אור ברסלב
אמרי הצבי ג הגוזל ומאכיל פרק עשירי › דף קיד.

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

הגוזל ומאכיל פרק עשירי · דף קיד.

דף קיג:

[יז]

א דף קי"ד ע"א בגמ' תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים כו' וא"ד אם בא להחזיר כו' מיהו אם אמר אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים. והנה ללישנא קמא דסובר הברייתא דמחזיר לבעלים הראשונים עפ"י הדין פליגי אמתני' וכן פירש"י בד"ה יחזיר לראשונים ופליגא ברייתא אמתני' עכ"ל והראשונים האריכו בזה:

ועיין בב"ק לעיל (דף ס"ז) בתוס' ד"ה אמר עולא בסוה"ד ור"ת הקשה דבהגוזל בתרא (דקי"ד) משמע דלעולא יאוש כדי קני דפריך ממתני' דנטלו מיכסין כו' ונתנו לו חמור אחר חשיב לי' התם יאוש כדי דקאמר התם תנא ואם נטל מחזיר לבעלים הראשונים ומפרש דקסבר יאוש כדי לא קני וטעמא נראה דלא חשיב לי' ש"ר משום דע"כ נותנים לו ותי' ר"י דברייתא ע"כ לא איירי כמתני' דהא במתני' קתני הרי הוא שלו וברייתא קתני מחזיר לבעלים הראשונים כו' אלא ברייתא איירי שהבעלים עומדים ולא נתייאשו עדיין כשנתנו לזה אע"ג דלסוף אחר דאתא לידי' נתייאשו ל"ק דש"ר קודם יאוש לא קני כו' אבל מתני' איירי לעולא בידוע שנתייאשו מקמי דאתא לידי' וכי אתא לידי' הי"ל יאוש וש"ר עכ"ל ועיין בבעה"מ דגורס ומחזיר לבעלים הראשונים בוי"ו הנוספות וקאי על המותר ח"ל הבעה"מ בד"ה תנא ומחזיר לבעלים הראשונים דייקינן האי פירושא מדקתני ומחזיר ולא קתני מחדר ש"מ דלא פליג אמתני' אלא אוסיפו הוא דקמוסיף כלומר ואם יש בו מותר יחזיר לבעלים הראשונים דכיון דבטעות אתא לידי' לא הוי ש"ר גמיר והיינו דאמרינן מ"ט יאוש כדי לא קני ובאיסורא אתא לידי' והי"ל לגבי' האי מותר ידו כיד המוכר [הכוונה כיד המוכס] כיון דבטעות נתנוהו לו ולית הלכתא הכי אלא יאוש וש"ר הוי וקנה הכל ואפילו המותר ואם [בא] להחזיר במדת חסידות מחזיר לבעלים הראשונים דהכי אסיקנא בלישנא בתרא ומתני' כפשטא מסייע להדין לישנא בתרא והרי"ף ז"ל השמיט כל זה ולא הזכיר מזה כלום כו' עייש"ה. והנה מ"ש הבעה"מ הטעם דלא הוי ש"ר גמיר גם על המותר משום דבטעות אתא לידי' כו'. לכאורה הי' נוכל לפרש הכוונה שהנגזל שנתנוהו לו לא הי' יודע בשעת נתינה שהיא חמור אחר אלא הי' סבור שהוא חמורו אולם סוף הלשון של הבעה"מ שכ' הלשון כיון דבטעות נתנוהו לו היה הפירוש שהגזלן הי' סובר שמחזיר לו חמורו. והנה נראה לכאורה דאם הש"ר הי' בטעות לא מקרי ש"ר אלא דלפ"ז היל"ל דצריך להחזיר כל החמור גם זה שהוא כנגד שיוי החמור שלו הי' בטעות ואמאי אמרינן דא"צ להחזיר רק המותר מכדי שיוי החמור שלי ולכאורה י"ל בזה:

ונלע"ד לפרש בכוונת הבעה"מ ז"ל דבודאי דהגזלן יודע שנותן לו חמור אחר ובודאי שאין רצונו לשלם לי חמור טוב יותר מזה שגזל ממנו ירק שהגזלן סובר שהחמור זה שמחזיר לי אינו שוה יותר מ"ה שגזל ממנו וא"כ הוה הטעות של הגזלן רק על זה המותר ושפיר כתב הבעה"מ דהברייתא סובר דהמותר צריך לשלם לבעלים הראשונים כיין דהוי ש"ר בטעות אבל כנגד דמי שיוי החמור שלו שפיר איכא ש"ר גמור כיון דזה לא הוי נתינה בטעות וכ' הבעה"מ דללישנא בתרא דקתני אם בא להחזיר כו' והיינו ממדת חסידות וא"כ סובר הברייתא שפיר כמתני' ולא צרכינן לומר כלל דאיכא מותר אלא שהחמור שנתנוהו לו שוה ממש כמו החמור שגזלו ממנו ואם איכא מיתר אם צריך להחזיר לבעלים הראשונים או לא מזה לא איירי כלל הברייתא. כנלע"ד לפרש כוונת הבעה"מ ז"ל ועיין בשטמ"ק כאן בסוד"ה תנא מ"ש בשם הרב המאירי ז"ל דפליגי בזה ל"ק ול"ב אי ש"ר בטעות מיחשב ש"ר עייש"ה:

ועיין בש"ע חו"מ (סי' שס"א ס"ה) לא הוי שינוי אא"כ מכרו או נתנו לאחר וכ' הרמ"א י"א דאם מכרו באחריות או נתני בטעות או בע"כ לא מקרי שינוי רשות תשו' הרשב"א (סי' תתקס"ח) עכ"ל וכן הוא שיטת התוס' בשם הר"ת (בדף ס"ז) סוד"ה אמר עולא שכ' הר"ת דנטלו מוכסין כו' לא חשיב לי' ש"ר משום דע"כ נותנים לו עכ"ל. ולכאורה י"ל דהאיך הוה זה בע"כ הא מרצונו יהיב לי' אלא די"ל הכוונה שבטעות נתנו לו שסבור שזה הוא שלו וי"ל בזה:

וכ' הש"ך וכן הוא בחידושי הרשב"א פ' הניזקין מיהא איתא שם דאם נחנו לו ע"ד חליפי שלו הוי ש"ר וכן משמע מדברי הרמב"ם והמחבר (בסי' שס"ט ס"ה) יעיין בב"י שם מיהו בדברי הבעה"מ פרק הגוזל בתרא מוכח להדיא דאפילו בטעות הוי ש"ר ע"ש וגם הרמב"ן שם משמע דמודה לי' בזה כו' ע"ש היטב בש"ך שהניח בצ"ע. והנה כוונת הש"ך הוא ע"ד הבעה"מ דכאן ולפי מה שפירשתי דכרי הבעה"מ סובר הבעה"מ דשינוי רשות בטעות לא הוי ש"ר ומש"ה אם יש כאן מותר צריך להחזיר לבעלים הראשונים המותר, ורק כנגד דמי שיוי החמור שלו הוא דקנה מטעם ש"ר משום דזה לא הוי בטעות. וא"כ סובר הבעה"מ שפיר כדברי הרשב"א בתשו' שהביא הרמ"א שם וי"ל בזה. וגם מ"ש הש"ס דמדברי הרמב"ן משמע דמודה להבעה"מ בזה דש"ר בטעות מיחשב ש"ר. יש לעיין בזה כי י"ל דהרמב"ן הקשה כן לפי שיטת הבעה"מ לפי מה שפירש הרמב"ן בדבריו והקשה דא"כ גם נגד דמי שווי החפץ ג"כ לא יקנה הואיל דהוי ש"ר בטעות וי"ל בזה ועיין לקמן מה שכתבתי ליישב קושית הרמב"ן בזה על הבעה"מ:

והרמב"ן ז"ל במלחמות כ' ע"ד הבעה"מ לדחות פירושו וז"ל דהו"ל למתני אם יש בו מיתר יחזיר דהיכי קתני הרי אלי שלו ומחזיר דמשמע דלמאי דהני הרי אלו שלו להחזיר לבעלים הראשונים והטעם עצמו שאמר כיין דבטעות אתא לידי' לאו ש"ר הוא לא דייק כלל שא"כ אפילו הכל חייב להחזיר שאין זה ש"ר והאיך שנינו הרי אלו שלו ומדקאמרינן כי אתא לידי' משמע דהשתא מיהא ש"ר איכא ועוד דהי"ל לפרושי ולמימר שאין זה ש"ר ואין הדעת סובלת פירושו זה ומי הגיד לו דנתנו לו חמיר אחר בשנתחלף להם בשלו קאמר אדרבא מדלא קתני נתחלף לי חמורו בבית המכס כדקתני בעלמא נתחלפו לו כליו בבית האומן משמע דלדעת נתנו לו חמור אחר כו' ע"ש. ועיין רשב"א והובא ג"כ בשמ"ק כאן בסוגיין שכ' דעת הבעה"מ בשם יש, מי שאומר והקשה כקושי' הרמב"ן דהי"ל לתנא דברייתא למתני אם יש שם מותר יחזיר לבעלים הראשונים כו' ועוד דהא חזרא זו בטעמא חלי לי' דאמרינן מ"ט קסבר יאוש כדי ל"ק ומעיקרא כי אתא לידי' באיסורא אתא לידי' וכיון שכן מה לי מותר מה לי כנגד חמורו ואי קנה כולו הנה ואי לא קנה אפילו כנגד חמורו ל"ק אלא שבזו יש לי לומר דבעל חמור זה אין לו ליתן לב לזכות בכולו אלא בכנגד חמורו וא"כ למותר אין ש"ר והיינו דקאמר אי משים יאוש שביד המוכס ל"ק דיאוש כדי לא קנה ואי משים ש"ר שנשתנה בידו באיסורא בא לידי ואין דעתו להתכוון לקנות המותר ואין כאן כנגד המותר אלא יאוש כדי ולפיכך צריך להחזיר אותו מותר לבעלים הראשונים כו' עכ"ל. ותירוצו ז"ל אינו מובן לכאורה דמנ"ל דאין זה נתכווין לקנות גם המותר וגם דלפ"ז תליא בין אם מתכווין לקנות המותר או לא א"כ נוכל לתרץ המשנה וברייתא דלא יסתרו דהמשנה מיירי שנתכווין לקנות גם המותר וברייתא איירי שלא נתכוין לקנות המותר והרבה י"ל עוד בזה:

והנה עיקר קושית הרמב"ן ז"ל הוא דאם נימא דהיכא דאתא לידי' בטעות לא הוי ש"ר א"כ גם כנגד דמי שיוי החפץ נימא כן דלא מיחשב ש"ר ויצטרך להחזיר כל החפץ לבעלים הראשונים והוא כמו שהקשיתי לעיל ע"ד הבעה"מ. ועוד הוסיף להקשות דאם נימא דהגזלן נתנו לו בטעות שהי' סבור שחמור שלו א"כ הי"ל לומר הלשון נתחלף לו חמורו בבית המכס עייש"ה ואולם לפי מה שפירשתי בעזה"י כוונת הבעה"מ הנ"ל דהפי' הוא דהגזלן הי' יודע שזה אינו חמור שלו ורק שהגזלן לא הי' יודע שחמור זה שוה יותר מחמירו מיושב שפיר שני הקושיות הללו:

ב עוד כ' הרמב"ן ז"ל אלא הכי פירושא ואי בא לצי"ש מחזיר לבעלים הראשונים דהא לא קתני משלם לבעלים הראשונים ולא חייב להחזיר אלא מחזיר ובדרך תשובה משמע לפי דעתו של בעה"מ ז"ל [מ"ש אלו התיבות משמע כו' איני מבין כלל ואולי ט"ס יש בזה] והיינו באיסורא אתא לידי' אע"פ שעכשיו קנאו ובלישנא בתרא אמרינן שאפילו לצי"ש אינו חייב אלא אם רצה להחזיר שאמר אי אפשי בממון שאינו שלי יחזיר לבעלים הראשונים וזה"ל לא לצי"ש משמע אלא לפנים משוה"ד ולפנים משורת יד"ש ולפיכך השמיטה הרב הגדול ז"ל דקיי"ל כלישנא קמא והיינו רישא דמתני' אין פורטין לא מתיבת המוכסין דאע"ג דאייאש ואם פרט קנה אסור לעשות כן דיאוש כדי לא קנה ולישנא בתרא לא פליגא ארישא דמתני' כו' עכ"ל. והנה לשיטת הרמב"ן ז"ל ללישנא קמא מחויב לצי"ש ולל"ב אינו מחויב לצי"ש ג"כ וכ' דהרי"ף פוסק כל"ק וא"כ קשה לכאורה למה השמיט הרי"ף דין זה לאשמעינן דהיכא דקנה ביאוש וש"ר מחויב להחזיר לצי"ש. וגם דלמה נקיט הש"ס דוקא להאי ברייתא על מתני' דידן דנטלו מוכסין וכו' ולא נקיט בשאר דוכתי דהיכא דתני דאיכא יאוש וש"ר דקנה דעכ"פ מחויב לצי"ש להחזיר לבעלים. ועיין בתורי"ד בפרקין (אות כ"ב) בד"ה נטלו מוכסין כו' הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן פי' מהכא שמעינן דיאוש וש"ר קינה דאכתי לא תנינן לי' במתני' עכ"ל. והנה לפ"ז עיקר הדין דיאוש וש"ר קינה כאן מבואר ועלה קתני הברייתא לאשמעינן דחייב עכ"פ לצי"ש אבל מדוע השמיט הרי"ף ז"ל מלאשמעינן כן להלכה וגם ברמב"ם וטוש"ע לא הביאו זה דיהי' החיוב לצי"ש להחזיר להבעלים היכא דאיכא יאוש וש"ר ולכאורה י"ל טובא בזה:

ג עוד כתב הרמב"ן ומ"ש הבעה"מ ז"ל דקיי"ל כלישנא בתרא ייאוש יש"ר גמור לפנינו בבעה"מ ליתא תיבת גמור] הוי אינו שהרי מפורש בגמ' מ"ט יאוש כדי קני וא"נ לא גרסינן בי' כדי אכתי קשיא דהוה לי' למימר טעמא משום דש"ר הוא זה אלמא משום יאוש כדי קאמר ולא קיי"ל הכי וכך השיב עליו הראב"ד ז"ל כו' עכ"ל. ולעד"נ דאולי י"ל בכוונת הבעה"מ עפ"י מ"ש בתורי"ד בפרקין (אות כ"ג) בד"ה תנא באה"ד וז"ל זהו טעמו של דבר יאוש בגזלן לא קני אבל בלוקח מגזלן קני היאוש ולא שינוי רשות גורם שהרי בלא יאוש אינו מועיל כלום דאמרינן [גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו] רצה מזה גובה רצה מזה גובה והאי דתנא מחזיר לבעלים בבא לצי"ש ולא בעי מידי דאתא באיסורא לידי' כו' עיי"ש שכ' עוד לפרש הפירוש כפשוטו משום דיאוש וש"ר שניהם הוו הקנין עייש"ה. והנה כ' הרבינו הקדמון סברא חדשה דלעולם ש"ר אינו מועיל כלל להצטרף להקנין ורק יאוש בלחודי' הוא דהוה הקנין ורק כל זמן שהוא ביד הגזלן לא קנה לי' הגזלן ביאוש משום דאתא לידי' באיסורא בגזילה והיינו קודם יאוש אתא לידי' באיסורא אבל כשהוא ביד הלוקח ויאוש הי' ביד הגזלן שפיר קני הלוקח ע"י היאוש בלחודי' ואין הש"ר מסייע כלל להקנין ומש"ה שפיר קני לה הלוקח ולא מקרי תו באיסורא אתא ליד הלוקח כיון דהיאוש בלבד הוא גמר הקנין. ולפ"ד התורי"ד הנ"ל אמרינן דדוקא יאוש ואח"כ ש"ר הוא דהוה קנין אבל ש"ר ואח"כ יאוש ל"ק כיון דאכתי אתא לידי' דהלוקח באיסורא דהיינו קודם היאוש והוא כשיטת התוס' והרא"ש ולא כשיטת הרמב"ם והנה לפירושו של התורי"ד ז"ל הנ"ל יהי' הפי' בגמ' דלישנא קמא סובר דיאוש בלחודי' לא הוי קנין רק עם שינוי רשות וא"כ גם גבי לוקח מיקרי באיסורא אתא לידי' וזה דקאמר הש"ס על לישנא קמא קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסורא אתא לידי' ולישנא בתרא סובר לסברא זו דיאוש כלתודי' היא גמר הקנין ורק הגזלן לא קני בהיאוש כיון דאתא לידי' באיסורא אבל הלוקח שפיר קני בהיאוש בלחודי' דכיון דאתא לידי' דהלוקח בהיתרא שהרי כבר נתייאשו הבעלים ביד הגזלן וזה הוא הפי' הא דקאמר הש"ס ללישנא בתרא מ"ט דקסבר יאוש כדי קני והיינו דיאוש לבד היא הקנין ולא מיחשב תו באיסורא אתא לידי' וא"צ להחזיר מדינא וזש"כ הבעה"מ דקיי"ל כלישנא בתרא דיאוש וש"ר הוי וה"פ דעיקר הקנין הוא היאוש והא דבעינן הש"ר הוא עיקר שלא יהי' מיחשב באיסורא אתא לידי' אבל לעולם דש"ר אינו מסייע כלל להקנין ובכל דוכתי דאמרינן דבעינן יאוש וש"ר אמרינן כן דעיקר הקנין הוא היאוש והש"ר שלא יהי' אתא לידי' באיסורא כנלע"ד ליישב דברי הבעה"מ ז"ל:

ולפ"ז כל היכא דהי' יאוש ואח"כ אתא ליד אחר אפילו שלא מחמת הגזלן ג"כ הי' צריך להיות קונה כיון דעיקר הקנין הוא היאוש ורק שלא יהי' אתא לידי' כאיסורא. ולפ"ז הי' מקום לומר דגם כי אתא לידי' שלא מחמת הגזלן ג"כ מיחשב קנין והוא דלא כשיטת הרשב"א מובא ברמ"א בח"מ (סי' שס"א ס"ה) אם מכרו באחריות אי נתנו בטעות או בע"כ לא מקרי ש"ר. ולפי האמור היל"ל דגם בנתנו בטעות או בע"כ ג"כ קנה הואיל דעיקר הקנין הוי היאוש ולא בעינן ש"ר אלא כי היכא דלא יהי' אתא לידי' באיסורא ומש"ה לא קנה הגזלן עצמו ולכאורה י"ל בזה:

אולם לאחר העיון היטב י"ל דגם לפי הסברא הנ"ל דעיקר הקנין הוא רק היאוש בלבד מ"מ אם הוא בטעות או בע"כ לא קנה כיון דהוא כמו שלא מדעת הגזלן א"כ אכתי מקרי באיסורא אתא לידי' דהא כתבו התוס' בב"ק לעיל (דף ס"ט ע"א) בד"ה כל שלקטו דא"נ יאוש כדי ל"ק כלל וכל המחזיק בה זכה בה וא"כ הוי הפקר לכל מ"מ אין זה יאוש פוטר מן המעשר כו' אבל אחר יאוש אין יכול לגבות כלום מן השני מ"מ כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן לפטור שהוא מחויב לשלם להנגזל כו' ע"ש וא"כ הרי אסור לו ליקח הגזילה שלא מדעת ורשות הגזלן ומקרי באיסורא אתא לידי' ומש"ה לא מהני הש"ר אם היא נתינה בטעות או בע"כ ומשום דהוי שלא ברשות הגזלן ואסור לו לזכות בו ומקרי באיסורא אתא לידי' מיהא על מכרו באחריות לא מתיישב עדיין. ולפי סברת התורי"ד הנ"ל היל"ל דמכרו באחריות ג"כ קנה הלוקח וי"ל עוד בזה:

ד והנה הרמב"ם (בפ"ה מהל' גזילה ה"י) כ' נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת נטלו חמורו והחזירו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ואינו יודע בודאי שזו גזולה ואם הי' ותיק ומחמיר על עצמו מחזירין לבעלים הראשונים וכ' ה"ה עלה נטלו מוכסים וכו' משנה מפורשת בהגוזל בתרא (דקי"ד) ואם הי' ותיק וכו' מפורש בברייתא בלשון אחרון שנאמר בגמ' בפירושה עכ"ל. ולפ"ז יקשה ג"כ על הרמב"ם ז"ל כקושית הרמב"ן ז"ל על בעה"מ ז"ל דהא בלישנא בתרא הוא דוקא למ"ד דיאוש כדי קנה אבל לדידן דפסקינן יאוש כדי לא קנה א"כ האיך פסק כל"ב ועיין בכ"מ שעמד בזה על הרמב"ם וז"ל ופסק רבינו כלישנא בתרא דאתי כסתם מתניתין דקתני הרי אלו שלו מדינא ואע"ג דכי אתא לידי' הוי לי' יאוש וש"ר מ"מ באיסורא אתי לידי' הכא שאני שהיא כמכירה שהרי לא נתנה לו בחנם אלא תמורת חמורו ונמצא שאינו נהנה מהגולה ואינו יודע בודאי שזו גזילה כלומר דבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה ואעפ"י שחזקתה גזולה בסתמא וגם אח"כ ידע שהיא גזולה וכדקתני מחזיר לבעלים הראשונים מ"מ כיון דבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה וגם אינה נהנה ממנה שהרי תמורת חמורו נתנוה לו לא אמרינן באיסורא אתא לידי' וכיון דאיכא יאוש וש"ר הרי אלו שלו מדינא ואם בא להחמיר על עצמו שלא נסמוך על דברים הללו וכיון דאגלאי מלתא שגזולה היתה חשיב לי' דבאיסורא אתא לידי' ומש"ה הרוצה להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכר עכ"ל הכ"מ. וכ"כ ג"כ דברים אלו בב"י (סי' שס"ט) ע"ש. ולכאורה אינו מובן סברת הכ"מ דהא הש"ס איירי ג"כ בזה וקאמר הטעם ללישנא בתרא דסובר יאוש כדי קני ומש"ה א"צ להחזיר מדינא ורק אם בא להחמיר על עצמו הרי שהוכרח הש"ס לומר הטעם משום דסובר יאוש כדי קני אבל אי לאו האי טעמא דיאוש כדי קני הי' מחויב להחזיר עפ"י דין אע"פ דשייכי סברות הללו שאינו יודע בודאי שהיא גזולה ושהיא כמכירה וא"כ לדידן דפסקינן דיאוש כדי לא קני א"כ מדוע פסק הרמב"ם דא"צ להחזיר מדינא אלא אם הי' ותיק ומחמיר על עצמו. ולומר דהרמב"ם הי' מפרש דהא דברייתא איירי שיודע בשעה שנתנוהו לו הלסטים שהיא בודאי גזולה ומש"ה הוצרך הש"ס לומר הטעם ללישנא בתרא משום דסובר יאוש כדי קני אבל היכא דאינו יודע שהיא גזולה בודאי בשעה שנתנוה לו הלסטים אז א"צ להחזיר מדינא. גם זה דוחק דמאיזהו מקום הוציא הרמב"ם ז"ל לדין זה והרבה י"ל בזה:

אולם לפמ"ש לעיל לתרץ דברי הבעה"מ א"ש ג"כ לתרץ שיטת הרמב"ם והוא דהרמב"ם ג"כ מפרש הפלוגתא בין לישנא קמא ללישנא בתרא הוא דל"ק סובר דיאוש בלחודי' לא הוי קני ורק דהש"ר הוא עושה הקנין בצירוף היאוש וא"כ הי"ל באיסור אתא לידי' וללישנא בתרא הוה יאוש בלחודי' קנין ורק דאצל הגזלן לא מהני היאוש הואיל דבאיסורא אתא לידי' אבל לגבי הלוקח שפיר מהני הקנין יאוש הואיל דכשאתא לידי' בהיתרא אתא לידי' והכא הרי אתא לידי' לאחר היאוש שהרי נתייאשו הבעלים בעודו ביד הלסטים ובהיתרא ארא לידי' זה הוא דפלוגתא שבין לישנא קמא ללישנא בתרא וכמש"ל. ומעתה לפי האמור שפיר פוסק הרמב"ם כלישנא בתרא והיינו דיאוש בלחוד הוא עיקר הקנין ואין הש"ר מסייע להקנין ורק לגבי הגזלן גופי' לא מהני יאוש כיון דבאיסורא אתא לידי' אבל לגבי הלוקח מהני היאוש לקנות וא"כ גם בנתנוהו לו הלסטים חמור אחר ג"כ קנה בהיאוש וא"צ להחזיר מדינא והוסיף הרמב"ם הטעם עוד משום דבשעה שנתנוה לו לא ידע בודאי שהיא גזולה וא"כ שפיר קני לה ביאוש כנלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל:

אלא דאכתי י"ל דהא הרמב"ם פוסק (בפ"ה מהל' גניבה) דש"ר ואח"כ יאוש ג"כ קונה ואע"ג דכי אתא לידי' דהלוקח אכתי באיסורא אתא לידי' ואם נימא דש"ר אינו מסייע כלל להקנין ורק יאוש בלחודי' הוה הקנין היכא דלא אתא לידי' באיסורא א"כ בנתייאשו הבעלים בעת שהוא ביד הלוקח אמאי קנה לה הלוקח ע"י היאוש הא אכתי הוי באיסורא אתא לידי' שהרי בא לידו קודם היאוש. וע"כ משמע מזה דגם הש"ר מסייע להקנין ואע"ג דאתא לידו באיסורא ג"כ חל הקנין דאם נימא דיאוש בלבד הוה הקנין א"כ מדוע לא קנה הגזלן ג"כ ביאוש ואי משום דבאיסורא את לידי' הלא גם בש"ר ואח"כ יאוש באיסורא אתא לידי' וע"כ שמעינן דהש"ר הוא עושה ג"כ הקנין בהדי היאוש ולכאורה י"ל טובא בזה:

ולכאורה יש קצת סברא לומר דגם להרמב"ם דסובר דש"ר ואח"כ יאוש ג"כ מהני לקנות היא דוקא אם לא נודע להלוקח שהתפץ הזה הוא גזול עד לאחר שנתייאשו הבעלים דאז בשעת היאוש עדיין לא הי' חובה עליו להחדרז ומיקרי עדיי בהיתרא אתא לידי' אבל אם נודע להלוקח אחר שלקתי פך כש הוא גזול ועוד לא נאייאשו הבעלים בכה"ג לא קנה הלוקח להחפץ אף שאח"כ נתייאשו הבעלים ממנו. ויש להוסיף ולהסביר הטעם בזה דמיד שנודע להלוקח שהחפץ היא גזול א"כ תובה עליו להחזירו להבעלים והוי תו כשומר אבידה עליו וכדאיתא בח"מ (שמ"ח סז) ראובן שראה שמעון שנכנס לבית לוי יגנב חפץ אחד ובא אותי החפץ ליד א והחזירו לשמעון אין לוי יכול להוציא ממנו בדין וכ' הרמ"א דוקא ששמעון יש לו שום טענה נגד לוי אבל אם אין ל טענה עליהם רק גנבה וזה יודע ראיבן אם החזירה לשמעון הגנב חייב לשלם ללוי דהי"ל להשיב האבידה לבעלים מרדכי פרק הספינה עכ"ל. והסמ"ע כ' שה נ"כ הטעם דהוי כשומר אבידה וא"כ ה"נ אם נודע להלוקח אחר שקנאו שהחפץ הוא גזול ועדיין לא נתייאשי הבעלים ממנו א"כ מחויב הלוקח להחזירו לבעלים והוא כשומר אבידה עליו ותו לא חל כלל היאוש של הבעלים דהי"ל כאילו מונח בחצירו של הבעלים דלא חל היאוש עליו יהא דבקנאו מגנב מפורסם דכ' הרמב"ם דקנה גוף החפץ אף שהי' ש"ר ואח"כ יאיש כמבואר ברמב"ם (פ"ה מהל' גזילה) ורק דצריך להחדר הדמים להבעלים נוכל לומר דמיירי שלא ידע בבירור שהחפץ הזה הוא גזול וי"ל בזה:

ולפי האמור יהי' עולה שפיר תירוצי על הרמב"ם כמו שכתבחי ויהי' מיבן מה שדקדק הרמב"ם להוסיף הטעם כאן הואיל דאינו יודע בודאי שזו גזולה וחזקתה שנתייאשו הבעלים והיינו דבודאי מיד כשלקחו הלסטים ממנו מייאש מיד יגם שבשעה שנתנוהו לו לא ידע שהיא גזולה וא"כ אף אם לא נתייאשו הבעלים רק אחר שנתנו לו הלסטים ג"כ מהני היאוש ולא מיקרי תו באיסורא אתא לידי' ושפיר קונה פ"י היאוש בלבד דיאוש בלבד הוא הקנין היכא דלא אתא לידי' באיסורא והא דסובר הרמב"ם דש"ר ואח"כ יאוש ג"כ מהני הוא דוקא אם לא נודע להלוקת שהוא גזול עד אחר שנתייאשו הבעלים ואכתי י"ל בזה:

והא ועוד נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל אשר לכאורה קשה עליו כקושי' הרמב"ן על בעה"מ דכ' דהלכה כל"ב דהא לישנא בתרא סובר דיאוש כוי קנה ואנן פסקינן דיאוש כדי לא קנה ואם נימא דסובר כהרמב"ן דגם ללישנא קמא א"ל להחזיר מדינא אלא לצי"ש וללישנא בתרא גם לצי"ש א"צ להחזיר אלא אם בא להחמיר על עצמו לפנים משיה"ד ופסקינן כל"ק א"כ הי"ל להרמב"ם לכתוב בפירוש דין זה דחייב לצי"ש ולמה כ' דוקא אם הוא ותיק ומחמיר על עצמו מחזרין לבעלים הראשונים וכמ"ש לעיל:

והנלע"ד דטכל לומר בשיטת הרמב"ם דהי' מפרש להסיגי' דהא דקתני בברייתא ואם נטל מחזיר לבעלים הראשונים דבודאי לא פליגא הברייתא על המשנה מדלא קאמר הש"ס בפירוש כן דהבריתא פליגא אמתני' ודלא כפירש"י וכדי דלא יסתור הברייחא להמשנה צרכינן לפרש דיש חילוק בין אם זה ירכ בשעה שנתנו לו הגזלן החמור שהוא גזול בודאי ובין אם בשעה שנתנו לו לא ידע בבירור שהוא גזול ומתני' מיירי שלא ידע בשעה שנחט לו שהוא גזול בודאי והרי מיקרי דאתא לידי' בהיתרא והא דקתני במתני' הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן היינו דאף שנודע אח"כ בודאי שהוא גזול מראובן אפ"ה אין צריך להחזיר לו מפני שאנו אומרים שבודאי אז כשבא לידו הי' כבר לאחר יאיש בעלים וברייתא דקחני אם נטל מחזיר לבעלים הראשינים היינו שבשעה שנעל ידע בודאי שהוא גזול ומש"ה מחזיר לבעלים הראשינים וקאמר הטעם ח"ס יאוש כדי לא קני כו' דאם היינו סיברים דיאוש כדי קני א"כ פשיטא דמותר לו ליקחנו מהגזלן אף אם יודע בבירור שהוא גזול שכבר יצא לגמרי מרשות הבעלים והרי הוא של הגזלן אלא דהגזלן נתחייב בו בהשבה לקיים והשיב וא"כ זה מותר לי ליקחנו מהגזלן אלא כיין דאמרינן יאיש כרי לא קנה אסור לי ליקחני מהגזלן ואם נטל מחזיר לבעלים הראשונים. ויש להסביר הדבר כיון דמחויב להצילו מן הגזלן כמו שאר אבידה שמחויב ליטלו ולהשיבו לבעלים ה"נ אם יכול להוציאו מן הגולן ואם הגזלן רוצה ליתנו לו תמירת חמורו מחויב לקבלו ולהשיבו לבעלים ואע"ג דבכל אבידה אמרינן דשלו קודם היינו אם הוא אינו יכול לקדם השב אא"כ יפסיד את שלו אינו מחויב להניח את שלו ולהציל של חבירו משא"כ הכא דאינו מפסיד שלו עי"ז דהא שלו כבר נפסד ורק שהגזלן רוצה ליתן לו חמור זה הגזול תמורת חמורו שגזל ממנו אמרינן דאסור לו ליקח את של חבירו ולהחזיק בו תמורת חמורו ואדרבא איכא עליו חיוב השבה לבעלים וכשנטלו נעשה עליו שומר אבידה ודומה ממש להא דכ' הרמ"א בשם המרדכי (בסי' שמ"ח ס"ז) הבאתיו לעיל ולישנא דברייתא דקתני ואם נטל כו' משמע שהי' יודע שאין לו ליקחו תמורת חמורו דהיינו שהי' יודע שהוא גזול אז הוא דמחזירו לבעלים הראשונים:

שוב ראיתי במרדכי בריש פרקין (סי' קמ"א) וז"ל שמעתי שהקשה רבינו מאיר הא דאמרינן נטלו לסטים כסותו ונתנו לו כסות אחרת אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו הא סתמא לא מייאש ומשמע בגמ' דמחזיר לבעלים ראשונים ואינו נוטל מתוך כסות זה דמי כסותו ואמאי מ"ש מהאי דאמרינן נוטל מבעה"ב את שההנהו וי"ל דהנ"מ דהיכא דטרח והוציא הוצאות כדי להציל אז נוטל מבעה"ב מה שהוציא עד כדי דמיהן אבל גבי לסטים שנטלו כסותו בע"כ ושוב נתנו לו כסות אחרת בלסטים כוותי' דמסתמא לא מייאש מחזיר בחנם דכיון דלא הוציא יציאות להציל עכ"ל. והרי מבואר בהדי' סברא זו שכתבתי. ולישנא בתרא סובר דאם בא להחזיר והיינו דאינו מחויב עפ"י הדין להחזיר גם בכה"ג שהי' יודע בודאי שהוא גזול משום דסובר יאוש כדי קני וא"כ כבר יצא לגמרי מרשות הבעלים ובזה הוא דפליגי לישנא קמא עם לישנא בארא. והנה ללישנא קמא אם לא ידע בשעה שנתנו לו שהוא בודאי גזול דא"צ להחזירו לבעלים כיון דאיכא יאוש וש"ר בהיתר מ"מ בודאי דמודים ג"כ אם בא להחמיר על עצמו דמחזירו לבעלים הראשונים כמו ללישנא בתרא דסובר יאוש כדי קני דמחזיר מצד חומרא ה"ה ללישנא קמא בלא ידע שהוא גזול בודאי בשעה שנתנו לו דבודאי אם בא להחמיר דמחזירו לבעלים הראשונים וי"ל בזה. ומעתה שפיר מובן היטב פסקו של הרמב"ם ז"ל דפוסק ממש כל"ק ומשום דאנן פסקינן כל"ק דיאוש כדי ל"ק ודו"ק:

ועיין בח"מ (סי' שס"ט ס"ה) הביא המחבר ממש כלשון הרמב"ם וכ' הרמ"א ובידוע שלא נתייאשו הבעלים צריך להחזירו לבעלים בחנם והסמ"ע (בסק"ח) כ' ע"ד המחבר שכ' הלשון ואינו יודע בודאי שזו גזולה כ"כ הרמב"ם (בפ"ה דגזילה) ואזיל לשיטתו דס"ל אם ידע הלוקח שגזולה היא הי' צריך הלוקח ליתן להנגזל דמי שוויו כי כן ס"ל להרי"ף והרמב"ם בכל ש"ר ויאוש דאף דקנה הלוקח מ"מ צריך ליתן הדמים וכמ"ש המחבר בשמם (בסי' שנ"ו ושס"א) ובאינך מקומות ומהתימא על מור"ם ז"ל שלא כתב כאן שלדעת י"א שהזכיר שם והם הר"י והרא"ש אפילו ידע הלוקח שזו ודאי גזולה אפ"ה היא שלו כו' ונראה שמור"ם ג"כ בשיטת הכ"מ והב"י אזיל שכ' שמטעם אחר כתב הרמב"ם דמיירי שאינו יודע שזו גזולה עפ"י סוגי' דהגוזל בתרא (דף קי"ד ע"א) ע"ש וכתבתיהו בדרישה ומש"ה סתם מור"ם כאן דבריו אבל בדרישה כתבתי הנלע"ד לסתור דבריהם וגם עיין לעיל (בסי' שס"ח) מ"ש בסמ"ע בביאור דברי הרמב"ם והמחבר עכ"ל. והנה אין לי ספר הדרישה לעיין בו מ"ש בביאור הדבר. אולם לע"ד לפי האמור לעיל דהרמב"ם מפרש דלא תפלוג הברייתא על המשנה משום דהמשנה מיירי בלא ידע הלוקח בודאי שהיא גזולה והברייתא איירי היכא שיודע בשעה שנתנו לו הגזלן שהיא גזולה ואז הוא דצריך להחזירו לבעלים הראשונים וא"כ חילוק זה הוא להלכה ואם יודע בודאי שהיא גזולה בשעה שנתנו לו הגזלן חייב מדינא להחזיר לבעלים הראשונים ומש"ה דקדקו הרמב"ם והמחבר לכתוב הלשון ואינו יודע בודאי שזו גזולה אבל אם יודע בודאי שהיא גזולה חייב להחזיר מדינא. ונוכל לומר דגם הר"י והרא"ש מודים לזה ואין זה ענין כלל להאי פלוגתא דאיפלגי הרמב"ם והר"י והרא"ש גבי יאוש וש"ר אם הלוקח צריך להחזיר הדמים עכ"פ להבעלים דלהרמב"ם צריך הלוקח להחזיר הדמים להבעלים ולהר"י והרא"ש א"צ הלוקח להחזיר הדמים להבעלים משום דבכאן אם יודע זה בשעה שנתנו לו המוכסין שהוא בודאי גזול אז חייב בודאי להחזיר גוף החפץ להבעלים כיון שנעשה עליו כשומר שהרי מחויב להציל את של חבירו דהא אין מפסיד ממון בזה ודינו ממש כמו רואה אבידה שמחויב ללוקחה ולהחזירה לבעלים וכמו שכתבתי לעיל בביאור הדבר. ואולי זה נכלל במ"ש הסמ"ע שכ' ונראה שמור"ם ג"כ בשיטת הב"י והכ"מ אזיל שמטעם אחר כ' הרמב"ם כו' עפ"י סוגי' דהגוזל (דף קי"ד) וכ' שבדרישה האריך בזה אלא שאח"כ דחה זה ולעד"נ דנוכל לומר כן וא"כ הוה הדין דאם יודע בשעה שנתנו לו הגזלן שהוא בודאי גזול חייב שפיר להחזירו להבעלים:

וי"ו אלא שי"ל ע"ז דאמאי הכא באם יודע בשעה שנתנו לו שהוא גזול אמרינן דצריך להחזירו לבעלים ולא קני לי' ביאוש וש"ר ואמאי באם הלוקח יודע שהוא גזול כתב הש"ך בח"מ (שנ"ו סק"ז) בשם הב"ח דגם בכה"ג קנה הלוקח ביאוש וש"ר אף שידע בשעה שלקחו שהוא גזול והש"ך סובר ג"כ להלכה כן ומאי חילוק יש בין הא דהכא להא דהתם. והנה לכאורה הוא ממש כשיטת הטור בדברי הרמב"ם (בסי' שנ"ו) דאם לקח מגנב מפורסם אז אינו ללוקח כלום וצריך להחזיר הכלי בלא נכוי דמים והוא הולך לשיטתו שאין יאוש וש"ר קונין לגמרי אלא לענין שא"צ להחזיר גוף הגניבה רק דמים אבל דעת ר"י כיון שיש יאוש וש"ר קונה לגמרי עכ"ל הטור. וזה הוא לפי גירסת הטור בדברי הרמב"ם (בפ"ה מהל' גניבה) וכן הי' גירסת הראב"ד ברמב"ם וא"כ הי' ממש שוה הא דהכא בהחזירו לו המוכסין חמור אחר תמורת חמורו להא דלוקח מגנב מפורסם. אלא דלפ"ז יהי' קשה קצת הא הכא גבי מוכסין מחלקינן בין אם ידע בשעה שנותנו לו שהוא גזול בודאי אבל בסתם לא אמרינן שהוא בודאי גזול ואילו בלוקח מגנב מפורסם משמע דגם בסתמא שלא ידע בבירור שחפץ זה הוא גזול בודאי ג"כ צריך להחזיר בחנם החפץ להבעלים וצרכינן לומר דלסברת הטור יהי' באמת הא דלקח מגנב מפורסם יהי' הפירוש שהוא באופן אשר יודע בודאי שזה הוא גנוב וגרע זה ממוכסין ולסטים דהכא דגבי מוכס ולסטים מיירי שהוא באופן שיוכל להיות שהוא באמת שלו ואינו גזול ואכתי י"ל בזה טובא וצריך לעיין במפרשים בזה:

אולם הלא ה"ה והכ"מ דחו גירסא זו וכתבו דהגירסא הנכונה היא ברמב"ם דביאוש וש"ר אם לקח מגנב שאינו מפורסם קנה לגמרי ואם לקח מגנב מפורסם קנה גוף החפץ אבל נותן דמים לבעלים עיי"ש שכן פסק שם המחבר להלכה ולפ"ד הב"ח והש"כ הנ"ל גם באם ידע הלוקח בבירור שזה החפץ הוא גנוב ג"כ קנה הלוקח גוף החפץ ביאוש וש"ר ורק שצריך הלוקח להחזיר הדמים להבעלים וא"כ קשה דאמאי בנתנו לו מוכסין חמור אחר אמרינן דאם ידע אז בשעה שנתנו לו החמור שהוא גזול בודאי צריך להחזיר גוף החמור ולכאורה י"ל בזה:

אולם לפי מה שבארתי לעיל הטעם דבידוע שהוא גזול בשעה שנתנו לו דהוה הטעם משום דהוי כמו אבידה וחייב ליטלה ולהחזירה להבעלים והנה זה דוקא היכא דאין צריך להוציא עליו הוצאות אז חייב להשיב האבידה אבל א"צ להוציא הוצאות על זה וא"כ בלוקח מגזלן אף שיודע אז שהוא גזול מ"מ אינו חייב להוציא משלו דהא אינו רוצה ליתן לו בחנם וא"כ לא חל עליו החיוב ההשבה וא"כ שפיר קנה הלוקח ביאוש וש"ר. ולפ"ז יהי' דוקא במכר הדין כן אבל באם הגזלן נתן לו במתנה אם ידע בשעת נתינה שהוא גזול אז חייב להחזירו לבעלים דהא לא עדיף נתינה במתנה מהא דהכא דהמוכסין החזיר לו החמור הגזול חמורת חמורו דאם ידע בשעת נתינה שהוא בודאי גזול חייב להחזירו לבעלים ומכ"ש היכא דנתנה במתנה בודאי דצריך להחזירו לבעלים וכמש"ל:

זי"ן אבל אכתי י"ל בהאי דהכא דפסקינן דאם לא ידע זה בשעה שנתנו לו המוכסין שהוא בודאי גזול דא"צ להחזיר מדינא דעכ"פ יהי' מחויב לשלם דמי' להבעלים לשיטת הרמב"ם דפוסק (בפ"ה מהלכות גניבה ה"ג) דאם איכא יאוש וש"ר אם קנה מגנב מפורסם מחזיר דמי הגזילה לבעליה ורק החפץ עצמו א"צ להחזיר ובקנה מגנב שאינו מפורסם אינו נותן כלל לא חפץ ולא דחים מפני תקנת השוק וכ"פ בש"ע חו"מ (סי' שנ"ג ס"ג) כשיטת הרמב"ם עיי"ש וא"כ ה"נ מדוע לא יצטרך להחזיר לבעלים דמי החפץ חדא דהא הוי גנב מפורסם אף שאינו ידוע בודאי שהוא גזול אבל לא עדיף מגנב מפורסם. דג"כ אינו ידוע בבירור שהחפץ הזה הוא גנוב אפ"ה צריך לשלם דמי החפץ להבעלים. ועוד דהא בגנב ופרע בחובו או פרע בהקיפו מסקינן לקמן (בדף קט"ו) דלא עשו בי' תקנת השוק וכ"פ הרמב"ם (בה"ו) שם ובש"ע (שנ"ו ס"ו) וא"כ אף לפ"ד הרמ"א שם (בסי' שנ"ו ס"ג) שכ' לפרש דברי הרמב"ם שהביאו המחבר שם דאם איכא יאוש וש"ר קנה הלוקח ואינו מחזיר הגניבה עצמה להבעלים אלא נותן להם הדמים אם לקח מגנב מפורסם או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים אם לא הי' זה המוכר גנב מפורסם וכ' הרמ"א עלה פירוש דהרי הבעלים צריכין ליתן ללוקח דמי המקח משום תקה"ש ולכך המותר מדמי המקח צריך ליתן לו לפי סברא זו אלא דיש חולקין וסבירא להו דיאוש וש"ר קונה לגמרי וא"צ ליתן לו אפילו הדמים ועיין בסמ"ע שם (ס"ק י"א) שכ' שסברת הרמ"א לכאורה שייכא דוקא לפי גירסת הטור בדברי הרמב"ם משא"כ לפי נוסחא דידן בדברי הרמב"ם אשר המחבר העתיקה כאן להלכה לא שייכא לכאורה דברי הרמ"א ולבסוף כתב דגם לפי נוסחא דידן בדברי הרמב"ם י"ל דמודה המחבר לזה לדינא היכא שקנה אותו בזול בפחות משווי' ורק המחבר איירי היכא דלא קנה בזול בפחות משווי' עכ"ד הסמ"ע עייש"ה מ"מ כאן דהוה כגנב ופרע בחובו ובהקיפו דלא עשה בו תקה"ש שהרי המוכסין נתן לו זה תמורת חמורו מה שהי' מחויב להחזיר לו חמורו החזיר לו זה החמור הגזול וא"כ לא שייכא בי' תקה"ש והיל"ל דמחויב להחזיר עכ"פ דמים להבעלים אף שלא ידע אז בשעה שנתנוה לו המוכסין שהוא בודאי גזול ולכאורה י"ל בזה:

ואף אם נימא דזה לא הוי כפרע בהקיפו או בחובו משום דבשלמא בגנב דעלמא דיכול לתובעו שישלם לו הדמים שחייב לו בחובו או מהקיפו והרי הוא הלוה לו מעיקרא מדעתו בזה אמרינן דלא עשו בי' תקה"ש הואיל דלאו אדעתי' דהכי יהיב לי' המעות בהלואה או בהקיפו דדוקא אם נתן לו המעות עבור החפץ הגזול והגנוב בזה שייך לומר תקה"ש אבל לא בכה"ג והרי הוא יכול לתובעו אח"כ שיחזיר לו הממון שהלוה לו ומש"ה לא אמרינן בי' תקה"ש משא"כ הכא גבי מוכסין דאינו יכול לתובעו כלל שיחזיר לו שהרי נתייאשו הבעלים משום זה שאינו יכול לתובעו כלל וכן בלסטים מיירי ג"כ בכה"ג וא"כ לא מיחשב זה כגנב ופרע בחובו וכהקיפו. אולם באמת זה אינו דזיל בתר טעמא כל היכא דלא יהיב לו עתה ממון בעין עבור החפץ שקונה ולוקח ממנו לא שייך בי' לומר תקה"ש וא"כ ה"נ הרי לא נתן עתה החפץ שלו עבור החפץ זה הגזול ולא שייך בי' לומר תקה"ש כלל:

ולכאורה יש סברא לומר דכאן בנטלו לסטים ומוכסין חמורו והחזירו לו חמור אחר הוה רק כמתנה כיון דא"י לתובעו שיחזיר לו ורק דמדעתי' דנפשי' מחזיר לו חמור אחר הי"ל כמתנה. אולם גם במתנה איכא ב' דעות דעת הרשב"א דבמתנה לא שייך תקה"ש ודעת הרא"ש דגם במתנה שייך תקה"ש עיין בב"י חו"מ (סי' שנ"ו) ובש"ע שם ובש"ך (סק"ד) מסיק דגם הרא"ש מודה דבמתנה לא שייך תקה"ש וכ' שם בשם הב"ח דמתנה גרע מפרע בחובו ובהקיפו והרבה י"ל עוד בזה. אבל לא עדיף זה המוכסין והלסטים מגנב מפורסם אף שלא ידע בודאי אז בשעה שנתנוה לו שהוא בודאי גזול וא"כ היל"ל דניהא דקנה להגוף החפץ שא"צ להחזירו מ"מ עכ"פ ליחייב לשלם דמיו להבעלים ולכאורה י"ל בזה טובא:

והנה הפ"י בריש פרק הגוזל ומאכיל על הא דארמב"ח זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי האריך להקשות מהסוגי' לשיטת הרמב"ם הנ"ל דסובר דגם ביאוש וש"ר קונה רק גוף החפץ אבל צריך לשלם הדמים להבעלים עייש"ה מ"ש בזה בסוף דבריו וז"ל ובאמת דאי לאו דברי הטור ושאר פוסקים קדמונים הייתי אומר דהרמב"ם לא דיבר אלא דוקא בקונה מגנב מפורסם ומשום קנס כדמצינו זה הטעם לענין שבועה בירושלמי שהצריכו שבועה לבעה"ב כדי שלא יטפלו בעה"ב עם הגנבים וזה לא שייך ביורשים אבל מלשון הטור שכ"כ בשם הראב"ד והרמב"ן בכמ"ד משמע דבכל ענין איירי ואני לא זכיתי למצוא מקור הדינים בראב"ד וברמב"ן, ואדרבא ה"ה כ' בשם הראב"ד להיפוך אלא שהב"י כ' שהרשב"א כ"כ בשם הראב"ד וכן מלשון הרמב"ן משמע קצת להיפוך שבעה"מ כתב להדי' גבי נטלו מוכסין חמורו דביאוש וש"ר קונה לגמרי והרמב"ן מפלפל שם בדבריו ולא מצינו דפליג עלי' והנלע"ד כתבתי עכ"ל הפ"י. והנה לפ"ז א"ש גם הכא דלא שייכא למקנסי' היכא דנתנוה לו הלסטים והמוכסין. אולם הפ"י כתב בעצמו שמכל הקדמונים לא משמע כן:

ח ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד לומר דבאמת גם בסוגי' דכאן בהא דנטלו מוכסין חמורו והחזירו לו חמור אתר דאמרינן דקנה ביאוש וש"ר ג"כ הדין כן דצריך להחזיר הדמים להבעלים ואין חילוק כלל בין הא דכאן לכל יאוש וש"ר דעלמא דלהרמב"ם דסובר דבכל יאוש וש"ר צריך הלוקח לשלם להבעלים דמי החפץ ה"ה הכא ג"כ הדין כן ולא הוצרך הרמב"ם לכתוב דין זה מפורש כאן דממילא שמעינן לה דהשתא התם גבי לוקח שכבר יהיב הלוקח דמים להגזלן אמרינן דצריך ליתן עוד הפעם דמי החפץ להבעלים מכ"ש הכא דלא נתן דמי החפץ כלל דבודאי צריך ליתן דמי החפץ לבעלים ולא קנה רק גוף החפץ דא"צ להחזיר גוף החפץ להבעלים. ואולם זה דוקא היכא דלא ידע בודאי שהוא גזול אבל בידע בודאי שהוא גזול אז מחויב להחזיר גוף החפץ להבעלים והטעם כמ"ש לעיל ומשום דרמי עליו חיוב ההשבה לבעלים כמו שאר מוצא אבידה ולהסוברים דבלוקח דעלמא דקנה ביאוש וש"ר א"צ להחזיר דמי החפץ לבעלים ה"ה בכאן א"צ להחזיר דמי החפץ להבעלים ומשום דממש שוה דין זה דהחזירו לו מוכסין חמור אחר ללוקח מגזלן דעלמא ולא הוצרכו הפוסקים לפרש זה משום דממילא ידעינן לה דשוים הם לגמרי וא"כ בהא דכאן אם יודע זה שזה החמור שנתנוהו לו המוכסין הוא בודאי גזול לא קנה גם גוף החמור וצריך להחזיר גם גוף החמור להבעלים הראשונים ומשום דמחזיר לו בלא דמים הוה עליו חוב להשיב האבידה להבעלים וכמו שכתבתי לעיל ודו"ק:

והסמ"ע (בסי' שס"ט סק"ח) דקדק על הא דכתב ואינו יודע בודאי שזו גזולה כ"כ הרמב"ם (בפ"ה דגזילה) ואזיל לשיטתו דס"ל אם ידע הלוקח שגזולה היא הי' צריך הלוקח ליתן להנגזל דמי שווי' כי כן ס"ל להרי"ף והרמב"ם בכל ש"ר ויאוש דאף דקנה הלוקח מ"מ צריך ליתן הדמים וכו' ומהתימא על מור"ם ז"ל שלא כתב כאן שלדעת י"א שהזכיר שם והם הר"י והרא"ש אפילו ידע הלוקח שזו ודאי גזולה אפ"ה הוא שלו עיי"ש הבאתיו לעיל והבין הסמ"ע דדוקא בידע שהיא גזולה הוא דס"ל להרמב"ם דצריך זה לשלם להבעלים דמי החפץ אבל מ"מ קנה גוף החפץ ובלא ידע שזו ודאי גזולה גם הדמים א"צ להחזיר להבעלים. אולם לעד"נ דלפי מה שכתבתי הוה הדין לשיטת הרמב"ם והמחבר דבידע בודאי שהיא גזולה צריך להחזיר גוף החמור לבעלים הראשונים ובלא ידע בודאי שהיא גזולה נהי דקנה לגוף החמור אבל מ"מ צריך לשלם דמי החפץ להבעלים וכמו כל לוקח מגזלן דעלמא ועוד דכאן לא נתן דמים עבור החמור להמוכס בודאי דצריך עכ"פ לשלם דמי החמור להבעלים ומן הטעמים שכתבתי לעיל ולהר"י והרא"ש הוה הדין דבידע בודאי שהיא גזולה צריך להחזיר גוף החמור ובלא ידע בודאי שזו גזולה י"ל דקנה לגמרי וא"צ ליתן דמי החמור להבעלים וכמו כל לוקח מגזלן דעלמא ולא הוצרכו המחבר והרמ"א להכפיל כאן הפלוגתא שבין הרמב"ם והר"י והרא"ש הנ"ל:

ט והנה עפ"י הוצעה זו הי' נוכל לפרש סוגיא דידן שלא נצטרך לומר דללישנא קמא פליגא הברייתא על המשנה כמו שפירש"י רק דנוכל לומר דמתני' דקתני נטלו מוכסין חמורו והחזירו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן היינו שהחמור הוא שלו משום דקנה לה ביאוש וש"ר וברייתא דקתני אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים היינו דמשלם דמי החמור להבעלים וקאמר הש"ס מ"ט קסבר יאוש כדי ל"ק ומעיקרא באיסורא אתא לידי' ה"פ דאם היינו אומרים דקנה לה המוכסין להחמור ביאוש לבד וא"צ המוכסין להחזיר גוף החמור אלא הדמים מחויב לשלם מה ששוה החמור א"כ הי' זה שנתן לו החמור זוכה בו לגמרי וא"צ להחזיר גם הדמים להבעלים הראשונים אלא כיון דיאוש כדי לא קנה ורק הקנין הוא בהצטרף השינוי רשות וא"כ באיסורא אתא לידי' ומש"ה צריך להחזיר הדמים להבעלים הראשונים ולישנא בתרא תנא בברייתא אם בא להחזיר כו' והיינו דעפ"י הדין גם הדמים א"צ להחזיר לבעלים הראשונים משום דשבר יאוש כדי קנה ולא אתא תו לידי' באיסורא כיון דגם המוכס אם הי' רוצה לעשות תשובה ולהחזיר להבעלים לא הי' צריך מן הדין להחזיר גוף החמור ורק הי' סגי אם משלם דמי החמור כיין דקני לה ביאוש ורק שצריך לשלם דמים כמי שאר גזלן וא"כ בהיתרא אחא ליד זה שנתנו לו וא"כ זה שנתנו לו א"צ ליתן כלל דמי החפץ להבעלים הראשונים והטעם כיון דכבר פקע לגמרי מבעלים הראשונים כל הזכות שהי' לו בהחמור ה"ה ורק המוכסין מחויב לשלם לו דמים בעלמא ירק אם זה בא לעשות לפנים משוה"ד אז מחדר. וא"כ נוכל לדמות זה כמו לוקח שני שקנאו מן הלוקח הראשון שקנאו מן הגזלן דאין הלוקח שני מחויב לשלם להבעלים דמי החפץ אף אם לא פרע לו הלוקח הראשין דמי החפץ משום דנסתלק לגמרי הזכות של הבעלים הראשונים מחפץ זה וי"ל עוד בזה:

ומעתה נוכל לומר דמסוגי' זו יצא לרבינו הרמב"ם (בפ"ה מהל' גניבה ה"ג) לפי גירסת הה"מ והכ"מ בדבריו דניהא דקנה הלוקח ביאוש וש"ר מ"מ אם קנה מגנב מפורסם צריך לשלם דמי החפץ להבעלים הראשונים בכדי ליישב שלא יסתור הברייתא להמשנה וכלישנא קמא דיאוש כדי ל"ק דאנן פסקינן כן דיאוש כדי ל"ק ועיי"ש (בפ"ה מגניבה ה"ג) ובמגדל עוז שכ' ליישב השגת הראב"ד וסיים המג"ע והוא האמת והנכון והוא פ' הגוזל ומאכיל עכ"ל ואולי כוונת המג"ע על סוגית זו. ומ"ש הרמב"ם (בפ"ה מהל' גזילה) בהא דנטלו מוכסין כו' הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ואינו יודע בודאי שזו גזולה כי' הוצרך לטעמים הללו אף אם נפרש כמו שכתבתי דהיא צריך לשלם לבעלים הראשונים דמי' החמור משום דפסקינן דיאוש כדי ל"ק וא"כ הרי הוא כמו לוקח מנילן דעלמא י"ל דהטעם הוא הואיל דהכא הוי כמתנה ואינו נותן מעות להמוכסין וא"כ היל"ל דמחויב להחזיר גם גוף החמור הואיל דהוה כשומר אבידה עליו וכמו שכתבתי לעיל בביאור הדבר ומש"ה כ' להני טעמים שהיא כמכירה וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ואינו יודע בודאי שזו גזולה ולא הוי תו כמו אילו ריאה אבידת חבירו דמחויב ללוקחה ולהחזירה בעין לבעלי' ומה שסיים ואם הי' ותיק ומחמיר על עצמו מחזירן לבעלים הראשונים הוה הפי' דמחזיר גוף החמור וגוף הכסות ומדוקדק היטב הלשון מחזירן והיינו דמחזיר גוף הדבר ואף אם נימא דבלוקח מגזלן דעלמא א"צ להחזיר גוף הגזילה אף אם בא להחמיר ולעשות לפנים משוה"ד מ"מ הכא דבאמת לא היי מכירה ממש וגם יש להוסיף הואיל דלא ידעינן בבירור שנתייאשו הבעלים רק מכח חזקה שמסתמא נתייאשו הבעלים ומש"ה אם בא להחמיר על עצמו מחזיר גוף החמור והכסות לבעלים הראשונים ואולי גם בלוקח מגזלן דעלמא ג"כ הדין כן אם בא להחמיר שיחזיר גוף הגזילה. והרמב"ם לא כ' בפירוש כן בלוקח מגזלן אולי סמך אהא דמוכסין ובפרט אם לא ידעינן בודאי שנתייאשו הבעלים ורק מכח חזקה שפיר י"ל כן. מיהא אף אם נימא דבלוקח מגזלן דעלמא גם לפנים משוה"ד א"צ להחזיר גוף הגזילה מ"מ הכא אם בא לעשות לפנים משוה"ד מחזיר גוף החמור כיון דהכא יש סברא לומר דנעשה עליו כשומר אבידה הואיל דאינו נותן דמים עבורו וכמו שבארתי לעיל ודו"ק היטב בכ"ז ועיין לקמן בפרקין [אוי"ט אק"ב] מ"ש עוד בזה:

שוב ראיתי בנתה"מ (סי' שנ"ג סק"ד) על מ"ש הש"כ (סק"ה) דהרמב"ם לא כתב דצריך להחזיר דמים רק בגנב מפורסם ושכ"כ בשטמ"ק ר"פ הגוזל ומאכיל ע"ש ונ"ל דהרמב"ם הוציא דין זה מב"ק (דף קי"ד) דנטלו מוכסין כו' דתני עלה מחזיר לבעלים הראשונים שתמהו התוס' בב"ק (דף ס"ז) דהא איכא יאוש וש"ר ועוד דבמשנה תני הרי היא שלו ובברייתא תני מחזיר לבעלים הראשונים ול"ה מפרש הרמב"ם דשם במוכסין ולסטים הטעם כיין דגנב מפורסם היא ובאיסורא אתא לידי' דאסור ליקח מגנב מפורסם ולכך אף דגוף החמור הוא שלו כדקתני במתני' מ"מ מחזיר הדמים כדקתני בברייתא כו' עכ"ל ונהניתי שכוונתי לעיקר דבריו ז"ל:

עוד ראיתי שם בנתה"מ שכ' ועוד נלע"ד דבידוע שהוא גנוב אף הרמב"ם מידה דאפילו גוף החפץ ל"ק בש"ר ואח"כ יאוש דכיון שהוא ידע שהוא גנוב נתחייב להיות שומר עליו ולהשיבו לבעלים כמבואר (בסי' שמ"ח ס"ז) בהג"ה כו' עייש"ה מ"ש בזה והנה לעיל הארכתי בזה לבאר דבר זה וכוונתי ב"ה לזה והארכתי בביאור הדברים וא"כ מובן שפיר מה שהוצרך הרמב"ם (בפ"ה מהל' גזילה) לכתוב הטעם הואיל ולא ידע בבירור אז בשעה שנתנוה לו המוכס שהיא בודאי גזול וכמ"ש והבן בזה. ועוד י"ל בזה אולם כבר הארכתי הרבה כאן בזה ולכן קצרתי עוד בזה:

[יח]

(א) שם תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קסבר יאוש כדי ל"ק ומעיקרא באיסורא אתא לידי' ואיכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים ראשונים כו'. ועיין ברשב"א ובשמ"ק כאן הביאו ג"כ בד"ה תנא באה"ד ז"ל והראב"ד ז"ל פי' דכי קתני במתני' הרי אלו שלו דלא מפקי מיני' בעלים בולא כלום קאמר משום דקני' לי' ביאוש וש"ר אבל בדמים מיהו מיבעי לי' לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידי' דיאוש כדי ל"ק וה"ה לכל גזלה וגנבה הנמכרת והיינו דקאמר בברייתא ומחזיר לבעלים הראשונים כאילו אמר הרי אלו שלו אבל מחזיר הוא לבעלים דלא פליגא אמתני' כלל ובענינא דמתני' גופא איירי בברייתא. ואעפ"י שכתב הרב ז"ל שזה עיקר עדיין צריך תלמוד דיאוש וש"ר בכולי' תלמודא משמע דקני לגמרי קנין הגוף דאי לא הא דאמר להי ר"ה להנהו אוונכרי כי זבניתי אסא מכותים ליגזזו אינהו כי היכא דליהוי יאוש בידייהו וש"ר בידם דידכו מה אהני דהא מ"מ האי אסא לא מקני' להו קנין הגוף דהא אינה אלא כעין משכון דבדמים בעי לאהדורי ואנן בעינן ביום הראשון לכם כו' עכ"ל וכן מועתק בשמ"ק אות באות ממש והב"י (בסי' שנ"ג) הביא גירסא אחרת בזה ויבואר אי"ה לקמן ועיין בב"י (סי' שנ"ז) על הא שכ' הטור והראב"ד דמיירי אפילו לאחר שנתייאשו הבעלים שגם הוא סובר שאין יאוש ושינוי רשות קונה אלא לענין שא"צ להחזיר הגנבה אלא הדמים וכ' הב"י עלה וז"ל דברי תימא הם דכיון דאיכא יאוש ושינוי רשות למה מחזיר הגנבה עצמה וצ"ל דאה"נ דמדינא לא הי' צריך להחדר הגנבה עצמה אלא שמפני תיקון העולם התקינו שיחזירנה ואם איתא דביאוש ושינוי רשות קונה לגמרי וא"צ להחזיר אפילו דמים לא היתה להם להתקין שיחזיר אבל משום דס"ל להראב"ד דדמים מיהא צריך להחזיר הי' להם מקום להתקין שיחזיר הגנבה עצמה כך נ"ל ליישב דברי הראב"ד עכ"ל הב"י והמעיין בדברי הב"י יראה התימא מבוארת שהרי לפי הנראה מדבריו הוא שהראב"ד סובר דבדמים צריך להחזיר גוף החפץ להנגזל וכמו שכתיב הגירסא בהרשב"א ובשיטה שלפנינו והטור כ' בשם הראב"ד דהלוקח צריך להחזיר דמים להנגזל אבל גוף החפץ הוא של הלוקח וכפי הגירסא שכתב הב"י (בסי' שנ"ג) בשם הראב"ד ז"ל ויבואר אי"ה לקמן:

והנה באמת קושית הרשב"א ז"ל על הראב"ד ז"ל כפי הנוסחא שכתוב לפנינו ברשב"א ובשטמ"ק הוא קושיא חמורה כי הש"ס דסוכה סותרים בפירוש לדברי הראב"ד הנ"ל. ובעניי כד עיינתי בדבר ה"ה ראיתי כי יש לתמוה עוד על הראב"ד ז"ל מש"ס ערוך בב"ק לעיל (דף ס"ת ע"א) מיתיבי גנב ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי כפל והשני אינו משלם אלא קרן בלבד גנב ומכר ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי דו"ה והשני משלם תשלומי כפל כו' קתני מיהא מציעתא גנב ומכר ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי דו"ה השני משלם תשלומי כפל אימת אילימא לפני יאוש שני אמאי משלם תשלומי כפל שינוי רשות בלא יאוש מי איכא למ"ד דקני אלא פשיטא לאחר יאוש ואי ס"ד יאוש קונה אמאי משלם תשלומי דו"ה דידי' הוא דזבין כו' ע"ש ולשיטת הראב"ד ז"ל הנ"ל תיקשי דאפילו אי מכרו הגנב לאחר יאוש ג"כ קשה אמאי משלם הגנב השני כפל דהא הלוקח לא קנאו עדיין דהא שהי' יאוש ואח"כ שינוי רשות מ"מ הלא לשיטת הראב"ד לא קנה הלוקח את החפץ דהא לא מהני יאוש ואח"כ שינוי רשות אלא שהבעלים צריכין להחזיר להלוקח הדמים אבל גוף החפץ הוא של הבעלים וא"כ מה לי אם גנבו הגנב מבית הגנב דפטור מכפל ומה לי אם גנבו מן הלוקח סוף סוף לא קרינן בי' יגונב מבית האיש דהא לאו של הלוקח הוא ולכאורה צע"ק על הראב"ד ז"ל ועיין לקמן (על דף קט"ו ע"א) [אוכ"ח אק"ד] מ"ש בזה:

ולכאורה יש לדחוק וליישב זה דניהא דגילה התורה דגונב ולכאורה מבית הגנב פטור היינו דוקא כי גנב לי' מן הגנב דלא קרינן בי' וגונב מבית האיש והטעם הואיל דהגנב גנבו ממנו אבל כשהוא בבית הלוקח שהרי הלוקח לאו גנב הוא ובודאי יחזירנו להבעלים ובכה"ג שפיר חויב הגנב השני לשלם תשלומי כפל להבעלים הראשונים הגם כי פשטא דלישנא מורה דהגנב שני משלם כפל להלוקח וכן פירש"י שם וכן מבואר ג"כ בדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות גניבה הי"ח) יעו"ש אבל לשיטת הראב"ד יש מקום לפרש דהא דקתני בברייתא דגנב שני משלם כפל היינו לבעלים הראשונים ומשום דהואיל דהלוקח רוצה להחזירנו להבעלים וא"כ בכה"ג לא מיעטה התורה מקרא דוגונב מבית האיש ולא מבית הלוקח הואיל דהלוקח רוצה להחזיר להבעלים החפץ ודומות תו לאם נגנב מן השומר הגם כי שומר הוא כמו בית הבעלים מ"מ נוכל לומר תו דגם הלוקח נחשב תו כמו שומר אבידה. ויש להביא ראי' לדברי מהא דכ' הרמ"א בחו"מ (סי' שמ"ח ס"ז) בהג"ה בראובן שראה ששמעון גנב חפץ מבית לוי ובא החפץ ליד ראובן וידע שאין לשמעון טענה עליו והחזירו ליד שמעון הגנב חייב ראובן לשלם ללוי משום דהוי לי' להשיב אבידה לבעלים ועיין ג"כ ביו"ד (סי' שמ"ט ס"ג) בהג"ה היו אביו ואמו מזרקין מצוה לאחרים להצילם אם לא נגעו במטה כו' ואם הצילן חייב בשמירתן ואם החזירו לאביו ולאמו וחזרו וזרקו ונאסרו חייב המחזיר לשלם דהוי כזורקין כו' והרי מבואר דנעשה בזה שומר אבידה ועיין מ"ש לעיל (על דף נ"ו ע"ב) [או"ג אק"ד] בד"ה הוציאוה לסטים מ"ש בזה בשם שער המשפט וא"כ ה"נ נעשה הלוקח שומר אבידה של הבעלים הראשונים ומשלם הגנב כפל לבעלים הראשונים. הגם כי יש לפקפק על זה ולומר דאם ניתי עלה מדין שומר אבידה הלא אימתי נעשה שומר אבידה דוקא כי אתא לידי' לפני יאוש אבל כי אחא לידי' לאחר יאוש לא נעשה כלל שומר אבידה א"כ ה"נ הרי בא ליד לוקח לאחר יאוש וא"כ לא נעשה שומר אבידה כלל והא דכ' הרמ"א (בסי' שמ"ח ס"ז) שהבאתיו דנעשה וראובן כשומר אבידה ומחייב לשלם ללוי אם החזירו לשמעון כשאין לשמעון טענה עליו היינו דוקא אם עדיין לא נתייאשו הבעלים ולכאורה י"ל בזה. אלא דאכתי יש לחלק ולומר דהא דשומר אבידה לא נעשה שומר אלא כשאתא לידי' קודם יאוש הוא משום דאי לאחר יאוש הרי מותר לו לזכות בו דהרי הוא הפקר והתורה התירה ובהיתרא אתא לידי' משא"כ בנגנב מבית הבעלים דלא מהני יאוש זה אף שנתייאשו הבעלים קודם שמכרו הגנב להלוקח ומיקרי גם זה באיסורא אתא לידי' דהלוקח וא"כ דומה תו לאבידה לפני יאוש ונעשה הלוקח שומר אבידה על החפץ וא"כ כי גנבו גנב שני ג"כ משלם כפל להבעלים הראשונים הואיל דכשהוא בבית הלוקח הרי הוא כאילו גנבו מבית בעלים הראשונים וכמו שכתבתי ולכאורה חשבתי שזה הוא סברת הרשב"א ז"ל שלא הקשה על הראב"ד מסוגיא זו:

ועוד י"ל דהא בהא דהיו אביו ואמו מזרקין עליו כלים דהי' ג"כ יאוש שהרי היו רוצים לאסור את הכלים בהנאה מחמת מרירות וצער וכוונתם הי' שיהיו נוגעים במטה ואם היו נוגעים היו באמת אסורים בהנאה ואפ"ה מצוה על אחרים להצילן ולא אמרינן דהוי כאבידה לאחר שנתייאשו הבעלים והטעם משום דאין עלה שם אבידה כלל כיון דידועה הוא להבעלים ואבידה הוא דיקא אם נאבד מהבעלים ואינם יודעים אי' הוא ואז מהני יאוש אבל לא בכה"ג שאינה אבודה מהבעלים אלמא דיאוש לא מהני כלל אם לא באבידה דאז מותר לכל אדם לזכות בה אבל שלא ע"י אבידה אף דהי' יאוש לא יכול אחר לזכות בה אם יאוש לא קני ובגנב וגזלן למ"ד יאוש כדי קני א"כ הרי היא של הגזלן וג"כ אין אחר יכול לזכות בה והתם באביו ואמו מזרקין כו' לא תיקשי מינה למ"ד יאוש כדי קנה די"ל דשאני התם כיון דהי' מחמת צער וי"ל בזה וא"כ שפיר נוכל לתרץ הקושיא שהקשיתי לשיטת הראב"ד כמו שתירצתי משום דהלוקח הוי' כמו שומר של הבעלים וכמש"ל ודו"ק:

אח"ז ראיתי בנתה"מ (סי' שמ"ח סק"ב) על האי דינא דאם ידע לוי שהחפץ הזה שבא לידו מיד ראובן הוא גנוב אצלו דאם החזירו ליד ראובן חייב לוי לשלם הואיל דנעשה עליו שומר אבידה כתב הנתה"מ וז"ל דהי"ל להשיב האבידה נראה דאפילו בא ליד ראובן לאחר יאוש חייב ואף דמבואר (בסי' שמ"א ס"ו) דגזל ונתייאשו הבעלים יבא אחר ואכלו דפטור דמהיכי תיתי יהי' גרע התירה לגנב מאילו אכלו בעצמו מ"מ חייב כאן דאפילו באכלו לא פטור רק בפרעו השני לראשון או מחל לו דבלא פרעו חייב מדר"נ כמ"ש הר"ן בפרק הגוזל ומאכיל ומש"ה כשידע שהוא גנוב ונשתעבד הוא מדר"נ לא מהני מה שפרע להגנב כמ"ש הש"כ (בסי' פ"ו ס"ק י"ד) כו' עייש"ה בנתה"מ מ"ש עוד בזה וא"כ מבואר בהדיא בנתה"מ דגם בלאחר יאוש מיחשב שפיר כמו שומר אבידה וא"כ י"ל שפיר דאף שהוא לאחר יאוש דהלוקח הוי כמו שומר אבידה על החפץ הגזול ודו"ק:

אולם לאחר התבוננות מעט נראה כי אין ישוב זה עולה יפה דא"כ תיקשי מאי פריך הש"ס על מציעתא זו דקאמר קתני מיהא מציעתא גנב ומכר ובא אחר וגנבו הראשין משלם דו"ה ושני משלם תשלומי כפל אימת אילימא לפני יאוש שני אמאי משלם תשלומי כפל שינוי רשות בלא יאוש מי איכא למ"ד דקני כו' ולפום האמור מאי פריך הש"ס דהא גם בלא יאוש א"ש דמשלם גנב שני כפל והיינו לבעלים הראשונים דהא כי אתא ליד הלוקח והלוקח רוצה להחזיר החפץ שהרי הוא אינו גנב א"כ הרי נעשה שומר של הבעלים הראשונים ובלפני יאוש בודאי דשייך יותר לומר שנעשה שימר דהא כי אתא ליד הלוקח לפני יאוש בודאי דדומה ממש לשומר אבידה והוא ממש דינו של המרדכי המובא ברמ"א (סי' שמ"ח ס"ז) שהבאתי ונימא דמשלם הגנב שני תשלומי כפל לבעלים הראשונים אלא ע"כ דלא נוכל לפרש כן דהגנב שני משלם כפל להבעלים הראשונים וע"כ דהפירוש הוא דגנב שני משלם כפל להלוקח ושפיר מקשה הש"ס אילימא לפני יאוש שני אמאי משלם כפל שינוי רשות בלא יאוש מי איכא למ"ד דקני וא"כ קשה מה שהקשיתי על הראב"ד ז"ל מהא דפריך הש"ס אלא לאחר יאוש ואי ס"ד יאוש קונה אמאי משלם דו"ה כו' הא מצי למיפרך א"כ שני אמאי משלם כפל להלוקח דהא החפץ הוא של הבעלים הראשונים וכמש"ל ולכאורה צע"ק בזה:

והנה לכאורה י"ל לשיטת המרדכי המובא ברמ"א (סי' שמ"ח) הנ"ל דמאי פריך הש"ס אימת אילימא לפני יאוש שני אמאי משלם תשלומי כפל שינוי רשות בלא יאוש מי איכא למ"ד דקני כו' דמאי פריך הש"ס נימא באמת דהא דקתני בברייתא דשני משלם כפל היינו לבעלים הראשונים דהואיל דאתא לידי' דלוקח חפץ הגנוב מן הבעלים ומחייבים להחזיר לבעלים הראשונים א"כ נעשה הלוקח שומר אבידה של הבעלים. אם לא שנאמר דהואיל דקתני סתמא משמע דלא ידע הלוקח שהחפץ הוא גנוב וא"כ לא נעשה שומר אבידה כלל וי"ל בזה:

ב וליישב קושי' הנ"ל לולא דמסתפינא הייתי אומר בכוונת הראב"ד ז"ל דסברתו הוא דמה"ת בודאי נקנה החפץ להלוקח ביאוש ושינוי רשות ושלו הוא לגמרי ורק דרבנן התקינו שכאשר יחזיר לו הבעלים הראשונים המעות שנתנו יחזירו להם החפץ. והטעם דתיקנו רבנן כן הואיל דסייע להגנב במה שלקחו ממנו וכדקאמר הש"ס בקידושין (דף נ"ו) לאו עכברא גנב אלא חורא גנב ומיקרי באיסורא אתא לידי' ועיין בטוח"מ (סי שנ"ו) שכ' אסור לקנות מן הגנב שום דבר והקונה ממנו עון גדול הוא שמחזיק ידי עוברי עבירה ע"ש וזה דקאמר הש"ס כאן תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קסבר יאוש כדי ל"ק ומעיקרא באיסורא אתא לידי' והיינו שבעת ביאת החפץ ליד הלוקח בא באיסורא כיון דיאוש כדי לא קני ומש"ה אמרו רבנן דכשיחזיר לו הנגזל הדמים שמחויב הלוקח להחזיר לו החפץ אבל מה"ת שפיר קנה הלוקח החפץ וסובר הראב"ד ז"ל דהא דתיקנו רבנן שיחזיר לי החפץ לאו דרבנן ביטלו להקנין שקנה להחפץ ביאיוש ושינוי רשות ורק שהקנין הוא בתוקפו ורק שאם יתן הנגזל הדמים להלוקח מחייב הלוקח ליתן לו החפץ ומן אותה שעה שנתן לו המעות אז היא של הנגזל כשיחזירנו לו ולא ביטלו הקנין למפרע ורק עד אותה שעה של נתינת המעות ללוקח הי' החפץ של הלוקח באמת ודומה לזה מצינו גבי בעל מיצרא עיין בש"ע חו"מ (סי' קע"ו) ונוכל להסביר זה ג"כ בסברת הב"י (בסי' שנ"ו) שנראה מדבריו ג"כ דשיטת הראב"ד ז"ל דהוא רק מכח תקנה שהתקינו רבנן שהלוקח יחזיר החפץ להבעלים הראשונים כשיחזיר לו המעות שנתן להגזלן ועיין היטב בלשון הב"י שהבאתי לעיל וא"כ נוכל לומר תו בסברת הראב"ד ז"ל דלא נתבטל הקנין של הלוקח למפרע רק עד אותה שעה הי' שפיר של הלוקח וכמו שכתבתי:

ומעתה אם נפרש כן בדברי הראב"ד א"כ א"ש הסוגיא דלעיל (בדף ס"ח) שהבאתי דמש"ה משלם גנב שני כפל להלוקח דכל זמן שהוא ביד הלוקח הרי הוא באמת של הלוקח ושפיר מחויב לשלם כפל להלוקח דמה"ת הוא לגמרי של הלוקח וגם רבנן לא ביטלו הקנין למפרע. ויש להוסיף עוד ולומר דכיון דמה"ת קנה הלוקח החפץ ביאוש וש"ר שוב אין כח ביד החכמים לבטל הקנין לענין החיוב כפל וכמ"ש השמ"ק לעיל בב"ק (דף ע"א ע"ב) וכבר הארכתי ב"ה לעיל (על דף ע' ע"ב) [אוע"ג] ודו"ק. ואם נימא כן מיושב ג"כ קושית הרשב"א ז"ל מהא דאוונכרי דהא כל זמן שלא אתו הבעלים והחזירו ללוקח הדמים שנתן בעד האסא א"כ הרי באמת האסא היא של הלוקח לא מיבעי' מה"ת דהוא של הלוקח רק אפילו רבנן לא ביטלו להקנין למפרע ומש"ה א"ל לא תגזזו אתין אלא ליגזזו אינהו כי היכא דליהוי יאוש בעלים בידייהו דידהו ושינוי רשות בידייכו כנלע"ד תרץ דברי הראב"ד ז"ל:

שבתי וראיתי כי קושית הרשב"א ז"ל מהא דאוינכריש יש ליישב אפילו אם נימא דכי התקינו רבנן שכשיחזירו לו הנגזל הדמים שנתן שיחזיר החפץ להלוקח היינו שיבוטל המקח לגמרי למפרע אפ"ה א"ש דהא באמת לא הוי ודאי ג"ל רק ספק גזל א"כ הכא כי איכא יאוש ושינוי רשות דמה"ת קנה הלוקח להאסא והרי הוא שלו לגמרי וכל זה אם הי' ידוע לנו בודאי שהיא גזל אבל היכא דליכא אלא ספק גזל תו אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ולא חיישינן לה ודו"ק. מיהא הקושי' מהא דב"ק (דף ס"ח) אינו מיושב רק אם נימא דרבנן לא הפקיעו לגמרי הקנין רק דעד שעת חזרת המעות הוא של הלוקח וכמש"ל. אך לפ"ד השמ"ק הנ"ל י"ל אפילו אם רבנן הפקיעו לגמרי הקנין מ"מ כיון דמה"ת הוא של הלוקח חייב לשלם כפל להלוקח ודו"ק. ועיין לקמן בפרקין [אי"ט אק"ו] מ"ש לתרץ קושי' הרשב"א ז"ל על הראב"ד ז"ל בזה:

ג והנה עד כה בארתי לפי הנוסחא בהראב"ד הכתוב לפנינו בחידושי הרשב"א ובשטמ"ק כאן דהראב"ד סובר דאף דאיכא יאוש ושינוי רשות אפ"ה החפץ הוא של הנגזל ורק דהנגזל צריך לשלם להלוקח הדמים שנתן אולם הב"י (בסי' שנ"ג) הביא דברי הרשב"א בשם הראב"ד בנוסחא אחרת וז"ל המובא בב"י וז"ל הרשב"א בפ' הגוזל ומאכיל גבי נטלו מיכסין כו' שהראב"ד כתב דאע"ג דיאוש ושינוי רשות קני דמים מיהא בעי לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידי' דיאוש כדי לא קני כו' ומבואר דהראב"ד ס"ל דהחפץ הוא של הלוקח ורק שהוא מחויב לשלם להנגזל דמי החפץ והוא כדברי הראב"ד המובא בטוח"מ (סי' שנ"ז) שהבאתיו לעיל והוא כשיטת הרמב"ם לפי הנוסחא של הה"מ בדברי הרמב"ם (בפ"ה מהל' גניבה ה"ג) עייש"ה וכן הוא שיטת הב"י בדברי הרמב"ם וכן פסק בש"ע (שנ"ג) אם יש עם היאוש ש"ר כו' קנה לענין שאין הקונה צריך להחזיר גוף הגניבה אבל מחזיר דמים אם לקח מגנב מפורסם ואם לא הי' גנב מפורסם אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים מפני תקה"ש ועיין בסמ"ע וש"כ שם האריכו בזה. וכבר איפלגו בזה לפרש אם הפירוש הוא דצריך לשלם כל הדמים לנגזל דהיינו כל דמי שויי החפץ או רק מה ששוה החפץ יותר ממה שנתן הלוקח בעדו דהא הלוקח מן הגנב קינה בזול ועיין בח"מ (שנ"ו ס"ג) ובהג"ה ובסמ"ע (ס"ק י"א) ועיי"ש (בסי' שנ"ג ס"ג) בסמ"ע (סק"ז) ובש"כ (סק"ה) ובש"כ סק"ו כתב עוד נ"ל דמ"ש הרמב"ם ומחזיר הדמים היינו המותר ששוה ממה שנתן דאל"כ מ"ש דמים או חפץ והשתא א"ש מ"ש הה"מ ואפשר שגם ע"ז תמה הר"א ז"ל שכיון שקנה הלוקח ביאוש ושינוי רשוות למה יתן דמים אפילו הי' גנב מפורסם וצ"ע עכ"ל. ולע"ד העיקר כמ"ש הה"מ בתחילה דהר"א לא תמה רק על גירסא שהי' לפניו והיא גירסת הטור כו' והטעם הרמב"ם נכון דכיון דקנה מגנב מפורסם א"כ באיסורא אתא לידי' ולא הוי ש"ר גמור ומחזיר מותר הדמים ששוה וכעין זה ממש כ' הבעה"מ בפ' הגוזל בתרא גבי נטלו מוכסין כו' עייש"ה:

והנה כפי הנוסחא זו דשיטת הראב"ד הוא דהחפץ הוא של הלוקח ירק דצריך לשלם דמים להנגזל י"ל מה הי' קושייתו של הרשב"א על הראב"ד ז"ל שכ' עליו וז"ל ואעפ"י שכ' הרב ש"ה עיקר עדיין צריכא תלמוד דיאוש יש"ר בכילה תלמודא משמע דקנה קנין הגוף דאי לא הא דא"ל ר"ה להני אוונכרי כו' דלפי נוסחא זו דהראב"ד סובר דהחפץ הוא של הלוקח ורק שצריך ליתן דמים להנגזל א"כ פשיטא דא"ש גבי אוונכרי דהא הואיל דאיכא יאוש וש"ר שפיר מיקני' האסא לגמרי להלוקח. וגם בסוף דברי הרשב"א אינו מובן דמדמה לי' למשכון דבדמים בעי לאהדורי ומה ענין זה לזה ודבריו צריכין ביאור כנראה למעיין. ועיין בשעה"מ (פ"ה מהל' גניבה ה"ג) הביא דברי הב"י (בסי' שנ"ג) מ"ש בדברי הרשב"א בשם הראב"ד הנ"ל והביא שכן הקשה הגד"ח והשעה"מ האריך בזה עייש"ה ועיין בספר כפות תמרים בפ' לולב הגזול בסוגי' דאוונכרי הביא דברי הראב"ד כפי הנסחא שלפנינו בחידושי הרשב"א יעוש"ה:

והקצה"ח (בסי' שנ"ג) הביא דברי הב"י (בסי' שנ"ג) שהביא הרשב"א בשם הראב"ד והקשה ג"כ הקושי' הנ"ל על הרשב"א והביא דברי הכפ"ת שהקשה בשם הגד"ת ע"ש וכ' הקצה"ח להסביר דברי הרשב"א ז"ל בקושייתו על הראב"ד ז"ל ותורף תירוצו הוא דאמאי יהי' הלוקח צריך ליתן דמים להנגזל דבשלמא הגזלן צריך ליתן הדמים לנגזל אף שקנה לי' ביאוש ושינוי הוא על מה שנתחייב בשעת גזילה או לשלם דמים או להחזיר החפץ אבל הלוקח לא נתחייב בזה ואמאי יהי' עליו חיוב לשלם דמים להנגזל וע"כ צ"ל דלוקח שקנה החפץ ביאוש וש"ר אינו קנין גמור אלא שיור בקנינו דאינו קונה אלא גוף החפץ אבל הדמים צריך להחזיר ובזה אם נאבד החפץ אצל הלוקח אינו מחויב ליתן הדמים לבעלים כיון דהוא לא נתחייב מעולם אלא שיור בקנינו וכיון דהיה שיור בקנינו לזה הוכיח הרשב"א דאי נימא דצריך ליתן הדמים ע"כ אינו קונה קנין גמור ושייר בקנינו וא"כ לא הוי לכם ומ"ש דהו"ל כעין משכון היינו משום דמשכון נמי לדעת כמה פוסקים אין הלוה יכול להקדישו דאינו ברשותו עד שיסלק למלוה את הדמים ועיין בתוס' ב"מ פ' א"נ גבי רב מרי בר רחל וה"נ כיון דהלוקח צריך ליתן דמי החפץ לבעלים והי"ל כמו משכון ואפותיקי ולא הוי לכם עכ"ד. והנה לע"ד ע"כ לא נוכל לפרש כן בדברי הרשב"א ז"ל דהוא משום דשייר בקנינו דא"כ תיקשי מהא דב"ק לעיל (דף ס"ח ע"א) באם גנב ומכר ובא אחר וגנבו דהראשון משלם דו"ה והשני משלם כפל הא הואיל דשייר בקנינו אמאי ישלם כפל להלוקח כמו שהקשיתי לעיל וגם אמאי ישלם הגנב הראשון דו"ה הא לא הוציאו בזה מרשות בעלים הראשונים ע"י מכירה ולא משכחת לה כלל תשלומי דו"ה על מכירה ואף אם נדחוק דהתורה חייבה לשלם דו"ה אף כי לא חל המכר לגמרי להוציאו מרשותו של הנגנב אבל למה ישלם הגנב שני כפל ואין לפרש דמשלם להבעלים הכפל חדא דגם של הבעלים אינו לגמרי דרק שיור יש בקנינו והרבה י"ל עוד בזה. וגם כי לא פירש כלל הלשון בהרשב"א ז"ל בקושיתו שמסיים דהא אינו אלא כעין משכון דברמי"ם בעי לאהדורי וזה הוא כתוב גם בנוסחת הב"י וע"כ לולא דמסתפינא נלע"ד דבודאי יש ט"ס בדפוס בהב"י שמעתיק דברי הרשב"א ז"ל והגירסא הוא כמ"ש בחידושי הרשב"א ובש"מ כמו שהבאתי לעיל ודו"ק היטב בכ"ז. והנה לפי הגירסא הנ"ל שבב"י הלא דינו של הראב"ד הוא ממש כמו שפסק הרמב"ם ובש"ע (סי' שנ"ג) וקשה קושי' הרשב"א מהא דאוונכרי להרמב"ם ג"כ. ועיין בק"א לעיל (על דף ע' ע"א) [באוג"ד אק"ד] מ"ש בזה:

אולם אף לפי הגירסא הנ"ל ג"כ נלע"ד לומר דסברת הראב"ד ז"ל הוא דאף דאמרינן דהלוקח צריך להחזיר הדמים להנגזל מ"מ י"ל דהוא רק מדרבנן אבל מה"ת א"צ להחזיר הדמים כלל ונגנב שאינו מפורסם עשו תקה"ש היינו שהתקה"ש הוא שא"צ להחזיר הדמים וא"כ הואיל דאפילו אם נימא דהוה שיור בקנינו הוא ג"כ מדרבנן אבל מה"ת א"צ להחזיר הדמים וגם כי י"ל דבאמת שיטת הראב"ד הוא דלא הוי שיור בקנינו ול"ק מאוונכרי כלל דמשים דרק חיוב דמים יש על הלוקח לשלם להנגזל כ"ז שהחפץ הוא בעין אבל אין לו להנגזל שום זכות בהחפץ כלל אלא אפילו אם נימא דיש שיור בקנינו נלע"ד דסברת הראב"ד הוא שהוא רק מדרבנן אבל מה"ת אין שום חיוב על הלוקח אפילו לשלם הדמים וא"כ נוכל לומר דהטעם דגבי אוונכרי דמהני בכה"ג דאיכא ג"כ יאוש יש"ר משום דהוי רק ספק ג"ל וספיקא דרבנן לקולא או הואיל דהוא רק מטעם תקנה י"ל דבספק ליכא תקנה דהיינו דתו הוי כגנב שאינו מפורסם דאע"ג דאמרינן סתם כותים גזלו ארעתא מישראל נינהו היינו דלענין מצוה חששו רבנן אבל מ"מ הוי ספק ודומה תו כגנב שאינו מפורסם ודו"ק היטב בזה:

ד ובגוף דברי הקצה"ח הנ"ל מ"ש בדברי הרשב"א ז"ל דיש שיור בקנינו ואם נאבד החפץ באמת פטור הלוקח מלשלם לבעלים יש לעיין עוד בזה דלדברי הקצה"ח הנ"ל הכי נימא דאם הלוקח מכרו להחפץ ללוקח שני הכי נימא 'דיש חיוב על הלוקח שני לשלם הדמים להבעלים כיון שהחפץ הזה הוא בידו בודאי דלע"ד זה אינו דהא עיקר הטעם שכתבו בשיטת הרמב"ם י"ל שסובר כן דביאוש וש"ר משלם הלוקח להבעלים הוא משום דבאיסורא אתא לידי' וזה ניחא בלוקח ראשון אבל הלוקח שני דלא עביד שום איסורא בודאי דאין שום חיוב עליו לשלם להבעלים ואם הי' באמת הטעם כן דנימא דהוי שיור בקנינו הי"ל להלוקח שני ג"כ לשלם להבעלים אם לא שילם הראשון או אם לקח בפחות משווי' הי"ל לומר דמחויב הלוקח שני לשלם מה ששוה החפץ יותר ממה שנתן בעדו ולא מצינו זה בשום מקום ובודאי לא הוי שתקי הפוסקים מלאשמעינן חידוש גדול כזה ומוכח מזה דלא הוי שיור בקנינו ועיין לעיל (על דף ס"ו ע"א) [אוכ"ז אק"ז] מה שבארתי שם בעזה"י בענין זה דכל החיוב מה שצריך הלוקח לשלם להבעלים הוא רק חיובא מדרבנן אבל מה"ת פטור וא"כ בודאי דלא נוכל לומר דהוי שיור בקנינו וי"ל עוד בזה ועיין ברשב"א ב"ק בסוגיין בסוף דבריו שכ' אלא יאוש כרי קני לגמרי ביד זה משום דהי"ל יאוש בידא דמוכס ושינוי רשות בידא דהאי וא"צ שתהא יד לוקח באמצע עכ"ל הרי דכ' הרשב"א בהדיא דגם בלוקח ראשין הוא כמו בלוקח שני ונחית לסברא זו דיש חילוק בין לוקח ראשון ללוקח שני דלוקח שני עדיף מלוקח ראשין דלגבי לוקח שני לא אתא לידי' באיסורא יותר מן הלוקח ראשון אלא שהרשב"א סובר דגם גבי לוקח ראשון לא מיקרי אתא לידי' באיסורא כיון דהי' ג"כ יאוש וי"ל עוד בזה:

[יט]

(א) שם במתני' המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הלסטין אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו. כתב בשמ"ק בשם הרמ"ה בפריטיו ז"ל נטלו מוכסין כו' המציל מן הנהר כו' מ"ש רישא דקתני גבי לסטים הרי אלו שלו מפני שהבעלים נתייאשים מהם אלמא מסתמא הוי יאוש ומ"ש סיפא דקתני אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו הא סתמא לא רישא בשאינן יכולין להציל סיפא ביכולין להציל דייקא נמי דרישא קתני נתנו לו דמשמע מדעתו דאלא"ה לא ה' יכול למשקל מנייהו וסיפא דקתני המציל מן הגייס ומן הלסטין אלמא ביכולין להציל עסקינן דאיכא למימר דכי היכי דיכול איהו לאצולי הם ה"נ הוו יכולין בעלים לאצולי ע"י עצמן א"נ בהדי אחריני ומסתמא אימר לא אייאש ואוקימנא בלסטים עכו"ם אבל בלסטים ישראל כיון דדייני במי יימר מסתמא נמי איאושי מייאש עכ"ל ולכאורה י"ל דהא רש"י במתני' בד"ה אם נתייאשו כו' וקשיא לסטים דסיפא אלסטים דרישא ובגמ' פריך ומשני לה חדא בלסטים עכו"ם וחדא בלסטים ישראל דמייאש בסתמא עכ"ל והנה בגמ' אינו מפורש קושיא זו בהדי' ורק כוונתי דבגמ' קאמר עלה א"ר אשי ל"ש אלא לסטים עכו"ם אבל לסטים ישראל לא סבר למחר נקיטנא לי' בדינא והוה הפי' לשנויי רישא דלא יקשה מסיפא דרישא מיירי בלסטים עכו"ם ובודאי מייאשי הבעלים וסיפא איירי בלסטים ישראל דלא מייאשי ומש"ה בעינן דוקא שידוע שנתייאשו ואתקיף לה רב יוסף אדרבא איפכא מסתברא ומסיק הש"ס איפכא דריש איירי בלסטים ישראל בודאי מייאשי הבעלים כיון דאמרי מימר וסיפא איירי בלסטים עכו"ם דבזה בסתמא לא מייאשי הבעלים וטעינן דוקא שידוע שנתייאשו ועיין מהרש"א שפי' ג"כ דברי רש"י כן והוא דלא כהרמ"ה ז"ל. ועוד י"ל במ"ש הרמ"ה בסוף דבריו ואוקימא בלסטים עכו"ם כו' ולפ"ד הרמ"ה דרישא איירי באינן יכולין להציל אז הוי מסתמא יאוש וסיפא בשיכולין להציל ומש"ה לא הוי יאוש בסתמא אא"כ שמעינן דמייאש ועלה כ' ואוקימנא בלסטים עכו"ם כו' וא"כ יהי' הפי' דהא דיש חילוק בין יכולין להציל או אינן יכולין להציל הוא דוקא בלסטים עכו"ם אז אם יכול להציל אינו מייאש ואם אינו יכול להציל מייאש אבל בלסטים ישראל לעולם מייאש ולכאורה אינו מובן דאי ביכולין להציל אמאי בלסטים ישראל מייאש הלא יכול להציל ולכאורה י"ל טובא בזה:

ואולי י"ל דפירושו של הרמ"ה עילה שפיר כפירש"י הנ"ל ורק דהרמ"ה סובר דלפום ההו"א היינו מפרשים רישא איירי באינן יכולין להציל וסיפא ביכולין להציל בכדי שלא יקשה מרישא לסיפא אולם לפי מה דמסיק הש"ס דיש חילוק בין לסטים ישראל ללסטים עכו"ם תו לא מצרכינן לחלק בין יכולין להציל לאין יכולין להציל ורק רישא מיירי בלסטים ישראל וסיפא איירי בלסטים עכו"ם ואכתי י"ל בזה:

ב והנה ראיתי בים התלמוד הקשה מכאן לשיטת הרשב"א בתשו' הובא להלכה ברמ"א בחו"מ (סי' שס"א ס"ה) דאם מכרו באחריות אי נתנו בטעות אי בע"כ לא מקרי ש"ר וא"כ הכא דהציל בע"כ של הגייס והלסטים מה מהני היאוש בלחוד הא יאוש לחודי' לא קנה יש"ר לא הוי זזה הואיל דהוא בע"כ ועיין בנתה"מ שם (שס"א סק"ב) הקשה ג"כ קושיא זו. שוב ראיתי בפאה"ב דיני יאוש (ענף א') ע"ש לכאורה קשה במציל מן לסטים כו' דמשמע לכאורה דהלסטים לא נתנו לו רק הוא נטל וכו' והרי כה"ג לא הוי ש"ר כלל כמבואר בפוסקים וכתבתי דמציל ג"כ היינו שנתנו לו ובאמת איכא כמה דברים מה שהוי בכלל אבוד לגמרי אז מי שנטל זכה עיין סוף פרקין וביש"ש ובחי' לפוסקים הארכנו אם דין זה מוסכם מכל הפוסקים דאם נטל מעצמו לא הוי ש"ד עכ"ל הפה"ב ז"ל והנה הוקשה לי ג"כ קושי' זו ונדחק לפרש דמיירי שנתנוה לו הלסטים אשר לשין המציל אינו מורה כן. והנה לכאורה י"ל לשיטת רש"י כאן בגמ' בד"ה יחזיר לראשונים ופליגא ברייתא אמתני' וא"כ לל"ק וגם לל"ב סובר מתני' דידן יאוש כדי קני וא"כ גם סיפא דמתני' המציל מן הנהר ומן הגייס ומן הלסטין אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו משום דיאוש כדי קני ול"ק קושי' הנ"ל אולם הלא הרשב"א בחידושיו כאן דחה לפירש"י הנ"ל וסובר דמתני' סובר שפיר דיאוש כדי לא קני וא"כ תיקשי להרשב"א קושיא זו ממתני' וגם לדידן דפסקינן להלכה דיאוש כדי לא קני ורק אי איכא ג"כ ש"ר בהדי' ופסקינן כהרשב"א בתשו' הנ"ל דש"ר בע"כ לא הוי שינוי ופסקינן ג"כ (בסי' שס"ח) להלכה כמתני' והמציל מן הגייס והלסטים הרי אלו שלו וא"כ קשה קושי' הנ"ל הלא הוי ש"ר בע"כ ולא מיחשב ש"ר ייאוש כדי לא קנה:

ועיין נתה"מ (סי' קפ"א סק"א) על הא דשיירא שהיתה הולכת במדבר ועמד עלי' גייס וטרפה אם אינם יכולים להציל מידם ועמד אחד מהם והציל הציל לעצמו וכ' הסמ"ע הטעם דמתייאשו מיני' והקשה דהא בגזלן לא מהני יאוש רק עם ש"ר אפילו בגזלן עכו"ם ומבואר (בסי' שס"א ס"ה) דאם נטלו מהגזלן שלא ברצונו דלא הוי ש"ר וא"כ במאי קנה אותו כאן ואין לחלק בין גייס ללסטים ונראה דגייס שאני דהוי כמציל מן הנהר שהוא אבוד מכל אדם וכהפקר גמור היא והא דב"ק (דף קי"ד) כלל גייס ולסטים יבואר (בסי' שס"א) עכ"ל ועיין שו"ת ח"ס חחו"מ (סי' קנ"ה) שהקשה הגאון מוהרע"א ז"ל כקושיא זו של הנתה"מ (בסי' קפ"א) וכתב לתרץ הך יאוש דהכא מטעם הפקר נגע בי' כמציל מהארי וכן מורה לשין רש"י דב"ק (דף קט"ז ע"ב) בשינוי דרב אשי כו' עד כי לדבריו הי"ל להקשות דעדיפא מיני' להרמב"ם דש"ר א"ק לגמרי יצריך הלוקח לשלם דמי החפץ להבעלים וא"כ אפילו יהי' וה ש"ר גמור עכ"פ צריך להחזיר דמי החפץ להבעלים הראשונים עכ"ד. והנה לפי מה שכתבתי לעיל בסוגיין [איי"ז אק"מ] דלשיטת הרמב"ם נפרש דהא דרישא דמתני' נטלי מוכסין חמורו החזירו לו חמור אחר דהרי אלו שלי מפני שהבעלים מתייאשים מהם דהוה הפי' דזכה בגוף החמיר מטעם דהוי יאוש יש"ר אבל מ"מ דמי החפץ צריך לשלם לבעלים הראשונים בגדי שלא יקשה על הברייתא דתני ומחזיר לבעלים הראשונים ויפרש דהפי' בברייתא הוא דמשלם דמי החפץ וכשיטת הרמב"ם הנ"ל וכן מצאתי גם כן בנתה"מ (סי' שנ"ג סק"ד) עייש"ה וא"כ לפ"ז יתפרש ג"כ הסיפא דקתני המציל מן הנהר והגייס והלסטים אם נאייאשו הבעלים הרי אלו שלו יתפרש ג"כ כן דאינו צריך להחזיר גוף החפץ אבל דמי החפץ צריך לשלם לבעלים ראשונים מיהא באמת במציל מן הנהר בודאי דלא שייך לומר דלא קנה רק גוף החפץ ויהי' צריך להחזיר דמי החפץ להבעלים דהא זה בודאי דומה ממש לאבידה דקנה לגמרי וא"ל לשלם דמים כלל וגם גייס כתבו הנתה"מ והח"ס דדומה לאבידה וא"כ אינם שוים כל הני תלתא דקתני להו כחדא נהר וגייס ולסטין וכאשר העיר בזה הנתה"מ (בסי' קפ"א) ורמז לזה על מה שתי' (בסי' שס"א סק"ב) שיבואר לקמן והרבה י"ל בזה:

והנה על עיקר הקושיא הנ"ל שני הנביאים מתנבאים בסגנון אחד היה"ת והנתה"מ כתבו לתרץ עפ"ד התוס' בב"ק לעיל (דף ס"ט ע"א) בד"ה כל שלקטו שכתבו דהא דאם נתייאשו הבעלים מן הגדלה דהי"ל לומר דכל אדם יוכל לזכות בה ורק הא דאין כל אדם יכול לזכות בה הוא משום דאסור לזכות בה הואיל דהגזלן צריך להחפץ הזה כדי שיקיים מצות השבה והטעם כיון שכבר נתחייב הגזלן בהשבה משגזלו אבל אם ראה אנס בא כנגדו ונתייאשו הבעלים ממנו ובא אחר וזכה בו קודם שיבא ליד הגזלן א"כ עדיין לא נתחייב הגזלן בהשבה ובזה שפיר המחזיק בה זכה לגמרי דהא לדידי' בהיתרא אתא לידי' דדוקא להגזלן מיחשב באיסורא אתא לידי' מחמת שכל ידו נתייאשו הבעלים מהגדלה אבל לאותו אחר כיון שכבר נתייאשו הבעלים מהגזילה הוה כאבידה דבהיתרא אתא לידי' לכך שפיר המציל מן הלסטים הרי אלו שלו ומיירי דוקא שלא בא עדיין הגדלה כלל ליד הגזלן והנתה"מ הוסיף בה לומר עוד אפילו אם בא ליד הגזלן כל שהי' היאוש קודם שבא ליד הגזלן ג"כ מיחשב אצל זה האחר שזכה בה בהיתרא אתא לידי' והטעם דכתן דנתייאשו קודם שבא ליד הגזלן כבר נעשה על המטלטלין שם יאוש דאבידה ואף הגזלן ודאי דנעשה גזלן עליו דהא מחמתו בא היאוש כיון שבא לגזלו מ"מ כיון שכבר קודם שבא ליד הגזלן נעשה אבידה לא הוי יותר מגזל דאבידה דאין עליו שום חיוב השבה כמ"ש הרמב"ן פרק א"ח הבאתיו (בסי' רנ"ט) ע"ש ומש"ה כל המציל ממון פטור מלהחזיר וחיוב תשלומין של הגזלן אינו רק מטעם גרמי עכ"ל הנתה"מ. והנה לפי הנראה מסברת הנתה"מ הבין בדברי התוס' (דף ס"ט) הנ"ל דדוקא אם הגזלן צריך להחזיר גוף החפץ להנגזל בכדי לקיים מצות השבה אז הוא דאסור לאחר לזכות בה אבל אם אין הגזלן צריך להחזיר גוף החפץ רק לשלם דמים אז רשאי האחר לזכות בו ומש"ה הכא ניהא דהגזלן צריך לשלם דמים מטעם גרמי כמזיק דעלמא מ"מ רשאי האחר לזכות בו ולכאורה לא משמע כן מלשון התוס' שם שהרי כתבו הלשון מ"מ כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שצריכה לגזלן לפטור מן הנגזל ובגליון הש"ס העתיק מחלופי גירסאות נכתב שהרי מחויב לשלם לנגזל] ואם כבר זכה בה אחר לכל הפחות חייב לשלם דמים להגזלן כדאמר לעיל דאפילו למ"ד יאוש לא קני חייב גנב שני לשלם קרן לגנב ראשון לא חשיב כהפקר לפטור מהמעשר כו' עכ"ל והרי דקדקו התוס' לכתוב הלשון הואיל דצריך לגזלן לפטור מן הנגזל וגם לפי הגירסא לשלם להנגזל וגם מסוף דבריהם הנ"ל משמע דעיקר הטעם הוא הואיל דהגזלן יצטרך לשלם דמים להנגזל אסור לאחר לזכות בה וה"ה הכא נמי דכוותי' הואיל דהגזלן הזה יצטרך לשלם להבעלים דמי החפץ מטעם גרמי אסור לו לאחר לזכות בו. וצרכינן לומר בכוונת הנתה"מ דסובר דהתוס' לא כתבו זה אלא היכא דהחיוב תשלומין על הגזלן הוא מכח הגזילה אז שפיר אמרינן דאסור לו להאחר לזכות בו אבל אם החיוב תשלומין הוא עליו מכח מזיק דהיינו שגרם לו היזק בזה שבא עליו שנתייאשו הבעלים מחמתו דלא היי החיוב תשלומין רק מכח מזיק בזה מותר להאחר לזכות בו. אולם גם זה אינו מובן הלא סוף סוף מפסיד בזה להגזלן והאנס והאיך מותר להאחר לזכות בו ולכאורה י"ל טובא בזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה