אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
הגוזל ומאכיל פרק עשירי · דף קיז.
[מב]
קי"ז ע"א א"ל ר"י לרהב"ח מאי נפקא לך מיני' אי דינא אי קנסא א"צ אי דינא גמרינן מיני' אי קנסא לא גמרינן מיני' כו' כל הסוגי' ולכאורה לא זכיתי להבין דאמאי לא קאמר הש"ס הנ"מ לענין אם מת אי קנסו בנו אחריו או לא דבמס' מ"ק (דף י"ג ע"א) אמר אביי נקטינן טימא טהרותיו ומת לא קנסו בנו אחריו מ"ט היזק שא"נ ל"ש היזק לדידי' קנסו רבנן לברי' לא קנסו רבנן וכ"פ בש"ע ח"מ (שפ"ה ס"א) ע"ש ועיין (בסי' שפ"ח פ"ב) המוסר ממין בידי אנס בין אנס עכו"ם בין אנס ישראל חייב לשלם מהיפה שבנכסיו כו' אעפ"י שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הרגיל בלבד ואם מת גובים מיורשיו כשאר כל המזיקים וכ' הרמ"א וי"א דדוקא שעמד בדין אבל לא עמד בדין אין היורשים חייבים לשלם כו' ע"ש ועיין בש"כ שם וא"כ י"ל לכאורה לפסקו של הרמ"א דאין גובים מיורשים כי לא עמד בדין אמאי לא קאמר הש"ס כאן הנ"מ אי דינא אי נסא לענין זה אי גובין מיורשין כי לא עמד בדין וראי' לכאורה שיטת המחבר דגובין מיורשין גם כי לא עמד בדין. והנה מקורו של המחבר הוא מרמב"ם (רפ"ח מהל' חובל ה"א) המוסר ממון חבירו בידי אנס חייב לשלם מן היפה שבנכסיו ואם מת גובין מיורשיו כשאר כל המזיקין וכ' הה"מ ואם מת גובין מיורשיו ופי' שאין זה היזק שא"נ שפטרו חכמים את היורש ובגמ' פ' הגוזל (דקי"ז) משמע דדינא הוא מסור ולא קנסא וכ"כ רבינו האי והרשב"א עכ"ל ובתחילת דברי ה"ה הי' נוכל לפרש דמסור גרע משאר היזק שא"נ הואיל דאח"כ ניכר ההיזק משא"כ בהיזק שא"נ לעולם אינו ניכר ההיזק מיהא מסוף דבריו משמע דהוא סובר דהוא ממון ולא קנס וראיתי אח"כ בלח"מ שם הקשה כן דאמאי לא קאמר הש"ס נ"מ אי דינא אי קנסא לענין אם גובין מיורשין ונדחק דהש"ס ר"ל הנ"מ בזה אי ילפינן מהך קנסא לקנסא אחריתא או לא ע"ש ועיין בהגמי"י שם (אות כ') וכן בתשובת רבינו גרשון מ"ה נמצא מי שנתחייב ממון עבור מלשינות ומת אפילו למ"ד מע"פ אינו גובה מן היורשין הכא גובה כשעמד בדין דקלא אית לי' אבל חייבוהו ב"ד קנס לא קנסינן בנו אחריו עכ"ל והנה לשון וכן בתשו' כו' שכ' הגמי"י אינו מובן דיותר הי' שייך לומר הלשון אבל בתשו' דהא ברמב"ם מבואר ההיפוך אם לא שנימא דהגמי"י הי' מפרש דהרמב"ם מיירי ג"כ בעמד בדין דוקא וצ"ע בזה. והגמי"י הנ"ל הוא שיטת הרמ"א הנ"ל:
עוד י"ל עפ"י מה דאיפלגו המוהרש"ל והש"כ בענין מודה בקנס דרבנן דהמוהרש"ל סובר דמודה בקנס דרבנן פטור ג"כ שכתב דרד"ג אינו קנס וא"כ ממילא חייב גם כשהודה והש"כ סובר דדוקא בקנס דאורייתא הוא דמודה פטור אבל לא בקנס דרבנן עיין (סי' שפ"ח) בש"כ (ס"ק נ"א) והנה כאן דא"ל מאי נפקא לך מיני' אי דינא אי קנסא הלא איכא נ"מ לענין אם ליפטר כשמודה דאם הוא קנסא פטור ואי דינא חייב ומשמע לכאורה מינה כדברי הש"כ דבקנס דרבנן גם כי מידה חייב ולכאורה י"ל בזה:
[מג]
א שם רהב"י איקלע לבי אביוני אתא לקמי' דרבא א"ל כלום מעשה בא לידך כו' דתניא ישראל שאנסוהו עכו"ם והראה ממון חבירו פטור ואם נטל ונתן ביד חייב כו' כל הסוגי'. והנה הראשונים ז"ל האריכו הרבה בזה והרי"ף הביא בשם איכא מ"ד כי היכא דאם אנסוהו והראה ממון חבירו פטור ה"ה אם אנסוהו להביא והביא ביד ג"כ פטור והרי"ף ז"ל חולק וסובר דאנסוהו להביא והביא חייב והביא ראיות מהסוגי' והבעה"מ והרמב"ן האריכו ג"כ בזה והביאו גדולי הגאונים הראשונים אשר סוברים כאיכא מ"ד שהביא הרי"ף והוא דעת הגאון רבינו האי ז"ל וגם דעת הר"ח ורבינו אפרים ז"ל הוא כן דאין חילוק בין מראה לבין נשא ונתן ביד כל שהוא באונס פטור והבעה"מ והרמב"ן הסכימו להרי"ף. והרמב"ם (רפ"ח מהל' חובל ה"ד) סובר ג"כ כהרי"ף והראב"ד כ' עליו א"א גם בזה ע"ד הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו וכן הדין שאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש ומאין יתחייב לו שימות בשביל ממון חבירו הואיל וייחדו לו בפי' וכבר הרחבנו בדברים אלו בפי' ב"ק עכ"ל ועיין ה"ה מ"ש בזה ובשם הרשב"א ובלח"מ עייש"ה והרמב"ן במלחמות כתב על קושי' זו ניהא דאין דבר עומד בפני פק"נ ורשאי לישא וליתן ביד אם אנסוהו על זה אבל מ"מ חייב לשלם דהאיך יציל א"ע בממון חבירו ע"ש. והנה הביאו הראשונים ראי' לשיטת הגאון מהירושלמי דסו"פ החובל דאיתא התם ישראל שאנסוהו עכו"ם ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו פטור נטל ונתן להם חייב א"ר יוסי הדא דתימא בשאמר לו ממון סתם אבל ממון פלוני אפילו נטל ונתן ביד פטור עכ"ל הירושלמי והרי מבואר בהדי' כשיטת הגאון דאם אמרו לו בפירוש שיביא ממון פלוני אפילו כי נטל ונתן ביד ג"כ פטור ולכאורה היא סתירה גדולה לשיטת הרי"ף. והרמב"ן במלחמות נדחק לתרץ ומוקי לה להירושלמי במילי אוחרי דמיירי בפקדון ושהי' שומר עלה ומש"ה לא נתחייב באונס אפילו כי נתן ביד והוא כסברת התוס' בב"ק לקמן (דף קי"ז ע"ב) בד"ה ואי לאו וכ' הרמב"ן דהאי ירושלמי הוא כעובדא דסופ"ק דגיטין בש"ס דילן ובירושלמי שם והוא ההוא עובדא דאפקרי גבי' כסא דכספא בסוגיין (דף קי"ז ע"ב) עייש"ה והנה המעיין היטב בלשון הירושלמי יראה לכאורה כי דוחק לומר כן בכוונת הירושלמי דמיירי דוקא בפקדון עייש"ה ובש"ע (סי' שפ"ח ס"ד) פסק המחבר כשיטת הרי"ף והרמב"ם והסמ"ע (בס"ק י"ג) מפרש הטעם בזה ולבסוף הביא דעת הראב"ד ומשמע לכאורה דדעתו נוטה לפסוק כהראב"ד והש"כ (בס"ק כ"ד) האריך להביא מערכה מול מערכה ודעתו להלכה כהגאון עם הראשונים הסוברים כן ודלא כהרי"ף וסייעתו ועיקר היסוד כיון דבירושלמי מבואר כשיטת הגאון והר"ח והביא שהמהרשד"ם סובר דהוא ספיקא דדינא. אולם להש"ך פשיטא מילתא להלכה כהגאון וסייעתו ודלא כהרי"ף עייש"ה בש"ך:
והנה ראיתי בשמ"ק כאן בסוגי' הביא באריכות דברי הראשונים ז"ל שהאריכו הראשונים מערכה מול מערכה והש"כ לא ראה עוד השמ"ק בדפוס בימיו והרבה מדברי הש"כ כתובים בשמ"ק. ראשון מ"ש הש"כ אבל בספרי הארכתי בזה ודחיתי כל הראיות הרי"ף ובעה"מ והרמב"ן והעליתי דדוקא אם אנסוהו על ממון סתם אז אף שאנסוהו להביא חייב כשנשא ונתן ביד דזה מיקרי מציל עצמו בממון חבירו ודמי לרודף ששיבר הכלים (לעיל סו' ש"פ ס"ג) משא"כ הכא כו' ובההוא עובדא דאמטי ודרי בהדן לא אנסוהו אח"כ רק מתחילה אנסוהו להראות ואח"כ אמרו לו כן ודוק ותשכח שבזה נדחין כל דברי הרי"ף והרמב"ן כו' עכ"ל הש"כ ועיין בשמ"ק וז"ל עוד כ' בהלכות אלא א"כ הא דתניא כו' וכתב רבינו יהונתן ע"ז ז"ל הניחא אי ס"ל דמי שאנסוהו עכו"ם להביא ממון חבירו להן על כתיפו חייב אע"ג דאנוס כיון דקעביד מעשה בידים שמציל עצמו בממון חבירו מש"ה מקשי לי' רבנן לרב אשי שהיו רוצין לחייבו משום אונס שני אע"ג דמיפטר משום אונס ראשון אא"א דהיכא דאנוס מיפטר ומוקמי להא דתניא בשנשא ונתן ביד חייב בדלא אנוס מיירי היכא מצי מקשי לרב אשי מהא דתניא נשא ונתן ביד חייב ולמחייבי' והא האי גברא דפטרי' רב אשי אנוס היה דאי לא הוה אנוס משום מעשה ראשון שהראה ממון חבירו הי"ל לאיחיובי' וצ"ע דילמא אעפ"י שהי' אנוס כדאחוי אחוויי לא הי' אנוס על מה שנשא ונתן ביד עמהן ומשום הכי הוה מקשי לי רבנן לרב אשי אמאי לא חייבו על מה שנשא ונתן ביד עמהן והביא היין על כתיפו ושני להו דלאו מידי קעביד כדפרישית וי"ל אפילו לא אנסוהו להביא היין על כתיפו אלא באמירה לבדה שיאמרו לו יל דרי ואמטי בהדן הוי כאלו אונס גמור שכיון שכפתוהו והלקוהו מתחילה כי היכי דליהוי אחוי אחוויי מפחד נמי כשאמרו לו הבא עמנו חבית היין על כתפך שאם יסרב על דיבורם ילקי כפלים כמי שאנסוהו דמי ומש"ה מביא ראי' הרי"ף ז"ל מכאן לדבריו עכ"ל והרי מבואר בשמ"ק תירוץ זה שתי' הש"כ על ראי' הרי"ף שלא יקשה מינה על הגאון ז"ל וגם מבואר בשמ"ק בשם הר"ר יהונתן ז"ל לחזק ראי' הרי"ף ודו"ק:
ב והנה על מה שהקשה הרי"ף על איכא מ"ד מהא דפריך ר' אבהו לרב אשי מברייתא א"ל אנס הושיט לי פקיע עמיר זה או אשכול ענבים זה והושיט לו חייב הב"ע כגון דקאי בתרי עברי נהרא כו' והא הכא דמייחד לי' האנס ממונא דפלוני וקא מוקים לי' בתרי עברי נהרא דלא מצי שקיל לה ומש"ה חייב ואמאי והא אמרת אם אנסוהו להביא והביא פטור ואע"ג דלא חזי לי' ולא מצי משקלי' והוי בתרי עברי נהרא ע"ש והש"כ כ' לתרץ דבין המקשן ובין החרצן מיירי בשאין האנס מאנסו אלא שא"ל האנס והיינו דקתני א"ל אנס הושיט לי פקיע זה ולא קתני אנסו להושיט לו כו' עש"ה. ולע"ד הרי"ף ז"ל לשיטתו לפי סברתו לפי מה שהסביר הר"ר יהונתן בשמ"ק שהבאתי לעיל דאם אנסוהו להראות והראה ואח"כ א"ל האנס דרי ואמטי בהדן ודרא ואמטי בהדייהו דפטור הואיל דהי' ירא מפני האנס אלמא דאמירת האנס היה כמו אנסוהו. מיהא דקדקתי עוד בלשון רבינו יהונתן שכתב הלשון להסביר שיטת הרי"ף שכיון שכפתוהו והלקוהו מתחילה כי היכא דליהוי אחווי אחויי מפחד נמי כשאמרו לו הבא עמנו חבית היין על כתפך כו' והנה נראה קצת דדוקא אם כבר אנסוהו בהכאה מתחילה אז מתיירא שלא ילקוהו עוד הפעם ומיחשב אונס אבל אם לא הלקוהו עדיין לא וי"ל בזה. אלא שי"ל מהא דסוף (פ"ק דגיטין) והרמב"ן במלחמות הביאו ג"כ ר' אתי בר' יאשי' הי"ל איספקא דכספא בנהרדעא א"ל לר' דוסתאי בר' ינאי ולר' יוסי בר כיפר בהדי דאתיתו אתיוה. ניהלי אזול יהבי' ניהלי' כו' א"ל אותן בנ"א הן אמה כו' אומרין כפותו כופתין אומרין הרוגו הורגין אילו הרגו את דוסתאי מי נתן לינאי אבא בר כמותי כו' א"ל א"ה שפיר עבדת ע"כ וא"כ חזינן דאף דלא התחילו כלל לאנוס ולהכות אפ"ה נתרצה מיד ר' דוסתאי להחזיר כיון שמתיירא שלא יכוהו כיון שתם עלולין לכך ור' אחי בר' יאשי' הסכים לו דשפיר עביד וא"כ מכ"ש באנס דודאי עלול לכך דודאי דמיקרי אנוס זה שמתיירא שהם לא ישמע לדבריו שיכהו או גם יהרגוהו דודאי אנס גר יותר מאותן אנשים שם במס' גיטין הנ"ל יעיין מס' ב"ב (דף מ"ז ע"ב) כדרב כהנא דאמר אי לאו דאודי לי' היה ממטי לל' לדידי' ולחמרי' לשחוור ע"ש. ועיין בשמ"ק בשם הראב"ד מ"ש א"א אני אפרש שיהיו דברי שניהם קיימים כו' דמבואר ג"כ כסברא שכתבתי ודלא כסברת הש"כ עייש"ה:
וראיתי בתורי"ד בפרקין (אות נ"א) דעתו ג"כ כשיטת, הגאון והר"ח ז"ל ודלא כשיטת הרי"ף ז"ל ותורף הראי' הוא מהירושלמי הנ"ל והוא דהא דקתני ואם נטל ונתן ביד חייב דוקא כשאנסוהו עכו"ם והיו שואלין ממנו ממון והוא פדה עצמו בממון חבירו ונטל ממון חבירו ונתנו להם וריצה אותם בהאי דהאי ודאי מחייב משום דהציל עצמו בממון חבירו ועשה מעשה בידים אבל אם האונס שאנסוהו הי' על אותו ממון חבירו כגון שהיו אומרים לו תן לט ממון פלוני ונטלו בידו ונתנו להם פטור שאין זה מציל עצמו בממון חבירו שכל האונס לא הי' אלא על ממון חבירו והלכך לא מיבעי' אם הראהו להם והם נטלוהו אלא אעפ"י שהוא בידו נתנו להם פטור ט' עייש"ה שהאריך בזה והנה דברי התורי"ד הם כפירושו של הראב"ד בשמ"ק הנ"ל ורק קצת חילוק נראה לכאורה דלהקורי"ד אינו מפורש בדבריו בהא דאנסוהו על ממון חבירו בפירוש דפטור גם כי נטל ונתן ביד מה הי' האונס אם הי' אונס ממון או אונס נפשות ויש לומר דגם אונס ממון ג"כ פטור דהיינו שהפחידוהו שיקחו ממונו אם לא יתן להם ממין חבירו ובהראב"ד שם בשמ"ק מפורש בכה"ג חייב לשלם אף אם פירשוהו בפירוש שיתן להם ממון ראובן ורק באונס הגוף פטור בכה"ג אף אם נשא ונתן ביד עייש"ה בדבריו ויש לומר דגם כוונת התורי"ד היא כהראב"ד דהא דאם אנסוהו להביא ממון שמעון והביא דפטור הוא דוקא באונס הגוף אבל לא באונס ממון וכמבואר באר היטב בהראב"ד בסוגיין דמפרש דהאי מעשה דאחוי אחמרי' דרב סר בר"ח כו' מיירי באונס ממון והי' מחויב אם הביא להם אי לאו דאוקמי' עליו מעיקרא ושיטת התורי"ד הוא ממש כדברי הראב"ד
עיין היטב בהראב"ד שם. ועיין בחידושי הרשב"א כאן הביא ג"כ דברי הרי"ף וגם הראב"ד וז"ל ויש להראב"ד ז"ל דרך אחרת שהוא חלק בין אנסוהו אונס ממון ובין אנסוהו אונס גוף דבאונס חמון אם הלאה ממון חבירו להציל את שלו פטור דגרמא בעלמא הוא אבל נשא ונתן ביד חייב שאסור להציל את ממון שלו בממון חבירו אבל אנסוהו אינם גוף בין הראה בין הביא פטור אלו דברי הרב ז"ל ודברי הרב נוטין בקצתן לדברי הרב ר' אפרים ז"ל ודברי הרב ז"ל שכ' בהלכות נוחיך יותר עכ"ל. ועיין בש"מ חו"מ (סי' שפ"ח ס"ב) בהג"ה ואפילו יכרוהו ולא א"ל על מה והראה ממון חבירו חייב ולא מיקרי אונס אלא הכאות ויסורין אבל לא אונס ממון מרדכי פ' הגוזל בתרא ותשו' מיימוני דנזיקין (סי"ב) ונ"י עכ"ל ובש"כ (ס"ק כ"ב) אבל לא אונס ממון כ"כ הב"י בשם תשו' מיימוני וכ' דפשוט הוא אמנם בתשו' הרשב"א (סי' תתק"פ) לא משמע כן שכ' דהסוגיא מיירי באונס ממון ואף שכתבתי לקמן (ס"ד ס"ק כ"ד) דאין נ"ל כתשו' הרשב"א בזה היינו במה שמפרש הסוגיא באונס ממון דוקא אלא הסוגיא מיירי אף באונס נפשות אבל מ"מ במה דס"ל להרשב"א דבהראה פטור אף באונס ממון אין הכרח בש"ס ופוסקים נגדו וגם מצאתי בס' החינוך להרא"ה פ' קדושים (מצוה רמ"ג) כו' ופי' מורינו דלא סוף דבר אנסוהו בגופו אלא אפילו אנסוהו בממון שיקחו לו ממון אם לא יראה ממון חבירו והראהו פטור ואינו חייב אלא במראה מעצמו כו' ע"ש בש"כ ועיין בנמוקי יוסף כאן מ"ש בשם הרא"ה בשם רבו הרמב"ן ז"ל וי"ל בזה אבל מדברי תשו' הרשב"א שהביא הש"כ נראה שמסכים לדברי הראב"ד הנ"ל וי"ל הרבה בזה:
ג והנה בעיקר הקושיא מהירושלמי הנ"ל דמבואר לכאורה להיפוך משיטת הרי"ף ז"ל וכאשר הביאו הראשונים ז"ל החולקים על הרי"ף ראי' לדבריהם מהירושלמי הנ"ל לולא שאיני כדאי ולולא דמסתפינא מרבותינו הראשונים ז"ל לע"ד הקלישה איני מבין לשון הירושלמי דקאמר הלשון הני ישראל שאנסוהו עכו"ם ונטלו ממונו של חבירו בפניו פטור כו' דחיבת בפניו אינו מובן הפירוש כלל אי קאי על הנאנס שהי' בפני הנאנס מה חילוק יש בין אם הי' בפניו או שנא בפניו ואי קאי על בעל הממון ג"כ אינו מובן לכאורה מה חילוק יש בין אם הוא בפני בעל הממון או לא הי' בפניו והנה ראיתי בתוספתא (סופ"ט דב"ק שם) הו הברייתא המובא בירושלמי (סו"פ החובל) הנ"ל ג"כ הגירסא כן דקתני אנסוהו עכו"ם ונטלו ממונו בפניו פטור נטל ונתן להם ה"ז חייב עכ"ל התוספסא וכתב המג"א (אות כ"ה שם) אנסוהו עכו"ם והראה ממון חבירו ונטלו בפניו פטור עכ"ל. והנה ג"כ אינו מבואר על מי קאי שהי' בפניו אם על הנאנס שהראה או על בעל הממון. ואולי י"ל הפי' דהאי בפניו קאי על בעל הממון ואשמעינן רבותא דאפילו שהוא בפני בעל הממון אפ"ה אם נטל ונתן ביד חייב ובהקדם מ"ש הראב"ד ז"ל הובא בשמ"ק בסוגיין וז"ל ומציל עצמו בממון חבירו הואיל ואתי לידן נימא בי' מילתא דאיכא מילי דקשיין אהדדי בפ' הכונס (דף ס' ע"ב) אמרינן ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים כו' מאי קמיבעי' לי' אר"ה גדישין דשעורין דישראל הוו והוו מטמרי בהו פלשתים קמיבעי' לי' מהו למקלינהו בנורא ואצילו לישראל שלחו לי' אסור להציל עצמו בממון חבירו כו' וגרסינן בקידושין פ"ק (דף ח' ע"ב) התקדשי לי בככר תנהו לכלב כו' בעי רב מרי כלב רץ אחרי' מהו מי אמרינן חייב לאצולה אלמא אדם חייב להציל חבירו בממון ואם זה חייב להצילו בממונו מ"ט אסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו ואיכא למימר מה שאדם חייב להציל חבירו בממונו הנ"מ בפניו כדכתיב והשבות לו אפילו אבידת גופו אבל שלא בפניו לא נתחייב ממונו בכך ואפילו בפניו נמי לא שיפסיד זה ממונו אלא שישלם פסידתו כדאמרינן פ' הכונס נפלה לגינה ונהנית כו' עד א"נ מבריח ארי לית לי' פסידא כו' כלומר אפילו מדעתו אלמא לא מיחייב לאצולי' מיהא הכא דמטי לי' פסידא וא"ת שאני אבדת גופו מאבדת ממונו דאבדת ממונו היכא דאית לי' פסידא לדידי' לא מיחייב כדתנן הי' בטל מסלע לא יאמר כו' אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד ואם אין שם ב"ד בפני מי יתנה שלו קידם ואילו אבידת גופו תניא הרועה בין הכרמים פפסג ועולה עד שיצא לדרך או לעיר. ומאן לימא לן בהא שלא ישלם את פסידתו ובאמת וברור משלם שהרי אמרו נרדף ששיבר את הכלים לכל אדם חייב חוץ משל רודף מ"ש באין לו להציל עצמו בממון חבירו ואעפ"י שהוא מסוכן לפי שאין האונס ההוא בא לו מחמת בעל הכלים וכן הקישה בין הכרמים הוא הטעם עצמו ולא בא לו האונס מבעל הכרם וא"ח מאחר שמשלם תנאי יהושע למה א"ל [פי' אפשר לומר] שלא הי' רשאי לעשות שלא בפני הבעלים והתנה הוא שיהי' מותר לפסג ולשלם ומה שאמרו לו אסור לשרוף כדי להציל שלא בפני הבעלים הי' כו' הנה מן הכללות הללו אדם יכול להציל עצמו בממון חבירו בין בפניו בין שלא בפניו והוא שישלם פסידתו אבל להציל ממונו מרובה בממון חבירו מועט שלא מדעת חבירו אסור דתנן אבל לא יקוץ את השוכה ע"מ ליתן לו הדמים והנ"מ שלא בפני חבירו אבל בפני חבירו אם יתנה עמו לשלם פסידתו חייב להציל ממון חבירו דכיון דלא מטי לי' פסידא מיחייב בהשבת אבידתו כדתניא והתעלמת כו' שמעינן מינה שאם לא היתה פסידתו כשל חבירו אינו רשאי להתעלם שמתנה ומציל הילכך הני תנאי דקתני בברייתא דריב"ב של ריב"ב שיהא זה שופך את יינו ומציל דובשנו של חבירו ומפרק עציו וטוען פשתנו של חבירו כו' ניהא דשלא בתנאי בעלים אינו חייב דליתא לדר' ישמעאל דעשרה תנאים התנה יהושע ותו לא אבל בתנאי בעלים חיובי מיחייב לשפוך יינו ולהציל דבשו של חבירו וכן לענין שטף נהר חמורו כו' וקרוב אני לומר אם בפניו הוא ויתנה לו שיתן לו פסידתו אעפ"י שלא קיבל עליו הלה יכול לפרק ולהציל לפי שזה רשע הוא ומחייב בדבר וזה שעושה כדין עושה כו' עייש"ה. והנה שמעינן מדברי הראב"ד ז"ל דיש חילוק בין בפניו לשלא בפניו דאם הוא בפניו של בעל הממון דאז איכא חובת הגוף על בעל הממון להציל ממון חבירו וא"כ יכול זה לכופו לעשות כן והוא ישלם לו ההפסד שלו אבל אם הוא שלא בפניו של בעל הממון דליכא חובת הגוף עליו לעשות כן ולהציל לחבירו הואיל דאינו שם כלל א"כ אסור לו לעשות בעל הדבש מעצמו כן להציל ממונו המרובה בממון מועט של חבירו אף שרוצה לשלם לו דמי יינו כיון דעל הממון ליכא חיוב השבת ממון חבירו ועיין לעיל (על דף קט"ו ע"ב) [אול"ג אק"ב] מ"ש שם בזה. ובאבידת גופו ג"כ הוי הדין דבפניו של בעל הממון פשיטא דמחויב בעל הממון להציל לחבירו בממונו אם הבעל הממון בעצמו הוא שם באותו מעמד ורק שזה מחויב לשלם לו אח"כ ההפסד שלו [ועיין ביו"ד הל' צדקה (ס"ס רנ"ב) ברמ"א הפודה חבירו מן השבי' חייב לשלם לו אי אית לי' לשלם ולא אמרינן דהוא מבריח ארי מנכסי חבירו מרדכי פ' הכונס ס' מ"ש] והטעם משום דאם בעל הממון הוא שם הרי חובת הגוף עליו להציל חבירו בממונו [וי"ל דאיכא איסור דלא תעמוד על דם רעך] אבל אם אין בעל הממון שם דליכא חובת עליו אין ממונו מחויב להציל חבירו ואם הציל א"ע בממון חבירו שלא בפני בעל הממון פשיטא דחייב לשלם לו ממונו וגם אם בעל הממון הוא ג"כ שם באותו מעמד דפשיטא דחייב להציל לחבירו בממונו ואם לא רצה בעל הממון להצילו לחבירו בממונו פשיטא מילתא דרשאי זה להציל א"ע בממון חבירו אפילו בע"כ של בעל הממון דהשתא דרשאי לעשות כן באבידת ממונו ולשפוך יינו של חבירו בע"כ של בעל היין ולהציל דבשו אם בעל היין הוא שם מכ"ש דרשאי לעשות כן להציל את גופו בממון של חבירו ורק דצריך לשלם לו ממונו ולהציל גופו בממונו של חבירו שלא בפני בעל הממון גם כן נראה דרשאי ורק דצריך לשלם וכ"כ התוס' בב"ק לעיל (דף ע"ב) בד"ה מהו' ע"ש] ואולם כל זה הוא דוקא אם אין האונס ההוא בא לו מחמת הממון של זה בעל הממון אבל אם האונס הזה בא לו מחמת ממונו של חבירו א"צ לשלם לו ההפסד ממון שהפסידו במה שהציל את עצמו בממונו של חבירו כיון שההפסד בא לו מכח הממון הזה ואף דאם לא הי' מפסיד זה ממונו כדי להציל את עצמו לא הי' כעל הממון צריך לשלם לו הפסידו כזו דלא הי' אלא גרמא בעלמא דהיינו שאם הי' לו פסידא בגופו ל הי' בעל הממון צריך לשלם לו שכר הרופא וכדומה מ"מ, אם זה הציל את גופו בממון חבירו באופן אשר בא לו האונס מכח ממון זה של חבירו א"צ לשלם לו הממון שהפסידו עיין היטב בדברי הראב"ד ז"ל שמבואר מדבריו ז"ל כל הדינים הללו:
ונלע"ד דהא דאם הוא בפניו דאיכא עליו חובת הגוף להציל הוא דוקא אם אין זה האנוס יכול להציל א"ע באופן אחר אבל אם ראובן הנאנס יכול להציל א"ע באיזהו אופן שיה' תו אין חיוב על שמעון העומד שה להצילו והא גם באבידת ממון הדין כן אם בעל האבידה יכול להצילה לבדו אין על שמעון העומד שם שום חובת הגוף להציל והה"נ באבידת גופו ג"כ הדין כן וז"פ לע"ד. ולפי האמור יתבאר שפיר דברי הירושלמי תני ישראל שאנסוהו עכו"ם ונטלו ממונו של חבירו בפניו פטור ואם נטל הוא ונתן להם חייב כו' וה"פ שאנסוהו לראובן להראות ממין והראה ממון שמעון בפניו של שמעון הבעל הממון ונטלוהו העכו"ם פטור וכמ"ש המג"א על התוספתא דהפי' הוא דאנסוהו להראות הבאתיו לעיל. ואם נטל הוא ונתן להם חייב והיינו אף שהי' בפניו של שמעון הבעל הממון דהיינו שהבעל הממון ראה שאנסוהו לראובן אפ"ה חייב ראובן לשלם ואע"ג דהי' בפניו של שמעון וא"כ הי' חובת הגוף על שמעון להצילו לראובן אפ"ה חייב ראובן לשלם לשמעון והטעם הואיל דשמעון אומר הי' לך ליתן ממונך ואם אין לך ממון הי' לך להראות על ממון של לוי או יהודה דכיון דאין קפידא להאנסין באיזהו ממון שיהי' א"כ לא הי' מוטל עלי המצוה להצילך יותר ממה שמוטל על אחרים שאינם עומדים כאן כיון שאתה יכול להציל עצמך במה שחתן ממון אחרים ליכא כלל וצוה עלי להצילך וכמו שאם תתן ממון אחרים תתחייב לשלם הם ה"נ מחויב אתה לשלם לי מה שהפסדתני שנטלת ממון שלי לתת להם אבל על מה שהראה להם ולא עשה מעשה בידים לא מתחייב אם הי' מחמת אונם הגוף:
וא"ל ע"ז דהא אם אין לו באמת ממון ורק שהי' מראה על מעות אחרים נימא דגם אם הי' מראה על ממון אחרים ג"כ יפטור הואיל דאנוס הוא עלה וא"כ כמו כן אם הראה על מעות שמעון ג"כ יפטור דמה לי אם הראה על מעות ראובן או על של שמעון וממנ"פ יפטור זה אינו דהואיל דלא ייחדו לו האנס מעות שמעון ורק א"ל סתם שיראהו מעות חייב הוא לשלם על כל מי שהראהו דאסור הי' לו להראות על שום ממון אחר וא"כ שפיר הוא חיב משום דכל אחד יאמר לו מדוע הראת דוקא על ממון שלי וז"פ לע"ד. וכן ראיתי כתוב ג"כ בשמ"ק לקמן (על דף קי"ז ע"ב) בד"ה שקלי' ויהבי' נהלי' בהא דאביי אקשי לרבה והא מציל עצמו בממון חבירו וז"ל ורבה לא חש לקושייתו דסבר דכיון שהיו הגנבים בביתו והיו יכולין לשלול ולבוז כל אשר בבית ולחפש אחר כל מטמוניות שבבית לאנוס אותו שיראה להם בית גנזיו ואי עביד הכי והראה להם האי כסא דכספא בודאי מיפטר וליכא מידי בין הראה להם ובין נטלו ונחנו בידים כיון שהיו עומדים הגנבים על הממון מיקלא קליי' מעיקרא כדאמרינן בחמרא דר"פ ודר"מ ורב אשי גופי' הכי פסק לעיל אבל הוה מספקא לי' לרב אשי דילמא הוי ידעו גנבים דגברא אמיד הוא או גברא נאמן הוא שרגילין להפקיד אצלו פקדונות זהב וכסף והי' יכול לומר להם אין אתי טמון בבית כי מנהג כל פקדון להיות טמון אצלו בארץ יהי' יכול ליתן להם שאר המטמונים אשר בבית ובתיבה שהן שלו וכיון דלא עביד הכי יש לחייבו על אחוי אחוויי כו' ע"ש והרי אם הוא גברא דאמיד דהיינו שהוא איש נאמן שמפקידין אצלו והי' יכול ליתן להם של אחרים ולא באו דוקא בשביל הכסא דכספא תו מחויב לשלם אע"ג דאם הי' נותן פקדון של אחר הי' תו זה הטענה עצמו על זה הפקדון שנתן להם וא"כ מה לי בין אם נתן להם כסא דכספא אי שהי' ניתן פקדון של אחר אפ"ה חייב תו לשלם דכל שלא באו דוקא על כסא דכספא זה תו מחויב לשלם והוא כסברתי הנ"ל ודו"ק היטב בזה:
ועוד י"ל הטעם דחייב ראובן לשלם אם נטל ונתן ביד דהואיל דאנסיהו סתם להביא ממון ולא בא לו האונס מכח ממון של שמעון חייב ראובן לשלם לשמעון אם נטל ונתן ביד ממונו של שמעון אף שהי' בפניו של שמעון כיון שלא בא לו האונס מכח ממון שמעון חייב לשלם לשמעון כיון שהציל את עצמו בממון חבירו וי"ל בזה כנלע"ד לפרש התוספתא דנקיט הלשון בפניו וקאמר עלה בירושלמי א"ר יוסי הדא דתימא בשאמר לו ממון סתם אבל ממון פלוני אפילו נטל ונתן ביד פטור עכ"ל וה"פ דקאי על הא דקתני בתוספתא והיינו אם הי' בפניו של שמעון בעל הממון דאז הי' שמעון מחויב להציל את ראובן בממונו הואיל דא"א לו לראובן להציל א"ע בשים אופן אחר לא בממונו ולא בממון אחר וא"כ אף אם שמעון אינו רוצה להציל לראובן וליתן ממון שלו יכול ראובן ליטול ממונו של שמעון וליתנו להאנס וא"כ א"צ לשלם אח"כ לשמעון הואיל דהאונס בא לו בגרמתו של ממון שמעון שהרי האנס אמר בפירוש שרוצה רק דוקא ממון של שמעון אולם כ"ז אם הוא בפניו של שמעון דאיכא על שמעון חובת הגוף להציל את ראובן ואף אם הוא באופן אשר ראובן הוא עני ואין לו לשלם ג"כ מחויב שמעון הרואה זה להצילו בכל ממונו היכא דאיכא סכ"נ של ראובן וא"כ ממילא אחר שכבר עשה ראובן כן ברשות ב"ד להציל א"ע בממון, שמעון אף שיש לו לראובן לשלם משלו ג"כ פטור משום דבא לו האונס בגרמתו של ממון שמעון אבל אם הי' שלא בפניו של שמעון בעל הממון דאז לא הי' חובת הגוף על שמעון להציל לראובן בממונו ואם ראובן עשה כן ונטל ממונו של שמעון והציל עצמו צריך לשלם לשמעון מה שהפסידו והירושלמי לא קאמר לדינו אלא על הא דתוספתא אם הי' בפניו של שמעון בעל הממון דאז אם יחדוהו בפירוש שיביא להם רק ממון שמעין דבכה"ג הוא דפטור וכמש"ל. ונוכל להוסיף עוד תבלין להסביר הדבר דאם הי' בפני שמעין בעל הממון י"ל דילמא מזלי' דשמעון גרם הואיל דהוא עומד שם וחיבה עליו להציל לראובן הנאנס בשביל ממון שלו אבל אם אין שם שמעון בעל הממון לא שייכא לומר כן והוא רק מזלי' דראובן הנאנס והוא צריך לשלם לשמעון בעל הממון מה שהפסידו וכמדומה שראיתי כעין סברא זו בראשונים כאן בסוגיין וי"ל עוד בזה:
ד ועפ"י האמור י"ל דהירושלמי וגמ' דידן לא פליגי דהא דקאמרינן בגמ' דידן דאם נשא ונתן ביד חייב דע"כ מיירי באנוס וכמו שהקשה הרי"ף וגם מהא דההוא דאחוי אחמרי' דר"פ ברי' דר"ח וכמבואר בהרי"ף ז"ל דאקשי מינה על איכא מ"ד שהביא שם עייש"ה. והנה מלבד זה י"ל לפי הנ"ל דהתם מיירי שלא פרט האנס להביא ממון שמעון רק שאנסוהו להביא ממון אחרים דהיינו שיודע האנס שראובן אין לו ממון או חמרא ורק שאנסוהו שיביא משל אחרים בכה"ג י"ל דחייב משום דשמעון א"ל הי"ל להביא מממון אחרים ואולי י"ל דבכה"ג היכא דלא פרט האנס ממון שמעון דוקא דבכה"ג גם האיכא ח"ד מודה דחייב לשלם לו וראיתי ברמב"ן במלחמות בסוגיין שכתב באמת כן ע"ד הרי"ף ז"ל ומן התימא שעלינו לתמוה על רבינו הגדול ז"ל אם ע"ד הר"ח ז"ל בא להשיב וכי לא הכל ממנו לדרוש שברייתא זו באנסוהו סתם הוא כדברי הר"ר אפרים תלמידו ז"ל והלא כך העמידוה בירושלמי ור"ח עצמו כ"כ והאיך לא הזכיר רבינו דבריו של ר"ח ולא הגיד מה יתרץ בראייתו שהביא מכסא דכספא ומה יעשה בדברי הירושלמי כו' עייש"ה מ"ש הרמב"ן ז"ל בזה. אולם י"ל עוד יותר בזה דאפילו אם נימא דמיירי שהאנס פירש בהדיא ממון של פלוני או חמרא דר"פ ג"כ י"ל דמיירי שהי' שלא בפני בעל הממון ובכה"ג חייב אם נשא ונתן ביד וכן האי דהושיט לו פקיע עמיר זה או אשכול זה מיירי ג"כ שהי' שלא בפני בטל הממון וכן הא דלעיל (דף סמ"ך ע"ב) גבי גדישין דשעורין דישראל נוכל לומר ג"כ דמיירי שלא היו הבעלים אשר הגרישין הם שלהם שם וא"כ לא הי' חובת הגוף על הבעלים להציל וכן הא דנרדף ששיגר את הכלים דמייתי הרמב"ן הראיות הללו ג"כ מיירי שלא הי' בפני הבעלים בעלי ממון וכן הא דכסא דכספא. או דנוכל לומר דמיירי שהוא בפני המפקיד או משום שהי' שימר וכמ"ש התוס' בד"ה ואי לאו ומש"ה פטור וא"כ לפי האמור נוכל להשוות הירושלמי עם גמ' דידן דלא פליגי כלל. וא"כ יצא לנו דאם הי' בפני בעל הממון ואנסוהו ליתן ממונו של שמעון בפני שמעין אפילו כי נתן ביד ג"כ פטור אבל אם הי' שלא בפני בעל הממון ורק שאנסוהו להביא ממין שמעון שלא בפני שמעון או שאנסוהו להביא ממון אחרים ולא פירשו בפירוש ממון שמעון אף שהי' בפני שמעון ג"כ חייב. ולפי האמור נוכל ליישב גם דברי הרי"ף שלא יקשה עליו מהירושלמי הנ"ל כי י"ל דהרי"ף איירי אם הא שלא בפני הבעלים וכמש"ל. וא"כ י"ל דאם הי' בפני הבעלים י"ל כפסקו של הש"כ דפטור לגמרי וכהירושלמי וגם גמ' דידן לא פליגא ביה על הירושלמי ואם הי' שלא בפני הבעלים או שלא פירשו בהדיא שיביא ממון של שמעון ירק סתם שיביא ממון אחרים בזה י"ל דמידי ספיקא דדינא לא יצאנו עכ"פ וכמ"ש הש"ג והתוהרשו"ם שהביא הש"כ ודו"ק היטב בכ"ז:
והנה עוד יש לבאר קצת האי סוגי' דסופ"ק דגיטין דר' דוסתאי בר"י רצה להחדר להני נהרדעי האיספקא דכספא אשר הרמב"ן ז"ל במלחמות הביא הסוגי' דגיטין שם וגם הירושלמי דגיטין שם וקאמרינן בירושלמי עלה דההוא עובדא א"ר חגיי הדא דתימא הוא דלא יכול למיקמה גרמ' טבאות ברם ההוא דיכול מוקמה גרמה טבאות מפיק לי' מן הדין וייבולין לדין וכ' הרמב"ן כלומר חייב לשלם לנפקד הא למדנו שכל שאינו יכולין לסבול יסורין ויש בו סכ"נ ומסר פקדון פטור והיינו נמי מימרא דירושלמי דאתמר הכא הדא דתימר כו' וכו' עייש"ה וכבר הבאתי מקצת דבריו לעיל יעיין מ"ש שם בזה:
אולם לכאורה לע"ד י"ל בפירושו של הרמב"ן ז"ל בדברי הירושלמי דאם יכול למיסבל יסורין אשר לא יהי' בהם סכ"נ יהי' מחויב למיסבל יסורין והלא נגדא קשה מתותא וגם דהא הוי יסורין שאין להם קצבה ועיין כתובות (דף ל"ג ע"ב) ובתוס' שם ד"ה אילמלא וי"ל בזה. ולולא שאיני כדאי הי' נלע"ד לפרש הירושלמי דקא"ר חגיי הדא דתימא בההוא דלא יכול מיקמה גרמה טבאות ברה ההוא דיכול מיקמה גרמי' טבאות מיפק לון מן הדא ויהיב לדין ונלע"ד דקאי על הא דלעיל דלא רצה ר' יוסי ב"כ להחזיר להם הפקדון ור' דוסתאי דהחזיר מפני שהי' מתיירא מהם דכל זה הוא דוקא היכא דהנפקד רוצה שיחזירו לו הפקדון אבל אי איכא איש אחר שרוצה לקבל הפקדון הזה להוליכם למקום המפקיד וירצה לקבל אחריות עליהם בוראי מחויב זה למסור הפקדון להאיש אחר שרוצה לקבל אחריותו עליו ומכוון יפה פי' זה בירושלמי וצריך לעיין בירושלמי עם מפורשיו:
ועוד י"ל בזה דאם נימא כמ"ש לחלק בין אם הוא בפני הבעלים או לא והתם הי' שלא בפני הבעלים וא"כ מדוע נתרצה ר' דוסתאי להחזיר י"ל דהתם ע"כ האיספקא דכספא לא הי' ביד ר' דוסתאי ורק אצל ר' יוסי ב"כ וכן מוכח מלשון הגמ' שר' דוסתאי נתרצה להחזיר וריב"כ לא נתרצה להחזיר ואם הי' ביד ר' דוסתאי הי' מחזירו מיד וא"כ שהי' ביד ר"י ב"כ ולא עשה ר' דוסתאי שום מעשה ובכה"ג פשיטא דהוי רק כמראה מחמת אונס דפטור וריב"כ הי' צריך לעשות מעשה ומש"ה לא הי' מתרצה להחזירו והי' מתרעם בפני ר' אחי' בר"י על ר' דוסתאי במה שנתרצה מיד והודה לו ר' אחי' בר' יאשי' דכדין עביד במה שנתרצה כיון שהי' מחמת אונס ולא עדיף מהראה מחמת אונס דפטור ואדרבא נראה דזה גרע עוד מהראה מחמת אונס וי"ל בזה:
עוד י"ל בזה דמדינא הי' מותר להחזיר להם כיון דהיו הנהרדעי יודעים מהאיספקא שהוא אצלם וא"כ היו יכולים ליטול מעצמם הוי תו כאילו כבר היא מקלי קלי' וכמו דקאמר הש"ס בהראה להם מחמת אונס ואח"כ נטל ונתן להם ביד דג"כ פטור דכיון דאוקמי' עלוי' הוי כאילו מקלי קלי' וה"נ דכוותי' ודו"ק כי קצרתי בזה:
ה והנה הש"כ כ' בשם מוהרשד"ם (סי' נ"ה) שפוסק שהוא ספיקא דדינא ועיינתי במוהרשד"ם ויש לי איזהו הערות בדבריו י"ל בראשון מ"ש עפי"ד הרא"ש בפ"ק דמס' גיטין על ענין מעמד שלשתן בעכו"ם ואם הנותן הוא עכו"ם והנפקד והמקבל מתנה ישראל קנה ישראל ויכול להוציא מיד ישראל בב"ד ועוד אני אומר אם מלוה הוא עכו"ם ואנס והוציא בכח מן הלוה קודם שיפרע לישראל חייב הלוה לפרוע גם לישראל שהרי כבר נתחייב לישראל ואם העכו"ם גזל את הלוה אין ישראל מפסיד בכך וכ"כ הטור בח"מ (ס"ס קכ"ו) וא"כ שמעינן מינה דאף שהלוה אנוס בפרעון מעותיו להמלוה העכו"ם לא נפטר הלוה בכך מן הישראל שהמחהו העכו"ם אצלו ואין נראה לחלק בין אונס ממון לאונס נפשות ונימא דהרא"ש מיירי דוקא באונס ממון ודלא בארו הפוסקים כן וכ' עוד דמשם אין ראי' דהרא"ש לשיטתו דהוא סובר ג"כ כהרי"ף ושאר הראשונים דכל שנתן ביד חייב לעולם אף אם אנסוהו על ממון זה יע"ש שהאריך בזה ולעד"נ די"ל דניהא דנימא דאם היא באונס ונתן ממון חבירו בידו דפטור מ"מ אם הוא גזלן מכבר ואח"כ אנסוהו להגזלן ליתן להם ממון זה שגזל ונתן להם בודאי דחייב הואיל דהוא כבר נתחייב לשלם מכח הגזילה שלו וכן אם נתחייב לו מלוה מכבר ואנסוהו ליתן להם ממון זה דפשיט יותר דלא נפטר בזה ועדיף עוד יותר מלוה מגדלה דבגזילה גוף הגדלה הוא עדיין של הנגזל אבל במלוה הוה מעות של הלוה ופשיטא דלא שייך כלל לומר דיפטור הלוה בזה הואיל דהוא חייב באונסין וכן גזלן נתחייב בכל אונסין וא"כ לא מיפטרי מחיובא דידהו ע"י האונס שאנסוהו העכו"ם והרי אם האנס לקחו מעצמו לא נפטרו מחיובם וה"ה היכא דאנסוהו ליתן ממון זה שהם חייב לשמעון הנגזל או המלוה וז"פ לע"ד:
וראיתי שם באמצע התשובה שכ' וז"ל אלא שעדיין אפשר לחלק ולומר שאפילו לדעת האומרים שכשאנסוהו להביא והביא פטור דהיינו ממון שהוא בבית פלוני תחת רשותו אבל חוב שפלוני חייב לפלוני ואנסוהו עליו שיתן אפשר דגרע מפני שהוא באחריותו עד שיגיע לידו והי' אפשר לדקדק כן מתוך לשון הרא"ש שכ' לשון הירושלמי דשילהי החובל כו' ויש לפרש הירושלמי כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פלוני ואנסוהו להביאו ע"כ הרי משמע שמודה הרא"ש היכא שידע האנס הממון שבבית אותן פלוני ואנסוהו להביאו שהוא פטור אפילו נטל ביד והלא הוא ניהו דאמר לעיל [כוונתו על הא דבפ"ק דגיטין] שאם המלוה אנס והוציא בכח מן הלוה קודם שפרע לישראל שחייב הלוה לחזור ולפרוע גם לישראל והלא התם אין לך ממון ידוע לאנס גדול מזה ועכ"ז מחייב הרא"ש לישראל האנוס לחזור ולפרוע גם לישראל אלא שנראה שמצד היות הממון ההוא חוב על הישראל אינו יוצא ידי חובתו עד שיפרע לישראל ואם גזל לו האנס איכא למימר שלו גזל אלא שנראה בעיני שאין הדעת סובלת סברא זו דכיון דאם אנסוהו להביא ממון פלוני שהוא בבית פלוני ותחת ידו פטור ולפ"ד הראב"ד ז"ל אפילו בממון שאינו ידוע לאנס כ"ש וק"ו כשאנסוהו על ממון ידוע והוא בידו בשביל אותו פלוני שהוא פטור כו' ע"ש שהאריך בזה והנה כתב הרב ז"ל בעצמו סברא זו לחלק בין אם נתחייב לו מקודם דלא נפטר ע"י האונס שאנסוהו אח"כ ליתן להם ממון זה לבין אם באין עתה לחייבו מחדש ע"י מעשה זו שעשה באונס לא נוכל לחייבו ורק שדחה המהרשד"ם ז"ל ודחייתו ז"ל דוחק כנראה מדבריו ז"ל אולם ראיתי סברא זו מבואר בהדיא בגדול הראשונים ז"ל התורי"ד הנדפס מחדש אשר לא שזפתו עיניו הטהורים של המוהרשד"ם ז"ל בסוגיין (סוף אות נ"א) ואלו היתה ממון חבירו אצלו בהלואה או בגזלה או בשאלה כיון שהוא חייב באונסין אעפ"י שאנסוהו על אותו ממון בפירוש בין נטל ונתן ביד בין הם נטלוהו מאליהן חייב ולא מיפטר מיני' [לע"ד חסר תיבת עד] שישיב אותו ליד הבעלים עכ"ל התורי"ד ז"ל והרי מפורש בהדי' כן. ולפי האמור י"ל ג"כ על מ"ש עוד המוהרשד"ם ז"ל לדון על השאלה וז"ל ועוד יש בזה טעם לשבח שתחילה הודיע הדבר ונכתב בספר המשפט ואז עדיין לא הי' לו שום חיוב שלא עשה בפועל רק הראה כדאמרינן לעיל אליבא דכ"ע אנסוהו להראות והראה פטור ואפילו נו"נ אח"כ ביד ע"ש ולפי האמור כל שהי' מחויב לשלם מקודם לא נפטר מכח כל אלו הטעמים:
עוד כ' הרב ז"ל ועוד נ"ל טעם אחר לפטור לראובן שכיון שכבר הגיע זמ"פ כשאירע מקרה הרע וכשהוכרח מחמת הכרוז והאונס הנזכר להגיד ולהודיע שהי' בידו ממון חוב משל פלוני הרי הוא כאילו הי' פקדון אצלו ואינו חייב עוד באחריותו אלא בפשיעה ודמי קצת למ"ש הטוח"מ (סי' ק"כ) בשם הרמב"ן אם א"ל הנה מעותיך צרורים ומונחים בא טול מעותיך והלוה מתרה בו ונגנבו או נאבדו הלוה פטור אא"כ פשע בהם ונגנבו או נאבדו וכאן נאבדו באונס ופטור כו' ע"ש ולע"ד לא זכיתי להבין כלל דהאיך שייך לומר בזה דנעשה מן המלוה פקדון [ועיין לעיל בפרק החובל (דף צ"ג ע"א) [אומ"ג] מ"ש בזה] ומי עשאו פקדון ובהאי דהטור (בסי' ק"כ) דוקא דא"ל בא וטלו אותם ובעובדא דהמוהרשד"ם לא א"ל עלו אותם ואדרבא מיד כשנכתב בהפנקס תו לא הי' יכול ליתנם לו וי"ל בזה. עוד י"ל במ"ש מיד אחר זה טעם לפטור והרבה י"ל ע"ד ז"ל ועיין בש"ע חו"מ (סי' שס"ט ס"ח וסי"א) בהג"ה וח"מ (סי' פ"ח) ועיין בש"כ (שס"ט סק"ח) ציין בתשובת מוהרשד"ם (סי' רכ"ד) ועיינתי שם ונראה לכאורה סותרים למ"ש כאן (בתשו' נ"ה) ואף אם נדחוק ליישב הסתירה מ"מ קשה מאוד לע"ד לומר סברא זו שכ' המוהרשד"ם כאן וקצרתי במובן למעיין שם היטב: