אור ברסלב
אמרי הצבי ג הגוזל ומאכיל פרק עשירי › דף קיד:

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

הגוזל ומאכיל פרק עשירי · דף קיד:

דף קיד.

[כב]

דף קי"ד ע"ב וכן נחיל של דבורים מאי וכן הכי קאמר אפילו נחיל של דבורים דקנין דרבנן הוה סד"א האי כיון דרבנן בעלמא הוא כו' ופירש"י קנין דרבנן הוא דאין כאן גזל אלא מפני דרכי שלום דהא דהפקר נינהו ותניא יוני שובך ויוני עלי' אין בהם משים גזל אלא מפני דרכי שלום. ולכאורה י"ל דהא הדבורים שנולדים בחצירו דאז אינם יכולין לפרוח וזכתה לו חצירו בהם וא"כ האיך קאמר הש"ס דאין לו בהם אלא תנין דרבנן וכן י"ל ג"כ בהא דחולין (דף קמ"א ע"ב) גבי יוני שובך דהא כשכבר הטילה הביצים ומונחים בחצירו זכתה לו חצירו דהא כשפרחה האם דאז תו ליכא עליו חיוב שילוח ג"כ דנימא דאסור לזכות בהביצים קודם השילוח וא"כ כשנולדו אח"כ האפרוחים כבר הם של בעל השובך והרבה י"ל בזה. אבל כאן בנחיל של דבורים בודאי קשה קושי' הנ"ל:

והנה התוס' כאן בד"ה דתקנה הקשו דאמאי לא קנה להו מדאורייתא בהגבהת הכוורת עכ"ל. ולכאורה למה הוצרכו להקשות דנימא דקנה בהגבהת הכוורת עדיפא הי"ל להקשות דהא כשהיו הדבורים קטנים ולא היו יכולין לפרות אז זכתה לי' חצירו דניהא דאם יכולין לפרוח לא קני' לי' חצירו משום דהוי חצר שאינה משתמרת לגבן מ"מ הלא בעודן קטנים אינן יכולין לפרוח וא"כ הוה תו חצר המשתמרת וזכתה לי' חצירו. ודוחק לומר דמיירי שעוד לא נולדו הקטנים כלל וכל הדבורים הם ממה שבאו מבחוץ דהא סתמא קתני ומשמע שהנחיל כבר הוה אצלו זמן מרובה והרי נולדו אצלו דבורים קטנים והגדילו והם שלו מה"ת לגמרי ולכאורה י"ל בזה. וראיתי ביה"ת כאן כתב לתרץ קושית התוס' דנהי דקנה אותם מדאורייתא בהגבהת הכוורת מ"מ י"ל דלכך לא הוי מדאורייתא שלו משום דהוי אבידה מדעת דהא הוי מקום מגולה ויכולין הדבורים או היוני שובך להפריח למקום אחר וא"כ בכל שעה מייאש א"ע ואפקורי מפקיר להו ולכך ל"ה מדאורייתא שלו רק מדרבנן מפני דרכי שלום עכ"ד ובזה א"ש ג"כ מה שהקשיתי הנ"ל:

אולם לאחר העיון בטוש"ע חו"מ (סי' רס"א ס"ד) דאיפלגי בזה הרמב"ם והטור דהרמב"ם סובר דאבידה מדעת לא הוי הפקר והטור סובר דהוי הפקר והמחבר פסק כהרמב"ם דלא הוי הפקר ורק דאין על הרואה חיוב השבה והרמ"א פסק כהטור דהוי הפקר וכל הקודם בו זכה ובש"כ (סק"ג) האריך בראיות לפסוק כהטור והקצה"ח (בסק"א) האריך לחזק דעת הרמב"ם וכתב דהטור לא קאמר דהוי הפקר אלא במניח במקום שאינו משתמר אבל נתן לקטן אע"ג דאבידה מדעת היא אפ"ה אינו הפקר עייש"ה בדבריו במה שהביא ראי' להרמב"ם מב"ב (דף פ"ז) גבי השולח צלוחית ע"י קטן ליקח לו שמן דקאמר הש"ס בשלמא באיסר ושמן פליגי דרבנן סברי לאירועי שדרי' ור"י סבר לשדורי לי' שדרי' אלא שבר צלוחית אבידה מדעת היא כו' דמבואר שם דלא הוי הפקר. ועיין בנתה"מ שם (סק"א) דכתב לתרץ זה דאבידה מדעת בעינן ג"כ יאוש ומש"ה באשפה העשוי' לפנות הפקר גמור הוא דיאוש גמור איכא דהא מי שימצאנו ודאי לא יכריז דאבידה מדעת א"צ להכריז כו' אבל בקטן דליכא יאוש דהא אפילו ממון של קטן יש בו גזל מפני דרכי' שלום וגם ביד הקטן חשיב כמשומר קצת כי הקטן חשיב קצת שומר כמ"ש התוס' בב"ק (ד"ט) בד"ה ולר' יוחנן ע"ש וגם רובא דאינשי נותנים חפצים ביד קטן פיקח אומדנא דמוכח הוא דלא מייאש נפשי' ורק דקרו לי' אבידה מדעת לענין שאין הנוטל ממנו א"צ לשומרו יותר מהבעלים דמה שחשיב אינו משומר במקצת אבידה מדעת היא כו' עייש"ה. וא"כ הכא גבי נחיל של דבורים לשיטת הרמב"ם בודאי דלא שייך לתרץ דהוי אבידה מדעת דהא מ"מ לא הוי הפקר ולסברת הקצה"ח גם להטור לא שייך לומר הכא דנעשה הפקר משים דהיא אבידה מדעת דהטור לא כתב כן אלא דוקא במניח במקום שאינו משתמר וגם לסברת הנתה"מ ג"כ י"ל דהא גבי נחיל מנ"ל לומר דמתייאש וא"כ קשה קושית התוס' הנ"ל וגם מה שהקשיתי לעיל:

ואולי י"ל בזה דבכה"ג הואיל דבשעה שזוכה בהדבורים הקטנים הוא עיקר כוונתו שיגדלו ובעודן קטנים אינם שוים כלל ורק עיקר הנאתן הוא שיגדלו ואז אינם משתמרים בכה"ג לכ"ע הוה כאבידה מדעת אשר הוא הפקר הואיל דעיקר הזכות בהן בשעה שהם קטנים עדיין הוא יודע כשיגדלו לא יהיו משתמרים וא"כ תו לית להבעלים זכיי' בגווייהו מה"ת כלל. אולם בהא דיוני שובך דגם כשהם קטנים הם ראוים לאכילה וא"כ היל"ל דאית לי' לבעל השובך בהם זכי' מה"ת דאז הם משתמרים בחצירו והרבה י"ל בזה:

[כג]

א שם א"ר אשי אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה בלבד כו' כל הסוגיא. ועיין ביו"ד (סי' צ"ח ס"א) בט"ז (סק"ב) הקשה על הסוברים דנותן לטעום לעכו"ם מסל"ת אף שאינו קפילא והא אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה בלבד הואיל דהוא רק כגילוי מלתא בעלמא וכ' שכן הקשה הרא"ה בספר בדה"ב וכן בתה"ד (סי' ע"ט) הקשו כן על הרשב"א ותירצו דס"ל להרשב"א טעכ"ע לאו דאורייתא ובמידי דרבנן מהני מסל"ת והקשה הט"ז דהא הרשב"א מסכים עם הר"ת דס"ל טעכ"ע דאורייתא וכ' הט"ז לתרץ דהרשב"א והרא"ש ס"ל דהא דאמרינן בפ' הגוזל דאין מסל"ת נאמן במילי דאורייתא היינו במידי דבעי עדות דוקא משא"כ באיסור והיתר שפיר מהני דבזה לא בעינן עדות גמורה אלא באם יש לנו הוכחה סגי תדע דהא ע"א נאמן באיסורים להתיר וא"כ ה"נ מסל"ת דמזה יש לנו סברא שאין שם איסור וסגי בזה והא ראי' שקפילא מהני אפילו באינו מסל"ת מטעם דלא מרעא חזקתו ובמידי דבעינן עדות ודאי לא מהני דבר כזה אלא ע"כ דבאיסורין לא צריך רק הוכחה כו' עכ"ל:

ועיין בש"כ (סק"ב) מ"ש ג"כ ליישב קושי' הנ"ל ולכאורה דברי הט"ז אינם מובנים כאשר כבר תמה בזה בפרמ"ג במשב"ז (סק"ב) ח"ל ומ"ש לתרץ דאיסורין דע"א נאמן מהימן נמי מסל"ת וההיא דב"ק בממון או שאר דברים דבעי ב' עדים צ"ע דהא בב"ק שם מקשה מאיסורין משבוי' ותרומה והא ודאי שם בשבוי' עכ"פ ע"א מהימן ואי לאו שבוי' דרבנן לא הוה מסל"ת מהימן עכ"ל והיינו להט"ז דמחלק בין מידי דבעי עדות לבין מידי דלא בעי עדות ואיסורין לא בעינן עדות וגם ע"א נאמן בהו ולא בעינן שני עדים דוקא אלמא דלא בעינן עדות גמור בהו וה"ה מסל"ת מהני בי' וקשה דהא הש"ס בסוגיין דפריך מתרומה ושבוי' דהוא ג"כ איסורין ופריך מינה על רב אשי דאמר אין מסל"ת נאמן אלא לעדות אשה אבל לשאר דברים לא מהימן מסל"ת והא בתרומה ושבוי' נאמן במסל"ת והלא רב אשי דאמר אין מסל"ת נאמן כו' הוא דוקא במידי דבעי עדות משא"כ במידי דאיסורין לא בעינן עדות אלא גילוי מלתא והוכחה בעלמא סגי ומש"ה נאמן מסל"ת בתרומה ושבוי' וגם לפי מה דתי' הש"ס בתרומה דרבנן וגם בשבוי' הקילו משמע הא במידי דאורייתא לא מהימן מסל"ת אף דהוא רק מידי דאיסורין:

ולעד"נ ליישב דברי הט"ז דניהא דמסל"ת נאמן באיסורין הוא דוקא אם מעיד על דבר המאכל שהוא כשר ולא נרגש בו טעם איסור וכדומה וכן ע"א שנאמן באיסורין הוא דוקא בכיוצא בזה אבל להעיד על האדם בזה בעינן עדות גמור ולא מהני ע"א ומכ"ש דלא מהני מסל"ת ואם הוא מעיד על אדם שהוא כהן או על האשה שנשבית שהיא טהורה דהוא להכשיר גברא בזה שם עדות עליו ובעינן דוקא שני עדים כשרים אבל ע"א ל"מ ומכ"ש דמסל"ת ל"מ:

ומעתה יתפרש שפיר דברי הט"ז הנ"ל דמתרץ להא דנאמן מסל"ת שאין בו טעם חלב משום דבזה לא בעינן עדות גמורה דהא חזינן דע"א נאמן באיסורין אלמא דלא בעינן עדות גמורה והה"נ דמסל"ת כשר בה הואיל דלא בעינן עדות בזה ורק גילוי מלתא והוכחה בעלמא סגי לה ומובן שפיר סוגית הגמרא דרב אשי דאמר אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה הקשה עלה מהא דתרומה ושבי' דהא שם הוה העדות להכשיר גברא ולא הוה עדות על האיסורין וחזינן דנאמן בהו מסל"ת אלמא דמסל"ת לעדות גמורה מתחשב ומשני הש"ס בתרומה דרבנן והיינו דלתרומה דאורייתא בעינן דוקא שני עדים כשרים ורק לתרומה דרבנן מהני ע"א וכ"פ בש"ע אהע"ז (ס' ג' ס"ב) י' ע"א מעיד עליו נאמן להאכילו בתרומה בזה"ז כו' ועיין ב"ש (סק"ב) מ"ש בזה אבל בתרומה דאורייתא לא מהימן ע"א הואיל דהוא עדות על גברא וה"ה דמסל"ת מהימן בתרומה דרבנן וגבי שבוי' ג"כ משני הש"ס בשבוי' הקילו אבל אי לאו האי טעמא רק דהינו אומרים דאיכא בזה חששא דאורייתא הי' בעינן שני עדים דוקא ורק הואיל דהקילו בשבוי' כיון דליכא רק חששא מהני ע"א ומהני ג"כ מסל"ת. והפרמ"ג שכ' הלשון הא ודאי שם בשבוי' עכ"פ ע"א מהימן ואי לאו שבוי' דרבנן לא הי' מסל"ת מהימן דמשמע מלשונו דגם אי לאו האי טעמא דבשבוי' הקילו הי' ג"כ ע"א מהימן בה וטעם זה הוא רק על מסל"ת דנאמן ולעד"נ דאי לאו האי טעמא דבשבוי' הקילו גם ע"א לא הי' נאמן והי' בעינן שני עדים דוקא וכמש"ל ועיין בש"ע אהע"ז (סי' ז' ס"א) דכ' דבשבוי' ע"א ואפילו עבד ושפחה כו' וכן קטן שהי' מסל"ת נאמן כו' והיינו דע"א וקטן מסיח לפי תומו שוים הם בזה ודו"ק. ועיין מס' כתובות (דכ"ז ע"ב) בתוס' סוף דיבור המתחיל במסיחה אור"י דמסיח לפי תומו אינו כשר אלא לעדות אשה דרבנן כדאמר ביבמות והכא בשבוי' הקילו עכ"ל דמשמע לכאורה מלשון זה דבשום איסור אכילה ג"כ אין מסל"ת נאמן וי"ל טובא בזה:

ב והנה ראיתי בחוו"ד (בסי' צ"ח סק"א) האריך ג"כ בביאור דברי הט"ז שלא יקשה עליו קושי' הנ"ל. והנה בגוף דברי החוו"ד הנ"ל הארכתי איזהו פעמים בזה (בסי' י"ז) באהע"ז בענין ע"א בעדות אשה וגם במ"ש בפ' ויקרא והמקום ימלא חסרוני במדה טובה. וכעת עיינתי עוד הפעם בזה והנה תורף דבריו ז"ל להוכיח מלשון הש"ס במס' בכורות (דף ל"ו) דע"כ הא דקאמר הש"ס אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה ושמעינן מינה דלשאר איסורים אין מסל"ת נאמן ע"כ דהוא דוקא היכא דאיתחזק איסורא אבל בלא איתחזק איסורא גם בשאר איסורים מהימן מסל"ת ועל כרחך לא ממעט אלא מידי דבעי עדות דוקא דאל"כ באיסורין הי' צריך שיעיד לפני ב"ד דוקא וגם עד מפי עד לא הי' מהני עייש"ה וכתב ופירושן של דברים דבכל הנך דמייתי התם דהיינו תרומה ושבו' מהימן מטעם עדות דוקא תדע דהא בעי הגדה לפני ב"ד דוקא דהא עד מפי עד פסול בהן כמבואר בש"ע אהע"ז (פו) ס' ואפילו בעדות אשה גופא אף דעד מפי עד כשר דמשום עגונה אקילו מ"מ בעינן שיעיד השני בב"ד דוקא כדמוכח ביבמות דבעינן דוקא שתנשא ברשות ב"ד ובדאיכא שני עדים קרו לה התם ניסת שלא ברשות ב"ד וכן בשבוי' למאן דמכשיר עד מפי עד דס"ל דהוה כעדות אשה בעינן הגדה בב"ד כמו בעדות אשה דודאי במקום דאכשיר רחמנא ע"א כגון לשבועה ובסוטה וכן בעדות אשה להירושלמי דמסיק לה מקרא וכן גבי קרבן ודאי דבעי הגדה בב"ד דוקא דכל זמן שאיני מגיד בב"ד לאו שם עד עליו כמבואר בחו"מ לענין ע"א לשבועה אבל באיסורין הא דמהימן ע"א הן מכח סברת רש"י ביבמות שם והן מכח סברת התוס' מקרא דוספרה לה לא קרי רחמנא בשם עד כלל ולא מטעם עדות הוא דהא א"צ שם הגדה בב"ד כלל וזהו כוונת הט"ז דלא אתי לאפוקי רק מידי דבעי עדות דוקא דהיינו שיהי' שם עדות עליו דבעינן שיגיד בב"ד משא"כ באיסורין דלא בעי עדות כלל רק הוכחה דהא ע"א מהימן אפילו בלא ב"ד כו' עייש"ה בחוו"ד:

ולע"ד הרבה י"ל בזה בראשונה מ"ש החוו"ד דהא דאר"א אין מסל"ת כשר אלא בעדות אשה אינו ממעט שאר איסורים דלא מהימן אלא דוקא באיתחזק איסורא אבל בלא איתחזק איסורא לא ממעט כלל דבזה פשיטא דמסל"ת נאמן וגם עד מפי עד מהני בה הואיל דבלא איתחזק איסורא לא בעינן כלל הגדה בב"ד והנה לפי חילוק זה מיישב בפשיטות קושית הרא"ה בבדה"ב והתה"ד הנ"ל דהא דחלב שנתערב בבשר דטועם עכו"ם מסל"ת והא אין מסל"ת נאמן אלא לעדות אשה בלבד. ולפי האמור ל"ק דבחלב שנפל לבשר לא איתחזק איסורא והנה באמת גוף החילוק הזה בין איתחזק איסורא או לא עיין בש"כ (בסק"ב) כתב באמת שיש רוצים לתרץ כן והש"כ כ' עלה דהוא דוחק ועוד דהתם פרכינן עלה מהא דהתירו שבוי' עפ"י קטן מסל"ת ומשני בשבוי' הקילו והשתא מאי פריך הא בשבוי' לא איתחזק איסורא וראיתי בספר כסף נבחר בכלל מסל"ת הביא בשם ספר מנחת כהן שכתב עלה דאדרבה משם ראי' שבדברים שלא הוחזקו איסור אפשר שנאמן מסל"ת וזה שתירצו בשבוי' הקילו ופירש"י דספק בעלמא הוא ר"ל שלא הוחזק בהן איסור עכ"ל:

אולם ראיתי בפרמ"ג בשפ"ד (סק"ב) כ' על דברי הש"כ בקושי' הנ"ל וז"ל ויש לראות אמאי לא קאמר מאי פריך מתרומה וצ"ל דאיתחזק איסורא שהי' בחזקת ישראל או דרובא לאו כהנים נינהו וא"כ משבוי' למה דס"ד דהוה דאורייתא והיינו מטעמא דרוב עכו"ם פרוצים הוה רוב מה"ת א"כ מקשה שפיר השתא מסל"ת נגד חזקה לא מהימן כ"ש נגד רוב דעדיף ועיין בספ"י במס' כתובות (דף י"ג וכ"ד) דשבוי' דרבנן דרוב עכו"ם לאו רוב גמור הוה משא"כ לס"ד וכדאמרן ועיין בר"מ (פח"י מהא"ב הי"ז) משמע דשבוי' מה"ת וספיקא להחמיר דרבנן כמ"ש (בפ"ט מהל' ט"מ) ולדידן שבוי' דרבנן עכ"ל הפרמ"ג [ולפום ריהטא לא מצאתי בפ"י שכ"כ ובמקומות הללו משמע קצת להיפוך ועיין תוס' שם ד"ה מסייע לי' אך נאמן עלי הפרמ"ג שכ"כ בספר פ"י]. וא"כ לפי ההו"א דשבוי' יש בה חשש איסור תורה משום דרוב עכו"ם פרוצים ועדיף מאיתחזק איסורא והי"ל לומר דאין מסל"ת נאמן אלא ע"כ דאין חילוק בזה בין איתחזק איסורא ללא איתחזק איסורא ולעולם מסל"ת נאמן ושפיר הקשה הש"ס משבוי' אבל למסקנא דבשבוי' הקילו והיינו דרוב עכו"ם פרוצים לא מיחשב כאן לרוב גמור ורק חומרא דרבנן הוא ובשבוי' הקילו וא"כ לפי תירוץ הש"ס נוכל לומר דהכוונה הוא דלא מיקרי רוב ולא הוי כאיתחזק איסורא ומש"ה מסל"ת נאמן אבל היכא דאיתחזק איסורא אין מסל"ת נאמן וא"ש התי' שכתב הש"ך הנ"ל:

ועיין בש"כ (ס"ס קל"ז) אין עכו"ם מסל"ת נאמן בהכשר כלים האסורים וכ' הש"כ (בסקי"ט) ואע"ג דבפ' הגוזל (קי"ד) איתא דעכו"ם נאמן מסל"ת באיסור דרבנן והוא מוסכם מכל הפוסקים וכמ"ש (בסי' צ"ח סק"ב) י"ל דהתם מיירי בדבר דלא איתחזק איסורא משא"כ הכא דודאי נשתמש בכלים אלו יין של איסור כו' עיי"ש והרי התם בדרבנן מחלק הש"כ לחילוק זה בין היכא דאיתחזק איסורא לבין לא איתחזק אבל בדאורייתא ס"ל להש"כ דאף בלא איתחזק איסורא אינו נאמן במסל"ת וכ"כ הש"כ בסי' צ"ח ובסוה"ד ציין לעיין (בס"ס קל"ז) וכוונתו כן. והנה מ"ש הש"כ (דבב"ק קי"ד) איתא דעכו"ם נאמן מסל"ת באיסור דרבנן הנה בב"ק לא נזכר כלל על עכו"ם ורק על קטן מסל"ת וא"כ שמעינן מינה כל פסולי עדות וגם עכו"ם שמעינן דמהני מסל"ת באיסור דרבנן. וי"ל עוד בזה:

ג ובמ"ש החוו"ד דתרומה ושבוי' בעינן דוקא עדות בב"ד דהא עד מפי עד ג"כ פסול בהם כמבואר בש"ע (ס"ז) והוא מטעם דעד הראשון לא הגיד לפני ב"ד כו'. ולע"ד י"ל בזה טובא דהא מה דאפלגי בעד מפי עד אי מהני בשבוי' מבואר (בס"ז ס"ב) ברמ"א ז"ל כותי פסול לעדות שבוי' ואפילו מסל"ת אינו נאמן הרא"ש (כלל ל"ב) ויש מקילין במסל"ת וה"ה לעד מפי עד וכ' החמ"ח (בסק"ד) כלומר גם זה תלוי בפלוגתא אם מדמין עדות נשים לעדות שבוי' וכן הוא בד"מ ועיין בב"ש (סק"ה) שכ' הנה לב"י וד"מ תלי' בפלוגתא הנ"ל אם כותי נאמן במסל"ת ולהרא"ש דפוסל כותי ה"ה עד מפי עד נמי פסול אבל בתשו' רש"ך כ' דגם הרא"ש מתיר בעד מפי עד ומ"מ למעשה אין דבריו מוכרחין עכ"ל. והנה להלכה יש שיטות דעד מפי עד כשר בשבוי' וגם להסוברים דפסול בשבוי' אבל לא הוי הטעם משום דבעינן הגדה בב"ד שהרי בעדות אשה שמת בעלה בודאי בעי שיעיד בפני ב"ד ואפ"ה כשר עכו"ם מסל"ת ועד מפי עד ואמאי יהי' חמור שבוי' מזה וע"כ דלא הוי הטעם משום זה דבעינן הגדה בב"ד. ואולם יש לחלק דבעדות אשה היינו טעמא דעד מפי עד נאמן ולא בעי הגדה בב"ד משים דבעגונה משים דייקא ומינסבא אקילו בה רבנן. משא"כ בשבוי' בעינן באמת הגדה בפני ב"ד וכן רימז החוו"ד לזה במ"ש שם ואפילו בעדות אשה גופי' אף דעד מפי עד כשר דמשום עגונה הקילו מ"מ בעינן שיעיד השני בב"ד דוקא כו' עיי"ש בדבריו ז"ל:

אולם בעיקר הדבר לא אדע מאיזהו מקום יצא להגאון ז"ל דבתרומה ושבוי' בעי' דוקא הגדה בב"ד שהרי מדמה לה לע"א הקם לשבועה והשווה כל הני תרומה ושבוי' וסוטה ועדות אשה להירושלמי וכן קרבן דבכל הני בעי הגדה בפני ב"ד דוקא. ולעד"נ דתרומה ושבוי' הבא ע"א להתיר בודאי דלא בעי שיעיד בב"ד וכן ע"א הבא לחייבו קרבן ג"כ מנ"ל דבעינן דוקא שיאמר לו בפני ב"ד אכלת חלב וכדומה וכן בסוטה ג"כ לא אדע מנ"ל דצריך להעיד דוקא בפני ב"ד ועדות אשה להירושלמי דע"א מהני מה"ת ג"כ לע"ד לא אדע אם צריך להיות דוקא שיעיד לה בב"ד והרי להירושלמי מיחשב ע"א כמו שני עדים והרי שני עדים המעידים לאשה שמת בעלה בודאי דא"צ להביאם לב"ד שיעידו בפני ב"ד דוקא והרי הש"ס בריש פ' האשה רבה קרי לה ניסת שלא ברשות ב"ד לאשה הנשאת עפ"י שני עדים ורק לדידן דאשה הנשאת עפ"י ע"א הוא מטעם תקנתא מתוך חומר שהחמרת עלי' וכמו שפירש"י במסכת שבת (דקמ"ה) דאתינן עלה מטעם דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה בזה בעי שיתירוהו ב"ד של שלשה דוקא אבל בשני עדים המעידים לה שמת בעלה לא בעינן כלל שיעידו בפני ב"ד וע"א הקם לשבועה דבעינן שהב"ד יחייבוהו שבועה צריך להעיד בפניהם ולא מיקרי הגדה כל שלא הי' בפני הב"ד ויכול העד לחזור בו ואם העיד בפני התובע והנתבע שלא בפני ב"ד ונשבע בפני התובע אולי נפטר באמת מהשבועה ורק שאין התובע יכול לכופו לישבע כל שלא העיד בפני ב"ד ולא שמעינן שיהיו צריכים העדים להעיד בפני ב"ד דוקא אלא היכא שהב"ד צריכים לפסוק ולגמור הדין כגון בחייבי מיתות ומלקות וקנס דהחיוב הוא ע"י גמ"ד זה צריך להיות דוקא שיעידו בפני ב"ד וכן בקידוש החודש שהב"ד הם המקדשין החודש צריכין שיעידו בפני הב"ד דוקא ועוד דאם צריך העד להעיד בפני הב"ד שמת בעלה מטעם שצריך דוקא הגדה בפני הב"ד אבל כל שלא העיד בפני הב"ד לאו שם עדות עלה כלל א"כ האיך מהני קרובים בתורת עדות וגם עד מפי עד ומכ"ש עכו"ם מסל"ת האיך מהני להיות עד דבודאי לא נוכל לחשבם בתורת עדים כשרים ורק דהוא מטעם חומר שהחמרת עלי' בסופה כו' וכסברת רש"י מטעם אפקעינהו:

ולעד"נ דלהירושלמי דסובר דעא"נ לעדות אשה מה"ת דוקא בעד כשר הוא דהוי מה"ח ולא בעי ג"כ הגדה בפני הב"ד ואם הוא עד פסול או עד מפי עד או מסל"ת או קרוב דזה ודאי מהני רק מטעם חומר וכנ"ל והוא רק מדרבנן בעינן דוקא התרת ב"ד כנ"ל. והנה בתרומה דרבנן דמהני גם קרוב וכדאיתא בש"ע אהע"ז (ס"ג ס"ב) הי' ע"א מעיד עליו נאמן להאכילו בתרומה בזה"ז כו' ואפילו אביו נאמן עליו כו' ובב"ש (סק"ז) הטעם מבואר בש"ס דנאמן במיגו דהי' בידו להאכילו תרומה והרמב"ם ס"ל אפילו אם ידוע דהוא אביו מ"מ נאמן וכן משמע בתוס' (פ"ב) דכתובות והרמב"ן ס"ל דכשידוע דהוא אביו אינו נאמן ועיין במגיד ואביו נאמן לתרומה בזה"ז ה"ה לשאר דברים כל מה שעא"נ נאמן אביו כו' ועיין (בסי' זיי"ן ס"א שבוי' שנשבית והיא בת ג"ש ויום אחד או יותר אסורה לכהן כו' ואם יש לה עד שלא נתייחד כותי עמה ה"ז כשרה לכהונה ואפילו עבד או שפחה או קרוב נאמן לעדות זו ואפילו נשים שאינן נאמנות בעדות אשה כגון חמותה וכו' נאמנות בשבוי' וכו' וכן קטן שהי' מסל"ת נאמן מעשה באחד שנשבו הוא ואמו ובנה מסל"ת כו' יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי כו' והשיאו אותה חכמים לכהן על פיו ויש שכתב שהקטן נאמן אפילו במתכוין להעיד (ובס"ב) אנן הבעל נאמן להעיד באשתו השבוי' שלא נטמאה שאין אדם מעיד לעצמו כו' עיי"ש והרי מבואר דקרובים כשרים ולבד בעלה שאינו נאמן משום דהיא כגופו ואין אדם מעיד לעצמו ואף שהוא יודע בודאי שטהורה היא מ"מ אין חכמים יכולין להתירה לו ולע"ד אם הוא בעצמו יודע שנשבית ואין שום אדם אחר יודע מזה והוא יודע בבירור שטהורה היא די"ל דאין מחויב לפרוש ממנה ועובדא דר' זכיי' הי' ידוע לכולה שנשבית שהרי אז הי' בעיר ירושלים שכבשוהו בעוה"ר ומש"ה לא היו החכמים יכולים להתירה לו עפ"י עדותו וי"ל בזה:

אבל עכ"פ קרובים כשרים ואם נימא דבעי הגדה בפני הב"ד להתירו בתרומה דרבנן ובשבוי' האיך יוכשרו קרובים או מסל"ת. ולכן נלע"ד דבזה לא הוה כלל מטעם הגדת עדים בב"ד ורק הוא כמו שאר הוראות איסור והיתר שא"צ העד להעיד בפני הב"ד דוקא רק הדין כן הוא שנאמנים אלו ואם העידו לבעל דבר עצמו כן אם יודע הדין שפיר ואם אינו יודע שואל לחכם ופוסק לי הדין להיתר כנלע"ד הקלושה:

ונהירנא כי העירותי בכעין סברא זו על עדות אשה שמח בעלה ואיני זוכר כל ענין מ"ש אז בזה ועיין נתה"מ (ס"ס ל"ו) בהתשובה שכ' הגאון ז"ל והמעיין היטב שם יראה שיש לעשות סמוכין משם לדברי הנ"ל ועייש"ה בדבריו הקדושים וקצרתי בזה:

וראיתי בתורי"ד בסוגיין (אות ל"א) והעלהו רבי לכהונה על פיו פי' אעפ"י שאין אדם נאמן ע"י עצמו היכא דמסל"ת נאמן וכן לגבי שבוי' אע"ג דא"נ הבן על אמו כדאמרינן בפ"ב דכתובות היכא דהוא מסל"ת נאמן ומאי דתנן בפ"ב דכתובות ואלו נאמנין להעיד בגדלן על מה שראו בקטנן אותה היא שמעיד לב"ד ולא הוי מסל"ת ואפ"ה נאמן אבל הכא דוקא מסל"ת אבל אם הי' מעיד לב"ד לא הוי מהימן עכ"ל וסובר התורי"ד דכשהוא קטן א"נ להעיד והוא כדעה קמייתא בש"ע (סי' זיי"ן ס"א) שהבאתי לעיל והנה אין לדייק מדברי התורי"ד הנ"ל דבעינן הגדה בב"ד דלעולם דלא בעינן הגדה בב"ד ורק שהדין הוא שאין הקטן נאמן במתכוין להעיד ועדותו פסול ואמירתו לאו כלום הוא:

עוד כתב החוו"ד ובזה א"ש דברי הרא"ש במ"ש גבי בכור שעכו"ם מסל"ת א"נ בעדות בכור לומר שביכרה משום הטעם דלהשביח מקחו משמע דבלאו האי טעמא מהימן מסל"ת משום דזה הוי כשאר איסורים וזה הוי לא איתחזק איסורא ונאמן מסל"ת אבל במקום דאיתחזק איסורא ודאי דאין מסל"ת נאמן עייש"ה בדבריו. והנה כפל ושילש דבר זה דבתרומה אין עד מפי עד נאמן וכבר כתבתי לעיל בזה ואולם בגוף התי' דגבי בכור לא מיקרי איתחזק איסורא. לע"ד י"ל בזה דהא הבהמה הי' לה חזקה שלא ילדה והרבה י"ל עוד בזה ועיין ביו"ד (סי' שט"ז ס"א) ובש"כ (סק"ב וס"ג) ובט"ז (סק"ד) מ"ש בזה:

ואולי י"ל בזה דגבי בכור לא מיקרי איתחזק איסורא משום האי טעמא דמוקמינן להפרה שלא היתה מעוברת מקודם לזה העובר משום די"ל דהא כשהי' הולד במעי אמו לא הי' עליו עדיין קדושת בכורה דאין הבכור קדוש עד שיצא לאויר העולם וא"כ י"ל דמוקמינן לה בחזקת חולין והוה תו ספק השקול די"ל דאיכא חזקה שלא היתה הפרה מעוברת מקודם וכנגדה איכא ג"כ חזקת חולין להולד ועכ"פ לא מיקרי איתחזק איסורא וכסברת החוו"ד הנ"ל וי"ל עוד בזה. ועיין פרמ"ג יו"ד (סי' צ"ח) שם במשבנ"ב (סק"ב) שהעיר ג"כ כזה:

אחז"ר למדתי ב"ה עניני ס"ס ראותי כי הסברא זו אם שייך לומר דמוקמינן להולד בחזקת חולין כמו שהי' חולין בעודו במעי אמו כבר היא כתובה בתוס' מסכת בכורות (דף כ' ע"ב) בד"ה חלב באה"ד וברא"ש שם וגם בתוס' יבמות (יקי"פ ע"א) סוד"ה מחוורתא ועיין בשמ"ק ב"מ (על דף וי"ו ע"ב) בד"ה כי אתא לסורא מ"ש בשם הרא"ש ופלפלתי בעניני ס"ס דאיכא בזה פלוגתא בין הראשונים ודנתי בזה על קושי' הכו"פ בבית הספק דהאיך משכחת לה ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון וקצרתי כאן:

ד והנה לענין אם העגל הוא בן ח' ימים פסקינן ביו"ד (סי' ט"ו ס"ג) אין סומכין על עכו"ם בגדיים וטלאים קטנים הנקחים ממנו ואומר שהם בני ח' ימים וכתב הש"כ ואפילו אם הוא מסל"ת אינו נאמן כי אם בעדות אשה עיי"ש והנה ע"כ נ"ל דזה מיקרי איתחזק איסורא מדלא מהימן מסל"ת וצ"ל דהחזקה היא חזקת מעוברת וכל מה שנוכל לאחר יען הלידה מאחרינן ועיי"ש בפרמ"ג בשפ"ד (סק"ד) וז"ל דעכו"ם מסל"ת א"כ אלא בעדות אשה בלבד וכ"ש כאן דלהשביח מקחו אומר כן ומיהא אף עכו"ם אף שאינו המוכר א"נ מה"ט דאין נאמן כן באשה ומשמע לכאורה מדבריו כל שאינו ידוע אי כט חדשיו היה ספיקא דאורייתא דאי דרבנן הא מהימן אף בשאר איסורים עכו"ם מסל"ת כמ"ש הש"כ (בסי' צ"ח אות ב' ובסי' קל"ז) אלא דא"א לומר כן כמו שמוכח באהע"ז (סי' קנ"ו וסי' קס"ד) ואפשר דהכי איתחזק מיקרי דעד עתה היתה מעוברת עכ"ל. ולכאורה חזקת מעוברת עשוי' להשתנות ולא היי חזקה מיהא לפ"מ שכתבתי א"ש דמאחרינן הזמן עיבור וגם הזמן לידה דהזמן עיבור הוא דבר ידוע ט' חדשים לגסה וה' לדקה ומאחרינן הזמן עיבור דהיינו היום שנתעברה וממילא תו נוכל לאוקמי לה בחזקת מעוברת. וי"ל בזה בתוס' ב"מ (דף קי"ף ע"א) בד"ה הא מני שכתבו להאי סברא דחזקת מעוברת והפי' הוא כמו שכתבתי. ועיין נוב"י מהדו"ת חיו"ד (סי' וי"ו) מ"ש שם בזה:

מיהא באמת רוב המחברים הסכימו דהוא רק מדרבנן משים דרוב לאו נפלים וכלו להו חדשיו ולא ס"ל האי סברא דסמוך מיעוטא דנפלים לחזקת מעוברת דליהוי פלגא ופלגא ועיין בכו"פ שם (בסק"ג) שכתב הואיל דאיכא ג"כ מיעוט שמא במקום נקב קשחיט ותרי מיעוטי מגרעי להרוב וכמ"ש הר"ן בסו"פ אלו טרפות בסוגיא דאין לוקחין ביצים ומסיק דעכ"פ לדעת כולם הוא רק איסור דרבנן ואולם מתוך דברים רבים ברשב"א ניכר שדעתו אפילו באיסור דרבנן אין עכו"ם נאמן במסל"ת ולכך מחמיר פה אבל לפי דקיי"ל בכמ"ר בש"ע ורמ"א דבדרבנן מסל"ת נאמן אף בזו נאמן ועיין בכו"פ שהניח בצ"ע. והנה י"ל במ"ש הכו"פ דמדברי הרשב"א נראה שדעתו אפילו באיסור דרבנן אין עכו"ם נאמן במסל"ת והלא מסוגיא דידן מבואר דבדרבנן נאמן קטן מסל"ת ומה לי קטן מסל"ת או עכו"ם מסל"ת ולא נזכר בשום מקום שיהי' חילוק בין עכו"ם מסל"ת לבין קטן מסל"ת וי"ל עוד בזה:

והנה אם נימא דחזקת מעוברת היא חזקה אלימתא ומש"ה אין עכו"ם מסל"ת נאמן י"ל דא"כ גם ע"א ישראל לא יהי' נאמן וניבעי שני עדים כשרים דהא כתב הרמ"א ביו"ד (קכ"ז ס"ג) וכל היכא דאיתחזק דבר באיסורו כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת אין העד נאמן עליו להתירן אא"כ בידו לתקנו ע"ש וא"כ למה יהי' נאמן כאן ע"א. מיהא לפי האמור הואיל דאיכא רוב דלאו נפלים ורק דמצרפינן המיעוט נפלים להחזקה והוה פלגא ופלגא אבל עכ"פ תו לי' מיקרי איתחזק איסורא ושפיר נאמן בי' ע"א. וראיתי בפ"ת יו"ד (סי' ט"ו סק"ד) עיין בספר תפל"מ שכ' אבל ישראל נאמן לומר שהם בני ח' ימים אף דבדבר דאיתחזק איסורא אין עא"נ כדלקמן (קכ"ז ס"ג) בהג"ה הכא שאני כו' עכ"ל. והנה לא כ' התירוץ שתירץ התפל"מ וגם אין עתה הספר הנ"ל בידי לעיין בו ואולי מתרץ כמו שכתבתי ועוד נלע"ד לומר בזה דהכא הוי זה רק כמו מברר הרוב מן המיעוט שהרי בכל יום נולדים עגלים וא"כ כשאנו דנין עתה על העגל אם הוא בן ח' ימים והרי אז רוב העגלים בעולם הם בני ח' ימים רק המיעוט עגלים בעולם שאינם בני ח' ימים והרי הוא מברר ואומר שזה העגל הוא מן הריב דנאמן שפיר ע"א ועוד יש להסביר הדבר יותר דמצרפינן הרוב דלאו נפלים להרוב עגלים אשר הם בני ח' ימים ובכה"ג אף דאיכא חזקה להדי תרי מיעוטים מ"מ שפיר נאמן תי ע"א ויש להאריך בזה עוד ואולם אין כאן מקומו ובילדותי דנתי הרבה בדין זה של העגלים:

[כד]

שם ב שבוי' הקילו ופירש"י דספיקא בעלמא היא. ועיין ברמב"ם (פי"ח מהלכות איסור ביאה הי"ז) השבוי' שנפדית כו' ואם יש לה עד שלא נתייחד עכו"ם עמה הרי זו כשרה לכהונה ואפילו עבד או שפחה או קרוב נאמן לעדות זו כו' הואיל ואיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים לפיכך הקילו בשבוי' וכן קטן שהי' מסל"ת נאמן כו' עכ"ל. ונראה מדברי הרמב"ם דהטעם דשבוי' דהוא ככל הספיקות דרק מדרבנן לחומרא והקילו בה להכשיר בה פסולי עדות וקרובים וקטן מסל"ת וא"כ להסוברים דסד"א מה"ת לחומרא לא שייך סברא זו והרי הש"ס קאמר בהדיא דבשבו' הקילו וע"כ צ"ל דספק זה דשבוי' קיל יותר משאר כל הספיקות וי"ל הטעם כדאמרינן בב"ב (דף קל"ה) א"ל אביי אם הקלנו בשבוי' משום דמנוולה נפשה לגבי שבאי נקל באשת איש והמוהרש"ל מוחק אלו ה' תיבות משום דמנוולה נפשה לגבי שבאי ועיין ברשב"ם שם אם הקילו בשבוי' דהרבה הקילו בה חכמים כמס' כתובות דאפילו אשה וע"א נאמנים לומר טהורה וטעמא דבשביל שנתייחדה בין השבאין אין לנו לאוסרה שהרי סתם אשה משמרת עצמה מזנות ואוקמה אחזקתה ואיסור קל הוא אם נשאת לכהן עכ"ל ומשום כל הני טעמים אזלינן לקולא בה שאפילו הני שפסולין לעדות נאמנים בה. ולע"ד יש להוסיף עוד בזה ולהסביר הדבר יותר דכל שהעידו כל הני שטהורה היא ע"כ העידו שלא זזה ידם מידה וכמו שהעיד האי תינוק במסל"ת יצאתי לשאוב מים דעתי על אחי והיינו או שהי. יכול לראות ממקום הבאר להחדר שאמו היתה שם וראה שלא נגע בה עכו"ם או שכשיצא לשאוב מים לא הי' שם עכו"ם כלל וא"כ בכה"ג תו לאו שם שבוי' כלל עלה לענין זה דניחוש לה דכל שיש שם אנשים לא יאנס אותה העכו"ם ניהא דלענין איסור יחוד אסור לכתחילה עד שיהיו שלשה כשרים אבל לא חשיבא עוד כשבו' לחוש לשמא אנס אותה והא דקאמר הש"ס בשבוי' הקילו היינו הואיל דאנו יודעים שנשבית והעד הזה בא להוציאה מדין שבוי' שלא ניחוש לשמא אנס אותה והי' לנו לומר שאין אנו מאמינים לפסולי העדות הללו והקילו חכמים להאמינם וא"כ לפי דבריהם לא היתה שבוי' לענין לחוש לזנות באונס כנלע"ד לומר בזה:

ולפ"ז נוכל להבין ג"כ לשון הרמב"ם שכ' הואיל ואיסור כל הספיקות מד"ס לפיכך הקילו בשבוי להאמין לעדים פסולים או מסל"ת שלא היתה בגדר שבוי' שניחוש לזנות באונס אבל בעלה אינו נאמן עלי' לענין זה הואיל דידעינן שהיתה שבוי' ודינו בזה כמו האשה עצמה אם יודעים שנשבית שאינה נאמנת לומר טהורה אני. וכסברא זו ראיתי כתוב בפני יהושע במס' כתובות (על דף י"ג ע"ב) בפירש"י כד"ה לזו יש עדים שנבעלה דכיון דנשבית לבין העכו"ם והם פרוצים בעריות כולנו עדים שנבעלה עכ"ל רש"י והקשה הפ"י א"כ אמאי הכשירו בה ע"א ויש ליישב דדוקא היכא שנתייחדה עם השבאי כתב רש"י שכולנו עדים שנבעלה אבל אם ע"א מעיד שלא זזה ממנה ולא נתייחדה ודאי מהני כן נ"ל עכ"ל הפ"י. וא"כ חזינן דגם על ע"א כשר הוצרך לבא לסברא זו וא"כ גם בעדים פסולים או קטן מסל"ת ג"כ שייך האי סברא וכמו שכתבתי:

וראיתי בים התלמוד כאן ע"ד רש"י והרמב"ם הנ"ל דאמאי יה' קטן נאמן בשבוי' הא מבואר ביו"ד (קכ"ז) ברמ"א דקטן אין לו דין עד להיות נאמן היכא דאיתחזק איסורא אף בדרבנן וא"כ כיון דרוב עכו"ם פרוצים בעריות ורוב זה ודאי עדיף מחזקה כמבואר בתוס' כתובות (דף י"ג) בד"ה מסייע לי דכתבו דרוב זה הוה ככולו וא"כ הוה כאיתחזק איסורא דקיי"ל דאין קטן נאמן ואמאי יהי' נאמן כאן והניח בצ"ע ובהגהות עפ"י כתבו ליישב לפמ"ש הר"ן והריטב"א ז"ל דע"א במקום רוב נאמן היכא דמברר המיעוט מתוך הרוב א"כ גם כאן נמי זה ל"ת כאיתחזק איסורא כיון דאינו מתנגד להרוב רק שמברר המיעוט מתוך הרוב ובזה לא חשיב איתחזק איסורא כלל ואף קטן נאמן כמבואר שם ברמ"א עכ"ל. ולע"ד לא אדע מה זה ענין מברר המיעוט מן הריב לכאן דסברא זו שייכא היכא דהרוב והמיעוט הם בעולם וזה מברר המיעוט מתוך הרוב לא הוה מיחשב כמעיד לגד הרוב משא"כ הכא דדנין לרוב פרוצים בעריות אטו מעיד הקטן שעכו"ם הללו הם מהמיעוט והם אינם פרוצים בעריות ניהא דמעיד שזו לא נטמאה מ"מ לא הוה עדותו על העכו"ם אשר הוא אינו פרוץ בעריות וגם דלפי לשון התוס' שם בכתובות שהביא היה"ת משמע דהיה ככולו וע"כ תירוץ הזה אינו מובן כלל לע"ד. והנה לפמ"ש הפרמ"ג (בסי' צ"ח) הבאתיו לעיל בסמוך [אוכ"ג אוק"ב] דלמסקנת הש"ס האי רובא דרוב פרוצים בעריות לא הוי רוב גמור ופירשתי לעיל סם זה הוא הפי' דקא משני הש"ס בשבוי' הקילו והיינו דהש"ס העלה דלא הוה זה רוב גמור וזה הוא ג"כ כוונת רש"י דספיקא בעלמא הוא והיינו דלא הוי רוב רק ספק השקול הוא דהוי וכן הוא ג"כ כונת הרמב"ם במ"ש הואיל ואיסור כל הספיקות הוא מדבריהם לפיכך הקילו בה והיינו דלא הוי אלא ספק השקול ולא רוב גמור וא"כ לא קשה כלל קושי' היה"ת הנ"ל וגם לפמ"ש לעיל דבכה"ג דאיכא אדם המעיד עלי' והיינו שלא זזה ידו מתוך ידה תו לאו שם שבוי' עלה כלל וכסברת הפ"י הנ"ל א"כ ג"כ ל"ק קושית היה"ת הנ"ל ודו"ק:

[כה]

שם במתני' המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גניבה בעיר ישבע לו לוקח כמה נתן ויטול כו' כל הסוגיא ועיין רש"י ותוס' דמתני' מיירי לפני יאוש דאי לאחר יאוש תניא לי' לגמרי ביאוש וש"ר ובשמ"ק בד"ה המכיר כתב ג"כ כן בשם המאירי והתוס' וכ' אבל הרמ"ה כתב בפריטיו מהא מתני' שמעינן דלא אמרינן סתם גניבה יאוש בעלים הוא אלא לענין טומאה אבל לענין דינא לא הוי יאוש דא"כ [לע"ד צ"ל דאל"כ] יצא לו שם גניבה בעיר נמי היכא מפקינן לה מנתבע הא איכא יאוש בידא דגנב וש"ר בידא דלוקח ודכ"ע קני וליכא למימר דתקנה הוא דעבדי לי' רבנן לבעלים דודאי דהא אמרינן בגמ' דהאי דינא תקנתא דלוקח הוא דלא מפקינן מיני' אלא בדמים מדקרי לה בגמרא תקנת השוק ועוד דאי אמרת דתקנתא הוא דעבדי לי' לבעלים א"כ אפילו גזלן נמי כו' עייש"ה. ולע"ד לא זכיתי להבין כלל פי' הדברים הקדושים הנ"ל דהא לעיל (בדף קי"ד ע"א) דקאמר תנן התם עורות של בעה"ב ס' של גזלן און מחשבה מטמאתן ושל גנב מחשבה מטמאתן רש"א חילוף הדברים כו' אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה יאוש קני רבה אמר בידוע נמי מחלוקת כו' תנן נטלו מוכסין חמורו כו' מני אי רבנן קשיא גזלן אי ר"ש קשיא גנב כו' ולשיטת הרמ"ה ז"ל דהא דאמרינן סתם גניבה יאוש בעלים הוא דוקא לענין טומאה אבל לא לענין דינא דהיינו לענין קנין גם סתם גניבה לא הוי יאוש בעלים אם כן מאי קאמר הש"ס אי רבנן קשיא גזלן והיינו דבמתני' קתני מוכסין ולסטין ומוכסין היינו גזלן ולסטין היינו גנב וכמו שפירש"י וא"כ תקשי מוכסין לרבנן דהא לרבנן סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים אבל לסטים דהיינו גנב א"ש לרבנן דסתם גניבה יאוש בעלים והלא עד כאן לא אמרי רבנן דסתם גניבה יאוש בעלים אלא דוקא לענין טומאה אבל לא לענין דינא והיינו לא לענין קנין וא"כ תקשי נמי גנב לרבנן דהיינו לסטים הלא לענין קנין לא אמרינן סתם גניבה יאוש בעלים ולכאורה צע"ג אלי:

ועוד י"ל דאם נימא דיש חילוק בין לענין טומאה ובין לענין קנין א"כ תקשי לכאורה ג"כ מהא דלעיל בב"ק (דף ס"ו ע"ב) איתיבי' אביי לרב יוסף עורות של בעה"ב מחשבה מטמאתן כו' של גנב מחשבה מטמאתן כו' ר"ש אומר חילוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן ושל גנב אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים וש"מ יאוש קני ולדברי הרמ"ה נימא ג"כ דלעולם יאוש לא קני ורק לענין טומאה הוא דמהני היאוש דכמו דלענין סתם גניבה יאוש בעלים דכ' הרמ"ה ז"ל דדוקא לענין טומאה אמרינן דהוי יאוש ומהני המחשבה דידי' אבל לא לענין קנין וא"כ ניהא דמהני המחשבה של הגנב לטומאה ונחית לה טומאה ע"י מחשבתו ואפ"ה לא הוי שלו דהיינו דלענין קנין לא הוי סתם גניבה יאוש בעלים כמו כן נימא לענין יאוש קונה דלעולם דיאוש לא קני ורק לענין טומאה מהני היאוש דליחות לה הטומאה ע"י מחשבתן של הגנב לרבנן ושל הגזלן לר"ש והרבה י"ל בזה:

[כו]

שם במתני' ישבע לו לוקח כמה נתן ויטול. כתב הנ"י ז"ל ומ"מ נוטל מה שנתן מפני תקה"ש אבל מה"ד חייב הי' להחזירם לו בלא כלום וכן אמרו בירושלמי תקנת חכמים הוא כדי שלא יהיו בעלי בתים מטפלים אצל הגנבים עכ"ל. ולא זכיתי להבין דמה ראי' מייתי לזה מן הירושלמי הלא הוא ז"ל כתב בתחילה דמה"ד הי' חייב להחזירם בלא כלום ורק דמפני תקה"ש מחזירין לו הבעלים ללוקח מעותיו וא"כ התקנה הי' לטובת הלוקח ולשון הירושלמי שלא יהיו הבעה"ב מטפלים אצל הגנבים משמע דהוא קנס להלקוקח והמעיין בירושלמי כתב הלשון א"ר בא בר ממל בדין הוא שלא ישבע ולמה אמרו ישבע שלא יהיו הבעלי בתים נטפלים להגנבים והיינו שהשבועה הי' קנס להלוקח. ואולי י"ל בפי' דברי הנ"י דמתני' מיירי קודם יאוש ולא קנה כלל להחפץ והי' בדין שצריך להחזיר בלא דמים כלל ורק מפני תקה"ש צריך הבעלים להחדר המעות להלוקח והירושלמי ג"כ סובר כן דתיקנו תקה"ש ואלא דלפ"ז הי' צריך הלוקח להיות נאמן כמה שנתן מפני תקה"ש ולמה צריך לשבע לזה כתב הירושלמי הטעם שלא יהיו בעה"ב נטפלים לגנבים ותיקנו בזה שני תקנות וקצת דוחק לפרש כן כוונת הנ"י ז"ל:

[כז]

א שם ומי אחר רב הכי והאמר רב בא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמי קננהו ה"מ דקננהו בבא במחתרת דמעיקרא מסר נפשי' לקטלא אבל הני כיון דלא מסרו נפשייהו לקטלא לא ופירש"י בדמי קננהו דבא במחתרת בר מיתה הוא. כי' וכיון דאי הוה בידו פטור כי מכרן לאחר אמאי מהדר להו לוקח. ולכאורה י"ל בכל קלב"מ דאמרינן דמחויב לצי"ש ומהני תפיסה י"ל אם בא הדבר הזה ליד אחר בפקדון אם מחויב זה להחזיק בו ולהחזירו להבעלים הראשונים הואיל דאיכא עליו חיוב לצי"ש ומהני ג"כ בי' תפיסה אם רשאי לתפוס זה עבור הבעלים או אולי יש עליו חיוב לתופסו עבור הבעלים הראשונים וכמו דאיתא בח"מ (שמ"ח ס"ז) בראובן שראה שמעון שנכנס לבית לוי וגנב חפץ אחת ובא החפץ ליד ראובן וראובן יודע בבירור שהיא גניבה אם החזירה ראובן לשמעון הגנב חייב לשלם ללוי דהי"ל להשיב האבידה לבעלים ואולם י"ל דשאני התם הואיל דמחויב עפ"י הדין להחזירו לבעלים משא"כ הכא דליכא עליו חיוב לשלם מדיני אדם וניהא דהוא בעצמו יכול לתופסו אבל אחר אינו רשאי לתופסו עבורו דלא ניתן דבר זה לגבות בידי אדם ומה לי אם הב"ד תופסין או מחייבין אותו לשלם או אחר התופס החפץ הזה ג"כ הוה זה כמו שתי רשעיות וי"ל בזה:

והנה לעיל (על דף ס"ה ע"א) [אוי"ז] הבאתי דברי הגאונים הטיב גיטין על מס' גיטין (דף נ"ג) והח"ס בחחו"מ (הי' קל"ב) שמפרשים הפלוגתא בסנהדרין (דף ע"ב) בהא דאמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קננהו ורבא אמר מסתברא מלתי' דרב בששיבר כו' דאין הכוונה כלל לרב דהחיוב מיתה הי"ל קנין דז"א דקלב"מ אין עושה קנין כלל ואדרבא עיקר חיובא רמי עליו וכמ"ש רש"י ותוס' בב"מ (דף צ"א) אלא דבהא פליגי האמוראים התם בדין זה אי נטל צריך להחזיר דהא ודאי דעכ"פ הב"ד אין עושין תרתי דהיינו עונש מיתה וממון ורבא בעצמו סובר דזה שייך דוקא באם החפץ אינו בעין והי"ל תשלומין ג"כ כמו דין כיון שמשלם מכיסו וכל כה"ג הי"ל שתי רשעיות אבל כשהיא בעין הרי חזרת החפץ אינו מצד דין חדש כלל רק דממילא ברשות מרא קמא הוא דהי"ל רק כפקדון אצלו כו' ורב סובר דכל גזילה הי"ל קנין מדחייבה רחמנא באונסין אלא דרחמנא רמיא עליו חיוב השבה נמצא דחזרת החפץ הי"ל כמו רשעה בפני עצמו יעוש"ה. והיוצא מדבריהם ז"ל הוא דגם לרב דסובר דקלב"מ אינו עושה קנין ממש ורק דאין הב"ד יכולין להוציא ממנו אבל תפיסה מהני ולעיל הרביתי להקשות בזה וכתבתי לעד"נ דלרב אמרינן דקלב"מ עושה קנין ממש ולגמרי הוא שלו עיין לעיל מ"ש בזה:

והנה לסברת הגאונים ז"ל הנ"ל דגם לרב קלב"מ אינו עושה קנין ממש ואיכא עליו חיוב השבה מד"ש ורק שאין הב"ד יכולין לחייבו ותפיסה שפיר מהני כמו לדידן וא"כ לרב בבא במחתרת איכא עליו חיוב מד"ש להשיבה וא"כ מאי מקשה הכא הש"ס דרב אדרב הלא קלב"מ אינו עושה קנין ואיכא עלי' חיוב השבה מד"ש ומהני בי' חפיסה וא"כ כשבא ליד אחר מחויב זה האחר להשיבה לבעליו וא"כ ניהא דבא במחתרת קנאה בדמים הינו דאין הב"ד יכולין לחייבו להשיבה לבעליו אבל זה הלוקח מחויב להשיבה לבעליו הואיל דאיכא חיוב לצי"ש ומהני תפיסה ומחויב הלוקח זה להשיבה לבעליו כמו הא (דסי' שמ"ח ס"ז) שהבאתי לעיל וכמו השבת אבידה לבעלים. אולם אם נימא דאין רשות לאחר לתוספה בשביל הבעלים שפיר פריך הש"ס דרב אדרב דאם אמרינן דבא במחתרת קלב"מ א"כ זכה בי' הלוקח דהא אינו רשאי לתופסה בשביל הבעלים:

ועוד נלע"ד לומר בזה דבא במחתרת דאין על הגנב חיוב השבה א"כ י"ל דנתייאשו הבעלים ממנה כשנודע להם שנגנב מהם במחתרת לרב דאמר דגם אם הוא בעין ג"כ בדמים קנינהו ואף דנימא דמהני תפיסה אם יחזיר הבעלים ויתפסנו מן הגנב מ"ח י"ל דנתייאשו הבעלים ממנה אלא דכל זמן שהוא ביד הגנב לא מהני יאוש לקנות מכח היאוש. אולם אחר שמכרה הגנב א"כ איכא ג"כ ש"ר וקנה לה הלוקח לא מיבעי' אם נודע להבעלים קודם שקנאה הלוקח דאיכא יאוש ואח"כ ש"ר דמהני לכ"ע אלא אפילו באם קנאה הלוקח קודם שנודע להבעלים דהי"ל ש"ר ואח"כ יאוש ג"כ מהני לשיטת הרמב"ם ונוכל להוסיף ולומר דמסתם נודע תיכף להבעלים מן המחתרת ואח"כ הוא שמכרו הגנב וא"כ איכא יאוש ואח"כ ש"ר דמהני לכ"ע וכל זה הוא אם אמרינן דקני' לה במחתרת בדמים לענין שאין הב"ד יכולין לחייבו לשלם אף כי איתנהו בעיני' דאז איכא יאוש בעלים אבל לרבא דסובר דדוקא שיבר הוא דפטור אבל אתנהו בעיני' מחויב להחזיר בדיני אדם ג"כ וא"כ לא נתייאשו הבעלים כלל ושפיר פריך הש"ס דרב אדרב והיינו דלרב דגם כי איתי' בעיני' א"צ להחדר מד"א וא"כ איכא יאוש בעלים ואמאי מחויב הלוקח להחזיר החפץ ליד הבעלים הלא קני' לי' ביאוש וש"ר ודו"ק:

ב והנה הש"ס מתרץ הנ"מ דקננהו בבא במחתרת דמעיקרא מסר נפשי' לקטלא כו' והיינו דביאתו לרשות בעלים הוא ע"י מחתרת אז הוא דאיכא למימר דבדמים קנינהו אבל הני בני אדם שלנו בביתו ויצו דרך מחתרת ליכא חיוב מיתה ולא שייכא לומר עלה בדמים קנינהו ועיין בשמ"ק סוד"ה והאמר רב וז"ל הרמ"ה ז"ל אלא מיהו שמעינן מינה דכי אמרינן הבא במחתרת פטור מתשלומין היכא דעייל מעיקרא אדעתא דמיגנב אבל מאן דעייל לחצר בעה"ב מדעתו לשם לינה והדר חתר במחתרת וגנב כלים ואפקעינהו דרך מחתרת כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אתא לאו מתחייב בנפשו הוא וחייב תשלומין כדמפרש ואזיל לטעמי' דרב ומדרב נשמע לרבנן [לע"ד ט"ס יש וכצ"ל ומדרב נשמע לרבא עכ"ל] ולכאורה י"ל מדוע לא הביאו הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהל' גניבה) והטוח"ח (סי' תכ"ה) חילוק זה דדוקא כשבא במחתרת לתוך הבית לגנוב אז הוא דאין לו דמים אבל כשלן בביתו ויצא דרך מחתרתו אז יש לו דמים:

והנה לכאורה יש לתרץ זה הואיל דהרמב"ם הביא לדין זה דהמכיר כליו וספריו וכאוקימתא דגמ' שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד וזעק בלילה נגנבו כלי וספרי ובאו בני אדם ומצאו מחתרת התורה ובני אדם שלנו בתוך ביתו יוצאין וצרורות של כלים על כתפיהם כו' עיי"ש (בפ"ה מהל' גניבה הי"א) וגם הטור (בסי' שנ"ז) הביא זה להלכה וא"כ שמעינן מינה דבכה"ג שלנו בתוך ביתו ויצאו דרך המחתרת עם הכלים שגנבו בכה"ג אז בר דמים הוא ויש לו דמים להורגו ומש"ה לא הוצרכו להביאו לדין זה גבי דיני מתתרת:

אולם לאחר העיון היטב אכתי אינו מיושב שפיר דהש"ס דמשני זה לרב דסובר דגם אם הכלים אתנהו בעיני' ג"כ א"צ להחזיר משום דבדמים קנינהו א"כ שמעינן שפיר דבכה"ג שלנו בתוך ביתו ויצאו דרך מחתרת לאו שם מחתרת עלה להיות נאמר עליו בדמים קנינהו אבל לדידן דפסקינן כרבא בסנהדרין (דף ע"ב) דגם בא במחתרת אם הכלים הם בעין צריך הגנב להחזירם לבעלים ורק אם שיבר להכלים פטור וא"כ אכתי לא שמעינן מזה הדין דמכיר כליו דנקטו לאוקימתא דהש"ס דבני אדם שלנו בתוך ביתו וכו' ומצאו מחתרת חתורה דבכה"ג אין לו דין דבא במחתרת דלעולם י"ל דיש לו דין הבא במחתרת בכה"ג ורק הואיל דאיתי' בעיני' לא קנה לי' כלל והרי הוא עדין של הבעלים הראשונים וא"כ איני יודע טעם להשחטה זו וצ"ע לכאורה:

ועיין ברמב"ם (פ"ט מהל' גניבה ה"ח) ואחד הבא במחתרת או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצירו או בתוך קרפיפו בין ביום ובין בלילה ולמה נאמר מחתרת לפי שדרך הגנבים לבא במחתרת בלילה וכתב הראב"ד בהשגות עלה א"א איני נמנע מלכתוב את דעתי שנ"ל שאעפ"י שדרשו חכמים אם זרחה עליו השמש דרך משל אם ברור לך הדבר כשמש כו' אעפ"כ אינו יוצא מידי פשוטו ביום אינו רשאי להרגו שאין גנב בא ביום אלא אם יכול להשמיט שומט ובורח ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול לעמוד על בעליו להרגו אלא גנב בלילה מפני שהגנב יודע שבעה"ב בבית או בא להרוג או ליהרג אבל גנב ביום אין בעה"ב מצוי ושמומא בעלמא הוא עכ"ל. ועיין במ"מ הביא דברי הש"ס דסנהדרין (דף ע"ב) שם ומה שפירש"י שם בד"ה זו היא התראתו שא"צ התראה אחרת אלא הורגו מיד דכיון דטרח ומסר נפשי' לחתור אדעתא דהכי אתא דאי קאי לאפאי קטילנא לי' ואמרה תורה כיון דרודף הוא א"צ התראה אלא מצילין אותו בנפשו אבל נכנס לחצירו וגגו דרך הפתח אינו הורגו עד שיתרו בו בעדים כו' אבל בלא התראה לא דדילמא לאו אדעתי' דנפשות קאתי אלא דאשכח פתחא להדי' ועל אדעתא דאי קאי באפאי ליפוק עכ"ל רש"י וכ' הה"מ עלה וז"ל ולפ"ז לדעת ברייתא זו הבא בחצר או בגג או בקרפף דרך הפתח צריך התראה ורבינו ז"ל לא חילק ואפשר שהוא סובר שהברייתות חולקות שהברייתא הראשונה אין לה חילוק בין בא במחתרת לדרך פתח דבכל גוונא לא בעי התראה ולא אמרה תורה מחתרת אלא מפני שרוב הגנבים מצויין במחתרת ודיברה במצוי כו' עייש"ה:

והנה לשיטת הרמב"ם י"ל כל גנב נימא דהא איכא חיוב מיתה הואיל דלהרמב"ם אין חילוק בין ביום ובין בלילה ובין דרך מחתרת ובין דרך הפתח ובשלמא לשיטת רש"י הוה גנב כשהוא דרך הפתח ולהראב"ד הוה גנב כשהוא ביום אלא להרמב"ם היכי משכחת לה גנב דלתחייב כפל בשלמא לרבא דסובר דכי איכא בעיני' הוה של הבעלים א"כ שפיר משכחת לה חיוב כפל ואמרינן דלאחר יציאתו מן המחתרת נעשה אז עלה גנב מחדש ועיין לעיל (על דף ס"ה ע"א) [אוט"ז] הארכתי בזה אלא לרב דסובר דקנה לי' בדמים לענין שא"צ להחזירו כלל בדיני אדם וא"כ היכא מתחייב גנב כפל לשיטת הרמב"ם וכן ג"כ יקשה לשיטת רש"י דאפילו אם גנבו מחצרו וגגו ג"כ איכא חיוב מיתה אלא שצריך התראה וא"כ הי"ל כחייבי מיתות דלא אתרו בי' ולרש"י נוכל לומר דס"ל כשיטת הראב"ד מיירי ביום ולפי מה שהבאתי לקמן דמדברי התוס' בסנהדרין (דע"ב) משמע דבגגו וחצירו גם חייבי מיתות בלא התראה לא הוי ג"כ ניחא וצרכינן לומר להרמב"ם דמיירי שגנבה מרה"ר ואז איכא חיוב כפל ודו"ה וי"ל בזה:

ואכתי י"ל לפ"ד הקצה"ח (בסי' שמ"ט סק"א) שמפרש להירושלמי פרק ארבעה שומרים דגונב מרה"ר אינו מחויב כפל א"כ לשיטת הרמב"ם לא משכחת לה כלל חיוב כפל אליבא דרב דסובר דבא במחתרת קניא בדמים דאפילו הוא בעיני' א"צ להחזירו לבעליו בדיני אדם ומכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל (על דף ס"ה ע"א) דלרב גם בדיני שמים אין עליו חיוב כלל עייש"ה. מיהא לפמ"ש לעיל (על דף ס"ט ע"ב) [אומ"ט] לפרש דברי הירושלמי הנ"ל דגם הירושלמי סובר דגם בגנב מרה"ר איכא חיוב כפל ע"ש א"כ משכחת לה חיוב כפל בכה"ג שגנב מרה"ר:

והנה התוס' בסנהדרין (דף ע"ב) בד"ה אפילו נטל תימא הא תנן במרובה (דס"ב) אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל י' כדדרשינן וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב ואמר רב בגמ' (דף ס"ו ע"ב) ל"ש אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנאו גנב ראשון יגנב שני משלם תשלומי כפל לגנב ראשון אלמא קודם יאוש ל"ק וי"ל דהתם בגנב מגגו חצירו קרפיפו דלאו בר קטלא הוא דבעי התראה אבל הכא במחתרת דמחתרתו זו היא התראתו כדלקמן עכ"ל. והנה הקשו התוס' כעין קושי' זו שהקשיתי ותירצו בגנב מחצירו וגגו יהוא כשיטת רש"י הנ"ל ודלא כהרמב"ם וגם שמעינן מתוס' דלא ס"ל כהראב"ד בהשגות הנ"ל מדלא תירצו בגנב ביום. ושמעינן ג"כ מתי' התוס' דדרך חצירו לא הוה עלה כלל שם מחתרת כלל ולא מיחשב כחייבי מיתות בלא התראה אלא ליכא עלה שום חיוב מיתה כלל וע"י התראה הוא כשאר רודף דעלמא:

ולכאורה י"ל מדוע לא הקשו התוס' בפשיטות לרב דהאיך משכחת ולה כלל חיוב כפל הואיל דאיכא ג"כ חיוב מיתה להגנב ובדמים קננהו. מיהא י"ל דמש"ה לא הקשו התוס' כן משים די"ל דרב סובר דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמקטיל משלם כדמשני רבה במס' כתובות (דף ל"ד) והקשו רק על הא דגנב שני פטור מכפל אם לא נתייאשו הבעלים דהא קנאו הגנב ראשון בדמים והנה לפי האמור גם להרמב"ם נוכל לומר כן דלרב הוה הטעם דגנב חייב בכפל משום דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמקטיל משלם אלא דקושי' התוס' יקשה לשיטת הרמב"ם הנ"ל ותירוץ התוס' לא שייך לדברי הרמב"ם הואיל דס"ל להרמב"ם דגם בגנב מחצירו וקרפיפו וגגו ג"כ דין בא במחתרת עליו ויקשה קושי' התוס' לרב וצ"ע בזה ולהראב"ד נוכל לתרץ דמיירי בגנבה הגנב הראשון ביום והבן. וצרכין לומר לשיטת הרמב"ם ז"ל דאליבא דרב משכחת תשלומי כפל באופן הזה שכתב הרמב"ם בהל' גניבה (פ"ט הי"ב) וכן הבא במחתרת לתוך גינתו או לתוך שדהו או לתוך הדיר והסהר יש לו דמים שחזקתו שבא על הממון בלבד לפי שאין רוב הבעלים מצויים במקומות אלו עכ"ל וא"כ לרב משכחת כפל שגנב ממקומות אלו ועוד י"ל בזה וקצרתי:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה