אור ברסלב
אמרי הצבי ג הגוזל ומאכיל פרק עשירי › דף קטו:

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

הגוזל ומאכיל פרק עשירי · דף קטו:

דף קטו.

[לב]

(א) דף קט"ו ע"ב במתני' זה בא בחבית של יין וזה בא בכדו של דבש נסדק החבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו כו' כל הסוגיא וכ' בשמ"ק אין לו אלא שכרו דמצי למימר בעל הדבש אתה משום מצוה נתכוונת ולפנים משוה"ד עשית שהרי שנינו אבידתו ואבידת חבירו שלו קודמת כו' וא"ת אם התנה עמו פשיטא צריכא למימר דתנאי ממון הוא וקיים י"ל הא קמ"ל דאבידתו ואבידת חבירו דשלו קודמת כו' עכ"ל בשם הר"ר יונתן ז"ל ולכאורה י"ל דמה מהני התנאי להתחייב לו בעל הדבש לשלם דבמאי חל התחייבות שלו דניהא דעל שכרו מתחייב מטעם פועל אבל על יחר מכדי שכר פעולה דהיינו שישלם לו דמי היין במאי חל החיוב ועיי"ש בשמ"ק כתב בשם הר"מ מסרקסטה ז"ל ואם אמר לו אשפוך ייני ואציל דובשנך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו או שהתנה בב"ד ואיכא מ"ד ואע"ג דלא א"ל מידי דובשא [לע"ד צ"ל מרא דדובשא] אין כיין דאודעי' ואשתיק מינח ניחא לי' ושקיל דמי יינו מדובשנו וקרוב לומר בהיפוך כיון דלא אתני קמי בי' דינא בהכי עכ"ל והנה למסקנת הר"מ בעינן דוקא שיאמר בעל הדבש אין ובש"ע ח"מ (סי' רס"ד ס"ה) כתב לשון הרמב"ם (בפי"ב מהל' גזילה) כלשון המשנה ואם א"ל אציל את שלך כו' ולא הוזכר כלל שבעל הדבש א"ל אין והוא כסברא הראשונה של הר"מ מסרקסטה ז"ל דאפילו שלא אמר בעל הדבש אין ג"כ חייב לשלם דמי היין כל שא"ל הבעל היין כן בפניו:

והנה באם שפך זה יינו ולא הספיק להציל הדבש עד שנשפך גם הדבש ולא הציל הדבש אם חייב בעל הדבש לשלם לו הנה בסיפא דמתני' גבי שטף נחל חמורו וחמיר חבירו כו' ואם א"ל אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי חייב ליתן לו וקאמר הש"ס עלה בעא מיני' רב מרבי ירד להציל ולא הציל מהו א"ל וזו שאילה אין לו אלא שכרו ושמעינן דא"צ לשלם לו דמי חמורו וא"כ ה"ה הכא בדינא דרישא ג"כ הדין כן. ולכאורה י"ל לדברי הר"מ מסרקסטה דבעינן דוקא שחבירו בעל הדבש א"ל אין וא"כ הי"ל לומר דנתחייב מדין ערב הואיל דא"ל שפיך יינך ואני אשלם לך לא מיבעי' לשיטת הרמב"ן הובא בר"ן פ"ק דקידושין והובא ג"כ בש"ע (סי' ש"פ ס"א) בהג"ה דאמר זרוק מנה לים ואתחייב אני לך דמתחייב מרין ערב א"כ ה"נ לתחייב בעל הדבש לשלם לבעל היין בעד היין אף כי לא הציל הדבש הואיל דא"ל בעל הדבש שישפוך היין והוא ישלם לו מחירי וגם לשיטת חכמי הצרפתים דבכה"ג לא מתחייב מדין ערב מ"מ היכא דא"ל כן להנאת עצמו מתחייב מדין ערב א"כ ג"כ לתחייב בעל הדבש לשלם לבעל היין בעד היין גם כי לא הציל הדבש. הגם כי י"ל דלחכמי הצרפתים י"ל דגם בכאן לא נתחייב מדין ערב כלל ורק מדין פועל הוא דנתחייב לשלם כל מה שהתנה עמו הואיל דהי' לו היזק היין שלו וכמו דמשני רמב"ח (בדף קט"ז ע"א) בצייד השולה דגים מן הים וא"ל אפסדתני כוורי בזוזא וה"נ דכוותי' וזה דוקא אם הציל אבל כי לא הציל א"כ אין לו אלא שכרו וי"ל בזה. ויש להוסיף עוד ולומר דגם אם נימא לסברא שכתבתי דגם לשיטת חכמי הצרפתים מתחייב הכא מדין ערב הואיל דחטי לי' ג"כ הנאה זה דוקא אם הציל אבל כי לא הציל דלא מטי לי' הנאה לא מתחייב מדין ערב ומש"ה א"צ לשלם אלא שכרו כן הי' נראה לכאורה. אילם לאחר העיון יש לדחות זה דאם נבא עלה מדין ערב הוא מתחייב בשעת אמירה שא"ל לשפוך היין וא"כ גם כי לא הציל ג"כ היל"ל דמתחייב מדין ערב וע"כ נצטרך לומר דלא מתחייב בכאן מדין ערב הואיל דלא מטי לי' הנאה עדיין וא"כ גם כי הציל ג"כ לא נבא עלה מדין ערב והרבה י"ל עוד בזה:

ולכאורה יקשה לשיטת הרמב"ן דסובר דמתחייב מדין ערב באומר לחבירו זרוק מנה לים ואתחייב אני לך וא"כ ה"נ בסיפא כי אמר בעל החמור שיציל את שלו וישלם לו לתחייב מדין ערב לשלם גם כי לא הציל ואמאי קאמר הש"ס דאין לו אלא שכרו בכה"ג. אולם י"ל בזה לשיטת הרמב"ן דיש לחלק בין הא דרישא להא דסיפא דבסיפא דאין זה עושה מעשה בידים לשפוך וירוק דבר שלו כי החמור שלו כבר נשטף ג"כ ורק שיכול להציל בכה"ג אם זה אומר לו שלא יציל את שלו והוא ישלם לו בכה"ג לא מתחייב מדין ערב הואיל דאינו מוציא עתה את שלו מתחת ידו ודומה לערב לאחר מתן מעות דלא מתחייב מדין ערב. אכל ברישא שזה שפך את היין עפ"י צוואתו של בעל הדבש ושא"ל בפירוש שישלם לו בכה"ג י"ל דשפיר מתחייב מרן ערב גם כלי לא הציל אח"כ את הדבש הואיל דהחיוב בא בשעת שפיכת היין עפ"י אמירתו של בעל הדבש ומש"ה לא קבע הש"ס לאיבעי' דרב מרבי בירד להציל ולא הציל אלא אסיפא דמתני' בשטף נהר חמורו וחמור חבירו כו' ולא תכע ארישא דמתני' משום דברישא דמתני' בשפך זה יינו עפ"י אמירתו של הבעל דבש י"ל דגם כי לא הי' יכול להציל אח"כ ג"כ מחרב בעל הדבש לשלם לו דמי יינו. ולפי האמור שפיר י"ל דגם לחכמי הצרפתים החולקים על הרמב"ן ג"כ הדין כן ומשום דהם מודים הכא דחייב מדין ערב הואיל דמטי לי' הנאה לבעל הדבש מתחייב באמירתו מדין ערב וכמו שכתבתי לעיל וגם אם לא הציל ג"כ מתחייב בעל הדבש לשלם לו לבעל הייןי דמי יינו מדין ערב והיינו היכא דאתיילד אונס אח"כ ולא הי' יכיל להציל ודוקא בדינא דסיפא בשטף נהר חמורו כי' היא דאמרינן דבירר להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הואיל דאינו מוציא עתה המעות מרשותו על פיו אבל בשפך יינו על פיו שפיר י"ל דמתחייב מדין ערב וגם אם לא הציל ג"כ מחייב לשלם לו דמי יינו וי"ל עוד בזה:

מיהא לשיטה הראשונה של הר"ם מסרקסטה וכן נוטה שיטת הרהר"ם וט"ע דלא בעינן שבעל הדבש יאמר לו אין דהיינו שישלם לו הוא דמי היין ורק בסתמא ג"כ חייב בעל הדבש לשלם לו דמי היין אם א"ל בעל היין שיציל לו הדבש ורק שזה ישלם לו דמי היין ושתק הבעל הדבש דחייב לשלם לו דמי היין בזה י"ל אם לא הי' יכול להציל אח"כ דא"צ לשלם לו רק שכרו הואיל דבזה לא הוי לערב הואיל דלא א"ל בעל הדבש שיעשה כן והוא ישלם לו ורק דאם הציל מחויב לשלם לי דמי היין והיינו מטעם פועל ודהוי כמו דמשני רמב"ח לקמן בסוגיין בצייד הפילה דגים מן הים וא"ל אפסדתני כוורי בזוזא וה"ה הכא הרי הפסיד על ידו היין שלו ששפך אותו אבל אם לא הציל אינו מחויב לשלם לו דמי היין ורק משלם לו שכרו כפועל ושוה דין דרישא עם דין דסיפא וכמו דבסיפא אמרינן דירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הה"נ ברישא הדין כן. מיהא י"ל דהואיל דבעל היין א"ל לבעל הדבש שאם ישלם לו דמי היין כו' ושתק הי"ל כאילו אמר אין ונתחייב מדין ערב אם כן גם בכה"ג נתחייב מדין ערב. ואפילו לשיטת חכמי הצרפתים החולקים על הרמב"ן ומשום דמטי לי' הנאה אם יציל הדבש א"כ י"ל תו דגם בלא הי' יכול להציל ג"כ מחויב לשלם לו כל דמי היין ומטעם ערב וי"ל טובא בזה. ועיין לקמן בסוגיין [אול"ג אק"א] מ"ש שם עפ"ד הרמב"ן הנ"ל בענין זה. והנה בש"ע ח"מ (סי' רס"ד) הזכיר ג"כ זה דירד להציל ולא הציל רק בדינא דסיפא בשטף נהר חמורו וחמור חבירו ובדינא דרישא באם שפך זה יינו להציל דבשו של חבירו לא הזכיר כלל דין זה דלא הציל עיי"ש (בס"ג ובס"ד וס"ה) וא"כ י"ל אם הי' בפני הבעל הדבש ואמר בעל היין אציל שלך ואתה נותן לי דמי שלי ושתק ומכ"ש אם אמר בעל הדבש הן די"ל דגם בלא הי' יכול להציל אח"כ ג"כ חייב לשלם לו דמי היין ואף אם נימא בשתק דא"צ לשלם לו דמי היין מ"מ באם בעל הדבש אמר אין נלע"ד דבודאי מחויב לו לשלם דמי היין גם אם אירע אונס אח"כ שלא הי' יכול להציל הדבש ולא ראיתי עדיין דין זה מפורש להלכה כן:

ב והנה הטור בח"מ (סי' רס"ד) כתב הניח אבדתו והחזיר של חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו כיצד שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו שוה ק' ושל חבירו שוה מאתים והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו בד"א שהי' בעל החמור שם וזה לא התנה אבל אם לא הי' שם או שהי' שם וזה התנה עמו וא"ל אציל את שלך ואתה תתן לי דמי חמורי או שהתנה כך בפני ג' חייב ליתן דמי חמור שלו אפילו עלה שלו מאליו והב"י כתב עלה מתבאר מדברי הרא"ש שאכתוב בסימן שאח"ז ולקמן (בסי' רס"ה) הביא דברי הרא"ש בפ"ב דב"מ (דף ל"ב) וקיי"ל כרבנן כ' עד אבל אם הבעלים עומדים שם לא הוצרכו לתקן כיון שיכול להתנות ואם לא התנה הפסיד ולא יטול שכר על השבתה אבל כפועל בטל לגמרי יטול דאנן סהדי דניחא להו להבעלים בהכי ודבר זה אנו למדים מההוא דתנן בהגוזל בתרא אלא נהר חמורו וחמור חבירו הניח שלו והציל של חבירו אן לו אלא שכרו ולא אמרינן שיטול כל מה שהפסיד בהשבתו כי היכי דאמרינן הכא הי' בטל מסלע שאין מפסיד כלום בהשבתה אלא נוטל כמו ששמין שאדם הי' נוטל על מלאכה קלה כזו אלא היינו טעמא כיון שבפני הבעלים הוא הי' לו להתנות ומדלא התנה הפסיד ולא יטול אלא שכר טרחו ומינה שמעינן דאם אין הבעלים שם צריך ליתן לו דמי חמורו עכ"ל הרא"ש ז"ל. ולכאורה אינו מובן דהאיך שמעינן מהאי סוגיא דכאן דאם אין הבעלים שם מחייב ליתן לו כל שכרו אף שלא התנה כלל בפני ב"ד דהא בהדיא איתא במתני' דב"מ פ"ב (דף למ"ד ע"ב) הי' בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד אם אין שם ב"ד בפני מי יתנה שלו קודם אלמא דכי ליכא בעלים התם וגם ליכא ב"ד אם עביד מעצמו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ועיין בב"מ (דף ל"א ע"ב) בתוס' ד"ה אם יש שם ב"ד וא"ת דהכא משלם לכל הפחות השכירות כפועל בטל וכן משני לקמן בסוף השוכר את הפועלים כו' ואלו בפרק הגוזל בתרא (דקט"ו) תנן שטף נהר את חמורו וחמור חבירו הניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואין משלם לו דמי חמורו שטבע וי"ל דהתם מיירי כשהי' יכול להציל ע"י הדחק דאלא"ה מני א"ל מהפקירא קזכינא כדאיתא התם ועי"ל כיון שבעל החמור שם יכול לומר הייתי שוכר פועלים להצילו עכ"ל ומשמע מדבריהם לפי תי' השני דאם אין הבעלים שם משלם לו דמי חמורו והתם לא שייך לומר כפועל בטל דבשלמא אם הי' עוסק במלאכה ועתה הוא מחזיר האבידה דהיא קלה מעשיית המלאכה שייך לומר דמשלם כפועל בטל אבל בשטף נהר חמורו וחמור חבירו דהצלת חמור חבירו אונה קלה מהצלת חמורו לא שייך לומר דמשלם רק כפועל בטל וא"כ מתני' דקתני שם גבי אבידה דאם אין שם ב"ד ואין הבעלים שם דמשלם לו שכרו כפועל ותני עלה כפועל בטל וא"כ אם השבת האבידה אינה קלה ממלאכתו שהוא עוסק בה חייב לשלם לו כל שכרו אף שלא התנה כלל אם אין הבעלים שם ומובן שפיר דברי הרא"ש ז"ל וכ"פ הטור. אולם מלשון הרמב"ם (בפי"ב מהל' גזילה ה"ג) כיצד שטף נהר חמורו וחמור חבירו כו' אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם א"ל אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה בפני ב"ד חייב ליתן לו דמי שלו ואעפ"י שחמורו עלה מאליו הואיל ולא נתעסק בו זכה במה שהתנה עמו (ובה"ר) וכן אם הי' עוסק במלאכה ובטל ממלאכתו ששוה דינר והחזיר אבידה ששוה ק' דינר לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה שהי' עוסק בה ואם התנה עם הבעלים או בפני ב"ד שיטול מה שיפסיד והרשוהו ה"ז נוטל ואם אין שם בעלים ולא ב"ד שלו קודם עכ"ל ומבואר דגם כי אין שם בעלים ולא ב"ד אין לו אלא שכרו ודלא כהרא"ש הנ"ל ועיין בהגמי"י שם (אות ג' ד') מ"ש בזה ועיין מלמ"ל שם הביא עלה שיטת הרא"ש וציין לעיין בתוס' ב"ק (דף נ"ח ע"א) בד"ה א"נ וכוונתו על הא שכתבו התוס' שם באה"ד ועוד אמרינן בהגוזל בתרא (דף קט"ו) שטף נהר חמורו כו' אין לו אלא שכרו ושכרו מיהא שקיל ולא אמרינן מבריח ארי בעלמא ולא יטול כלום ואין לומר דבכל הנהו אע"ג דמן הדין הי' פטור מ"מ תקנ"ח הוא שישלם לו כדי שישיב אבידתו של חבירו אבל פורע חובו אין לנו לעשות תקנה ע"י זה דהא הכא בשמעתין משמע דאי הוה מדעתו הוה חשיב מבריח ארי ולא הי' נוטל כלום אעפ"י שהוא מציל חבירו מן ההפסד לא עשו תקנה כו' עכ"ל התוס' ומשמע מדברי התוס' דגם אם אין הבעלים כאן ג"כ אמרינן דאין לו אלא שכרו אם לא התנה בפני הב"ד ומדברי התוס' דב"מ (דף ל"א ע"ב) בד"ה אם יש בתי' השני שהבאתיו לעיל מבואר קצת דס"ל כשיטת הרא"ש הנ"ל והרבה י"ל בזה:

ובש"ע ח"מ (סי' רס"ד ס"ג) הביא המחבר לשון הרמב"ם והרמ"א כ' ואם אין הבעלים שם אעפ"י שלא התנה כאלו התנה דמי טור ועיין לקמן (סי' רס"ה) והסמ"ע (בסק"ז) בהא דכ' המחבר אין לו אלא שכר הראוי לו כתב דאין בו משום דמי השבת אבידה דלא גרע זה ממי שיש לו מלאכה דאינו חייב להניח מלאכה שלו ולעסוק בהשבה כו' אבל א"צ ליתן לו יותר בשביל הפסד חמורו דהי"ל להתנות עם חבירו ולומר אם תשלם לי דמי חמור אציל את שלך ומדלא התנה ש"מ מחל לו א"נ משום דיכול חבירו לומר אם לא היית מצילו הייתי מהדר אחר איש אחר משא"כ כשאינו שם דצריך לשלם לו דמי חמורו כמ"ש מור"ם בהג"ה וכ"כ הטור וה"ט דמסתמא ניחא לחבירו בזה ולקמן (רס"ה) כתבתי דאף דשם אינו משלם אלא כפועל בטל שאני הכא דטרחת הצלת חמורו של חבירו מהמים הוא קשה כהצלת חמורו עכ"ל והוא כסברא שכתבתי ועיין לקמן (סי' רס"ה) בהג"ה פוסק ג"כ כהטור והרא"ש הנ"ל עייש"ה ועיין ביש"ש בפרקין (סי' ל"ו) הביא דעת הרמב"ם ודעת הטור והרא"ש ומסיק להלכה כהטור והרא"ש וכתב דאם איכא ב"ד ולא התנה גרע יותר מדלא התנה בפניהם אבל כי ליכא ב"ד וגם הבעלים אינם שם והציל מעצמו מחויב לשלם לו דמי חמורו עייש"ה לכאורה י"ל לשיטת הרא"ש והטור הנ"ל אמאי יתחייב לשלם לו דמי חמורו אם לא היו הבעלים שם דבשלמא אם הבעלים היו שם נתחייבו לשלם מטעם פועל וכן אם הב"ד הסכימו לזה אז הוי כאילו הב"ד שכרוהו ונוכל לבא עלה מדין הפקר ב"ד הפקר אלא אם לא היו הבעלים שם במה חל החיוב על הבעלים לשלם לו דמי חמורו דהא ע"כ איירי ביכול להציל ע"י הדחק דאל"כ הוי לגמרי הפקר וזכה בו המצילו וא"כ אמאי חייב לשלם לו דמי חמורו. ואולי י"ל בזה דהואיל דאין הבעלים כאן א"כ הוי תו קצת כמו אינו יכול להציל כלל ויהא ולא הוי לגמרי כהפקר מ"מ תו צריך לשלם לו עכ"פ דמי חמורו ומש"ה כי אין הבעלים שם חייב לשלם לו דמי חמרו גם כי לא התנה בפני ב"ד ואכתי צ"ע בזה:

ואולי דגם זה הוא מכח תקנת חכמים בכדי שיציל אדם ממון חבירו שיהי' מחויב לשלם לו במקום דאיכא פסידא להמציל וכן ראיתי בסמ"ק בסוגיין שכתב בשם הרר"ג מאור הגולה ז"ל ואי איכא דקשיא לי' הא דתנן גבי השבת אבידה הי' בטל מסלע לא יאמר תן לו סלע אלא נותן שכרו כפועל בטל דמשמע דאין משלם לו דמי יינו אלא שכרו בלבד לאו קושיא הוא דלא דמיין להדדי דהתם לא קא חסר מידי אבל בטל ממלאכתו וכיון דלא חסר מידי לא יהיב לי' אלא שכרו אבל הכא הרי חסר יינו ששפך להציל ועוד התם גבי השבת אבידה גופי' תנן אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד ונוטל כל ביטולו ה"נ גבי חבית יין תנאי ב"ד הוא וא"צ להתנות בפני ב"ד דתניא ר"י בנו של ריב"ב אומר תנאי ב"ד הוא שיהא זה שופך את יינו ומציל דובשנו של חבירו וכו' וכ"ת פליגי רבנן עלי' דר' ישמעאל לא פליגי אלא בלקוץ את סוכו של חבירו דהא מזיק לי' אבל בלשפוך יינו להציל דובשט לא פליגי דהא תנן סתמא זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש כו' אין לו אלא שכרו כו' ומהא מתני' דהי' בטל מסלע ליכא קושיא כלל אלא סייעתא איכא כדאמרינן עכ"ל והרי מבואר בהדיא שהוא מטעם תקנה והיינו דתנאי ב"ד הוא כן. אולם ברא"ש בפרקין (סי' ט"ז) כ' והא דתניא ר"י בנו של ריב"ב אומר תנאי ב"ד שיהי' זה יורד לתוך שדה חבירו כו' וכן תנאי ב"ד שיהא שופך את יינו כו' חזינא מ"ד הני כולהו הלכתא נינהו ואנן לא סבירא לן הכי דקיי"ל כמתני' דתנן אין לו אלא שכרו כו' והוא שיטת הרי"ף וכ' הרא"ש עלה ומה שהביא ראי' ממשנתינו דאין לו אלא שכרו לאו ראי' דהתם מיידי כששפך מעצמו ותנאי ב"ד כשבעל הדבש תובע שישפוך בעל היין את יינו שלא יהא רשאי למחות כו' עכ"ל. והנה סובר הרא"ש דתנאי ב"ד הי' רק כשבעל הדבש תובעו שישפוך יינו אבל בשפך מעצמו לא הי' התנאי ב"ד ומשמע אפילו כשאין הבעלים שם ואולי י"ל דהרא"ש דכתב דבשפך מעצמו לא הי' התנאי ב"ד הוא דוקא אם הבעלים שם דאז אין מהצורך להב"ד שיעשו תקנה אם אין הבעלים מבקשים כן מבעל היין שישפוך יינו אבל אם אין הבעלים שם י"ל דהי' התקנה כן שבעל היין ישפוך היין ובעל הדבש ישלם לו דמי יינו. ועכצ"ל כן דאל"כ יסתרו דברי הרא"ש דכאן עם דברי הרא"ש בב"מ שהבאתי וי"ל בזה:

[לג]

א שם ואם א"ל אני אציל את שלך כו'. כתב הטוח"מ (סי' רע"ד) והרואה את חבירו שיש לו חבית של דבש שנסדקה וקרובה להפסד והוא יש לו חבית של יין וחבירו אומר לו שפוך יינך ואמלא חביתך דבשי הנפסד ואפרע לך דמי יינך שחייב לעשותו כו' וכתב רב אלפס שאין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' ישמעאל וכ"כ הרמ"ה וא"א הרא"ש ז"ל פסק כדבריהם (ובסי' רס"ד ס"ה) הביא הרמ"א ב' דעות בזה וז"ל ובעל היין חייב לשפוך יינו כדי להציל דבש חבירו הואיל והבעלים אומרים לשלם לו טור (בסי' רע"ד) בשם הרא"ש ויש חולקין שם בשם הרי"ף והרמ"ה ובסמ"ע (ס"ק י"ז) ובעל היין חייב לשפוך יינו כו' דעליו מוטל לקיים מצות השבת אבידת ממון חבירו כיון שאין לו הפסד עכ"ל. ולכאורה י"ל להסוברים דחייב להציל ומחויב לשפוך יינו להציל דבשו של חבירו ומשום השבת אבידה נגעו בה והלא אם מגיע לו היזק מחמת השבת האבידה אינו מחויב להשיב דהא שלו קודם ואם ירד להציל ולא הציל מסיק הש"ס דאין לו אלא שכרו הראוי לו וא"כ אמאי מחויב להציל לשפוך יינו ולהציל דבשו של חבירו הלא יש לחוש שאחר שישפוך היין יארע אונס שלא יהי' יכול להציל הדבש ויהי' לו פסידא וא"ל דהואיל דהוא רק ספק וחששה רחוקה שיארע אונס שלא יהי' יכול להציל הדבש ולא מיקרי זה פסידא דידי' ולא חיישינן לה ומחייב להציל דבשו של חבירו דאל"כ בכל השבת אבידה ניחוש לה וכיוצא בה שמא ע"י השבה זו יבא לי היזק ז"א דבשלמא ליחוש בכל דוכתא שמא יבא לו הפסד עי"ז לזה לא חיישינן לה כלל משא"כ דנחייב לזה לשפוך יינו בזה שפיר, י"ל דלא יהי' מחויב לשפוך היין שלו משום דדילמא יהי' אונס אח"כ בהצלת הדבש ויהי' לו פסידא ולכאורה י"ל בזה טובא:

מיהא לפמ"ש לעיל בסוגיין [אול"ב אק"א] דבכה"ג שא"ל בעל הדבש שישפוך היין והוא ישלם לו דבכה"ג מחייב לשלם לו מטעם ערב לשיטת הרמב"ן דכזרוק מנה לים ואשלם לך דמחויב מטעם ערב ואפילו לשיטת החולקים בזה מ"מ הכא דמטי לי' הנאה לבעל הדבש שיציל לו דבשו ששוה הרבה יותר מדמי היין שפיר נתחייב מדין ערב ע"ש וא"כ גם כי לא הי' יכול להציל אח"כ הדבש ג"כ מחויב בעל הדבש לשלם בעד היין מדין ערב והא דקאמר הש"ס דבירד להציל ולא הציל דאין לו אלא שכרו הראוי לו הוא דוקא בחמור שכבר נשטפו שני החמורים שלו ושל חבירו ורק דיכול להציל אחד מהם וא"ל חבירו שחמורו שוה מאתים שהוא ישלם לו בעד חמורו השוה מנה והוא יציל את שלו דבכה"ג לא שייך לחייבו מטעם ערב הואיל דאינו מוציא עתה את ממונו מרשותו עי"ז וגם מסתמא הצלת שני החמורים הללו הוא בשוה דהיינו כבר יותר להציל את החמור ששוה מאתים יותר מזה שאינו שוה אלא מנה וא"כ מה חילוק יש לו אם יציל חמורו השוה מנה או חמור חבירו השוה מאתים ומש"ה בירד להציל חמור חבירו ולא הציל אין לו אלא שכרו וכמו שבארתי לעיל וא"כ מש"ה הכא כשבעל הדבש א"ל לבעל היין שישפוך היין והיא ישלם לו דבכה"ג גם כי יארע אונס ולא יהי' יכול להציל הדבש ג"כ מחויב לשלם לו בעד היין וא"כ תו לא משכחת שום חשש פסידא בזה א"כ מש"ה שפיר מחויב לשפוך היין ולהציל דבשו של חבירו ומטעם השבת אבידה אתינן עלה:

ולפ"ז י"ל בדינא דשטף נהר חמורו דאז אין חבירו צריך לשלם לו אם לא הי' יכול להציל משום דלא נתחייב בזה מדין ערב גם לשיטת הרמב"ן הנ"ל א"כ אינו מחויב להניח את שלו ולהציל את של חבירו דשמא לא יהי' יכול להציל ולא יתן לו רק דמי שכרו הראוי לו. אולם י"ל דאכתי מחויב להציל של חבירו הואיל דגם עתה אינו ברור לו שיציל את שלו דהא כמו דיכול להציל שלו כן יכול להציל של חבירו. אולם אם הוא באופן שיכול יותר להציל שלו ממה שיציל את של חבירו בכה"ג בודאי לכ"ע אינו מחויב להציל את של חבירו ולהניח את שלו. ונוכל לומר בטעמם של הרי"ף והרמ"ה דסוברים דאינו מחויב בעל היין לשפוך היין ולהציל הדבש לא מיבעי' אם נימא דסבירא להו כחכמי הצרפתים דבזרוק מנה לים פטור וסבירא להו דהכא ג"כ דומה לזה ומשום דאם לא יציל לא מטי לי' הנאה וא"כ לא מתחייב בזה מדין ערב וכמו שכתבתי סברא זו לעיל בסוגיין שם פשיטא דאינו מחויב לשפוך היין שלו על הספק דדילמא לא יהי' יכול להציל אח"כ שיארע איזהו אונס וכדומה אלא אפילו לפי מ"ש לעיל במסקנא דגם לחכמי הצרפתים נתחייב בזה מדין ערב מ"מ י"ל דאינו מחויב לעשות כן שיהי' צריך אח"כ לתובעו בדינא ודיינא דשמא לא ירצה לשלם לו אח"כ אם יארע אונס ולא יהי' יכול להציל. מיהא אם ישלם לו תיכף אולי י"ל דכ"ע מודים דמחויב להציל הדבש ולשפוך יינו כן הי' נראה לכאורה אולם לאחר העיון היטב ברי"ף ובטור והרא"ש משמע דהסוברים דאינו מחויב לעשות כן הוא משום דיכול לומר דרוצה ביין דהרי בזה הוא הפלוגתא אם הוא תנאי ב"ד ואם נימא כסברא שכתבתי לא צרכינן לבוא עלה אם הוא תנאי ב"ד או לא וי"ל עוד בזה]:

מיהא י"ל גם להרא"ש והטור דס"ל דמחויב בעל היין לשפוך יינו כו' הוא דוקא אם בעל הדבש הוא אמיד וגברא דציית דינא אבל אלא"ה י"ל דאין בעל היין מחויב לעשות כן ועיין לקמן (בדף קט"ז ע"ב) ברש"י ד"ה מחשבין לפי משוי אם השליך זה מאה ליטרין זהב ישליך זה מאה ליטרין ברזל עכ"ל ונקיט רש"י ז"ל על העבר שכבר נעשה המעשה כן משמע אבל אם לא נעשה עוד המעשה א"צ בעל הזהב להשליך רק יכול לכופו לבעל הברזל שישליך הברזל והוא משלם לו לפי חשבון העולה על חלקו והיא כשיטת הרא"ש הנ"ל והרמב"ם (פי"ב מהל' גזילה הי"ד) ובש"ע (ער"ה סי"ו) העתיקו לשון הברייתא סתמא:

ב ולכאורה י"ל עוד לשיטת הרא"ש והטור דאם נימא דמחויב בעל היין לשפוך יינו אם בטל הדבש אומר לו שישלם לו וא"כ אם אין בעל היין כאן הי"ל לומר דרשאי בעל הדבש בעצמו לעשות כן לשפוך יינו של חבירו וליקח החבית להציל דבשו לתוכו דהא אם בעל היין הי' כאן הי' מחויב בעצמו לעשות כן ויכול לכופו על זה. א"כ י"ל לכאורה בהא דקאמר הש"ס בב"ק לעיל (דף ס' ע"ב) ורבנן ואיתימא רבה בר מרי אמרו גדישים דשעורין דישראל הוו וגדישין דעדשים דפלשתים וקא מיבעיא להו מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו ע"מ לשלם גדישין של עדשים דפלשתים שלחו לי' חבול ישיב רשע גזילה ישלם אעפ"י שגזילה משלם רשע הוא כו' וא"כ מבואר דאסור להחליף עדשים בשעורין שלא מדעת חבירו אף דהיו צריכין השעורין ליתן לפני בהמתו וגם הי' שעת הדחק ולא התירוהו אלא משום שמלך פורץ לעשות לו דרך וא"כ אמאי הכא יהי' שרי לשפוך היין של חבירו שלא מדעתו ע"מ לשלם לו דמיו בכדי שיוכל להציל דבשו לתוכו וגם הרי בפניו יכול לכופו על זה ואי משום דהתם איכא פסידא שישפך הדבש הלא אם אין לו מה ליתן לפני בהמתו לאכול אין לך פסידא גדולה יותר מזה וגם כי איכא ג"כ צער בע"ח ולכאורה י"ל בזה:

והנה הרא"ש שם (בסי' י"ב) כתב ז"ל ויראה דמיירי שעדיין לא היו מזומנין אלא רצו ליקח גדישים של שעורים דישראל ולכשיזדמן להם גדישים דעדשים דפלשתים יחזירום להם אבל אם היו גדישין דעדשים מזומנים אפילו אין בעלי גדישים שעורין לפנינו מותר לזכות להן גדישין של עדשים ע"י אחר וליקח גדישים של שעורים דזכות הוא לו דעדשים עדיפי טפי וכן משמע לישנא דקרא חבול ישיב רשע גזילה ישלם דמשלם אחר שכבר גזלו עכ"ל הרא"ש ז"ל. והנה לפי פירושו נוכל ליישב קצת דהכא מיירי שמזומן ליתן לו תיכף הממון עבור היין. אלא דצ"ע לכאורה דברי הרא"ש לפ"ז דהא גם דוד המע"ה הי' יכול לזכות לבעלי השעורין ממון עבור השעורים דמה חילוק יש בין עדשים לממון דכמו דאם הי' כבר להם העדשים הי' מותר לכל אדם לשיטת הרא"ש הה"נ אם ירצו ליתן להם ממון עבור השעורים וכי הי' חסר לדוד המע"ה ממון או דברים אחרים ליתן עבור השעורים ולכאורה י"ל בזה:

ועיין בתוס' בב"ק שם בד"ה ה"ג אלא כתבו וז"ל דלמ"ד לאחלופי אעפ"י שאם לא הי' עדשים היו צריכים לשאל אם מותר ליטול שעורים ע"מ לשלם דמים מ"מ הזכיר עדשים לפי שהיו מזומנים שם והיו רוצים לפורעם תחתיהם כו' עכ"ל והרי מבואר בתוס' דגם בכה"ג אסור שלא מדעתו ודלא כהרא"ש ועיין ביש"ש שם פרק הכונס (סי' כ"ז) חולק ג"כ על הרא"ש ז"ל דוכי שרי להסתחר בממון חבירו שלא מדעתו דדילמא חביב עליו יותר שעורים או צריכים לו נמי לבהמתו ודילמא לא יהי' מצוי לו לקנות שעורים או דדילמא לא ניחא לי' למכור את שלו הלא מסקינן בסוף פרקין דחמסן הוא אפילו יהיב דמי ומסתמא אין חילוק בין שילם לו דמיו או יותר מדמיו כו' עייש"ה ולעיל בב"ק (על דף ס' ע"ב) [אוכ"ו] הארכתי קצת בזה. וא"כ לשיטת התוס' והיש"ש הי"ל לומר בנידון דידן דאם אין בעל היין כאן דבודאי אסור לו לבעל הדבש לשפוך יינו של חבירו בכדי להציל הדבש לתוך החבית הזה וגם בפני בעל היין אם אינו מתרצה היל"ל דאין יכול בעל הדבש לכופו לבעל היין שישפוך היין ויציל דבשו של חבירו והוא כשיטת הרי"ף והרמ"ה וכדעה אחרונה של הרמ"א הנ"ל:

וראיתי אח"כ בשמ"ק ב"ק (על דף קי"ז ע"ב) בסוגיא דמציל עצמו בממון חבירו האריך בה וכ' שם ומציל עצמו בממון חבירו הואיל ואתא לידן נימא בי' מילתא כו' עד הנה מן הכללות הללו אדם יכול להציל עצמו בממון חבירו בין בפניו ובין שלא בפניו והוא שישלם פסידתו אבל להציל ממונו מרובה בממון חבירו מועט שלא מדעת חבירו אסור דתנן אבל לא יקוץ את השוכה ע"מ ליתן לו דמים והנ"מ שלא בפני חבירו אבל בפני חבירו אם יתנה עמו לשלם פסידתו חייב להציל ממון חבירו דכיון דלא מטי לי' פסידא מיחייב בהשבת אבידתו כדתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' שמעינן מינה שאם לא היתה פסידתו כשל חבירו אינו רשאי להתעלם שמתנה ומציל הילכך הנך תנאי דקתני בברייתא דריב"ב שיהא זה שופך את יינו ומציל דובשנו של חבירו ומפרק עציו כו' נהי דשלא בתנאי בעלים אינו חייב דליתא לדר' ישמעאל דעשרה תנאים התנה יהושע ותו לא אבל בתנאי בעלים חיובי מיחייב לשפוך יינו ולהציל דבש חבירו וכן לענין שטף נהר חמורו וחמור חבירו אם יתנה עמו ליתן לו דמי שלו חייב להציל וקרוב אני לומר אם בפניו הוא ויתנה לו שיתן לו פסידתו אעפ"י שלא קיבל עליו הלה יכול לפרק ולהציל לפי שזה רשע הוא ומחויב בדבר וזה שהוא עושה כדין עושה והא דאמרינן שלך קודם כו' וי"ל אפילו על כל אדם כי איך יחוס על סלע שלו יותר ממאה סלע של חבירו והי' לו לבטוח על הבורא לשלם גמולו בכמה כפולות על מצות השבת אבידת חבירו והאריך עוד בענין זה עכ"ל. והנה מבואר בשטמ"ק דגם בשטף נהר חמורו וחמור חבירו ג"כ מחויב להציל אם זה אומר לשלם לו דמי חמורו אע"ג דאם לא יציל לא יצטרך לשלם לו רק שכרו הראוי לו והוא דלא כמו שכתבתי לעיל וצרכינן לומר דהסברא הוא משום דהא אין ידוע לו בבירור ג"כ שחמור שלו יכול להציל ושני החמורים בספק הצלה הם עומדים בשוה וא"כ תו מחויב להציל את של חבירו אם חבירו מבטיחו לשלם לו דמי חמורו אם יציל חמור שלו וכאשר כתבתי ג"כ סברא זו לעיל:

אולם מ"ש השמ"ק לחלק בין בפני הבעלים לשלא בפני הבעלים דבפני הבעלים מחויבים הבעלים לשפוך יינם ולהציל הדבש של חבירו ואם אין בעל היין רוצה יכול בעל הדבש לכופו על זה וישפוך בעצמו היין ושלא בפני בעל היין אסור לבעל הדבש לשפוך היין ע"מ לשלם לו ולמדתי מדברי השמ"ק הסברא לחלק בזה דמדין השבת אבידה נגעו בה וא"כ כשהוא בפני בעל היין דמחויב בעל היין לעשות המצוה בגופו ולהציל ממונו של חבירו אף שבעל הדבש הוא ג"כ כאן מ"מ כל שאין בעל הדבש יכול להציל בעצמו הדבש שלו חובה על בעל היין לסייעו להציל בכל מה דאפשר לעשות להציל וניהא דאם איכא פסידא לבעל היין אינו מחויב להציל משום דשלו קודם אבל כי לית לי' הפסד ממון מחויב להציל בגופו וא"כ כשבעל הדבש רוצה לשלם לו דמי היין מחויב בעל היין להציל מטעם השבת אבידה וא"כ הואיל דחובת הגוף עליו אם אינו רוצה כופין אותו ויש לב"ד רשות לכופו כמו על כל מ"ע שהב"ד כופין אותו כדאיתא במס' כתובות (דף פ"ו ע"א) ובתוס' ד"ה פריעת, וב"ב (דף ח' ע"ב) ובתוס' ד"ה אכפי' ובכמ"ד בש"ס ואע"ג דאיכא ג"כ לאו דלא תוכל להתעלם מ"מ הואיל דאין לוקין על לאו זה, דהא אין בו מעשה ובכה"ג הב"ד כופין לקיים המ"ע אע"ג דאיכא לאו ג"כ וא"כ הב"ד כופין אותו בכל מיני כפיות וה"ה שכל אדם יכול לכופו על זה וגם בעל האבידה בעצמו יכול לכופו ע"ז דמה שמשלם לו עבור היין ומפסיד גופו של היין זה לא מיקרי פסידא דממונא [הנה אחר כותבי זאת עיינתי במ"ש בעזה"י על מסכת ב"מ (דף ל"א ע"א) שם כתבתי דניהא דבכל מ"ע הב"ד כופין ומכין אותו עשת"נ זהו דוקא אם הוא מ"ע שאינו תליא בממון חבירו אבל היכא דהמצוה הוא להציל ממון חבירו בזה לא שייך לומר דהב"ד מכין אותו לקיים המ"ע משום דהא יוכל לומר שרוצה לשלם לחבירו הממון שמפסידו בזה ולחייבו לשלם אין הב"ד יכולין לחייבו לשלם דהא לא אזקי' בידים והא דאם אינו רוצה לשלם החוב דכופין אותו התם הוא משום דנתחייב לשלם הואיל דלקח בהלואה בידים עיי"ש מ"ש ליישב בזה וא"כ לפ"ז יהי' מכאן סתירה לזה מדברי השמ"ק כפי שפירשתי דבריו:

אולם לאחר העיון נראה דא"ש דלא קשה כלל דניהא דנימא דאין הב"ד כופין אותו בשאר מיני כפיות אבל מכל מקום יכולין הב"ד לכופו לשפוך היין ולהציל הדבש הואיל דישלם לו דמי היין ואם אינו רוצה לשמוע לקול הב"ד יכולין הב"ד בעצמם או לצוות לשלוחם שישפוך היין בכדי שיהי' הכלי להציל הדבש וא"כ כל אדם יכול לעשות כן וה"ה שבעל הדבש בעצמו יכול לעשות כן] אולם כל זה אם בעל היין הוא כאן אבל אם אין בעל היין כאן דליכא עליו חובת הגוף להציל ממון חבירו ולהשיב האבידה ועל ממונו של בעל היין ליכא מצוה וא"כ אין כאן מי שנתחייב במצוה זו של השבת האבידה וממילא תו אסור לו לבעל הדבש לשפוך היין של חבירו בכדי להציל דבשו והבן היטב בסברא זו. וממילא יוצא לנו דין חדש דאם אין הבעל היין בעצמו כאן רק שלוחו דזה מיחשב ג"כ שאין בעל היין כאן מטעם סברא זו:

ומעתה מובן היטב הסוגיא דב"ק לעיל (דף סמ"ך) דבעל השעורים לא הי' שם וליכא עליהם חובת הגוף להציל בהמת חבירו וא"כ אסור הי' להם ליטול השעורים של חבירו שלא מדעתו אלא משום דמלך פורץ לעשות לו דרך ואין מומין בידו ומיושב כל הנ"ל ודו"ק היטב בזה. ועיין לקמן (על דף קי"ז ע"א) [אומ"ג] מ"ש שם בזה. מיהא הרמ"א הביא דעת הרי"ף והרמ"ה לבסוף וקבע הלכה כן א"כ אין נ"מ לדינא בזה וי"ל עוד בזה:

[לד]

(א) שם ואמאי לימא לי' מהפקירא קא זכינא כו' כדאר"י כשעקל בית הבד כרוך עלי' ה"נ כשעקל בית הבד כרוך עלי' ופירש"י בעקל דדובשא כרוך עלי' חבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר עכ"ל. ולכאורה י"ל דהא ניהא דלא הוי כל הדבש הפקר הואיל דאינו עתיד להשפך כולו אבל מ"מ זה הדבש שראוי להשפך כגון לוג וכדומה זה יהי' הפקר דהא בודאי זה שעתיד להשפך ע"י הסדק הזה שהוא שוה יותר מהיין של חבירו שהרי אמר לו שישפיך היין ויציל הדבש וא"כ בזה השיעור בהדבש מה שעתיד להשתפך אם לא יערט לכלי אחר כגון לוג וכדומה נימא דהוא הפקר וזוכה בו המצילו מן ההפקר וכקושית הש"ס לימא לי' מהפקירא קא זכינא ועיין ב"מ (דף כ"ו ע"ב) מ"ט אימור שותפי נינהו וכ' בשמ"ק סוד"ה אמר רבא וז"ל תוס' שאנץ אימור שותפי נינהו הגי' ר"ת בגליון פירושו אימור שותפי נינהו וטם זה שמשמש נתייאש חביריו לא נתייאשו שלא משמשו ואפילו אמר קמייהו שלא באת ליד זה קודם שאמר קמייהו ואפילו לחלקן של זה לא יועיל יאוש דהא באיסורא אתא לידי' שתי הידות ואין יאוש לשליש החפץ עכ"ל מדבריו ז"ל נראה דלא מהני יאוש כלל לחצי חפץ וא"כ י"ל דה"ה הפקר דלא מהני לחצי חפץ ועיין ב"ק (דף כ' ע"ב) ורמב"ח סתם פירות ברה"ר אפקורי מפקר להו ופירש"י מפקר להו ולא חיסר מידי דהא סופן לאיבוד ובתוס' ד"ה אפקורי ז"ל לא לגמרי דא"כ אפילו מה שנהנית לא משלם אלא מתייאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית ובגליון תוס' שם נ"ב ס"א עד שלא יבאו אלא לדמי מה שנהנית וא"כ מבואר משם דמהני יאוש והפקר לחצי החפץ ומדברי התוס' במס' כריתות (דף כ"ד ע"א) בהא דא"ר כרוספדאי אר"י שוה"נ שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו א"ר מסתברא טעמא דר"י כגון דא"ל נרבע שורו אבל אמרו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידוע דלא רבע ולא מפקיר לי' וטרח ומייתי עדים כו' ובתוס' ד"ה דאמרו ומכאן קשה על ר"א שהי' אומר רובע ונרבע אינו אסור בהנאה דלא גמרינן לי' משור הנסקל כו' והכא משמע דאסור בהנאה מדקאמר כל המחזיק בי זכה בו ויש ליישב דודאי מותר בהנאה והא דקאמר הכא כל המחזיק בו זכה בו דמשמע דאפקרי' משום שהוא אסור בהנאה לא וה"פ אלא זכה בו בדמי השור במה ששוה בחייו יותר מאחר מיתה דלא אפקרי' רק שיעשה לו מיתת ב"ד אבל לא מדמי הנבילה עכ"ל הרי מבואר בהדי' דהרבינו אפרים ז"ל ס"ל דהפקר לחצי חפץ מהני דהא מהני ההפקר על מה ששוה השור יותר מדמי האכילה לדמי הנאה ואם נימא דיאוש הוא מטעם הפקר מהני ג"כ יאוש לחצי חפץ. וזה זמן רב אשר הפירותי בזה בעת למדי מס' ב"מ בר"פ אלו מציאות וראיתי בעת בפ"ש (ח"ב) על ב"מ (דף ק"ח) לחותני הגאון מו"ה ישכר ז"ל שכ' וזאת לדעת דיש הפקר לחצי חפץ אבל יאוש לחצי חפץ צ"פ בשמ"ק ב"מ (דף כ"ו) גבי ראה סלע שנפל משנים ועיין שו"ת שבו"י שהביא דברי התוס' ב"ק (דף כ') גבי ורמב"ח ובמק"א הבאתי דברי התוס' כריתות (דף כ"ד) דלדברי התוס' יכול לייאש מפחת דמיו דשם א"א לומר שהוא מטעם הפקר דהפקר בטעות לא מהני אבל יאוש בטעות מהני עכ"ל הפ"ש. והנה העיר גם חותני הגאון המחבר ז"ל בכמ"ד שכתבתי אלא מ"ש בפשיטות לחלק בין הפקר לחצי חפץ דמהני ויאוש מספקא לי' דלכאורה מה חילוק יש בזה והרבה י"ל עוד בזה והנה הכא אם נימא דהפקר מהני לחצי חפץ היל"ל דזכה המציל במה שהי' ראוי להיות נשפך ומוכת מכאן דלא מהני הפקר לחצי חפץ ואולי דזה הוא רק כמו יאוש ולא מהני לחצי חפץ ומש"ה בהס"ד דהש"ס דהוה מפרשינן דכל הדבש ראי' לשפוך וא"כ שפיר פריך דלימא מהפקירא זכינא אבל למסקנא דלא הי' כל הדבש ראיי לשפוך והיינו כשעקל בית הבד כרוך עלי' א"כ לא הוי כלל הפקר גם זה השיעור שהי' ראוי להחסר ע"י הטפטוף שהי' מנטף מעט מעט. אולם לשיטת התוס' בכריתות שם ובב"ק שם דמהני הפקר או יאוש לחצי חפץ א"כ תיקשי אכתי קושית הגמ' דלימא מהפקירא קא זכינא:

ואולי י"ל בזה הואיל דאינו מבורר איזהו לוג הי' עשוי לטפטוף לחוץ כיון שהוא מעורב הכל ביחד לא חל ההפקר עלה ומש"ה לפום המסקנא דמשני הש"ס כדר' ירמי' והיינו שלא הי' עתיד כל הדבש להשפך לחוץ בכה"ג תו לא חל ההפקר כלל. אולם די"ל עוד בזה דהא לסברת התוס' בב"ק (דף כ') הנ"ל דהוה ההפקר במה שהיו עתידין הפירות להתקלקל ע"י דריסת רגלי אדם ובהמה וכן מדברי התוס' בכריתות (דף כ"ד) שם ג"כ מבואר כן דהשווי' שבין בחייו של השור לבין לאתר מותו הוא הפקר וא"כ חזינן דאף שאינו דבר נפרד ג"כ חל עליו והרי הוא דומה ממש לתני חפץ ואולי עדיף זה ההפקר של השווי' מה שהי' מקודם לבין מה ששוה אח"כ דמיחשב יותר דבר נפרד אבל הכא שאין מבורר איזהו לוג הי' עתיד לטפטף לחוץ וא"כ בשני שותפין בחפץ אחד לא מהני יאוש של אחד מהשותפין וכמ"ש השמ"ק בב"מ שם ונוכל לומר דהתוס' בב"ק ובכריתות מודים לסברת השמ"ק הנ"ל ואכתי צ"ע בכל זה:

ב והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא האי תירוצא דמשני הש"ס כדרב ירמי' כשפקל בית הבד כרוך עלי' וז"ל הרמב"ם (בפי"ב מה' גזילה ואבידה ה"ה) וכן שנים שהיו באין בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדק הכד של דבש וקודם שישפך הדבש לארץ שפך זה את יינו והציל את הדבש לתוך החבית אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה בפני ב"ד ה"ז חייב ליתן לו ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל לעצמו מציל וכ' ה"ה ומ"ש וקודם שישפך הדבש כו' שחלק הרב ז"ל בין קודם שפיכה לאחר שפיכה יצא לו מדאמר בגמרא אמאי נימא לי' מהפקירא קא זכינא ותי' כשעקל בית הבד כרוך עלי' ופי' הרב בשעקל בית הבד כו' ועיין לא נשפך לארץ ונראה לפי' זה שאעפ"י שלא יוכל להציל אמרינן הכי כיון שעדיין לא נשפך אעפ"י שעתיד להשפך וזה שסתם רבינו ז"ל אבל רש"י ז"ל פי' מבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר עכ"ל וזה עיקר עכ"ל הה"מ ז"ל. והנה לפ"ד הה"מ סובר הרמב"ם דהדין הוא דכל שלא נשפך לארץ אע"ג שסופו להשפך עדיין הוא של הבעלים ולא הוי הפקר וזה הוא הפי' בשפקל בית הבד כריך עלי' והיינו שלא נשפך עדיין הדבש לארץ וא"כ י"ל בזה הקושיא שהקשיתי והוא דנוכל לומר דלרש"י דמפרש שמנטף מעט מעט נוכל לומר דרש"י סובר דאין יאוש והפקר לחצי חפץ וכסברת השמ"ק בב"מ (דף כ"ו) הנ"ל וכן מורה ג"כ לשון רש"י ז"ל בב"ק (דף כ') שמפרש פירות ברה"ר אפקורי מפקר להו ולא חיסר מידי דהא סופן לאיבוד והיינו דהואיל דכל הפירות סופן לאיבוד אזלי הוה הכל הפקר אבל אם לא הי' סופן לאיבוד דהיינו שלא הי' עתיד שכל הפירות יהיו לאיבוד רק שהיו נפתחים משווים לא מיחשב זה כהפקר דאין יאוש והפקר לחצי חפץ ולפי' הרמב"ם דכל מה שלא נשפך עדיין אף שסופו לשפוך לא הוה הפקר עדיין וכי משני הש"ס כאן כשעקל בית הבד כו' היינו שלא נשפך עדיין לארץ ולא הוי הפקר עדיין א"כ נוכל לומר דסובר דיאוש והפקר מועיל לחצי חפץ אולם הכא כל זמן שלא נשפך לארץ אעפ"י שלא יוכל להציל לא מיחשב הפקר עדיין וא"כ י"ל דהתוס' בב"ק (דף כ') ובכריתות (דכ"ד) דסוברים דיאוש והפקר מועיל לחצי חפץ זהו דוקא אם כבר נתיאש או שהפקיר אבל היכא דלא נתייאש עדיין ורק שאנו דנין לומר שנתייאש משום שסופו לילך לאיבוד בזה סוברים כשיטת הרמב"ם דכל זמן שלא נשפך לארץ עדיין לא הוי' הפקר ומפרשים לתירוצא דהש"ס כאן כשעקל בים הבד כו' כפי' הרמב"ם ומיושב שפיר קושי' הנ"ל:

ובש"ע חו"מ (סי' רס"ד ס"ה) פוסק המחבר כהרמב"ם והרמ"א כ' וי"א דאפילו לא נשפך הדבש עדיין רק שנשבר הכד כל כך שהי' נשפך אם לא הציל זה הוי הפקר סיני בשם רש"י כו' עכ"ל. ונוכל לומר דהא אי יאוש והפקר מועיל לחצי חפץ תליא בזה דלהמחבר דפוסק כהרמב"ם נוכל לומר דמועיל לחצי חפץ יאוש והפקר ולהרמ"א דפוסק כרש"י ע"כ צ"ל דאין מועיל יאוש והפקר לחצי חפץ וי"ל עוד בזה ודו"ק:

והנה עפי"ד הה"מ הנ"ל נוכל להבין דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' מע"ש הי"א) אינו פודה במעות שאינן ברשותו שנאמר וצרת הכסף בידך נפל כיסו לבור והוא יכול להוציאו פודה כי מפני שהיא ברשותו וכ' הכ"מ עלה שם בירושלמי נפל כיסו לבור ובו ק' רבוא והי' יכול להוציא חמשים רבוא להעלותם איתם חמשים רביא כמו שהם ברשותי ע"כ והדבר מבואר דה"ק איתם חמשים רבוא שישארו כמו שהם ברשותו ורבינו לא חשש להאריך וכיון שלמדנו שכיסו בבור מיקרי ברשותו וממילא משמע שאינו מחלל אלא עד שיעור מה שישאר אחר מה שצריך להוציא בהעלתו כו' עכ"ל. ולעד"נ דנוכל לומר לפי סברת הה"מ בדברי הרמב"ם דכ"ז שהוא ברשותו אף שסופו לילך לאיבוד עדיין מיקרי שלו ושכן הוא הפי' בדברי הש"ס דמשני כשעקל בית הבד כו' וא"כ הא דירושלמי שצריך להוציא חמשים רבוא להוצאה להעלות מן הבור מ"מ עדיין הוא ברשותו כל הק' רבוא וא"כ נראה לכאורה דסוגית הש"ס דידן דמשני כשעקל כו' לפירושו של הרמב"ם חולק הש"ס דילן על דינא דהירושלמי ומש"ה לא חילק הרמב"ם כלל בזה במה שצריך להעלותו דזה נחשב שפיר שלו כל הק' רבוא ויכול לפדות בכל הק' רבוא:

ג אולם באמת דברי ה"ה ז"ל אינם מובנים כלל כאשר ראיתי ג"כ בלח"מ שהקשה עליו דהא בפ' הגוזל מדמה תרומה להא ובתרומה משמע שכיון שראוי שיאבד אעפ"י שעדיין לא נאבד אין תרומתו תרומה שכ"כ רבינו ז"ל (בפ"ג מהל' תרומות) ואם הפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה והוא שיהי' המופרש שמור אבל אם הי' טעון כדי יין או שמן וראה שמשתברין ואמר הרי הן תרומה על פירות שבביתי לא אמר כלום ודוחק לומר דשמור דקאמר הוי שבעת ההוא שמור אע"פ שאח"כ עתיד ליאבד דשמור לא משמע כן אלא שכיון שעתיד לישפך ועתיד להיות אבוד אין תרומתו תרומה וא"כ לימא מהפקירא קא זכינא כיון דבגמ' מדמי תרומה להך דהכא עכ"ל הלח"מ. ולכאורה רציתי לדחוק ולפרש פי' אחר בכוונת ה"ה אולם הרמ"א שם (בסי' רס"ד ס"ה) שכתב הלשון וי"א אפילו לא נשפך הדבש עדיין רק שנשבר הכד כ"כ שהי' נשפך כו' אלמא דמפורש ג"כ בהרמב"ם דהטעם הוא כן דכל כמה שלא נשבר הוא של הבעלים ולא הוי הפקר וא"כ כולם מפרשים כן דברי הרמב"ם והטעם כטעמו של הה"מ הנ"ל א"כ קשה לכאורה קושית הלח"מ הנ"ל. ועוד איני מבין בפשיטות כי לפי המבואר בסוגי' צריך להיות דוקא ביכול להציל ע"י הדחק והרמב"ם ז"ל מלבד שלא הזכירו כלל וגם המחבר בש"ע לא הזכירו אלא דמשמע מדבריו ז"ל להיפוך דגם באינו יכול להציל ע"י הדחק ג"כ אמרינן דכל זמן שלא נשפך לארץ לא הוי הפקר אלא הרי הוא של הבעלים ולכאורה צע"ג בזה:

וליישב כל זה נלע"ד דנוכל לומר דהרמב"ם ז"ל הי' מפרש הסוגיא דהא דפריך הש"ס ולימא מהפקירא קא זכינא מי לא תניא הרי שהי' טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות כו' והיינו דאלמא דכל שעומד לשבור הוי כאילו כבר נשברו ונשפכו ואין יכול לעשותן תרומה וה"ה הכא הוי הפקר ממש כי כבר יצאו מרשותן ומשני הש"ס כשעקל בית הבד כו' והיינו דאמרינן דכ"ז שלא נשברו עדיין אף שעומדין לשבור מ"מ עדיין הם ברשות הבעלים הראשונים ולא פקע מינייהו זכות הבעלים הראשונים אבל אין יכול לעשותן תרומה דדבר חדש אין יכול לחול עליו. ויש להסביר עוד דבעינן דבשעת ההפרשת התרומה יהי' ראוי לנתינה לכהן כדכתיב תתן לו וזה אינו ראוי לתתם לכהן כיון שמשתברות ופריך הש"ס עלה דהא בתרומה אמרינן דלא אמר כלום ואילו במע"ש אמרינן דבדיעבד חל החילול ומשני הש"ס הא דבדיעבד חל החילול של מע"ש אם אנס בא כנגדן דמיירי בשיכול להציל ע"י הדחק ואז הוא דחל החילול בדיעבד אבל לא קאי האי חילוקא בין יכול להציל ע"י הדחק או לא על הא דזה בא בחביתו וזה בכדו של דבש דבזה גם כי אינו יכול להציל ע"י הדחק ג"כ לא הוי הפקר ולא פקע מרשות הבעלים כל זמן שלא נשבר ונשפך כנלע"ד להסביר דברי הרמב"ם לפי סברת ה"ה ואכתי י"ל בזה:

והנה הרמ"א (בסי' רס"ד) אחר שהביא דעת רש"י להלכה דאפילו לא נשפך הדבש עדיין רק שנשבר הכד כל כך שהי' נשפך אם לא הציל זה הוי הפקר כתב וה"ה בכיוצא בזה כגון שהי' שריפה בעיר וברחו היהודים מן העיר מפחד הדליקה והציל אחד מה שהציל הוא שלו דהוי כזוכה מן ההפקר מרדכי פרק הגוזל בתרא עכ"ל. והנה זהו דוקא לשיטת רש"י. אבל לשיטת הרמב"ם לא הוי הפקר בזה דכל זמן שלא נשרף עדיין הוא ברשות הבעלים וגם לשיטת רש"י אם היו כלים אשר לא היו מתקלקלין לגמרי מחמת השריפה עד שלא יהיו שוה כלום כגון כלי מתכות וכדומה אשר גוף המתכות נשאר גם לאחר השריפה ועדיין הוא שוה כסף א"כ בודאי דהמצילו לא זכה בגוף המתכות וצריך להחזיר בודאי גוף המתכות אלא דיש סברא לומר דעכ"פ זכה בשבח הכלי דהיינו בשווי הכלי ששוה יותר משווי המתכות וכדומה. אולם לפי מה שבארתי בעזה"י שיטת רש"י ז"ל דהטעם הוא משום דאין יאוש לחצי חפץ וזהו הטעם דלא מצי המציל לומר מהפקירא זכינא אם עקל בית הבד כרוך עלי' והיינו גם בזה שהי' מטפטף לחוץ אם לא הי' מצילו גם בזה לא זכה א"כ בכה"ג לא זכה כלל גם בשבח החפץ וצריך להחזיר כל הכלי וז"נ לפע"ד:

אולם לפסק הלכה פסקו גדולי האחרונים ז"ל הובא בפתחי תשובה (בסי' רס"ד סק"ו) בשם עטרת צבי ובשם מאמר קדישין דלפי המבואר (בסי' רנ"ט ס"ד) בהג"ה ובש"כ שם ה"ה הכא צריכין להחזיר בכל ענין כי כפי התקנה דבזמנינו הוא גזירת המושל בכ"מ שמה שחוטפין בשעת שריפה הן שהבעלים שם הן שאינם שם שמחויבים להחזיר ע"ש והביאו ג"כ בתשו' בית אפרים חח"מ (ס"ס נ"ח) וכ' דכן הוא באמת מעשים בכ"י שמחייבין להחזיר ע"ש ועמ"ש לעיל (סי' רנ"ט ס"ז סק"ג) עכ"ל. וא"כ לדינא צריך להחזיר הכל בין יכולין הבעלים להציל ובין אינן יכולין הבעלים להציל:

ד אבל בעיקר סברת הה"מ ז"ל עדיין לא זכיתי להבין דהא בב"מ (דף כ"ד ע"א) וכן הי' רשב"א אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר כו' הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן ועיין ב"ק (דף קט"ז) בתוס' ד"ה אדעתא דארי' אפקרי' לא דמי להא דאמר באלו מציאות (דכ"ד) המציל מן הארי כו' דהתם ודאי שהארי בא לטרוף כדמשמע המציל מן הארי מתייאש לגמרי אבל הכא הארי הי' עמהם והי' מלוה ואותם לשמור בהמותיהם כו' ואפשר שפעמים הי' שובע ולא אכיל הילכך אין מפקיר אלא אדעתא דאכיל לי' ארי' והא לא אכיל לי' אלמא מבואר דכל שבודאי ילך לאיבוד הרי הוא הפקר לגמרי משום דהבעלים מתייאשים ממנו בודאי והרי הן מפקירין אותו בודאי ושם בב"מ (דף כ"ב ע"א) שטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנו בתוך שדה חבירו הרי אלו שלו מפני שנתייאשו הבעלים כו' כל הסוגיא. אולם י"ל בזה דהרמב"ם (בפ"ו מהלכות גזילה ה"א) כתב הלשון אם נתייאשו הבעלים וז"ל קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפם נהר אם נתייאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין והן של מצילן (ובה"ב) שם לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן העכו"ם ומן הדליקה ומן הארי והדוב והנמר והברדלס אם ידע בודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר ע"ש היטב במ"מ מ"ש בזה. וא"כ י"ל דא"ש לפמ"ש הרמב"ם דדוקא אם ידעינן שהבעלים נתייאשו אבל אם לא נתייאשו בפירוש לא הוי ממילא הפקר ומוכח בהדיא כסברת הה"מ הנ"ל ודו"ק בזה:

[לה]

(א) שם בתוד"ה אתי בסה"ד אבל הכא דאיכא הפסד לגמרי שתשפך הכל איכא מאן דלא חייש לתקלה ולפי' זה קשה דקאמר בפ' כל שעה (דף ל"ג ע"ב) מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת כו' אר"ה אבל חיטים לא שמא יבוא בהן לידי תקלה ור"י אמר אפילו חיטין ומוקמי לה בשליקתא ומאיסתא מכלל דר"ה אפילו בשליקתא ומאיסתא לא הוה שרי אלמא משום תקלה מפסדי לי' לכהן לגמרי וי"ל דלא פליגי דר"ה לא איירי בשליקתא ואיהו נמי שרי בענין זה והשתא ליכא פסידא כיון דיכול לשולקו ולמאסו ולהחזיק בהן עכ"ל. והנה המעיי"ש בפסחים (דף ל"ג) דלפירש"י לר' יוחנן מותר לשלוק החיטים ולמאס אותן בכדי שיהי' יכול להשהותן ולשורפן להנאתו ור"ה סובר דלמא אכיל לה מקמי דלישלקינהו או בשעה ששולקן ומש"ה אסור לו לשולקן ולמאסן בכדי שיהי' מותר לו להשהותן ולשורפן לצורכו ואם כבר שלקן ומאסן אם לר"ה מותר לו להשהותן בכדי לשורפן להנאתו או לא אינו מבואר ברש"י בפירוש אולם מצד הסברא נראה דבכה"ג גם לר"ה מותר דעיקר הטעם דר"ה דאסור לשולקן ולמאסן הוא משום גזירה אבל היכא דכבר שלקן ומאסן שרי דכולי האי לא גזרינן והתוס' שם בד"ה בשליקתא ז"ל קצת נראה דוקא שהן כבר מאוסות מותר להשהותן אבל למאס אסור דבתוך כך אתי בי' לידי תקלה כמו בדריכת ענבים דבפרק הלוקח בהמה (דכ"ב) אמרינן סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורים ר"א אומר חירום ותרקב ובמס' תרומות (בפ"ה) גרסינן תירום ותשרף ואור"ת דבמאיסתא תשרף ויהנה ממנו בשעת שריפה עכ"ל וסוברים התוס' דגם לר' יוחנן דמותר הוא דוקא אם כבר הם מאוסין ומש"ה הביא ראי' מהא דמס' תרומות דגרסינן תירום ותשרף והיינו דמותר ליהנות בהן ולשורפן לצורכו בעת שיצטרך איירי שכבר הן מאוסין והא דבכורות דאר"א ותרקב היינו היכא דלא נמאסו עדיין עייש"ה בתוס' וא"כ משמע דלר"ה גם בשכבר הן מאוסין אסור להשהותן ולשורפן לאחדים בעת שיצטרך וא"כ דברי התוס' סותרין אהדדי לכאורה:

ובמ"ש התוס' בתחילת דבריהם דהכא מסקינן דפליגי תנאי אי חיישינן לתקלה ובמס' שבת (דף י"ו) גבי י"ח דבר דגזרו גידולי תרומה תרומה ומפרש התם טעמא משום תרומה, טמאה ביד כהן דילמא משהי לה ואתי בי' לידי תקלה והתם ליכא מאן דפליג דכ"ע אית להו י"ח דבר אור"י דשאני התם דפעמים שמשהה אותם ביותר ואין זרעה באותה שנה שאירע שום דבר שלא יזרע בעת הזרע וימתין עד שנה אחרת אבל לעולם יכול הוא לעשות זילוף אחר שיתישן מעט עכ"ל. והנה משמע מדברי התוס' דדוקא היכא. ש לחוש שישהה יותר משנה אז חיישינן לתקלה שכן דקדקו וכתבו הלשון ואין זרעה באותה שנה כו' והיינו דאז יעברו יותר מי"ב חודש הוא דחיישינן לתקלה אבל על המשך י"ב חודש ומכ"ש על פחות מי"ב חודש לא חיישינן לתקלה. ונוכל לומר דהוא דוקא למאן דלא חייש לתקלה אבל מ"ד דחייש לתקלה גם בפחות מי"ב חודש ג"כ חיישינן לתקלה שהרי התוס' כתבו לחילוק זה לתרץ גם למ"ד דלא חייש לתקלה ואפ"ה מודה לגזירה דגידולי תרומה תרומה שהוא מי"ח דבר דכ"ע מודו לה. ועיין מס' שבת (דף י"ז ע"ב) בתוס' סוד"ה דילמא והא דהכא חיישינן לתקלה ובסופ"ק דפסחים אמרו ב"ה תעשה זילוף איכא למימר דהכא מודו ב"ה דפעמים שצריך להשהות שנה שלימה. עד זמן זריעה עכ"ל. משמע דגם שנה שלימה איכא חששא לתקלה אבל אם הוא פחות משנה לא הוה חיישינן לתקלה לב"ה דסוברים דלא חיישינן לתקלה ואולי גם התוס' דמס' שבת ג"כ הכונה על יותר משנה ואז הוא דחיישינן לתקלה שהרי אם לא יזרענה בשעת זריעה בשנה זו ורק ימתין לשנה האחרת על שעת זריעה א"כ הוי תו יותר מיב"ח ועיין חולין (דנ"ג ע"ב) דההוא שרקפא דספק דרוסות דאתא לקמי' דרב שדרינהו לקמי' דשמואל חנקינהו ושדינהו בנהרא וכו' למה לי' למיחנקינהו לשדינהו הני בנהרא חפרחן וסלקן ולשהינהו שנים עשר חודש אתי בהו לידי תקלה כו' ובתוס' ד"ה אתי והא דאמר לקמן בפרקין (דף נ"ח) גבי ביצי טריפה שיחלא קמא משהינן לה אי הדרר טענה שריא ולא חיישינן לתקלה וי"ל דהא אמר בפ"ק דפסחים דתקלה עצמה תנאי הוא ועוד התם אי סופה לטעון ממהרת לטעון כו' עכ"ל. והנה תירוץ השני של התוס' משמע דאתא לכ"ע גם למ"ד דחייש לתקלה דהא בחי' הראשון תירצו דסוגיא דהתם (דף נ"ח) אזלא למ"ד דלא חיישינן לתקלה וסוגיא (דדף נ"ג) אזלא למ"ד דחיישינן לתקלה ומשמע דלתירוץ השני אתיא שני הסוגיות לכ"ע דהיינו גם למ"ד דחיישינן לתקלה ומש"ה שדינהו בנהרא ואפ"ה שפיר אמרינן (בדף נ"ח) דמשהינן לה אי הדרה טענה שריא ולא חיישינן לתקלה משום דהוא רק זמן מועט ולכ"ע לא חיישינן לתקלה וצרכינן לומר דבשרקפא דספק דרוסות דמיירי דעוד לא הטילו ביצים כלל ויש לחוש שיצטרך להשהותן זמן רב וחיישינן בהו לתקלה אבל התם (בדף נ"ח) גבי ביצי ספק טריפה דהעוף הזה כבר היא גדולה וכבר טענה ביצים לא נצטרך להשהות זמן רב לברר הדבר ועיין ברש"י שם ד"ה לידי תקלה איידי דהוה בהו טובא לא מצי לאזדהורי בהו ואתי למיכל חד מנייהו הנה הוה החילוק בין הרבה למעט ומיושב בזה קושית התוס' הנ"ל:

ועיין ביו"ד (סי' נ"ו סי"ח) יש מי שאומר בכ"מ שהוזכר שם בדיקה כגון בדרוסה נפולה ושבורה בדורות הללו ליכא למיקם אבדיקה שפיר ולית לי' תקנתא אלא לשהויי שנים עשר חודש או בנקבה שתתעבר ותלד וכן בעוף אם גמרה להטיל כל הביצים של טעונה ראשונה ישהתה כ"א יום ואח"כ חזרה להטיל ביצים כשרה כו' וברמ"א ויש מחמירין עוד דכל שצריכין להשהותו יב"ח חיישינן לתקלה ואפילו אינו אלא אחד העומד בספק ועיי"ש (בסעיף כ') אם רבים הם הנדרסים אסור להשהותם יב"ח כדי שלא יבואו לידי תקלה וכ' הרמ"א והמנהג להחמיר אפילו באחד ועיין בש"כ (ס"ק מ"ז) שכ' דהרמ"א (בסעיף י"ח) דכל שצריכין להשהותו יב"ח חיישינן לתקלה משמע הא פחות מיב"ח לא חיישינן לתקלה ובעוף דלא צריך להמתין רק כ"א יום לא חיישינן לתקלה ע"ש ובאמת כן הוא מבואר בתוס' חולין (דף נ"ג) בתי' השני וכמש"ל. ועיין באה"ט הביא בשם בה"י דגם בעוף אסור להשהותו משום דחיישינן לתקלה אף דהוא רק זמן מועט כ"א יום וראיתי בשו"ת ח"ס חיו"ד (סי' נ"ז) כ' דודאי תקלה דיב"ח דכ' הרמ"א הוא לאו דוקא דהרי מצינו בש"ס דחיישינן לתקלה דחצי שנה והוא בביצה בסוגיא דטבילת כלים דחיישינן שמא ישהה כלים טמאים עד זמן יו"ט שהוא פנוי ויבא לידי תקלה להשתמש בכלים טמאים והנה התם זמן היותר ארוך הוא משמיני עצרת עד תחלת הפסח והוא חמשה חדשים וג' שבועות וחיישינן לתקלה ש"מ דאפילו בפחות מיב"ח נמי חיישינן לתקלה וא"כ מסתייען להקל בשיהוי דעיבור והולדה דעופות שהוא רק כ"א יום דמצינו בהדיא בתוס' לחד תי' בחולין (דף נ"ג ע"ב) וכמ"ש הש"כ (סי' נ"ז ס"ק מז) אבל עיבור דבהמה אפילו דקה שהוא ה' חדשים כמבואר פ"ק דבכורות לית לן להקל ולחלק עכ"ל. והנה כוונתו ז"ל על הא דמס' ביצה (דף י"ח ע"א) רב ביבי אמר גזירה שמא ישהה ע"ש. אולם רבא משני שם טעם אחר מפני שנראה כמיקר ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' יו"ט הי"ז) דפוסק הרמב"ם כהאי טעמא דרב ביבי כמו שפירש"י ותוס' שם משום דילמא אתא בהו לידי תקלה ועפ"ז נוכל להבין מ"ש הרמב"ם (בפי"ב מהל' תרומות הי"ב) פת תרומה שנטמאת משליכה לבין העצים עד שישרפנה וכן שמן שנטמא נותנו בכלי מאוס עד שידליק כדי שלא יהי' תקלה לאחרים ויאכלוהו ומשקין שאין ראוין להדלקה שנטמאו כגון יין קוברין אותו וכ' הכ"מ אע"ג דב"ה סובר תעשה זילוף כתב המוהריק"ו ז"ל דלא קיי"ל הכי דאנן אשכחן בכמה דוכתין דחיישינן לתקלה עכ"ל ונוכל לומר דסמיך על הא דרב ביבי במס' ביצה ותני' כוותי' וא"כ פסק הרמב"ם דחיישינן לתקלה והא דפסק הרמב"ם (בפ"ד מהל' פסוהמ"ק ה"ב) כר"א ור"ש גבי פר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן דסובר ר' יהודה כולן ימותו ור"א ור"ש אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה שם (בדף ס"ה) במס' יומא וקאמר רבא שם (בדף פ"ו) דטעמא דר' יהודה דאמר ימותו גזירה משום תקלה כו' כל הסוגיא ומשמע לכאורה דר"א ור"ש לא חיישי לתקלה ומדוע פוסק הרמב"ם כר"א ור"ש דהא הוא ז"ל פוסק דחיישינן לתקלה ולכאורה י"ל בזה:

אולם באמת לאחר העיון היטב אין משם ראי' כלל דר"א יר"ש ס"ל דלא חיישינן לתקלה דשפיר נוכל לומר דס"ל ג"כ דחיישינן לתקלה וכתבתי בזה במס' יומא שם דבאמת פריך הש"ס שם ביומא על הא דקאמר רבא דטעמא דר"י היא משום גזירה דתקלה תקלה דמאי אי תקלה דהקרבה אפילו כל רעיות נמי כו' ומשני לעולם תקלה דהקרבה והנך דלאו בני הקרבה נינהו לא טריד בהו הך דבת הקרבה היא טריד בה כו' וכתבתי בביאור הדבר דהואיל דר"י סובר דעפי"ד כשר להקריבן לשנה הבאה וא"כ כשיגיע יוה"כ ועדיין לא יהי' בהם מום אי מחייב תי להקריבן ולא מהני בזה מה שניתקן לרעי' כיון דיכול אי להקריבן וא"כ ממילא תו אמרינן דטרוד הוא כל השנה בהקרבתן וחיישינן תו לתקלה דילמא יקריבן באמצע השנה ומש"ה סובר ר"י דימותו אבל ר"א ור"ש דסוברים ירעו הוא משום דסוברים חובות של שנה זו אינן קריבין לשנה הבאה וא"כ אם יגיע יוה"כ ולא יהי' בהם מים ג"כ לא יהי' יכול להקריבן אז וא"כ אין לו כלל מחשבה להקריבן ודינן תו ככל הקדשים שר לא יוכל להקריבן דרועין ולא שייך תו למיחש בהו לתקלה כלל. ובזה תירצתי דברי הרמב"ם ז"ל דבהל' תרומות הנ"ל מבואר דפוסק דחיישינן לתקלה ובפסיהמ"ק הנ"ל פוסק כר"א ור"ש ומשמע דלא חיישינן לתקלה אבל לפי האמור אין ראי' דר"א ור"ש סוברים דלא חיישינן לתקלה:

ולכאורה הי' אפשר לומר דניהא דלזמן מיעט לא חיישינן לתקלה הוא דיקא היכא דהוא זמן קצוב ולא יאוחר יותר מזמן הקצוב הזה אבל אם גם כשיעבור הזמן הקצוב הזה ג"כ לא יהי' הדבר ברור עוד כגון בעוף ספק טריפה דמשהינן אותו כ"א יום אם יטעון מחדש ביצים אחרים נדע דאינה טריפה והנה זה דוקא אם יטעון לאחר כ"א יום אז נדע שהיא כשרה אבל כשלא יטעון ג"כ לא נדע שהיא טרפה דהא יוכל להיות דאשתהי מלהתעבר ועוד עתידה היא להתעבר ולהטיל ביצים וא"כ יש לחוש דילמא ישהה עוד יותר בכה"ג יש סברא לומר דשפיר חיישינן לתקלה וגרע סימן זה דהטלת ביצים מיב"ח להסוברים דמהני שהי' יב"ח לכתחילה להשהותם משום דיב"ח בודאי לא שייך שיתמשך יותר דכשיעבור יב"ח ויהי' חי א"כ בודאי יהי' כשר משא"כ להסוברים דאסור להשהותם יב"ח משום חשש תקלה א"כ גם יהי' אסור לכתחילה להשהותם כ"א יום דדילמא לא יטענו ביצים במשך הזמן הזה ועדיין לא נתברר הדבר ונוכל לומר דזה הוא הטעם של הבה"י דאוסר להשהותם כ"א יום:

ב ועיין פר"ח (בסי' נ"ו ס"כ) על הא דפוסק המחבר אם רבים הם הנדרסים אסור להשהותם כו' כ' הפר"ח כ"כ הרשב"א וסיים שמתוך שהם רבים יבא לידי מכשול לאכול אחד מהם וכ"כ בחידושיו וכ"כ רש"י מוכח בהדי' מדבריהם שאם הם אחד או שנים שמותר להשהותם יב"ח ולא חיישינן שמא יאכל מהם ואין פסק זה מחוור בעיני דא"כ כי משנינן אתי בהו לידי תקלה אמאי לא פריך תו אמאי חנקינהו לכולהו ולא שייר מהם שנים או ג' כו' אלא ודאי משמע דאפילו לאחד חיישינן לתקלה ותדע עוד דהא מילתא דתקלה הוי פלוגתא דתנאי בכולי תלמודא ולא ברירא מילתא כמאן הלכתא הלכך נקטינן לחומרא ועוד דסוגיין בעלמא דאדרבא חיישינן לתקלה בפ' שני שעירי (דף ס"ו ע"א) אמרינן תני חדא פסח שלא קרב בשני יקרב לשנה הבאה ותניא אידך לא יקרב ואסיקנא דבתקלה פליגי אלמא חיישינן לתקלה אפילו באחד וכן בסופ"ק דפסחים ובפרק כ"ש מייתינן פלוגתא דתנאי בתקלה וכן בפ"ד דמס' ר"ה אמרינן דגר שנתגייר בזה"ז צריך שיפריש רובע לקינו וכבר נמנה עליו ריב"ז וביטלה מפני התקלה ופירש"י דילמא אתא לאתהנויי מיני' כו' עייש"ה ולע"ד יש לעיין בזה בראשון מ"ש דאמאי חנקינהו לכולהו ספק דרוסות ולא שייר ב' או ג' מהם וכן מדוע לא מכרם לישראל אחד אחד לע"ד אולי י"ל בזה דהואיל דהי' קול שהיו הרבה ספק דרוסות ויסברו העולם ששייר כולם ושמכרם כולם לישראל הרבה לאחד ומש"ה חנקינהו כולם:

ומ"ש הראי' מיומא (דף ס"ו) דמסיק הש"ס דפליגי תנאי בהא דפסח שלא קרב בשני יקרב לשנה הבאה או לא יקרב לשנה הבאה והיינו דפליגי אי חיישינן לתקלה י"ל בזה דהא הרמב"ם שפוסק (בפ"ד מהל' קרבן פסח ה"ו) מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהן עומדין יקריב איזה מהן שירצה לשם פסח והב' יקריב שלמים מצאו אחר ששחט פסחו הרי זה יקריב שלמים וכ' הראב"ד עלה א"א זה שיבוש אלא ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים והכ"מ נדחק לפרש כוונת הרמב"ם ג"כ כהראב"ד דהיינו שירעה עד שיסתאב וקיצר בלשונו משום דלא נתכוין אלא ללמד שהשני לא יקריב לשם פסח כו' ועיי"ש מ"ש בשם מוריק"ו והנה דין זה דאיפלגי תנאי בברייתא ביומא שם בפסח שלא נקרב בשני אי קרב לשנה הבאה לא הביא הרמב"ם בפירוש ורק מה שפסק כאן דיקרב שלמים ולפמ"ש הכ"מ בכוונתו דירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים ונוכל לומר בטעמו משום דפוסק כר"א ור"ש דסוברים חובות של שנה זו אין קריבות לשנה הבאה וכמ"ש שם בעזה"י במס' יומא (דף ס"ו) וא"כ אין משם ראי' כלל דחיישינן לתקלה וי"ל עוד בזה. ומ"ש הראי' מהא דגר שנתגייר בזה"ז דביטלה ריב"ז שלא יביא רובע לקינו מפני התקלה התם י"ל הואיל דאין שום זמן קצוב ובהמשך זמן רב למאוד לכ"ע חיישינן לתקלה ודו"ק:

והנה זה זמן מה הראני איש אחד פירות גדולים למאוד מאילנות שלו בתוך שלשה שנים והצניעם בתיבתו. לחידוש ותיכף בראותי אותם נפל מילתא בדעתי הלא בודאי יש לחוש לתקלה אם יניח אותם זמן רב כי הלא אין קצבה לשיעור השהיי' עד שירקבו ובודאי דחיישינן לתקלה ואמרתי לו כי אסור לו להשהותם רק יעבוד כדין פירות ערלה וכן בכל דבר איסור שאינו ניכר יש לחוש לזה דילמא אתי בי' לידי תקלה ועיין ביו"ד (סי' קי"ז ס"א) כל דבר שאסור מה"ת אעפ"י שמותר בהנאה אם הוא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו סחורה כו' ועיין בט"ז ובש"כ שהב"י כתב בשם הרשב"א הטעם שמא יבא לאכול מהן יצאו חמור וגמל שאדם מגדלן למלאכה עייש"ה, ובאיסור דרבנן לא חיישינן לתקלה כמ"ש המחבר שם וכל דבר שאין איסורו אלא מדבריהם מותר לעשות בו סחורה עייש"ה. מיהא ערלה בזה"ז הוא הלכה דהוא דאורייתא ויש להחמיר ולחוש גם לתקלה והרבה י"ל עוד בזה ועיין ברשב"א הובא ג"כ בשמ"ק כאן ד"ה ותקלה עצמה מחלק לב"ה בין זמן רב דחיישינן לתקלה ובין זמן מועט דלא חיישינן והוא כשיטת הרמ"א לחלק בין עוף לבהמה דבעוף הואיל דא"צ רק זמן מועט כ"א יום לא חיישינן לתקלה והרבה י"ל עוד בזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה