השבה תו אמרינן דהואיל דבאמת השטר הזה הוא שוה אלף זהובים מכח החוב הכתוב בו תו צריך לשלם כל דמי שווי של השטר והש"ס דממעטי שטרות מגזילה הוא דוקא היכא דגוף הנייר אינו ש"פ וא"כ מצד עצמו מכח שווי הנייר לא שייך עליו שם גזילה ורק דנימא דיהי' שייך עליו שם גזילה מכח השווי של החוב הכתוב בו בזה שפיר אמרינן דממעטינן לה מכלל ופרט וכלל לרבנן ומריבוי ומיעט וריבוי לר"א דלא שייך עליו שם גזילה כלל וא"כ כל היכא דאיתא ברשותא דמרא קמא איתא וי"ל עוד בזה:
[נ]
שם והדתניא הגוזל את הפרה ושטפה נהר כו' אר"פ התם במ"ע כגון שגזל שדה מחבירו והיתה קרה רבוצה בו ושטפה נהר ופירש"י פרה רבוצה כו' וגזלן לא משכה והוי כקרקעות ולר"א דאמר שדה נגזלת קונה פרה עמה וחייב לשלם דמטלטלין נקנין אגב קרקע ולרבנן לא קנה שדה ולא פרה שבה עכ"ל והנה אם ראובן מכר שדה לשמעון והי' בהשדה פרה של ראובן ושמעון כשעשה קנין חזקה בהשדה לקנותה אמר שרוצה להחזיק הפרה הזאת בגזילה דבזה י"ל דגם לרבנן נעשה גזלן על הפרה וקמה לי' ברשותי' לענין אונסין דהא רבנן דסברי כאן דאין קרקע נגזלת וא"כ לא יצתה הקרקע כלל מרשות הבעלים הראשונים וא"כ ממילא לא נעשה כלל גזלן גם על הפרה הואיל דלא עשה בה שום מעשה דנימא דיהי' מיחשב גזלן עלה אבל אם הי' קונה להקרקע קנין גמור באופן שיצתה מרשית בעלים הראשונים לרשותו של זה ממילא תי מיחשב גזלן על הפרה להתחייב באונסין עלי' עפ"י קנין אגב והיינו אע"ג דלא נוכל לבא עלה מכח קנין חצר או כמ"ש הש"כ (בסי' ר"ב סק"ג) דבכה"ג שקונה הקרקע והמטלטלין כאחד לא נוכל לומר דקונה המטלטלין מדין חצר משים דאין חצירו קונה אלא כשהוא כבר חצירו משא"כ היכא דחצירו ומתנתו באים כאחד ע"ש בש"כ וכ"כ בשמ"ק ב"מ (על דף כ"ו ע"א) בד"ה לא ואפי' להחולקים על הש"כ מ"מ אם היא חצר שאינה משתמרת ולא אמר זכתה לי שדי דלא מהני בזה מטעם קנין חצר מ"מ מטעם קנין אגב מהני ומתחייב שפיר באונסין עלה בכה"ג גם לרבנן דפליגי על ר"א:
ולכאורה י"ל להסוברים שם ברמ"א (ס"ב) דאפילו הם ציבורים בתוכה צריך שיאמר קנה אגב קרקע טור בשם הראב"ד והרא"ש ע"ש וא"כ האיך שייך בגזילה קנין אגב הלא ליכא אמירת המקנה כלל וא"כ לר"א דסובר דשייך קנין אגב בגזילה להתחייב באונסין וגם לרבנן אם הי' הקרקע במכירה והמטלטלין שבתוכה בגזילה שכתבתי דמהני גם לרבנן להתחייב באונסין והא ליכא אמירת המקנה כלל. אולם לע"ד א"ש דהא בגזילה ובגניבה להתחייב בכפל כבר כתבו התוס' בב"ק (דף ס"ה ע"א) בד"ה אין לי דבעינן מעשה דוקא ורק דסני במעשה כל דהו אבל אי ליכא שום מעשה כלל כגון שהבהמה נכנסה לחצירו והוא אימר שרוצה לגונבה או לגוזלה עדיין לא נתחייב באונסין עלי' אם לא שעשה עכ"פ קצת מעשה כגון שהכישה במקל שתכנוס לחצירו ולעיל שם על דף ס"ה) [אוי"ב אק"א] הבאתי שכן הוא ג"כ דעת רש"י בב"מ (דף יו"ד ע"ב) בד"ה גנו דסובר ג"כ דבעינן קצת מעשה עכ"פ דהיינו נעל בפני' והבאתי עוד שם דעת הרשב"א דסובר דלא בעינן מעשה כלל ורק אם הבהמה נכנסה לחצירו והוא אומר שיחזיק בה מתחייב ג"כ באונסין עלה אם הבהמה היא בחצירו באופן דשייך בה לומר דחצירו קינה לה ע"ש לעיל ולעיל (על דף ע"ט) [אוקמ"ה אק"ב] כתבתי להסביר הדברים דהתחייבות הגזלן והגנב לענין אונסין וכפל דבעינן דוקא שדבר הזה שהגנב והגזלן עושים בהחפץ הגנוב והגזול יהי' נעשה בו קנין אשר במכירה אי מחנה הי' מיחשב זה קנין לקנות וא"כ בגנב וגזלן ניהא דלא קני לה לגוף החפץ בזה המעשה אבל עכ"פ חל הקנין הזה לענין חיוב אונסין ותשלומי כפל ולרש"י ותוס' בעינן שיהי' עכ"פ עושה קצת מעשה בקנין הלזה ולהרשב"א גם כי לא עשה בו שום מעשה כגון שהבהמה של שמעון נכנסה מאלי' לחצירו של ראובן וראובן אמר שרוצה להחזיקה בגניבה ולא יחזירנה להבעלים ג"כ מתחייב כפל ובאונסין בכה"ג הוה עכ"פ דבר זה קנין גבי מכירה ומחנה שהרי הבהמה היא בחצירו של ראובן וחצר הוה קנין גמור אבל אם זה הקנין לא הוה קנין כלל גבי מכר ומתנה א"כ לא מיחשב הקנין ה"ה כלל ולא הוה לי' שום חלות להתחייב באונסין הגנב והגזלן כיון דאין מקום חלות כלל שיהי' חל עלה שום קנין כלל ובמה נכנסה לרשות הגנב והגזלן לענין חיוב אונסין ולענין חייב כפל עיין לעיל שם מ"ש בזה וא"כ כל דמשכחת לה קנין כזה שיועיל במכירה ומתנה לקנות מהני תו קני כזה בגנב וגזלן להתחייב באונסין ובכפל וא"כ ה"נ הואיל דקנין אג"ק מועיל הקנין במכירה ומתנה יהא דצריך ג"כ לומר לו קנה אג"ק אפי' אם הם ציבורין בתוכה אבל עכ"פ הקנין אג"ק מועיל לקנות במכירה ומתנה וא"כ תו מועיל קנין אג"ק בגנב וגזלן להתחייב באונסין ג"כ אע"ג דלא שייך בזה אמירה של המקנה "נ לענ"ד בסברא ובטעמא:
והנה הקצה"ח (בסי' ער"ה סק"א) נסתפקתי מחזיק בנכסי הגר והיו בתוכה מטלטלין אם קנה בתורת אגב דאפשר דקנין אגב לא מהני אלא בדא"מ ומעצמו אינו זוכה בתורת אגב ונ"מ היכא דלית בי' משום תורת חצר וכגון שאינו משתמר ולא אמר זכתה לי שדי כו' וכתב להביא ראי' מסוגיא דידן ומפירש"י והתם גבי גזלן דליכא דא"מ וצריך קנין להתחייב באונסין כמו קרן לקנות וקונה בקנין אגב לחיוב דידי' א"כ מוכח דמהני קני אגב אפילו בנכסי הפקר והאריך עוד בזה והביא בשם גדול אחד שחלק ע"ז וכתב דלא מהני קנין אגב בהפקר והביא ראיות לזה והקצה"ח דחה הראיות ומסיק להלכה כן והנתה"מ שם חולק ג"כ על הקצה"ח ואולם לא כתב כלל לדחות הראי' של הקצה"ח מסוגיא דידן ולע"ד לפי האמור אין כאן ראי' כלל דלעולם י"ל דקנין אגב לא מהני בהפקר והא דבגנב וגזלן מתחייב באונסין בכה"ג הוא משום דבמכר ומתנה מהני קנין אגב לקנות ממילא לענין להתחייב הגזלן באונסין מהני ג"כ קנין אגב וכמו שכתבתי בטעם הדבר דהתורה אוקמוה ברשותי' לענין אונסין וכן לענין כפל אם הוא כאופן הזה אשר אם הי' מכר או מתנה הי' קונה קנין גמור ואם כן קנין אגב מהני במכר ומתנה לקנות קנין גמור מהני ג"כ לענין להתחייב עלה באונסין אבל שיקנה קנין גמור בהפקר דליכא בי' דא"מ י"ל שפיר דלא קנה ודו"ק: