אור ברסלב
אמרי הצבי ג הגוזל ומאכיל פרק עשירי › דף קטז.

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

הגוזל ומאכיל פרק עשירי · דף קטז.

דף קטו:

[לו]

(א) דף קט"ז ע"א אמאי ונימא לי' משטה אני בך מי לא תניא הרי שהי' בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו כו' כל הסוגי' עיין בשמ"ק כאן בד"ה אם אמר לו ז"ל מתני' ביכול להציל דאי לא מצי א"ל מהפקירא זכינא אמאי נימא לי' משטה אני בך שהרי חייב אתה להצילו ואם התניתי לך יותר משטה הייתי בך הראב"ד ז"ל וז"ל הר"י ז"ל ולימא משטה אני בך ואעפ"י שהתנה לו לתת דמי חמורו כולו לא יתן לו אלא שכרו דהא מצוה הוא להציל בהמת חבירו בשכר עכ"ל (סיום הלשון בשכר אינו מובן דהא מחויב להציל בחנם ג"כ מטעם השבת אבידה וא"צ לשלם לו שכרו אלא אם יש לו פסידא להמשיב האבידה ועיין בח"מ (סי' רס"ה) ואי דהכא אית לי' פסידא להמציל א"כ מחויב לשלם לו כל מה שהפסיד עי"ז וכמו דמתרץ הש"ס וצ"ל דס"ל לרבינו יונתן ז"ל דקושי' הש"ס הי' דזה פשיטא דצריך לשלם לו שכרו עכ"פ הואיל דמניח את חמורו מלהציל אבל לא הוה ס"ד דיהי' צריך לשלם לו כל החמור ומש"ה הקשה הש"ס דנימא לי' משטה ומתרץ דלא יוכל לומר כלל משטה הואיל דאית לי' פסידא שמניח החמור שלו מלהצילו ומציל של חבירו ואכתי י"ל בזה ואולי קצת טעות הדפוס יש בזה]. והנה מדברי הראב"ד והר' יונתן ז"ל מבואר דוקא היכא דמצוה הוא אז הוא דקשי' לי' להש"ס דיהי' יכול לומר משטה אני בך ולא ליצטרך ליתן לו אלא שכרו ועל זה משני הש"ס הואיל דאית לי' פסידא להמציל מחויב לשלם לו כל מה שהתנה עמו אבל היכא דליכא מצוה אז לא הי' מקשה הש"ס דלימא לי' משטה אני בך רק חייב לשלם לו כל מה שהתנה עמו הואיל דהוא פועל ובשכירות יצריך לשלם לו כל מה שהתנה עמו. וכתב עוד בשמ"ק שם בד"ה מי לא תניא בסוה"ד בשם הרמ"ה ז"ל בפריטיו מיהו דוקא כגון הני דמחייב ההוא שכיר לאיטפולי בהאי שכירות אי בחנם ואי בשכר. כגון הי' בורח מבית האסורים דמיירי באבידת ויתו וכגון זה בא בחביתו דמיירי באבידת ממונו דכיון דמצוה עליו לאיטפולי באבידת גופו ובאבידת ממונו היכא דלית לי' פסידא וכי אית לי' פסידא לא שרי לי' למשקל מיני' טפי ממאי דאפסדי' אמטי להכי מצי א"ל משטה אני בך ואין לו אלא שכרו הואיל והוא חייב ליטפל בה בכדי שכרו אבל היכא דלא רמיא עליו למיעבד האי מילתא כלל ופסק בהדי' למיתב לי' דינר באגרי' אע"ג דלא הוי חזי לי' אלא פרוטה באגרי' יהיב לי' דינר עכ"ל והרי מבואר בהדי' דכל דלא רמי עליו לעשות כן מכח מצוה ורק דבר רשות אם שכרו לעשות לו איזהו דבר והבטיחו לתת לו הרבה שכירות לא יוכל לטעון טענת משטה אני בך רק חייב לשלם לו כל שכרו שקצב לו אף שהוא הרבה יותר ממה שרגילין ליתן לפועל אחר בעד מלאכה זו

ולכאורה י"ל גם בדברי הרמ"ה ז"ל שכתב וכגון זה בא בחביתו כו' דכיון דמצוה עליו לאיטפולי באבידת גופו ובאבידת ממונו היכא דלית לי' פסידא וכי אית לי' פסידא לא שרי לי' למשקל טפי כו' אמטי להכי מצי א"ל משטה אני בך כו' והא דעת הרמ"ה הוא דהיכא דאין בעל היין רוצה לשפוך יינו אף אם בעל הדבש רוצה לשלם לו דמי יינו אין בעל הדבש יכול לכופו על זה עיין בח"מ (סי' רס"ד ס"ה) בהג"ה ובעל היין חייב לשפוך יינו כדי להציל דבש חבירו הואיל והבעלים אומרים לשלם לו טור בשם הרא"ש ויש חולקין שם בשם הרי"ף והרמ"ה עכ"ל וא"כ הואיל דאין חובה על בעל היין לשפוך יינו א"כ אמאי יהי' יכול לומר לו משטה אני בך. ואולי י"ל ניהא דחובה ליכא עליו ואין בעל הדבש יכול לכופו ע"ז אבל עכ"פ איכא עליו מצוה לעשות כן ומש"ה תו יכול לומר לו משטה אני בך:

והיותר נכון נלע"ד בזה דניהא דאין בעל הדבש יכול לכופו ע"ז הוא משום דיכול בעל היין לומר אני רוצה ביין ואין רצוני בממון שתשלם לי וזהו דוקא אם אינו רוצה כלל לשפכו להיין אבל אם רוצה לשפכו ורק שרוצה הרבה ממון יותר ממה ששוה בכה"ג תו מחויב לשפכו ובעל הדבש ישלם לו רק דמי יינו בלבד ומדוייק זה שפיר בלשון הרמ"ה כאן שכתב הלשון וכי אית לי' פסידא לא שרו לי' למשקל מיני' טפי ממאי דאפסדי' אמטי להכי מני א"ל משטה אני בך ואין לו אלא שכרו הואיל והוא חייב לטפל בה בכדי שכרו כו' עש"ה והוא כסברא הנ"ל ועיין סמ"ע שם (ס"ק י"ח) ודו"ק:

ולכאורה י"ל אם שייך בזה דין אונאה אם קצב לו שכירות יותר הרבה ממה שרגילין ליתן בזה. ולכאורה י"ל דאם יודע הבעה"ב שקוצב לו הרבה ורק שהוא מחמת דחקו דצריך עתה לעשות דבר פלוני ולא יוכל להמתין עד שיזדמן לו פועל אחר י"ל דלא שייך בי' דין אונאה וכדאי' בח"מ (סי' רכ"ז ס"ט) וכן אם מכר מפני דחקו וזלול במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה שניכר שמפני דחקו הוצרך לזלזל אינו יכול לחזור דידע ומחיל ע"ש והוא מקורו טור בשם הרא"ש וא"כ ה"נ לא נוכל לבא עלה מדין אונאה בזה. ועיין בספר מח"א (הל' אונאה סי"ט) בענין היכא דידע הלוקח שיש במקח אונאה ולקחו ע"ד לתבוע אונאתו אח"כ הביא הא דב"מ (דף נ"א ע"א) ההוא גברא דהוה קא מזבין ורשכי כו' דמשמע דכל שאינו בעה"ב יש לו עליו אונאה ואע"ג דידע בי' מעיקרא דלא הוה שוה כ"א חמשה ולכאורה איכא לאקשוי ע"ז מהא דפ' הספינה (דע"ז) שאמרו שם דכל היכא דאין הדעת טועה לא שייך בי' אונאה וביטול מקח דאימור מתנה הוא דיהיב לי' וראיתי להב"ח שכתב דהכא איירי כשאמר כן בפני עדים שאין דעתו למחול. אבל לע"ד הי' נראה דע"כ לא אמרו מתנה הוא דיהיב לי' אלא היכא דהוי יותר מכדי אונאה דליכא למימר שכוונתו הי' לתבוע האונאה דיותר משתות בטל מקח אבל הכא דעתו הי' לתבוע האונאה ולקיים המקח והאריך שם ומסיק לבסוף והנכון לומר דכל היכא דהוי בכדי שהדעת טועה ליכא הוכחה דמשום מתנה הוא דיהיב לי' דשמא דעתו הי' לתבוע אונאתו וכל זה אינו אלא היכא דהאונאה הוי שתות דהמקח קיים אבל אי הוי יותר מזה דהוה ביטול מקח לא מצי למימר הכי דאפוכי מטרתא למה לי למיעבד כו' עייש"ה. והנה חידוש שלא הביא דברי המחבר (בסי' רכ"ז ס"ט) מ"ש בשם הרא"ש. אבל לשיטת המח"א הנ"ל אכתי י"ל הכא בפועל דהכא לא שייך סברתו דהיכא דהוי יותר משתות דהוי ביטול מקח אפוכי מטרתא ל"ל דגבי פועל לא שייך לומר כן דהא סוף סוף המלאכה כבר נעשית וא"כ אכתי איכא בי' אונאה מיהא לסברת הב"ח דבעינן דוקא שאמר כן בפני עדים א"כ הכא דלא אמר כן בפני עדים לא שייך בי' אונאה כלל. מיהא לפמ"ש המחבר (בסי' רכ"ז ס"ט) שהבאתי לעיל כל שניכר שמחמת דחקו מוכר כן לית בי' דין אונאה וא"כ ה"ה הכא גבי פועל ג"כ י"ל כן וי"ל טובא בזה:

מיהא י"ל דבפועל אם שייך בי' אונאה עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' מכירה הט"ו) השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הוני' מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם הוניי' וכ' המ"מ עלה ג"ז נלמד מהטעם האמור בסמוך לפי שהוא מכירה ליומי' ולשון הרמב"ן ז"ל ובשכירות ישראל כגון ששכר פועלים י"א דאין להם אונאה וכו' וכן בקבלנות ע"כ וכ"כ הרשב"א ז"ל אבל המחבר חלוק בקבלנות כמו שיתבאר עכ"ל המ"מ ועיין ברמב"ם שם (הי"ח) נ"ל שהקבלן יש לו הוני' כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד זה בי' זוזים או לתפור חלוק זה בב' זוזים ה"ז יש לו הוניי' עכ"ל וכ' המ"מ עלה כבר כתבתי למעלה דעת המפרשים החולקין עליו וטענת הרב ז"ל שכיון שאין זה שכירות ימים כשאר פועלים יש בה אונאה כו' עיי"ש ועיין ח"מ (סי' רכ"ז סל"ג וסל"ו) דפוסק כהרמב"ם ע"ש א"כ בפועל לכ"ע אין לו בו הוני' ובקבלנות יש ב' דעות להרמב"ם יש בקבלנות הוניי' ולהרמב"ן והרשב"א גם בקבלנות אין בו הוני' וא"כ להרמב"ן והרשב"א הכא גם בקבלנות אינו יכול לומר משטה כל דליכא מצוה בזה לא הצלת גופו ולא הצלת ממונו וחייב ליתן לו כל מה שפסק עמו ולא שייך בי' אונאה ולהרמב"ם דוקא בפועל ממש לא שייך בי' אונאה אבל בקבלנות שייך בי' אונאה וא"כ הכא אם הוא קבלן שייך בי' אונאה והיל"ל דבקבלן א"צ ליתן לו כפי שפסק עמו אם הוא הרבה יותר ממה שרגילין ליתן בשכר זה. מיהא לפמ"ש לעיל הואיל דידוע שנותן הרבה יותר משוויו בכה"ג לית בי' אונאה וכמ"ש (בסי' רכ"ז ס"ט) ה"ה הכא לא שייך בי' אונאה וחייב לשלם לו כל מה שפסק עמו ואינו יכול לומר לו משטה אני בך הואיל דלא הוה שום צד חיוב עליו לעשות דבר זה שלא הי' בו לא הצלת גופו ולא הצלת ממונו דיהי' חובה עליו לעשות מטעם השבת אבידה:

אולם ראיתי עוד בשמ"ק כאן בד"ה מי לא תניא ח"ל אין לו אלא שכרו הנהוג בכל יום דמצי למימר לי' מצוה היא דעבדית שמצוה היא להצילני כו' מ"ש רישא ומ"ש סיפא כלומר וכי מפני שזכה בדינר זה מיד לא יוכל לערער עליו והלא נתאנה ולמה לא יחזור בו ומשני דאין שם אונאה כלל דבצד השולה דגים מן הים עסקינן כלומר שהפסידו ניכר ומש"ה אינו רוצה לזוז ממלאכתו עד שנתן לו דינר זהב כשיעור שהי' מרויח היום ובמתניתא נמי הפסידא ניכר לכל דבידים קא מפסיד שלו ושופך יינו ומש"ה דין הוא שתיכף שמכניס הדבש בחביתו יזכה בו מיד אבל ברישא דחעבורת דלא מפסיד כלום שהרי אינו צייד ולפיכך הוא בוטח בו בתנאי לבדו שיתן לו מה שפסק הוא מאליו על עצמו וה"ה אפילו נתנו לו שהרי נתאנה ובלבד שבעל הספינה הי' מסרב להעבירו בשכר הרגיל עד שפסק על עצמו דינר זהב אבל אורחא דמילתא נקיט כו' עייש"ה ובשם הר"ר יהונתן ז"ל והנה נקיט הלשון שנתאנה משמע דשייך בפועל דין אונאה והיינו דהא קבלן הוא וכשיטת הרמב"ם הנ"ל. ואלא די"ל מה לשון אונאה שייך בזה הלא ידע בי' והי' מוכרח ליתן לו זה מחמת דחקו דבכה"ג לא שייך בי' דין אונאה וכמ"ש הרא"ש הובא בש"ע (דכ"ז ס"ט) שהבאתי לעיל:

ולולא דמסתפינא אולי נוכל לומר הכוונה דהואיל דהוא לדבר מצוה והוא מחויב לעשות זה להצלת גופו וכן להצלת ממונו ומטעם מצות השבת אבידה והוא מבקש ממנו הרבה ממון אף שהבטיחו לתת לו יכול לטעון משטה אני בך הואיל דהוא רוצה יותר מכדי שיעור מה שרגילין לתת בזה ואינו יכול לומר אני אין רצוני להשכיר א"ע למלאכה זו בעד סכום כזה שנותנין לשאר פועלים כיון דמחויב הוא לעשות כן מחמת המצוה וא"כ בהמותר הזה תו אית בי' כמו דין אונאה ולשון אונאה בזה הוא לשון מושאל ועיקר הכוונה הוא משום דיכול לטעון בזה טענת משטה כנלע"ד בזה:

ב והנה הרמב"ם (בפי"ב מהל' גזילה) והטוח"מ (סי' רס"ד) הביאו ג"כ להלכה שכתבו הי' זה בא בדבש וזה בא בקנקנים ריקנים ונסדק כד הדבש ואמר בעל הקנקנין איני מציל את הדבש עד שתתן חציו או כך וכך דמים וקבל עליו בעל הדבש אין לו אלא שכרו הראוי לו כיון שלא הפסיד כלום וכולא בו הרי שהי' בורח מבית האסורים והי' מעבורת לפניו וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו הי' צייד וא"ל בטל מצודתך והעבירני צריך לתת לו כל שכרו והד"מ (בסק"ז) על הא דהי' בא בקנקנים ריקנים דאין לו אלא שכרו הראוי לו כיון שלא הפסיד כלום כ' הד"מ עלה וכ"פ הרמב"ם (פי"ב מה"ג) וכן משמע בגמ' דמדמי הא מילתא לבורח מבית האסורים דמייתי רבינו בסמוך ודלא כדברי המרדכי פ' הגוזל בתרא (דף נ"א ע"ב) דפסק דלא שייך דין טול דינר כו' אלא בדבר שהמוכר מסוכן והמציל חייב להצילו וליטול שכר טירחא אבל בשאר מלאכות חייב ליתן לו מה התנה ושם (ע"א) פסק כדברי הרמב"ם עכ"ל הד"מ ולפד"נ עפ"ד הרמ"ה בשמ"ק שהבאתיו לעיל דס"ל דכל היכא דאיכא הצלת ממונו ג"כ מיחשב כמו הצלת גופו שהרי מחויב להשיב אבידתו וא"כ הרמב"ם שכ' הדין בהי' בא בקנקנים ריקנים דאין לו שום פסידא דבכה"ג מחויב להצילו ויכול בעל הדבש לומר משטה אני בך ומש"ה אין לו אלא שכרו הראוי לו אבל אם אינו באופן כזה אשר זה יש לו פסידא רק ששלחו בשליחות להרווחה או שכר סרסור ושדכנות וכדומה דבכה"ג אין הלה מחויב לעשות דבר זה וזה שכרו לעשות לו דבר זה שפיר מחויב לשלם לו כל מה שקצב לו לא מיבעי' לשיטת הרמב"ן והרשב"א דגם בקבלנות לא שייך בפועל דין אונאה א"כ פשיטא דלית בי' דין אונאה וחייב ליתן לו כל מה שקצב לו אלא אפילו לשיטת הרמב"ם דבקבלנות שייך דין אונאה בפועל מ"מ זהו דוקא אם לא הי' יודע ערך השכר שנותנין על זה אבל אם הבטיח לו שכר הרבה אשר ידוע לו בבירור שהוא יותר מן השיעור שנותנים עבור זה אז אין לו אונאה על זה וכמ"ש הרא"ש הובא להלכה (בסי' רכ"ז ס"ט) שהבאתי לעיל ולקמן אי"ה יבואר דברי המרדכי מ"ש בשם שו"ת מוהר"ם בר"ב ז"ל:

ועיין מס' יבמות (דף ק"ו ע"א) ברש"י ד"ה אמר לי' כיון דחליצה כשרה היא משום דינא נמי לית לי' דכיון דעליו רמיא למיעבד ולא בעי משטה אני בך עבדא לי' עכ"ל והרי מפורש דוקא משום דעליו רמיא למיעבד מש"ה היא דיכולה לומר משטה אני בך אבל היכי דאינו חובה עליו לעשות לא יכול הלה לומר משטה אני בך וחייב לשלם לו כל מה שקצב בשכירותו. ועיין ברא"ש שם בפ' מצות חליצה (ס"ס ט"ו) שכתב א"ל משטה אני בך עבדי לי' דכיון דלא הי"ל הגון לה ולא בעי לה מה שקצבה ליתן לו דמי יתירי כעין אנוסה היא וגם איהו לא פסיד בי' מידי עכ"ל ונוכל לומר ג"כ הכוונה דכיון דלא הי' הגון ליבמה וגם לא הי' ברצונו ליבמה לשם מצות יבום וא"כ רמיא עליו מן הדין לחלוץ לה ובכה"ג שמחויב לעשות דבר זה ואינו רוצה רשאי היא להטעותו ותוכל לומר משטה אני בך אבל היכא דאינו מחויב כלל לעשות דבר זה וחבירו קוצב לו הרבה שכירות שפיר מחויב לשלם לו מה שקצב לו בשכירותו וכמש"ל:

ג והנה בש"ע (סי' רס"ד ס"ו וס"ז) הביא המחבר לשון הרמב"ם המובא בטור ובס"ז כ' הרמ"א י"א הא דאין לו אלא שכרו היינו בדבר שאין רגילות ליתן עליו הרבה אבל בדבר שדרך ליתן הרבה כגון השבעת כו' חייב ליתן לו כל מה שהתנה עמו תוס' והרא"ש פ' מצות חליצה ובשדכנות אין לו אלא שכרו אעפ"י שהתנה עמו לתת לו הרבה הרא"ש (כלל ק"ה סי' א') ומרדכי פ' הגוזל בתרא בשם מוהר"ם עכ"ל והש"כ (בס"ק י"ד) אלו שכרו וכן הדין בסרסור ודלא כמ"ש בתשו' דברי ריבות ובתשו' מוהריב"ל כ' ג"כ דדוקא שדכן ולא סרסור ע"ש דליתא (ובס"ק ט"ו) כ' ומהרש"ל (פ"י דב"ק סי' ל"ח) פסק דנותן לו כל מה שהתנה וע"ש ונ"ל דלא פליגי ומהרש"ל איירי במקום דאין לשדכנות קצבה וכ"נ מדבריו שם ע"ש עכ"ל ועיינתי במרדכי בפרקין (סי' קע"ב) ז"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אומר ר"מ דה"ה לשכר שדכנין שאינו מחויב לתת לו כ"א שכר טרחו אמנם ראיתי בספר א"ז שפסק משם רבינו שמחה שחייב לתת לשדכן כל מה שהתנה ליתן לו [ובחידושי אנשי שם כתב ז"ל באגודה (דף י"א) כתב ראי' לזה מדמזבני מילין בדינרים עד כאן לשונו] ולא דמי לטול דינר והעבירני שבשכר שדכנין רגילין לתת הרבה יותר מכדי טרחו והביא ראי' דמעשה בא לפני ר"י באחד שעשה בהשבעה כו' ופסק ר"י לתת לו כל מה שהתנה דבדבר זה רגילין לתת יותר מכדי טרחו ואמרתי לפני מורי שכן ראיתי ולא השגיח ושוב מצאתי כן בספר המצות משום ר' יהודה דה"ה מענין רפואות דרך ליתן דמים מרובים ולא נאמר בזה שיחק בו עיין פ' מי שמת ושוב הרצו הדבר לפני רבינו מאיר שכן ראו בס' המצות ולא השגיח ובספר החכמה כ' רבינו ברוך ממנאנצא על בעה"ב שחייב לתת לשדכן כל אשר התנה לו וכן פסק רבינו שמחה עכ"ל המרדכי ז"ל. והנה נראה מדברי המרדכי שלא הסכים להלכה כרבינו מאיר ז"ל בזה מדכ' לבסוף מ"ש בספר החכמה ועיין עוד שם (בסי' קע"ג וקע"ד) נראה יותר מבואר דלא פסק כרבינו מאיר ז"ל בזה והנה הגאונים ז"ל שחולקים שהביא המרדכי ז"ל כתבו הטעם משום דדרך הוא ליתן הרבה יותר מכדי טרחו עיין היטב בזה ועיין בהגמי"י בתשו' לספר נזיקין (סי' כ"ב) הביא תשו' מוהר"ם באריכות קצת דמהא דטול דינר והעבירני נראה דהאומר לשדכני' אני אתן לך כו"כ כו' דאין לו אלא שכר טרחו ותו לא אבל אם השדכן אמונתו בכך שהולך במלכו' תדיר ומזווג זיווגים שמא זה ראוי לדמותו לסיפא לצייד השולה דגים מן הים דא"ל אפסדתי כוורי בזוזא או שמא לא דמי דהתם הריוח שלו ברור יותר כו' והבא להוציא צריך ראי' ברורה. לכן טוב שיעשו קנין בסודר מה שנודרים להם עכ"ל רבינו מאיר בחידושיו והביא ג"כ מ"ש בס' א"ז בשם ר"ש ומ"ש בסה"מ בשם רבינו יהודה כמו שמובא במרדכי והוסיף להביא וכן נמצא בתוס' פ' מי שמת אהא דמבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם ילדה זכר יטול מנה תימא במאי קני המבשר ונראה דהיינו כמו שכר אמירה דאמרינן באיזהו נשך דשקיל ומהתם הוה דייק רבי אהני סרסורי דשקלי מן הדין ואסמכתא נמי לא שייכא דא"כ בכל פעולות נמי איכא למימר הכי ואע"ג דלא דמי דהתם בידו לעשות מלאכה אבל הכא לאו בידו לבשרו דמי יימר דאוליד מ"מ אסמכתא אינו אלא כשאותו אינו מתכוין להקנות ובטוח הוא שלא יזכה אותו שכנגדו אבל הכא אם לא מרצונו הוי מקני מי הזקיקו לכך עכ"ל ועיין בה' שכירות (ספ"ט) ע"כ עכ"ל הגמי"י.

והנה חפשתי שם בגמ' ב"ב (דף קמ"א) בהא דקאמר הש"ס במבשרני ולא ראיתי בתוס' שם וגם בשמ"ק שם לא מצאתים אבל בודאי כ"כ בתוס' אשר אינם נדפסים ועדותו של הגמי"י נאמן מאוד וא"כ משם מבואר דבשכירות מחויב ליתן לו כל מה שקצב לו אפילו אם הוא סך מרובה יותר מכדי שויו כל שאינו מחויב לעשות כן מכח מצוה ולא יכול לטעון משטה אני בך ועיין בהגמי"י (פ"ט דשכירות אות למ"ד) אהא דכ' הרמב"ם שם (ה"ח) שכרו להביא כרוב ודורמסקין לחולה והלך ומצאו שמת או הבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו כל שכרו וכן כל כיוצא בזה וכ' בהגמי"י פי' הר' חזקי' דוקא אם עסוק במלאכה שהפסיד כ"כ אז נותן לו שכרו משלם אפילו יותר מכדי טרחו הרבה אבל אלא"ה לא יתן לו רק שכר טרחו דדמי לבורח מבית האסורין דמצי א"ל משטה אני בך [וכ"כ התוס' כאן בב"ק (דף קע"ז ע"ב) ד"ה להביא] וטעמא דהוא מסוכן חייב הספן להצילו וליטול שכר טרחו וה"נ מצוה להביא רפואה לחולה אבל בכל שאר מלאכות חייב לתת לו ככל אשר התנה ע"כ ועיין בהל' גזילה (פי"ב ובסי' כ"ב) מספר נזיקין עכ"ל הגמי"י שם וא"כ מבואר דעת הגמי"י שהוא כשיטת הראשונים בשמ"ק כאן שהבאתי לעיל דכל דליכא עליו חיוב לעשות דבר זה הן מצד הצלת גופו או הצלת ממונו ואינו מחויב לעשות כלל דבר זה רק מרצונו הוא עושה וחבירו קצב לו שכר הרבה דבודאי מחויב ליתן לו כל מה שקצב עמו וגם המוהר"מ ז"ל בעצמו לא פשיטא לי' דבר זה כי כפי הנראה מלשון המובא בהגמי"י בתשו' בספר נזיקין (כ"ב) דספוקי מספקא לי' למוהר"ם ז"ל שכן סיים והבא להוציא צריך ראי' ברורה והראשונים בשמ"ק וגם דעת הר"ר חזקי' המובא בהגמי"י וגם דעת המחבר הגמי"י כולם ס"ל בפשיטות דכל שאינו מחויב הפועל לעשות דבר זה לא יוכל לומר משטה אני בך ואף הראשונים המובאים במרדכי ובהגמי"י החולקים על המוהר"ם בענין שדכן ורפואה משום דדרך לתת הרבה יותר מכדי שוויו משמע אבל בשאר פועל במלאכה שאין הדרך ליתן יותר משמע דס"ל כהמוהר"ם דיכול לטעון משטה אני בך י"ל דלטעמי' דמוהר"ם הוא דכתבו כן דהיינו לשיטת מוהר"ם דס"ל דגם היכא דאינו מחויב כלל לעשות אותו דבר ג"כ יכול הלה לטעון משטה מ"מ בשדכן הי"ל בודאי לומר דחייב ליתן לו כל מה שפסק עמו ומטעם הואיל דדרך העולם הוא כך אבל לעולם די"ל דגם בשאר שכירות פועל ג"כ הדין כן דחייב לשלם לו כל מה שפסק עמו ולא יכול לטעון משטה היכא דלא רמיא עליו חיובא לעשות דבר זה:

ד ובעיקר דברי המוהר"ם ז"ל לא זכיתי להבין דברי קדשו דאם אינו חובה עליו לעשות אותו דבר האיך שייך לומר בזה משטה אני בך הכי יכול זה לכופו שיעשה לו דבר זה ולהיות שלוחו לעשות זה הלא זה אומר אין ברצוני לעשות דבר זה אא"כ חתן לי כך וכך והאיך יכול להטעותו ולהבטיח לו הרבה שכירות ואח"כ לא יתן לו רק דבר מועט כפי מה שרגילין לתת בעד שליחות זה והרי בפועלים שחזרו בדבר האבוד הוה הדין שוכר עליהן או מטען וכיצד כן אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים עד שיגמרו מלאכתן ולא יתן להם אלא מה שפסק תחילה וכדאיתא בב"מ (דף ע"ו ע"ב) ובש"ע (סי' של"ג ס"ה) אם הי' מוצא פועלים אחרים לשכור כששכר את אלו ועכשיו אינו מוצא שוכר עליהם או מטען וכ' הרמ"א ואם מצא פועלים אחרים לשכור והטעה את אלו צריך ליתן להם כפי מה שפסק להן באחרונה טור בשם הרא"ש עכ"ל. וא"כ לשיטת המוהר"מ ז"ל כי מטען להפועלים עצמן גם כי לא הי' דבר האבוד יהי' צריך ליתן בעד מלאכה זו ב' זהובים ועתה הוסיף להם עוד ב' זהובים ג"כ א"צ ליתן להם רק ב' זהובים וכן כי שוכר פועלים אחרים עליהן ופסק להם ד' זהובים ג"כ א"צ ליתן להם רק ב' זהובים ומשום דיכול לטעון משטה אני בך ודוחק לומר דמיירי שנתייקר עתה המלאכה ממה שהי' מקודם:

ועוד דאכתי תקשי על מ"ש הרמ"א בשם הטור והרא"ש דאם מצא פועלים אחרים לשכור והטעה את אלו צריך ליתן להם כפי מה שפסק להם ומשום דכל שמוצא לשכור פועלים אחרים תו לא הוי דבר האבוד ויכולין תו הפועלים לחזור בהם באמצע המלאכה וע"כ מיירי שמה שמוצא פועלים אחרים לשכור יהי' יכול לשוכרן באותן השכירות עצמן כמו ששילם להפועלים הראשונים ולא יהי' צריך להוסיף דאם צריך להוסיף עד ד' זהובים א"כ היו הפועלים הראשונים צריכין לשלם לו זה מכיסם הואיל דהוא דבר האבוד וא"כ אמאי יהי' צריך לשלם להם כפי מה שקצב להם באחרונה הלא גם אם הי' שוכר פועלים אחרים הי' על חשבון הפועלים הראשונים והם היו צריכים להוסיף זה מכיסם וע"כ מיירי שפועלים אחרים הי' יכיל לשכור בשני זהובים ולהפועלים הראשונים פסק להם באחרונה ד' זהובים וא"כ קמאי יצטרך לשלם להם ד' כפי מה שפסק באחרונה לימא לי' משטה אני בך וא"כ יסתרו דברי הרא"ש אהדדי וגם הרמ"א בפסקיו ובסי' רס"ד ובסי' של"ג) יסתרו אהדדי ודוחק ג"כ לומר דמיירי שנתייקר קצת עבידתי' אח"כ ואולם אין שער קצוב לשכר הפועלים איכא דמתגרי בשנים ואיכא דמתגרי בארבעה ולכאורה צ"ע בזה:

והנלע"ד די"ל דיש חילוק בין פיעל לקבלן דגבי פיעל אין בו אונאה בשכירות וקבלן יש בו אונאה לשיטת הרמב"ם ופסקינן בש"ע (סי' רכ"ז) להלכה כן כמבואר לעיל וא"כ בפועל שהוא שכר יום בודאי דאין השוכרו יכול לומר משטה אני בך דהא הפועל יכול לומר אני לא רציתי להשכיר א"ע בפחות מזה וא"כ ממילא דלא יכול לומר השוכרו משטה עבדי בך וכמ"ש לעיל בסברא אבל בקבלן דיש בו דין אונאה א"כ שפיר יכול הסינרו לומר משטה עבדי בך ודין זה בפועלים שחזרו בהם שפיר מחויב לשלם להם כמו שקצב להם אבל המוהר"מ מיירי בשדכן שהוא קבלן דשייך בי' דין אונאה לשיטת הרמב"ם הנ"ל וכ"פ להלכה בש"ע א"כ מש"ה כתב דיכול לומר משטה עבדי בך והפוסקים שכתבו כן גם בסרסור דיכיל לומר משטה עבדי בך הוא ג"כ הואיל דהוא קבלן וי"ל עוד בזה:

ה אלא דאכתי איני מבין עיקר הסברא של המוהר"מ ז"ל דיכול לטעון משטה עבדי כך והלא דינא דיכול לטעון משטה הוא דוקא בתובעו משום דאומר כשם שהשטית בי כך השטיתי בך אבל בהודה מעצמו בלי תביעה לא שייך בי' השטאה וכמבואר בח"מ (סי' פ"א) וא"כ היכא שייך לומר בקבלן השטאה בשלמא היכא דמחויב לעשות אותו דבר כגון להצלת הגוף או אפילו להצלת הממון והיא אינו רוצה עד שיבטיח לו הרבה בשכירותו בזה שפיר שייך לומר משטה עבדי בך אלא היכא דלא רמיא עליו כלל שים חיוב לעשות דבר זה והוא שוכרו לעשות לו דבר זה ומבטיחו הרבה בשכירותו וע"ד כן עשה הקבלן דבר זה כגון שדכן וסרסור ומכ"ש פועל אם נימא דדינא של המוהר"ם הוא גם בפועל] האיך יכול השוכרו לומר משטה עבדי בך דכמו בלא תבעו רק הודה מעצמו לא יוכל לטעון טענת השטאה משום דמאי הי"ל גבי' להשטות בי ומכ"ש הכא גבי שדכן וסרסיר מה הי"ל גבי' להשטיח בי' וגם להטעותו שיעשה לו דבר זה מה שלא הי' ריצה לעשות לו דבר זה בשכירות כזה שנהגו ליתן בעד פעולה כזו ולכאורה צע"ג בזה. אם לא שנאמר דיש חילוק בין אם השדכן והסרסור אמרו תחילה כמה הם רוצים בעד פעולותם ואמרו הרבה יותר ממה שדרך ליתן בעד פעולה כזו דבזה שייך קצת לומר כדרך שהשטית בי כך השטיתי בך אבל אם הבעה"ב התחיל מיד לומר לו שיתן לו שכר הרבה דבכה"ג אולי י"ל דמודה המוהר"ם דחייב ליתן לו כל מה שקצב לו בשכירותו יעיין במרדכי שם (סי' קע"ג) שפסק המרדכי דלא כהמוהר"מ שם נראה קצת מן הלשון דהבעה"ב אמר תחילה להשדכן שיתן לו הרבה אם יגמור השידוך עייש"ה אולם מלשון המוהר"ם המובא בהגמי"י הנ"ל שכתב הלשון מכאן נ"ל דהאומר לאותם שדכנים אני אתן לך כו"כ כו' הרי דמשמע שהבעה"ב התחיל תחילה לומר כן להשדכן ואפ"ה דן המוהר"ם ז"ל אם יכול לטעון אח"כ משטה אני בך וא"כ צ"ע דהיכא שייך בכה"ג משטה אם השדכן לא התחיל לומר לו שרוצה כך וכך וכמש"ל. ועיין בשמ"ק בסוגיין בד"ה מי לא תניא מ"ש בשם הר"ר יהונתן ז"ל דנשמע מדבריו לחלק בין אם בעל הספינה לא רצה להעבירו עד שיתן לו דינר או שהוא מעצמו א"ל טול דינר ועיין לקמן מ"ש בזה:

והנה יש קצת סברא לומר דכמו דמחלקינן גבי אונאה בין לוקח מתגר לבין לוקח מבעה"ב דבלוקח מבעה"ב אין בו אונאה שאילו לא הרבה לו בדמים לא הי' מוכרם וכדאיתא בב"מ (דף נ"א ע"א) וכ"פ בש"ע ח"מ (סי' רכ"ז סכ"ג) ה"נ י"ל דע"כ לא כתב המוהר"ם ז"ל לדינו אלא דוקא בשדכן אשר אומנתו היא וכן סרסור אשר זה הוא עסקו ואומנתו והמוהר"ם כ' בלשון דהאומר לאותם שדכנים דמשמע דמיוחדין לכך וא"כ י"ל דשייך בי' אונאה הואיל דקבלן היא וא"כ תי יכול הבעה"ב לומר משטה הייתי בך אבל במי שאין זה אומנתו והיא שיכרו לכך דבזה י"ל דאי לאו דקצב לו הרבה בשכירותו לא הי' רוצה לעשות זה וא"כ אין בו דין אונאה בזה וממילא דתו לא יכיל זה לומר משטה הייתי בך דדין זה דיכול לומר משטה הייתי בך תליא בזה הואיל דיש בו דין אונאה וכמש"ל והרמ"א שהביא דין זה כתב ג"כ הלשון שדכן משמע דוקא דאומנתו בכך וי"ל בזה:

וי"ו עוד י"ל במה שפסק הרמ"א כהמיהר"ם ז"ל מהא דפסק המחבר בש"ע אהע"ז (סי' קס"ט ס"ג) חליצה מוטעת שאומרים לו חלון לה ע"מ שתתן לך ק"ק זיז החליצה כשרה אפילו אינה נותנת לו כלום ואפילו כפל התנאי כו' ואע"פ שהחליצה כשרה אף אם לא תתן לו מכל, מקום חייבת ליתן לו כשאר שכר שכיר לעשות מלאכתן אבל אם יש טענה שאינה חפצה בו מפני שאינו הגון לה והוא חייב לחלוץ אלא שאינו רוצה והטעוהו שיחלוץ לה ע"מ שתתן לו ק"ק זוז אינה חייבת ליתן לו כלום וכ' הרמ"א בהג"ה אבל אם נתנה לו המעות או השלושה לו המעות אינה יכולה לחזור תשו' הרשב"א (אלף ר"מ) וע"ל (ר"ס קס"ה) עכ"ל ומקור דין זה מהא דפירש"י ביבמות (דק"ו ע"א) בד"ה הב לי' דהא קבילת עלה ואע"ג דחליצה בהכי לא מיפסלא מיהא איחייבא לקיומי תנאה מדינא כשאר שכירות דעלמא והרא"ש שם (בסי' ט"ו) הביא דברי רש"י וכ' עלה ולהכי פי' מטעם שכירות ולא משום תנאי שהתנה מתחילה ליתן לו משום דכל האומר ע"מ אין מחייבין אותו לקיים התנאי כו' ע"פ היטב ועיין בנ"י על יבמות שם ז"ל והא דאמרינן הכא דחליצה מוטעת כשרה ופטורה מממון שהתנה דמצי אמרה משטה הייתי בך היינו דוקא ביבם שאינו הגון לה כו' כדמשמע בשמעתין אז הויא אנוסה ודמיא לבורח מבית האסורים והי' מעבורת כו' שאח"כ אינו נותן לו אלא שכרו אבל אי הגון לה מחייבינן לה ליתן דלאו אנוסה היא ואע"ג כו' אבל הכא שהחליצה קיימת הי"ל כשכירות כיון שאין המעשה תלוי בתנאי והיינו דאמרינן בירושלמי א"ר מנא אם אמר ע"מ נותנת כן נראה מדברי רש"י הכא דמדין שכירות הוה בעי לחיובה אלא דכיון דאינו הגון ומצוה רמיא עליו מה"ת בחליצה כעין אנוסה היא ואיהו נמי לא פסיד מידי דהא לא חזיא לי' יכל מאי דאתני בהדי' יותר מן הראוי לו התנה יפטירה כן הסכימו האחרונים ז"ל והוא דעת הרמב"ן ז"ל עכ"ל והרי מבואר בהדיא כן. ועיין ברמב"ם (פ"ר מהל' יבום וחליצה הכ"ד) שכ' הלשין אבל אם הטעוהו ואמר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך ק"ק זוז או על תנאי כך וכך אעפ"י שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה שהרי נתכוון לחלוץ לה עכ"ל ולא כ' הלשון אעפ"י שפטורה מליתן משמע קצת דמחייבת לשלם אלא דהחליצה לא תליא בזה:

והנה מבואר בש"ע ברישא דאם לא הי' מחויב עפ"י הדין לחלוץ לה מחויבת ליתן לו מה שקצבה ליתן מטעם שכירות ולשיטת מוהר"ם הנ"ל הי"ל לומר דאינה מחייבת ליתן ק"ק זוז והיא יכולה לומר משטית עבדית בך דהא זה שמניח א"ע לחלוץ מנעלו ולרוק בפניו עבור זה אין נותנים ק"ק זוז והלשון חליצה מוטעת משמע שמטעין אותו ומבטיחין לו ממון הרבה ואפ"ה מחויבת ליתן ק"ק זוז כפי שפסקה עמו ומשום דכל שאינו מחויב עפ"י הדין לעשות אותו דבר מהני שפיר הפסיקה שפסקה לו ליתן לו אם יעשה מעשה זו. והנה ראותי במרדכי (פ"ד דמס' יבמות סי' כ"ד) הביא דברי המוהר"ם בר"ב ז"ל בתשובה ז"ל ואשר שאלתם על ראובן שנפלה לפניו יבמה והי' סבור שהי' לה יותר מכתובתה ולא רצה לחלוץ עד שהיתה נותנת לו ממון ופשרו ביניהם שהי' לה ליתן שני זקוקים יהי' לו לחלוץ ומחלו זל"ז כל הביעות שהיו בפניהם בקנין גמור בפני עדים וכשבא לחלוץ אז נתנה לשליש שני זקוקים במעמ"ש יאמר היבם לשליש לכשאחלוץ תתן לי הב' זקוקין וא"ל השליש הן ולאחר החליצה הוציאה שטר כתיבתה והחזירה לה ב"ד אותן ב' זקוקין בפריעת הכתובה כי נשבעה שלא הי' לה כדי כתובתה לא בארתם לי כל הצורך ואני אפרש אם היא אמרה לשליש במעמ"ש תן לו אותם שני זקוקין לאחר שיחלוץ לי אז ודאי יש לו לשליש ליתן לו שהרי קנה אותם במעמ"ש מיד ליתנם לו לאחר החליצה ולא מצי בתר הכי לאפוקי שטר כתובתה לישבע ולגבותם בכתובתה דלא שייך לומר משטה אני בך בדבר שבא לידו וכיון דבאי ליד שליש ואמרה לתתם ליבם הוה כאילו באו לידו והא דאמר טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו לא מיירי דיהיב לי' הדינר מיד דבהא לא שייך לומר משטה אני בך אלא מיירי שא"ל תטול דינר לבסוף אם תעבירני דבהא קיי"ל אין לו אלא שכרו תדע דבהכי מיירי דלא יהיב מידי מדקתני סיפא אבל א"ל טול דינר בשכרך נותן לו שכרו משלם אלמא דאכתי לא יהיב לי' מידי אבל אם לא אמרה לשליש תן לו אלא נתנם לו בשתיקה איתם שני זקוקים הם שלה לעולם ולא קננהו היבם דבמאי קננהו באמירה בעלמא לא קני וגרע טפי מטיל דינר והעבירני דאיהו גופי' א"ל הכי ואפ"ה אין לו אלא שכרו דמצי א"ל משטה אני בך כ"ש הכא דאיהי לא קאמרה ולא מידי אלא שליש דא"ל ליתן לו משלה ושלו' מאיר בר"ב עכ"ל. והנה מבואר בהדיא בדבריו ז"ל דאי לאי דהשלישם ביד שליש ואמרה להשליש שיתנם להחולץ לא היתה צריכה ליתן להחולץ אף דהבטיחה לו בשכירותו והטעם הואיל דאינו שוה כ"כ ואף דהבטיחה לו והוא בכה"ג שאינו מחויב לחלוץ לה ואפ"ה א"צ לשלם לו והנה אזיל בזה לשיטתו דאף דאין הלה מחויב לעשות המעשה הזאת אפ"ה אין הלה צריך לשלם לו מה שהבטיח ליתן לו בשכירותו אם יעשה דבר זה והא דלא אמרינן דעכ"פ מחויבת לשלם לו עכ"פ כדי שכרו דהיינו מה שהוא שוה י"ל דלא נחית לדון על זה כי עיקר השאלה הי' אם צריכה ליתן לו הק"ק זוז שהבטיחה ליתן לו ולשיטת המוהר"מ ז"ל יהי' הפי' בגמ' יבמות (דף ק"ו) דהחליצה כשרה ופטורה ג"כ מליתן לו הק"ק זוז שקצבה לו אף אם הוא בכה"ג שאינו מחרב לחלוץ לה ודלא כפי' הרא"ש והר"ן בשיטת רש"י הנ"ל:

ולכאורה י"ל דברי הרא"ש אהדדי דבסי' רס"ד (ס"ז) בהג"ה שהביא הרמ"א בשם הרא"ש בתשו' (כלל ק"ה ס"א) ומרדכי פרק הגוזל בתרא בשם מוהר"ם דהבטיח לשדכן הרבה א"צ ליתן לו רק שכרו והכא גבי חליצה סובר הרא"ש בפסקיו ביבמות שם דחייבת ליתן לו ק"ק זוז כפי מה שקצבה ליתן לו מטעם שכירות אם לא הי' מחויב לחלוץ לה ונראה לכאורה כסותרים דברי הרא"ש אהדדי יצריך לעיין בחסר הרא"ש אם דעתו לפסוק כן להלכה כי נוכל לפרש בלשון הרמ"א בח"מ (רס"ד) שכתב ובשדכנות אין לו אלא שכרו אעפ"י שהתנה עמו לתת לו הרבה הרא"ש (כלל ק"ה) ומרדכי בשם מוהר"ם הוה הכוונה שהרא"ש והמרדכי כתבו כן בשם מוהר"ם וא"כ אין ראי' שהרא"ש פוסק כן כי הלא גם המרדכי שהביא דברי מוהר"ם ואפ"ה נראה מדבריו דלא פסק כן להלכה ואולי הכוונה כן גם על הרא"ש בתשו' או אולי חזר בו בפסקיו ממ"ש בתשובה כי כן כתבו המחברים כ"פ כי לפעמים חזר בו הרא"ש ממ"ש בתשובה ופסקיו חיבר באחרונה וכבר האריכו בזה ואכתי צע"ג בזה. אבל עכ"פ דברי הרמ"א ז"ל בודאי נראין כסותרים כי בח"מ (רס"ד) פוסק להלכה כמוהר"ם ואילו באע"ז (קס"ט) הסכים לדברי המחבר דמחויבת ליתן לו ק"ק זוז כפי שקצבה ליתן לו וצ"ע בזה:

והנה לכאורה י"ל ע"ד המוהר"ם ז"ל בתשובה שבמרדכי (פ"ד דיבמות) הנ"ל מהא דירושלמי המובא בג"י שם ועיינתי בלשון הירושלמי איזהו חליצה מיטעת על דעתי' דר"י כל שאומרים לו חלוץ והיא נותנת לך מאה מנה א"ר מנא אם אמר על מנת נותנת עכ"ל ומבואר בהדיא דאפילו מאה מנה נותנת וניהא דנפרש שאינה מעכבת להחליצה וגם אם לא נתנה ג"כ החליצה כשרה אלא שהוא עלי' כחוב בעלמא כדי שלא יהא חולק על גמ' דילן אכל עכ"פ הוי חיב עלי' לשלם לו שכרו וגם אם הבטיחה מאה מנה ג"כ מחויבת ליתן וכמו שמפרש הנ"י ומבואר בהדיא לכאורה דלא כהמוהר"ם ז"ל ולאחר העיון היטב נלע"ד לומר דלא יקשה כ"כ מהירושלמי על המוהר"ם ז"ל והוא דהמוהר"ם ז"ל הי' מדקדק על הלשון דא"ר מנא אם אמר על מנת נותנת דאם נימא מטעם שכירות למה בעינן דוקא דאמר על מנת ניתנת אפילו כי לא פירש בהדיא בשעת החליצה שעל מנת כן הוא חולץ לה ג"כ תהי' מחויבת ליתן לו מכח שכירות הואיל דהבטיחה לו כן שאם יחלוץ לה תתן לו מאה מנה אלא ע"כ דמטעם שכירות לחוד לא נוכל לחייבה ליתן לו מאה מנה הואיל דבאמת אינו שוה זה מאה מנה ורק הואיל דאמר ע"מ וניהא דלא מהני תנאי בחליצה שתהי' החליצה בטילה כי לא קיימא להתנאי ומשום דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר מ"מ לענין זה מהני התנאי לענין שצריכה לשלם לו מה שהתנה עמה אם הוא באופן הזה אשר לא הי' צריך לחלוץ לה מדינא ועובדא הנזכר במרדכי (פ"ד דיבמות) הנ"ל לא נזכר שם שאמר החלוץ שע"מ כן הוא חולץ לה ומש"ה שפיר דן המוהר"ם ז"ל דאם אינו מושלש תחת יד שליש לא זכה בי' עדיין החלוץ ואינה צריכה ליתן לו השני זקוקין:

והנה עפ"י האמור יצא לנו לדינא דנוכל לומר דבכה"ג היכא דהשדכן אומר לו בפירוש אם תתן לי כך וכך אז אעשה שליחותך ואם לא תתן לי כו"כ אין רצוני לעשות ועל תנאי זה אני עושה שליחותך ואעסוק בזה והוא אמר לו הן דבכה"ג גם המוהר"ם ז"ל מודה דצריך ליתן לו כל מה שפסק עמו וכמו דא"ר מנא בירושלמי אם אמר ע"מ נותנת וכמש"ל כן הי' נראה לכאורה. אולם אכתי י"ל בזה דהרי המוהר"ם בתשובת מיימוני (להל' גזילה ואבידה סי' כ"ב) שכ' לכן טוב שיעשו קנין בסודר מה שנודרים להם ולפי האמור למה הוצרך דוקא לקנין סודר הלא הי' יכול ליתן עצה אשר השדכן יכפול תנאו שע"ד כן הוא עושה זה. ואולי לרווחא דמילתא כתב שיעשה בקנין סודר אבל לעולם דה"ה באם השדכן כפל לתנאו ג"כ מחויב ליתן לו כל מה שפסק עמו וי"ל עוד בזה. ויש להביא ראי' קצת שלרווחא דמילתא כ"כ שיעשה ק"ס דהא באם השליש המעות ואמר כן בפירוש מהני שפיר ומכ"ש אם נתנה לו המעות ולמה לא נקיט עצה זו. אלא המוהר"ם נקיט ק"ס לרווחא דמילתא:

(זיי"ן) והנה מ"ש הרמ"א שם באהע"ז (סי' קס"ט) אבל אם נתנה לו המעות או השלישה לו המעות אינה יכולה לחזור תשו' הרשב"א (אלף ר"מ) לכאורה מתאימים הדברים עם דברי המוהר"ם שהובא במרדכי פרק החולץ הנ"ל שכתב ג"כ דמהני בהשלישה המעות ביד שליש אלא שהמוהר"ם הוצרך ג"כ שהאשה שהשלישה המעות תאמר כן בפירוש והרשב"א סתם וכתב דהשלישה המעות מהני ואולי גם כוונת הרשב"א הוא כהמוהר"ם דבעינן דוקא דהאשה תאמר כן בפירוש שלאחר החליצה יתן הק"ק זוז להחלוץ וי"ל עוד בזה וצריך לעיין בתשו' הרשב"א אולי נוכל להוציא פירושו מלשונו הטהור. והנה הב"ש שם (בס"ק נ"ג) כ' ע"ד הרמ"א בשם הרשב"א ז"ל אבל אם חייב א"ע בשטר או בקנין אין מוציאין מיד האשה תשו' הרשב"א שם אע"ג דקיי"ל אם נתן כתב לחבירו א"י לפטור א"ע בטענת השטאה כמ"ש בח"מ (סי' פ"א) שאני הכא דהא ידוע לנו העסק דחייב זה לחלוץ בחנם ומהיכא תיתי לומר שיתחייב א"ע בחנם משא"כ שם דאמרינן מסתמא אמת הוא שחייב לו כאשר נתן לו כת"י עליו עכ"ל הב"ש. והנה לכאו' י"ל במ"ש הב"ש בשם הרשב"א דחייב א"ע בשטר או בקנין אין מוציאין מיד האשה דלכאו' בתשו' מיימוני (בהל' גזילה) שכ' בשם המוהר"ם לכן טיב שיעשו בקנין והרי מבואר דבקנין מהני שפיר ולכאורה פליגי בזה המוהר"ם והרשב"א:

אולם לפי סברת הב"ש הנ"ל דהואיל דידוע לנו העסק שמחויב לעשות כן בזה לא מהני שטר וקנין ג"כ וא"כ נוכל לומר ג"כ דגם המוהר"ם סובר כן והא דכ' המוהר"ם דקנין סודר מהני הוא דוקא בשדכן הואיל דאין השדכן מחויב לעשות זה ורק דמ"מ איכא טענת השטאה ובזה הקנין סודר מסלק לטענת השטאה אבל היכא דהוא מחויב לעשות כן גם קנין סודר לא מהני וכן בכל דוכתא דמחויב לעשות דבר זה לא מהני שום חיוב וי"ל דגם תנאי בפירוש לא מהני ור' מנא בירושלמי דתנאי דעל מנת מהני הוא דוקא היכא דאינו מחויב לחלוץ ולשיטת הרשב"א דוקא השלישה מעות או נתינת מעות מהני ולמוהר"ם בתשו' שבמרדכי פ' החולץ שם דהשלישה דמהני היא דוקא היכא דאשה אמרה כן בפירוש לפי הנראה מהתשובה שם לא הי' באופן שמחויב לחלוץ אכל אם הוא באופן שמחייב לחלוץ לא נתבאר מדברי המוהר"ם אם מהני השלישה מעות דאולי בכה"ג שמחויב לחלוץ גם השלישה מעות ואמרה בפירוש שכשיחלוץ לה יתן השליש המעות להחלוץ ג"כ לא חל החיוב ויכולה לחזור בה ומשום דהוה השטאה אך הואיל דאינו מפורש דין זה בפירוש במוהר"ם למה לנו לעשות מחלוקת בין המוהר"ם והרשב"א וי"ל דמוהר"ם סובר ג"כ כהרשב"א בזה דגם אם הי' מחויב לחלוץ ג"כ מהני השלישה מעות ואמרה כן בפירוש כן הי' נראה לכאורה:

אולם באמת לאחר העיון היטב בשמ"ק ב"ק בסוגיין נראה לכאורה שדין זה של הרשב"א ז"ל דאם נתנה לו מעות או השלישה אינה יכולה לחזור בו במחלוקת היא שנוי' עיין בשמ"ק בד"ה מי לא תניא כ' בשם הר"ר יונתן ז"ל הרי שהי' בורח וכו' אין לו אלא שכרו הנהוג בכל יום דמצי למימר לי' מצוה היא דעבדית שמצוה היא להצילני ומשני הא לא דמי' אינה דומה משנה זו שאמרה שחייב לו דמי שלו משלם לזו של מעבורת אלא לסיפא דקתני סיפא שאם נתן לו מידו לידו קודם שיכנס במעבורת דינר זהב שוב א"י לומר משטה אני בך כיון שפרעו ה"נ במתני' זוכה מיד בדבשו של חבירו קודם שבא ליד חבירו ומש"ה אין יכול לערער עליו ולומר משטה אני בך מ"ש רישא ומ"ש סיפא כלומר וכי מפני שזכה בדינר זה מיד לא יוכל לערער עליו והלא נתאנה ולמה לא יחזור בו ומשני דאין שם אונאה כלל דבצייד השולה דגים מן הים עסקינן כלומר שהפסידו ניכר ומש"ה אינו רוצה לזוז ממלאכתו עד שנותן לו דינר זהב כשיעור שהי' מרויח היום ובמתניתא נמי הפסידו ניכר לכל דבידים קא מפסיד שלו ושופך יינו ומש"ה דין הוא שתיכף שמכניס הדבש בחביתו יזכה בו מיד אבל ברישא דחעבורת דלא מפסיד כלום שהרי אינו צייד ולפיכך הוא בוטח בו בתנאי לבדו שיתן לו מה שפסק הוא מאליו על עצמו וה"ה אפילו נתנו לו שהרי נתאנה ובלבד שבעל הספינה הי' מסרב להעבירו בשכר הרגיל עד שפסק על עצמו דינר זהב כו' עייש"ה. והנה למדתי מדברי הרבינו יהונתן ז"ל שני דברים. הא' דגם כי כבר פרעו הדינר זהב כל שהי' מחויב להעבירו בשכרו הרגיל מחויב להחזיר לו הדינר זהב והוא חולק על דינו של הרשב"א הנ"ל. וגם שמעינן מינה לחלק בין אם הוא בעצמו אומר לו טול דינר והעבירני שבעל הספינה לא אמר לו מתחילה שאין ברצונו להעבירו בסכום הרגיל ליתן בשכרו אז אינו יכול לומר משטה אני בך והוא כהסברא שכתבתי לעיל בסוגיין בדברי המוהר"ם לחלק בין אם השדכן אומר לו תחילה שרוצה כו"כ בשכרו דבכה"ג הוא דשייך לומר כשם שהשטית בי כך השטיתי בך אבל אם הוא מעצמו אומר להשרכן אתן לך כו"כ בכה"ג לא שייך לומר משטה הייתי בך אלא די"ל דהרבינו יהונתן ז"ל דסובר דבכה"ג שהוא התחיל לומר לבעל הספינה טול דינר והעבירני דאינו יכול לומר משטה אף בכה"ג שמחויב להעבירו הוא דוקא היכא דכבר נתן לו הדינר אז אינו יכול להוציאו מידו אבל בלא נתן לו עדיין אינו מבואר בהדיא אם מחויב ליתן לו הדינר זהב בשכרו כאשר פסק לו מעצמו שיתן לו כן:

ועיין עוד שם בשמ"ק בשם הרב המאירי ז"ל דבזה שהי' מחויב להעבירו ופרעו דינר זהב כ' שני דעות אם מחויב להחזיר לו וז"ל ואם פרעו קידם שיעבור אף הראשונה אין כופין אותו להחזיר לו כלום ויש פוסקים שאם רצה זה תובעו לדין ומחזיר כל שיש שם יתר על שכרו עכ"ל. והיוצא לנו מזה דדינו של הרשב"א בתשובה שהביא הרמ"א איכא בזה דעות מהראשונים הסוברים דגם אם פרעו יכול להוציא ממנו בדיינים דהיינו דעה שני' שהביא המאירי ודעת הרבינו יהונתן ודעה הראשונה של המאירי ז"ל סוברים כהרשב"א הנ"ל דבהשלישה א"י לחזור. ומדברי המוהר"ם אין הכרע לע"ד אם מסכים לדינו של הרשב"א וע"כ צ"ע לדינא אם לא מהני תפיסה אם חזר זה ותפס מבעל הספינה וכדומה כי הרמ"א ז"ל לא הביא כלל להראשונים הנ"ל החולקים בזה כי לא הי' אז עדיין נתגלה ספר השמ"ק בדפוס בימי הרמ"א ז"ל:

ח והנה עד היו לי איזהו הערות בענין זה אלא שראיתי בנתה"מ (סי' רס"ד סק"ח) האריך בזה וקצת מצאתי בדבריו וגם ממה שכתבתי ג"כ מצאתים בדבריו היקרים וגם יש לפלפל קצת בדבריו ז"ל והוא דתחילה הביא לענין אי מהני קנין או שטר כתב בשם התומים דהרשב"א דס"ל דלא מהני קנין ושהרא"ש בתשו' סובר דמהני קנין והנתה"מ כתב להשוות הפוסקים הראשונים דהרשב"א דסובר דלא מהני קנין ג"כ הוא דוקא במלי דמלוה וגם הוא אנוס והוה קנין באונס אבל במידי דלא מצוה דהטעם היא משום דלא מתחייב בדיבור מהיכי תיתי לא יועיל קנין וכפי המבואר לעיל הרי כתוב סברא זו בב"ש וכמו שכתבתי ואין לי ספר התומים לעיין בו מ"ש בזה:

עוד כ' הנתה"מ לכאורה צריך טעמא להסוברים דאפילו במידי דלאו מצוה אינו נותן כפי מה שפסק רק שכר הראוי ובתשו' פנים מאירות (ח"א סי' צ"ו) שהביא דברי הפוסקים שהקשו מהא דר"פ האומנין בפועלים דמיתגרי בא' ושכרן בד' ואמר שכרכם עלי דחייב ותי' דשם מיירי דאיכא דמיתגרי בד' יעוד דפועל אין לו אונאה ע"ש מוכח מדבריהם שבכל פועלים כשפסק להם יותר משוויין דא"צ ליתן להם יותר משוויין ודבר זה טעמא בעי דמהיכי תיתי יהי' יכול לומר משטה במילי דלאו מצוה והא שכירות דמיא למכר ובודאי דא"י לומר במכר משטה. והנה בשמ"ק ב"ק (דף קט"ז) כ' הטעם משום דנתאנה וכן בתשו' פמ"א הנ"ל כפי מה שהביא מדברי הפוסקים לתרץ מהא דר"פ האומנין משום דפועל אין בו דין אונאה משמע דבסרסור ושדכנות הוא מטעם אונאה כו' והאריך בזה לומר דצריכין לשני הטעמים דמשום דאיכא אונאה מש"ה קאמר הש"ס דיכול לטעון משטה עייש"ה והוא כהסברא שכתבתי לעיל אולם בגוף הדבר מ"ש בשם הפמ"א שהפוסקים הקשו מהא דר"פ האומנין למיעוט שקידתי וגם כי אין לי רק מעט ספרים לא מצאתי כעת בפוסקים שהקשו כן וגם הספר פ"א אין לי לעיין בו אולם בגוף דברי הפמ"א י"ל דהנה כוונתם להקשות מהא דר"פ האומנין הוא על הא דקאמר הש"ס שם (בדף פ"ו ע"א) חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו זא"ז דאטעו פועלים אהדדי ה"ד דא"ל בעה"ב זיל איגר לי פועלים ואזל איהו ואטעינהו ה"ד אי דא"ל בעה"ב בארבעה ואזיל איהו א"ל בתלתא תרעמות מאי עבידתי' סבור וקביל אי דא"ל בעה"ב בתלתא ואזיל איהו א"ל בארבעה ה"ד אי דא"ל שכרכם עלי נתיב להו מדידי' דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו ניתן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעה"ב מה שההנהו לא צריכא דא"ל שכרכם על בעה"ב ולחזי פועלים היכי מיתגרי לא צריכא דאיכא דמיגר בד' ואיכא דמתגר בג' דאמרו לי' אי לאו דאמרת לן בארבעה טרחינן ומתגרינן בארבעה כו' ע"כ. והנה קושית הפוסקים הנ"ל הוא מהא דפריך הש"ס ה"ד אי דא"ל בעה"ב בתלתא ואזיל איהו א"ל בד' ה"ד אי דא"ל שכרכם עלי נתיב להו מדידי' הלא מיירי דמתגרי בתלתא וא"כ גם כי א"ל שכרכם עלי הלא גם כי באמת שכר להו לנפשי' בכה"ג א"צ למיתיב להו רק חלתא להסוברים דגם במידי דלאו מצוה ג"כ א"צ ליתן כפי מה שפסק להו רק כפי מה שקצוב השער ליתן להם בשכר וע"ז כ' לתרץ דשם מיירי דאיכא דמתגרי בד' והיינו דא"כ אין קצוב השכר ובכה"ג שפיר צריך ליתן להפועל כפי מה שקצב עמו. והנה זה הוא כשיטת המוהרש"ל ביש"ש בפרקין (סי' ל"ח) והובא בש"כ (בס"ס רס"ד) אבל המעיין היטב בהסוגי' יראה דאכתי לא נחית הש"ס לזה דמיירי דאיכא דמוגרי בג' ואיכא דמיגרי בד' ירק אח"כ דמשני הש"ס עלה לא צריכא דא"ל שכרכם על בעה"ב פריך הש"ס עלה ולחזי פועלים היכי מיתגרי יעלה הוא דמשני הש"ס לא צריכא דאיכא דמיגר בד' ואיכא דמיגר בתלת אלמא מעיקרא הי' סבור הש"ס דמיירי דאיכא שער קצוב לשכירת הפועלים ואפ"ה קאמר הש"ס אם א"ל בעה"ב בג' וא"ל השליח בארבעה אם אמר להו שכרכם עלי דחייב השליח ליתן להו ד' כמו שפסק עמהם אף דהשער קצוב לשכירת פועל בג' מ"מ חייב ליתן כמו שפסק וצ"ע אלי דברי הפמ"א בזה:

והנה בקצה"ח (סי' של"ב סק"ד) כתב בשם תשו' מוהר"ם (סי' קס"ה) ז"ל ר"ת הי' מסופק אם משכיר פיעל לעשות מלאכה והתנה עמו ליתן חפץ בשכרו ולאחר כן כשגמר מלאכתו תובע ממנו אותו חפץ שהתנה וזה אומר אתן לך ומי החפץ אם יכול לחזור בו מאחר שלא משכו ושוב דקדק דיכול לחזור בו מדאמר בפ' בתרא דע"ז גבי אתנן כו' והקצה"ח האריך שם בזה והביא דברי הרא"ש והר"ן שהוכיחו מסוגיא דמס' ע"ז שם דשכירות לא עדיפא מכסף ולא קני לגוף החפץ וכ' הקצה"ח וז"ל אמנם דמי החפץ ודאי צריך להחזיר ומשום דשכירות אפילו אלף זוז קניא בדיבור אלא דאינו קונה החפץ משום דאפילו קיבל המוכר את כספו יכול לחזור כל שלא משך ומחסרא משיכה ואם חוזר המוכר צריך להחזיר את כספו וה"נ צריך להחזיר דמי הפסיקה של הפעולה והוא כדמי החפץ ובתשו' מוהרי"ט (ח"א סי' כ"ב) כתב וז"ל ושמא דאפילו חיוב אין עליו כיון דאמר לה בטלה זה והיא לא זכתה בטלה משום דמחסרא משיכה והואיל וטלה אין כאן שעבוד אין כאן עכ"ל המוהרי"ט ונראה שנעלם ממנו דברי הרא"ש והר"ן פ' השוכר דכתבו להדי' דאין צריך ליתן את החפץ אבל דמי החפץ מחויב ליתן כו' עייש"ה בקצה"ח מ"ש עוד בזה. והנה בודאי לא הי' כוונת המוהרי"ט לומר דאינו מחויב כלל ליתן להפועל שכר כלל אם הוא בכה"ג שהבטיח לו חפץ בשכר הפעולה דמהיכי תיתי לומר כן הלא אף אם נימא דהפסיקה של השכירות בטילה מ"מ לא גרע מיורד לשדה חבירו שלא ברשות דעכ"פ צריך לשלם לו מה ששוה השבח אם שכר הפעולה יתירה על השבח או מה שנותנים לפועל שכר ממלאכה כזו אם השבח הוא יותר מזה וע"כ דכוונת המוהרי"ט ז"ל הוא להיכא דהחפץ שהבטיח לתת לו בשכרו של המלאכה הוא שוה הרבה יותר ממה שנותנים בשכר בעד מלאכה כזו ודן המוהרי"ט ז"ל דהואיל דגוף החפץ בודאי א"צ ליתן לו וכמ"ש הראשונים ז"ל וא"כ ע"כ דבטלה לה הפסיקה הראשונה וא"כ הואיל דבטלה לגמרי הפסיקה הראשונה יש לומר תו דהוה לי' כמו יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ואפילו אם לא נוכל לחשב זה כאילו הוא ממש שלא ברשות הואיל דסוף סוף צוה לו לעשות מלאכה זו אבל עכ"פ א"צ ליתן לו שכר מרובה שיעלה כמו שווי החפץ ורק צריך לשלם לו כמו שמשלמין לפועל אחר בשכר פעולה כזאת וזש"כ המוהרי"ט הלשון ושמא דאפילו חיוב אין עליו כיון דא"ל בטלה זה והיא לא זכתה בטלה משום דמחסרא משיכה והואיל וטלה אין כאן שעבוד אין כאן עכ"ל והיינו הואיל דזה שהבטיח טלה בשכרה הוא הרבה יותר מהשווי' ממה שהיו נותנים לאחרות והואיל דלא זכתה בטלה וטלה אין כאן ושעבוד אין כאן אבל עכ"פ צריך לשלם לה כפי מה שנותנים לזונות אחרות בשכרן וי"ל בזה כנלע"ד בכוונת המוהרי"ט ואין לי כעת ספר המוהרי"ט לעיין בגוף התשובה וע"ז כ' הקצה"ח שמדברי הראשונים ז"ל הרא"ש והר"ן מבואר דעכ"פ דמי החפץ צריך לשלם לו והיינו גם בכה"ג ששווי החפץ עולה הרבה יותר ממה שנותנים בשכר בעד פעולה כזאת ואעפ"כ צריכין לשלם לו כל דמי שווי החפץ ואף להמוהרי"ט ז"ל דמסתפק בזה הוא דוקא היכא דהבטיח לו חפץ בשכרו דנתבטלה הפסיקה הראשונה שפסק לו וכמש"ל אבל היכא דהבטיח לו מעות לשלם לו בשכרו אף שהוא הרבה יותר ממה שרגילין ליתן בעד שכר פעולה כזאת ג"כ צריך לשלם לו כל הדמים שקצב לו בשכרו ודברי הרא"ש הנ"ל יהיו מתאימים עם מ"ש הרא"ש במס' יבמות (על דף ק"ו) שהבאתי לעיל וי"ל עוד בזה:

וראיתי בפתחי תשובה (סי' רס"ד סק"ח) הביא שהמסגרת השלחן כ' בשם הב"ח בתשובה (סי' כ"ח) דצריך ליתן לו כל מה שנדר לו אף שיש תקנה כמה שיתן לו אותו תקנה אינו אלא היכא דלא התנה אבל היכא דהתנה צריך ליתן לו כל מה שנדר לו כן פסק לדינא הלכה למעשה ע"ש הטעם עכ"ל. והפ"ת הביא תשו' פמ"א חולק על הב"ח וכ"כ החכ"צ בפשיטות וכן בתשו' שבו"י חולק ג"כ על הב"ח זולת היכא שכבר נתן לו דאין מוציאין מידו ואפילו בנתן לו משכון יכול לעכבו בידו עד שיתן לו כיון דהוא ספיקא דדינא אין מוציאין מידו המשכון וכ"פ הרמ"א בתשובה אבל כתיבת יד לא מהני עד שיקנה לו בקנין גמור ע"ש בפ"ת ולע"ד הרבה י"ל בזה כמ"ש לעיל:

ועיין בקצה"ח (סי' רס"ד סק"ב) העלה מדברי הרא"ש דכל שיש לו קצת הפסד להפועל מחויב לתת לו כל שכרו שפסק לו ומפרש הרא"ש הא דאמר רמב"ח בצייד השולה דגים מן הים דא"ל איפסדתני כוורי בזוזא היינו אף שהשכר שהבטיח ליתן לו הוא הרבה יותר ממה שרגיל להרויח בזה והיינו אף שא"א בשום אופן שירויח בהספינה סכום רב כזה אפ"ה צריך לשלם הכל כיון שיש לו קלה הפסד כמו בדר בחצר חבירו שלא ברשות דאי איכא שחרורתא דביתא צריך לשלם כל השכר וה"נ דכוותי' ודלא כנראה מדברי הסמ"ע דדוקא היכא שיכול להיות לפעמים שירויח בזה סכום רב כזה עייש"ה בקצה"ח. ולכאורה י"ל דא"כ לא משכחת לה כלל להאי דינא דשדכן דהא אין לך אדם שאין רגיל להרויח מעט עכ"פ במלאכתו. וצרכינן לומר דמיירי באדם ההולך בטל לגמרי ויש לעשות סמוכין לזה מלשון המוהר"ם בתשו' מיימוני שכ' אבל השדכנין פעמים רבות הולכין ואין עושין כו' ע"ש דמשמע דהוא בשדכן שאינו בעל מלאכה שרגיל לעשות מלאכה אחרת שירויח ובכה"ג הוא דכ' המוהר"ם לדינו אבל כל שרגיל להרויח במלאכה אחרת וכדומה דבכה"ג גם המוהר"ם ז"ל מודה דחייב לתת לו כל מה שהבטיח לו ובצירוף כל מה שכתבתי בודאי דנוכל לפסוק כן להלכה ובכה"ג תו אפשר לומר דגם המוהר"ם ז"ל מודה ומ"מ נלע"ד דדיין שפסק כתשו' הב"ח דצריך ליתן כל מה שהבטיחו אין מזחיחין אותו כיון שיש הרבה ראשונים ז"ל שחולקין על המוהר"ם ז"ל וכמש"ל וי"ל עוד בזה:

[לז]

א שם בעא מיני' רב מרבי ירד להציל ולא הציל מהו א"ל וזו שאילה אין לו אלא שכרו כו' כל הסוגי'. והנה באם ירד להציל ולא הציל רק עלה החמור מאליו איכא בזה פלוגתא בין הפוסקים עיין בח"מ (סי' רס"ד ס"ד) ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו וכ' הרמ"א ודוקא שהתנה עם הבעלים אבל לא התנה עם הבעלים וירד להציל ולא הציל אפי' שכרו אין לו דהא לא הועיל לו וכן אם עלה חמורו מאליו אבל אם הציל לא יוכל בעל החמור לומר חמורי הי' עולה בלעדי הצלתך אלא חייב ליתן לו שכרו כו' והוא בשם מוהר"מ פדואה ז"ל והסמ"ע (בס"ק י"ב) כ' בשם המוהר"ם פדואה דגם בהתנה הדין כן דעלה מאליו אינו נותן אלא שכרו כאיש אחר דאין פסידא ע"י הצלה כ"א בטירחא לבד ואם לא התנה עם חבירו או עם ב"ד תחילה אפילו שכירות אין לו אף דיש לו פסידא על ידו וכדין ירד להציל ולא הציל וכ' עליו הסמ"ע מיהו נראה דגם בדינים הללו דירד להציל ולא הציל או שעלה מאליו אם לא היו הבעלים שם אף דלא התנה כאילו התנה עמהם דמי וצריך ליתן דמי שכירותו כמו לאיש אחר לפחות ועיין בתשובתי שהארכתי וערכתי מערכה מול מערכה נגד דברי מור"ם ומוהר"מ פדואה ז"ל שהביא ראי' מהגמ' לדון דאף אם התנה עמו ועלה מאליו אין לו אלא שכרו וראייתם אינה ראי' לע"ד ושנראה לדון דבזה דעלה מאליו אחר התנאי והי' לו פסידא ע"י הצלתו צריך לשלם לו כל דמי חמורו עכ"ל הסמ"ע. והנה תמצית החילוקים שבין הרמ"א בשם המוהר"מ פדואה ובין הסמ"ע הוא דלהרמ"א בשם המוהרמ"פ הוא בלא התנה אם לא הציל את של חבירו ואפילו עלה של חבירו מאליו אין לו כלום ואפילו שכר פעולה אין לו ורק בהתנה עם הבעלים אז חייב לו עכ"פ לשלם שכרו בין ירד להציל ולא הציל ורק נטבע חמורו של חבירו וכן אם עלה חמורו של חבירו מאליו בשניהם הדין שוה דאין לו אלא שכרו אבל לא יותר מכדי שכרו אפילו עלה חמורו מאליו ולהסמ"ע הא דלא התנה אין לו אפילו שכרו הוא דוקא אם הבעלים הם שם ולא התנה עמהם וגם לא התנה עם הב"ד אבל אם אין הבעלים שם סובר הסמ"ע דהוה כאילו התנה עם הבעלים) ועוד חולק הסמ"ע על הא דאם התנה עם הבעלים ועלה של חבירו מאליו דלהרמ"א בשם המוהרמ"פ אין לו אלא שכרו ולהסמ"ע הוה הדין בכה"ג דהתנה עם הבעלים חייב לשלם לו דמי חמורו אף שעלה חמורו מאליו מ"מ חייב שמעון לשלם לראובן כל דמי חמורו עיין היטב בסמ"ע והש"כ (בסק"ד) הביא בשם המהרש"ל דבהתנה אף דעלה חמורו של שמעון מאליו צריך לשלם לראובן דמי חמורו משלם כל מה שהתנה והוא כדעת הסמ"ע ע"ש:

ועיין בהגהות הגאון אבן העוזר שנדפס בבאה"ט כ' ע"ד הסמ"ע לסייע לדברי הרמ"א בשם המוהרמ"פ וז"ל ולי נראה דכן פסקו הטור והמחבר וכל הפוסקים (בסי' של"ד ס"ב) כהרמ"א והביא הב"י שם דברי הר"ן בפרק מי שאחזו בשם הרמב"ן דהביא ראי' דאעפ"י שהתחיל במלאכתו ונעשה מלאכתו מאלי' אפ"ה לא זכה בשכרו וראייתו משכרו להביא דורמסקין לחולה דאם הובא מאליו דורמסקין כיון דלא עשה שליח שליחותו אין נותנין לו שכרו והרי שה ע"כ לא איירי אלא דפסידא הי' לו הרבה ע"י שליחותו כמ"ש התוס' פרק הגוזל בתרא (דף קט"ז ריש ע"ב) והנ"י שם ע"ש וכ"כ הנ"י בפ' האומנין בשם הרמב"ן והוסיף עוד וז"ל וכן עלה חמורו מאליו הוא בכלל ירד להציל ולא הציל והכי איתא בירושלמי בהדיא עלה של חבירו מאליו אינו נזקק לכלום עכ"ל העולה מזה אם השכיר [לע"ד צ"ל שכר] אותו חבירו על מלאכה והפסיד הרבה ע"י המלאכה ממקום אחר ונעשה מלאכתו מאליו שלא על ידו א"צ לשלם לו כל שכרו רק שכרו הראוי לו דלא כהסמ"ע אלא כמ"ש הרמ"א ובירושלמי עכ"ל האהע"ו ונכתב שם הג"ה וז"ל א"ה הנה עיינתי בגוף תשו' מוהר"מ פדואה וראיתי שם שבנידון שנשאל עליו בנה עיקר יסוד ראייתו מדברי הנ"י פרק האומנין הנ"ל גם הביא ראי' מההוא דינא דפועל (בסי' של"ד) ע"ש באריכת וגם הרב הסמ"ע הביא דבריו בקיצור בפרישה (סי' רס"ד ס"ד) ובדרישה (סי' של"ה) האריך בענין זה והביא שם דברי התוס' דהגוזל הנ"ל וכ' עליהם שדבריהם תמוהים בעיניו ע"ש דסיים וז"ל גם בתשובתי הארכתי ע"ש ודו"ק עכ"ל ומאחר שכל הדברים היו גלויים וידועים להסמ"ע ועכ"ז כ"ב ז"ל ועיין בתשובתי שהארכתי כו' ומעתה כיון דאנן לא זכינו לדין תשובתו מי שלא ראה אינו ראי' ותשובתה בצדה מאן ספון מאן רקיע בדבר הזה להכריע עד עת שיערה ממרום רוח קדשו עלינו להופיע עכ"ל ההג"ה והנה לא נכתב ולא נחתם על בעל ההג"ה הזאת מי הוא ובודאי הוא גברא רבא. והנה לאחר העיון היטב קושית הגאון בעל אבן העוזר ז"ל הוא כחומה בצורה וראי' גדולה לדברי המוהר"ם פדואה ז"ל והרמ"א ז"ל ותיובתא להסמ"ע ז"ל והמהרש"ל ז"ל ובפרט הראי' מהירושלמי שכתב בהדיא עלה של חבירו מאליו אינו נזקק לכלום וגם שהנ"י כ"כ בהדיא כמ"ש האהע"ז משמו ז"ל וגם הקושיא מהא לקמן (בסי' של"ד ס"ב) דפסקינן כרבא בב"מ (דף ע"ו) דירד מטר באמצע היום פסידא דפועלים דזה דומה ממש לירד להציל חמורו של שמעון ועלה החמור הזה מאליו וכמו דהתם הוא פסידא דפועלים ה"נ היל"ל דהוא פסידא דזה שירד להציל:

והנה בהא דאמר רבא שם בב"מ (דף ע"ז) אמר רבא האי מאן דאוגיר אגירי לדוולא ואתא מיטרא פסידא דפועלים אתא נהרא פסידא דבעה"ב והטור בח"מ (סי' של"ד) הביא לההוא דינא להלכה וכתב עוד בד"א בפועל אבל מי שהתנה עם אריסו שאם ישקה השדה ג"פ שיקח חצי הפירות ושאר האריסין שאין משקין אלא ב"פ אין נוטלין אלא השליש ובא מטר ולא הוצרך לדלות ולהשקותו נוטל חצי הפירות שאין דין האריסין כדין הפועל לפי שהוא כשותף בשדה וכיוצא בזה עכ"ל הטור והב"י הביא שם הרבה הראשונים ז"ל בזה דעת הרי"ף ז"ל לחלק בין אריס לפועל הואיל דאריס הוא שותף בקרקע ומש"ה כי אתא מיטרא רווחא לאריס אבל פועל כי אחא מיטרא רווחא דבעל השדה וא"צ לשלם להפועל והנה לדברי הרי"ף ז"ל לאו דוקא פועל שהוא שכר יום אלא ה"ה קבלן ג"כ דינו כמו פועל הואיל דלא הוי שותף בקרקע והוי הריוח לבעל השדה וא"צ לשלם להפועל כי אתא מיטרא ודעת הראב"ד ז"ל דלאו דוקא ארים שאפילו קבלן נמי כך הוא דינו שאם קבל קמה לקצור וקצר חציו ובאו אחרים או נמלים וקרסתוה זכה בשכירות דדוקא בפועל הוא דאמרינן דפסידא דידי' לפי ששכרו אינו אלא כפי טרחו וכל שאינו טורח אינו נוטל אבל קבלן אין שכרו תלוי אלא בגמר מלאכה וכל שנגמר בין על ידו בין ע"י אחרים נוטל קבלנותו הובא דבריו בר"ן והוסיף הר"ן ז"ל בשם אחרים שאפילו בפועל כך הוא דינו כל זמן שהתחיל במלאכה שמאותה שעה זכה בשכירותו ואעפ"י שלא נעשית על ידו ורווחא דידי' הוא וכי אמרינן פסידא דפועלים דוקא בשלא התחילו במלאכה וראי' לדבר כו' ודעת הרמב"ן חולק בשתיהן בפועל כל שלא עשה שליחותו אעפ"י שמשהתחיל במלאכה נעשית מלאכתו מאליו לא זכה בשכרו וראי' לדבר מדאמרינן בהגוזל בתרא בעא מיני' רב מרבי ירד להציל מהו א"ל זו שאילה אין לו אלא שכרו איתיבי' השוכר את הפועל כו' ושני לי' התם עביד שליח שליחותי' הכא לא עביד שליח שליחותי' אלמא טעמא דעביד שליחותי' הלא"ה אעפ"י שנעשית מלאכה מאליו כגון שבאו לו דורמסיקין ממקום אחר הפסיד שכרו ואפילו בקבלן נמי הפסיד דמסתמא הך ברייתא דמצאו שמא או שהבריא בקבלן הוא ואפ"ה טעמא דעבד שליח שליחותי' הלא"ה אינו נותן לו שכרו כו' ע"ש היטב:

והנה לשיטת הראב"ד דבקבלן לא הוי פסידא דקבלן ורבא דאמר דאתא מיטרא הוא פסידא דפועל הוא דוקא בפועל שהוא שכר יום א"כ נוכל לומר לתרץ דברי הסמ"ע דהא הכא בשטף נהר חמורו כו' וירד להציל הוא ממש כקבלן ולא הוי פסידא דקבלן רק פסידא דבעה"ב וכן לשיטת האחרים דבהתחיל במלאכה וירד מטר לא הוי פסידא דפועל אף כי הוא שכר יום ורבא דאמר דבאתא מיטרא הוי פסידא דפועל הוא דיקא בלא התחיל עדיין במלאכה וא"כ י"ל דהכא שירד להציל הרי התחיל במלאכה וא"כ כי עלה אח"כ החמור מאליו לא הוי תו פסידא דזה שירד להציל ומש"ה צריך לשלם לו דמי חמירו אלא להרי"ף והרמב"ן הנ"ל דגם בקבלן וגם כי התחיל במלאכה כי אתא מיטרא הוי פסידא דפועל וכן הוא שיטת הרמב"ם (בפ"ט מהל' שכירות) כהרי"ף והה"מ כתב שם שעיקר הוא כדעת הרמב"ן ולא כהראב"ד כמיבא שם בב"י וכ"פ להלכה בש"ע שם (ס"ב) וא"כ מפרשינן להא דאמר רבא שם בב"מ דכי אתא מיטרא הוי פסידא דפועל הוא אפילו בקבלן ואפילו אם ירד המטר בחצי היום ג"כ הדין כן וא"כ ה"נ בירד להציל ועלה החמור מאליו ג"כ הי"ל לומר דאינו נותן לו אלא שכרו אפילו כי ירד ברשות עפ"י הבעלים והתנה עמו כן וכקושית האבן עוזר הנ"ל וצרכינן להוסיף עוד על הקושיא דהתם מיירי בסתמא אפילו כי אית לי' פסידא להפועל דהיינו שהי' יכול להשכיר את עצמו במקום אחר בשעה ששכרו זה ועתה אינו מוצא מקום להשכיר את עצמו ואם נימא דהתם מיירי שלא הי' הפועל מוצא מקום אחר להשכיר את עצמו אז הוא דפטור הבעה"ב מלשלם כי ירד מטר בחצי היום א"כ הי' נוכל ליישב הקושיא מהתם על הסמ"ע דהכא בירד להציל הרי אית לי' פסידא שלא הציל את שלו ובכה"ג הוא דחייב זה לשלם לו כי עלה חמור זה מאליו והסמ"ע דקדק כאן (בסי' רס"ד י"ב) והוכפל דבריו וכתב ושנראה לדון בזה דבעלה מאליו אחר התנאי והי' לו פסידא ע"י הצלתו צריך לשלם לו כל דמי חמורו עכ"ל וא"כ י"ל דהתם (בסי' של"ד) מיירי בכה"ג שלא היו הפועלים מוצאין מקום להשכיר א"ע בעת ששכרם זה ובכה"ג הוא דאמרינן דכי אתא מיטרא בחצי היום פסידא דפועלים ועיינתי שם (בסי' של"ד) ולא מצאתי מבואר אי מיירי דוקא בכה"ג שלא היו הפועלים מוצאין מקום להשכיר א"ע אז בשעה ששכרן זה וצריך לעיין בפרישה ודרישה שם ואין לי הספרים לעיין בהם ואם נימא כן לא הי' קשה מסוגי' דהתם על הסמ"ע אולם האהע"ו שהקשה על הסמ"ע ע"כ מונתו דהתם (בסי' של"ד) מיירי בסתמא אפילו היו הפועלים מוצאין מקום להשכיר א"ע בשעה ששכרן זה ג"כ הדין כן והרבה י"ל עוד בזה:

ב והנלע"ד ליישב קושית האהע"ו על הסמ"ע (מהא דסי' של"ד) הנ"ל באופן מרווח בעזה"י דהנה בהא דב"מ (דף ע"ו ע"ב) דתניא השוכר את האומנין והטעו את בעה"ב או בעה"ב הטעה אותן אין להם זע"ז אלא תרעומות בד"א שלא הלם אבל הלכו חמרין ולא מצאו תבואה כו' נותן להן שכרן משלם כו' ובתוס' ד"ה אין להם קשה לר"י דהא קיי"ל כר"מ דדאין דד"ג בהגוזל קמא (דף ק') א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום וי"ל דמיירי שכשחוזר מי עוד ימצאו להשתכר ומ"מ יש עליו תרעומות שעתה לא ימצאו אלא ע"י טורח כו' ע"ש ועיין בנ"י הביא ג"כ קושיא זו של התוס' וכ' עוד לתרץ דמיירי דגם מתחילה לא הי' להם מקום אצל מי להשתכר עיי"ש ובקצה"ח (סי' של"ג סק"ב) הביא בשם בנו הרב מוהר"י ז"ל שהקשה על הקושיא הנ"ל מה בכך שנתבטלו על ידו ממלאכה דהא קיי"ל המבטל כיסו של חבירו פטור וכן נועל חנותו של חבירו פטור וא"כ אפילו מצאו אמש להשתכר והיום לא מצאו נמי אין בו משום מזיק כיין דאינו אלא כנוטל דלת חנותו של חבירו והשיב לו הקצה"ח ז"ל דשאני נזקי ממון מנזקי גופו והוא דבאדם דאזיק שור ליכא אלא נזק אבל אדם דאזיק אדם חייב בד' דברים ואחד מהן הוא שבת ואפילו שבת שלא במקום נזק נמי חייב וכגון דאהדקי' באינדרוניא נמי חייב כמבואר בפ' החובל (דף פ"ה ע"ב) ומש"ה במבטל כיסו של חבירו או נועל חנותו של חבירו דליכא דין שבת בנזקי ממון מש"ה פטור עלה אבל באדם דאזיק אדם דחייב בשבת כמו בנזק וא"כ לר"מ דדאין דד"ג הוי גורם לשבת וחייב עלה ולפי"ז דוקא בפועלים הוא דחייב משום דד"ג היכא דמצאו אמש והיום לא מצאו מקום להשתכר אבל שכר בהמותיו ולא התחיל במלאכה אפי' מצאו אמש להשתכר והיום לא מצאו אין זה אלא כמבטל כיסו של חבירו ואין בו נזק כלל ופטור כו' ע"ש:

וכתב עוד הקצה"ח אמנם לפמ"ש (בסי' ש"ח סק"ב) בשם הרמ"ה הובא בטור שם גבי קב לכתף כו' שם דאינו חייב אלא בנזק אבל לא בארבעה דברים ע"ש וכתבנו טעמא דמילתא משום דהתם אינו מזיק ממש אלא מחמת דד"ג הוא דחייב ואינו חייב משום דד"ג אלא בנזק אבל לא בארבעה דברים ע"ש א"כ ה"נ אפילו לא מצאו מקום להשתכר אינו חייב במה שנתבטלו על ידו כיון דאינו אלא משום שבת ואינו חייב בדד"ג אלא בנזק ולא בארבעה דברים ושבת חד מנהון דאינו חייב וא"כ אפילו נתבטלו הפועלים עצמן ממלאכתן נמי פטור ואינו חייב משום שבת אלא אהדקי' באינדרוניא דהוא בידים אבל גרמי דשבת פטור ודו"ק שוב מצאתי בתשו' מוהר"מ בר"ב דפוס פראג (סי' תתכ"א) שכתב ז"ל דין הא דדינא דגרמי היינו במקום שמפסיד חבירו על ידי גרמתו אבל במקום שהי' יכול להרויח וגורם לו בגרמתו שאינו מרויח פטור כדתנן השוכר את האומנין והטעו זא"ז אין עליהם אלא תרעומות לעיל (בסי' תר"ץ) ירושלמי המבטל כיסו של חבירו פטור עכ"ל ומבואר דס"ל למוהר"מ דגבי פועל אפי' מצאו אמש מקום להשתכר והיום לא מצאו פטור ומשום דאינו היזק אלא מניעת ריוח כו' עכ"ד הקצה"ח והנה בדברי המוהר"מ ז"ל הנ"ל העירותי בזה במק"א:

וכעת נלע"ד די"ל בזה במה שראיתי במח"א (הל' שכירות פועלים סי' ד') הביא תשו' מוהר"מ ז"ל (בסי' רצ"ב) וז"ל נראה אם הקהל שכרו חזן לג' שנים ולאחר זמן חזרו אם מתחלה הי' החזן מוצא להשתכר במקום אחר ועכשיו אינו מוצא להשתכר אחרי שהטעוהו ועלייהו סמך וגרמו לו הפסד נותנין לו כל שכרו כפועל בטל וכו' כר"מ דדאין דד"ג ע"כ וכ"כ ג"כ (בסי' קכ"ה יע"ש עכ"ל המח"א והמח"א האריך שם בזה להלכה והנה אין לי תשו' מוהר"מ ז"ל לעיין בהם ולכאורה התשו' שהביא הקצה"ח בשם מוהר"מ והתשובות שהביא המח"א בשמו ז"ל נראין כסותרים ח"ו וי"ל בזה]:

והנה לפי"ד הקצה"ח הנ"ל דהעלה דעל נזק חייב מדד"ג אבל על ד' דברים לא מתחייב מדד"ג וא"כ אינו חייב על שבת מדד"ג א"כ יש ליישב שפיר דברי הסמ"ע הנ"ל דהכא בשטף נהר חמורו וחמור חבירו מיירי ע"כ ביכול להציל דאל"כ הוי הפקר לגמרי וא"כ דמיירי ביכול להציל והי' ראובן אשר חמורו שוה מנה יכול להציל חמורו וא"ל שמעון שיציל את חמור שלו השוה מאתים והוא ישלם לו דמי חמורו מנה ועל ידי דיבורו הוא מניח מלהציל את שלו השוה מנה וא"כ הוא גורם לו היזק לא מיבעי' לשיטת הטור בשם הרא"ש המובא ברמ"א (סי' רס"ד ס"ה) דבעל היין חייב לשפוך יינו כדי להציל דבש חבירו הואיל והבעלים אומרים לשלם לו א"כ הוה תו כאילו כפאו זה להניח החמור שלו השוה מנה ורק יציל את שלו השוה מאתים ובודאי דיש לחייבו לשלם מדד"ג מנה אלא אפילו לשיטת הרי"ף והרמ"ה המובא שם ברמ"א דאינו יכול לכופו מ"מ נתחייב שפיר לשלם מדד"ג הואיל דע"י דיבורו הניח מלהציל את שלו ועיין בח"מ בטוש"ע (ס"ס של"ג) תשו' הרא"ש ראובן אומר לאומן עשה לי כך וכך דבר פלוני ואקחנו ממך ועשה אותן האומן וא"ל לראובן ליקח המלאכה ואם לא יקחנו מיד תפסד וראובן אומר איני צריך לה תשובה חייב ראובן לפרוע לאומן משום דד"ג מידי דהוי אהלכו חמרין ולא מצאו תבואה כו' ה"נ עפ"י דיבורו הפסיד עכ"ל אלמא דאפילו שלא הי' מוכרח האומן לעשות המלאכה מ"מ מתחייב ראובן מטעם דד"ג וה"נ דכוותי' דכיון שא"ל שמעון שיציל החמור שלו והוא ישלם לו חמורו מחויב לשלם מטעם דד"ג:

ויש להוסיף עוד ולומר דנתחייב מדין ערב דהוי כמו זרוק מנה לים ואתחייב אני לך דהיכא דמטי לי' הנאה בזה בודאי דכ"ע מודים דנתחייב לשלם מדין ערב ועיין בר"ן פ"ק דקידושין והובא בש"ע ח"מ (סי' ש"פ ס"א) וא"כ הכא מתחייב שמעון לשלם לראובן בעד חמורו מטעם דד"ג דהא הוי נזק וניהא דאם לא הי' ראובן יכול להציל את חמורו של שמעון דאין שמעון מחויב לשלם לו בעד החמור שלו ורק שכרו בלבד ולא אמרינן דיתחייב מטעם דד"ג הוא הטעם משום דאמרינן דכמו דזה החמור השוה מאתים נשטף ולא הי' יכול זה להצילו אף דרצה להציל והשתדל בזה הוא הדין אם הי' משתדל להציל חמורו השוה מנה ג"כ לא הי' יכול להצילו דהא מיירי דנפילת שתי החמורים שוה והצלת שניהם שוה וא"כ אם לא הי' יכול להציל לחמורו של חבירו כמו כן לא הי' יכול להציל לחמורו וא"כ לא גרם לו היזק כלל ולא מתחייב כלל מדד"ג וגם לא מטעם ערב ושכרו משלם לו משום דאם הי' שוכר לאדם אחר שישתדל בהצלת חמורו הי' מחויב לשלם לו גם כי לא הציל וכ"ז הוא אם לא ניצול כלל החמור של שמעון השוה מאתים אבל אם ניצול החמור של שמעון שעלה מאליו בכה"ג אמרינן דאם לא הי' עולה מאליו הי' ראובן מצילו וא"כ אם הי' ראובן משתדל בהצלת חמורו דידי' ג"כ הוי בודאי יכול להצילו וא"כ נתחייב לו שמעון לשלם לראובן בעד החמור שלו מטעם דד"ג. אבל בפועל אם בא מטר בחצי היום דאין הבעה"ב צריך לשלם לו ולא נוכל לחייבו מטעם דד"ג אף אם הי' הפועל יכול להשכיר א"ע במק"א אתמול בשעה שהוא שכרו מ"מ הלא מה שיהי' מתחייב לשלם להפועל הוא רק שבת ועל שבת לא מתחייב מטעם דד"ג ודו"ק היטב בזה:

ועפי"ז מיושב בפשיטות קושית האהע"ו בתחילת דבריו שכ' להקשות על הסמ"ע מהא (דסי' של"ד ס"ב) דפסקו הטור והמחבר כהרמ"א והב"י הביא שם דברי הר"ן פ' מי שאחזו בשם הרמב"ן דהביא ראי' דאע"פ שהתחיל במלאכתו ונעשית מלאכתו מאלי' אפ"ה לא זכה בשכרו וראייתו משכרו להביא דורמסקין לחולה דאם הובא מאליו דורמסקין כיון דלא עשה שליח שליחותו אין נותנין לו שכרו והרי שם ע"כ לא איירי אלא דפסידא הי' לו הרבה ע"י שליחותי' כמ"ש התוס' פרק הגוזל כו' ע"ש. ולעד"נ המעיין היטב בלשון הר"ן בשם הרמב"ן המובא בב"י וכן המעיין בלשון הנ"י ר"פ האומנין יראה שכוונת הרמב"ן ז"ל לדייק מהא דהשוכר להביא דורמסקין לחולה כו' דהוה הדיוק מדקאמר הש"ס בב"ק שאני התם דעשה שליח שליחותי' ודייק מינה הא אי לא עשה שליח שליחותי' א"צ לשלם לו וא"כ ה"ה בהא דשכר הפועל להשקות השדה ובא מטר אח"כ בחצי היום באופן שא"צ עוד להשקות השדה דפטור הבעה"ב מלשלם להפועל מה שלא השקה דהא אפילו בקבלן שקיבל עליו להשקות כל השדה בעד ב' זהובים והשקה חצי' ואח"כ בא מטר דא"צ לשלם לו רק זהוב אחד ולא מחייבינן לי' לשלם על פסיקת השכירות כל שלא נעשה מלאכתו על ידו דהפועל והקבלן ואף אם נימא דמיירי שהפועל והקבלן היו יכולין להשכיר א"ע במקום אחר דאל"כ גם כי הביא הכרוב והדורמסקין להחולה אמאי צריך לשלם לו כל שכרו דהיינו כל מה שקצב לו אם הוא יותר הרבה ממה שרגיל ליתן לפועל אחר בעד מלאכה כזו ולימא לי' משטה אני בך וכמו שכתבו התוס' בב"ק (דקט"ז ריש ע"ב) מ"מ זהו דוקא אם עשה המלאכה המוטלת עליו לעשות אבל אם לא עשה המלאכה המוטלת עליו וכגון שנעשית המלאכה מאלי' כגון שהובא ע"י אחרים כרוב ודורמסקין באופן אשר אין הפועל והקבלן הזה צריכין לילך כלל לא נתחייב כלל לשלם לו מכח הפסיקה הראשונה שפסק לו ודן מינה הרמב"ן ז"ל לענין שאם בא מטר בחצי היום דא"צ לשלם לו בעד מה שלא עשה המלאכה ולא נוכל לחייבו מכח דד"ג שהרי הפסיד להפועל והקבלן שהיו יכולין לקבל מלאכה אחרת לעשות כיון שהוא רק דד"ג על שבת דלא מתחייב בה מדד"ג וכסברת הקצה"ח שהבאתי לעיל אבל אם עשה שליח שליחותי' להביא הכרוב ודורמסקין לחולה מחויב הלה לשלם לו כל מה שקצב לו אם הוא באופן הזה שהי' לו פסידא בזה שהי' לו לעשות מלאכתו שהי' מרויח בה כמו שהבטיח לו הוא בשכרו דאלא"ה לא הי' צריך ליתן לו רק כמו שנותנים לשאר פועלים ויכול לומר משטה הייתי בך במה שהבטחתי לך שכר הרבה וכמ"ש התוס' בב"ק הנ"ל אבל בשטף נהר חמורו והוא ירד להציל לחמורו של שמעון השוה מאתים ע"י ששמעון הבטיח לו לראות שישלם לו דמי חמורו השוה מנה דהרי מזיקו ממון ובנזק מתחייב שפיר מדד"ג וכמש"ל וי"ל עוד בזה:

ג ומה שהקשה עוד האבן העוזר ממ"ש הנ"י בפ' האומנין בשם הרמב"ן כו' והכי איתא בירושלמי בהדיא עלה של חבירו מאליו אינו נזקק לכלום כו' עכ"ל הנ"י והרי מפורש בהנ"י בהדיא דין זה ושכן הוא בירושלמי בסוגיין והוא כהרמ"א בשם המוהר"ם פדואה ודלא כהסמ"ע. ולע"ד י"ל טובא בזה דלשון הירושלמי הנ"ל אינו נזקק לכלום משמע דאפילו שכרו כפועל אינו נותן לו ואילו בגמ' דידן בסוגיין דקמיבעי' רב מרבי ירד להציל ולא הציל ואמר לי' רבי אין לו אלא שכרו אלמא דמגיע לו שכרו כפועל עכ"פ ולכאורה י"ל טובא בזה. ואם נימא דגמ' דידן פליג על הירושלמי בזה א"כ מה מייתי ראי' מהירושלמי להלכה דידן אם לא שנימא דכוונת הנ"י הוא דמ"מ בהא דאין הלה צריך לשלם לו כל דמי החמור בזה אינו מבואר בגמ' דידן להיפוך מהירושלמי וא"כ אמרינן דצריך לשלם לו כפועל ולא יותר ומינה מביא הנ"י ראי' לקבלן דא"צ לשלם לו כי אתא מיטרא. אולם אכתי אינו מובן כלל דברי הנ"י דהא חזינן בגמ' דידן דשכרו כפועל משלם לו אף שלא הציל הוא להחמור וא"כ ה"נ בהא דאתא מיטרא ג"כ לישלם לו עכ"פ שכרו כמו שקצב לו והוא כמו שרגילין ליתן לפועלים אחרים בעד מלאכה כזו דהא לא קצב לו התם יותר ממה שרגילות הוא ליתן בעד השקאה שדה כזו והאיך מביא הנ"י ראי' מהירושלמי דא"צ לשלם לו בעד קה שלא השקה את השדה ולכאורה צע"ג להבין כוונת הנ"י ז"ל בזה:

ולולא שאיני כדאי הי' נלע"ד לפרש כוונת הירושלמי דלא יסתור לגמ' דידן וכלל דהירושלמי מיירי בירד להציל שלא ברשות הבעלים והבעלים היו שם והניח זה שלו והתחיל מעצמו להציל של חבירו ועלה החמור מאליו דאם הי' הוא מצילו אז עכ"פ הי' צריך לשלם לו שכרו כפועל ועתה שלא הצילו רק עלה מאליו מש"ה א"צ לשלם לו אפילו כפועל כיון דלא שכר אותו להצילו וגמ' דידן דקאמר דירד להציל ולא הצילו דמשלם לו שכרו כפועל מיירי בירד ברשות שהבעלים או הב"ד אמרו לו שיעשה כן ומש"ה משלם לו שכרו כפועל גם אם לא הציל אלא שהנ"י לא פי' כן דהירושלמי מיירי בשלא ברשות רק מעצמו התחיל להציל שהרי הביא ממנו ראי' להא דאתא מיטרא דשם שכרו להשקות שדהו ומפרש דהירושלמי מיירי ג"כ שהבעלים אמרו לו שיציל חמורם והם ישלמו לו דמי חמורו וכמש"ל. וצריך לעיין במפרשי הירושלמי שם מ"ש בזה. והנה לפי פירושי בירושלמי אין קושיא כלל על הסמ"ע מירושלמי הנ"ל וי"ל בזה:

ד והנה אחר כל האמור רואה אנכי פלוגתת הפוסקים הנ"ל הלא היא כתובה בראשונים נ"ע כי בשמ"ק בד"ה ירד להציל כתב בשם הר"ר יהונתן ז"ל ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו מי אמרינן כיון שלא נתכוון מתחילה לשלם לו אלא משום דהי' סבור שימות והשתא שלא מת לא משלם לי' אלא שכרו של אותו היום או של אותה השעה או דילמא אמרינן זה המציל משמיא רחימו עלי' שלא הפסיד כלום ולא בזכות השוכרו וכיון שקיבל עליו בב"ד לשלם לו דמי חמורו כמו כן ישלמו לו ומשני דמן שמיא הוא דרחימו עלי' דנשכר ולא בזכות השוכר אבל לא קמיבעי' לי' אם ירד להציל ועלה של חבירו שהי' יפה מאתים מאליו מהו מי אמרינן השתא מיהא לא טרח ולא משלם לי' כלום או דילמא כיון שהפסיד את שלו שהניחו לטבוע כדי להציל את של חבירו אעפ"י שזה עלה מאליו חייב לשלם ונראה דמחייב לשלם לו דמי חמורו הואיל ועל ידו הפסידו וזה הרויח את שלו ואע"ג דעלה מאליו בלא טורח ובלא טורח ניצל מיהו מנכה לו כדי טורח שהי' לו לטרוח ולא טרח בפר"ח ז"ל. ירושלמי הניח שלו להציל את של חבירו ועלה של חבירו מאליו אין נזקק לו כלום אלא הניח שלו להציל את של חבירו ועלה שלו מאליו מהו דיימר לי' נתייאשת א"ל נשמעיני' מן הדא שטף נהר חמורו והי' צווח ואומר לא נתייאשתי ר"ל אמר כל זמן שצווח לא נתייאש ר' יוחנן אמר חזקה מיואש הוא עכ"ל הר"ר יהונתן ז"ל. ומבואר שיטת הר"ח ז"ל דבירד להציל ועלה מאליו צריך לשלם לו דמי חמורו וכפי הנראה הסכים הר"ר יהונתן לשיטת הר"ח אלא דאינו מובן מה שהביא על זה הירושלמי דהוא לכאורה כסותר זה דלפי הירושלמי אין צריך לשלם לו דמי חמורו וכמ"ש הנ"י בפ' האומנין הבאתיו לעיל. ונוכל לומר דה"פ דהר"ח מפרש דמסוגי' דידן מוכח הדין דבעלה מאליו צריך לשלם לו או י"ל דהשני נקודות בשמ"ק נ"ל קודם תיבות בכרי ז"ל. והכוונה דמי חמורו מדלא קמיבעי' להש"ס דין זה כלל ורק מיבעי' לי' דין דאם עלה שלו מאליו משמע דזה דעלי חמורו של שמעון השוה מאתים מאליו פשיטא מילתא דצריך לשלם לו דמי חמורו וא"כ הואיל דגם זה דקמיבעי' לי' בעלה שלו מאליו מיפשט פשיטא לי' להש"ס דצריך לשלם לו דמי חמורו א"כ ממילא ידעינן דגם בעלה החמור השוה מאתים מאליו דג"כ צריך לשלם לו דמי חמורו דזה דעלה החמור השוה מאתים מאליו מיפשט פשיטא יותר דחייב לשלם לו דמי חמורו מהא דעלה שלו מאליו זה הוא סברת הש"ס דילן ועל זה הביא הירושלמי דמפורש בהדי' דעלה מאליו החמור השוה מאתים אין נזקק לו והיינו דפטור מלשלם לו דמי חמורו וחולק בזה עם הש"ס דילן

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה