אור ברסלב
אמרי הצבי ג הגוזל ומאכיל פרק עשירי › דף קטו.

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

הגוזל ומאכיל פרק עשירי · דף קטו.

דף קיד:

[כח]

א דף קט"ו ע"א איתמר גנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב רב משמי' דר"ח אמר הדין עם הראשון ר"י משמי' דר' ינאי אמר הדין עם השני כו' ובהא פליגי מר סבר כו' ש"ר ואח"כ יאוש לא קני ומ"ס לא שנא כו' כל הסוגי':

והנה הרמב"ם ז"ל פוסק דש"ר ואח"כ יאוש ג"כ קונה וגם פוסק דצריך הלוקח להחזיר דמי החפץ להנגזל אי קנה מגנב מפורסם דלא שייך בי' תקה"ש עיין (בפ"ה מהל' גניבה ה"ג) ובש"ע חו"מ (סי' שנ"ג) ובסמ"ע וב"ח וש"כ שם וכבר האריכו בזה ועיין באהע"ז (סי' כ"ח) ובב"ש שם והאריכו בזה הראשונים והאחרונים ז"ל וגם אנכי כבר הארכתי בזה בכמ"ד:

והנה לכאורה קשה לי דבש"ר ואח"כ יאוש במאי קנה הלוקח להחפץ דהנה במס' ב"מ (דף ט"ו ע"ב) גבי הכיר בה שאינה שלו ולקחה דקאמר שם בעא מיני' שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו א"ל מאי מכר לי' ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו מ"מ מר זוטרא אמר ניחא לי' דלא נקריי' גזלנא רב אשי אמר ניחא לי' דליקו בהימנותא כו' כל הסוגי' עד מתקיף לה רמב"ח מכדי האי לוקח המאי קנה להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא א"ל רבא תהא במאמינו בהאי הנאה דלא קאמר לי' מידי וקסמיך עלוי' טרח ומייתי לי' גמר ומקני לי' כו' וכתבו התוס' בד"ה האי שטרא וא"ת ולימא דקני לה במה שהחזיק בה אחר שקנאה הגזלן וי"ל דמשמע לי' משעה שקנאה הגזלן הוא של הלוקח אעפ"י שלא עשה בו שום מעשה כו' עיי"ש. ועיין עוד שם בתוס' בד"ה בהאי הנאה וז"ל דהוה כאילו א"ל שדה זו תהא קנוי לך לכשאקחנה עכ"ל ועיין במוהרמ"ל שם מ"ש בזה לתרץ הקושי' שהקשה שם ובחידושי למס' ב"מ שם העירותי הרבה בזה ובמה דקאמר הש"ס שם הכא סמכה דעתי' התם לא סמכה דעתי' דהא הואיל דאנו דנין על עיקר הדבר הואיל דהוה דבר שאינו ברשותו ומה מעליותא בזה דסמכה דעתי' סוף סוף הלא הדבר אוט ברשותו כלל ולא מצי המכר לחול ומאי מהני בזה דסמכה דעתי' ולכאורה י"ל בזה והארכתי בזה ליישב ע"ד פלפול

ועיין בשטמ"ק שם בר"ה תהא במאמינו ותמי' לי אכתי מאי קא יהיב טעמא למאי דקנה לה האי דבמאי קנה לה ויש לי לומר דמשום דמאמינו אף הוא בגובה אותה ומזכה לו ע"י עצמו ועשו את שאינו זוכה כזוכה ויש לנו כיוצא בזה בריש פרק השוכר שבמס' ע"ז בחנוני הרגיל אצלו דמקני לי' דינר בכיסי עכ"ל בשם הרשב"א ז"ל וכ' עוד בשם הר"ן ז"ל הכי מתרצי בההוא הנאה כו' כלומר דבהנאה זו שהוא מחזיקו בנאמן וסומך עליו חשובה היא בעיניו ומקנה אותה לו כאילו נתן לו דמים כדאמרינן בקידושין גבי אדם חשוב כו' וכ"כ עוד השמ"ק לקמן בשם הריצב"ש ז"ל והוסיף עוד לפרש שם דבההוא הנאה גמר למקנה לי' המעות שלוקח בהם עתה מן הנגזל וא"כ כיון שהמעות שלו לכ"ע קנה ואפי' למ"ד התם מי הודיעו לבעל חיטים כו' יעוש"ה באריכות והמבואר מזה דמש"ה קנה הלוקח להשדה משום דבשעה שלוקח הגזלן עתה מן הנגזל השדה הוא קונה אותה עבור הלוקח אבל אי לאו האי טעמא לא הי' הלוקח קונה להשדה אף שגזלן קנהו אח"כ דבמאי קנה לה אז הלוקח דהקנין הראשון שעשה בהשדה לא הי' מועיל כלל וגם השטר שכ' לו הגזלן אז אינו מועיל עתה והקושי' רמב"ח במאי קנה לה להאי ארעא בהאי שטרא חספא בעלמא הוא ותירוצו של רבא הוא העיקר הטעם משום דהגזלן קונה או להשדה מן הנגזל היא קונה אז עבור הלוקח וכ"ז הוא היכא דעושה קנין בהשדה ואפילו במתנה ג"כ כשעושה הגזלן הקנין בהשדה הוא קונה אותה בעבור הלוקח אבל ירושה דממילא הוא לא זכה לה הלוקח וא"כ קשה דהאיך מהני ש"ר ואח"כ יאוש דבמאי קנה הלוקח להמטלטלין הלא המשיכה הראשונה או הקנין כסף שעשה אז הלוקח לא מהני כלל שהרי הי' קודם יאוש דבשלמא אם הוא אחר יאוש שפיר מהני משום דעתה שעושה הלוקח הקנין ומכ"ש אם נימא דבעינן דוקא ש"ר ממש שהלוקח יקחנו לרשותו והגאון בעל פתח הבית נסתפק בזה יעו"ש וא"כ מהני שפיר הש"ר אבל אם הוא קודם יאוש אף שנתייאשו הבעלים אח"כ מ"מ במאי זכה הלוקח בהחפץ אז וכקושית רמב"ח שהקשה דבמאי קנה הלוקח להאי ארעא בהאי שטרא חספא בעלמא הוא והכא לא שייכא תירוצא דרבא וכמ"ש הראשונים ז"ל משים דעתה בשעת היאוש אין הגזלן עושה שים מעשה הקנין דנוכל לומר דהוא עושהו בשביל הלוקח ושהוה כשלוחו ולכאורה י"ל בזה:

והן בהיותי עתה בענין זה ראיתי בקצה"ח (סי' ל"ז סק"ח) שעמד במ"ש המחבר (בסעיף ט"ז) ראובן שמכר פרה צאי טלית לשמעון שלא באחריות ובא יהודה לערער להוציאה מיד שמעון בטענה שקנאה מגזלן יכול ראובן להעיד לו שאין לו בזה שים הנאה שתשאר בידו שאפילו יבא בעל חובו אינו יכול לטרפה שאין בע"ח טורף ממטלטלים אפי' עשאם אפותיקי ובזה"ז אפי' שעבד לו מטלטלים אג"ק אינו טורף ממטלטלים שמכר עכ"ל וכ' הסמ"ע דבזה אפי' טוען שראובן עצמו גזלה לא מחשב נוגע מטעם דלא לקרי' גזלנא דבמטלטלין לא מיקרי גזלן מחמת כן והקשה הט"ז מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ (דף ט"ז) גבי חזר הגזלן ולקחה מבעלים הראשונים מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו מ"ט מר זוטרא אמר ניחא לי' דליקו בהימנותא רב אשי אמר ניחא לי' דלא לקרי' גזלנא מאי בינייהו כו' ע"ש ולמה לא אמרו איכא בינייהו מטלטלין אע"כ דגם במטלטלין שייך דלא לקרי' גזלנא עכ"ד הט"ז וכ' הקצה"ח ע"ד הט"ז ליישב הקושיא על הסמ"ע דבמטלטלין לא משכחת להאי מלתא כלל דהא שם אמרי עד אימת ניחא לי' דליקו בהימנותי' עד העמדה בדין וקיי"ל דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומבואר אצלנו (בסי' שנ"ד) דלאו דוקא גזילה אלא אפי' פקדון כל שצריך העמדה בדין דהיינו שיש לו איזהו טענה נמי אין הבעלים יכולין להקדיש ולמכור עד אחר העמדה בדין כו' וא"כ התם דמיירי דהלוקח לא הכיר שהיא גזילה כמ"ש התוס' והנ"י ע"ש וא"כ בודאי דצריך העמדה בדין וא"כ אין הגזלן יכול לקנותו מבעלים הראשונים דהוא דבר שאינו ברשותו וע"כ לא משכחת חזר הגזלן ולקחה מבעלים הראשונים אלא בקרקע דיכולין הבעלים למוכרו משא"כ במטלטלין ומש"ה כשאמר הש"ס מאי בינייהו לא מצי אמר במטלטלין עכ"ד הקצה"ח. והנה לסברת הקצה"ח הנ"ל תיקשי עוד יותר הקושיא הנ"ל דלא משכחת לה קנין כלל בהחפץ הגזול וקצרתי בזה:

אולם לענ"ד יש לדון ע"ד הקצה"ח הנ"ל דהא לפמ"ש בשם הראשונים ז"ל דמה דמהני אם לקח הגזלן אח"כ הוא משום דכשקנה הגזלן להשדה קנהו תיכף בעד הלוקח וא"כ ה"ה במטלטלין כשקנה הגזלן מהנגזל המטלטלין שכבר הם ביד הלוקח ג"כ קנה אותם עבור הלוקח ובכה"ג בודאי דמהני דכמי דאם המטלטלין היו עוד אצל הגזלן והנגזל מכרם להגזלן או אפי' במחנה דבודאי דמהני דדוקא לאדם אחר אינו יכיל למכרם אבל להגזלן עצמו שהמטלטלין הם בידו דודאי מהני ועיין מקו"ח (סי' תנ"ה סק"ב) שנראה להיפוך אבל באמת הוא כמו שכתבתי וכ"כ הב"ש (בסי' כ"ח ס"ק ט"ז) ועיין לעיל (בדף ס"ח ע"ב) [אול"ט אק"ה] מ"ש שם בזה וא"כ הכא שהמטלטלין הם ביד הלוקח והגזלן קנאם מן הנגזל עבור הלוקח דהיינו שיזכה בהם הלוקח דהוי כאילו הלוקח עצמו קנה אותם מן הנגזל דבודאי מהני וא"כ לא אדע כלל להבין דברי הקצה"ח הנ"ל כי דברי הט"ז בקושייתי נכונים לכאורה.

והגאון בעל דברי חיים (בהל' גניבה וגזילה סי"א) הביא דברי הר"ש במס' תרומות (פ"ו משנה ג') ז"ל הירושלמי ר' אבוהי בשם ר"ל הא למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו ונמצא שאינו שלו חייב להעמיד לו מקחו כו' וכ' עלה הר"ש ז"ל ובפ"ק דב"מ (דף ע"ז) לא משמע כן שיהא חייב להעמיד לו מקחו דקאמר התם גבי גזלן שמכר יחזר ולקח מבעלים הראשונים לאוקמי קמי לוקח בעי דקאמר נפלה לו בירושה ירושה ממילא הוה ולאו לאוקמי קמי לוקח בעל משמע דקאמר בין שהכיר שאינו שלו בין לא הכיר ושמא יש לחלק בין מטלטלין למקרקעי כו' עכ"ל הרי מבואר עוד יותר דבמטלטלין חייבא איכא ג"כ ובודאי אמרינן בי' דזכה בי' הלוקח בכה"ג עכ"ד הגאון הנ"ל ושפיר אמר. ובגוף דברי הר"ש בשם הירושלמי הנ"ל יש בזה להקת נביאים גדולי הראשונים דלא פסקו כהירושלמי אשר מקורי מהתוספתא עיין בשמ"ק מס' ב"מ (דף מ"ז) בד"ה והר' יוסף הלוי בן מג"ש ז"ל באה"ד שם הביא בשם רבינו נסים שפוסק כהתוספתא והירושלמי הנ"ל והר"י מג"ש חולק ע"ז עיי"ש באריכות ועיין בהה"מ (פכ"ד מהל' מכירה הי"ג) הביא דברי הר"ן ובעה"ע ודברי הרי"ף במס' ב"ב (על דף ס"ט ע"ב) וכנראה איפלגי בזה הרמב"ם והראב"ד שם ועיין בכ"מ (פכ"ב מהל' מכירה ה"ג) שכ' שם שני תירוצים על קושייתו שם ועיין בש"ע חו"מ (סי' ר"ט ס"ה וס"ו) ובסמ"ע (ס"ק כ"ג) ובש"כ (ס"ק י"ג) ובנתה"מ והדברים עתיקין יאריכין ובארתי קצת במס' ב"ב (על דף ס"ט ע"ב). וראיתי עוד שם בדברי חיים שדן עוד על הקצה"ח על הדרך שכתבתי אולם דבריו יש לדחות אבל לפי מה שהבאתי דברי הראשונים הנ"ל צדקו דברי בעזה"י אבל הקושיא שהקשיתי על ש"ר ואח"כ יאוש דבמאי קנה הלוקח הוא קשה לכאורה:

ב ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד לומר בזה ויתבאר ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל שפסק דבין בש"ר ואח"כ יאוש ובין ביאוש ואח"כ ש"ר אמרינן דהלוקח קנה גוף החפץ אבל הדמים צריך לשלם להנגזל והאריכו הרבה בדבריו וגם אנכי בעניי העירותי בזה לעיל (על דף ס"ו [אוכ"ז] ועל דף קי"ד) [אוי"ח אק"ג]. וכעת נלע"ד לומר בהקדם מ"ש התוס' לעיל (בדף ס"ט ע"א) בד"ה כל שלקטו כ' שני סברות על יאוש אי דיאוש הוי כמתנה דהיינו שהנגזל נותן במתנה להגזלן או שהוא כהפקר והנה אם אמרינן דהוי כמתנה לא בעינן שיהי' הגזילה אז בשעת יאוש בחצירו של הגזלן רק אפילו קיימא אז באגם ג"כ קנה הגזלן משים דהוי כאילו נתנו לו הנגזל במתנה ומה שחייב לשלם הוא על גדלה הראשונה דהיינו על שעת הגזילה ואם נימא דהוי כהפקר א"כ בעינן שבשעת יאוש יהי' הגזילה מונח בחצירו של הגזלן ואם מונח במקום הפקר הי' צ"ל מן הדין שכל אדם יהי' מיתר לזכות בו ורק הואיל שצריך הגזלן להחפץ שהלא צריך לשלם להנגזל דמי החפץ עכ"פ ע"ש בתוס' והאריכו בזה גדולי המחברים ז"ל בכוונת דבריהם ז"ל והנה אם נימא דיאוש כמתנה וא"כ אפילו קיימא הגניבה באגם ג"כ קנהו הגזלן וכמ"ש התוס' ולכאורה קשה דבמה קנה הגזלן והגנב הגניבה אז בשעת היאוש נהי דנימא דהוי כמתנה שנתן לו הנגזל אז והלא מתנה ג"כ בעי קנין משיכה או הגבהה אבל בלא קנין גם במתנה ממש לא קנה וא"כ במאי קנה הגנב את החפץ כשנתייאשו הבעלים ממנו וע"כ צריכין לומר דמשיכה הראשונה בשעה הגזילה הוא קונה כשמייאש הנגזל אח"כ וצרכינן לומר דהקנין היא למפרע משעת משיכה דאל"כ הוי כמו משוך פרה ולא תקנה עד לאחר שלשים יום דלא קנה אי לא אמר מעכשיו משום דאז כלי' לה משיכה הראשונה וכדאיתא במס' כתובות (דף פ"ב) וברמב"ם (פ"ב מהל' מכירה) ובטוש"ע (סי' קצ"ז ס"ז) וי"ל בזה:

והנה לפ"ז נצטרך לומר דיאוש קינה למפרע משעת הגניבה והיינו למ"ד יאוש קינה היי הקנין למפרע משעת גניבה דאל"כ אם נימא דיאוש מטעם מתנה ואע"ג דבשעת יאוש לא הי' החפץ ברשות הגנב אפ"ה קינה לפום האי סברא וכמ"ש התוס' במה היי הקנין וע"כ צ"ל מטעם משיכה הראשונה וא"כ ע"כ דחל הקנין למפרע ונ"מ גדולה לענין אם נתייקר אח"כ אם משלם כדהשתא או כדמעיקרא למ"ד יאוש קונה וי"ל בזה. ועיין בחידושי רמב"ן על מס' גיטין (דף נ"ה ע"ב) בד"ה וא"א יאוש כדי באה"ד ס"ל והראב"ד ז"ל שדא בי' נרגא כו' מדאמרינן הכא הא ודאי מיבעי' לי כי אוקמווה רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדישה למאי נ"מ לגיזותי' והדר פשטה משעת הקדישה ואי ס"ד יאוש כדי קני להדיוט הכא משעת יאוש קנה ואיכא מתרצי דה"פ אי קנה רק משעת יאוש או דילמא דאוקמוה רבנן ברשותי' משעת גניבה והגיזות שבין שעת גניבה עד היאוש הם ג"כ של הגנב יעו"ש מבואר דקנה רק משעת יאוש ולא למפרע משעת הגניבה והיינו דיאוש מטעם הפקר וכמש"ל ונוכל לומר דהראב"ד דמקשה סובר יאוש מטעם מתנה יקונה תו למפרע משעת הגניבה ושפיר מקשה ומכ"ש אם הראב"ד היא בעל השגות בודאי א"ש דס"ל כן אילם אין לשון הראב"ד סובל לפרש כן ודו"ק:

והנה לפום הני שני סברות של התוס' אי יאוש הוא מטעם מתנה ולא בעינן שיהי' אז בשעת היאוש קיימא בחצירו דוקא או אי הוי מטעם הפקר ואז הוא עושה הקנין ובקיימא בחצירו דוקא נוכל לומר עוד דאי הוי יאוש מטעם מתנה וא"כ הלוקח שקונה החפץ מן הגנב יזוכה בו מטעם יאוש וש"ר הוא זוכה בו מן הגנב דהיינו שבא לו החפץ מן הגנב אבל אם יאוש היא מטעם הפקר והלוקח זיכה מן ההפקר לאו מן הגזלן הוא זוכה רק מן ההפקר והא דלא יוכל לזכות בו אדם אחר התם הוא משום דצריך לו להגנב החפץ בשביל הדמים לשלם או לקיים מצות השבה וכמ"ש התוס' בב"ק שם וכבר האריכו המחברים בזה אבל תו לא זכה הלוקח מן הגנב רק מן ההפקר הוא מיקר הזכי':

ג וראיתי בספר פתח הבית בדיני יאוש (ענף ט"ז) בש"ר אם צריך דוקא שינתן ליד רשות האחר או קנין לחוד סגי ויראה בש"ר ואח"כ יאוש ודאי לא מהני דהרי לא קנה כלל בשעת מעשה כן נראה לי אולם ביאוש ואח"כ ש"ר יש לספק ולכאורה לפי הנראה מלשון הראשונים גבי הא דגנב וגזלן שהקדישו וכו' יראה קצת דמיקרי ש"ר אף בלא מסירה ליד הגזבר רק באמירה לגבוה וכמו כן בהדיןט בקנין בלאו מסירה אך עדיין אין זה מוכרח וכ' שם ליישב קושי' המוהרש"ל על הרא"ש במ"ש דלענין קידושין מספקא לן דילמא יאוש כדי קני והקשו דהא היי ג"כ ש"ר דנוכל לומר דמיירי שהקנה לה החפץ בקנין דלא הוי ש"ר עכ"ל. והנה מ"ש הגאון הנ"ל דמיירי דהקנה לה החפץ בקנין כוונתו בקנין סודר דאף דאין אשה נקנית בחליפין היינו דוקא כשמקדשה בקנין סודר אבל אם מקנה לה החפץ שמקדש אותה בו בקנין סודר מהני וכמ"ש הרש"ך מובא בב"ש (סי' כ"ט סק"ב וסק"י) יעוי' היטב שם ובבית מאיר (פ"א) שם ואולי יש לומר בקנין אגב קרקע וי"ל בזה הרבה ואכ"מ:

וכ' עוד הפתח הבית וקצת יש להביא ראי' מתוס' ב"ק (דף ס"ו ע"א) ד"ה מעיקרא חולין כתבו שם בקדשים שאין חייב באחריותן כו' ובלא"ה היי ש"ר כו' ע"ש וקשה הרי שם בד"ה מעיקרא טיבלא הקשו הא הוי שינוי החוזר ע"י שאלה כו' וקשה דילמא איירי שכבר מסרו לכהן דלא מהני שאלה אך י"ל דמשמע להו דסתמא תני אף בלא מסרן עדיין א"כ מאי הקשו אח"כ דנימא בהקדש משום ש"ר הא עדיין לא נמסר אלא ודאי אף אם לא נמסר אפ"ה מיקרי ש"ר וכן נראה להדיא לדינא לענ"ד אבל בש"ר ואח"כ יאוש יראה דצריך לכ"ע מסירה ממש ולא שאר קנין עכ"ל הגאון ז"ל. והנה לע"ד יש לדון בזה דנוכל לומר דאף דגבי הדיוט בעינן שינוי רשות ממש אבל בהקדש דאמרינן אמירה לגבוה סגי בזה אף דלא הוי שינוי רשות ממש דהיינו שלא מסרן ליד הגזבר ואמינא טעמא בזה דבשלמא בהדיוט כל זמן שלא מסר לידו ממש לא מיקרי ש"ר אף שהקנה לו החפץ בקנין סודר או בקנין אחר מ"מ כל דלא מטי לרשות הלוקח ממש אכתי לא מיקרי ש"ר אבל בהקדש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ודומה ממש כאילו כבר מסרו לגזבר ועיין מה' חילין (דף קל"ט ע"א) בזה ועיין בירושלמי (פ"ק דקדושין ה"י) גזבר שנתן מעות הקדש במטלטלין קנה הקדש בכל מקום שהוא שנאמר לד' הארץ ומלואה וגו' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כו' ודו"ק:

ולפי האמור נוכל להבין היטב דברי התוס' הנ"ל גבי הקדש שפיר הקשו דנימא משום שר אי נימא דמיירי בקדשים שאין חייב באחריותן כו' דהא בהקדש באמירה לגבוה בלבד ג"כ הוי ש"ר הואיל דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אבל בתרומה בעינן דוקא ש"ר ממש ומשמע להו להתוס' דסתמא קתני ומיירי כל הברייתא בלא מסרן ושפיר הקשו דנימא דהוי שינוי החוזר ע"י שאלה דלא משמע להו לאוקמי כשמסרן ליד כהן הואיל דסתמא קתני והוצרכו לתרץ דלא שכיח שאלה. ומיהא לפמ"ש התוס' ביבמות (דף צ"ג ע"א) ד"ה קנוי כו' דגם בתרומה שייך אמירה לגבוה כו' א"כ עדיין י"ל בזה בתרומה וע"ל (על דף ס"ט) [אומ"ז אק"ג ועיין נתה"מ (סי' שנ"ו סק"א) על הא שכ' הש"כ שם (בסק"ד) שאם בא דבר הנגנב אחר שנמכר להבעלים דלא שייך תק"ח כ' נתה"מ שכוונת הש"ך שבא החפץ לבעלים קודם שבא ליד הלוקח דבכה"ג מיירי (בסי' קכ"ו) ובזה מסתברים דבריו שהבעלים יכולין לומר אני הצלתי עצמי חפצי מהגנב ומה לי בכך שאתה קנית בקנין סידר מהגנב דהא אין קנין שלך נתפס אבל כשכבר הגיע החפץ להלוקח ונתן דמים להגנב אף שהבעלים תפסו החפץ מהלוקח חייבים להחזיר הדמים מפני תק"ח דודאי לא מהני תפיסה לפטור מהדמים שתקנו חכז"ל לשלם מפני תקה"ש עכ"ל הנתה"מ. ונראה מדבריו לכאורה דלא מהני קנין סודר לענין שינוי רשות ג"כ רק דבעינן דוקא שיבא ליד הלוקח ממש או לחצירו. מיהא לאחר העיון היטב י"ל דגם להנתה"מ מהני קנין סודר לענין דמיחשב שינוי רשות ויש סברא גדולה לחלק בין הא דהתם להא דכאן וקצרתי מאוד. וכעת נלע"ד לומר דזה תליא ג"כ בשני סברות התוס' הנ"ל דאי נימא דיאוש מטעם מתנה והלוקח מן הגזלן והגנב אמרינן דמן הגנב הוא קונה א"כ נוכל לומר דלא בעינן ש"ר ממש אלא קנין ג"כ מהני אבל אם נימא דיאוש מטעם הפקר והלוקח זיכה מן ההפקר א"כ בודאי בעינן ש"ר גמור וקנין אחר ל"ש בי' כלל דמי הוא המקנה לו החפץ הגזול בקנין ולע"ד הוא נכון מאוד כן:

ד והנה אם הלוקח צריך לשלם להבעלים דמי החפץ ואיפלגי בזה הראשונים נ"ע דעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל היא דהלוקח צריך לשלם להבעלים דמי החפץ אם לקח מגנב מפורסם ובגנב שאינו מפורסם א"צ לשלם משום תקה"ש ואם דמי החפץ הם יתירים ממה שנתן הלוקח בעד החפץ לדעת הסמ"ע והב"ח צריך לשלם להבעלים היתרון ולדעת הש"כ א"צ לשלם היתרון בגנב שאינו מפורסם עיין בחו"מ (סי' שנ"ג) באריכות וכבר הארכתי כ"פ בזה. ודעת התוס' והרא"ש דאין הלוקח צריך לשלם להבעלים דמי החפץ עיי"ש בטור וחו"מ (סי' שנ"ג) ב' הדעות הללו באריכות. ולעדים דזה תליא בשני סברות התוס' הנ"ל דאי אמרינן יאוש מטעם מתנה א"כ הלא הבעלים נתנו במתנה החפץ להגנב והלוקח מן הגנב היא קינה וזוכה בו וא"כ אין הלוקח צריך לשלם כלל להבעלים דהא הוא לא לקח כלל חפץ שלהם שהרי כיון שנתייאשו הבעלים א"כ הרי נתנו החפץ הגנוב להגנב במתנה ורק שהגנב מחויב לשלם להבעלים דמים בעד החפץ דהיינו מאי שנתחייב בשעת הגדלה אבל אן לבעלים כלום על הלוקח במה שקנה חפץ שלהם דהלוקח הוא זוכה בו מן הגנב ולא מן הבעלים וזה הוא סברת התוס' והרא"ש המובא ג"כ בטוח"מ שם. ולהאי סברא דיאוש מטעם הפקר א"כ בעינן דוקא שבשעת היאוש או אח"כ יהי' החפץ קיימא בחצירו של הגנב ואי לא"ה לא זכה בו הגנב ומן הדין הי' צריך להיות שכל אדם יהי' מותר לזכות בו מן ההפקר ורק משום שצריך לו להגנב לשלם הדמים אסור לו לאדם אחר לזכות בו וכמ"ש התוס'. וא"כ הלוקח אינו זוכה מן הגנב ורק עיקר זכייתו הוא מן ההפקר ואף דשאר כל אדם אסור לזכות בו בהחפץ הוא משום שהגזלן צריך לשלם להבעלים אבל כאן שהגנב מכרו להלוקח א"כ מכח מה שנוגע להגנב מותר להלוקח לזכות בו אבל אין זכייתו מן הגנב דהא מן ההפקר הוא זוכה וא"כ נוכל לומר דהלוקח חייב לשלם להבעלים דמי החפץ והיינו דניהא דהבעלים מפקירין לגוף החפץ ומייאשין ממנו אבל מדמי לא מייאשי והוי כאילו אמרו בפירוש שמייאשין רק מגוף החפץ אבל לא מדמי והטעם דלא מייאשי מדמי אבל מגוף החפץ מייאשי הוא משום דמגוף החפץ מייאשי ואומרים הבעלים דהואיל דאינם יודעים מי גנבו א"כ תו לא יכיל לגבות גוף החפץ דאף כי יעבור זמן רב ויהי' נודע להם להבעלים אח"כ מי גנבו אבל אז כבר יהי' החפץ כלה ונאבד אבל מדמי לא מייאש כי אומר בלבו הלא כשיהי' נודע לי מי גנבו יהי' צריך הגנב בע"כ לשלם לו או הדמים ומש"ה לא מייאשי מדמי החפץ רק מגוף החפץ ומש"ה תו לא מצי הלוקח לזכות בכל החפץ שלא יצטרך לשלם כלל ורק הלוקח זוכה בגוף החפץ ודמים צריך לשלם להבעלים:

והנה הקצה"ח (בסי' שנ"ג סק"ב) הביא דברי הראב"ד דסובר כן דבלוקח משלם דמי החפץ להבעלים והרשב"א תמה עליו מסוגיא דאוונכרי בסוכה (דף למ"ד) והובא בב"י חו"מ (סי' שנ"ג) ודברי הרשב"א אינם מובנים כלל ואסברה לה הקצה"ח דסברת הרשב"א הוא הואיל דהוי שיור בקנין דכל זמן שלא שילם הלוקח להבעלים דמי החפץ עוד לא זכה בו הלוקח בהחפץ והוי שיור בקנינו יעוין היטב בקצה"ח שם. וא"כ לפי הסברא הנ"ל דהוה שיור בקנינו א"כ שפיר מובן זה שכתבתי דאם נימא דיאוש הוא מטעם הפקר ואין הלוקח זוכה מן הגנב רק מן הבעלים א"כ שפיר נוכל לומר דהבעלים לא מייאשי רק מגוף החפץ אבל לא מדמי החפץ ושפיר הוי שיור בקנינו. אולם באמת דברי הקצה"ח הנ"ל אינם מובנים בזה כלל דא"כ תיקשי מהא דלעיל בב"ק (דף ס"ח ע"א) בברייתא שם דקתני במציעתא גנב ומכר ובא אחר וגנבו הראשון משלם דו"ה והשני משלם כפל ופריך הש"ס דאי איירי לפני יאוש שני אמאי משלם כפל אלא ע"כ דמיירי לאחר יאוש ותיקשי לרב ע"ש ואם נימא דהוי שיור בקנין א"כ כ"ז שלא שילם הלוקח להבעלים עדיין אין החפץ שלו ולמה ישלם גנב שני כפל ועיין לעיל (על דף קי"ד ע"א) [אוי"ח אק"א] העירותי הרבה בזה בעזה"י, וכעת נלע"ד לומר דבודאי לא נוכל לומר דהוי שיור בקנינו ואין לו זכות לגמרי בהחפץ עד שישלם לבעלים דמי החפץ ורק דאמרינן דתיכף זכה הלוקח בכל החפץ לגמרי ורק דאיכא עליו חיוב לשלם הדמים משום דמדמי החפץ לא מייאש דהא יוכל לגבות הדמים לעולם וא"כ לא חל היאוש כלל על הדמים ומש"ה אם לא שילם הגנב דמי החפץ להבעלים מחויב הלוקח לשלם דמי החפץ להבעלים משום דלא הי' חל היאוש רק על גוף החפץ ולא על הדמים וי"ל עוד בזה ולהסביר עוד יותר:

ה ומעתה נבא לתרץ הקושיא הנ"ל שהתחלנו בה דלמ"ד ש"ר ואח"כ יאוש קונה דבמאי קנה לה הלוקח וכמו דהקשה הש"ס בב"מ (דף ט"ו) מכרי במאי קנה לה להאי ארעא בהאי שטרא חספא בעלמא הוא ותירוץ הש"ס דמשני שם בב"מ ל"ש כאן כלל וכמו שבארתי לעיל. והנה לפי האמור לא תחול הקושיא רק לפום האי סברא דיאוש מטעם מתנה אבל אם נימא דיאוש מטעם הפקר אין הלוקח זוכה מן הגנב כלל רק מהפקר קא זכי ובאמת הוי הדין דאז בשעת יאוש או לאחר היאוש צריך שיהי' החפץ מונח בחצירו וכמ"ש התוס' הנ"ל שם:

ומעתה נוכל לומר דהא דפליגי כאן רב משמי' דר"ח ור"י משמי' דר"י בש"ר ואח"כ יאוש אי קונה דרב משמי' דר"ח דסובר הדין עם הראשון משום דסובר דש"ר ואח"כ יאוש ג"כ קונה ור"י משמי' דר"י דסובר דש"ר ואח"כ יאוש ל"ק ומש"ה סובר דהדין עם השני ג"כ פליגי בהני שני סברות אי יאוש מטעם מתנה או מטעם הפקר דר' יוחנן משמי' דר"י דסובר ש"ר ואח"כ יאוש ל"ק הוא משום דסובר דיאוש הוא מטעם מתנה וא"כ הלוקח זוכה מן הגנב וא"כ זה דוקא אם בשעת המכירה של הגנב להלוקח הי' אז כבר לאחר יאוש מצי המכירה לחול אבל אם מכר קודם יאוש א"כ אין מקום כלל להמכירה לחול וא"כ אף שאח"כ נתייאשו הבעלים מ"מ הלא לא הפקירו הבעלים רק נתנו להגנב במתנה ואף דחל המתנה למפרע וקנה לה הגנב במשיכה הראשונה מ"מ לא מצי לחול מכירתו של הגנב להלוקח הואיל דלא הוי עוד של הגנב שיהי' יכול למכרו והוי כאילו מכר הגנב דבר שאינו ברשותו כלל וא"כ במה קנה הלוקח אח"כ כשנתייאשו הבעלים וכקושית רמב"ח בב"מ (דף ט"ז) שם ותי' רבא לא שייכא הכא [ואף אם הלוקח יעשה אח"כ קנין ג"כ יש סברא לומר דלא מהני הואיל דהגנב המוכר לא צוהו אז לעשות קנין ובלא קנין חדש בודאי לא מהני] ומש"ה סובר ר' יוחנן דש"ר ואח"כ יאוש ל"מ וא"כ מש"ה סובר דהדין עם השני ג"כ והיינו הואיל דלא חל המכירה שמכר לו הגנב והלוקח מחזיק בהחפץ שלא כדין א"כ יכול הנגנב לחזור על הלוקח ולתובעו שישלם לו ממון עבור החפץ שהרי הלוקח לא קנה כלל להחפץ ורב משמי' דר"ח סובר הדין עם הראשון והיינו דסובר יאוש מטעם הפקר וא"כ הלוקח לא זכה כלל מן הגנב אלא מן ההפקר הוא זוכה וכל אדם אסור לזכות בו משום פסידא דגנב וכמ"ש התוס' וא"כ הואיל דהזכי' הוא מן ההפקר בעינן שבשעת היאוש או לאח"כ יהי' קיימא החפץ בחצירו של הלוקח ואז הלוקח קונה החפץ מן ההפקר ומשום פסידא לגנב לא שייכא תו הואיל דכבר שילם להגנב הפסידא שלו וא"כ הואיל דזוכה מן ההפקר מהני אפילו בש"ר ואח"כ יאוש ג"כ והטעם בזה דהא באמת הלוקח לא גזל להחפץ מרשות הבעלים וא"כ ליכא עליו חיוב השבה ומכ"ש בלא ידע כלל שהוא גנוב ולקמן אי"ה יבואר עוד בזה וא"כ דל הש"ר לגמרי מה שהי' מקודם היאוש ורק הואיל דהי' יאוש ואחר היאוש צריך הלוקח לעשות בו קנין מחדש או שיהי' אז בחצירו וא"כ לעולם הוה יאוש ואח"כ ש"ר [וכסברא זו כבר ראיתי' במקנה על אהע"ז (סי' כ"ח ס"א) בד"ה על ההג"ה קדשה בגזל אחר יאוש שדן על דברי המוהרש"ל ביש"ש מ"ש לענין אם הי' פקדון ביד האשה קודם יאוש שהביא סוגי' הש"ס דכאן והקשה כיון דש"ר לחוד אין שייך בו שום מכירה הי"ל כפקדון ביד לוקח ואי נימא דפקדון לא מיקרי ש"ר א"כ למה לא קנה הלוקח הלא לא חל המכירה עד אחר יאוש והוי לי' יאוש וש"ר ביחד אלא ע"כ דפקדון נמי הי"ל ש"ר והי"ל ש"ר ואח"כ יאוש ואח"כ דחה זה יעוש"ה אבל עכ"פ מבואר סברא זו במקנה שם] וא"כ נוכל לומר באמת כן הפשט בדברי רב דסובר דש"ר ואח"כ יאוש קנה משום דסובר דיאוש מטעם הפקר וא"כ בעינן לעולם שיהי' החפץ אח"כ ברשות הלוקח או שיעשה בו אח"כ קנין מחדש וא"כ לעולם איכא יאוש ואח"כ ש"ר. ונוכל להוסיף תבלין דהא בודאי דגם עתה לאחר היאוש אסור לשום אדם לזכות בו מטעם ההפקר משום דעתה יפסיד בזה להלוקח שנתן המעות לגזלן דכמו שכתבו התוס' דאסור לשום אדם לזכות בו מן ההפקר משום דיפסיד לגזלן ומכ"ש משום פסידא דלוקח אסור לשום אדם לזכות בהחפץ וא"כ יוכל הלוקח לעשות קנין מחדש ודו"ק היטב:

וי"ו אלא אכתי י"ל מדוע סובר רב דדינא עם הראשון הלא לפי האמור לעיל דאם אמרינן דיאוש מטעם הפקר וא"כ הלוקח אינו זוכה מן הגנב ומש"ה חל הקנין אח"כ או מה שהחפץ הוא ברשות הלוקח וא"כ ע"כ דהבעלים יש להם שיור בקנין או דמדמי לא מייאשי וכמו שבארתי לעיל וא"כ הי"ל לומר דניהא דהלוקח קנה לגוף החפץ מן ההפקר אבל דמים מיהא לישלם להבעלים. ואחר התבוננות היטב בזה נראה דא"ש. דהנה מה שכתבתי לעיל דאם נימא יאוש מטעם הפקר והלוקח אינו זוכה מן הגנב ורק מהפקר וא"כ אמרינן דהלוקח צריך לשלם לבעלים ומשום דהבעלים לא מתייאשי רק מגוף החפץ אבל לא מדמי או כמ"ש הקצה"ח בדברי הרשב"א הנ"ל דהוא שיור בקנין נלע"ד דזה הוא דוקא אם אמרינן דיאוש לא קני אבל אם יאוש קני אין הלוקח צריך לשלם כלל. והטעם בזה לחלק כן הוא דאם יאוש כדי קני א"כ כבר יצא החפץ לגמרי מרשות הבעלים והגנב דמשלם הוא עבור גזילתו וא"כ הלוקח שזוכה בהחפץ אינו מסייע כלל בהקנין שיצא החפץ מרשות הבעלים ואין שום חיוב עליו לשלם להבעלים. אבל אם יאוש כדי ל"ק ורק בצירוף הש"ר אז נגמר הקנין וא"כ הלוקח מסייע בהוצאת החפץ לגמרי מרשות הבעלים איכא ג"כ על הלוקח חיוב תשלומין וז"ב בסברא ובטעמא:

וכסברא זו ראיתי בספר קצה"ח (סי' שס"ב סק"א) שכ' כן בדברי הרמב"ם ז"ל יעוש"ה. ומעתה לפי האמור א"ש מה דסובר רב הדין עם הראשון דוקא דרב לשיטתו דסובר דיאוש כדי קני וא"כ אין הלוקח מסייע בהוצאת החפץ מרשות הבעלים ומש"ה אין על הלוקח שום חיוב לשלם להבעלים דמי החפץ ודו"ק ועיין בנתה"מ (סי' שנ"ג סק"ב) שכ' ג"כ כיוצא בזה דרב דסובר יאוש כדי קני ליכא חיוב על הלוקח לשלם ע"ש:

ומעתה עפ"י האמור מיושב קושי' הנ"ל דהא דמאן דסובר ש"ר ואח"כ יאוש קונה ג"כ הוה הטעם משום דסובר יאוש מטעם הפקר וא"כ בע"כ צריך הלוקח אח"כ לעשות קנין מחדש או שיהי' קיימא בחצירו לאחר יאוש ואז הוא עיקר הקנין ול"ק תו במאי קנה לה הלוקח וכקושית רמב"ח בב"מ (דף מ"ז) דהא עיקר הקנין ע"כ צריך להיות עוד הפעם אחר היאוש. ולהאי סברא דיאוש משום מתנה באמת ל"ק בש"ר ואח"כ יאוש וכסברת ר' יוחנן דסובר כן דש"ר ואח"כ יאוש ל"ק:

ומעתה נוכל להבין דברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל הסוברים דש"ר ואח"כ יאוש קונה והיינו כרב משמי' דר"ח דיאוש מטעם הפקר וא"כ ע"כ צריך לומר דהלוקח עושה בו אחר היאוש קנין מחדש או דקיימא אח"כ בחצירו של הלוקח וא"כ תו הי"ל יאוש ואח"כ ש"ר. והמדקדק יראה ברמב"ן במלחמות פרק הגוזל ומאכיל שכ' וז"ל ועכשיו אני צריך לבאר מילתא דעולא פרק מרובה דאמר יאוש ל"ק דכתיב והבאתם כו' אלמא אין הקדישן הקדש והתניא הקדישן הקדש והפי' בודאי גבוה קני דאיכא שינוי השם או ש"ר אבל גזלן ל"ק וכיון שאין לו בעלים איך יקריב הקרבן הרי מקדיש לא קנאו מעולם ואין ראוי להקרבה ע"ג המזבח כו' עיי"ש הרי מפורש יוצא מפי רבינו הרמב"ן ז"ל דיאוש מטעם הפקר ואין הלוקח זוכה כלל מן הגנב דאם נימא מטעם מתנה וא"כ הרי הוא מתנה להגנב ואמאי אין לו בעלים אלא ע"כ דהגנב לא מיקרי בעלים משום דלא הוי מתנה להגנב ויאוש הוא רק מטעם הפקר וא"כ ע"כ צרכינן לומר דכי איכא ש"ר ואח"כ יאוש דמהני להרמב"ן ז"ל ג"כ הוא משום דאכתי הוי יאוש ואח"כ ש"ר משום דאחר היאוש בעי שיהי' החפץ בחצירו של לוקח או קנין אחר שיעשה הלוקח אחר היאוש דאל"כ במה קנה לה הלוקח וכמש"ל וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל ג"כ דפסקו כרב משמי' דר"ח ורק דרב סובר דיאוש כדי קנה ולא סייע כלל הלוקח בהוצאה מרשות הבעלים מש"ה סובר דהדין עם הראשון אבל הרמב"ם והרמב"ן דפסקו להלכה דיאוש כדי ל"ק וא"כ הלוקח סייע בההוצאה לגמרי מרשות הבעלים איכא עליו ג"כ חיוב לשלם להבעלים דמי החפץ אי לא מישתלם מהגנב:

ובזה נוכל ליישב קושית הרשב"א שהקשה על הראב"ד דסובר דצריך הלוקח לשלם הדמים לבעלים א"כ מאי א"ל ר"ה להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא ליגזזו אינהו כי היכא דליהוי יאוש בעלים בידייהו דידהו וש"ר בידייכו דמאי מהני סוף סוף צריך הלוקח להחזיר הדמים ועיי"ש בב"י (סי' שנ"ג) ולפי הגירסא הכתובה בב"י שם והבאתיו לעיל ועיין לעיל (על דקי"ד) [אוי"ח]מ"ש בזה. ולפי האמור א"ש דר"ה מתלמידי דרב דסובר דיאוש כדי קני והא דא"ל להאוונכרי דלא ליהוי מצהב"ע עיין ב"ק (דף ס"ז) תוס' ד"ה אמר. וא"כ לא סייע כלל הלוקח בההוצאה מרשות הבעלים וא"כ אין על הלוקח כלל חיוב לשלם. אבל לדידן דפסקינן דיאוש כדי ל"ק שפיר מחויב הלוקח לשלם להבעלים דמי החפץ ודו"ק:

והתוס' והרא"ש והרשב"א סוברים דיאוש מטעם מתנה וכר"י משמי' דר"י ומש"ה פסקו דש"ר ואח"כ יאוש לא מהני כלל ומשום דלא חל הקנין כלל והיינו דבמאי קנה לה הלוקח אח"כ כשנתייאשו הבעלים אח"כ דבשלמא ביאוש ואח"כ ש"ר אז קונה הלוקח מן הגנב וחל אז הקנין אבל בש"ר ואח"כ יאוש במאי קנה לה הלוקח דהמשיכה הראשונה לא מועיל כלל וכקושית רמב"ח בב"מ (דף ט"ז) דפריך במאי קנה לוקח להאי ארעא בהאי שטרא חספא בעלמא הוא וכמו שבארתי לעיל ומש"ה פסקו דביאוש ואח"כ ש"ר דקנה הלוקח דאין הלוקח משלם להבעלים משום דמן הגנב קא קני לה וכמו שבארתי לעיל:

ומעתה לפי האמור דהראשונים ז"ל הסוברים דש"ר ואחר כך יאוש לא מהני הוא משום דנקטו לטעמא דיאוש הוא משום מתנה וכר' יוחנן משמי' דר' ינאי והלא הראב"ד בעל השגות סובר ג"כ דש"ר ואח"כ יאוש לא מהני וא"כ נוכל לומר דמה שהביא הרמב"ן בחידושי גיטין (דנ"ה) שהראב"ד הקשה להר"ת דסובר דיאוש כדי קני ורק מטעם מהב"ע פסול מסוגיא דגיטין שם והיינו דהואיל דסובר דיאוש הוא מטעם מתנה ואם כן ע"כ צרכינן לומר דהקנין הוא למפרע מכח משיכה הראשונה שגזל ואז הוה הקנין דהיינו כשנתייאש לבסוף חל הקנין למפרע משעת משיכה א"כ שפיר הקשה ולא שייכא התי' דאיכא דמתרצי שם אולם אין הלשון מכוון כ"כ וכמו שכתבתי לעיל בזה ודו"ק היטב כי קצרתי בזה:

אולם אכתי י"ל דלפמ"ש בסברת הר"י והרא"ש דפסקו כר"י משמי' דר' ינאי וכאוקימתא דרב זביד דיאוש הוא מטעם מתנה וא"כ הלוקח הוא זוכה מיד הגנב ומש"ה בעינן דוקא יאוש ואח"כ ש"ר וכמש"ל וא"כ אפילו קנה מגנב מפורסם ג"כ הדין דאין הלוקח צריך להחזיר דמי החפץ להבעלים וכמש"ל א"כ אמאי באם ידע הלוקח שהחפץ הזה הוא גזול כ' הטור בשם הר"י דצריך הלוקח להחזיר דמי החפץ להבעלים והלא הלוקח הוא קונה מן הגנב דהא אמרינן דיאוש מטעם מתנה וכמש"ל. ואולי י"ל דבכה"ג בודאי די"ל דחובה על הלוקח להשיב האבידה לבעלים וניהא דהוא אחר יאוש מ"מ הא כבר כתב הנתה"מ (בסי' שמ"ח סק"ב) דגה לאחר יאוש הדין כן ולקמן הבאתי דברי הנתה"מ (סי' שנ"ג סק"ד) שכ' דבידוע שהוא גנוב גם הרמב"ם מודה דבש"ר ואח"כ יאוש ל"ק גוף החפץ ופלפלתי בדבריו בסוגיין עיין לקמן מ"ש בזה. מיהא הכא י"ל דבידוע שהחפץ הזה הוא גנוב הלוקח מחויב להשיבו לבעליו וניהא דהוא לאחר יאוש הלא לא נתייאש רק מגוף החפץ אבל לא מדמי החפץ וי"ל דגם מ"ש הנתה"מ (דהא דבסי' שמ"ח) אם לוי יודע שהחפץ הזה שנתן לו ראובן בפקדון הוא גנוב משמעון והחזירו לראובן דחייב לשלם דהוא גם לאחר יאוש בעלים והבאתיו כמ"פ בסוגיין התם מיירי רק לדמי החפץ ויש לומר דהוא משום דניהא דמייאש מגוף החפץ אבל לא מדמיו ומש"ה צריך לוי לשלם לשמעון וא"כ ה"נ באם ידוע ללוקח שהחפץ הזה הוא גזול גם הר"י מודה דמחויב הלוקח לשלם דמי חפץ לבעלים ודו"ק. ואולי י"ל עוד דהוא מטעם קנס:

זיי"ן והנה לפי מ"ש דהרמב"ם דסובר דש"ר ואח"כ יאוש מהני ג"כ ופוסק כרב משמי' דר"ח הוא משום דסובר דיאוש מטעם הפקר וכאשר בארתי בעזה"י מובן היטב מה שפסק (בפ"ה מהל' אישות ה"ז) דגבי קידושין בעינן דוקא שבשעת קידושין יהי' נודע שכבר קנה אותו החפץ ביאוש והכוונה בזה דהא אם הי' ש"ר ואח"כ יאוש לא מהני בקידושין והטעם משום דהא לפי מה שכתבתי לשיטת הרמב"ם ז"ל הוא מה שזוכה הלוקח בהחפץ לאו מן הגנב הוא זוכה אלא מן ההפקר וא"כ בקידושין הי' צריך להיות דלא מהני כלל כיון דהוא לא יהיב לה מידי ורק הא דמהני כבר כתב ה"ה שהוא משום שהיא זוכית בהחפץ בשביל המקדש והמקדש מקדשה תו באותו חפץ, וכעין סברת הרשב"א דהקדישו וקנייתו באין כאחד וא"כ זהו דוקא אם הוא לאחר יאוש מהני הזכי' שהיא יכולה לזכות בהחפץ וזכתה בשבילו אבל קודם יאוש לא מצי זכיי' בשבילו דהא גם היא לית לה עדיין זכי' כלל בהחפץ ומש"ה בעינן דוקא שיהי' כבר נתייאשו הבעלים ואם כן נוכל לומר דתו בעינן ג"כ שיהי' ידוע לה אז שהוא כבר לאחר יאוש ואז מהני הזכי' אבל אם לא ידעה אז א"כ אמרינן שלא נתכוונה כלל לזכות בשבילו כיון שלא ידעה כלל אם חל הענין כלל דדילמא לא נתייאשו הבעלים עוד ומש"ה בעינן בדוקא שנודע שכבר נתייאשו הבעלים וי"ל בזה:

ומעתה לפי האמור ל"ק ג"כ קושית הב"ש שהקשה על הרמב"ם הואיל דצריכה להחזיר דמי החפץ להנגזל אם לקח מגנב מפורסם אפילו הי' יאוש וש"ר לפ"ז א"א לומר דמיירי בגנב מפורסם דא"כ במה תהי' מקודשת הלא אין נותן לה כלום דהא צריכה לשלם המעות עבור החפץ ואם נימא דמיירי בגנב שאינו מפורסם הלא תוכל היא לומר אין רצוני להתקדש בגניבה עייש"ה בב"ש (סי' כ"ח סק"ג) מ"ש בזה. אבל לפי האמור יש ליישב שפיר דלעולם מיירי שידעה שהוא גנב מפורסם ואף דכל לוקח מגנב מפורסם צריך להחזיר להבעלים דמי החפץ מ"מ בכאן חלין הקידושין משום דהא הואיל דאמרינן דהיא זכתה להחפץ בשביל המקדש וא"כ הוה המקדש כאילו הי' אדם אחר שזכתה החפץ בשבילו דבודאי אין האדם אחר הזוכה מידה צריך להחזיר הדמים ורק הוא חובה עלי' לשלם דמי החפץ ועיין במג"א (בסי' תנ"ד סק"ה) גבי מצה כ' בשם המוהרי"ל ז"ל ואם האחר חזר ונתנו לגזלן גם הגזלן יוצא בו עכ"ל והטעם הואיל דעתה הוא זוכה מן האחר ובודאי אין עליו חיוב לשלם דמי החפץ וא"כ גם הגזלן אינו מחויב לשלם להנגזל מכח מה שלקח החפץ מן הלוקח וניהא דמחויב לשלם מכח גזילה הראשונה אבל מכח מה שהחפץ בידו אין עליו חיוב לשלם ויש נ"מ בזה באופן שאינו מחויב על גזילה הראשונה כגון שגנבו בשבת וי"ל בזה ואכ"מ. וא"כ מש"ה שפיר מקודשת עתה בהחפץ הגזול אם ידעו אז בשעת הקידושין שכבר נתייאשו הבעלים והבן בזה:

והנה אח"כ ראיתי בנתה"מ (סי' שנ"ג סק"ד) שהעיר ג"כ בזה דלשיטת התוס' דיאוש הוי כמו מתנה להגזלן א"כ קשה למ"ד דש"ר ואח"כ יאוש ג"כ קני הא מבואר בב"מ (דט"ו) במכר שדה שאינו שלו וחזר ולקחה מבעלים הראשונים דקנה, ובירושה הבאה מאלי' כיון דלא טרח אבתרי' לא קנה הלוקח וא"כ ה"נ יאוש בקנין הבא מאליו ואמאי קנה הלוקח דז"א דכיון דהגזלן יש לו זכות זה בשעת המכירה שכאשר יתייאש הנגזל יהי' שלו אמרינן מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו כיון שזכות הי' לו בשעת מכירה והנגזל לא הי' יכול לבטל זכות זה יכול הגזלן למכור זכות זה עכ"ל. ולא זכיתי להבין דברי קדשו דהא גם בירושה נימא כן דמכר לו זכות זה ואי משום האי סברא דלא יוכל הנגזל לבטל זה הזכות שיש לגזלן אבל בירושה יכול המוריש הנגזל ליתנם לאחר במתנה ולהפקיע ממנו חלק ירושתו וביאוש אין בידו לבטל הלא גם הכא אם לא יתייאש אין בידו למכרו כלל וסתם גזילה לא הוי יאוש בעלים וא"כ אדרבא נימא דבודאי לא יתייאש הנגזל ממנו וגם בגוף החילוק י"ל עוד וקצרתי. ורק מה שהעיר ההערה הנ"ל הנאני כי תה"ל שכוונתי לדעתו הגדולה ומה שכתבתי נלע"ד נכון בעזה"י:

ח ובהיותי בזה י"ל ע"ד היש"ש בפרק מרובה (סי' זיי"ן) שכ' ליישב דברי הרא"ש דמטעם ספק דילמא יאוש קונה מקודשת ביאוש בלבד לחומרא והקשו דהא תו איכא ש"ר ג"כ וכ' היש"ש לתרץ וז"ל ומ"מ איכא נפקותא בהא פיסקא דהרא"ש כגון שגזל חפץ ונתן בפקדון ליד האשה ואח"כ נתייאשו הבעלים ובא הגזלן ואמר התקדשי לי בפקדון שיש לי אצלך מקודשת אעפ"י שאין כאן יאוש ואח"כ ש"ר מ"מ קונה הגזילה מתקנתא דרבנן ביאוש לבד ומקודשת עכ"ל. והנה מדברי היש"ש מבואר דפקדון מיקרי ג"כ ש"ר וא"כ איכא ש"ר קודם היאוש דלא מהני והמג"ש תמה על דין זה דמנ"ל דפקדון הוי ש"ר כיון דקיי"ל דפקדון ברשותי' דמרי' קאי ועיין במקנה בק"א (סי' כ"ח ס"א) במ"ש על הרמ"א בד"ה הג"ה קידשה בגזל יעו"ש מ"ש בזה:

ולע"ד י"ל דאם נתן החפץ הגזול בפקדון ליד האשה אם האשה ידעה שזה החפץ הוא גזול א"כ הרי נעשית היא שומר על החפץ להחזירו לבעליו דכיון שלא לקחה לעצמה לזכות בהחפץ וא"כ הרי היא שומר אבידה ותו ל"ש יאוש אח"כ הואיל דהיא הויא שומר של הנגזל והרי הוא כמונח בחצירו של הנגזל דלא שייך יאוש גבי' תו וכמ"ש הרמב"ן במלחמות ב"מ פ"ב (דף כ"ו ע"ב) גבי ראה סלע שנפלה יעוש"ה וכבר האריכו בזה הקצה"ח (בסי' שס"א סק"ב ורנ"ט) ובכמ"ד וגם אנכי העירותי בזה בכמ"ד. אולם נוכל לתרץ דברי היש"ש דכוונתו הוא היכא שהאשה לא ידעה בשעת קבלת הפקדון שהוא של גזל דלא נעשית שומר אבידה ואח"כ נודע לה בשעה שמקדשה שהוא גזל וכבר נתייאשו הבעלים אחר שבא לידה בפקדון דבכה"ג לא שייכא לומר שנעשית שומר אבידה ומהני שפיר היאוש אלא דאכתי י"ל גם בזה דאם לא ידעה כלל שהחפץ הוא גזול א"כ נוכל לומר דלא נעשית שומר כלל ולאו שם פקדון עלה כלל והרי הוא כאלו הניח הגזלן החפץ ברשות אחר דבודאי זה לא מיקרי ש"ר כלל והטעם דיכולה לומר שאין רצונה לסייע לידי עוברי עבירה כי לא עכברא גנב אלא חורא גנב ולא חל כלל הקבלת השמירה ולכאורה י"ל בזה. וכמו כן בלוקח מגנב שאינו מפורסם אם הי' לאחר יאוש דהמכר חל לגמרי אם יכול הלוקח לבטל המקח ולומר אילו הייתי יודע שהחפץ הוא גנוב לא הייתי קונה ולסייע ידי עוברי עבירה ובאמת הב"ש (בר"ס כ"ח) כ' בפירוש דאם לא ידעה האשה שהחפץ הוא גזול אינה מקודשת דיכולה לומר אין רצוני לסייע לדבר עבירה ועיין בבית מאיר ובא"מ האריכו בזה וי"ל בכ"ז:

[כט]

א שם איתמר גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקיפו לא עשו בו תקה"ש כו' משכנתא שוי מאתן במאה עשו בו תקה"ש שוה בשוה אמימר אמר לא עשו בו תקה"ש מר זוטרא אמר עשו בו תקה"ש כו' ופירש"י משכנתא שוה בשוה אין דרך לעשות כן להלוות על המשכון כל שוויו הלכך לאו אדעתא דהאי משכנתא אוזפי' אלא הימוני הימני' עכ"ל. והנה לפ"ז למר זוטרא דסובר דגם בזה עשו תקה"ש וכן פסקינן להלכה בגמ' דבכולהו עשו תקה"ש לבר מפרע בחובו ובהקיפו ולא חיישינן להאי סברא הואיל דאין דרך להלוות על המשכון כל שוויו והימוני הימני' רק כל שהלוהו על המשכון אמרינן דמסתמא עיקר כוונתו הוא על המשכון אף שהוא מלוהו כל שוויו של המשכון משום דיש סברא לומר דכוונתו של המלוה הוא שיחליט לו המשכון והמלוה צריך לאותו המשכון וא"כ י"ל דגם בשוה מאה והלוה לו מאתים ג"כ שייך האי סברא ועשו בי' תקה"ש ודומה משכנתא לזבוני דאמרינן שוה מאה במאתן דעשו בי' תקה"ש וגבי משכון יש להוסיף בי' עוד טעמא דעדיף יותר מזביני דבודאי אין מהדרך שהלוה לא יפדה המשכון ובודאי יפדה המשכון וישלם לו כל החוב אף שאין המשכון שוה כמו החוב וא"כ שפיר איכא סמיכת דעת של המלוה על המשכון הלז ושפיר שייך לומר בי' דתיקנו תקה"ש גם אם החוב הוא יותר מכדי שוויו המשכון:

ועיין בשמ"ק ד"ה משכנתא שוה בשוה רב ששת אמר לא עשו בו תקה"ש אפילו ליטול מאה דכי היכי דמאה יתרים הלוה לו על אמונתו מאה נמי דשווי מתנה הוי ומר זוטרא אמר עשו בו תקה"ש אפילו לא יטול מאתים דאורחי' למשכן בדמים יקרים כי היכי דתוחלט בידי' זביני שוה בשוה כו' עכ"ל. והנה המעיין היטב יראה כי מלבד כמה טעותים בדפוס הניכרים ונראין לעיני המעיין וצריך לעיין בדפוס אחר כי גירסא זו הכתובה היא בדפוס לעמברג של שנת תרל"א כי לפי הכתוב כאן שרב ששת סובר במשכנתא שוה בשוה לא עשו בי' תקה"ש אפילו ליטול מאה ובאמת רב ששת לא איירי כלל במשכנתא ורק בזביני ואמימר הוא דאיירי במשכנתא וגם בש"ס הוה הפלוגתא במשכנתא שוה בשוה דאמימר סובר דלא עשו תקה"ש ומר זוטרא סובר דעשו בי' תקה"ש אבל שוה מאה במאתן לא נזכר כלל בש"ס דמר זוטרא יסבור דעשו בי' תקה"ש וצריך לשלם לו מאתים די"ל דניהא דמשכנתא שוה בשוה עשו בי' תקה"ש משום דסוף סוף המשכון שוה כמו שהלוה עליו אבל בשוה מאה במאתן מנ"ל דעשו תקה"ש לשלם מאתן ואולי הי' גירסא אחרת לפני הר"ר יונתן ז"ל בשמ"ק. וכך הי' כתוב בגירסתו דהפלוגתא הוא בשוה מאה במאתן במשכנתא דחד מ"ד סובר דלא עשו תקה"ש ואפילו מאה ששוה המשכון ג"כ לא יטול משום דלא נחית ע"ד המשכון ורק על אמונתו הלוהו וכמו שפירש"י הנ"ל ומר זוטרא סובר דעשו בזה תקה"ש ומחויב לשלם לו כל המאתן משום דאורחי' להלוות גם יותר מכדי שווי המשכון כי היכי דתוחלט בידי' וא"כ שוה ממש משכנתא לזביני כי היכי דפליגי אמוראי רב ששת ורבא בזבין שוה מאה במאתן דר"ש סובר לא עשו בי' תקה"ש וגם מאה לא שקיל וכמו שפירש"י והשמ"ק ורבא סובר דשקיל מאתן הה"נ דפליגי אמימר ומר זוטרא במשכנתא שוה מאה במאתן ופסקינן דבכולם עשו תקה"ש ושקיל מאתן. ואולי נוכל לומר דהי' הגירסא במשכנתא שוה מאה במאה ורק דהר"ר יונתן סובר דבמשכנתא אין חילוק בין שוה מאה במאה לבין שוה מאה במאתן דבשלמא בזביני דרך הוא למכיר שוה מאה במאה ולא הוי הפלוגתא אלא בזבין שוה מאה במאתן אבל במשכנתא דאין הדרך להלוות מנה על משכון שוה מנה כמו דאין דרך להלוות מאתן על משכון ששוה מנה וא"כ כמו דפליגי במשכון שוה מנה במנה הה"נ שוה מנה במאתן ובשניהם סובר מר זוטרא דעשו בי' תקה"ש וכן פסקינן להלכה:

ולכאורה י"ל דאמאי לא נימא דפלוגתא זו תליא בהא דשמואל במס' שבועות (דף מ"ג ע"ב) אמר שמואל האי מאן דאוזפי' אלפא זוזי לחברי' ומשכן לי' קתא דמגלא אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי כו' כל הסוגי' אי אמרינן דלגוביינא נקטי' או לזכרון דברים בעלמא הוא דנקטי' עיין היטב שם ובמס' ב"מ (דף פ"ב) ובראשונים ובש"ע חו"מ (סי' ע"ב ס"ב) וא"כ ה"נ במשכון שוה מאה במאתן אי אמרינן לגוביינא נקטי' וא"כ הי"ל לומר דעשו בי' תקה"ש ואי אמרינן לזכרון דברים נקטי' לא עשו בי' תקה"ש ולכאורה י"ל בזה:

ב והנה הרמב"ם (בפ"ה מהל' גניבה ה"ו) משכן הגניבה בין שמשכנה ביתר על דמי' או פחות מדמי' הבעלים נותנין לבעל המשכון וחוזרין ועושין דין עם הגנב אא"כ הי' הגנב מפורסם עכ"ל והראב"ד בהשגות כ' עלה ביתר על דמי' א"א אלא בכדי דמי' עכ"ל והה"מ כ' עלה ובאמת שבגמ' לא הוזכר אלא שוה מאה במאה אבל אפשר שסובר הרב ז"ל דכיון דאמר בגמ' בתר הכי זביני שוה מאה במאתן וכו' ואסיקנא בכולהו עשו בה תקה"ש אף משכונה כמכר ויש לחלק עכ"ל והכ"מ כ' ול"נ דיותר נכון לומר דטעמא דרבינו דכיון דאין דרך להלוות על המשכון שוה בשוה ואפ"ה אסיקנא דעשו בו תקה"ש א"כ ה"ה להלוות עליו יותר משוויו וטעמא דמלתא משום דאית לן למימר דמשכון לזכרון דברים נקטי' כו' עכ"ל ובאמת אין דברי הכ"מ מובנים דאדרבא אי אמרינן לזכרון דברים נקטי' לא הלוה כלל על המשכון והי"ל לומר דלא עשו בי' תקה"ש וכבר הניח הלח"מ דברי הכ"מ בצ"ע:

ולעד"נ דשיטפא דלישנא הוא בהכ"מ והכוונה הוא דלגוביינא נקטי' והגם כי לא פסקינן להלכה להא דשמואל מ"מ י"ל בזה כמו דאסבר לה המלמ"ל שם בהא דהקשה הב"י בח"מ שנ"ו) על הטור שפסק כדברי הרמב"ם כתב וז"ל ולפ"ז הי' ראוי מר דאע"ג דאסיקנא דאפילו שוה בשוה עשו תקה"ש מ"מ כשהלוה על המשכון יותר משוויו ודאי לאו אדעתא דהאי משכונה אוזפי' אנא הימיני הימני' וכ' המלמ"ל דהטור אזיל לשיטתי' שכ' (בסי' ע"ב סי"ו) דהיכא דמוחזק במשכון וטען עליו יותר מכדי דמיו דיכול לומר לדידי שוה לי וא"כ גם במשכנתא עשו תקה"ש גם בכה"ג דהלוה יותר משויו משום דיכול המלוה לומר לדידי שוה לי ולא נוכל להוציא מידו בפחות ממה שהלוהו ע"ש במלמ"ל ויש לומר עוד יותר לפמ"ש הש"ג כאן בשיטת הראב"ד דאם הלוהו יותר מכדי שמי המשכון דלא עשו בי' תקה"ש א"ל לשלם כלל אפילו כדי שווי המשכון וא"כ לשיטת הטור דהמלוה יכול לומר לדידי שוה לי אפילו ביותר מכדי שווי המשכון וא"כ הכא עכ"פ כדי שיוי המשכון בודאי די"ל דצריך להחזיר להמלוה ודלא כשיטת הראב"ד וא"כ י"ל תו דצריך לשלם לו הכל כל מה שהלוהו אפילו הוא יותר מכדי שיוי המשכון:

ג והנה המלמ"ל שם הביא דברי הבעה"ת על ראובן שהי' חייב לשמעון מנה והניח קרקע שוה חמשים ורוצה שמעון לטורפו בחובו משום דלדידי שוה לי מנה ובני ראובן אומרים אנו לא ניתן לך אלא נו"ן כיון שאינו שוה אלא נו"ן והראב"ד הרמב"ן ס"ל דהדין עם שמעון יכתב הב"י בח"מ (סי' ק"ו מ"ח) דהטור (בסי' ע"ב) הוא כדעת הראב"ד והרמב"ן ומפלפל המלמ"ל שם אם הא דכתב הטור (בסי' ע"ב) דיכול המלוה לומר לדידי שוה לי הוא דוקא היכא דאית לי' מגו או אפילו היכא דלית לי' מגו ג"כ הדין כן דיכול המלוה לומר לדידי שוה לי וסיים דטעמו של הטור הוא משום דגם בלית לי' מגו ג"כ יוכל לומר לדידי שוה לי וכ"ת דא"כ תיקשי להראב"ד מדידי' אדידי' דהא הראב"ד הוא מהסוברים דמצי למימר לדידי שוה לי ואילו הכא בפרקין השיג על רבינו וכתב בכדי דמי' ואולי הראב"ד שהביא הבעה"ת לאו היינו הראב"ד בהשגות יצ"ט עכ"ד המלמ"ל:

ולעד"נ די"ל שלא יקשה הראב"ד ז"ל לדבריו אהדדי והוא כי י"ל שטעמו של הראב"ד כאן בהשגות הוא משום דחכמים שהתקינו שהבעלים צריכים להחזיר להלוקח דמים שנתן בעד החפץ הוא רק מטעם תקה"ש הוא דוקא במידי דשכיח אבל במידי דלא שכיח לא תיקנו ואמרינן דא"ל הבעלים לשלם דלא תיקנו חכמז"ל רק בודאי אבל לא בספק והנה ניהא דפסקינן דגם במשכנתא שייך תקה"ש י"ל דזה דוקא במשכון שוה בשוה אבל ביותר מכדי שוויו דהוא מידי דלא שכיח לא תיקנו חכמז"ל תקנה זו משום תקה"ש אבל לעולם דס"ל להראב"ד האי סברא שכ' הבעה"ת בשמו דשמעון המלוה יכול לומר לדידי שוה הקרקע מנה ויש להוסיף עוד ולומר דהראב"ד סובר דדוקא בקרקע שאין אונאה לקרקעות אז המלוה שבא לטרוף הקרקע יכול לומר לדידי שוה לי אבל לא במטלטלין ובצירוף הטעם הזה הואיל דהוא רק תקנה ואמרינן דלא תיקנו בדבר דלא שכיח. ואולי י"ל עוד בזה הואיל דבגמ' לא ניכר לענין משכון רק שוה בשוה אבל שוה מאה במאתן דהיינו שהלוה מאתן על משכון שוה מנה לא נזכר בש"ס לענין משכון רק לענין זביני נזכר זה וא"כ יש סברא לומר דבמשכון לא תיקנו רק שוה בשוה אבל לא ביתר מכדי שויי המשכון וניהא דספק הוי הלא כל ספק בתקנה אזלינן לקולא ועיין בש"ע אהע"ז (סי' קי"ח ס"ו) ברמ"א וכבר האריכו בזה המפרשים וה"נ הוי ספק תקנה ולקולא ולא נוכל להוציא מן הבעלים והחפץ בודאי צריך המלוה להחזיר לבעלים ולא הוי המלוה מוחזק והוי כי הא דמס' ב"ב (דף כיד ע"ב) במתני' ואם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים ואם אילן קדם קוצץ ונותן דמים ספק זה קדם וספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים וקאמר הש"ס הטעם הכא דודאי למיקץ קאי ספיקו למי אמרינן לי' קוץ ואי משים דמי אמרינן לי' אייתי ראי' ושקיל וכ"פ להלכה בח"מ (קנ"ה סנ"ב) ע"ש וא"כ ה"נ המלוה צריך בודאי להחזיר החפץ ורק על החזרת הדמים להמלוה היי ספק ואמרינן תו בזה ספיקו לקולא להבעלים כנלע"ד לתרץ דברי הראב"ד ז"ל. ואם היינו מפרשים לדברי הראב"ד בהשגות דסובר דכדי שווי המשכון צריכים הבעלים להחזיר להמלוה ורק יותר מכדי שווי המשכון א"ל להחזיר להמלוה אשר בהשגות הראב"ד אינו מפורש אם א"צ לשלם כלל ורק סתם ואם נוכל לפרש כן בכוונתו הי' מובן יותר הסברא הזו שכתבתי בדבריו והוא דהמלוה אינו מוחזק בודאי יותר מכדי שווי' החפץ ולא יוכל להוציא זה המותר מן הבעלים אילם הש"ג כתב בשם הראב"ד דבכה"ג אינם צריכים הבעלים לשלם גם מה שהוא כנגד שווי' המשכון ולא אדע המקור אשר הוציא הש"ג כי כן הוא כוונת הראב"ד ז"ל:

ד ובש"ע ח"מ (סי' שנ"ו ס"ו) משכן הגניבה בין שמשכנה יותר על דמי' או בפחות מדמי' הבעלים נותנים לבעל המשכון מעותיו וחוזרים ועושים דין עם הגנב אא"כ הי' גנב מפורסם כמו שנתבאר ובסמ"ע (סקי"ט) אא"כ הי' גנב מפורסם כמו שנתבאר פי' (בס"ב) נתבאר זה ושם כתב מור"ם די"א דגם בגנב מפורסם עשו תקה"ש אא"כ ידע שזה החפץ גנוב ע"ש עכ"ל. והנה לפ"ד הסמ"ע יהי' הדין לשיטת הרמ"א דפוסק כהר"י דגם בגנב מפורסם עשו תקה"ש דה"ה כאן במשכון אף אם הוא גנב מפורסם ג"כ יהי' שייך תקה"ש אלא דלפ"ז מדוע שחק הרמ"א כאן ולא כתב בהדי' כן. ולע"ד לולא דמסתפינא הי' נ"ל דבכאן גם הרמ"א סובר דבגנב מפורסם לא עשו תקה"ש לענין משכון אם הלוה יותר על שווי משכון הואיל דספיקא הוא אי עשו תקה"ש בגנב מפורסם וגם במשכון איכא דעות אם עשו תקה"ש בכה"ג שהלוהו יותר מכדי שווי המשכון והואיל דהוא צריך להחזיר המשכון להבעלים וא"כ הוי הספק בתשלומין אם הבעלים צריכים לשלם להמלוה המעות וא"כ דומה תו להא דמס' ב"ב (דף כ"ד) שהבאתי לעיל וא"צ לשלם המותר מכדי שווי המשכון וא"כ בכה"ג תו י"ל דגם כנגד שווי המשכון ג"כ א"צ לשלם וכסברת הראב"ד דכל שהלוהו יותר מכדי שווי המשכון א"צ לשלם כלל ומשום דכל מה שהלוהו לא הי' סמיכתו כלל על המשכון והמחבר שכתב הלשון בין שמשכנה יתר על דמי' או בפחות מדמי' הבעלים נותנים לבעל המשכון מעותיו ועל האי בבא דיתר על דמי' גם להרמ"א דפוסק כהר"י דגם בגנב מפורסם עשו תקה"ש הכא בזה גם הרמ"א מודה דלא עשו תקה"ש בזה ומש"ה לא הגיה הרמ"א כאן דגם בגנב מפורסם עשו בי' תקה"ש אבל באם משכנו בפחות מכדי שווי שפיר י"ל דהרמ"א שפוסק כהר"י דגם בגנב מפורסם עשו תקה"ש ה"נ עשו בי' תקה"ש וי"ל עוד בזה:

[ל]

שם ברש"י ד"ה רב ששת אמר לא עשו ואפילו ליטול מאה דכי היכי דמאה יתירין מתנה היא מאה דשווי' נמי מתנה הוו עכ"ל ובגליון הש"ס של חותני הגאון בעל פ"ש נ"ב עיין ב"ב (דף ע"ח ע"ב) עכ"ל. והכוונה על הא דאיתא שם (בדף ע"ח ע"א) על פלוגתא דרבנן ור' יהודה במתני' דמסיק הש"ס ואב"א כי אמור רבנן אונאה וביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה לא אימור מתנה יהיב לי' וכ' הרשב"ם אימא מתנה כו' יש לנו לומר דמתנה בעלמא הוא דיהיב לי' ובתוס' ד"ה אבל עש"ה והתם פסקינן כן להלכה וכמבואר בח"מ (סי' ר"כ ס"ת) וא"כ ה"נ אמאי לא נימא ג"כ דהשאר הוא מתנה ואנן פסקינן כרבא דעשו בי' תקה"ש בשוי מאה במאתן וצריך להחזיר לו מאתן ולכאורה צ"ע בזה:

וב"א הרב הגדיל החריף מו"ה דוד נ"י אמר ליישב זה עפ"ד המלמ"ל (בפ"ה מהל' גניבה ה"ו) הבאתי לעיל בסוגיין [אוכ"ט אק"ב] דיכול לומר לדידי שוה לי וא"כ בשלמא שם גבי אונאה בכדי שאין הדעת טועה הלא הלוקח חוזר בו ואינו רוצה לטעון לדידי שוה לי אמרינן דמתנה הוא דיהיב לי' אבל הכא הלוקח טוען באמת לדידי שוה לי ויפה כוון בזה:

[לא]

שם נרשאה גנב ספרא זבני' לפפונאה בתמנן זוזי אזל פפונאה זבני' לבר מחוזאה בק"כ זוזי כו'. והרי"ף הביא כל הסוגיא הנ"ל וכ' הנ"י עלה אמר המחבר ותמהני שא"כ לא הי' פוסק הרי"ף ז"ל ההיא דגנב מפורסם כלל ובתירושי אנשי שם (אות ג') כ' עלה איני יודע היכא קאי ושמא הוא תופס נרשאה גנב מסורתם כדקאמר בעלמא שא נשקין מני ככיך עכ"ל וכוונתו על הא דמס' חולין (דף קכ"ז ע"א) ע"ש. ולעד"נ ליישב קושי' הנ"ל דניהא דאמרינן דבגנב מפורסם לא עשו בי' תקה"ש היינו שלא נוכל לחייב להבעלים לשלם להלוקח שקנה מגנב מפורסם אבל ללוקח שני שקנה מלוקח ראשון דבודאי דהוא קנה מאיש נאמן ואף שבאמת החפץ הזה הוא גנוב מ"מ לא הי"ל להלוקח שני לידע זאת ובודאי דחייבים הבעלים לשלם להלוקח שני כל מה שנתן בעד החפץ להלוקח ראשון ומחויב לשלם להלוקח שני ק"כ והא דהבעלים גובים תמנן מגנב וארבעים מלוקח ראשון ומשמע הא אם אין להגנב לשלם התמנן ג"כ לא יוכלו הבעלים לגבות הכל מן הלוקח ראשון ורק ארבעים יכול לגבות מן הלוקח ראשון ולא אמרינן הואיל דהלוקח ראשון קנה מגנב מפורסם הי' מחויב להחזיר החפץ הגנוב לבעלים בחנם בלא שום תשלומין וא"כ הי"ל לומר דגם בזה שמכרו ללוקח שני ג"כ מחויב הוא להחזיר להבעלים כל הק"כ שנתנו הבעלים להלוקח שני אם אינו יכול לגבות מן הגנב התמנן שלקח הגנב מן הלוקח ראשון י"ל בזה דניהא דבקנה מגנב מפורסם צריך הלוקח להחזיר להבעלים החפץ בלא דמים היינו משום דמיירי לפני יאוש ואין להלוקח שום זכית בהחפץ ורק אם הי' קונה מגנב שאינו מפורסם הי' הדין דהבעלים צריכים להחזיר הדמים להלוקח משום תקה"ש אבל בגנב מפורסם צריך להחזיר בחנם אבל אין להלוקח שום זכות בהחפץ כלל וכל זה הוא אם עוד לא בא המעות ליד הלוקח ורק שהלוקח רוצה עתה להוציא המעות מן הבעלים בזה אז דבקנה מגנב מפורסם לא עשוי תקה"ש ואין הלוקח יכול להוציא המעות מן הבעלים אבל כשכבר בא המעות ליד הלוקח בזה שפיר אמרינן דאין הבעלים יכולין להוציא מן הלוקח. ואפילו אם נימא דהפי' הוא דהבעלים שקלי שמונים מן הגנב וארבעים מן הלוקח ראשון היינו דוקא כי איכא לאשתלומי מן הגנב אבל כי ליכא לאשתלומי מן הגנב גובה כל הק"כ מן הלוקח ראשון א"ש בפשיטות כי זה שצריך לשלם להלוקח שני כל הק"כ מובן שפיר בפשיטות דהא הלוקח שני בודאי מיחשב שקנה מגנב שאינו מפורסם דלכ"ע עשו בי' תקה"ש וז"פ לע"ד:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה