אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
הגוזל ומאכיל פרק עשירי · דף קטז:
[לח]
א' דף קט"ז ע"ב ת"ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עלי' גייס לטורפה מחשבין לפי ממון כו' ופירש"י לטורפה לבזה ונתפשרו עמהן בממון. וכ' בשמ"ק בשם הרב המאירי ז"ל וכי קתני ריש מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות בשלא בא הגייס אלא על עסקי ממון ואיכא למימר דאפי' בא על עסקי נפשות נמי אין מחשבין אלא לפי ממין לפי שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן שזה אפשר לו לנוס ולהמלט על נפשו וזה א"א לו לנוס ולהניח ממונו נמצא שהממון שם שמור לבעליו לרעתו ולפיכך אין מחשבין אלא לפי ממון ודייקא נמי מדפסק תנא ותני מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות ולא קא מפליג בין באו על עסקי ממון בלבד להיכא דבאו על עסקי שניהם וכ"ת מ"ש תייר ומ"ש גייס משום דגבי גייס אפשר דערק אינש ומתציל אבל תייר כו' יעוש"ה. ולכאורה יש סברא לומר דיש חילוק בין אם עדיין לא טרפוה להממון ובני השיירא נתפשרו עמהן דאז לא ידענו על מה באו אם רק על ממון בלבד באו או שבאו ג"כ על עסקי נפשות ואז יש סברא לומר דמחשבין גם לפי הנפשות ג"כ אבל אם כבר טרפו להסחורה ולא הרגו כלל לשום אדם וא"כ חזינן שלא באו על עסקו נפשות כלל בכה"ג אם נתפשרו אח"כ אז בודאי מחשבין רק לפי ממון בלבד כנ"ל לכאורה. אולם מדברי הרב המאירי שכתב בפי' שני דמש"ה לא מחשבין לפי הנפשות משום דהנפשות לא היו בספק סכנה כלל משום שהיו יכולין לברוח משמע דלא ס"ל האי סברא שכתבתי:
ועיין במרדכי בפרקין (סי' קע"ה) ת"ר שיירא שהיתה הולכת במדבר כו' תני בירושלמי שיירא שנפל גייס עלי' מחשב לפי ממון ואינו מחשבת לפי נפשות כתב רבינו יצחק מוינה וז"ל מדלא קתני בירושלמי לטורפה כדתניא הכא בברייתא דבתוספתא משמע דבטורפה הגייס עסקינן ואעפ"י שיש לפרש שעמד עליו לטורפו ונתפשרו עמו כמו התוספתא ע"כ לשון ספר א"ז עכ"ל המרדכי וכן הובא זה בהגמי"י (פי"ב מהל' גדלה אות ט') ע"ש. והנה פי' דבריו ז"ל כ' שם בחידושי אנשי שם על המרדכי (אות כ') על מ"ש המרדכי הלשון מדלא קתני בירושלמי לטורפה כו' משמע דבטורפה הגייס עסקינן כ' וז"ל פי' שכבר נתברר שבאו על עסקי ממון הוא דמחשבין לפי ממון אבל עומד לטורפה שעדיין עומדין בספק נפשות אין מחשבין לפי ממון לבד מיהו הרי"ף והרא"ש לא הזכירו ירושלמי זה כו' עכ"ל והנה מבואר באנשי שם סברא זו שכתבתי:
ב ועיין ביש"ש בפרקין (סי' מ"ב) הביא דברי המרדכי הנ"ל וכתב עלה ז"ל ולא ידעתי איך לפרש ועמד עליהם גייס וטרף מהם אי מיירי שיכולין להציל ע"י הדחק ואין מצילין א"כ למה חולקין לפי ממון הלא כל אחד אייאש במה שנטל ואין שייך כאן מחלקין ואי אין יכולין להציל פשיטא שהפקר הוא ואין לדמות כלל גייס לגזלנין ולסטים עכו"ם דסתמא לא אייאש דגייס מרובין הם ובודאי אייאש דלא יכול למיקם להו לדינא כדמוכח לקמן (בסי' מ"ג) וא"כ פשיטא שכל אחד איבד את שלו ונ"ל לפרש דאיירי לעולם ביכולין להציל ע"י הדחק וא"כ מה שאינם רוצים לדחוק ולטרוח ולהציל כל אחד [לע"ד צ"ל את] חבירו אדעתא דהכי שיחלקו ביניהם לפי סך הממון כאילו לא טרפו כלל וכן מסתבר דהא כל אחד מחויב להציל את חבירו ואדעתא דהכי מסתמא לא הצילו שיהי' היזק לכולם לפי ערך הממון וגם הברייתא שלנו ג"כ יכולה לסבור כהירושלמי וכן הירושלמי כהברייתא ושניהם אמת עכ"ל היש"ש. והנה תורף כוונת היש"ש הוא דהירושלמי מיירי שכבר טרף הגיס אלא שלא טרף כל הסחורה של כל בני השיירא רק טרף הסחורה של אדם אחד מבני השיירא ומיירי שיכולין להציל ע"י הדחק וא"כ שלא דחקו כל בני החברה כולה להציל הסחורה של זה מהגייס הי' כוונתם שהם יהיו שותפים בההיזק וא"כ מחשבין לפי הממון עיין היטב בזה, ולכאורה אינו מובן כלל דאם אתינן עלה מכח האי סברא הואיל שכל בני החבורה היו מחויב להציל את הסחורה של איש הזה שלקחו הגייס מש"ה מחויבין לשתף בנזקו מלבד שי"ל במה נתחייבו לשלם אם לא הצילו אלא דיש להקשות עוד יותר דא"כ הואיל דאתינן עלה מכח דבני השיירא כולם היו מחויבים להצילו א"כ הי"ל לומר דמחשבין לפי הנפשות דהא הי' חובת הגוף עליהם להציל והיל"ל דכל בני השיירא נותנים לזה חלק כחלק וחשבון לפי הממון מאי עבידתי' כאן וי"ל בזה. ועיין בח"מ (סי ער"ב סט"ו) בבאה"ג (אות למ"ד) וכ' הב"ח ואם עמד עליהם גייס לטרפה וטרף רק ממקצתן כולם חייבין ליתן לזה כפי החשבון ושהכי נקטינן ע"ש שהביא ראי' לזה וצ"ע עכ"ל והנה אין ספר הב"ח בידי לעיין הראי' בזה והנה סובר הב"ח לדינא ג"כ כהיש"ש בזה:
ולכאורה י"ל מהא דכ' הרמ"א בח"מ (סי' רצ"ב ס"י) ואם שנים הפקידו אצל אחד ונאבד או נגנב אחד מהן אזלינן בתר רובא וכל דפריש מרובא פריש ובש"כ (ס"ק כ"א) כ' וכן הוא בתשו' מוהרי"ל (סי' קצ"ט) תשו' מוהר"ח אור זרוע במעשה שהביאו אתרוגים בסל אחד ד' שותפים לאחד כ' ולא' ח' ולא' ג' ולא' ב' וסמנו בקשרים של כל אחד ואחד ובא אנס והריק כולם מן הסל והתיר הקשרים ולקח עשרה מהם והשאר החזיר להם ועתה אבדו הסימנים ואינן נודעים של מי נלקחו כל דפריש מרובא פריש כו' דהיינו מאותן שהי' לו עשרים כו' עכ"ל ולסברת היש"ש והב"ח הנ"ל הלא מלשון המעשה משמע שכל האנשים הללו היו שם בשעת מעשה שלקח האנס מהם שכן כתוב הלשון שהביאו האתרוגים כו' וא"כ גם כי לקח האנס רק אתרוגים של אחד מהם והיינו כי לא התיר הקשרים ויודעים אנו של מי היו היל"ל דכולם הם שותפים בההיזק הזה ומכ"ש הכא דלא ידעינן בבירור של מי היו ורק דבאנו לדון מכח כל דפריש מרובא פריש בודאי והיל"ל כן. והנה הלשון שכתב הרמ"א שנאבדו או שנגנב מהם אזלינן בתר רובא הוה מצינן לומר דע"כ לא כתבו היש"ש והב"ח אלא בשיירא אשר הבעלים כולם אז בשעת מעשה ואיכא עליהם חיוב להצילם מיד הגייס ואז אמרינן דהוה ההיזק לפי הממון יכולם שותפים בההיזק אבל היכא דנגנב דלא היו הבעלים שם ואפילו אם היו הבעלים שם מ"מ לא ידעו מזה ולא הי' עליהם חיוב כלל להצילם ולא נתחייבו כולם בההיזק וא"כ שפיר כתב הרמ"א להאי דינא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש אבל בהאי עובדא שכ' הא"ז דמשמע דהיו שם הבעלים וא"כ הי' חיוב על הבעלים להצילם וע"כ איירי שהיו יכולים להציל ע"י הדחק דאי לא היו יכולים להציל כלל א"כ הוי הפקר והיל"ל דכל הקודם זוכה וכמ"ש היש"ש בעצמו ע"ד הא"ז שהביא המרדכי הנ"ל וז"ל ואי אין יכולין להציל פשיטא שהפקר הוא ע"ש והא כבר לקח האנס כל האתרוגים והתיר הקשרים ואח"כ החזירם ורק עשרה מהם החזיק לעצמו ובכה"ג בודאי דהיל"ל דהם הפקר וא"כ ע"כ איירי ביכולין להציל ע"י הדחק ואף שכבר לקחם האנס לידו שהרי התיר הקשרים מהם עדיין לא היי הפקר הואיל דיכולין להציל ע"י הדחק והוי רק כמו גזלן דעלמא קידם יאוש. וא"כ היל"ל דכולן הם שותפים להעשרה האתרוגים שלקח האנס ויהי' החשבון לפי הממון דהיינו לפי ערך מספר האתרוגים שיש לכל אחד בהם. ויש לחלק בין גייס לאנס וכמ"ש היש"ש שם לחלק בין גייס ללסטים שכ' ואין לדמות כלל גייס לגזלנים ולסטים עכו"ם דסתמא לא אייאש דגייס מרובים הם ובודאי אייאש דלא יכול למיקם להו לדינא כדמוכח לקמן (בסי' מ"ג) וא"כ פשיטא שכל אחד איבד אח שלו כו' עכ"ל היש"ש וא"כ יש סברא לומר דגם בעובדא דא"ז דהי' רק אנס אחד ולא נתייאשו הבעלים:
ג והנה ראיתי בשו"ת חכ"צ (סי' קל"ב) האריך בזה הדין בפלפול גדול עם הגאונים דק"ק גלוגא וק"ק קאליש ואבא על סדר התשובה וגם בפתחי שערים על ב"מ (ח"ב על דף ק"ח ע"א) הביא התשובה ומפלפל בה הרבה עייש"ה. הנה הגאון מוהר"ל מגלוגא העיר ע"ד היש"ש דמה דחקו להיש"ש לומר דכוונת הירושלמי הוא דיקא ביכולים להציל ע"י הדחק ולמה לא מוקי להירושלמי ביכולים להציל שלא ע"י הדחק משום דאם יכולים להציל שלא ע"י הדחק אין שום סברא שיהי' הפקר אבל ביכולים להציל רק ע"י הדחק י"ל דלענין זה הוי הפקר ואייאש מה שלא טרפו הגייס שיהי' נחשב ההיזק לפי ממון ע"ש. והגאון החכ"צ מפלפל בה וכ' ובתחילת ההשקפה עלה בדעתי לומר דטעם היש"ש הוא משום דקתני בירושלמי ואין מחשבין לפי נפשות ואי בדיכול להציל בקל בלי שום דחק מהיכי תיתי לחשוב לפי נפשות הא ליכא ספק נפשית כלל דאפילו הממון יכול הוא להציל מידם בלי שום דחק עכ"ל. ולע"ד לפ"ד החכ"צ עולה דאם אינו יכול להציל רק ע"י הדחק א"ש הירושלמי דקתני בסיפא ואין מחשבין לפי נפשות ומשום דבכה"ג איכא ג"כ חשש סכ"נ. אולם באמת לע"ד לאחר העיון היטב קשה לומר כן דא"כ דאיכא בכה"ג חשש סכ"נ האיך שייך לומר כלל דבני השיירא מחויבים להציל והלא גם באבידה בכה"ג היכא דאיכא שום צד ספק נפשית דבודאי ליכא עליו כלל חיוב השבה והאיך שייך לומר כאן דמחויב הי' להציל ומש"ה כי לא הציל מחויב ג"כ לצרף לההפסד לפי ערך הממון שלו. והנה גברא רבא אמר מילתי' ומחיובנא למשכוני נפשין על רבינו החכ"א ולומר הכוונה דמיירי שהאחד כשיציל יהי' ג"כ חשש סכ"נ גבי' אבל אם כל בני השיירא יעסקו בההצלה אז לא יהי' חשש סכ"נ ושפיר קאמר הירושלמי ואין מחשבין לפי נפשות וזהו דוקא אם אמרינן דמיירי ביכול להציל ע"י הדחק אבל אם נימא דמיירי דיכול להציל שלא ע"י הדחק א"כ ליכא שום גוונא שיהי' שייך בי סכ"נ וא"כ מאי קאמר הירושלמי ואין מחשבין לפי נפשות כנלע"ד ליישב דברי החכ"צ ועדיין צע"ק:
עוד כ' החכ"צ אבל היותר נראה לי בדעת רש"ל הוא דס"ל דביכול להציל שלא ע"י הדחק מסתמא אף שלא הציל לא עלתה על דעתו שישלם לו להנגזל לפי ערך ממונו דאי הוה מסיק אדעתי' לשלם להנגזל לפי ערך ממונו לא הי' מניח מלהציל מיד הגייסות דאין דרך בני אדם להניח את שלהם להיות אבוד ונפסד בידי שוללים מבלי שום דחק כו' עייש"ה שהאריך בזה. ולע"ד לא אדע מה זו הדחק שדחקו להגאונים ז"ל בזה כי היש"ש בעצמו ביאר הטעם דלא נוכל לומר דמיירי ביכול להציל שלא ע"י הדחק משום דאי בכה"ג א"כ זה שטרפו ממנו הסחורה אייאש מינה מדלא הציל בעצמו וא"כ אמאי יהיו מחויבים כל בני השיירא ליתן חלקם לההיזק הזה וכ"כ היש"ש בהדיא וז"ל ולא ידעתי איך לפרש בעמד עליהם גייס וטרף מהם אי מיירי שיכולין להציל ע"י הדחק ואין מצילין א"כ למה חולקין לפי ממון הלא כל אחד אייאש ממה שנטל ואין שייך כאן מחלקין וה"פ דזה שנטל ממנו הסחורה שלו והי' יכול להציל ע"י הדחק ולא הציל א"כ הבעלים גופיהו של אותה הסחורה שנלקחה מהם הם מתייאשים א"ע מהם ואמאי יהיו חייבים כל בני השיירא ליתן להם חלק בההיזק ה"ה וא"כ השתא ביכול להציל ע"י הדחק כ' היש"ש לסברא זו דהבעלים נתייאשו מהם מכ"ש היכא דיכולין להציל שלא ע"י הדחק דפשיטא דאין כל בני השיירא צריכים ליתן להם חלקם ולבסוף מסיק היש"ש דמיירי שפיר ביכולין להציל ע"י הדחק והא דכל בני השיירא מחויבים ליתן חלקם הוא משום דהיו מחויבים כל בני השיירא לסייע להם בההצלה כו' עיי"ש. ונוכל להסביר עוד דלבסוף הוה הכוונה דהואיל דזה שטרפו ממנו הסחורה הי' יכול להציל רק ע"י הדחק והי' חשש שיבא הדבר לידי סכ"נ וא"כ ממילא היו מחויבים תו כל בני השיירא לסייעו בההצלה ואז לא הי' חשש סכ"נ ומש"ה צריכין ליתן לו חלקם בההיזק וי"ל עוד בזה וקצרתי במובן. ועיין בחכ"צ מ"ש לתרץ קושייתו מהא דשטף נהר חמורו וחמיר חבירו ע"ש בסיף שכתב וצ"ל דרש"ל מיירי בשאין הנגזל לבדו יכול להציל אפילו ע"י הדחק כי אם בעזרת אותו שלא נגזל ושניהם יחד יכולים להציל ע"י הדחק אבל משנתינו דשטף ס' מיירי בשכל אחד לבדו יכול להציל את שלו ע"י הדחק בלי סיוע חבירו עכ"ל והרי מפרש ג"כ לדברי היש"ש כעין שפירשתי:
ד והנה החכ"צ האריך להקשות ע"ד היש"ש הנ"ל. א) דהאיך שייך לחייב לבני השיירא כולם לפי הממון משום שחייבין להציל את של חבריהם דא"כ אמאי לא יחשבו לפי ערך הנפשות דכל אחד מחויב להציל ומה חילוק יש בין אם יש לו כאן הרבה ממין אי מעט ועוד עשיתו שומר כו' דהא אפי' ברואה אבידה ומעלים עין מקחתה ומלהשיבה לבעליו אינו מתחייב כלום אף שעבר על לא תוכל להתעלם כו' ע"ש והוא כעין שהקשיתי לעיל. ועוד הקשה משטף נהר חמורו וחמור חבירו ס' והאריך עוד בזה עייש"ה. ב) ועוד כ' החכ"צ וכיון שנתבטל טעמו של היש"ש אשובה אראה טעמו של הב"ח ז"ל שכתב שכיון שכולם בסכנה ואין יכולים לברוח הלכך מחשבין לפי ממון וע"כ האי סכנה לאו סכנת גוף או נפש הוא דנדמהו לפודה את חבירו מן השב דהא בהדי' קתני ואין מחשבין לפי נפשות הרי בהדיא דהירושלמי שם מיירי באין סכ"נ כלל אלא ע"כ האי סכנה סכנת הפסד ממון הוא והנה בגמ' מבואר סתירת זה דאמר רבא בב"ק (דף קי"ג ע"ב מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא אבל אריסא) אריסותי' קא מפיק וא"ר בר מתא אבר מתא מיעבט והנ"מ דבורלא וכרגא דהאי שתא אבל שתא דחליף הואיל ואיפייס מלכא חליף ומכאן פסקו הפוסקים דאין אדם נתפס על חבירו אלא במס המלך משום דד"מ דינא אבל באונס אחר לא אעפ"י ששניהם הנתפס ובשביל מי שנתפס שניהם במדינה כמו בר מתא אבר מתא ויד האנס שילטת בשניהם כו' וכלל גדול יש לנו אין לך נתפס על חבירו ושיהי' חבירו חייב לשלם לו אלא במסים וא"כ אפילו אמרו השודדים בפירוש בשביל ראובן או שמעין שדרו פטורין ראובן ושמעון בין ש היו ראובן ושמעון מן הדין חייבים לאותו אנס ובין שלא היו חייבין והכי מוכח מירושלמי דסוף הנ"ל בתרא כו' עייש"ה ועוד נראה דדבר זה תלמוד ערוך היא בפ' הזרוע (דף קל"א ע"א דפריך על הא דר"ח המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מהא דתניא הרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר ואם באנפרות פטור מלעשר שאני התם דקא משתרשי לי' ופרש"י והתוס' דבמקום זה הניח לו המלך שאר ממין הרי בפי' שהרוח בעה"ב שבמקום מה שלקח מהתרומות ומעשרות הי' לוקח לו שאר ממון אפ"ה אמרינן דאם הוא באנפרות פטור ואין עליו שום חיוב כו' וזה סותר דעת הב"ח בכל מכל כל שהרי המלך שליט ומושל בכל הנכסים והרשות בידו לקחתם וניצולו ע"י זה ואפ"ה פטור הלה וזו ידאי ראי' שאין עלי' תשובה עכ"ל החכ"צ ז"ל. והנה על הראי' האחרונה נגד הב"ת מהא דחולין לעד"נ די"ל בזה דבשלמא בהא דרישא דאנסו בית המלך גרנו בחובו שהוא הי' חייב להמלך מס מאה זהובים ולקח ממנו עשרה כור חיטים שכל כור שוה עשרה זהובים ואם לא הי' מיצא רק תשעה כור חיטים א"כ הי' נשאר חייב לו עוד עשרה זהובים והי' גובה הממונה העשרה זהובים מדברים אחרים שיש לו ואם לא הי' מוצא עתה ממה לגבות הי' גובה ממנו כזאת בשנה האחרת וא"כ משתרשי לי' בזה שלקחו המעשר בחובו ומש"ה חייב לעשר אבל אם לקחו באנפרות דלא הי' חייב כלום ורק שכל מה שמצאו לקחו הן אם לקחו כל מה שנמצא בידו או שלקחו רק אותו מין כגון שלקחו חיטים וכדומה ושאר דברים אחרים לא לקחי שלא היו צריכין אלא לחיטים וכדומה וא"כ הואיל שלקחו הכל ואם לא היו נמצא אז רק תשטה כור חיטים היו ניטלים תשעה ולא הי' נשאר שום חוב עליו דהא לא הי' זה האנפרות דבר קצוב דוקא ומש"ה אמרינן שפיר דפטור וא"כ אין מכאן קושיא כלל על הב"ח ז"ל מהתם ודו"ק. אולם הקושיות הראשונות שהקשה החכ"צ על האי דינא דהיש"ש והב"ח הם קושיית חזקות אשר מכח כל הני קושיות דחה החכ"צ לדין זה ולא פסק כן. וגם לאחר העיון היטב מצד הסברא אינו מובן כלל דין זה דמהיכי תיתי יתחייבו האחרים להיות שותפים בההיזק:
ולאחר העיון היטב הי' נלע"ד וכן ראיתי כתוב בפתחי שערים שם דהטעם בבני שיירא דאמדינן דעתייהו שנתכוונו להקנות בלב שלם להתחייב עצמן בתשלום דמי נזקו של זה באמת ובלב שלם עד שא"ל קנין וכתב עוד ז"ל ולענין מ"ש החכ"צ בשם הב"ח כיון שכולם בסכנה ואינם יכולים לברוח מחשבין לפי ממון והקשה החכ"צ מח"מ (ס' קכ"ח) דאין אדם נתפס עבור חבירו צריך אומדנא אם השודדים היו יכולים ליקח לעצמם כל העגלה הטעונה או להוליך למקום סכנה לכולם כענין שאחז"ל דהוי ממטי לי' ולחמרי' לסחיור או שאחד בסכנה וחם נתן אחד מבני השיירא שק סחורתו או השודדים לקחו שק סחורתו כי י"ל ודאי ניחא להו לבני שיירא שיקח או ינתן להשודדים שק אחד וינצלו כולם וע"ד לשלם ודומה למקיף את חבירו מד' רוחותיו דבח"מ (סי' קנ"ז וסי' רס"ד) דאין פנאי מחמת הבהלה להתנות תנאים בשעת השידוד והסכנה וע"ש שהביא הרבה בעלי תשובות בזה ונראה מדבריו דאם אחד מבני השיירא לקח שק שלו מהסחורה ונתן להשודדים וכדומה דחייבין כולן ליתן לו חלק לפי הממון ונוטה לדברי הב"ח והיש"ש ודלא כהח"צ עייש"ה. והנה לפי סברא זו הואיל דאיכא אומדן דעת של בני השיירא שנתכוונו להקנות בלב שלם כו' וא"כ י"ל דזהו דוקא בשיירא ההולכת במקום סכנה ומשום כן נצטרפו לילך ביחד מפני פחד האויבים בזה שייך לומר סברא זו דאדעתא דהכי נצטרפו בהליכה זו גם לענין ההיזק שיהי' לשותפות אבל באם נזדמנו איזהו בני אדם עם סחורתם במקום אחד וכמו שדרכן של הולכי דרכים מזדמנין על דרך אחד או על עגלה אחת וכדומה ואירע אח"כ כזה שבאו שודדים ושדדו סחורתו של אחד מהם בכה"ג בודאי דלא שייך לומר כן דיהיו כולם שותפים לההיזק הזה. ואולי גם כוונת היש"ש והב"ח הוא ג"כ רק בכה"ג בשיירא דוקא וכן כל כיוצא בזה כעין שיירא והיינו היכא דשכיחא שודדים וכדומה דאז אמרינן דיק דאדעתא דהכי נצטרפו ליסע ביחד. ולפ"ז מיושב כל הקושיות של הח"צ הנ"ל ולא תיקשי ג"כ מהא דח"מ (סי' רצ"ב) שהביא הש"ך דברי הר"ח איר זרוע הנ"ל דהתם מיירי שארבעה אנשים שהיו להם האתרוגים נזדמנו למקום אחד והניחו כולם האתרוגים בהתיבה ולא הי' כלל צירוף ביניהם ובכה"ג גם היש"ש והב"ח מודים דאם עזלו אחרונים של אחד מהם דאין האחרים צריכין ליתן לי חלק בההיזק הזה, וגם י"ל עוד דהתם שבא האנס הי' באופן אשר לא הי' שכיח כלל אנס דנימא שהיו יראים ממנו ובשביל כן נצטרפו והיש"ש והב"ח איירי דוקא בשיירא ההילכת במדבר וכיוצא בזה דשכיחא היזיקא ליחיד יותר מלרבים ויש לומר דמשום כן נצטרפו כלם יחד ואז הוא דכתבו היש"ש והב"ח לסברא זו ודו"ק. והנה המעיין היטב יראה לכאורה דיש חילוק בין דברי היש"ש לדברי הב"ח דלהיש"ש אם הוא באופן שאין יכול להציל כלל או שיכולים להציל בנקל אז אין האחרים צריכין ליתן לו חלק בהנזק אלא דוקא היכא דיכולים להציל ע"י הדחק דאז רמי' עלייהו חיוב לסייעו בהצלה אבל לסברת הב"ח גם באינם יכולים להציל כלל ג"כ מחויבים ליתן לו חלק בהנזק שלו וא"כ לסברת היש"ש לא שייך סברא זו שכ' הגאון בעל פ"ש הנ"ל וא"כ שפיר הקשה הגאון החכ"צ על היש"ש וגם תיקשי קושייתי מהא דהר"ח או"ז הנ"ל:
עוד י"ל בזה דגם כוונת המוהרש"ל הוא דוקא היכא דנצטרפו כולם כאחד לילך בשיירא ובמקום מסוכן אשר יש לחוש שיבואו שודדים דבכה"ג י"ל דבודאי אדעתא דהכי נצטרפו שיהי' אחד מציל לחבירו ומסייעו בעת שיבואו שודדים אולם דוקא אם יהי' באופן הזה אשר יהי' יכולת להציל ע"י הדחק ולא בענין אחר דאם אינן יכולין להציל כלל אפילו ע"י הדחק א"כ מה הי"ל למיעבד והיכא דיכולין להציל בנקל ג"כ לא ומשום דכל שיש בידו להציל א"ע בנקל הלא יכול כל אחד להציל את שלו וליכא תו חיוב כלל על האחר להצילו ורק עיקר כוונתם בהצירוף הי' שאם יתרמי שודדים ויהיו יכולים להציל ע"י הדחק דאז יהיו כולם מצילים זל"ז והי"ל תו כאילו היו שומרים זה לזה ונשתעבדו ע"ד כך כל אחד לחבירו ואם לא עשו כן בודאי הי' בדעתם לשלם לזה ההפסד וכל אחד יתן חלקו והיינו שההפסד יהי' על כל בני השיירא והוצרך היש"ש לומר הסברא דמה שאינם רוצים לרחוק ולטרוח ולהציל כ"א את חבירו אדעתא דהכי שיחלקו ביניהם לפי סך הממון כאילו לא טרפו כלל וכן מסתבר דהא כל אחד מחויב להציל את חבירו כו' הוה הפי' בזה דהואיל דזה הנשדד לא הי' יכול להציל את עצמו והם היו יכולים להצילו ורק שהי' ע"י הדחק ומכח שומר בלחוד לא הי' נוכל לחייבם הואיל דלא הותנו בפירוש כן ומש"ה כ' הסברא דהטעם הוא דגם בשעה שבאו השודדים והם עומדים מנגד ואינם מצילים הוא אדעתא דהכי שישלמו כולם אבל לא אתינן עלה מטעם אבידה כלל דהא הרואה אבידה ואינו מציל אינו חייב לשלם ורק דעבר על ל"ח להתעלם אבל אם לא השיב האבידה אינו חייב לשלם וכמו שהקשה החכ"צ ורק דחייבין לשלם משום דהי"ל כאילו התנו וגם כאילו אמרו בפירוש בשעה שבאו השודדים שרוצים כולם לישא בעול ההיזק הזה ומש"ה חייבין כולם לשלם. ויש להוסיף עוד דהא בודאי גם זה שנשדד ג"כ בודאי דנושא בעול ההיזק דהא בהא דקתני דבני השיירא חייבין להעמיד לו חמור אחר בודאי דמנכין לו חלקו ג"כ כגון אם השיירא כולם הם עשרה אנשים והחמור של אחד מהם שנאבד הי' שוה מאה זהובים בודאי דגם הוא צריך ליתן לחלקו עשרה זהובים והתשעה האנשים חביריו נותנים כל א' ג"כ עשרה זהובים ואם היינו באין לדון מכח דהם נתחייבו משום שלא הצילוהו הי"ל לומר דתשעה חביריו מחויבים לשלם כל המאה זהובים ודבר כזה הי"ל למוהרש"ל ז"ל לכתוב בפירוש ולא מצאנו זה בשום מקום וע"כ דהא דמחויבין לשלם בכה"ג הוא משום דהי"ל כאילו אתנו בהדיא כן שיהי' ההיזק בכה"ג על כל בני השיירא וגם הבעלים בכלל וי"ל עוד בזה:
ולפ"ז מיושב שפיר כל הקושי' של החכ"צ וגם מה שהקשיתי מהא דהר"ח או"ז הנ"ל כמו שמתורץ לדברי הב"ח ואולי גם דברי הב"ח מתפרשין ג"כ כסברת היש"ש הנ"ל ואין לי ספר הב"ח לעיין בו. וא"כ היוצא מזה דוקא בשיירא או כעין שיירא שהולכין במקום דשכיחי שודדים וכדומה ונצטרפו בהילוך הדרך הזה די"ל דע"ד כן נצטרפו בההילוך הזה ובכה"ג היכא דיכולין להציל ע"י הדחק דוקא וכסברת היש"ש הנ"ל ואף דלפי הנראה מהב"ח כפי שהובא בבאה"ג ובחכ"צ משמע דגם באינן יכולין להציל כלל ג"כ הדין כן ט"מ י"ל הבו דלא להוסיף ע"ד היש"ש כי החכ"צ הקשה כל הקושי' הנ"ל ע"ד היש"ש והב"ח ואף שמדברי הפ"ש נראה שנוטה לפסוק כהיש"ש והב"ח מ"מ להוציא מן המוחזק יש לעיין טובא בזה ואכתי צ"ע לדינא:
ה ולכאורה י"ל עוד בזה מהא דאיתא לקמן בסוגיין ת"ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל הציל לאמצע ואם אמר אני אציל לעצמי הציל לעצמו היכי דמי אי דיכול להציל אפילו סיפא נמי לאמצע ואי דלא יכול להציל אפילו רישא נמי לעצמו ארמב"ח הכא בשותפין עסקינן וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר פליג לא אמר לא פליג ופירש"י הכא בשותף ובין יכולין להציל ובין אין יכולים להציל אמר פליג ומעכב חלקו את מה שהציל לא אמר לא פליג ושפיר עביד דמסר נפשי' אעיסקא דתרווייהו הואיל והוא שותף עמו אורחי' למיטרח אכולי' עיסקא עכ"ל. ולסברת היש"ש והב"ח הנ"ל דאם לקחו השודדים סחורה של אחד מהם מחויבין כל בני השיירא לשלם לו וא"כ השתא מדידהו בעי לשלומי לי' לזה ששדדו האנסין ממנו מכ"ש היכא דאחד מהם עמד והציל פשיטא דהיל"ל דצריך להחזיר לכל אחד חלקו ומכ"ש בהיו שותפין ממש ואפילו כי אמר שמציל לעצמו מאי מהני אמירה זו הלא צריך לשלם להם מה שלקחו האנסין מהם והנה לשיטת היש"ש דדוקא באם יכולין להציל ע"י הדחק הדין כן אבל ביכולין להציל בנקל או שאינן יכולין להציל כלל גם ע"י הדחק פטורין מלשלם א"כ הי' נוכל לומר דהכא מיירי או שהיו יכולין להציל בנקל או שלא היו יכולין להציל גם ע"י הדחק רק שזה מסר נפשי' והציל והי' נוכל לומר דזהו כוונת רש"י ז"ל במה שפי' הכא בשותף ובין יכולין להציל ובין אינם יכולים להציל והיינו או שיכולים להציל בנקל או שאינם יכולים להציל כלל גם ע"י הדחק ובכה"ג הוא דאמרינן אמר פליג והציל לעצמו לא אמר לא פליג והציל לשותפים דבכה"ג אין בני השיירא צריכין לשלם לו וא"כ שפיר זכה המציל לעצמו כי אמר לעצמי אני מציל אלא לסברת הב"ח הנ"ל קשה לכאורה. ועוד י"ל גם להיש"ש דהא רב אשי משני בשיכול להציל ע"י הדחק גלי דעתי' לעצמו לא גלי דעתי' לאמצע ואם כן דמיירי בשיכול להציל ע"י הדחק א"כ קשה קושי' הנ"ל. והנה רש"י ז"ל פירש רב אשי אמר לעולם באינש דעלמא וכגון דיכולין להציל ע"י הדחק ע"ש וא"כ א"ש דלעולם דבני השיירא מחויבין לשלם לו ורק שזה שאינו מבני השיירא זכה בו כי אמר לעצמי אני מציל וא"ש [ומכאן ג"כ י"ל ע"ד החכ"צ שמפרש לדברי היש"ש מטעם דמחויב להציל כשרואה שהאנס בא לשדוד א"כ גם כאן כי אינש דעלמא הציל ג"כ ליחייב וע"כ דאין סברת היש"ש מכח טעם זה וכמו שכתבתי לעיל ודו"ק כי קצרתי] מיהא לכאורה י"ל דלשון הברייתא הוא ועמד אחד מהן והציל כו' דמשמע שאחד מבני השיירא הציל וי"ל בזה אבל מ"מ לסברת הב"ח הנ"ל קשה מהא דמתרץ רמב"ח בשותפין עסקינן וכמ"ש לעיל ולכאורה צ"ע טובא בזה:
וליישב זה נוכל לומר דניהא דמחויב מטעם דכל בני השיירא מחויבין לשלם לו ההיזק לזה ששדדו ממנו הסחורה שלו וגם זה שהציל הוא אחד מבני השיירא מ"מ אין על כל אחד מבני השיירא החיוב על כל הסחורה שלו כמו שנים שלוו מאחד או שקיבלו שמירה כאחד וכדאיתא בח"מ (סי' ע"ז ס"א) ובש"כ שם לענין אם אין לאחד מהם לשלם ושיהיו האחרים חייבים לשלם גם חלקו בודאי דזה אינו רק דעל כל אחד מהם החיוב על חלקו העולה לפי החשבון שאם השיירא הוא עשרה אנשים והסחורה שלקחו ממנו השודדים הי' שוה מאה זהובים החיוב על כל אחד מבני השיירא לשלם רק עשרה זהובים ולא יותר גם אם לא יוכל לגבות מן איזהו מבני השיירא ההפסד הוא של זה שלקחו ממנו ואין בני השיירא צריכין לשלם אחד בעד חבירו לתשלום ההיזק של זה שלקחו ממנו הסחורה שלו. וא"כ הכא שאחד מבני השיירא הציל לעצמו ניהא דצריך הוא לשלם ההיזק לזה אבל רק חלקו הוא שצריך לשלם דהיינו עשרה זהובים העולים על חלקו ולא יותר אף שהאחרים שהם מבני השיירא ג"כ נשדדו וא"כ אינם צריכים ליתן לזה שנשדד כיון דגם המה נשדדו ומנכין זל"ז מ"מ זה שהציל א"צ ליתן לכל אחד מהנשדדים רק חלקו העולה לפי חשבון וזכה בהשאר וא"כ שפיר קאמר הש"ס דאם אמר לעצמי אני מציל זכה והיינו דזכה בהשאר העולה יותר מכפי חלקו שצריך ליתן לכל אחד מהנשדדים כפי העולה על חלקו לשלם כן הי' נוכל לפרש. אולם אינו מבואר בשום פוסק מהפוסקים דבר זה דיהי' צריך לשלם לכל אחד מהנשדדים עכ"פ כפי העולה על חלקו לפי חשבון ואכתי יש לפקפק כיון דעיקר הטעם של היש"ש דחייבין לשלם הוא משום דכיון דהיו יכולין להציל ע"י הדחק ורק הא דלא הצילו הוי אדעתא דהכי שיהיו שותפין בהנזק וז"נ כשלא הציל אבל כשהציל היל"ל דחייב להחזיר מה שהציל וי"ל עוד בזה:
[לט]
שם ולא ישנו ממנהג החמרין כו' פירש"י ולא ישנו שאם נהגו לתייר לפי ממון או לפי נפשות עושין עכ"ל. משמע לכאורה מלשון זה דהא דקתני ולא ישנו ממנהג החמרין לא קאי על רישא הא דשיירא ועמד עלי' גייס כו' מדדקדק רש"י ז"ל וכתב שאם נהגו לתייר לפי ממון כו' משמע דדוקא בזה הוא דמהני מנהגא אבל לא על שיירא דאל"כ הי"ל לכתוב סתמא שאם נהגו לחשב לפי ממון או לפי נפשות עושין והי' משמע דקאי על הכל. אולם פשטא דלישנא דברייתא משמע דמנהגא מהני גם לעמד עלי' גייס ג"כ ועיין ברמב"ם (פי"ב מהל' גזילה הי"א) כתב כלשון הברייתא ומשמע דמהני מנהג החמרין גם על גייס ובש"ע חו"מ (סי' ער"ב סט"ו) כ' כלשון הרמב"ם ובסמ"ע (ס"ק כ"ח) ואל ישנו ממנהג החמרין פירש"י אם נהגו שבכל ענין גובין לפי הנפשות או איפכא ילכו אחריו ונראה שגם בזמנינו כשנוסעים יחד מעיר לעיר על היריד ובאין אנשי חיל לשוללן כו' אם לא שיש בין החבורות מנהג קבוע ידוע שילכו אחריו ע"ש וא"כ מפורש בהדיא דמנהגא מועיל גם לענין אם עמד עלי' גייס ורק מה שכ' הסמ"ע בשם רש"י ז"ל לכאורה הי' נראה מלשון רש"י דמנהגא מהני רק לענין תייר אבל לא לענין גייס ואולי י"ל דכוונת רש"י ז"ל הוא גם על גייס ג"כ מהני מנהגא וי"ל בזה:
והנה שם בברייתא ואם אמר תנו לי ואני אשמור אין שומעין לו כו' ופירש"י אין שומעין לו שמא לא יקח החמור והם לא התנו אלא כדי שיקח החמור ויהא מוסר נפשו לשמור עמהם בלילות מן החיות ולסטים עכ"ל. ולכאורה י"ל דהא גם כי לא יקח לו חמור אחר ג"כ ישמור דהא אם יאבד חמור אחר דהיינו לאחד מבני השיירא יהי' לו ג"כ היזק דהא גם הוא יצטרך ליתן חלקו כדי לשלם לזה דמי חמורו שנאבד לו דאף שהוא אין לו עתה חמור מ"מ יהי' מחויב ליתן חלקו הואיל דכך התנו ביניהם מתחילה ואף אם נאבד לו חמורו בפשיעה או שמת מעצמו אשר לא נטל דמי חמורו מבני השיירא אפ"ה י"ל דאם נאבד חמור לאחד מבני השיירא באופן אשר צריכין בני השיירא לשלם לו דמי חמורו דגם הוא צריך ליתן חלקו ואף אם נימא דבכה"ג אין הוא צריך ליתן חלקו הואיל דהוא לא לקח דמי חמורו מבני השיירא ואין לו עוד חמור אשר נימא דאם יאבד ישלמו לו בני השיירא דמי חמורו וי"ל בזה. מ"מ היכא דהוא כבר לקח דמי חמורו מבני השיירא בכה"ג פשיטא דעדיין מוטל עליו החיוב לשלם חלקו כשיאבד חמורו של אחד מבני השיירא וא"כ אכתי י"ל דבודאי ישמור ג"כ יפה כדי שלא יאבד חמורו של אחר ג"כ ומה לי בין אם יש לו חמור או אין לו חמור הלא סוף סוף האחריות של כל החמורים שיש לבני השיירא הם עליו ג"כ והוא שותף על האחריות הלזו. והנה במס' ב"מ (דף ק"ה ע"א) וא"ר הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי ורווח וא"ל חד לחברי' תא ליפלוג אי א"ל אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב כו' ואי א"ל נפלוג רווחא ונפלוג קרנא ואי מטי לך פסידא. דרינא בהדך א"ל לא מזלא דבי תרי עדיף והנה זהו דוקא היכא דהוא שייך לומר דיהי' רווחא ומזלא דבי תרי עדיף אבל אלא"ה אם הי' אומר אי מטי לך פסידא דרינא בהדך הי' הדין דיכול לחלוק וא"כ הכא אם אומר דאם יאבד חמור של אחד מבני השיירא ישלם לפי חלקו א"כ אמאי יוכלו בני השיירא לומר שרוצים דוקא שיקנה לו חמור אחר. ולכאורה אפשר לומר דהטעם הוא הואיל דאם יהי' לו חמור שלו ג"כ אז ישמור יותר יפה כיון דאם לא יקנה לו חמור אחר אף דיהי' עליו אחריות השמירה על החמורים של כל בני השיירא שאם יאבד החמור של אחד מבני השיירא יתחייב הוא ג"כ ליתן חלקו ואם יהי' לו חמורו ג"כ יהי' לו עליו אחריות ג"כ רק על חלקו דהא אם יאבד חמורו יצטרכו תו כל בני השיירא לשלם לו ג"כ ולא יהי' לו הפסד רק חלק אחד מ"מ כל שיש לו עוד אחריות עוד על חמור יותר ישתדל יותר בשמירה. אלא די"ל דהא זה הוא רק למסקנת הש"ס אמרינן להאי סברא שאני נטירותא דחד מנטירותא דבי תרי וא"כ לפום הס"ד לא נחית עוד להאי סברא וי"ל בזה. ועוד די"ל בהא דב"מ שם דקאמר מזלא דבי תרי עדיף והיינו לענין רווחא ועיין פירש"י שם ואמאי לא נימא גם לענין שמירה דאם יתעסקו ביחד ישמורו שנים את העסק והרבה י"ל בזה:
ונלע"ד די"ל דניחא להו לבני השיירא שיהי' לו חמור משום דאז ישמור יפה ולא יפשע דאם יפשע ויאבד חמורו בפשיעה יפסיד הוא הכל אבל אם לא יהי' לו חמורו ורק יפשע בשמירת החמורים אם הוא בכה"ג דבלאו ראיהו נמי מינטר אז לא ישלם הוא רק חלקו ועיין לעיל ב"ק (דף יו"ד ע"א) מתקיף לה ר"ז והאיכא מסר שורו לחמשה בני אדם כו' ע"ש היטב וא"כ יש נ"מ גדולה בזה שיה' לו חמור דאז ישמור יפה ולא יפשע. ועיין ברמב"ם (פי"ב מהל' גדלה הי"ג) אבדה חשורו ואמר הט לי דמיו ואיני רוצה ליקח חמור והריני שומר עמכם אין שומעין לו אלא מעמידין לו חמור אחרת כדי שתדרז עצמו ושמור בהמתו ואפילו היתה לו בהמה אחרת בשיירא אינו דומה שומר אחת לשומר ב' עכ"ל ומלשון הרמב"ם כדי שזדרז עצמו וישמור בהמתו נ"ל דהכוונה הוא דישמור יפה הואיל דרוצה אדם בבהמתו ולא בדמיו. והנה פי' הרמב"ם היא דלא כפירש"י והפי' בהברייתא הוא תט לי ואיני לוקח וכן הי' בגרסת הרמב"ם וכ"כ הת"ת מ"ש ובגליון הש"ס נכתב גי' התו"ח תנו לי ואני לוקח והוא ט"ס וצ"ל ואיני לוקח:
(מס] שאת תיר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה ועמד אחר מהן והציל הציל לאמצע ואם אמר אני אציל לעצמי הציל לעצמו כו' ארמב"ח הכא בשותפין עסקינן ורבא ורב אשי משני עוד שני תירוצים. והרי"ף והרא"ש כתבו דכל הני שלפה תירוצים הלכתא נינהו יכ"פ הרמב"ם לכל הג' תירוצים ועיין ברמב"ם (פי"ב מהל' גדלה ה"ח וה"ט יה"י וע"ש בהל' יו"ד) ז"ל היו שני שותפין והציל אחד מהן הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מצל הרי זה חלק מחבירו והציל לעצמו כו' וכ' הראב"ד היו שני שותפין וס' א"א אעפ"י שאין יכולין להציל עכ"ל והנה ה"ה לא כתב כלל ע"ד הראב"ד ולע"ד הפי' דהראב"ד מפרש מה שסתם הרמב"ם כאן והוא דגם באינן יכולין להציל אם הציל סתם הציל לאמצע הואיל דאורחי' דשותף הוא למטרח בעד חברי' וכ"כ הרמב"ם בהדיא (בפ"ה מהל' שלוחין ושותפין ה"ז) היו באין בדרך ועמדו עליהן לסטים וגזלו את השיירא והציל אחד מן השותפין הציל לאחצט אפילו און יכולין חבריו להציל רלא פלג כיון דלא אסר כלום ואם אמר לעצמי אני מציל אם יכולים להציל הציל עד כדי חלקו לעצמו והזוהר שלהם ואם און יכולין להציל הציל לעצמו עכ"ל ועיין בה"ה שם וכאן בהל', גדלה בה"ה ובלח"מ מ"ש בזה. ועיין בהגמי"י שם בהל' שותפין (אות כ') אמר פליג לא אמר לא פליג פי' ראבי"ה דאם אין עדים בדבר שאומר כן נשבע שלא הציל אלא לעצמו וזוכה עכ"ל וכ"כ המרדכי (ס ע"ש והיש"ש בפרקין (סי' מ"ד) הביא דברי הראב"י וכתב עלה ז"ל ותימא לכל הנך שש צריך לדבר בפה בין לטעם דשותפין מסתמא צריך לומר בפה כדי שיחלוק עמהם ומה מועיל מחשבה שבלב וכן לענין פועל שרצה לחזור וכן לענין שיכולים להציל ע"י הדחק קן הוא לומר בפירוש לפניהם שרוצה להציל לעצמו והם שמעו זאת ולא דחקו להציל מש"ה אמרינן שאסחו דעתייהו ואויאש כדפי' ע"כ נראה ט"ס הוא אלא הכי נשבע שכך אפר לפניהם, וכן יראה מהתחלת לשונו כו' וכן יראה מסוגי' הגמ' שאמר או [אמר כצ"ל] פלג פלג משמע שהכל הלוי בדיבור. ואלול ר (יי הפ"י ס"ב) כ' הרמ"א ואם אמר שאמר שהציל לעצמו ואון לו עדים נשבע על כך ומחזיק לעצמו מרדכי פ' הטול בתרא כשה ראב"י והוא ג"כ כדברי היש"ש הנ"ל דבעינן דוקא אמר שרוצה להציל לפצטו ומחשבה בלחוד לא מהני ובש"כ (סק"ה) כתב נשבע שאמר לפניהם ומשמע דבעינן שיאמר בפני הבעלים כן י"ל דהיכא דהוא בפני הבעלים בעינן אמירה בפניהם דוקא אבל אם הוא שלא בפני הבעלים מהני האמירה ג"כ ונשבע שכן וי"ל עוד בזה:
ועיין מלמ"ל (פי"ב מהל' גדלה ה"ח) הביא תשו' הרשב"א (סי' דן תתקל"ח) והמלמ"ל הוכיח מדבריו ז"ל דס"ל בדין השיירא ראי ליכא עדים אינו נאמן בשבועה לומר לעצמי הצלתי ומש"ה הצריך א שלו שיאמר בעני עדים וכ"ג מתשו' הרשב"א שהביא הב"י (סר קע"ו) על שנים שהי' להם חוב א' אצל אלם כא ולפ"ז יש לתמוה על הרב המפה (שבסי' קפ"א) פסק שאם אמר שאמר שהציל לעצמי ואין לי עדים נשבע, על כך ומחזיק לעצמו ומסתימת דבריו נראה דמ"ל דלא בעין שיאמר ק עדים ולא מיעט אלא הכונה דלא ' משם מרן וכן (בסי' קע"ו סכ"ח) כתב שהשותפים שהי' להם חיב אלל כיתי קנה אחר הי ליתן לו חלקו אם אמר לעצמי אן מציל הרי היא שלו ע"כ ומשמע מדבריו דבאמירה לחודי' שלא בפני עדים סני ואילו (בסר רצ"ב ס"ז) כ' הרמ"א ואם גילה דעתו שעסק לצורכו או במקום שאסור להשתמש שמסתמא פסק בהם לגירך בטל הפקדון אינו נאמן לומר לעצמי עסקתי עד שיאמר כן לפני עדים ודין זה הוא מתשו' הרשב"א הלוו דאזיל לשיטתי' דחולק על המרדכי וס"ל דבעינן שיאמר כן בפני עדים ויביא העדים וכמו שנראה מתשו' הרשב"א שהביא מרן (בסי' ק"א וכיון (דבסי' קפ"א) פסק כדברי המרדכי איך זיכה שטרא כי חרי (ובסי' רצ"ב) פסק כהרשב"א כו'. והנ"ל לומר הוא דס"ל למור"ם דהמרדכי יודה בנדון דהרשב"א דבעינן עדים דשאני גבי שיירא דלא משוי עצמו רשט במה שטוען שהציל לעצמו שהרי כדי שלא להפסיד מעותיו חולק שלא מדעת חבירו ומש"ה נאמן בשבועה אבל בנדון דהרשב"א שבטענתו נעשה גזלן וכמ"ש הרשב"א שאם אמר בפני עדים הי"ל גזלן אז לא מהימן בטענתי כיון דמשוי עצמו רשע עד שיביא עדים שאמר כן לפניהם ואפשר דחילוק זה חילק הרב המפה כי היכי דלא ליפלגי ראב"י ורשב"א כו עייש"ה בדבריו. והנה עיקר הסברא נכונה מאור שדעת הרמ"א הוא כן ושהמרוכי בשם הראב"י אינו חילק על הרשב"א אולם בדברי הרשב"א קשה לכאורה לכוון סברא זו שהרי בעובדא דהרשב"א בתשובה (סי' תתקל"ח) ה' הענין אשר משוי נפשי' רשיעא לומר שנשבע לשקר ועלה הביא הרשב"א הראי' מסוגיא דשיירא שהי' הולכת, במדבר והלא כאן אינו משוי נפשי' רשיעא בזה שאומר שהציל לעצמו וצריך לעיין בתשו' הרשב"א בהראי' שהביא מסיניא דירן שהמלמ"ל לא העתיק ראי' ז. ועיין לעיל (על דף ק"ב ע"א) ואופיר אק"נן מ"ש שם בזה:נ אש
א לם עור י"ל על סברא זו שכ' המלמ"ל מדברי הג"א בב"ק לעיל לא דף ק"ב ע"ב) ז"ל מעשה בפרגא בראובן שנתן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה והלך וקנה סחורה אחרת וטיען שקנה לעצמו ולכך שינה ודן הריב"ם שכל הריוח לשליח ונשבע שלכך נתכוין ויתיישב אך דברי רבינו שאומר דלמיפטר נפשי' מממינא אדם משים עצמו רשע כמו הכא שאומר ששינה וקנה לעצמו ומשוי נפשי' גזלן ואבא חורי אומר דאין אדם מע"ר כל והכא מש"ה נאמן שלפי דעתו שרצה לשלם לראובן מעוחיו היתרא עביד עכ"ל ושמעינן דאיכא פלוגתא בזה ן הקדמונים ז"ל דלדעת הריב"ם כל דהוא למיפטר נפשי' מממון אדם מע"ר ולדעת אביו ז"ל בהג"א גם היכא דהוא למיפטר נפשי' מממון ג"כ א"א מע"ר ורק התם משום שהי' השליח שוגג בדבר שהי' סבור דמותר בכה"ג וא"כ סברא זו של המלמ"ל הנ"ל תליא בפלוגתא זו של הראשונים ז"ל:
וראיתי באו"ת (כסר פ"ב) בקיצור כללי מנו (אות ק"ה) אם בטענה שטען משוי נפשי' רשע כגון שאומר שלקח רבית אף דיש לו מט דפרע דעת בעל הכריתות דאינו נאמן וכן הכה"ג להביא במספר שכן הסכימו גדולי מחברים זולת בתשו' הרשב"א בפי' לע"ד צ"ל כפי] שהעתיקו הב"י משמע לכאורה דחולק אמנם הוא בעל כה"ג ז"ל העיד שראה בב"י לע"ד צ"ל בכ"י והוא ר"ת של בכתב יד] תשובה הנ"ל וסיים בסופו דאינו נאמן לטעון רבית הי' דלא משוי נפשי' רשע ט"ש וא"כ בטלה מחלוקת עכ"ל קיצור כללי מגו מכה"ג וכ' עלה באו"ת שם מה שהאריך הכה"ג ודעתו דאף הרשב"א מודה דלא שווי' נפשי' רשע מ"מ לא פלט' נפשי' ממחלוקת דבהגהת הרא"ש ב"ק פרק הגוזל קמא במעשה בפרגא דנחלקו אי מצי לשווי' נפשי' רשע למיפטר מממון ע"ש והביא הא דיו"ד (סי' קע"ו סי"ב) עש"ה. והנה כפי סברת הכה"ג בדברי הרשב"א דמודה הרשב"א דלא מצי למשווי' נפשי' רשיעא אף שהוא למיפטר מממון ושכן מפורש ברשב"א בהתשובה בכתב יו א"כ מתאימים הדברים עם סברת המלמ"ל בדברי הרשב"א (בסי' תתקל"ח) הנ"ל ודו"ק בזה כי קצרתי:
ומא וא) שם רבא אמר הכא בפועלין עסקינן כורב דא"ר פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום כו' ופירש"י בפועל שהוה שכיר לבעלי ספינה וכשאין יכולין להציל עכ"ל. והנה מפירש"י נראה לכאורה דוקא אם הוא שכיר סתם לבעלי הספינה לעשות כל מה שיצטרכו אבל אם הי' שכיר לבעלי הספינה שיציל בעת הצירך ומכ"ש אם בעת הצורך להצלה שכרוהו להציל לא מצי לחזור בו וכל מה שיציל הוא של הבעלים. ועיין בשמ"ק בד"ה רבא אמר הכא בפועל כו' ושכרו אותו לכך שיעזור להם אם יצטרכו לעיור חן הליסטים והוי כמ' ששכרו אותו ללקט מציאתו מציאתו שמציאתו לבעה"ב דלא הדר בי' ידו של בעה"ב הוא וכי מציל מיהדר הדל בי' הראב"ד ז"ל עכ"ל [וקצת טי"ס בדפוס יש כאן וכצ"ל דכל כמה דלא הדר בי' כידו של בעה"ב הוא וכי אמר לעצמי אני מציל מיהדר הדר בי']. ועיין עוד ובשמ"ק בד"ה כדרב מ"ש בשם הרא"ש ובשם הרמ"ה בפריטיו עייש"ה. ומבואר דאפילו שכרו בפירוש להציל ג"כ הדין כן דאם אמר בפירוש שרצונו להציל לעצמו הציל לעצמו ועיין ברמב"ם (פי"ב. מהל' גזילה ה"י) וכן השוכר את הפועל להציל כל שיציל הרי הוא למשכיר ואם אמר לעצמי אני מציל הרי זה חוזר בו מן השכירות וכל שיציל אחר שאמר כן הרי הוא שלו והמחבר (בסי' קפ"א ס"ג) הביא ממש לשון הרמב"ם וא"כ חזינן דגם כי שכרו בפירוש להציל ג"כ יכול לחזור הפועל משכירותו ואם אמר לעצמי אני מציל זכה בו לעצמו. ולכאורה י"ל לע"ד מהא דח"מ (סי' של"ג ס"ו) בהג"ה ודוקא בדבר האבוד שאינו ממון כגון מלמד וכדומה לזה אבל בדבר האבוד של ממון צריך לשלם לו כל היזקו תה"ד (סי' שכ"ט) עכ"ל וא"כ ה"נ האיך יכול הפועל לחזור בו הכא דהא הוי דבר האבוד וא"כ כשאינו יכול לחזור בו ולא רצה להציל בדבר האבוד כתב התה"ד דצריך לשלם לו כל היזקו וא"כ ה"נ צריך הפועל לשלם כל ההיזק ויקשה על התה"ד לכאורה מסוגי' דכאן. ולכאורה הי' אפשר לומר דע"כ לא קאמר התה"ד אלא בשכרו רק למלאכה זו שהוא דבר האבוד הוא דאינו יכול לחזור בו ואם חזר בו משלם מה שהזיקו. אבל באם לא הי' עיקר השכירות למלאכה זו אשר הוא דבר האבוד ורק ששכרו סתם ליום או לחודש ושיעשה כל מלאכות שיצטרך דבכה"ג יכול לחזור בו אף אם הוא דבר האבוד. אולם כ"ז אם נימא דס"ל כשיטת רש"י דמפרש דהכא מיירי שהוא שכיר סתם על חודש או שנה לעשות כל מה שיצטרך. אבל לשיטת הרמב"ם והראב"ד בשמ"ק הנ"ל דמיירי ששכרו להציל א"כ בכה"ג שעיקר מה ששכרו הי' רק להציל דבודאי הול"ל להתה"ד הנ"ל דאם חזר בו דמשלם לו כל היזקו:
וגם י"ל עוד יותר דאפילו אם נפרש כשיטת רש"י דמפרש דמיירי הכא ששכרוהו סתם לכל מלאכה מ"מ הא דיכול לחזור בו בכה"ג הוא דוקא אם לא הי' אז בשעת החזרה דבר האבוד בזה י"ל הואיל דבשעה שחזר בו לא הי' דבר האבוד אף דאח"כ בתוך ומן השכירות נולד שהוא ג"כ דבר האבוד מהני החזרה הראשונה וגם בזה י"ל עוד אבל אם בשעת החזרה הוא דבר האבוד בודאי דאינו יכול לחזור בו וא"כ הכא אף אם הוא שכיר סתם לכל מה שיצטרכו מ"מ עכשיו שבאו לסטים ומחויב הפועל להציל שהרי שכרוהו לכל מה שיצטרכו ובודאי דגם זה הוא בכלל השכירות שיציל כל מה שיכול להציל וא"כ כשחוזר בו עתה שהוא דבר האבוד הי"ל לומר דהפועל חייב לשלם ההיזק וא"כ מה מהני שהפועל חזר בו ואמר לעצמי הצלתי סוף סוף חייב לשלם מדד"ג וא"כ לדברי התה"ד יקשה לכאורה מסוגי' דידן. ולכאורה הי' אפשר לומר בזה דהתה"ד יפרש להנווגי' דמיירי שבשעה ששכרו להפועל הזה שיהי' עמהם בשיירא לא היו מוצאים פועלים אחרים לשוכרם לזה דבכה"ג אין הפועל חייב לשולם להם הנזק מכח דד"ג אף שהוא דבר האבוד בשעה שחזרו בהם והתה"ד איירי דוקא שהיו הבעלים מוצאים פועלים אחרים לשוכרם בשעה ששכרוהו להפועל הזה ואז הוא דסובר התה"ד דמחויב הפועל החוזר בו לשלם בדבר האבוד. אלא דלפ"ז יקשה לכאורה מדוע לא הגי' הרמ"א (בסי' קפ"א ס"ג) שכתב המחבר להאי דינא וכן השוכר את הפועל להציל כל שיציל הרי הוא למשכיר ואם אמר לעצמי אני מציל ה"ז חוזר בו מהשכירות וכל שיציל אחר שאמר לי הרי הוא שלו עכ"ל הי"ל להרמ"א להגי' דאם הוא בכה"ג שבשעה ששכרוהו היו מוצאים פועלים אחרים לשוכרם חייב הפועל לשלם ההיזק וא"כ צריך להחדר מה שהציל אף שאמר לעצמי אני מציל:
ועוד י"ל עפ"י מ"ש המח"א (בהל' שכירות פועלים ס"ז) בעה"ב ששכר משרתת אם יכולה המשרתת לחזור בה תוך הזמן וראיתי להרב בעתה"ד ז"ל שכ' דאפשר דזה מיקרי דבר האבוד שכיון שבעה"ב ואנשי ביתו לא הורגלו במלאכה ואם יעשה על ידם יארע להם תקלה ה"ז אינה יכולה לחזור ע"כ ולעד"נ דאפילו בלא טעמא דתקלה מיקרי דבר האבוד דכיון דבעה"ב ואשתו אינם מורגלים לעשות מלאכות דידהו ע"י ועכשיו שחוזרת המשרתת מלעשות מלאכתה ה"ז מיקרי דבר האבוד ולא גרע מהשוכר הפועל להביא חלילין כו' איברא דכ"ז אינו אלא כשהי' הבעה"ב מוצא תחילה פועלים אחרים אבל אם לא הי' מולא תחלה משרתת אין זה מיקרי דבר האבוד וכמ"ש הרשב"א ז"ל והטור ז"ל כו' ומתוך דברי הרמב"ן ז"ל נראה דחזרת פועלים לא מיקרי דד"ג לחיובינהו בכל מה שמפסידו בעה"ב אלא גרמא בנזקין חשיבא ולא דחי לחזרת בעה"ב כו' אבל חזרת פועלים אין ההיזק נעשה מיד אלא אח"כ והוי גרמא בנזקין כו' ועיי"ש מ"ש בטעמו של התה"ד גבי משרתת משום דאין כל הזמנים שוים ובזמן הרגל מלאכה מרובה עייש"ה. והנה מלבד שי"ל בדברי המח"א דהא הרמ"א הביא דברי התה"ד דסובר דחייב הפועל לשלם מדד"ג אם הוא דבר האבוד כשחוזר בו ולא חילק כלל בין אם הי' הבעה"ב מוצא אז פועלים אחרים בשעה ששכרו לפועל זה או לא. עוד י"ל דהא עיקר הטעם שדן המח"א שלא לחייב להפועל החוזר בי' משום דאין ההיזק נעשה מיד בשעת החזרה אבל אם בא ההיזק מיד בשעת חזרתו שפיר מתחייב הפועל מדד"ג גם אם לא הי' בעה"ב מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה ששכרו לפועל הזה וא"כ הכא שהפועל חוזר בו בשעה שהאנס בא והפועל חוזר משכירחו ואומר לעצמי אני מציל בכה"ג בודאי דהי"ל לומר לדברי התה"ד הנ"ל דחייב הפועל מדד"ג וא"כ זה שהציל פשיטא דהי"ל לומר דצריך להחזיר לבעלים גם כי אמר לעצמי אני מציל. ועיין בנתה"מ (סי' של"ג סק"ח וס"ק י"ד) מ"ש בזה ועיין ש"כ שם (ס"ק כ"ח) מ"ש בשם תלמידי הרשב"א בשם הרמב"ן שהובא בכ"י עייש"ה והרבה י"ל בזה:
ב והנה חפשתי בספרים וראיתי בפתחי תשובה (סי' קפ"א סק"ה) הביא דברי שו"ת ושב הכהן (סי' י"ג) שכ' לכאורה קשה הא בדבר האבוד גם פועל א"י לחזור בו כמ"ש (בסי' של"ג ס"ה) וכ' לפירש"י בב"ק (דקט"ז) בפועל שהי' שכיר לבעלי ספינה והיינו שיעשה מלאכת הספינה בכל מה שצריך וא"כ א"ש דהא דבדבר האבוד פועל אינו יכול לחזור בו היינו אם שכר אותו לעשות מלאכה בדבר האבוד משא"כ אם שכר אותו לעשות כל מה שצריך בודאי דיכול לחזור גם מדבר האבוד אבל להרמב"ם והש"ע שכתבו השוכר את הפועל להציל קשה עכ"ל. והנה הקשה קושי' זו שהקשיתי וגם מ"ש לתרץ עפ"י פירש"י הנה כבר מבואר לעיל הדחי' בזה. ואוסיף בזה על דבריו דבודאי גם אם שכרו סתם לכל מלאכה דיכול הפועל לחזור בו אבל אם אתרמי לו לעשות מלאכת דבר האבוד בודאי דאינו יכול לחזור בו מלעשות עתה מלאכה זו המזומנת לפניו לעשותה והוא דבר האבוד וז"פ ע"ד:
וכתב עוד הגאון ושב הכהן ז"ל לתרץ וז"ל אך באמת לק"מ לפי המבואר בש"ע (סי' של"ג) שם בסוף הסעיף דהא דבדבר האבוד שוכר עליהם דוקא אם הי' מוצא פועלים אחרים לשכור כששכר את אלו ועכשיו אינו מוצא כו' והוא מדברי ה"ה בשם הרשב"א וא"כ הכא ע"כ מיירי שלא הי' מוצא פועלים אחרים דאם הי' מוצא הוה כיכולים להציל דמה לי שיכולים להציל ע"י עצמם או ע"י פועלים אחרים ואינו יכול לומר לעצמי אני מציל א"ו דמיירי בשלא הי' מוצא ומש"ה יכול לחזור אף בדבר האבוד ומזה מוכח דס"ל להרמב"ם ג"כ כדברי הרשב"א הנ"ל ודלא כהרמב"ן והג"א שהובא בש"כ שם וגם מוכח מזה דהא דכ' הרשב"א הנ"ל שאם לא הי' מוצא פועלים אחרים א"י לשכור עליהן ה"ה שיכול לחזור לכתחילה עכ"ל. והנה מדבריו ז"ל נראה שהבין דהא דאמרינן דאם לא הי' מוצא] פועלים אחרים לשכור דפטור הפועל גם אם הוא דבר האבוד דהפי' הוא בשעה שהוא נצרך עתה להפועל לעשות המלאכה שלא תיאבד אז הי' מוצא פועלים אחרים לשכור מדמוכח לה דע"כ מיירי שלא הי' מוצא פועלים אחרים דאם הי' מוצא הוי כיכולים להציל כו' ולעד"נ דהאי חילוקא בין אם הי' מוצא פועלים אחרים לשכור לא קאי על שעת מעשה שהוא צריך עתה לעשות המלאכה שלא תיאבד ורק הפי' הוא שבשעת שכירות הפועלים יכול לשכור פועלים אחרים דהיינו בשעה ששכרו לפועל זה הי' יכול למצוא פועלים אחרים לשוכרן אם לא הי' זה הפועל נשכר לו וא"כ בכה"ג חייב הפועל לשלם אם הוא דבר האבוד אבל אם לא הי' מוצא אז לשכור פועלים אחרים בשעה ששכרו לזה לא מתחייב הפועל לשלם גם אם הוא דבר האבוד ומשום דהא לא גרם לו היזק כלל דבלעדו לא הי' מונא פועלים אחרים לשוכרן ונ"ל עוד יותר דבעינן דווקא שבמשך כל הזמן מן שעת השכירות עד עתה שחזר בו הפועל לא הי' מוצא לשכור פועלים אחרים אבל אם בהמשך הזמן דהיינו מן שפת השכירות עד שעת החזרה הי' מוצא בינתיים לשכור פועלים אחרים אף שבזמן השכירות ששכר אז את הפועל הזה לא מצא אז פועלים אחרים בכה"ג שפיר חייב הפועל לשלם אם חזר בו בדבר האבוד דזיל בתר טעמא וא"כ אזדא לה הוכחתו הנ"ל. והנה לפי הנראה הבין בפירוש הרמב"ם שכתב השוכר את הפועל להציל דמיירי שבשעה שנפל הגייס שכרו אז להציל ולפי פירושו ברמב"ם שפיר כתב להוכיח כן אבל לע"ד אין מהצורך לפרש כן בדברי הרמב"ם ורק הפי' הוא ששכרו להפועל בתחילת צאת השיירא ושבאם יפול הגרם עליהם שיציל אז וכן מפורש בהדיא בשמ"ק בשם הראב"ד שהבאתי לעיל דמיירי ששכרו אותו לכך לעזור להם אם יצטרכו לעזור מן הלסטים עייש"ה וא"כ גם דברי הרמב"ם מתפרשין כך:
עוד כ' הגאון הנ"ל דמה שהוצרכו הרמב"ם והש"ע לכתוב השוכר את הפועל להציל ודלא כפירש"י שהי' שכור לבעלי ספינה לכל מה שיצטרך אף דלישנא דהש"ס משמע יותר כפירש"י היינו משים דבש"ס תירץ רבא כן הכא בפועלין עסקינן ורבא לשיטתו (בב"מ די"ב) דמציאת פועל בזמן שא"ל עשה עמי מלאכה היום סתם הוא לבעה"ב מש"ה פירש"י שהי' שכור לבעלי ספינה דאע"ג דא"ל עשה עמי מלאכת הספינה סתם מה שהציל מהספינה הוא לבעה"ב כ"ז שלא אמר לעצמי אני מציל אבל לדידן דלא קיי"ל כרבא אלא כר"פ דבהתם הוא לעצמו ודוקא בשכרו ללקט מציאות הוא לבעה"ב כמ"ש בש"ע (סי' ע"ר ס"ג) א"א לאוקמי בשכרו סתם להצטרכות הספינה דא"כ אעפ"י שלא אמר לעצמי הוא שלו מש"ה הוצרכו לומר ששכרו להציל עכ"ד ודפח"ח. אלא שי"ל דהא הרמ"א פסק שם (בסי' ע"ד ס"ג) וי"א דה"ה שכרו סתם ומראה לו ללקט מציאות טור בשם הרמ"ה עכ"ל וא"כ הי"ל להרמ"א לכתוב (בסי' קפ"א) דגם בשכרו סתם לעשות מלאכה ג"כ הדין כן דאם לא אמר לעצמי אני מציל הציל לבעה"ב ואולי כיון דאינו מפורש בהדי' במחבר (סי' קפ"א) דדוקא בשכרו להציל הוה הדין דהרי הוא של בעה"ב אי לא אמר לעצמי אני מציל מש"ה לא הגי' הרמ"א שם וסמך א"ע עמ"ש (בסי' ע"ר) דעת הטור בשם הרמ"ה ז"ל וכ"כ הסמ"ע בהדי' (בסי' קפ"א סק"ד) וכן השוכר את הפועל להציל ע"ל (ס"ס ע"ר) דכ' מור"ם דעת החולק ע"ז דאף בשכרו סתם ומראה לו המציאה הרי הוא של השוכר וצ"ל ושם מקום עיקר דיני פועל מש"ה כ' כל החילוקים משא"כ כאן מש"ה סתם כאן וכ' הדין שהוא אליבא דכ"ע עכ"ל ועיין באה"ג שם (אות ד' ובס"ס ע"ר בבאה"ג אות ט') וי"ל בזה. מיהא בעיקר הדבר נוכל לומר בפשיטות דהסוגי' מיירי כגון שבשעה ששכרו לפועל הזה לא הי' מתרמי להם פועל אחר מן שעת השכירות עד לבסוף וא"כ לא גרם להם הפועל הזה שום היזק ומיירי ג"כ שהי' רצונם לילך בשיירא או בספינה גם כי לא הי' מסרתי להם פועל דאל"כ יוכלו לומר אי לאו שהשכרת א"ע אלינו בלא פועל לא היינו הולכים בשיירא ובכה"ג גם כי הוי דבר האבוד ג"כ יכול לחזור בו הפועל וכמש"ל. אלא דלפי"ז קשה דאמאי לא הגי' הרמ"א כלל (בסי' קפ"א) דלפי מה דפסק כהתה"ד דבכה"ג חייב הפועל לשלם אם הוא דבר האבוד אם הוא בכה"ג שהי' הבעה"ב מונח פועלים אחרים לשוכרן דגם כאן אם הפועל חזר בו יאמר לעצמי אני מציל דחייב להחדר לבעה"ב וגם התה"ד בעצמו למה לא הביא כלל לסוגי' דידן והרבה י"ל בזה:
ולכן נלע"ד לומר בזה בפשיטות דהא הכא ע"כ מיירי באין הבעלים יכולין להציל וכן פירש"י בד"ה בפועל שהי' שכור לבעלי הספינה וכשאין יכולין להציל עכ"ל וא"כ ע"כ דהוי סכ"נ ומש"ה לא יכלו להציל שהי' חשש שאם יעמדו לנגד הגייס יהרגום הגייס וא"כ גם הפועל הזה אינו יכול להציל ורק שהפועל מסר נפשו להציל אבל לא הי' מחויב כלל לעשות כן למסור נפשו ולהציל וא"כ לא שייך לומר כלל דאין הפועל יכול לחזור בו בכה"ג דהא לא נתחייב כלל למסור נפשו נגד הגייס אם הוא באופן דאיכא סכ"נ והא דצרכינן להטעם משום דפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום ה"פ דאם היינו אומרים דאין הפועל יכול לחזור בו היינו אומרים ניהא דאינו מחויב להכניס א"ע בסכ"נ ולהציל מ"מ עדיין שם פועל עליו וכל מה שהרויח באותו זמן שהוא שכור להבעה"ב הרי הוא של הבעה"ב ואין להפועל זכות בגווי' כלל וא"כ ניהא דלא הי' מחויב להציל מ"מ הרי הוא של בעה"ב ולזה קאמר כדרב דפועל יכול לחזור בו וא"כ כל שאינו מחויב תו לעשות המלאכה יכול הפועל לחזור בו לגמרי מהשכירות אולם זהו דוקא אם חזר בו ואמר לעצמי אני מציל אבל אם לא חזר בו ורק הציל סתמא זכה בו בעה"ב אף שלא הי' מחויב להציל ומשום כל כמה דלא הדר בי' ידו כיד בעה"ב דמי והרי הציל בשביל בעה"ב ומיושב שפיר הכל ודו"ק היטב בזה: